ספר השרשים (רד"ק)/הכל

^{חזור לדף ראשי > ספר השרשים לרד"ק > ספר השרשים (רד"ק)/הכל}

אות: הקדמה | א | ב | ג | ד | ו |

שרשים · הקדמה · >>

הקדמה

אמר דוד בן יוסף בן קמחי הספרדי:

כבר כתבתי בתחילת פתיחת ספר מכלול הזה, בתחילת חלק הראשון מן הספר שהוא חלק הדקדוק, סבת השתדלותי בחבור הזה. והשלמתי החלק הראשון בכל אשר יעדתי עליו בדקדוק ובשמוש הלשון, בנקוד, בחסר ויתר, לא חסר דבר כיד אלהי הטובה עלי.

ועתה אחל בחלק השני מן הספר שהוא חלק הענין ביאור תיבת או פועל הערך –
לבאר כל מלה קשה / אשר בשערי תורה נביאים וכתובים חרושה.
ואשר לא אמצא לו חבר במקרא / אביאהו מהמשנה או מהגמרא.
מלשון יוני או הגרי / כי כלם מלמדים על לשון עברי.
כי הוא הקדמון והשלם, אך נתמעט אצלנו / לאורך גלותנו.
וכן מצאנו רבותינו ז"ל שהיו למדים לשון מלשון באומרם (מגילה יח, א) "לא הוו ידעי רבנן מהו (ישעיה יד, כג): "וטאטתיה במטאטי השמד" שמעוה לאמתיה דרבי דקאמרה לההיא איתתא שקילי טאטיתא וטאטי ביתא. לא הוו ידעי רבנן מהו (תהלים נה, כג): "השלך על י"י יהבך" שמעי לההוא טייעא דקאמר לההוא גברא שקול יהביך ושדי אגמלאי". ועוד סמכו קצת המצות על לשון אחרת באמרם (ראש השנה כו, א) "מאי משמע דהאי יובל לישנא דדכרא הוא אמר רבי עקיבא כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא". וכן ארבעה בתים של תפילין אמרו (מנחות לד, ב) "טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים". וכן אמרו למדין לשון מלשון כהדא דרבי חייא רבה ורבי שמעון ברבי ורבי שמעון בן חלפתא שכחין מלין מן הדין תרגומא אתאן לתגריא דערביא למלפינון.
וראיתי לבאר בחלק הענין ביאור תיבת או פועל הערך הזה נקוד קצת המלים אשר בספרי הארץ הזאת משובשים. ואני מאשר שקדתי על הספרים המדויקים אשר הובאו מספרד ספרים הראוים לסמוך עליהם ראיתי להועיל תועלת גדולה לתלמידים בספר הזה ולהאיר מחשך עיניהם ולהסיר עקשות פיהם ולזות שפתותיהם בקריאה. וכן אזכיר נקוד משקל פֶעֶל כמו ארץ, גפן, מלך. וכן מזה המשקל שֶמַע נֶתַח צֶמַח והדומים להם. לפי שזה הוא המשקל הגדול במשקלים ולא עמדנו על נקודו כי אם לפי המסורת כפי מה שמצאנו יש בשש נקודות ויש בחמש נקודות. ואע"פ שזכרתי קצתם בחלק הדקדוק אזכירם הנה כמו שיזדמן בכל שרש ושרש שימצא בו. וכמדומה לי שאין מילה בכל המקרא שלא תלמד נקודה מזה הספר או מהחלק הראשון או מהחלק השני הזה. וכן אזכיר קצת מחלוקת בן אשר ובן נפתלי בקריאה ואנו סומכים על קריאת בן אשר. והנני משביע בשם הנכבד והנורא כל מעתיק ספר זה שלא יניח ברצונו פסוק אחד או תיבה אחת מכל מה שימצא בכל שרש ושרש, כי הרבה פסוקים הבאתי שם שיחשב המעיין או המעתיק שהם יתרים שם ולא הבאתים לצורך, ואין זה כי לא הבאתי שם פסוק כי אם לצורך או ללמד על ענינו או כנינו או קריאתו או ללמד על שמוש הלשון והמשכילים יבינו. ועתה אחל לבאר בעזרת המלמד לאדם דעת:

<< · שרשים · אות האלף · >>

אות האלף

אבב

• "לראות בְּאִבֵּי הנחל" (שיר השירים ו יא). הדגש לחסרון הבי"ת הכפולה, ופירושו: בעצי הנחל. וכן: "עודנו בְּאִבּוֹ לא יקטף" (איוב ח יב) - פירוש: שהגמא בעצו שעדיין אינו נקטף ייבש. ואיו לתמוה שכנה הגמא בלשון "עץ", ואף־על־פי שהוא ממין הדשא, כי כל דבר שיעלה בקנה יקרא בלשון "עץ". וכן הפשתה - "ותטמנם בפשתי העץ" (יהושע ב, א). וכן בדברי רבותינו ז"ל (חולין דף נח.): "קישות שהתליעה באביה אסורה'', כלומר: בעציה, שלא נקטפה עדיין.^{[* 1]} "אָבִיב קלוי באש" (ויקרא ב יד).
• "בחדש הָאָבִיב" (שמות יג ד). השבולת עם הקנה שלה תיקרא אביב על שם הקנה שהוא העץ. וקרוב אני לומר שענין זה מענין אב המצטרף אל הבן, ש'אב' משרש אבה ואלו שרשם אבב, ענינם אחד. כי העץ כמו האב המוליד הענפים והפרי, ולפיכך יקרא גם הענף בן, "בן פורת יוסף" (בראשית מט, כב) "בנות צעדה עלי שור".

ויש מפרשים "בְּאִבֵּי הנחל" (שיר השירים ו יא) הפרי, והדגש לחסרון נו"ן, ושרשו אנב בלשון ארמי "וְאִנְבֵּהּ שגיא" (דניאל ד ט). וכן בתרגום בחסרון נון, תרגום פרי: אִיבָּא.

אבד

• "הצדיק אָבַד" (ישעיהו נו א), "הן גוענו אָבָדְנוּ" (במדבר יז כז), "ארמי אֹבֵד אבי" (דברים כו ה), "כי גוי אֹבַד עצות המה" (דברים לב כח) – כמו אוֹבֵד בצֵרי, "אל נא נֹאבְדָה בנפש האיש הזה" (יונה א יד).
  • "בְּאָבְדַן מולדתי" (אסתר ח ו). מקור בתוספת נו"ן.

ענינו ידוע, והוא בודד פועל עומד, פעולה שאדם עושה על עצמו בלבד כשהוא מן הקל, כי פירוש פסוק "ארמי אבד אבי" - יעקב אבי היה אובד, וקראו ארמי, לפי שגר בארם ושם היה אובד, כי בצער גדול היה שם עשרים שנה, כמו שהתרעם על לבן ואמר: "הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה" (בראשית ל, מ).

• וכאשר הפעל הזה מן הכבדים הוא עובר פועל יוצא, פעולה שאדם עושה בקשר לדברים אחרים, כמו "וְהֶאֱבִיד שריד מעיר" (במדבר כד יט), "אֹבִידָה עיר" (ירמיהו מו ח).
• וכבד אחר: "אִבַּד ושבר בריחיה" (איכה ב ט), "ואחללך ההר אלהים וָאַבֶּדְךָ" (יחזקאל כח טז), וככר כתבנו דקדוקו בחלק הדקדוק.
• והשם: "או מצא אֲבֵדָה" (ויקרא ה כב). ובסמוך: "לכל אֲבֵדַת אחיך" (דברים כב ג).
• ומשקל אחר בתוספת נו"ן,"אֲבַדּוֹן ומות" (איוב כח כב).^{[* 2]} והפילו הנו"ן ואמרו "שאול וַאֲבַדֹּה לא תשבענה" (משלי כז כ).
• ומשקל אחר: "והרג וְאַבְדָן" (אסתר ט ה). או יהיה מקור בתוספת נו"ן, ונפל הדגש כמו רבים שהוקלו.
• והביא החכם רבי יעקב בן אלעזר במשקל אחר: "ואחריתו עדי אוֹבֵד" (במדבר כד כ), בפלס: "ואת יוֹתֵר החרמנו" (שמואל א טו, טו), "נטעתיך שׂוֹרֵק" (ירמיהו ב, כא).

אבה

• אָבָה (רָצוֹן)

• "וְלֹא אָבָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים כג ו) "אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא" (משלי א י) האל"ף תמורת ה"א, ופ"א הפועל נעלם, וענינו ענין רצון ותאוה. וכן "ותפר הָאֲבִיּוֹנָה" (קהלת יב ה), כי היו"ד למ"ד הפועל תמורת ה"א אבה. ופירש אביונה בעלת הרצון והתאוה והיא הנפש המתאוה, כלומר: תפר הנפש בריתה עם הגוף. ויש אומרים כי פירוש המלה כנוי לאבר המשגל. וכן העני מאד יקרא אביון לפי שחסר־כל ותאותו ורצונו לכל, וכן בויקרא רבה (פרשה לד דף רד): אביון שהוא רואה דבר ואינו אוכל, רואה דבר ואינו שותה ותאב לכל, והוא דחוק יותר מן העני. וכן: "אָבִי יִבָּחֵן אִיּוֹב עַד נֶצַח" (איוב לד לו), כלומר: חפצי ורצוני שיבחן איוב. וכן: "חָלְפוּ עִם אֳנִיּוֹת אֵבֶה" (איוב ט כו), כלומר: האניות שחפצם ורצונם ללכת אל המקום, שממהרים ללכת, כן ימי חלפו במהרה. ויש מפרשים אותו מקום או שם נהר. ויש מי שפירשו משרש איב, מענין אֵיבָה, כלומר אניות השוללים.

וכל אשר תמצא מעִקָּר זה תפרשנו כענין זה ענין רצון, לבד משתי מלות:

• אֲבוֹי

• האחת "לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי" (משלי כג כט), וענינו כענין אוי, ויש מי שפירשו מענין אביון, כלומר: למי עוני.

• אָב

• והשנית "אָב ואם" (אסתר ב ז),^{[* 3]} וענינו ידוע.
• ואָב קמוץ, ובהסמכו פתוח "אַב הֲמוֹן גוֹיִם" (בראשית יז ה) ובא גם כן הסמוך עם למ"ד הפועל "אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר" (בראשית י כא) וקבוצו בלשון נקבות "רָאשֵׁי אָבוֹת" (במדבר לו א), ובסמוך "אֲבוֹת הַמַּטּוֹת" (במדבר לב כח) "רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם" (במדבר ז ב).
• והגדול והקדמון יקרא אב כמו "וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה" (בראשית מה ח) כלומר קצין וגדול כמו האב שהוא קצין לבן. וכן "אָבִי דָּבָר גָּדוֹל" (מלכים ב ה יג) "וְאָבִי רָאָה גַם רָאָה" (שמואל א כד יב) "וֶהֱיֵה לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן" (שופטים יח יט) "אֲבִי קרית יערים" (דברי הימים א ב נ) "קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנוֹק" (יהושע כא יא) "וְהָיְתָה יָד יְיָ בָּכֶם וּבַאֲבוֹתֵיכֶם" (שמואל א יב טו) כלומר במלככם ובגדוליכם "וּמִי אֲבִיהֶם" (שמואל א ו יב) כלומר מי אדוניהם של הנביאים ויש מפרשים מזה "אָבִי יִבָּחֵן אִיּוֹב עַד נֶצַח" (איוב לד לו) והוא קריאה לשם יתברך "אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל" (מלכים ב ב יב) וכן יקראו התלמידים בנים "בְּנֵי הַנְּבִיאִים" (מ"ב ב, טו) "אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב" (בראשית ד כא) "אֲבִי יוֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה" (בראשית ד יט) כלומר קדמון ומלמד היה לכל תופש כנור ועוגב, כמו שהאב קודם לבן.

אבח

• "אִבְחַת חרב" (יחזקאל כא כ) האל"ף בחירק, ענינו להט החרב. ויש מפרשים כמו אבעת בחלוף ה"א בעי"ן מן בעתה והאל"ף נוספת.^{[* 4]} ויש מפרשים כמו טבחת בחלופי אל"ף בטי"ת באלפא ביתא דאטב"ח.

אבך

• "וַיִּתְאַבְּכוּ גאות עשׁן" (ישעיהו ט יז), ענינו ענין גאוה וגהות. ופירושו: ויתגאו כגאות עשן, וחסרה כ"ף הדמיון, כמו שחסרה במלת "לב שׂמח ייטיב גהה" (משלי יז, כב) שפירושו כגהה.

אבל

• "כי אָבַל עליו עמו" (הושע י ה), "ונפשו עליו תֶּאֱבָל" (איוב יד כב), פירוש: בעודו בחיים תאבל הנפש על אבוד הגוף.
  • והפעול הכבד "הֶאֱבַלְתִּי כסיתי עליו את־תהום" (יחזקאל לא טו).
  • וההתפעל, "כי הִתְאַבֵּל שׁמואל אל שׁאול" (שמואל א טו לה), "וַיִּתְאַבֵּל על בנו" (בראשית לז לד), "עד מתי אתה מִתְאַבֵּל" (שמואל א טז א).
  • והתאר "אָבֵל וחפוי ראשׁ" (אסתר ו יב), "כַּאֲבֶל אם" (תהלים לה יד), פירוש כמו התינוק, שמניקתו אמו ומתה והוא בוכה וקודר שאין לו מי שתניקהו, ושדי האם היו חייו כן "קודר שׁחותי" (שם), כן פירשו אדוני אבי ז"ל.
  • והקבוץ "כאשׁר אֲבֵלִים ינחם" (איוב כט כה).*

והשם "אֵבֶל כבד זה למצרים" (בראשית נ יא), והוא בחמש נקודות.

וכלם שהם מענין אֵבֶל ענינם ידוע.

• ויש מענין שממה והשחתה, "על כן תֶּאֱבַל הארץ ואמלל כל יושׁב בה" (הושע ד ג). ולעולם כשתראה המלה הזאת קשורה עם מלת אמלל הוא לשון חורבה ושממה והשחתה. וכן "וַיַּאֲבֶל חל וחומה יחדו אמללו" (איכה ב ח), "אָבַל תירוׁש אמללה גפן" (ישעיהו כד ז), ופלס על זה הדרך והאחרים לשון אבל.^{[* 5]} ויתכן לפרש גם כן "ונפשו עליו תאבל" (איוב יד, כב), לשון השחתה ואבוד, רוצה לומר שישחתו ויתאבדו הנפש והבשר.
• "ועד אָבֵל הגדולה אשר הניחו עליה" (שמואל א ו יח), פירשו בו מישור הגדול, כמו "אָבֵל מחולה" (שופטים ז כב) שתרגומו "מישר", וכן "ועד אָבֵל כרמים" (שופטים יא לג) מישר כרמיא. ויש מי שפירש, שהלמ"ד תחת נו"ן וטעמו האבן הגדולה שזכר שהניחו עליה הארון, וכן תרגם יונתן "ועד אבנא רבתא". ולפי דעתי כי שם האבן הגדולה אשר הניחו עליה הארון אָבֵל היה, כי כן קראו לה על שם האבל שנעשה בה, וכן גרן האטד נקראת "אֵבֶל מצרים" (בראשית נ יא) על שם האבל.
• ויש בעקר זה מלה אחת יצאה מכלל הפועל והשם, רק היא מלת טעם תשתנה לענינים רבים:
  • האחד "אֲבָל שׂרה אשׁתך" (בראשית יז יט), "אֲבָל בן אין לה" (מלכים ב ד יד), קטועי הבי"ת, ענינם אין זה הדבר לבד, כי גם זה, או אין זה, כי אם זה. ופירוש "אבל שׂרה אשׁתך", כי הקדוש ברוך הוא בשר לאברהם אבינו על שרה ואמר "וברכתי אותה וגם נתתי (ממני)[ממנה] לך בן" (בראשית יז, טז) וגו' "ויאמר אברהם לו ישמעאל יחיה לפניך" (בראשית יז, יט) השיבהו הקב"ה, אמת שישמעאל יחיה, וגם זה יהיה ששרה "אשׁתך יולדת לך בן". ופירוש "אֲבָל בן אין לה" כי אלישע שאל לשונמית "הישׁ לדבר לך אל המלך" (מלכים ב ד, יג) וגו', השיבתהו "בתוך עמי אנכי יושׁבת", כלומר בתוך משפחתי אנכי ישבת, והם ידברו עלי אל המלך, כשאמטרך ואיני צריכה לזה, אמר אלישע "ומה לעשות לה"? ויאמר גחזי "אֲבָל בן אין־לה" , כלומר לזה ששאלת אותה אינה צריכה, אבל לזה צריכה, כי בן אין לה ואשה זקן.
  • וענין שני "אֲבָל אשׁמים אנחנו" (בראשית מב כא), "אֲבָל אשׁה אלמנה אני" (שמואל ב יד ה), ענינו אמת, והמשכיל יוכל להבחין בין שני הענינים האלו לפי הענין אל כל אשר ימצא כתוב למעלה מהם.
• "אוּבַל אולי" (דניאל ח ב), "לפני הָאֻבָל" (דניאל ח ג), אוּבַל שם הנהר, אולי שם המקום. ויש מפרשים אותו כמו "ועל יוּבַל ישׁלח שׁרשׁיו" (ירמיהו יז ח), שענינו פלגי מים בחילוף אל"ף ביו"ד.

אבן

• "וְהָאֶבֶן הזאת" (בראשית כח כב), "והוציא את הָאֶבֶן הראשׁה" (זכריה ד ז), בשש נקודות. והקבוץ "אֲבָנִים גדולות אַבְנֵי עשׂר אמות ואבני שׁמנה אמות" (מלכים א ז י), "כאבני גר מנפצות" (ישעיהו כז ט), "אֶבֶן חן השׁחר בעיני בעליו" (משלי יז ח), "אַבְנֵי שׁהם ואבני מלאים" (שמות כה ז),

ענינם ידוע.

• וענין הדומה להם: "משׁם רעה אֶבֶן ישׂראל" (בראשית מט כד), רצונו לומר כל ישראל, ולפי שהאבן גוף אחד כשרצה לומר כל ישראל כאחד אמר "אבן ישׂראל", או לפי שישראל עקר בנין העולם קראם "אֶבֶן" דרך משל. ורבי יונה פירשו ראש ישראל, ולא מצאנו שנקרא ראש אבן, אם לא פירש אחריו, כמו "אֶבֶן בחן פנת יקרת מוסד" (ישעיהו כח טז), או כמו שאמר "תשׁתפכנה אַבְנֵי קדשׁ" (איכה ד א), ר"ל הנשיאים והגדולים, "בתוך אַבְנֵי אשׁ התהלכת" (יחזקאל כח יד), כלומר: כאלו בתוך המלאכים. ואדוני אבי ז"ל פירשו בתוך אבני אקדח, כלומר: מרגליות מזהירות כנרות והיה הולך בלילה בתוכם. ויונתן תרגם: "בעמא קדישא סברת למשלט", וכן ידמה הפירוש, לפי שאמר אחר כן גם כן "ואחללך מהר אלהים ואבדך כרוב הסוכך מתוך אַבְנֵי אשׁ" (יחזקאל כח טז), והם ישראל, וקראם כן לפי שהם קדושים, "וכבשׁו אַבְנֵי קלע" (זכריה ט טו), הם שרי יון, ולפי שהמשיל מלכי בית חשמונאי לאבני נזר לגדולה המשיל שרי יון לאבני קלע לשפלות.
• ולפי שעושים המשקלות מאבן קראו למשקל אבן: "לא־יהיה לך בכיסך אֶבֶן וָאָ֑בֶן" (דברים כה יג), "בְּאֶבֶן המלך" (שמואל ב יד כו).
• וכן למשקולת ששוקל בה הבנאי, לפי שהיא מאבן קראוה אבן: "ונטה עליה קו תהו וְאַבְנֵי בהו" (ישעיהו לד יא), גם כשהיא מבדיל ועופרת קראוה אבן: "את הָאֶבֶן הבדיל" (זכריה ד י), "אֶבֶן העופרת" (זכריה ה ח).
• "והנהו עשׂה מלאכה על הָאָבְנָ ֽיִם" (ירמיהו יח ג), כלי היוצר שעושה עליו כלי החרס, ידוע הוא אצל עושי המלאכה ובלע"ז סיל"א. ואמרו שהוא כמין שתי רחים, לכך נקרא אבנים בלשון שנים, ובארצות האלו אינו כן, כי אם אחד מעץ עגול כדמות הרחים ועליו עושה היוצר המלאכה. ורבי יונה כתב, כי זה הכלי שהוא שנים והוא כדמות רחים התחתון גדול והעליון קטן ממנו הם כלי יוצרי ארץ המזרח.
• וכן "וראיתן על הָאָבְנָיִם" (שמות א טז), מקום נפילת הולד מבטן אמו ויקרא משבר, אבל המלה הזאת נגזרה מן בן ובנים והאל"ף נוספת. ולפי דעתי, כי "וראיתן על האבנים", הוא הרחם עצמו, ונקרא אבנים על שם הבנים. וכן נקרא משבר על שבר האשה היולדה וחבליה, כי אם היה אבנים מקום נפילת הולד אחר יציאתו מבטן אמו למה אמר "וראיתן על האבנים"? והלא קודם יציאת כולו מהרחם יראה בו אם זכר אם נקבה, כי הזכר פניו למטה והנקבה פניה למעלה (סוטה דף יא:),^{[* 6]} ועוד למה יקרא משבר מקום נפילת הולד? ועוד שאמר הכתוב "האני אשׁביר ולא אוליד" (ישעיהו סו, ט), נמצא שהמשבר קודם ללידה. וקראו אבנים בלשון שנים לענין הצירים שהם כפתח הרחם שהם שנים כמו שני צירי הדלת. וכן אמרו רבותינו (בכורות דף מה.): "תניא ר' אליעזר אומר כשם שצירים לבית כך צירים לאשה שנאמר "ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה" (שמואל א ד, יט)." ומה שאמר דניאל: "נהפכו צירי עלי" (דניאל י, טז), דמה ציריו לצירי יולדה, והצירים הם לאשה כצירי הרחם, כי צירים שם משותף יאמר לצירי הדלת ויאמר לחבלים. ואדוני אבי ז"ל כתב כי "הנה הוא עושׂה מלאכה על האבנים" האל"ף נוספת והוא מלשון בנין.

אבס

• "באין אלפים אֵבוּס בר" (משלי יד ד), פירוש "אבוס בר": בהעדר הבקר יהיה אוצר התבואה נקי, כלומר: ריקן. "אֵבוּס בעליו" (ישעיהו א ג), שם בפלס "אֵטוּן מצרים" (משלי ז טז), "בנים לא אֵמוּן בם" (דברים לב כ), והוא אחד בסמוך ומוכרת, ופירושו מקום מאכל הבהמות. וכן "אם ילין על אֲבוּסֶיךָ" (איוב לט ט), האל"ף בחטף פתח. ובתוספת מ"ם: "פתחו מַאֲבֻסֶיהָ" (ירמיהו נ כו), והם המקומות שיאצרו בהם הפירות.
• והפעול מהקל: "משׁור אָבוּס" (משלי טו יז), ולרבים "וברברים אֲבוּסִים" (מלכים א ה ג), פירוש מפוטמים, שעומדים תמיד על האבוס.

אבק

• "אָבָק ועפר" (דברים כח כד), "ופרחם כָּאָבָק יעלה" (ישעיהו ה כד), כולו קמוץ ואיננו סמוך, כאשר כתב (שם) החכם רבי אברהם אבן עזרא, והוא טעה בין זה ובין "כאבק דק" (ישעיהו כט ה), הנמצא במקצת ספרים האל"ף השוא ופתח והוא סמוך, ופירוש כאבק הדברים בדקים, כי אין רצונו לומר: עפר לבדו. וברוב הספרים גם הוא קצץ האל"ף אבל הכ"ף בשוא "כְּאָבָק דק", ומסורת עליו "לית". ומסרה אחרת מצאתי על "והיה לְאָבָק" (שמות ט ט): "כל אבקא קמץ", והנה שכח "וענן אֲבַק רגליו" (נחום א ג), אולי כללו עם אות השמוש.
  • העפר הדק יקרא אבק, וכן הסמים השחוקים הדק, "מכל אַבְקַת רוכל" .
  • והנפעל ממנו "וַיֵּאָבֵק אישׁ עמו" (בראשית לב כה), כלומר העלו אבק ברגליהם בהתחזקם זה עם זה.

אבר

• "אֲבִיר יעקב" (בראשית מט כד).
  • ומשקל אחר "אַבִּיר הרועים" (שמואל א כא ז), "ואוריד כַּאבִּיר יושבים" (ישעיהו י יג), משפטו "כְּאַבִּיר" ובנוח האל"ף הוטלה תנועתה על הכ"ף. ועוד נכתבנו בכבר. "אַבִּירֵי בשׁן" (תהלים כב יג), "לחם אַבִּירִים אכל אישׁ" (תהלים עח כה), "אשׁתוללו אַבִּירֵי לב" (תהלים עו ו),

ענין אלו וענין הדומה להם לשון עוצם וחוזק.

ופירוש "לחם אבירים" על המן שירד להם מן השמים, שהם אבירים, כמו שנאמר עליהם: "חזקים כראי מוצק" (איוב לז, יח), "דהרות אַבִּירָיו" (שופטים ה כב) - הסוסים החזקים.

• וענין שני: "מי יתן לי אֵבֶר כיונה" (תהלים נה ז), "ארך האבר" (יחזקאל יז ג), בחמש נקודות.
  • ומשקל אחר: "אם אֶבְרָה חסידה ונוצה" (איוב לט יג), "בְּאֶבְרָתוֹ יסך לך" (תהלים צא ד), "ישׂאהו על אֶבְרָתוֹ" (דברים לב יא),

ענינם והדומה להם: כנף.^{[* 7]}

• והפעל הכבד ממנו "המבינתך יַאֲ ֽבֶר נץ" (איוב לט כו), יעוף, ופירושו לפניו "יפרושׂ כנפיו לתימן". ופירש אדני אבי ז"ל מזה "הָבֵרוּ החצים" (ירמיהו נא יא), ומשפטו "הַאֲבֵרוּ" ונחה האל"ף ממנהג, וענינו: שימו אברה בחצים כדי לישרם.

אגד

• "אֲגֻדַּת אזוב" (שמות יב כב), "התר אֲגֻדּוֹת מוטה" (ישעיהו נח ו), ענין אלו והדומה להם ענין אסיפת הדברים וקשירתם יחד. ואמרו חז"ל (משנה, פרה יא, ט): מצות אזוב שלשה קלחין ובהם שלשה גבעולין. וכן "ויהיו לַאֲגֻדָּה אחת" (שמואל ב ב כה), כלומר: בקבוץ אחד והסכמה אחת. וכן "וַאֲגֻדָּתוֹ על ארץ יסדה" (עמוס ט ו), כלומר עצתו והסכמתו. ולפי דעתי, כי השלש יסודות אשר על הארץ קרא אגודה, לפי שהם אגודה אחת זו על זו על הארץ, לפיכך אמר "ואגדתו על ארץ יסדה".

אגז

• "אל גנת אֳגוֹז ירדתי" (שיר השירים ו יא). ענינו ידוע.

אגל

• "אֶגְלֵי טל" (איוב לח כח), כמו "רסיסי לילה" (שיר ה, ב), שפירושו: טיפים הידוע בדברי חז"ל.
• "עד אֶגְלַיִם יללתה" (ישעיהו טו ח) - שם מקום.^{[* 8]}

אגם

• אגם

• "לַאֲגַם מַיִם" (תהלים קז לה). "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגָם" (ישעיהו לה ז) - פירוש: מקום השרב יהיה לאגם. ובקבוצו נדגש תמורת הנח "וְעַל הָאֲגַמִּים" (שמות ח א). ובסמיכות נפל, או הוא משקל אחר כמו "וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם" (ישעיהו יד כג), "אַגְמֵי נָפֶשׁ" (ישעיהו יט י), ופירושו האגמים שיצודו בהם הדגים, "עַל יְאוֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם" (שמות ז יט).

ענין אלו והדומה להם מקום מקוה המים, פל"ו בלע"ז או אשת"ן.

• אגמן

• "הֲתָשִׂים אַגְמֹן בְּאַפּוֹ" (איוב מ כו), הוא כלי כמין מחט ברזל שצדין בו הדגים, ויורה עליו "וּבְחוֹחַ תִּקֹּב לֶחֱיוֹ" (שם), ונקרא כן לפי שראשו כפוף כמו הגומא.
• "הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ" (ישעיהו נח ה), ענינו כמו גומא, והוא הפוך, בוד"א בלע"ז, והוא נקרא בלשון רבותינו גמי. וכן "וְאֶת הָאֲגַמִּים שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ" (ירמיהו נא לב), כלומר כל הגומא הגדל על הנהרות שרפו באש, כדי שלא ימנעם רוב הגומא מלבא במדינות. ורבי יונה פירשו כמו מבצרים, ודמה אותו ללשון ערב שקורים למבצרים אגא"ם.
• "כפה וְאַגְמוֹן" (ישעיהו ט יג) גמא, אמר כפה על החזקים ואגמון על החלשים כגמא, או יהיה שם לשלטון כמו שמצאנו בדברי רבותינו (ברכות דף לב:) מצא אותו הגמון, הגמון וקומון (שבת דף קמה:) פירוש שלטון.
• "כְּדוּד נָפוּחַ וְאַגְמֹן" (איוב מא יב), יש שפירשו כמו גמא, ויש שפירשו לפי ענינו כמו דוד, ויש מי שאמר שהוא כמשמעו מן אגם והוא רמז לאיד העולה מן המים בזמן החורף.

אגן

• "וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת" (שמות כד ו) הם המזרקים, וכמהו "אַגַּן הַסַּהַר" (שיר השירים ז ג), לפי שתבניתו עגול כתבנית הסהר שהוא הירח.

אגף

• "אתה וכל אֲגַפֶּיךָ" (יחזקאל לט ד), "וכל אֲגַפָּיו אזרה לכל רוח" (יחזקאל יב יד), "ואת כל מברחיו בכל אֲגַפָּיו" (יחזקאל יז כא). וכתב אדוני אבי, כי האל"ף נוסף ופירושו כנפיו, כלומר חיילותיו שהם דומים לכנפים, וכבר נאמר זה הלשון על החיילות, כאמרו "והיה מטות כנפיו" (ישעיהו ח, ח) ודומה ללשון ארמית שקורין לכנפים גּפִּין, והדגש לחסרון דל"ת גדפין,^{[* 9]} וכן מצאנו בדברי רז"ל בדל"ת (כתובות דף קה:) "פרח גדפא ויתיב ליה ברישיה", והאל"ף נוספת וכן בדברי רז"ל (חולין דף מו.) עד בין אגפים.

אגר

• "אָ ֽגְרָה בקציר מאכלה" (משלי ו ח), "ויין לא תשׁתה ולא תֶ ֽאֱגֹר" (דברים כח לט), ענינו ענין אסיפה, וכן כל אשר תמצא במקרא מעקר זה.
• "וְאִגֶּ ֽרֶת פתוחה" (נחמיה ו ה), ענינה ידוע והוא הספר השלוח, וגם היא מלשון אסיפה, לפי שאוספין בה דברים הרבה נקראת המגילה אגרת. והקבוץ "וגם אִגְּרוֹת כתב על אפרים ומנשׁה" (דברי הימים ב ל א).
• אך "לַאֲגוֹרַת כסף" (שמואל א ב לג), האל"ף נוסף והוא כמו גרה, ועניינו מטבע כסף, וכן פירש המתרגם: "למעה דכסף".

אדב

• "וְלַאֲדִיב את נפשׁך" (שמואל א ב לג), ענינו כמו וְלַדְאִיב, והוא הפוך מן "וְדַאֲבוֹן נפשׁ" (דברים כח סה), והוא מבנין הפעיל, משפטו ולהאדיב, כמו "לַשְׁמִיד מאזניה" (ישעיהו כג יא).^[1]

אדם

• "אָ ֽדְמוּ עצם מפנינים" (איכה ד ז).
  • והפעול מן הדגוש: "מגן גבוריהו מְאָדָּם" (נחום ב ד), "עורות אלים מְאָדָּמִים" (שמות כה ה).
  • ופועל כבד אחר "אם יַאְדִּימוּ כתולע" (ישעיהו א יח).
  • וההתפעל "אל תרא יין כי יִתְאַדָּם" (משלי כג לא).
  • והתאר "דודי צח וְאָדוֹם" (שיר השירים ה י), "ויקחו אליך פרה אֲדֻמָּה" (במדבר יט ב), "אֲדֻמִּים כדם" (מלכים ב ג כב), והתאר עוד "אַדְמוֹנִי עם יפה עינים" (שמואל א טז יב). ובהכפל הע"ין והלמ"ד ר"ל בו רוב האדמימות, "או אֲדַמְדָּם" (ויקרא יג מט). וכן אמרו רבותינו ז"ל (ספרא פרשת מצורע פרק יד משנה ב): ירקרק – ירוק שבירוקים, אדמדם... אדום שבאדומים. "נגע לבן אֲדַמְדָּם" (ויקרא יג מב), "לבנה אֲדַמְדֶּמֶת" (ויקרא יג כד), פתוך ומעורב בשני מראים לובן ואודם.
  • "אֹדֶם פטדה" (שמות כח יז), נקראת כן האבן לפי שהיא אדומה,

וענינם ידוע.^{[* 10]}

• וענין אדם ואדמה גם כן ידוע, ואדם נקרא על שם האדמה אשר לוקח משם, והמין נקרא על שמו אדם. ויבא אדמה:
  • בענין ארץ, "על פני הָאֲדָמָה" (במדבר יב ג),
  • ועל השדה, "עובד אַדְמָתוֹ" (משלי יב יא), "אם עלי אַדְמָתִי תזעק" (איוב לא לח),
  • ועל העפר, "וַ ֽאֲדָמָה על ראשׁו" (שמואל א ד יב). ונסמך לעפר, "אַדְמַת עפר" (דניאל יב ב), כמו "טיט היון" (תהלים מ, ג)

ואדם יקרא:

• על הפרט - "אָדָם כי יקריב מכם קרבן" (ויקרא א ב),
• ועל הכלל - "מאדם עד בהמה" (בראשית ו ז),

• "את האדם אשׁר בראתי" (בראשית ו ז), "והוא יהיה פרא אָדָם" (בראשית טז יב), כלומר אדם מדברי כפרא.
• "גם בני אָדָם גם בני אישׁ" (תהלים מט ג), בני אדם הם המון העם, בני איש הם הגדולים, כמו "גדעון בן יואשׁ אישׁ ישׂראל" (שופטים ז, יד), ר"ל גדול ישראל וראשם.
• "ובישׂראל וּבָאָדָם" (ירמיהו לב כ), רוצה לומר ובשאר בני אדם, כלומר באומות. ויונתן תרגם (שם): "ולישראל עבדת פרישן בגו בני אינשא".
• וקראו לנשים בלבד אדם, "כתפארת אָדָם לשׁבת בית" (ישעיהו מד יג), "ונפשׁ אָדָם מן הנשׁים" (במדבר לא לה). ואדוני אבי ז"ל פירש "כתפארת אדם" ולמה? לשבת בית, לא לצורך אחר, כמו "וינחהו תחתיו ו[...]ממקומו לא ימישׁ" (ישעיהו מו, ז).
• "הרחק מאד מֵאָדָם העיר" (יהושע ג טז), שם עיר.

אדן

• "לכן ישׁלח הָאָדוֹן" (ישעיהו י טז), "וַ ֽאדֹנִי זקן" (בראשית יח יב), "לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים" (תהלים קלו ג). ובאה המלה בלשון תפארת ליחיד, "אֲדֹנִים קשׁה" (ישעיהו יט ד), "אם אֲדֹנָיו יתן לו אשׁה" (שמות כא ד). ובא חסר היו"ד, "יאמר נא אֲדֹנֵנוּ" (שמואל א טז טז),^{[* 11]} "אל תלשן עבד אל אֲדֹנָו" (משלי ל י),

והענין ידוע.

• והשם הנכבד "אֲדֹנָי" בלשון רבים לכבוד, והוא קמוץ והוא בסימן רבוי אחד לבד, כמו "וקרע לו חַלּוֹנָי" (ירמיהו כב, יד), "אורגים חוֹרָי" (ישעיהו יט, ט), או היא יו"ד היחס כיו"ד "מוכיח אדם אַחֲרַי" (משלי כח, כג), "וּלְכִילַי לא יאמר שׁוע" (ישעיהו לב, ה).
• ו"אֲדֹנַי" שהוא לשון חול הוא בפתח, "הנה נא אֲדֹנַי" (בראשית יט ב), אבל "ויאמר אֲדֹנָי אם נא מצאתי חן בעיניך" (בראשית יח ג) הוא קמוץ, והוא מחלוקת בין רבותינו ז"ל ((שבועות דף לה:) יש אומרים שהוא חול ולגדול שבהם אמר, ויש אומרים שהוא קדש. וכן "ויאמר לוט אליהם אל נא אֲדֹנָי" (בראשית יט יח) אומרים שהוא קדש. ומצאנו "בי אֲדֹנָי במה אושׁיע את ישראל" (שופטים ו טו), קמוץ ואינו בהפסק, ואפשר כי מפני הזקף נקמץ, כי לשון חול הוא, כי עדין לא ידע גדעון שהוא מלאך.

• וענין שני, "ככר לָאָדֶן" (שמות לח כז), "שׁני אֲדָנִים תחת הקרשׁ האחד" (שמות כו כה), "וְהָאֲדָנִים לעמודים" (שמות לח יז), האדנים היו חלולים והיו נכנסים ידות הקרשים לתוכם, וכן העמודים והיו סומכים אותם. וכן "על מה אדניה הטבעו" (איוב לח ו), כלומר יסודותיה.

אדר

• "מה אַדִּיר שׁמך" (תהלים ח ב).
  • "נֶאְדָרִי בכח" (שמות טו ו), נפעל והיו"ד נוסף. ורבי יונה אמר באחד מהפנים, שהתי"ו סימן הנקבה נופלת ועקרו נאדרית. וענין נאדרי על הימין בלשון זכר, או טעמו על השם יתברך.

"וצי אַדִּיר" (ישעיהו לג כא), "בְּאַדִּיר יפול" (ישעיהו י לד), פירוש: ביד אדיר. "בספל אַדִּירִים" (שופטים ה כה), פירוש: בספל הראוי לשתות בו גדולים ונכבדים, או פירושו הרועים הגדולים, כמו "אַדִּירֵי הצאן" (ירמיהו כה לד).

• והתואר לנקבה, "להיות לגפן אַדָּרֶת" (יחזקאל יז ח), "כי שֻׁדדה אַדַּרְתָּם" (זכריה יא ג).
• והשם, "אֶדֶר היקר" (זכריה יא יג), "אֶדֶר תפשׁיטון" (מיכה ב ח), בשש נקודות. ויתכן להיות "כי שׁדדה אדרתם" שם זולתי תאר.
• והפועל הכבד, "יגדיל תורה וְיַאְדִּיר ישעיהו מב כא" .

כל אשר תמצא מעקר זה הוא לשון גדולה ועוצם גבורה.

"אַדֶּרֶת שׂער" (זכריה יג ח), טלית בעלת שער כמו שקורין אשקלוינ"ה בלע"ז. וקראוה אדרת לחשיבותה וגדולתה,^{[* 12]} וכן "אַדֶּרֶת שׁנער" (יהושע ז כא), ויתכן להיות כמותו "אֶדֶר תפשׁיטון" (מיכה ב ח).

אהב

• "וישׂראל אָהַב את יוסף" (בראשית לז ג), "כאשׁר אָהֵב אביו" (בראשית כז יד), "כי אֲהֵבְךָ ואת ביתך" (דברים טו טז), "וַיֶּ ֽאֱהַב יצחק את עשׂו" (בראשית כה כח), "לזרע אברהם אֹהַבְךָ" (דברי הימים ב כ ז),

  כמו: "בֹּרַ ֽאֲךָ יעקב" (ישעיהו מג, א), "חמור שֹׂנַ ֽאֲךָ" (שמות כג, ה), "אשׁר אנכי שֹׁלֵ ֽחֲךָ" (שמואל א כא, ג), "אָהֲבוּ הֵבוּ" (הושע ד יח),

  אבל "הֵבוּ" משרש יהב, כמו שאני עתיד לבארו במקומו בעזרת השם,

"אֶהֲבוּ את י"י" (תהלים לא כד), "אני אֹהַבַי אֵהַב ומשׁחרי ימצאנני" (משלי ח יז), "וָאֹהַב את־יעקב" (מלאכי א ב).

• • והנפעל "הַנֶּ ֽאֱהָבִים והנעימים" (שמואל ב א כג).
  • והפועל הכבד "ורדפה את מְאַהֲבֶיהָ" (הושע ב ט), "תְּאֵ ֽהֲבוּ פתי" (משלי א כב), והצרי במקום פתח.
  • והשם "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה" (שיר השירים ב ז), "אם יתן אישׁ את כל הון ביתו בָּאַהֲבָה" (שיר השירים ח ז), "נפלאתה אַהֲבָ ֽתְךָ לי" (שמואל ב א כו);
  • אבל "לְאַ ֽהֲבָה את י"י אלֹהיך" (דברים יט ט), "בְּאַ ֽהֲבָתוֹ אותה" (בראשית כט כ), מקור בתוספת ה"א.
  • והשם בלשון זכר "אַהַב", וקבוצו "אילת אֲהָבִים" (משלי ה יט).
  • ומשקל אחר, "נתעלסה בָּאֳהָבִים" (משלי ז יח), האל"ף בקמץ חטף. והנפרד "אֹהֶב" בפלס "אֹהֶל",

וכל שהם מעיקר זה ענינם ידוע.^{[* 13]}

אהה

נכתבנו בשרש הה.

אהי

• "אֱהִי מלכך אפוא" (הושע יג י), "אֱהִי דבריך מות" (הושע יג יד), "אֱהִי קטבך שׁאול" (שם), פירוש רבי יונה ן' גנאח כמו "איה". ולפי דעתי כי משפט כל אלו להיות אהיה והאל"ף מאותיות אית"ן הנוספות, ופירוש אני אהיה קיים לעולם, אבל מלכך אפוא? ופירוש "אהי דבריך מות": אני אהיה סבת דבריך למות ואהיה סבת קטבך לשאול. וענין דבריך מן "דֶּבֶר כבד מאֹד" (שמות ט, ג).

אהל

• "וַיֶּ ֽאֱהַל עד סדֹם" (בראשית יג יג) - פירוש: נטה אהלו, כלומר: נטה אהלו ממקום למקום ולא קבע לו מקום עד שבא אל סדום.
  • והפעל הכבד "הן עד ירח ולא יַ ֽאֲהִיל" (איוב כה ה), אפילו עד ירח, שהוא מן העליונים יהיה קצפו שלא יאהיל, אלומר אינו באהלו שהוא הרקיע, וכן שאר ה"ככבים לא זכו בעיניו", ועוד נכתבנו בשרש הלל.
  • והשם אשר נבנה הפועל ממנו, "אם אבא בְּאֹהֶל ביתי" (תהלים קלב ג), "והלכת לאהליך" (דברים טז ז). ובא בשתי ידיעות "בתוך הָאֳהָלִי" (יהושע ז כא), כמו "ונתן את הָ ֽעֶרְכְּךָ" (ויקרא כז, כג), "וְהַחֶצְיוֹ אל מול הר עיבל" (יהושע ח, לג),

ענינם ידוע.

• ומזה הענין "ולא יַהֵל שׁם ערבי" (ישעיהו יג כ), שמשפטו יאהל, והיו"ד פתוחה להבדיל בינו ובין "אם־אראה אור כי יָהֵל" (איוב לא, כו) שהוא ענין אחר ושרש אחר.

• וענין אחר "כַּאֲהָלִים נטע י"י" (במדבר כד ו), "מר וַאֲהָלוֹת" (תהלים מה ט), "מר אֲהָלִים" (משלי ז יז) פירשו בו כי הוא הבושם הנקרא בלשון ערבי סנד"ל.
• והגאון רב סעדיה ז"ל פירש "כּאהלים נטע י"י" כמו "כְּאֹהָלִים" ודומה לו לשון נטיה על האהל, "ויטע אָהֳלֵי אפדנו" (דניאל יא מה), ועל הדרך הזה "כאשׁר ראיתי לצור שׁתולה בנוה" (הושע ט, יג), ויהיה אהלים מן "אֹהֶל", כמו "בְּקָרִים" מן "בֹּקֶר", וכמו "בְּשָׂמִים" מן "בֹּשֶׂם".

או

• "והקריב מן התורים אוֹ מן בני היונה" (ויקרא א יד), ענינו ידוע, וכמו שהוא בלשון הקדש כן לועזין אותו.
• והביא מהם רבי יונה משתנים מחביריהם,
  • יש שהם במקום אם, כמו "אוֹ עשׂיתי בנפשׁי שׁקר" (שמואל ב יח יג), "אוֹ איה אלהי משׁפט" (מלאכי ב יז),^[3] "אוֹ בנבלת חיה טמאה" (ויקרא ה ב),
  • והביא בענין איך, "אוֹ נשׂישׂ שׁבט בני מואסת כל עץ" (יחזקאל כא טו), פירושו איך נשיש והחרב הזאת הוחדה לכרות שבט בני ומואסת שאר העצים.
  • ועוד הביא בענין וי"ו העטף, "אוֹ הודע אליו חטאתו אשׁר חטא" (ויקרא ד כח), "אוֹ אז יכנע" (ויקרא כו מא), "אוֹ לאיל תעשׂה" (במדבר טו ו), "זרזיר מתנים אוֹ תישׁ" (משלי ל לא), "אוֹ חפשׁה לא נתן לה" (ויקרא יט כ), כמו "והודע", "ואז יכנע", "ולאיל", "וחופשה", "ותיש".

ולפי דעתי, כי לא יצא אחד מהם מדרך חבריהם וכלם ענין אחד,

ופירוש "או הודע אליו חטאתו": לפי שאמר "ואשׁם"שפירושו שיזכור כי חטא וישים עצמו אשם, "או הודע אליו", שלא נזכר מעצמו אלא שהודיעוהו אחרים – כמו כן יביא קרבן. ומה שאמרו רבותינו ז"ל (כריתות דף יא:): '"או הודע" ולא שיודיעוהו אחרים' במכחיש העדים, אבל אם אינו מכחיש אותם מביא קרבן, שנאמר "או הודע אליו" מכל מקום, ועוד כי לשון "הודע" נראה יותר בהודעת אחרים אותו ממה שיודע לו מעצמו.

וכן "או חופשׁה": לפי שאמר "והפדה לא נפדתה" שפירושו בכסף, "או חפשׁה לא נתן לה" בשטר, כדברי המתרגם.

וכן "או לאיל" פירושו: או אם הקרבן יהיה איל, תהיה מנחתו שני עשרונים ונסכו שלישית ההין.

וכן "זרזיר מתנים או תיש": כל אחד מאלה, זה או זה הוא מטיב לכת.

ופירוש "או אז יכנע": כלומר, אז בגלות יכנע לבבם הערל, או מתי.

אוב

• "אוֹב או ידעני" (ויקרא כ כז), "דרשׁו אל הָאֹבוֹת ואל הידענים" (ישעיהו ח יט), ענינו ידוע בדברי רבותינו (סנהדרין דף סה:): בעל אוב זה המדבר מבין הפרקים ומבין אצילי ידיו.
• וענין שני, "כְּאֹבוֹת חדשׁים" (איוב לב יט), פירוש: נודות חדשים או קנקנים.

אוד

• "על אֹדוֹת הבאר" (בראשית כו לב), "על אֹדוֹתַי ועל אֹדוֹתֶיךָ" (יהושע יד ו), פירוש: על דבר כך וכך או בעבור כך וכך, וידוע הוא.
  • והנפרד ממנו לא מצאנו, ואחר שהוא מקובץ בוי"ו תי"ו יהיה הנפרד "אוֹדָה", או יהיה "אוֹד", כמו מן בור – בורות.
• "כְּאוּד מצל משׂרפה" (עמוס ד יא), "הלא זה אוּד מצל מאשׁ" (זכריה ג ב), "משני זנבות הָאוּדִים" (ישעיהו ז ד), עץ שמנדדין בו האש, ובלע"ז טיצו"ניר, ובדברי רבותינו (ביצה דף לג.): ליטול אוד מבין העצים.

אוה

• "נפשׁי אִוִּיתִךָ בלילה" (ישעיהו כו ט),

  אמר רבי יונה שהוא כמו "אִוָּ ֽתְךָ", ואין צורך, אך פירושו בנפשי אויתיך, וכן אמר "אף רוחי בקרבי אשׁחרך" (שם), וכן "אפוד ירד בידו" (שמואל א כג, ו), שענינו באפוד ירד בידו, "אתה ידך גוים הורשׁת" (תהלים מד, ג), שענינו בידך, אבל אפוד ירד בידו יש לי בו טעם נכון אזכרנו בשרש ירד בגזרת השם. והחכם רבי יעקב בן אלעזר כתב בספר השלם, כי הענין מחובר על הכנוי שהוא יו"ד נפשי ויו"ד רוחי, ואף על פי שזכר הנפש והרוח, סמך הענין אל הכנוי כאלו אמר אני אויתיך וכמוהם רבים, "ואבכה בצום נפשׁי" (תהלים סט, יא), "אליו פי קראתי" (שם סו, יז), "קולי אל י"י אקרא" (שם ג, ה), "וכליותי אשׁתונן" (שם עג, כא), "איעצה עליך עיני" (שם לב, ח), בכלם הענין נופל על הכנוי. וכן "אתה ידך גוים הורשׁת ותטעם" (תהלים מד, ג), "וצפחת השׁמן לא חסר" (מלכים א יז, טז), חסר נופל על השמן לא על הצפחת, וכן "קול הקריה הומה" (שם א, מא), "קול נגידים נחבאו" (איוב כט, י), "קול שׁמועה הנה באה" (ירמיהו י, כב), "קול י"י לעיר יקרא" (מיכה ו, ט), "רק לשׁטף מים רבים אליו לא יגיעו" (תהלים לב, ו), "כי היתה אליו פני המלחמה" (שמואל ב י, ט), "קשׁת גבורים חתים" (שמואל א ב, ד), "נגע צרעת כי תהיה באדם" (ויקרא יג, ט), וכן מנהג הלשון בהרבה מקומות.

  ואדני אבי עליו השלום פירש "נפשׁי אויתיך בלילה", ובעוד שרוחי בקרבי אשחרך, ואמר "בלילה" כי אז הלב פנוי מעסקי העולם.

"אִוָּהּ למושׁב לו" (תהלים קלב יג).

• • והשם "בכל אַוַּת נפשׁך" (דברים יב טו).
  • ומשקל אחר "תַּאֲוָה נהיה" (משלי יג יט), ענין כלם תאוה וחשק.
  • ומענין זה לפי דעתי "לביתך נַ ֽאֲוָה קדשׁ" (תהלים צג ה), האל"ף מונעת בחטף פתח והוא נפעל עבר פירוש נחשק לביתך שהוא קדש.
  • וההתפעל "לא תִתְאַוֶּה בית רעך" (דברים ה יז), והתאוה היא בלב.
  • והשם במשקל אחר "מַאֲוַיֵּי רשׁע" (תהלים קמ ט), בדגש. ורבי יונה כתב שהוא רפה.
• וענין אחר הנפעל "נָאווּ לחייך התורים" (שיר השירים א י), "מה נָּאווּ על ההרים רגלי מבשׂר" (ישעיהו נב ז), "לא נָאוָה לנבל שׂפת יתר" (משלי יז ז), "לא נָאוֶה לכסיל כבוד" (משלי כו א), "שׁחורה אני וְנָאוָה" (שיר השירים א ה), וכולם נחה בהם האל"ף והם ענין יופי ונוי. ורבי יהודה הביא עמהם "הַנָּוָה והמענגה" (ירמיהו ו ב),^{[* 14]} אולי מצאו כתוב באל"ף, ולא מצאנוהו כן אנחנו. וגם רבי יונה כתבו כן בלא אל"ף ותפש על רבי יהודה בזה, ואין לתפוש עליו בזה, כי אף על פי שלא תהיה כתובה האל"ף תהיה נחה אחר הקמץ.
  • והשם "תַּאֲוַת אדם חסדו" (משלי יט כב), כלומר יופי האדם ומה שנאה לו לעשות, הוא חסדו.
  • ויתכן שיהיו אלו בשרש נאה בהראות למ"ד הפועל בפלס "גַּאֲוָה".
    • ורבותינו ז"ל הרגילו בדבריהם זה הלשון בשרש "נָאָה", וידמה כי כן השרש אצלם באמרם (שבת דף קלג:): "לולב נאה, אתרוג נאה"; (יומא דף פו.): "כמה נאים מעשיו" וזולתם הרבה.
    • ואמרו בנין פיעל הדגוש ממנו באמרם: (סוכה דף י.): "לא שנו אלא מפני הנשר אבל לנאותה כשר".
    • ואמרו בנין התפעל ממנו באמרם (שבת דף קלג:): "התנאה לפניו במצות".
    • ואמרו השם נוי, באמרם (הוריות דף ט.): "בנוי, בכח, בעושר", ולרבים (סוכה דף י:): "נויי סוכה המופלגים ממנה ארבעה", ומשפט נוי: נאוי.
• וענין שלישי "עד תַּאֲוַת גבעות עולם" (בראשית מט כו), "וְהִתְאַוִּיתֶם לכם" (במדבר לד י), "תְּתָאוּ לכם" (במדבר לד ז) עניינם עניין גבול. ופירש "עד תאות גבעות עולם", כל זמן שיהיה קיים גבול גבעות עולם תהיינה הברכות לראש יוסף. ומשפט "תְּתָאוּ" ראוי להיות "תְּתַאֲווּ", וטוב הוא לשומו מעקר זה כדי שיהיו לו חברים בענין הזה: "והתאויתם לכם", "עד תאות גבעות עולם" או יהיה משרש "תָּאָה" או "תָּוָה" ויהיה יחידי בשרשו על הענין הזה. וקרוב הוא שיהיה שרשו תוה מן "וְהִתְוִיתָ תָּו" (יחזקאל ט, ד), שענינו קרוב לענין גבול ויהיה האל"ף תמורת וי"ו.

אוח

• "ומלאו בתיהם אֹחִים" (ישעיהו יג כא), היא חיה הנקראת בלשון רבותינו ז"ל (בבא בתרא דף כב:): נמיה, שמה בלשון לעז מארט"ורו. ויש אומרים שהוא חיה שלועזין לה פור"ון.

אוי

• "אוֹי לך מואב" (במדבר א כט), ובתוספת ה"א "אוֹיָה לי" (תהלים קכ ה),^{[* 15]} והיא מלת קריאת הצער והאבל, וכמו שהיא בלשון הקדש כך דרך בלשון הלעז לומר כן על הצער.

אול

• "אֱוִיל הנביא" (הושע ט ז), ועם יו"ד היחש, "כּלי רעה אֱוִילִי" (זכריה יא טו), "וֶאֱוִילִים בחסר לב ימותו" (משלי י כא), ענינם שוטה, שוטים.^{[* 16]}
• "וְאִוֶּלֶת בידיה תהרסנו" (משלי יד א), פירש אשת אולת, כי אולת שם דבר ולא שם תאר. וכן "אִוֶּלֶת אדם תסלף דרכו" (משלי יט ג). ויתכן להיות השם והתאר משקל אחד, ויהיה "אִוֶּלֶת בידיה" תאר, בפלס "עַוֶּרֶת" (ויקרא כב, כב), ואף על פי שזה חירק וזה פתח הכל אחד במשקל.
• ומלת "אוּלַי" נכתבנה בשרש אלה.

און

• "אם אָוֶן בידך הרחיקהו" (איוב יא יד), "כי לא יצא מעפר אָוֶן" (איוב ה ו).
  • וההתפעל ממנו "ויהי העם כְּמִתְאֹנְנִים" (במדבר יא א), "מה יִּתְאֹנֵן אדם חי" (איכה ג לט),

ענין שקר.

• ומזה הענין והשרש "תְּאֻ ֽנִים הלאת" (יחזקאל כד יב), כלומר: הוגיעה עצמה לעשות השקרים, ובא הענין הזה על דרך "העוה נלאו" (ירמיהו ט, ד), ותנח העי"ן במלת "מחשבות אוֹנֵךְ" (ירמיהו ד יד), כמו "עַוְלָתָה" (יחזקאל כח, טו), "וְעוֹלָתָה" (איוב ה, טז) – פעם נחה פעם נעה.
• וכתב החכם רבי יעקב בן אלעזר ז"ל מזה הענין, "ותוחלת אוֹנִים אבדה" (משלי יא ז), תאר, "אוֹן", "אוֹנִים" בפלס "טוֹב", "טוֹבִים".

• וענין אחר, "ורהבם עמל וָאָוֶן" (תהלים צ י), "ומשׁמיע אָוֶן מהר אפרים" (ירמיהו ד טו), "ובית אל יהיה לָאָוֶן" (עמוס ה ה), ענין עמל ויגיעה וצער, וקרוב הוא לענין ראשון.
  • ויש מפרשים "בית אל יהיה לאון", כמו "לאין". ויש לפרש כמו זה "ורהבם עמל ואון", כמו שאמר: "כי גז חישׁ ונעופה" (תהלים צ, י), וכן יתפרש "תחת אָוֶן ראיתי אהלי כושׁן" (חבקוק ג ז).
• וענין שני, "ואוֹנוֹ בשׁרירי בטנו" (איוב מ טז), "כי הוא ראשׁית אֹנוֹ דברים כא יז" (און), "ולאין אוֹנִים עצמה ירבה" (ישעיהו מ כט), ענין כח ואומץ.
• וענין שלישי, "לא אכלתי בְאֹנִי ממנו" (דברים כו יד), "ותקרא שׁמו בן אוֹנִי" (בראשית לה יח), "אלוה יצפון לבניו אוֹנוֹ" (איוב כא יט), "זבחיהם כלחם אוֹנִים" (הושע ט ד), ענין אד ואבל. ויש מפרשים מזה "ויהי העם כמתאננים", "מה יתאנן אדם חי".
• וטוב הוא שיהיה "אלוה יצפון לבניו אונו" מענין כח, כלומר הגזל והעשק שעשה בכחו. "ידיו תשׁבנה אוֹנוֹ" (איוב כ י).
• "אך עשׁרתי מצאתי אוֹן לי" (הושע יב ט), כמו הון בחלוף אל"ף בה"א. ויתכן כמוהו "וידיו תשׁבנה אונו".

אוץ

• "ולא אָץ לבא" (יהושע י יג), "לא אַצְתִּי מרועה אחריך" (ירמיהו יז טז), ופירוש זה הפסוק אכתוב עוד בשרש מן. "וְאָץ ברגלים חוטא" (משלי יט ב), "והנגשׂים אָצִים" (שמות ה יג).
  • והפעל הכבד, "וַיָּאִיצוּ המלאכים" (בראשית יט טו), "אל תָּאִיצוּ לנחמני" (ישעיהו כב ד),

כלם והדומה להם ענין מהירות.

• וענין שני "כי אָץ לך הר אפרים" (יהושע יז טו), כלומר: צר ורחוק, ונוטה לו ענין "והנגשׂים אצים", וקרובים הם לענין הראשון, כי הממהר דוחק את השעה.

אור

• "הבקר אוֹר" (בראשית מד ג),"ולילה אוֹר בעדני" (תהלים קלט יא), פועל עבר, "הולך וָאֹר" (משלי ד יח), בינוני, כלומר הולך ומאיר, "ראו נא כי אוֹרוּ עיני" (שמואל א יד כט), "וישׁב ידו אל פיו וַתַּאֹרְנָה עיניו" (שמואל א יד כז), "קומי אוֹרִי" (ישעיהו ס א).
• והפועל הכבד, "הֵאִירוּ ברקיו תבל" (תהלים צז ד), "וַיָּאֶר את הלילה" (שמות יד כ), "יָאֵר י"י פניו אליך ויחנך" (במדבר ו כה), "יָאֵר פניו אתנו סלה" (תהלים סז ב), "מְאִירַת עינים" (תהלים יט ט).
  • ואשר הוא פועל עומד מהכבד, "והארץ הֵאִירָה מכבודו" (יחזקאל מג ב).
• והנפעל, "נָאוֹר אתה" (תהלים עו ה), "וַיֵּאֹר להם בחברון" (שמואל ב ב לב).
• והשם, "בְּאוֹר פני מלך חיים" (משלי טז טו), "וְאוֹר פני לא יפילון" (איוב כט כד), "ויקרא אלהים לָאוֹר יום" (בראשית א ה), "אוֹר זרוע לצדיק" (תהלים צז יא), "אוֹר צדיקים ישׂמח" (משלי יג ט), "על כפים כסה אוֹר ויצו עליה כמפגיע" (איוב לו לב),^[4] כאילו בעננים כסה האור שלא יראה, "ויצו עליה" – על השמש – "כמפגיע", כלומר: צוה על השמש להסתר מבני אדם כשמפגיע בה העבים, שהם כאילו פגעו בשמש והסתירוה. "אי זה הדרך ישׁכן אוֹר" (איוב לח יט), פירש הגאון רב סעדיה על מקום שיש בארץ שהוא אור כל השנה חוץ מיום אחד, והפכו מקום אחר שכלו חשך חוץ מיום אחד, וזהו "וחשׁך אי זה מקומו" (שם). "מן הָאוֹר עד מחצית היום" (נחמיה ח ג), פירוש: מן הבקר, כלומר מתחלת האור. והקבוץ "לעושׂה אוֹרִים גדולים" (תהלים קלו ז), ובה"א הנקבה, "ליהודים היתה אוֹרָה" (אסתר ח טז). ובתוספות מ"ם, "את הַמָּאוֹר הגדול" (בראשית א טז), "כל מְאוֹרֵי אוֹר בשׁמים אקדירם עליך" (יחזקאל לב ח), ובקבוץ הנקבות, "את שׁני הַמְּאֹרֹת" (בראשית א טז),

כלם שהם מענין זה ענינם ידוע, שהוא מלשון אורה.

ויש בהם שהם משל על רוב הטובה כמו "אור צדיקים", "אור זרוע לצדיק", "ליהודים היתה אורה", והדומים להם. וכן החשך על רב הצרה.

ויש אומרים כי נגזר מענין זה "את הָא ֽוּרִים ואת התמים" (ויקרא ח ח), ולא נתברר אצלנו מה הם האורים והתומים, כי ידמה לפי הפסוקים שהם דבר אחר זולתי אבני החשן. ורבינו שלמה פירש שהוא כתב שם המפורש שהיה נתנו בתוך כפלי החשן שעל ידו היה מאיר את דבריו ומתמים את דבריו, ולא נודע האמת.

• וענין שני, "ולא תָאִירוּ מזבחי חנם" (מלאכי א י), פירוש: ולא תלהיבו, וכן "לכו בְאוּר אשׁכם" (ישעיהו נ יא), "אשׁר אוּר לו בציון" (שם לא, ט), "אוּר לשׁבת נגדו" (ישעיהו מז יד). "נשׁים באות מְאִירוֹת אותה" (שם כז, יא), פירוש: חלשים כנשים ויבערו אותה. וכן "אשׁר הוצאתיך מֵאוּר כשׂדים" (בראשית טו ז), לדעת שפירשו בו רבותינו, וזה הענין קרוב לענין הראשון.
• או יהיה פירוש "אור כשדים" - עמק כשדים, וכן "על כן בָּ ֽאֻרִים כבדו י"י" (ישעיהו כד טו) פירושו: בעמקים. "מְאוּרַת צפעוני" (ישעיהו יא ח) פירושו: חור צפעוני.
• וענין רביעי "ללקט אֹרֹת" (מלכים ב ד לט) - פירוש: ירקות; וכן אמר המתרגם: "ללקטא ירקונין". ובדברי רבותינו (יומא דף יח:): ויצא אחד אל השׂדה ללקט ארת, מאי ארת? תנא משמיה דרבי מאיר זה גרגיר, אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמו ארת? שמאיר את העינים. והוא שקורין בלעז אורוגא. ויש מי שמפרש "טל אוֹרֹת טלך" (ישעיהו כו יט), מזה הענין, כלומר: טל הראוי לירקות, או פירושו כמו אור היום.
• וענין חמישי, "כחום צח עלי אוֹר" (ישעיהו יח ד), "יפיץ ענן אוֹרוֹ" (איוב לז יא), "הן פרשׂ עליו אוֹרוֹ" (איוב לו ל), ענין אלו מטר. ובדברי רבותינו ז"ל (בראשית רבה סוף פרשה כו): אמר רבי יוחנן: כל אורה שנאמרה באליהוא אינה אלא בירידת גשמים. ויש אומרים כי נקרא המטר אור בעבור המאור הקטן, כי בתנועותיו יהיה המטר, כצווי הבורא.
  • ויש מי שפירש "הן פרשׂ עליו אורו" – שמשו, וכן "צר וָאוֹר חשׁך בעריפיה" (ישעיהו ה ל) – הירח והשמש, והוא מענין הראשון.
• וענין ששי, "ועדרים לַאֲוֵרוֹת" (דברי הימים ב לב כח), הם האבוסים, והוא הפוך מ"אֻרְוֹת סוסים" (מלכים א ה, ו).

אות

• "ונתן אליך אוֹת או מופת" (דברים יג ב), "ובא הָאוֹת והמופת" (דברים יג ג), "זאת אוֹת הברית" (בראשית ט יב), "והיה כי תבאנה כל האותות האלה" (שמואל א י ז),^[5] "והיה הדם לכם לְאוֹת" (שמות יב יג), "אישׁ על דגלו בְּאֹתֹת" (במדבר ב ב), פירוש: סימן^{[* 17]}; ועוד נכתבנה בשרש יפת.

אז

• "אָז ישׁיר משׁה" (שמות טו א), "אָז יבנה יהושׁע" (יהושע ח ל). וכתב החכם רבי אברהם אבן עזרא (שמות טו א): משפט לשון הקודש לאמר לשון עתיד תחת עבר עם מלת אָז. וכן "אָז ידבר יהושׁע" (יהושע י יב), "אָז יעלה חזאל מלך ארם" (מלכים ב יב יח), "אָז יבדיל משה" (דברים ד מא), וככה בלשון ישמעאל. "אָז אמרתי הנה באתי" (תהלים מ ח), "כי אָז תצליח את דרכיך וְאָז תשׂכיל" (יהושע א ח), "וּמֵאָז באת אל פרעה" (שמות ה כג), "ומן אָז חדלנו לקטר למלאכת השׁמים" (ירמיהו מד יח), "נכון כסאך מֵאָז" (תהלים צג ב),

כלם ענין העת ההיא.

• • ויבא בתוספת יו"ד: "אֲזַי המים שׁטפוני" (תהלים קכד ד),

"ידעת כי אָז תולד" (איוב לח כא) – המוקדם מאוחר, ופירושו: ידעת אז כי תולד, "ומספר ימיך רבים" (שם). וכן "על אף איבי" (תהלים קלח, ז) – מוקדם מאוחר, ורצונו לאמר: אף על איבי. ואדוני אבי פירש "על אף איבי" כמשפטו, מלשון "פן יחרה אף י"י" (דברים ו, טו), והנני עתיד לבארו בשרשו.

אזב

• "אגדת אֵזֹב" (שמות יב כב), נקרא בערבי צעת"ר ובלע"ז אוירי"גני, והוא עשב שיש בו שבעה מינין, וזה הכתוב בתורה איו לו שם לווי, כמו שאמרו רבותינו ז"ל.^[6]

אזל

• "אָ ֽזְלוּ מים מני ים" (איוב יד יא), "הלחם אָזַל מכלינו" (שמואל א ט ז), "וְאֹזֵל לו אז יתהלל" (משלי כ יד),

ענינו הלך, כתרגומו.

"כי אָ ֽזְלַת יד" (דברים לב לו), התי"ו תורה על הנקבה, כמו הה"א.

• והכבד, "ודן ויון מְאוּזָּל" (יחזקאל כז יט), נכתבה בו הו"ו עם הדגש, כלומר הולך ממקום למקום. וכן אמר התרגום: "ודן ויון בשיירן".
• ומן הענין הזה "מה תֵּ ֽזְלִי מאד לשׁנות את דרכך" (ירמיהו ב לו), מה תלכי, והנח שבין התי"ו והזי"ן במקום פ"א הפועל, והוא מבנין הקל.
• "אצל האבן הָאָ֑זֶל" (שמואל א כ יט), האזל תאר לאבן, או יחסר הנסמך ומשפטו: האבן, אבן האזל; ופירוש אבן ההלוך, ודומה כי כשהיו עושים שום חבור ואסיפה היו הולכים שם ובהתמדת ההליכה שם קראוה אבן האזל; ויונתן תרגם, "אבן אתא", אולי היתה אות וסימן לעוברי דרכים.

אזן

• "אֹ ֽזֶן אהרן הימנית" (ויקרא ח כג),

  "הלא אֹזֶן מלין תבחן" (איוב יב יא), "שׁמעה אָזְנִי ותבן לה" (איוב יג א), "כי אֹזֶן שמעה ותאשׁרני" (איוב כט יא), סמך הבחינה והתבונה והחנינה לאזן, ואינה אלא ללב, לפי שהיא תחלת הפעולה, וכן אמר ותאשרני. ועל דרך זה, "ובתבונות כפיו ינחם" (תהלים עח, עב). "הנטע אֹזֶן הלא ישׁמע" (תהלים צד ט), "אָזְנַיִם כרית לי" (תהלים מ ז).

  • והפעל הכבד ממנו, "הַאֲזִינוּ השׁמים" (דברים לב א) - פירוש: הטו אזן, וכן כלם אשר מענין הזה ומהשרש הזה.
  • ומענין הזה, "אָזִין עד תבונותיכם" (איוב לב יא), "שׁקר מֵזִין על לשׁון הות" (משלי יז ד), משפטם "אַאֲזִין", "מַאֲזִין".
• וענין אחר, "בְּמֹאזְנַיִם לעלות" (תהלים סב י), "מֹאזְנֵי צדק אבני צדק" (ויקרא יט לו), ענינו ידוע, והוא הכלי ששוקלין בו, ולפי שהוא שתי כפות נקרא בלשון שנים, מאזנים.
  • "וְאִזֵּן וחקר" (קהלת יב ט), פירשו רבי יונה אבן גנאח מענין זה, כלומר: שקל ענין בענין וחקר אותם. ורבי יהודה הכניסו בכלל ענין הראשון.
• וכתב רבי יונה באחד מהפנים, "ויתד תהיה לך על אֲזֵנֶךָ" (דברים כג יד) מהשרש הזה. והנכון שהאל"ף נוספת, ופירושו: כלי זיניך.

אזק

• "והוא אסור בָּ ֽאזִקִּים" (ירמיהו מ א), "מן הָ ֽאזִקִּים אשר על ידך" (ירמיהו מ ד), האל"ף בהם נחה. וכתב רבי יונה שהאל"ף שרש, והנכון שהאל"ף נוספת,^[7] כי מצאנוהו בלא אל"ף "לאסר מלכיהם בְּזִקִּים" (תהלים קמט ח), "רתקו בַזִּקִּים" (נחום ג י), וענינו שלשלאות של ברזל, קדיני בלע"ז.

אזר

• "אָ ֽזְרוּ חיל" (שמואל א ב ד), "ואתה תֶּ ֽאֱזוֹר מתניך" (ירמיהו א יז), "אָזוּר במתניו" (מלכים ב א ח).
  • והפועל הכבר "אֲאַזֶּרְךָ ולא ידעתני" (ישעיהו מה ה), "וַתְּאַזְּרֵנִי חיל" (תהלים יח מ), משפטו "וַתַּ ֽאַזְרֵנִי". ואדני אבי ע"ה כתוב^[8] בשרש זרה ושם נכתבו עוד.
  • והנפעל, "נֶאְזָר בגבורה" (תהלים סה ז).
  • וההתפעל, "לבש י"י עוז הִתְאַזָּר" (תהלים צג א), "הִתְאַזְּרוּ וחֹתו" (ישעיהו ח ט),

ענינם ענין חגירה וזרוז.

• ושם כלי שחונרין בו אזור, "ויאסר אֵזוֹר במתניהם" (איוב יב יח), "והנה נשחת הָאֵזוֹר" (ירמיהו יג ז), "ולא נפתח אֵזוֹר חלציו" (ישעיהו ה כז).

• וענין אחר, "מְאַזְּרֵי זיקות" (ישעיהו נ יא), שפירושו "קודחי אש" (שם), כך פירשו רבי יונה. ויש מפרשים מוציאי אש, והם אותם הפוסלים בעצים ובאבנים שיוציאו אש מהם בחוזק פסלם בהם ואותם יקרא "מאזרי זיקות". ואדני אבי ז"ל פירשו מהענין הראשון, כלומר מאספי זיקות.

אח

• "ואת הָאָח לפניו מבערת" (ירמיהו לו כב), פירשו רבי יונה: מחתה. ויתכן לפרש כי האש עצמו כשהוא גדול יקרא "אח", והיא המדורה. וכן תרגם יונתן: "וית נורא קדמוהי מדליקין", ותרגום "על האשׁ אשׁר על הָאָח" (ירמיהו לו כג), לנורא דלגומרין. ובדברי רבותינו ז"ל (שבת דף כ.): "מאי אח? רב אמר אחוונא", פירוש: עצי ערבה, "ושמואל אמר עצים הנדלקים באחוה".
• וענין שני, "ואמר אָח" (יחזקאל ו יא), ענינו צער ואבל, ומזה "אח עשׂויה לברק" (יחזקאל כא כ). ורבי אחי רבי משה פירשם מן "אֲנָחָה" ויהיה חסר הנו"ן, כמו נו"ן "אֲמָנָה" מן "אֱמֶת".
• וענין שלישי, "הֶאָח הֶאָח ראתה עיננו" (תהלים לה כא), "יען אמר האויב עליכם הֶאָח" (יחזקאל לו ב), "יען אשׁר אמרה צור על ירושׁלים הֶאָח" (יחזקאל כו ב), ענינו שמחה וגילה. ויש לפרשם מהענין השני, והוא הנכון בעיני.
• וענין רביעי, "ועשׂה אָח מאחד מאלה" (יחזקאל יח י), שהוא כמו "אֶחָד". ויש מפרשים אח ממש, כי כל דבר יקרא אח כנגד חברו, וכן ביריעות "אשׁה אל אֲחֹתָהּ" (שמות כו ו); ויונתן תרגם כמשמעו: "ויעבד לאחיהו מחדא מאלין".
  • והכניס רבי יונה בזה הענין, "אָח לא פדה יפדה" (תהלים מט ח), ולפי דעתי שהוא אח ממש; ופירושו: כי לא יפדה איש את אחיו מן המות.

אחד

• "אֶחָד היה אברהם" (יחזקאל לג כד), ונגרעת האל"ף, "ודבר חַד את אחד" (יחזקאל לג ל), "והיו לַ ֽאֲחָדִים בידך" (יחזקאל לז יז), מחוברים כדבר אחד, "כימים אֲחָדִים" (בראשית כט כ), כלומר היו בעיניו כימים מעטים. ולפי שהאחד מיעוט המספר יכנו הדבר המועט באחד: "הִתְאַ ֽחֲדִי הימיני" (יחזקאל כא כא), התבודדי באחד המקומות.
  • ומזה העקר והענין "אל תֵּחַד כבודי" (בראשית מט ו), וכן "אל יִחַדְּ בימי שׁנה" (איוב ג ו), ודגש הדל"ת לתקון הקריאה לפי שהמלה מלעיל, כמו שכתבנו בחלק הדקדוק. וטוב הוא שיהיה "אל יחד בימי שׁנה", משרש חדה מענין שמחה, אבל "אל תחד כבודי" מזה השרש, בפלס "אני אהבי אֵהָ֑ב" (משלי ח, יז).
  • "אַחַת אל אֶחָ֑ת" (שמות לו יב), משפטו "אַחֶדֶת" ותחסר הדל"ת, והתי"ו סימן הנקבה.^{[* 18]} ולפי דעתי שמלת "אחת" גזרה בפני עצמה ולא נגזרה ממלת אחד, כי אם ממלת אח: "ועשׂה אח מאחד מאלה" (יחזקאל יח, י), ונאמר אח לזכר ואחת לנקבה, אבל מגזרת אחד לא מצאנו מלה לנקבה. ויונתן תרגם כמשמעו, "ויעבד לאחוהי מחדא מאלין".

אחה

• "ולרבקה אָח" (בראשית כד כט) - קמוץ, ובהסמכו "אֲחִי אשׁכל וַאֲחִי ענר" (בראשית יד יג), והיו"ד תמורת ה"א למ"ד הפועל.
  • והה"א הנפקדת ממלת אח נהפכה וי"ו בנקבה, "אָחוֹת לנו קטנה" (שיר השירים ח ח), הוי"ו תמורת ה"א למ"ד הפועל והתי"ו לנקבה, "וְלַ ֽאֲחֹתוֹ הבתולה" (ויקרא כא ג), "אֲחֹתִי רעיתי" (שיר השירים ה ב), "וַ ֽאֲחוֹתֵךְ הקטנה" (יחזקאל טז מו), "מה נעשׂה לַ ֽאֲחוֹתֵנוּ" (שיר השירים ח ח), בכל הכנויים האל"ף בשוא ופתח. ובא אחד האל"ף בפתח לבדו, "לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ" (במדבר ו ז).
  • ולרבים, "אַ ֽחִים אנחנו" (בראשית יג ח), "בן אדם אַחֶ ֽיךָ אַחֶ ֽיךָ אנשׁי גאלתך" (יחזקאל יא טו), "אַחַי מאין אתם" (בראשית כט ד), "אַחֵינוּ המסו את לבבנו" (דברים א כח), בכלם האל"ף בפתח. ובהפסק, "אספרה שׁמך לְאֶחָ֑י" (תהלים כב כג), האל"ף בסגול וכן "אֶחָיו" בסגול לעולם מפני קמץ החי"ת, "ויראו אֶחָיו" (בראשית לז ד).
  • ובכנוי הרבים "אֲחֵיהֶם", "אֲחֵיכֶם" האל"ף בשוא ופתח, וכן עם אותיות השמוש "וַ ֽאֲחֵיכֶם כל בית ישראל" (ויקרא י ו), ובא האחד האל"ף בפתח לבדו, "וּבְאַחֵיכֶם בני ישראל" (ויקרא כה מו) . וכן כשנכנסה עליו ה"א השאלה "הַ ֽאַחֵיכֶם יבאו למלחמה" (במדבר לב ו), וכבר כתבנו הטעם בחלק הדקדוק בשער השמות.
  • ולרבות "אַחְיוֹת", "ואת אַחַי ואת אַחְיוֹתַי" (יהושע ב יג) – היו"ד חמורת ה"א למ"ד הפועל, והוי"ו והתי"ו סימן הרבות.
  • והשם "להפר את הָאַ ֽחֲוָה" (זכריה יא יד).
• וענין שני מזה השרש, "ישׂגא אָחוּ בלי מים" (איוב ח יא),^[9] כי הוי"ו למ"ד הפועל תמורת הה"א, והוא שם צמח שרועין אותו הבהמות, הנקרא בדברי רבותינו ז"ל (דף כח:): אספסתא.
  • ולרבים "כי הוא בין אַחִים יפריא" (הושע יג טו), ומשפטו אַחֲוִים. ויש מפרשים אותו מענין אח והוא הנכון בדרך הדקדוק. "ותרעינה בָּאָ ֽחוּ" (בראשית מא יח), הבי״ת בו נוספת כבי"ת "לחמו בלחמי ושׁתו ביין מסכתי" (משלי ט, ה), או יהיה מקום הצמח נקרא על שמו והבי"ת משמשת.

אחז

• "חיל אָחַז" (שמות טו יד), "אָחַזְתָּ שׁמרות עיני" (תהלים עו ה), "וַיֶּ ֽאֱחֹז את הבית" (מלכים א ו י), "לבלתי אֲחֹז בקירות הבית" (מלכים א ו ו), "ולא יהיה אֲחוּזִים בקיר הבית" (יחזקאל מא ו), "לֶ ֽאֱחוֹז בכנפות הארץ" (איוב לח יג), "צירים וחבלים יֹאחֵזוּן" (ישעיהו יג ח) – החי"ת בצרי מפני ההפסק, "הלא חבלים יֹאחֱזוּךְ כמו אשׁת לדה" (ירמיהו יג כא), החי"ת בחטף סגול, "וַתֹּחֶז יד ימין יואב" (שמואל ב כ ט).
  • "אֲחֻזֵי חרב" (שיר השירים ג ח): הפעול בו, על דרך "חָגוּר כלי מלחמה" (שופטים יח יא), "לָבוּשׁ בדים" (יחזקאל ט ב).
  • "וָ ֽאֹחֵז בפילגשׁי" (שופטים כ ו), "וֶ ֽאֱחֹז לך אחד מהנערים" (שמואל ב ב כא), "וְאֶ ֽחֳזִי בה" (רות ג טו), החי"ת בקמץ חטף, "אֶ ֽחֱזוּ לנו שׁעלים" (שיר השירים ב טו), "בית אב אחד אָחֻז לאלעזר וְאָחֻז אָחֻז לאיתמר" (דברי הימים א כד ו), "אָחוּז בחבלי בוץ" (אסתר א ו).
  • והנפעל "נֶ ֽאֱחָז בסבך" (בראשית כב יג), "כדגים שֶׁנֶּ ֽאֱחָזִים" (קהלת ט יב), "וַיֵּאָ ֽחֲזוּ בה" (בראשית מז כז), "וְנֹא ֽחֲזוּ בתככם" (במדבר לב ל).
  • והפועל הכבד, "וכבשׁ בזהב לכסא מָ ֽאֳחָזִים" (דברי הימים ב ט יח).
  • וכבד אחר, "מְאַחֵז פני כסא" (איוב כו ט).^[10]
  • ופירוש "ויאחז את הבית" - קרה אותו בעצי ארזים, וכן תרגם יונתן (שם): "וטלל ית ביתא", ואמר בו לשון אחיזה. לפי שהקורות אוחזות בכותל זה ובכותל זה שכנגדו, כמו שאמר גם כן "לבלתי אחז בקירות הבית".
  • ומענין זה, אחוזה: "תנו לי אֲחֻזַּת קבר" (בראשית כג ד), "והיו לכם לַ ֽאֲחֻזָּה" (ויקרא כה מה), נקראת הנחלה כן, לפי שהאדם נאחז במקום ומוחזק בעבורה, כמו שאמר "ויאחזו בה", "ונאחזו בתוככם".
• "וַ ֽאֲחֻזַּת מרעהו" (בראשית כו כו), שם איש. והמסורת עליו: "לית שום בר נש". ודעת התרגום "וסיעת מרחמוהי". ונקראת חברת האיש "אחוזה", לפי שנאחזים בו ולא יפרח ממנו בצאתו ובבאו.

אחל

• "אַ ֽחֲלֵי אדני" (מלכים ב ה ג), "אַ ֽחֲלַי יכנו דרכי" (תהלים קיט ה), פירשם רבי יונה לשון תכלית, כלומר: תכלית מה שאפשר שיועיל לו ומה שיוכל לעשותו, שיעמוד לפני הנביא. והנכון בעיני שיהיו מענין "וַיְחַל משׁה" (שמות לב יא), "חַלּוּ נא פני אל" (מלאכי א ט) ומשרשם,^[11] שהם ענין תחנה ובקשה והאל"ף נוספת, ויאמר לאחד "אחל" ולרבים "אחלים" ובסמוך "אַ ֽחֲלֵי אדני", ופירושו: תחנות אדני ובקשותיו יהיו לפני הנביא אשר בשמרון, אז יאסוף אותו מצרעתו. וכן פירוש "אַ ֽחֲלַי יכונו דרכי", כלומר: תחנותי ובקשותי, שיכונו דרכי לשמור חקיך, כדרך "תכין לבם" (תהלים י, יז). ורבינו האיי ז"ל פירשם כמו "אַשְׁרֵי", ו"אַשְׁרַי"; וכן תרגום יונתן: "אחלי אדני", "טובי רבוני".

אחר

• "וילכו אֲחֹרַנִּית" (בראשית ט כג), "ואתה הסבת את לבם אֲחֹרַנִּית" (מלכים א יח לז), פירש רבינו סעדיה ז"ל: הסבות את לבם, שהיה עד עתה אחורנית. ואדני אבי ז"ל פירש: "הסבות את לבם אחורנית" מאמונת הבעל, כי הכירו כי קשר נסכו.
  • משקל אחר, "והיו לְאָחוֹר ולא לפנים" (ירמיהו ז כד), וקבוצו "אחורים", ובסמוך "אֲחֹרֵי המשכן" (שמות כו יב).
  • ומשקל אחר, "וְאַחַר כן תבוא אליה" (דברים כא יג).
  • ומשקל אחר, "טוב אַ ֽחֲרית דבר מראשׁיתו" (קהלת ז ח), ונקרא השכר "אחרית" לפי שהוא סוף המעשה, "כי אם ישׁ אַ ֽחֲרית ותקותך לא תכרת" (משלי כג יח), "לתת לכם אַ ֽחֲרית ותקוה" (ירמיהו כט יא), "אם מצאת ויש אַ ֽחֲרית" (משלי כד יד).
  • ומשקל אחר, "לָאַ ֽחֲרוֹנָה יסעו" (במדבר ב לא).
  • והקבוץ מן "אחר", "אַ ֽחֲרֵי מות משׁה" (יהושע א א), "ויכהו אבנר בְּאַ ֽחֲרֵי החנית" (שמואל ב ב כג), פירוש: במה שאחרי החנית והוא עץ החנית. ועם הכנוי יקובץ בלשון רבים לעולם, "ואזנך תשׁמענה דבר מֵאַ ֽחֲרֶיךָ" (ישעיהו ל כא), "ותבט אשׁתו מֵאַ ֽחֲרָיו" (בראשית יט כו), פירוש: אשתו שהיתה מאחריו הביטה אחריה, "מוכיח אדם אַ ֽחֲרַי" (משלי כח כג),

כולם ענינם ידוע.

ופירש הגאון רב סעדיה כן "מוכיח אדם אחרי", אמר: כי הם דברי האל יתברך מוכיח אדם ללכת בחוקתי ולמלא אחרי, "חן ימצא ממחליק לשון" (שם) כי הוא מזיקהו. ואדני אבי ע"ה פירוש "אחרי" שם תאר ופירושו: מוכיח אדם שהוא נסוג אחור, חן ימצא.

• והתאר, "ליום חֲרוֹן" (משלי לא כה), אחרונים, אחרונה.
  • ולאיש זולתו, "ואישׁ אַחֵר יקחנה" (דברים כ ז), "בגדים אֲחֵרִים" (ויקרא ו ד), "בשׁנה הָאַחֶרֶת" (בראשית יז כא), "שׁבע שׁנים אֲחֵרוֹת" (בראשית כט ל).
• ונקראת פאת המערב אחור: "וְאָחוֹר ולא אבין לו" (איוב כג ח), והים המערבי "הים הָ ֽאַחֲרוֹן" (דברים יא כד), לפי שהפנים הם המזרח והאחור המערב, כי פני האדם אל זריחת השמש, ועל סדר זה נקראו דרום ימין, וצפון שמאל.
• ולמי שמעשיו באחרית והמתנה, בא הפועל הכבד "לַ ֽמְאַ ֽחֲרִים על היין" (משלי כג ל), "ולא אֵחַר הנער" (בראשית לד יט). ופירוש "למאחרים על היין", שמתעכבים כל היום עד הערב על שתיית היין, וכן אמר "מְאַ ֽחֲרֵי בנשף" (ישעיהו ה יא), וכן פירוש "מְאַ ֽחֲרֵי שׁבת" (תהלים קכז ב), שמתעסקים כל היום במלאכתם עד הערב. וכתב אדני אבי ז"ל כי אינו כמו אלה "כי בא יבא לא יְאַחֵר" (חבקוק ב ג), אבל פירושו לא יסוף כמו אחרית שהוא סוף, וכן תרגם יונתן "יקשׁיב וישׁמע לְאָחוֹר" (ישעיהו מב כג), "לסופא". וכן "הגידו האותיות לאחוֹר" (ישעיהו מא כג), "לסופא", כלומר הבאות באחרית הימים.
  • וכתב החכם ר' יעקב בן אלעזר: וכבר נאמר, כי "אַחַר ובנית ביתך" (משלי כד כז), צווי מזה, כמו "פַּלַּג לשׁונם" (תהלים נח י).
• וכבד אחר, "וַיּוֹחֶר מן המועד" (שמואל ב כ ה).
• והפועל קל, "וָ ֽאֵחַר עד עתה" (בראשית לב ה).
• ונקראו בני האדם "אַ ֽחֲרִית" על שם שנשארו אחריו: "וְאַ ֽחֲרִיתָם בחרב אהרג" (עמוס ט א), "וְאַ ֽחֲרִיתְכֶן בסירות דוגה" (עמוס ד ב), פירוש: בניהם; וכן "וְאַ ֽחֲרֵיהֶם בפיהם ירצו סלה" (תהלים מט יד), וכן "ולא לְאַ ֽחֲרִיתוֹ" (דניאל יא ד), כלומר שלא תשאר המלכות לבנו, "וְאַ ֽחֲרִיתֵךְ בחרב תפול" (יחזקאל כג כה), פירוש: עמך, כי זכר "אפך ואזניך" (שם), שהוא משל על הראשים, ואמר "ואחריתך" על העם, כי הראש הוא ראשית ותחלה לעם כי הוא יוצא ובא לפניהם והעם לאחרית. וכן תרגם יונתן: "עמך", ותרגם "וְאַ ֽחֲרִיתֵךְ תאכל באשׁ" (שם): "ושפר ארעך". וכן "ואחריתם בחרב אהרוג", אמר על העם.

• והכניס רבי יונה ענין אחר בזה השרש "ירבו עצבותם אַחֵר מהרו" (תהלים טז ד), ופירש: כך יהי רצון שירבו עצבות הממהרים אל המחלוקת, ואיננו נכון, כי לא מצאנו משרש "מהר" מבנין הקל מענין מהירות כי אם מענין מהר ומתן, "מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לו לאשה" (שמות כב טו). והנכון בעיני כי הוא מענין השני שיאמר לדבר זולתו "אחר", ופירש הפסוק ירבו עצבות המוהרים לאל אחר, כלומר שנותנין לאל אחר מהר ומתן ומקריבים קרבנות ומנסכים נסכים, ואחרית הפסוק יוכיח שאמר "בל אסיך נסכיהם מדם" (תהלים טז, ד).

אט

• "ויהלך אַ ֽט" (מלכים א כא כז), ענינו בנחת. ויש מפרשים מזה, "וְאַט אליו אוכיל" (הושע יא ד), וענינו - בנחת אאכילהו. ועוד נכתבו בשרש נטה.
  • ומהענין הזה והשרש הזה "לְאַט לי לנער לאבשׁלום" (שמואל ב יח ה), "ההלכים לְאָט" (ישעיהו ח ו), "ודבר לָאַט עמך" (איוב טו יא), "אתנהלה לְאִטִּי" (בראשית לג יד), הלמ"ד בהם נוספת, והיו"ד ב"לאטי" נוספת, או הוא כנוי המדבר בעדו.^{[* 19]}. ורבי יהודה אמר שאלו הלמדי"ן שרשימת.
• "ודרשׁו אל האלילים ואל הָאִטִּים" (ישעיהו יט ג), מין ממיני הכשפים שנעשה בנחת, ויתכן ששרשם אטט כראות הדגש ב"אטּים". וכן כתב אדני אבי ז"ל ואמר, כי כן יקראו בלשון ערבי אלאטו"ט (אלאטיט).

אטד

• "גרן הָ ֽאָטָד" (בראשית נ י). "וקוץ ודרדר" (בראשית ג, יח), תרגם אונקלוס: "וכובין ואטדין", והוא מין ממיני הקוצים, קרדו"ן בלע"ז.

אטם

• "אֹטֵם אזנו משׁמע דמים" (ישעיהו לג טו), ענינו סותם, וכן "אֹטֵם שׂפתיו נבון" (משלי יז כח), "חלוני שׁקפים אֲטֻמִים" (מלכים א ו ד), כמו שתרגם יונתן: "פתיחן מלגו וסתימן מלבר", כלומר רחבים מבפנים וצרים מבחוץ כמו שעושין אותן היום. ובדברי רבותינו ז"ל (מנחות דף פו:) מצאנו בהפך זה. והנני עתיד לזוכרו עוד בשרש שקף. וכן פירוש "והחלונים הָ ֽאֲטֻמוֹת" (יחזקאל מא טז), שהיו צרים, לא שהיו סתומים מהכל, כי לא יקרא חלון אם אינו פתוח.
  • והכבד, כמו: "פתן חרשׁ יַ ֽאֲטֵם אזנו" (תהלים נח ה).

אטן

• "אֵטוּן מצרים" (משלי ז טז); תרגום "מיתריהם" (שמות לה, יח) – "אטוניהן". רוצה לומר כי הערש ובדיו חטובות ומתוקנות היטב, והוא מסורגל במיתרי הפשתן העשויים במצרים שהם נאים.

אטר

• "ואל תֶּאְטַר עלי באר פיה" (תהלים סט טז), ענינו אל תסתום, ומענינו נאמר: "אישׁ אִטֵּר יד ימינו" (שופטים ג טו), כלומר: סתום יד ימינו, שאינו עושה בה דבר, והוא שמאלי.

אי

• "אֵי הבל אחיך" (בראשית ד ט), "אֵי זה יכשׁר זה או זה" (קהלת יא ו), "אֵי זה ספר כריתות אמכם" (ישעיהו נ א), "אֵי מזה תבא" (שמואל ב א ג), כלם ענין שאלה על הדבר.
• אך "אֵי לזאת אסלח לך" (ירמיהו ה ז), הוא לשון קריאה, אומר אי לזאת אסלח כי "בניך עזבוני" (שם) וגו' ואין לך צדקה שאסלח לך בעבורה; או תהיה מלת "אֵי" חסרה כ״ף: "אֵיךְ", ורוצה לומר: איך לזאת הרעה אסלח לך כי בניך עזבוני.

  ואמר רבי יונה, כי "אי מזה תבא" משפטו להיות, מאי זה מקום תבא. ואין צורך, רק פירושו: מזה המקום שתבא, אי הוא?

  • ובתוספת ה"א ובדגש היו"ד ובצרי "אַיֵּה האנשׁים" (בראשית יט ה), אך "אַיֵּה העדר נתן לך" (ירמיהו יג כ), פירש רבי יונה כי אינו שאלה לדעת אבל הוא על דרך הפלאה והפלגה, כלומר ראה מה נחמד העדר הנתן לך,^{[* 20]} ואין צורך רק הוא כמשמעו. ופירש כי "אֵיכָה", "אֵיפֹה" מלות מורכבות ממלת "אֵי", והנכון שהן מלות בפני עצמן.
• וענין אחר בזה השרש, "יושׁב הָאִי הזה" (ישעיהו כ ו), "אִיֵּי כתיים" (ירמיהו ב י), "מאלה נפרדו אִיֵּי הגוים" (בראשית י ה), "ושמתי נהרות לְאִיִּים" (ישעיהו מב טו), "וּמֵאִיֵּי הים" (ישעיהו יא יא), ענין כלם המחוזות שנהר או ים מקיפים אותם נקראו גם כן איים, כמו "ישׁב האי הזה" שהוא אומר על ירושלים, כי פירוש מלת "אי", מחוז.
• "ולרוזנים אֵי שׁכר" (משלי לא ד), חסר נו"ן ומשפטו אין שכר, וכן "אִי כבוד" (שמואל א ד כא), משפטו אין כבוד, ואם הוא בחירק, כמו "ואין ישׁ פה תחת ידך" (שמואל א כא ט).

ויתכן לפרש שניהן כמו "אַיֵּה", ומלת "אל למלכים" (משלי לא, ד) עומדת במקום שנים, ופירושו: ואל לרזנים שיאמרו איה שכר לשתות, וכן "אי כבוד", כלומר איה כבוד, שאיננו בישראל היום.

• וענין אחר, "אִי לך ארץ שׁמלכך נער" (קהלת י טז), "וְאִילוֹ האחד שיפול" (קהלת ד י), ענינם אוי, ו"אילו" היא מלה אחת מורכבת משתי מלות.
• "ימלט אִי נקי" (איוב כב ל), פירש רבי יונה: איש נקי. והנכון שהוא כמו "יושב האי הזה" שהקדמנו, ופירושו, כי הנקי ימלט כל האי בזכותו.
• "ואת הָאַיָּה והדיה למינה" (דברים יד יג), שם העוף, ואומרים שהוא נקרא אגס"א בלע"ז. "ופגשו ציים את אִיִּים" (ישעיהו לד יד), שם חיות. ותרגם יונתן "וענה אִיִּים באלמנותיו" (ישעיהו יג כב), "וינצפון חתולים".^[13] ויש מפרשים "איים", כמו "ואת האיה", אגס"א בלע"ז.

איב

• "וְאָיַבְתִּי את איביך" (שמות כג כב).
  • והשם "וְאֵיבָה אשׁית" (בראשית ג טו), ענינו ענין שנאה.

איד

• "הלא אֵיד לעול" (איוב לא ג), "גם אני בְּאֵידְכֶם אשׂחק" (משלי א כו), ענין צער ומקרה רע.
• וענין אחר "וְאֵד יעלה מן הארץ" (בראשית ב ו) - פירושו: ענן, כלומר על ידי גשם שהשקה את כל פני האדמה הצמיח הקדוש ברוך הוא העשבים והעצים, וכן "יזוקו מטר לְאֵד ֽוֹ" (איוב לו כז). ופירש אדני אבי ע"ה יזוקו העננים מטר בעבור אידו, והוא העשן העולה מן הארץ בעבור החום, יקרא בערבי בכא"ר,^[14], בכו"ר בלע"ז,^[15] והוא איד יעלה מן הארץ וכי כאשר יעלה אותו האיד מן הארץ ויפגע בעבים ירדו הגשמים, משל לעשן העולה מן הקדירה כשיעלה למכסה יזלו מיד מים.
  • ופירש רבינו סעדיה ז"ל, "ואד יעלה" – ולא איד, ומלת "אין" עומדת במקום שנים, וכן פירש: כי לא היה בתחלת העולם לא אדם שיזרע ולא איד שיעלה, אלא ברא הקדוש ברוך הוא בגזרותיו הכל מתוקן, ונכון הוא זה הפירוש מכל אשר מפרשים בו.

איך

• "אֵיךְ תאמרי לא נטמאתי" (ירמיהו ב כג), ובתוספת ה"א "אהה אדני איכה נעשׂה" (מלכים ב ו טו), "אֵיכָה נדע את הדבר" (דברים יח כא), "אֵיכָה ישׁבה בדד" (איכה א א).
  • ובכפל הכ"ף "כי אֵיכָכָ֤ה אוכל וראיתי" (אסתר ח ו), "וְאֵיכָכָ֤ה אוכל וראיתי" (שם), והם מלרע.
  • ומלעיל: "אֵיכָ ֽכָה אלבשנה" (שיר השירים ה ג), "אֵיכָ ֽכָה אטנפם" (שם).

כולם ענין אחד, אבל,

• • יש מהם שאלה על תכונה הדבר, האיך נעשה? והוא "איכה נעשה", "איכה נדע את הדבר" "אֵיכָה יעבדו הגוים האלה" (דברים יב ל);
  • ויש מהם שאלה על דרך התימה, והוא "איכה ישׁבה", "איך תאמרי", "איככה אוכל", "איככה אלבשׁנה".
  • ויש בלשון אנה, "אֵיכָה תרעה איכה תרביץ" (שיר השירים א ז), ובחולם "ויאמר לכו וראו אֵיכֹה הוא" (מלכים ב ו יג), ענינם: אנה תרעה, אנה תרביץ, אנה הוא.

איל

• "כגבר אין אֱיָל" (תהלים פח ה), פירוש: כח, וכן "אֱיָלוּתִי לעזרתי חושׁה" (תהלים כב כ), אבל הוא בסימן נקבה כמו "עזרתי".
  • ופעמים עי"ן הפעל נחה "ישׁ לְאֵל ידי" (בראשית לא כט), "ואין לְאֵל ידיך" (דברים כח לב), "כי ישׁ לְאֵל ידם" (מיכה ב א).
  • ושם במשקל אחר, "אוֹל" בפלס "אוֹר": "ובריא אוּלָם" (תהלים עג ד), ופירושו: ובריא כחם.
  • והתאר "האל י״י" (ישעיהו מב ה), כלומר: התקיף, "מי כמכה בָאֵלִם" (שמות טו יא), "הבו לי"י בני אֵלִים" (תהלים כט א), והם המלכים. ו"בְנֵי" איננו סמוך, כמו "בנֵי שׁלשׁים" (בראשית נ, כג), או הם הכוכבים, ובני סמוך ואומר "בני" על הככבים ו"אלים" על המלאכים, כמו שאומר: "ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים" (איוב לח, ז), וכן "ואתנהו ביד אֵל גוים" (יחזקאל לא יא), והוא כתוב ביו״ד למדינחאי, והמסרת עליו: לית מלא בחול, ופירושו תקיף הגוים, והוא נבוכדנצר, וכן: "ואת אֵילֵי הארץ לקח" (יחזקאל יז יג) - תקיפי הארץ, והוא כתוב ביו"ד, אבל "ידברו לו אֵלֵי גבורים" (יחזקאל לב כא), בלא יו"ד והמסרת עליו לית חסר.
    • ורבי יהודה כתב: "ונכתב התאר ביו"ד, "ידברו לו אילי גבורים"", ואולי הסופר טעה וחסר, כי אולי הוא כתב כן: "ונכתב התאר ביו"ד, "ואתנהו ביד איל גוים", ואחר כך כתב, "אילי הארץ" ו"אילי נבורים", ולא כתב עליהם מי ביו"ד ומי בלא יו"ד, ועל "איל גוים" אמר שנכתב ביו״ד, וכן הוא כתב ביו"׳ד למדינחאי אבל למערבאי הוא חסר, וכדאי הוא אותו חכם שנדינהו לזכות בכל אשר נוכל, כי הוא האיר עיני כל הבאים אחריו בדקדוק ולשון המקרא, ואמת כי מצאנו במקצת ספרים "אילי גבורים" ביו"ד, אלא שאנחנו סומכין על המסרה אשר בספרים, אשר מצאנוה חסר, והמסרה עליו לית חסר.

  "וקורא להם אֵילֵי הצדק" (ישעיהו סא ג),

  • או יהיה "אילי" מן אֵלָה ואלים,^[16] לפי שאמר "מטע י"י להתפאר" (שם).

  "ומצרים אדם ולא אֵל" (ישעיהו לא ג), ולא מלאך,

• ויתכן להיות מן השרש הזה "כְּאֵלָה נבלת עלה" (ישעיהו א ל), "כי יבשו מֵאֵילִים" (ישעיהו א כט), והדומים להם, ועוד נכתבם בשרש אלה.
• "אַיָּ ֽל וצבי" (דברים יד ה), "אַיָּלָה שׁלחה" (בראשית מט כא), גם "אַיֶּלֶת בשׂדה" (ירמיהו יד ה), על משקל "עַוֶּרֶת" (ויקרא כב, כב). "כְּאַיָּל תערוג על אפיקי מים" (תהלים מב ב) בא בלשון נקבה, כי איל הוא שם כלל כולל זכרים ונקבות, כמו "ויהי לי שׁור וחמור" (בראשית לב, ו), ואמר לשון נקבה רצונו לומר עדת האילים, כי האילים ילכו ביחד הרבה עדרים עדרים, והיא חיה ידועה. וכן על דרך משל "אַיֶּלֶת אהבים ויעלת חן" (משלי ה יט), "או בְּאַיְלוֹת השׂדה" (שיר השירים ב ז), "אַיֶּלֶת השׁחר" (תהלים כב א), והוא כוכב הבקר. ויש מפרשים "אילת השׁחר" מהענין הראשון, כלומר בכח עלות השחר, והנכון ש"אילת השׁחר" משל לכנסת ישראל, כמו שהמשיל אותם לאילות בשיר השירים, וכן אל שחר, כמו "מי זאת הנשׁקפה כמו שׁחר" (שיר השירים ו, י), וכל המזמור הוא על כנסת ישראל בהיותם בגלות.
• "אַיִל תמים מן הצאן" (ויקרא ה טו), הכבש הגדול יותר מבן שנה יקרא איל, ו"מאה אלף אֵילִים צמר" (מלכים ב ג ד), חסר הנסמך, ופירוש[ו] אילים אלי צמר, כלומר בעלי צמר שלא היו גזוזים.
• "אֵיל פארן" (בראשית יד ו), "עם אֵלון מצב אשׁר בשׁכם" (שופטים ט ו), "בְּאֵלֹנֵי ממרא" (בראשית יח א), כמו שאמר התרגום: מישור. ופירוש "אלון מצב", שהיה באותו המישור דבר מוצב, כגון אבן או זולתה ויחס המישור אל אותו הדבר המוצב להכרת המקום בו.
• "הָאַיִל מזוזות חמשׁית" (מלכים א ו לא), "ואל אֵיל תימורים" (יחזקאל מ טז), "ומדה אחת לָאֵילִם מפה ומפו" (יחזקאל מ י), עני[נ]ם מזוזות.
• "וְאֵלַמָּיו" (יחזקאל מ כט), ענינם כיפה.

אים

• "אָיֹם ונורא" (חבקוק א ז), "אֲיֻמָּה כנדגלות" (שיר השירים ו י).
  • והשם, "והנה אֵימָה" (בראשית טו יב), ובסמוך, "אֵימַת מלך" (משלי כ ב), ובקבוץ הנקבות "וְאֵימוֹת מות תהלים נה ה" (אים). "אֵימָתָה ופחד" (שמות טו טז) נכפל בו סימן הנקבה כמו שנכפל "יְשׁוּעָתָה" (תהלים ג, ג). ובקבוץ הזכרים "יהלוך עליו אֵמִים" (איוב כ כה), "נשאתי אֵמֶיךָ" (תהלים פח טז), "הָאֵמִים לפנים" (דברים ב י) הם הענקים, ונקראו כן לפי שתפול אימה ופחד על רואיהם, "וּבָאֵימִים יתהללו" (ירמיהו נ לח), הם הפסילים וקראם "אימים" על דרך גנאי כמו עצבים, או נקראו כן לפי שהעובדים אותם יפחדו מהם,

וענין כלם פחד ויראה.

אין

• "מֵאַיִן אתם" (בראשית כט ד), "מֵאַיִן יבא עזרי" (תהלים קכא א), ענינו על שאלת מקום כמו אנה.
• וענין אחר כמו "לא", "ואם אַיִן מתה אנכי" (בראשית ל א), "הוי כי גדול היום ההוא מֵאַיִן כמהו" (ירמיהו ל ז).
  • וברפיון עי"ן הפועל "אֵין זולתך" (רות ד ד), "לְאֵין נכון לו" (נחמיה ח י), "מֵאֵין כמוך" (ירמיהו י ו).

"הן אתם מֵאַיִן" (ישעיהו מא כד), כלומר מאפס. "כְּאַיִן שׁפכה אשׁרי" (תהלים עג ב), ענינו כמעט, כלומר מאפס זמן.

• "וְאִין ישׁ פה תחת ידיך" (שמואל א כא ט), כמו "אֵין" בצירי כמו "בִּן" ו"בֵן", "נִיר" ו"נֵר", "רִישׁ" (משלי כח, יט) ו"רֵישׁ" (משלי יג, יח), והוא על דרך שאלה, כלומר "והלא יש תחת ידך".

אך מלת "לא" תשתמש בפנים שלא תשתמש מלת "אין", ומלת "אין" תשתמש במקומות שלא תשמש "לא", ואף על פי ששניהם ענין אחד; כי לא תאמר "אין" על העוברים והעתידים, לא תאמר "אין פעל" ו"אין יפעול" אך תאמר "לא פעל" ו"לא יפעול"; אך מלת "אין" נופלת על השמות ועל המלין בכל ענין, ועל בינוני בדרך הודעה או בדרך הסתר.

• בדרך הודעה, כמו "אֵינֶנִּי נתן לכם תבן" (שמות ה י), "ואם אֵינְךָ משׁיב" (בראשית כ ז);
• ובדרך ההסתר "וְאֵין דבר אליו דבר" (איוב ב יג), "וְאֵין אמר השׁב" (ישעיהו מב כב), ר״ל אין מי שדובר אליו דבר, אין מי שאמר השב.

ובאה מלת אין על העתיד, "כי אֵין המלך יוכל אתכם דבר" (ירמיהו לח ה), לפי שמלת יוכל אף על פי שהוא עתיד הוא במקום בנוני שהוא התאר, כמו שבאו רבים מן העתידים במקום הבינונים, ולפיכך נקשרה בו מלת "אין", כי הוא כמו שיאמר אין המלך יָכוֹל אתכם דבר, ואף על פי כן לא נהגו בזה השימוש כדי שלא יטעה אדם להשתמש בו עם מי שהוא עתיד לגמרי. גם יתכן לומר כי אמר כן לפי שנקשרה מלת אין עם המלך, לא עם יוכל, רצונו לומר "איננו המלך שיוכל אתכם דבר".

ומלת "לֹא"

• נופלת על העוברים והעתידים בכל ענין, וכן על הבינונים, כמו "וְלֹא יודע עול בשׁת" (צפניה ג ה), שהוא נופל על אדם מיוחד, אבל באמרו "וְאֵין רואה וְאֵין יודע וְאֵין מקיץ" (שמואל א כו יב) אם היה אומר לא ראה ולא מקיץ לא היה מתכונן החפץ ממנו, אלא היה מתכונן שהוא אומר על אדם מיוחד, כאמרו "פלוני זה לא רואה ולא מקיץ".
• ועל השמות, אם תבא הודעה עמו, שיבא על דבר מיוחד, כמו "כי לֹא דבר רק הוא מכם" (דברים לב מז), כי אם לא היה אומר מלת הוא, שהיא הודעה מן ההודעות, לא היתה מלת "לא" נופלת על "דבר", אך היינו אומרים "אין דבר רק מכם", כמו "וְאֵין דבר חי י"י" (שמואל א כ כא). וכן "הוא בן לֹא חכם" (הושע יג יג), מלת הוא תיחד הנדבר, לפיכך אמר "לא חכם", ואילו אמרו "אין חכם" לא יתבונן ממנו על אדם מיוחד אלא על כלל, כמו שיאמרו "אין חכם בעיר", אלא אם יאמר כן עם עם הודעת הכנוי "והוא בן איננו חכם", אבל כשאמר "לֹא אדנים לאלה" (מלכים א כב יז), יתכונן גם כן החפץ ממנו כמו אם היה אומר "אין אדנים לאלה", ולכן מלת לא איננה נדבקת עם הכנוים כמו מלת אין, ועל זה הדרך והדומה לו תמצאם, בין ותדע.

איף

• "אֵיפָה וְאֵיפָה" (דברים כה יד), ובסמוך "אֵיפַת הקליא הזה" (שמואל א יז יז), ובא בסמוך "כְאֵיפָה שערים" (רות ב יז). וכבר זכרנוהו עם דומיהם בחלק הדקדוק, והיא מדה אצלם שהיא שלש סאין והיא מדת היבש.
• ומלה אחת בזה השרש מענין אחר ומשקל אחר, "אֵיפֹה היית ביסדי ארץ" (איוב לח ד), כמו: אנה, "מי אֵפוֹא הוא הצד ציד" (בראשית כז לג), תחסר ו"ו התוספת ומשפטו מי ואיפוא, וכן "שׁמשׁ ירח עמד זבולה" (חבקוק ג, יא), משפטו שמש וירח, ופירוש הפסוק: מי הוא ואנה הוא הצד ציד ויבא לי.
• ובענין שאלה אחרת, "אֵיפֹה האנשׁים אשׁר הרגת בתבור" (שופטים ח יח), כלומר מה תארם.
• ובענין אחר, "מה לך אֵפוֹא" (ישעיהו כב א), "ולך אפוא" (בראשית כז לז), ענינם עתה.
• ויש אומרים כי המלה הזאת מורכבת משתי מלות, אֵי פֹה, כי פה הוא מקום ואי שאלה עליו, ואנחנו לא גזרנו עליו שיהיה שרש המלה "איף", אלא שקרוב אצלנו להיותה מלה אחת נאמרת על ענינים משתנים כמו שכתבנו, ואם תהיה מורכבת ממלת "פֹה אשׁליך" (יהושע יח ח), לא היה נמצאת המלה ההיא כי אם בענין אחד.
• ונחלפה המלה הזאת בכתיבה, אבל בקריאה היא אחת.
  • פעמים עם הה"א כמו "אֵיפֹה הם רעים" (בראשית לז טז), "אֵיפֹה האנשׁים" (שופטים ח יח), "אֵיפה שׁמואל ודוד" (שמואל א יט כב), "ויאמר לו המלך אֵיפֹה הוא" (שמואל ב ט ד), "אלה אֵיפֹה הם" (ישעיהו מט כא), "אֵיפֹה לא שׁגלת" (ירמיהו ג ב), "ואישׁ אל ידע אֵיפֹה אתם" (ירמיהו לו יט), "וְאֵיפֹה ישׁרים נכחדו" (איוב ד ז), "אֵיפֹה היית ביסדי ארץ" (איוב לח ד), "אֵיפֹה לקטת" (רות ב יט); אלה עשרה הם כתובים ה"א על פי המסורת והקבלה;
  • וארבעה כתובים בו"ו, "אם לא אֵפוֹ" (איוב ט כד), "מי יתן אֵפוֹ ויכתבון מלי" (איוב יט כג), "דעו אֵפוֹ" (איוב יט ו), "אֵפוֹ תקותי" (איוב יז טו), ושאר איפוא כתובין בו"ו אל"ף.

איש

• "מכה אִישׁ ומת" (שמות כא יב), "אשׁרי אִישׁ ירא את י"י" (תהלים קיב א), "אשׁרי הָאִישׁ אשׁר לא הלך" (תהלים א א), כולל זכר ונקבה איש ואשה, לזכר לבדו לפי שזכר אשה לצדו, וכן בלא זכר אשה – כשיורה ענין הפסוק עליו. וקבוץ איש, "אליכם אִישִׁים אקרא" (משלי ח ד).
  • ונדגשה שי"ן "אִשָּׁה" לחסרון יו"ד הנחה מאיש, ובסמוך הוקל: "אֵשֶׁת אוריה" (שמואל ב יא ג), "וְאֵשֶׁת מדינים" (משלי כז טו). ופעמים בא "אשת" במוכרת, "נפל אֵשֶׁת" (תהלים נח ט), "וראית בשׁביה אֵשֶׁת יפת תאר" (דברים כא יא), "כמו אֵשֶׁת לדה" (ירמיהו יג כא), "אֵשֶׁת בעלת אוב" (שמואל א כח ז).
    • "הבה את אִשְׁתִּי" (בראשית כט כא), "את אבימלך ואת אִשְׁתּוֹ" (בראשית כ יז), "הנה אִשְׁתְּךָ" (בראשית יב יט), כולם בחירק האל"ף. ובא בסגול האל"ף, "אֶשְׁתֶּךָ כגפן פוריה" (תהלים קכח ג).

  והקבוץ מן אשה "אִשֹּׁת הזמה" (יחזקאל כג מד), אבל "נשים" הוא משרש אנש, ושם נכתבנו.

ועל הכלל, "מאה אִישׁ" (מלכים א יח יג), "אִישׁ ישׂראל" (דברים כט ט),

• וכל דבר יקרא איש ואשה, ואף על פי שאינו אדם, כמו שנאמר בכרובים: "ופניהם אִישׁ אל אחיו" (שמות כה כ), וביריעות: "אִשָּׁה אל אחותה" (שמות כו ג), ובכוכבים: "אִישׁ לא נעדר" (ישעיהו מ כו), ובבהמה: "אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ" (בראשית ז ב).
• והגדול ובעל הדבר וראשו יקרא איש, כמו "גדעון בן יואשׁ אִישׁ ישׂראל" (שופטים ז יד), רוצה לומר גדול ישראל וראשו; "הלא אִישׁ אתה ומי כמוך בישׂראל" (שמואל א כו טו), כלומר הלא גדול אתה; "י"י אִישׁ מלחמה" (שמות טו ג), כלומר גדול ובעל מלחמה; "אם תמצאו אִישׁ" (ירמיהו ה א), כלומר איש גדול בעל מעשים טובים, ופירושו לפניו: "אם יש עשׂה משפט וצדקה" (שם);^[17] וכן "גם בני אדם גם בני אִישׁ" (תהלים מט ג), בני אדם אמר על ההמון ובני איש על הגדולים.
• "וְאִישָׁהּ זקן" (מלכים ב ד יד), בעלה.
• "ואם אִישׁ שׂפתים יצדק" (איוב יא ב), בעל שפתים, כלומר בעל הלשון ומי שמתקן טענותיו במיטב דבריו.

וכבר בא איש חסר יו"ד ואומרים כי האל"ף היא תמורת יו"ד, "אם אִשׁ להמין ולהשׂמיל" (שמואל ב יד יט), "עוד הַ ֽאִשׁ בית רשׁע" (מיכה ו י).

• ובעל המסרה חשב עמהם "אִישׁ רעים להתרועע" (משלי יח כג), והוא מן ג' סבירין יש, אבל זה הוא מלא. וכן תרגם יונתן: "אם אשׁ להמין", "אם אית למסטי לימינא"; וכן "עוד האשׁ בית רשׁע", עוד האית בבית רשיעא. וה"א "הַאִשׁ" פתוחה כי היא לתימה, כמו "היש".^{[* 21]}

• ואדוני אבי ז"ל פירשו כמו "אֵשׁ אלהים" (איוב א טז) ופירוש "עוד" כמו "עוֹד יהללוך סלה" (תהלים פד ה), רוצה לומר כל הימים תהיה האש בבית רשע בעבור אוצרות רשע, ויהיה "אִשׁ" בחירק במו "אֵשׁ" בצרי כמו "חִין" (איוב מא, ד) ו"חֵן", "בין" ו"בן"; ויפה פירש, לולי שהה"א פתוחה שידמה שהיא לתימה, וכן נמצא במסרה שנים פתחין חד חסר וחד מלא. ויש לפרש "אם אשׁ להמין ולהשׂמיל" כמשמעו, וכן "עוד האשׁ בית רשׁע", וכן פירשו החכם רבי אברהם ז"ל, כלומר האיש הנכבד בעיר עודנו מחזיק ברשעתו אחר ששמע קול הקריאה יש בביתו – בבית רשע – אוצרות רשע. וטוב הוא הפירוש, אלא שגם הוא לא פנה אל פתחות הה"א.

"ויכו אִישׁ אִישׁוֹ" (מלכים א כ כ), כל אחד מהם הרג האחד הבא לנגדו, זה הוא כנוי "אישו".

• "כְּאִישוֹן עינו" (דברים לב י), פירוש בת עינו,

• וקראה כן מפני שנראית בה צורת איש לפיכך סמך אישון על בת, ואמר "שׁמרני כְּאִישׁוֹן בת עין" (תהלים יז ח). וכתב אדני אבי ז"ל כי אמר "אישׁון" להקטין, לפי שהצורה נראית בעין קטנה. וכן דרך העברים להוסיף אותיות להקטין, כמו "שׁבת שַׁבָּתוֹן" (ויקרא טז לא): שבת אמר על יום השבת מערב ועד ערב, ושבתון על התוספת שמוסיפין מחול על הקדש. וכן "הַאֲמִינוֹן אחיך" (שמואל ב יג כ), הוסיף בו אות להקטינו, וכן דרך לשון הלעז שמוסיפין אותיות להקטין הדבר.
• או קראה כן מפני שהיא שחורה, כמו "בְּאִישׁוֹן לילה ואפלה" (משלי ז ט), שפירושו בשחרות הלילה, וכן במשקל אחר בנפול עי"ן הפועל "בֶּ ֽאֱשׁוּן חשׁך" (משלי כ כ).

אית

• "אֵיתָן מושׁבך" (במדבר כד כא), "אל נחל אֵיתָן אשׁר לא יעבד בו" (דברים כא ד), "גוי אֵיתָן" (ירמיהו ה טו), ומשקלו "בִּיתָן" ואם זה בצרי וזה בחירק; ענין כלם ענין חוזק, והם שמות התואר.
• "ותשׁב בְּאֵיתָן" (בראשית מט כד) - פירושו: במקום איתן, "וְאֵיתָנִים יסלף" (איוב יב יט) - פירוש: החזקים בטענותיהם ובמיטב הדבור, "וְהָאֵיתָנִים מוסדי ארץ" (מיכה ו ב), החזקים, "בירח הָאֵיתָנִים" (מלכים א ח ב), הוא תשרי,
  • ונקרא כן לטעם שאמרו רבותינו ז"ל (דף יא.) שנולדו בו איתני עולם, או רמז למועדים הנכבדים והחזקים אשר בו. ואדני אבי ז״ל פירש כי לפי שאוספין בו לחם ויין ופירות נקרא כן. ויונתן תרגם: "בירחא דעתיקי קרו ליה ירחא קדמאה וכען הוא ירחא שביעאה", כלומר: קודם שיצאו ישראל ממצרים היה החדש הראשון בשנה, אבל אחר כן הוא שביעי כי ניסן הוא החדש הראשון, כמו שאמר הכתוב "החדשׁ הזה לכם ראשׁ חדשׁים" (שמות יב, ב). וכן פירש אדני אבי ז"ל "אל נחל איתן" מקום דשן ושמן,

"ודרך בוגדים אֵיתָן" (משלי יג טו), בענין קשה. כל אלה הם תואר.

• והשם, "נהרות אֵיתָן" (תהלים עד טו), "וישׁב הים לפנות בקר לְאֵיתָנוֹ" (שמות יד כז), והנו"נין בכלם נוספות. ויתכן שהנו"נין שרש והיו"דים נוספות כיו"ד "הֵיכָל", "הֵידָד".

ופירוש "אל נחל איתן" - מקום קשה שאינו נעבד. ובמשנה (משנה, סוטה ט, ה): "אל נחל איתן כמשמעו קשה, ואף על פי שאין איתן, כשר." ולפירוש אדני אבי ז"ל שפירש מקום דשן ושמן, פירוש "אשׁר לא יעבד בו ולא יזרע" (דברים כא, ד), מכאן ולהבא, וכן פירושו, והטעם כי לפיכך יהיו נזהרים ונשמרים במחוזות גבולם שלא ימצא שם חלל, כדי שלא יאבד מהם מבחר אחוזתם ויבערו אנשי דמים. וכן דעת רבותינו ז״ל (דף מו:) כי "לא יעבד בו ולא יזרע" להבא. ואמרו במשנה (שם): "ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד, ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים", פירוש: דברים שאינם עבודה בגופה של קרקע.

• "השׁער הָאִיתוֹן" (יחזקאל מ טו) - השער האמצעי, כתרגומו: "תרעא מציעאה", ויש לפרשו מענין ביאה, לפי שבאותו השער היו נכנסין הבאים בעזרה להתפלל, לפי שהיה מתכוין כנגד פתח ההיכל, כמו "אָתָא בקר" (ישעיהו כא יב).

אך

• "שׂא נא חטאתי אַךְ הפעם" (שמות י יז), "ואדברה אַךְ הפעם" (בראשית יח לב), ענין רובם ידוע והוא למעט.
• ויש במקום "אֲבָל", "אַךְ בעשׂור לחדשׁ השׁביעי הזה" (ויקרא כג כז), "אַךְ את הזהב ואת הכסף" (במדבר לא כב), "אַךְ במי נדה יתחטא" (במדבר לא כג), "אַךְ את שׁבתותי תשׁמרו" (שמות לא יג), "אַךְְ אם יום או יומים יעמד" (שמות כא כא), "אַךְ העבדתני בחטאתיך" (ישעיהו מג כד), "אַךְ הנה אשׁתך היא" (בראשית כו ט), כל אלה והדומים להם יתפרשו בלשון אבל, וכבר פירשתיו.
• ויש לאמת הדבר, "אַךְ עצמי ובשׂרי אתה" (בראשית כט יד), "אַךְ לשׁקר שׁמרתי" (שמואל א כה כא), "אַךְ מלך ישׂראל הוא" (מלכים א כב לב), "אַךְ המה יחדיו שׁברו על" (ירמיהו ה ה), "ויאמר אַךְ עמי המה" (ישעיהו סג ה), "אַךְ טוב לישׂראל אלהים" (תהלים עג א), לפיכך יבאו אלו ודומיהם בתחלת הדברים.
• ויש בלשון "אוּלַי", שפירושם שמא, "ואומר אַךְ טרף טרף" (בראשית מד כח), "ואומר אַךְ חשׁך ישׁופני" (תהלים קלט יא).
• ונתחבר עם "רַק" למעט יותר, "הרק אַךְ במשׁה" (במדבר יב).

אכל

• "ולא אָכַל יתום ממנה" (איוב לא יז), "וְאָכַלְתָּ ושׂבעת" (דברים יא טו), ועל דרך משל, "אָ‎ ֽכְלָה ומחתה פיה" (משלי ל כ).
  • והשם "ויתן אֹכֶל בערים" (בראשית מא מח).
  • ומשקל אחר "בכח הָ‎ ֽאֲכִילָה ההיא" (מלכים א יט ח).
  • ומשקל אחר "ואט אליו אוֹכִיל" (הושע יא ה). ויש אומרים שהוא מבנין הפעיל כמו "אאכיל".
  • ובתוספת מ"ם "לְמַאֲכַל לעוף השׁמים" (ירמיהו ז לג), "וּמַאֲכַל שׁלחנו" (מלכים א י ה).
  • ומשקל אחר "מַכֹּלֶת לביתו" (מלכים א ה כה), חסר האל"ף, ועקרו "מַאֲכֹלֶת", כמו "מַאֲכֹלֶת אשׁ" (ישעיהו ט ד).
  • והנפעל "ואם הֵאָכֹל יֵאָכֵל" (ויקרא ז יח), "אשׁר לא תֵּאָכַלְנָה מרוע" (ירמיהו כט יז).
  • והפועל הכבד "וַי‎ַּ‎ ֽאֲכִילֵנִי את המגלה" (יחזקאל ג ב), ו"בטנך תַּ‎ ֽאֲכֵל" (יחזקאל ג ג), ענין האכילה בדבר מאכל ידוע.
• ובענין אכילת האש וביעורו, "אשׁ אוֹכְלָה הוא" (דברים ד כד).
  • והנפעל "וְנֶ‎ ֽאֱכַל גדישׁ" (שמות כב ה).
  • והפועל המרובע "תְּאָכְלֵהוּ אשׁ" (איוב כ כו).
  • ושלא נזכור שם פועלו מהדגוש "אֻכְּלוּ כקשׁ יבשׁ מלא" (נחום א י), ובא מלא "והסנה איננו אוּכָּל" (שמות ג ב).^[18]
  • והשם "והיתה לשׂרפה מַאֲכֹלֶת אשׁ" (ישעיהו ט ד), "ויהי העם כְּמַאֲכֹלֶת אשׁ" (ישעיהו ט יח).
• ובענין השחחה וכליון, "וְאָכַלְתָּ את כל העמים" (דברים ז טז), "על כן אלה אָ‎ ֽכְלָה ארץ" (ישעיהו כד ו), "ארץ אֹכֶלֶת יושׁביה" (במדבר יג לב), "כי יוֹכְלוּ אתיקים מהנה" (יחזקאל מב ה), רצונו לאמר שיתפסו הזויות מהם, וכן תרגם יונתן "ארי נסיבן זויין מנהון", וכן בלשון הזה בדברי רבותינו ז"ל (בבא בתרא דף יד.) "כמה לוחות אוכלות בארון ששה".
• ובענין כריתת החרב "וְאָ‎ ֽכְלָה חרב" (ירמיהו מו י), "הלנצח תֹּאכַל חרב" (שמואל ב ב כו), ותי"ו "תאכל" כנגד החרב, כלומר אם חרבך תאכל לנצח, כמו "וחרבי תֹּאכַל בשׂר" (דברים לב מב), או פירושם אכילה ממש דרך משל, כמו שאמר "אשׂכיר חצי מדם" (שם), וכן אמר "חרב לי"י מלאה דם הדשׁנה מחלב" (ישעיה לד, ו).
  • ושלא נזכר פועלו מהדגוש "חרב תְּאֻכְּלוּ" (ישעיהו א כ), פירוש: בחרב תאכלו, כלומר אם תשמעו "טוב הארץ תאכלו. ואם תמאנו" (שם) לא תהיו אוכלים, כי אם אכולים לחרב.
  • ונקרא גם כן הסכין מאכלת, על שם שהוא אוכל ומכלה, "ויקח את הַמַּאֲכֶלֶת" (בראשית כב ו), ולרבים "וּמַאֲכָלוֹת מתלעותיו" (משלי ל יד).

וכלם שהם משרש אכל ענין אחד הם, כי אכילת הלחם וכל מאכל, כליון וביעור והשחתה הוא. וכתב אדוני אבי ז"ל משרש זה וענין זה "לְהָכִיל למען ברק" (יחזקאל כא לג), ומשפטו להאכיל.

אכן

• "אָכֵן נודע הדבר" (שמות ב יד), "אָכֵן כאדם תמותון" (תהלים פב ז), ענינו לאמת הדבר ולקיימו. ויש מפרשים המלה כשתי מלות: "אם כן", ולא יתכן זה הפירוש בכל מקום שהוא "אכן".

אכף

• "כי אָכַף עליו פיהו" (משלי טז כו), ענינו לפי דעתי כמו כפף מן "י"י זוקף כְּפוּפִים" (תהלים קמו ח), ויהיה "אכף" ו"כפף" אחד, כמו "אמל" ו"מלל" בענין אחד.
  • ופירוש הפסוק "נפש עמל עמלה לו" - נפש העמל היא עמלה לו לצרכו, "כי אכף עליו פיהו", רוצה לומר: כי פיהו אוכף עליו ומבקש לו אכילה בכל יום, הנה כי נפש העמל עמלה לו לצרכו לאכילתו, כדרך "כל עמל האדם לפיהו" (קהלת ו, ז).
  • אבל "וְאַכְפִּי עליך לא יכבד" (איוב לג ז), אינו מענין זה כי האל"ף נוסף והוא כמו וְכַפִּי, ולפי שאמר איוב כנגד המקום "כפך מעלי הרחק ואימתך אל תבעתני" (איוב יג, כא), ואמר "אז מפניך לא אסתר" (שם, כא), "אדברה ולא איראנו" (שם ט, לה), ענה לו אליהוא: אני נוצר כמוך, התוכח עמי ו"אם תוכל השׁיבני ערכה לפני התיצבה" (שם לג, ה), ומה שאמרת "כפך מעלי הרחק" – "הנה אימתי לא תבעתך ואכפי עליך לא יכבד", "כי מחמר קרצתי גם אני" (שם, ו).

אכר

• "ונפצתי בך אִכָּר וצמדו" (ירמיהו נא כג), "אִכָּרִים וכורמים" (דברי הימים ב כו י), "אִכָּרֵיכֶם וכורמיכם" (ישעיהו סא ה), "בשׁו אִכָּרִים" (ירמיהו יד ד), "אִכָּרִים ונסעו בעדר" (ירמיהו לא כג), "וקראו אִכָּר אל אבל ומספד אל יודעי נהי" (עמוס ה טז), המאוחר מוקדם וכן הוא: ויודעי נהי אל מספד. "הובישׁו אִכָּרִים הילילו כורמים" (יואל א יא), הם החורשים עובדי השדות, כי עובדי השדות יקראו "כורמים". ולפי דעתי כי לפיכך נקראו "אכרים" על שם השדות שנקראו כרים, "כַּר נרחב" (ישעיה ל כג), והאל"ף נוספת.

אל

• "אַל בני כי לא טובה השׁמעה" (שמואל א ב כד), "אַל תאכלו ממנו נא" (שמות יב ט), "ודרך נתיבה אַל מות" (משלי יב כח), "אַל יתן למוט רגליך" (תהלים קכא ג), "בסודם אַל תבא נפשׁי" (בראשית מט ו), "וישׂם לְאַל מלתי" (איוב כד כה), ענינם לא.
  • ופירוש "וישׂם לאל מלתי" - ללא כלום; אך אין פירושה בכל המקומות לא, כי אם במקומות מעטים כמו שזכרתי לך במלת אין, כי כל אלו המלים שהם בענין לא – אֵין, אַל, בַּל, בְּלִי, בִּלְתִּי – כל אחד יש לו מקום תוכל להכיר ולהפריש, בין ותדע. ואַל ברוב יבא על האזהרה או על התחינה והבקשה.
• "אַל פשׁטתם היום" (שמואל א כז י), כמו אן פשטתם, ותהיה הלמ"ד במקום נו"ן, שהם ממוצא אחד, וכן "לשכה" (נחמיה יג, ה) ו"נשכה" (נחמיה יג, ז), ויפה פירוש רבי יונה, שהוא כמו עַל בחילוף אל"ף בעי"ן, ויהיה "מי" מסתתר עמו, ופירושו: על מי פשׁטתם היום? והתשובה ראיה שהשיבוהו "על נגב יהודה ועל נגב הירחמאלי" (שם). וכן "ותאמר לו אַל אדות הרעה הגדולה הזאת" (שמואל ב יג טו), כמו על, וכן תרגם יונתן. או יהיה פירוש אל כמשמעו, אמרה לו אל תעשה את הדבר הזה לשלחני, כי אודות הרעה הגדולה הזאת מהאחרת. ורבי אברהם אבן עזרא פירש "אל פשׁטתם" כמשמעו, והוא דרך שאלה, כלומר: לא פשטתם היום? והתשובה, כן, פשטנו "על נגב יהודה" וגו'.
• "ומלך אַלְקוּם עמו" (משלי ל לא), היא מלה אחת מורכבת, ופירוש "ומלך אלקום", כשלא יקום מלך אחר עמו כמוהו או יותר חזק ממנו, אז הוא מטיב צעד ולכת והחיל מתנהגים לאטו ורצונו, ו"עִמּוֹ" כמו כנגדו, כמו "מי יקום לי עִם מרעים" (תהלים צד טז).
• "וְאִלּוּ חיה אלף שׁנים פעמים" (קהלת ו ו), "וְאִלּוּ לעבדים ולשׁפחות נמכרנו" (אסתר ז ד), פירושם כמו אם.

אלל

• "רופאי אֱלִיל כלכם" (איוב יג ד), "רעה הָ ֽאֱלִיל" (זכריה יא יז),^[19] "וקסם וֶ ֽאֱלִיל" (ירמיהו יד יד), "אל תפנו אל הָ ֽאֱלִילִים" (ויקרא יט ד), ענינו הבל ודבר שאינו מועיל, נול"א בלע"ז. "אם רשׁעתי אַלְלַי לי" (איוב י טו) מלרע, ומלעיל "אַלְלַי לי כי הייתי כאספי קיץ" (מיכה ז א), ענינו כמו אבוי. ורבי אחי רבי משה ז"ל כתב כי האל"ף תמורת יו"ד, כמו "יִשַׁי", "אִישַׁי", והוא מן יְלָלָה והיו"ד למדבר בעדו.

אלה

• "ואת אָלִית וגם אמרת באזני" (שופטים יז ב), פועל יוצא, ופירושו השבעה, "אָלֹה וכחשׁ" (הושע ד ב), "אָלוֹת שׁוא" (הושע י ד), וזה המקור הוא פועל עומד.
  • והכבד "ונשׂא בו אלה לְהַ ֽאֲלוֹתוֹ" (מלכים א ח לא).
  • והשם "תהי נא אָלָה בינותינו" (בראשית כו כח), "בשׁמעו את דברי הָאָלָה" (דברים כט יח), "את כל הָאָלוֹת הכתובות על הספר" (דברי הימים ב לד כד), "לשׁאול בְּאָלָה נפשׁו" (איוב לא ל).
  • ומשקל אחר "תַּ ֽאֲלָתְךָ להם" (איכה ג סה), והתי"ו נוספת בפלס "תַּ ֽאֲנָתָהּ מי ישׁיבנה" (ירמיהו ב כד), כולם ענין שבועה, כי הקללה בשבועה ובהזכרת השם.
• ענין אחר "אֱלִי כבתולה חגורת שׂק" (יואל א ח), שפירושו קונני, וכן תרגום "שׂא קינה" (יחזקאל יט, א): "טול אליא", "ויקונן המלך" (שמואל ב ג, לג): "ואלא מלכא".
• "הָ ֽאַלְיָה תמימה" (ויקרא ג ט), היו״ד למ"ד הפועל והה"א לנקבה, וענינה ידוע.^{[* 22]}
• "תחת הָאֵלָה אשׁר עם שׁכם" (בראשית לה ד), "כְּאֵלָה נובלת עלה" (ישעיהו א ל), "וישׁב תחת האלה" (שופטים ו יא), "ויוצא אליו אל תחת הָאֵלָה" (שופטים ו יט).
  • ובדגש, "תחת הָאַלָּה אשׁר במקדשׁ י"י" (יהושע כד כו), הדגש תמורת הנח אשר באלה, ואף על פי שהנח איננו יסודי אם הם משרש הזה. ומה שאמר "במקדש י"י" ואף על פי שהיו בשכם – נראה שהביאו שם ארון האלהים, כמו שאמר, "ויתיצבו לפני האלהים" (שם, א).
  • והקבוץ "כי יבשׁו מֵאֵילִים אשׁר חמדתם" (ישעיהו א כט), "ולא יעמדו אֵלֵיהֶם בגבהם" (יחזקאל לא יד), "הנחמים בָּאֵלִים" (ישעיה נז ה).

כלם ענינם שם אילן, ואומרים כי הוא הנקרא בלע"ז אול"מו. ויש לפרש "כי יבשׁו מאלים", "הנחמים באלים", והדומים להם, שם כלל לכל אילן, וכן "אֵילֵי הצדק" (ישעיהו סא ג). ויונתן תרגם "אלה" ו"אלים" "בוטמא", אבל "ויוצא אליו אל תחת האלה" תרגם "אילנא", והראשון "וישב תחת האלה", תרגם "בוטמא". וכתב רבי יונה, כי כן נקרא בערבי בט"ם, ויתכן שיהיו כולם משרש איל.

• "על אובל אוּלָי" (דניאל ח ב), היו"ד למ"ד הפועל תמורת הה"א, והוא שם מקום.
• "אוּלַי ימושׁני אבי" (בראשית כז יב), "אוּלַי נטתה מפני" (במדבר כב לג), "אוּלַי יעשׂה זרים יבלעהו" (הושע ח ז), ענינם על הדבר המסופק ענין שמא.
  • ופירוש "אולי נטתה מפני" (במדבר כב, לג), לפי שאמר "ותט לפני" (שם), שפירושו ותט מן הדרך ותעמד לפני, אמר אם נטתה מפני והלכה לה בדרך "גם אותכה הרגתי" (במדבר כב, לג). והמפרשים שפירשהו כמו לולי, לא אדע למה; ועוד כי "מִפָּנַי" הפך "לְפָנַי", כי המ"ם מורה הרחוק והלמ"ד מורה הקרוב.
• "שׁרשׁי פתוח אֱלֵי מים" (איוב כט יט), היו"ד למ"ד הפועל תמורת ה"א בפלס "עֲלֵי עשׂור" (תהלים צב ד), או יהיו יו"די הרבוי ויחסרום ברוב. "וידבר י"י אֶל משׁה לאמר" (שמות ו י), "ויאמר י"י אֶל אברם" (בראשית יב א), וכן כלם וענינם ידוע.
  • "אֶל ידרך (ידרך) הדורך קשׁתו וְאֶל יתעל בסרינו" (ירמיהו נא ג), פירוש: אל הדורך שידרוך קשתו ואל אשר יתעל בסריונו אומר אל תחמלו אל בחוריה. והמפרשים פירשו "אל ידרוך" כמו אֵלֶיהָ, כלומר אל בבל ידרוך הדורך קשתו. ויונתן תרגם כמו אַל: "לא ימתח דמתח קשתיה". ויש נוסחאות כתוב "לה" בה"א: "לה ימתח דמתח קשתיה ולה יסק בשרייניה", תרגם אל כמו אליה.
  • ויש מהם בענין מִן, "וכל הארץ באו מצרימה לשׁבר אֶל יוסף" (בראשית מא נז), כלומר מן יוסף, וכן "ותרבי את תזנותך אֶל ארץ כנען כשׂדימה" (יחזקאל טז כט), כלומר מארץ כנען. ויתכן להיות "לשׁבר אל יוסף" כמו הפוך, והוא כן: וכל הארץ באו מצרימה אל יוסף לשבור; וכן "אל ארץ כנען כשׂדימה" כמשמעו כמו שתרגם אותו יונתן: "ואסגית ית טעותך לא תחברא לעמא דכנען למהך בנימוסי כשדאי".
  • ותהיה במקום על, "ויך את הפלשׁתי אֶל מצחו" (שמואל א יז מט), כלומר על מצחו, "וימליכהו אֶל הגלעד ואל האשׁורי" (שמואל ב ב ט), "אֶל ההרים לא אכל" (יחזקאל יח ו), "המון מעיך ורחמיך אֵלַי התאפקו" (ישעיהו סג טו), ענינם עלי. וכן "מי אתה קראת אֶל המלך" (שמואל א כו יד), כי הוא לא היה קורא אל המלך כי אם אל אבנר, אלא פירושו: מי אתה קראת על המלך, כלומר מי אתה שקראת לי בקול גדול על המלך, כלומר שלא יראת שתעירהו משנתו בקראך אלי.
  • ותהיה במקום עם, "ואשׁה אֶל אחתה לא תקח" (ויקרא יח יח), "קברו אתי אֶל אבתי" (בראשית מט כט), "לא [...] השׁלימה אֶל בני ישׂראל" (יהושע יא יט).
  • ותהיה במקום בי"ת השרות, "וְאֶל הארן תתן את העדת" (שמות כה כא), כלומר ובארון; "וְאֶל אשׁת עמיתך לא תתן שׁכבתך" (ויקרא יח כ), כלומר ובאשת עמיתך; "הנה הוא נחבא אֶל הכלים" (שמואל א י כב), בכלים, כלומר בתוך הכלים; "ויחר אף בלק אֶל בלעם" (במדבר כד י), כמו בבלעם; "להניח ברכה אֶל ביתך" (יחזקאל מד ל), כמו בביתך; "ופני אריה אֶל הימין" (יחזקאל א י), כמו בימין; "הולך אֶל דרום וסובב אֶל צפון" (קהלת א ו), כמו בדרום ובצפון; "והמדנים מכרו אתו אֶל מצרים" (בראשית לז לו),כמו במצרים; "אֶל גבעת הערלות" (יהושע ה ג), כלומר בגבעת הערלות או על גבעת הערלות, "ואחרי כן קבר אברהם את שׂרה אשׁתו אֶל מערת שׂדה המכפלה" (בראשית כג יט), כמו במערה.
  • ותהיה במקום את, "אספרה אֶל חק" (תהלים ב ז), "וירדפו אֶל מדין" (שופטים ז כה), "אֶל דרך הגוים אל תלמדו" (ירמיהו י ב).
  • ותהיה במקום בעבור, "ויאמר אברהם אֶל שׂרה אשׁתו" (בראשית כ ב), כלומר בעבור שרה.
  • ותהיה במקום בי"ת שהוא כענין עם, "אישׁ טוב זה וְאֶל בשׂורה טובה יבא" (שמואל ב יח כז), כלומר ובבשורה טובה יבא; "ושׁבתם אלי אֶל נכון" (שמואל א כג כג), רצה לומר בדבר ברור ונכון.

והדומים להם כל אחד ואחד במקומו נכוחים למבין לפרשם לאחד מן הענינים אשר כתבנו.

• ויש מלה אחרת בזה השרש מורה על הודעת הרבים, כמו "זה" על הודעת היחיד, "אֵל נולדו להרפא" (דברי הימים א כ ח), "הארצת הָאֵל" (בראשית כו ג), "לאנשׁים הָאֵל" (בראשית יט ח). ובתוספת ה"א, "וְאֵלֶּה שׁמות בני ישׂראל" (שמות א א), "אֵלֶּה הדברים" (דברים א א), "אֵלֶּה הקרנות" (זכריה ב ב). ויתכן שהמלה הזאת נחת העי"ן או בת שתי אותיות.

אלהּ

• "אֱלוֹהַ מתימן יבא" (חבקוק ג ג),"אֱלֹהִים קדשׁים הוא" (יהושע כד יט), "לֵ ֽאלֹהֵי הָ ֽאֱלֹהִים" (תהלים קלו ב), "אלהיו", "אלהיך", בלשון רבים לעולם, זולתי אחד נהגו בו על דרך הבזיון, אמרו "זו כחו לֵ ֽאלֹהוֹ" (חבקוק א יא).
  • "אֱלֹהִים לא תקלל" (שמות כב כז), ענינו השופטים, וכן "ללא אֱלֹהֵי אמת" (דברי הימים ב טו ג), שופטי אמת.
    • ופירוש הפסוק: ימים רבים יהיו ישראל בגלות שלא יהיו להם שופטי אמת ולא כהן מורה צדק. וכן אמר לשיבת הגלות, "ואשׁיבה שׁפטיך כבראשׁנה" (ישעיהו א, כו), כי בעודם בגלות אין להם שופטי אמת.
  • "ויראו בני הָ ֽאֱלֹהִים" (בראשית ו ב), "ויבאו בני הָ ֽאֱלֹהִים" (איוב א ו), האצילים והנגידים.
  • "אשׁר הלכו אֱלֹהִים לפדות לו לעם" (שמואל ב ז כג), נביאים ומלאכים, כמו שאמר "וישׁלח מלאך ויוציאנו ממצרים" (במדבר כ, טז), וכן תרגם יונתן: "דאזלו שלוחין מן קדם י"י". "אשׁר פדית לך ממצרים גוים וֵ ֽאלֹהָיו" (שמואל ב ז כג), יש מפרשים "ואלהיו" על משה שהיה גדולם ואצילם. ויש לפרש כי מ"ם ממצרים עומד במקום שנים, ופירוש ממצרים, מגוים ואלהיו, כמו שאמר "ובכל אֱלֹהֵי מצרים אעשׂה שׁפטים" (שמות יב יב). ויונתן תרגם גוים דאלהיו..

אלח

• "אף כי נתעב וְנֶ ֽאֱלָח" (איוב טו טז), "יחדיו נֶ ֽאֱלָחוּ" (תהלים יד ג), ענינם נבאש, והוא הפוך מן "סיר אשׁר חֶלְאָתָהּ בה" (יחזקאל כד ו).

אלם

• "מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים" (בראשית לז ז), ענינו אוגדים אגודות. והשם עוד בלשון נקבות "נושׂא אֲלֻמֹּתָיו" (תהלים קכו ו), ומן הענין הזה "אֵלֶם צדק תדברון" (תהלים נח ב), שם בחמש נקודות, כלומר: רבוי.
• ויתכן לפרשו מן אִלֵּם, "או מי ישׂום אִלֵּם" (שמות ד יא), הוא אשר לא יוכל לדבר, "כלבים אִלְּמִים" (ישעיה נו י).
  • והנפעל "נֶ ֽאֱלַמְתִּי דומיה" (תהלים לט ג), "וכרחל לפני גזזיה נֶ ֽאֱלָ֑מָה" (ישעיהו נג ז), מלעיל, והוא פועל עבר, "נֶ ֽאֱלַמְתִּי לא אפתח פי" (תהלים לט י), "תֵּ ֽאָלַמְנָה שׂפתי שקר" (תהלים לא יט).
  • ויפה פירש רבי יונה שכתב כי מן הענין הזה נאמר לאשה שמת בעלה אלמנה מפני שאינה יכולה לדבר ולריב עם בני ריבה, והנו"ן באלמנה נוספת, כאשר נוספה ב"נשׁים רַ ֽחֲמָנִיּוֹת" (איכה ד י), והיא על משקל "רַ ֽעֲנָנָה" (שיר השירים א טז).
  • "כי לא אַלְמָן ישׂראל ויהודה מאלהיו מי"י צבאות" (ירמיהו נא ה), משקלו פַּעְלָן, כמו "זית רַעֲנָן" (ירמיהו יא טז), "נטעי נַעֲמָנִים" (ישעיהו יז י).
  • והשם "שׁכול וְאַלְמֹן" (ישעיה מז ט), בפלס "זִכְרוֹן".
  • ושם על משקל אחר, "אַלְמְנוּת חיות" (שמואל ב כ ג), "וחרפת אַלְמְנוּתַ ֽיך" (ישעיה נד ד).
  • "פלני אַלְמֹנִי" (רות ד א), בפלס "אַדְמוֹנִי" (בראשית כה, כה), ולפי שלא ידובר שמו יקרא אלמוני. וכן פלוני, ושרשו פלא מן "כי יפלא ממך דבר" (דברים יז, ח), כלומר מכוסה שמו.
    • או נקרא אלמוני, שמא היתה לו אשה ומתה. והראשון נכון כי המקום שלא נזכר שמו אמרו עליו גם כן זה השם "אל מקום פלני אַלְמֹנִי" (שמואל א כא ג). ויתכן לומר כי "פלוני אלמוני" לא נאמר על המקום כי אם על בעל המקום, לפיכך "מְקוֹם" בשוא בעבור הסמכו אל "פלוני אלמוני".
    • והורכבו שניהם במלה אחת "לַפַּלְמוֹנִי המדבר" (דניאל ח יג).
• "וְאוּלָם חי אני" (במדבר יד כא), "וְאוּלָם אתם טופלי שׁקר" (איוב יג ד), ענינם וענין הדומים להם: באמת.
• "וְהָאוּלם על פני היכל הבית" (מלכים א ו ג) הוא בית כמו יציע, או הוא כפה שקורין בלע"ז בולט"א. וכן "ואת אוּלָם העמודים" (מלכים א ז ו).
  • ומשקל אחר, "ואילו וְאֵ ֽלַמָּו" (יחזקאל מ כא), ובלשון נקבות "וְאֵ ֽלַמּוֹת סביב" (יחזקאל מ ל), בפלס "בכשׁיל וְכֵילַפּוֹת תהלים עד ו" , וכן "וְאוּלָם הכסא אשׁר ישׁפט שׁם" (מלכים א ז ז), היציע אשר הציב בו כסא המשפט.
  • "ובריא אוּלָם תהלים עג ד" (אלם), פירש רבי יונה ובריא כאולם, כלומר שהם בריאים וחזקים כמו האולם, ודימה אותם במין הזה מן הבנין, כאשר נאמר "בנותינו כזויות מחטבות תבנית היכל" (תהלים קמד, יב), ופירש "ובית יעשׂה לבת פרעה אשׁר לקח שׁלמה בָּאוּלָם הזה" (מלכים א ז ח),^[20] הנכון שנפרש ארמון מן "וענה איים בְּאַלְמְנוֹתָיו" (ישעיהו יג כב), שהוא כמו ארמנותיו,^{[* 23]} "וידע אַלְמְנוֹתָיו יחזקאל יט ז" (אלם). ואפשר כדבריו, אבל לא בחלוף למ"ד ברי"ש כי לא יתחלפו כי אם אותיות אהו"י. והישר בעיני במלת "באלמנותיו" שהוא כמשמעו מענין "אלמנה", וקרא הערים החרבות אלמנות על דרך "איכה ישׁבה בדד העיר רבתי עם היתה כְּאַלְמָנָה" (איכה א א), בי בהיות העיר רבת עם היא כבעולה ובהחרבה היא כאלמנה, ועוד נפרש "וידע אלמנותיו" בשרש ידע. וכתב רבי יונה: ויתכן להיות כענין זה "על יונת אֵלֶם רחוקים" (תהלים נו א), והוא שם בחמש נקודות, כלומר: יונת ארמון רחוקים. והישר בעיני להיות מענין "תאלמנה שׂפתי שׁקר", ואמר דוד זה על עצמו, שהיה גולה בין פלשתים והיה כאלם ביניהם, אך "ובריא אולם" לפי דעתי שהמ"ם כנוי הרבים ופירושו כֹּחָם כמו שפירשתיו לך בשרש איל.

אלן

• "תחת אַלּוֹן ולבנה" (הושע ד יג), יש אומרים כי פירושו בלע"ז פי"ן, וכן "אַלּוֹנִים מבשׁן" (יחזקאל כז ו), "כאלה וְכָ ֽאַלּוֹן" (ישעיהו ו יג). ויונתן תרגם: "בלוטא" "בלוטין", והוא הנקרא בערבי בלו"ט ובלע"ז גלנ"ץ, והערמון נקרא בערבי ש"ך בלו"ט, כלומר: מלך האלונים, והוא הערמון; אם כן האלונים נקראים גם כן ארמונים,^[21] הנקראים בלע"ז קשט"נייר, ומאותם עושין קרשים ולוחות וכל בנין.

אלף

• "אֶלֶף למטה" (במדבר לא ד), בשש נקודות, "הנה אַלְפִּי הדל במנשׁה" (שופטים ו טו), "שׂרי אֲלָפִים" (שמות יח כא), ענינם ידוע.
• והפועל הכבד מזה הענין "צאננו מַ ֽאֲלִיפוֹת" (תהלים קמד יג), כלומר יולדות לאלפים.
• וענין אחר "אַלּוּפִי ומידעי" (תהלים נה יד), "אַלּוּף נעורי אתה" (ירמיהו ג ד), "אל תבטחו בְּאַלּוּף" (מיכה ז ה), "אַלּוּף תימן אַלּוּף אומר" (בראשית לו טו), ענין כל אלו שר וגדול. ואמרו רבותינו (סנהדרין דף צט:) כל אלוף מלכותא בלא תגא, כלומר אינו חסר מהיותו מלך אלא הכתר כי מלך יקרא כשהוא מוכתר ואלוף שאינו מוכתר.
• ויש מפרשים מזה "הנה אלפי הדל במנשׁה", רצונו לומר אבי ויורה עליו מה שאמר אחריו "ואנכי הצעיר בבית אבי". וכן מפרשים "וצלע הָאֶלֶף" (יהושע יח כח), רצונו לאמר הגדול. ויונתן פירש מזה "ככבש אַלּוּף" (ירמיהו יא יט), שתרגם "כאימר בחיר".
• וענין אחר "פן תֶּ ֽאֱלַף ארחותיו" (משלי כב כה). והכבד "כי יְאַלֵּף עונך פיך" (איוב טו ה), "מַלְּפֵנוּ מבהמות ארץ" (איוב לה יא) הראוי "מְאַלְּפֵנוּ", "וַ ֽאֲאַלֶּפְךָ חכמה" (איוב לג לג), ענינם ענין לימוד, "כי ילמד עונך פיך".
• ויש מי שפירש מזה "בנוי לְתַלְפִּיּוֹת" (שיר השירים ד ד), בהעדר האל"ף והיה ראוי "לְתַ ֽאַלְפִּיּוֹת" והפילוה להקל. ורבי יוני כתב כי התי"ו תמורת האל"ף והוא כמו "אַלְפִּיּוֹת" ופירושו לשון לימוד, כלומר כי המגדל גבוה יהיה למוד לעוברי דרכים. והנני עתיד לפרשו בשרש תלל מלה מורכבת. וענין אחר "שׁגר אֲלָפֶיךָ" (דברים ז יג), "וְהָ ֽאֲלָפִים והעירים" (ישעיהו ל כד), הם השורים. ובאה המלה במשקל אחר בדגושת העי"ן, "אַלּוּפֵינוּ מסבלים" (תהלים קמד יד), פירוש שורינו מסובלים בבשר, כלומר שהם שמנים ובעלי בשר, או מסובלים בעבודה שיש לעבוד בהם הרבה. "ככבש אַלּוּף יובל לטבוח" (ירמיהו יא יט), יחסר מאלוף כ"ף הדמיון או ו"ו התוספת וטעמו ככבש כאלוף. או ככבש ואלוף פירוש בכבש ושור יובל לטבוח.

אלץ

• "כל הימים וַתְּאַ ֽלֲצֵהוּ" (שופטים טז טז), עקר הלמ"ד להדגש ופירושו ותלחצהו.^{[* 24]}

אם

• המלה הזאת תהיה ברוב המקומות לתנאי כמו "וְאִם לא תשׁמעו אלינו להמול ולקחנו את בתנו והלכנו" (בראשית לד יז), "וְאִם עז קרבנו והקריבו לפני י"י" (ויקרא ג יב), "אִם יעברו בני גד" וגו' " ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחזה" (במדבר לב כט), וכמוהם רבים. וכמוהם "עד אשׁר אִם עשׂיתי את אשׁר דברתי לך" (בראשית כח טו), כאלו אמר כי לא אעזבך אלא אם עשיתי, ובאמרו "עד אשׁר" הוא תוספת באור כי די לו באחד מהם.
• ויש לשאלה "הישׁ י"י בקרבנו אִם אין" (שמות יז ז), "המשׁל בכם שׁבעים אישׁ" וגו׳ "אִם משׁול בכם אישׁ אחד" (שופטים ט ב), "ההצליח י"י דרכו אִם לא" (בראשית כד כא), "הינהק פרא עלי דשׁא אִם יגעה שׁור" (איוב ו ה), וכלם אשר הם בענין זה ענין שאלה.^{[* 25]}
  • ויבא עליו גם ה"א השאלה "הַאִם תמנו לגוע" (במדבר יז כח), "הַאִם אין עזרתי בי" (איוב ו יג). ובאו שתי שאלות כאחת כמו שבאו שני רבויים "ואף גם זאת" (ויקרא כו, מד), ושני מיעוטים "הרק אך במשׁה" (במדבר יב, ב), "המבלי אין קברים" (שמות יד, יא).
• ויש בענין לו, "אִם תגביה כנשׁר" (עובדיה א ד), "אִם יתן לי בלק" (במדבר כד יג), "אִם אסק שׁמים" (תהלים קלט ח), "אִם יעלה לשׁמים שׂיאו" (איוב כ ו), "אִם יעמד משׁה ושׁמואל" (ירמיהו טו א), וכן כלם בזה הענין על זה הדרך.
• ויש במקום כאשר, "והיה אִם בא אל אשׁת אחיו" (בראשית לח ט), פירוש: והיה כאשר בא אל אשת אחיו, "וְאִם יהיה היובל לבני ישׂראל" (במדבר לו ד), כאשר יהיה היובל לבני ישראל, פירוש: אפילו כשיהיה היובל לבני ישראל אף על פי כן תעמוד הנחלה אצלם ונגרעה נחלתינו כי אין זה כמו המכר, "אִם יצאו בנות שׁילו" (שופטים כא כא), כאשר יצאו, "וְאִם תקריב מנחת בכורים" (ויקרא ב יד), פירוש וכאשר תקריב, שעל מנחת העומר הכתוב מדבר שהיא באה חובה, "והיה אִם כלה לאכול את עשׂב הארץ" (עמוס ז ב), כאשר כלה, "אִם כסף תלוה את עמי" (שמות כב כד), כאשר תלוה כי חובה היא, שנאמר "[ו]העבט תעביטנו" (דברים טו, ח), "וְאִם מזבח אבנים תעשׂה לי" (שמות כ כא), כאשר תבנה לי מזבח אבנים כי חובה היא, שנאמר "אבנים שׁלמות תבנה" (דברים כז, ו) וגו'.
• ובמקום אשר, "עד אִם דברתי דברי" (בראשית כד לג), עד שאדבר, "ואחר אִם אינכם שׁמעים אלי" (יחזקאל כ לט), אחר שאינכם שומעים אלי, "עד אִם נותרתם כתרן על ראשׁ ההר" (ישעיהו ל יז), עד אשר נותרתם.
• ויש שהוא כמו אמת, "אִם לא נכחד קימנו" (איוב כב כ), "וְאִם בריאה יברא י״י" (במדבר טו ל), באמת בריאה יברא י"י, "אִם ללצים הוא יליץ" (משלי ג לד), באמת ללצים הוא יליץ, "הפככם אִם כחמר היצר יחשׁב" (ישעיהו כט טז), באמת כחמר היוצר יחשב הפככם לפני שהוא נקל בעיני להפך אתכם כמו שנקל ליוצר להפך החמר מכלי לכלי.
  • ופירוש "כי יאמר מעשׂה לעשׂהו" (שם) בתמיה, כלומר יאמר החמר ליוצר אם יהפך אותו לא עשני ומה לו להפוך אותי, כן אתם מעשי ידי ונקל בעיני הפככם.

"כי אִם תם הכסף" (בראשית מז יח), באמת תם הכסף, "אִם רחץ אדני את צאת בנות ציון" , באמת רחץ, "כי אִם יש אחרית" (משלי כג יח), כי באמת יש אחרית ותקוה למעשיך הטובים, "אִם זכרתיך על יצועי" (תהלים סג ז), וכן כלם אשר תמצא בזה הענין תפרש אותם בלשון אמת, רצוני לומר כי אלו מלות "אִם", שאני מפרש בהן אמת חסרים נו"ן אמן, וכן "אֱמֶת" חסר נו"ן, והראוי אֱמֶנֶת וחבורו לכנוים יוכיח שהוא דגוש לחסרון הנו"ן אמרו "אֲמִתּוֹ" (תהלים צא, ד), "אֲמִתְּךָ" (ישעיהו לח, יח).

• ויש לפרש "ואם בריאה" (במדבר טו, ל) לתנאי, ויהיה טעמו דבק עם "וידעתם כי נאצו" (שם), ויהיה ו"ו "וידעתם" כפ"א רפה בלשון ישמעאל, כלומר ואם יהיה זה שתפתח הארץ את פיה ותבלעם, תדעו כי נאצו האנשים האלה את י"י. * ויש בענין שבועה, כאדם שאומר יהיה כך וכך אם אעשה זה, "אִם לדוד אכזב" (תהלים פט לו), "אִם יבואון אל מנוחתי" (תהלים צה יא).

• "אב וָאֵם" (אסתר ב ז), ידוע, ובהתחברו לכנוים ידגש, ואפשר שיהיה תמורת הנח במלת "אם", או יהיה שרשו אמם, "אִמּוֹ", "אִמְּךָ", "אִמִּי" ולרבים אִמּוֹת, "לְאִמֹּתָם יאמרו" (איכה ב יב).
  • ונקראת המשפחה אום או אומה, והקבוץ "ראשׁ אֻמּוֹת" (במדבר כה טו), "שׁנים עשׂר נשׂיאים לְאֻמּוֹתָם" (בראשית כה טז), ופירש יונתן מזה "הבאתי להם על אֵם בחור שׁדד בצהרים" (ירמיהו טו ח), שתרגם "איתיתי עליהון על סיעת עולימיהון בזוזין כד בטיהרא".
  • וכן הגוי כלו נקרא אום, והקבוץ "שׁבחוהו כל הָאֻמִּים" (תהלים קיז א), ועל דרך המשל יתפרש כן "בעטרה שׁעטרה לו אִמּוֹ שיר השירים ג יא" (אם), ואף על פי שהאל"ף בחיר"ק, לפי שעל דרך המליצה הוא אומר על אם שלמה ועל דרך המשל שלמה הוא הקב"ה ואמו הוא ישראל עַמּוֹ כלומר אומתו.
  • וכתב אדוני אבי ז"ל כי שרש אום, אומים אָמַם בראיה מן הערב: אל-אמם.
  • וכן אמצע הדרך שהדרכים פונות לה מזה ומזה נקראה אם הדרך, "כי עמד מלך בבל על אֵם הדרך" (יחזקאל כא כו), לפי שהיא כאם לדרכים הפונות אליה. וכן העיר הגדולה, "עיר וְאֵם בישׂראל" (שמואל ב כ יט), לפי שהיא כאם לקטנות ממנה כמו שנקראו גם הם בנות.
• "וְהָ ֽאַמָּה מזה והאמה מזה" (שמות כו יג), ידוע ענינם. וכן "בְּאַמַּת אישׁ" (דברים ג יא), "אַמַּת בצעך" (ירמיהו נא יג), פירוש זרוע בצעך; או פירושו מדת בצעך, כלומר במדה שמדדת.
• "וינעו אַמּוֹת הספים" (ישעיהו ו ד), המזוזות יקראו אמות, ויונתן תרגם "אילי סיפיא". ודומה שדעת התרגם באמות שהם הפנות אשר על המזוזות מזה ומזה והמשקוף נשען עליהם. ויש מפרשים כי הספים נעו ממקומם שתי אמות או שלש.

אמה

• "וגם את בן הָ ֽאָמָה" (בראשית כא יג), הה"א לנקבה והה"א למ"ד הפועל נופלת, ונראה במלת "וְאַמְהֹתָיו וילדו" (בראשית כ יז), וענינם ידוע כי הם השפחות, וכן "ותשׁלח את אֲמָתָהּ" (שמות ב ה), שפחתה.
  • ואומרים כי המלה הזאת מחלוקת בקריאתה כי יש שקוראים אותה בדגש "אַמָּתָהּ" מן "אַמָּה ארכו" (שמות ל ב), וכן פירש רבינו סעדיה בפירושו בערבי: ומד"ת דרעה"א, פירוש: ותשלח זרועה.

אמל

• "מה אֲמֻלָה לבתך" (יחזקאל טז ל), וכפלו הלמ"ד ברוב, ואמרו "מה היהודים הָ ֽאֲמֵ ֽלָלִים" (נחמיה ג לד), עניין חולשה, וכן "כי אֻמְלָל אני" (תהלים ו ג), והוא תאר מבנין פועל אם הוא קמוץ, אבל מצאנוהו פתוח ברוב הספרים. וכן מצאתי במסרה על "כי שׁדמות חשׁבון אֻמְלָל ישעיה טז ח" (אמל), לית קמץ וכל סוף פסוק כותיה,^{[* 26]} ואם כן יהיה פועל עבר ויהיה "אמלל אני", כמו "וְנֵאשְׁאַר אני" (יחזקאל ט ח), שפירושו עצמי, וכן "נִרְאָה אתה י"י" (במדבר יד יד). והחכם רבי יעקב בן אלעזר כתב "כי אמלל אני" – תאר ואם הוא פתוח, והביא כמוהו תאר ופתוח "הנני יִסַּד בציון" (ישעיה כח טז), "לב הוּתַל" (ישעיה מד כ).

"וְאֻמְלַל כל יושׁב בה" (הושע ד ג), פעל עבר מבנין פועל כי הוא פתוח, וכן "הובישׁ תירושׁ אֻמְלַל יצהר" (יואל א י), "אֻמְלְלָה ילדת השׁבעה" (ירמיהו טו ט), "אֻמְלָלוּ מרום עם הארץ" (ישעיהו כד ד), כלם ענין חולשה וכריתה.

אמן

• "וְהֶ ֽאֱמִין בי"י" (בראשית טו ו), "למען יַ ֽאֲמִינוּ" (שמות ד ה), כלם אשר הם מבנין הפעיל הם ענין הבטחון והקבלה, קרידינצא בלע"ז, והם יוצאים מענין אמונה, כי המאמין באחד נותן האמונה וסובר שהוא אמת.
  • "בנים לא אֵמֻן בם" (דברים לב כ), שם על משקל "אֵטוּן מצרים" (משלי ז טז), והוא מענין זה, כלומר בנים שאינם מאמינים. או פירושו בנים שאין בהם אמת.
  • "בכל ביתי נֶ ֽאֱמָן הוא" (במדבר יב ז), "ומי בכל עבדיך כדוד נֶ ֽאֱמָן" (שמואל א כב יד), "קריה נֶ ֽאֱמָנָה" (ישעיהו א כא).
  • "ואישׁ אֱמוּנִים מי ימצא" (משלי כ ו), שם פועל. וכן "עד אֱמוּנִים" (משלי יד ה), "ויבא גוי צדיק שׁמר אֱמוּנִים" (ישעיה כו ב).
    • אבל "אֱמוּנִים נוצר י"י" (תהלים לא כד), "כי פסו אֱמוּנִים מבני אדם" (תהלים יב ב), "אנכי שׁלמי אֱמוּנֵי ישראל" (שמואל ב כ יט), שלשתם שם תאר, כלם ענין אמת.
• ועל דעתי כי "אֱמֶת" משרש זה, ומשפטו אֱמֶנֶת בפלס "דְּבֶלֶת" (מלכים ב כ, ז), ונפלה הנו"ן להקל כמו שנפלה מן בת הראוי בֶּ ֽנֶת והדגש בהסמכו אל הכנוים יוכיח. "אֱמֶת ומשׁפט שׁלום" (זכריה ח טז), "ותהי הָ ֽאֱמֶת נעדרת" (ישעיהו נט טו), הה"א קמוצה שהיא לידיעה, "הַ ֽאֱמֶת אתכם" (בראשית מב טז), הה"א פתוחה כי היא לשאלה, "שׁלח אורך וַ ֽאֲמִתְּךָ" (תהלים מג ג), "אב לבנים יודיע אל אֲמִתֶּךָ" (ישעיהו לח יט), והקבוץ יאמר "אֲמָנוֹת" כמו מן בת בנות, שלא יקובץ על מתכונת היחידה.
  • "אָמֵן כן יעשׂה י"י" (ירמיהו כח ו), אמת יהיה זה וכן יעשה י"י, "ואמר כל העם אָמֵן" (דברים כז טז), אמת יהיה זה שיהיה ארור מי שיעבור על אחת מאלה, והוא נאמר על דרך תפלה, או הוא על דרך קבלה שקבלו על עצמם הקללה אם יעברו.
  • וכן "וגם אָמְנָה אחתי בת אבי" (בראשית כ יב), אמת הוא שהיא אחותי בת אבי.
  • וכן "אָמְנָם י"י" (מלכים ב יט יז), והמ"ם נוספת.
  • ובשורק האל"ף "הַ ֽאֻמְנָם ישׁב אלהים" (מלכים א ח כז), "הָ ֽאֻמְנָם אלם צדק תדברון" (תהלים נח ב).
  • "אל אֱמוּנָה" (דברים לב ד), "וֶ ֽאֱמוּנָה עניתני" (תהלים קיט עה), פירושו ובאמונה עניתני, ענינם אמת.
• והכניס רבי יונה בזה השרש "מסיר שׂפה לְנֶ ֽאֱמָנִים" (איוב יב כ). ועל דעתי שהוא משרש נאם ומענינו "וַיִּנְאֲמוּ נְאֻם" (ירמיהו כג, לא), שהוא לשון דבור והנו"ן האחרונה נוספת לסימן שם תאר כמו רחמן, נעמן; ונקראים הצחים בלשונותם והיודעים בחכמת הדבור נאמנים.
• "וְנֶ ֽאְמַן ביתך וממלכתך" (שמואל ב ז טז), האל"ף כשבא לבדו ענינו ויתקיים ביתך, וכן "אם לא תַ ֽאֲמִנוּ כי לא תֵ ֽאָמֵנוּ" (ישעיהו ז ט), כלומר אם אין אתם מאמינים בעבור שאין אתם חזקים וקיימים באמונת האל, "הַ ֽאֲמִינוּ בי"י אלהיכם וְתֵ ֽאָמֵנוּ" (דברי הימים ב כ כ), פירוש ותתחזקו ותצליחו. וכן, "וַ ֽאֲמָנָה על המשׁוררים דבר יום ביומו" (נחמיה יא כג), כלומר קיום בכל יום שלא היתה נפסקת ארוחה מהם, "לחמו נתן מימיו נֶ ֽאֱמָנִים" (ישעיהו לג טז), מקוימים ונתונים תמיד ואינם נפסקים, "עצות מרחוק אֱמוּנָה אֹמֶן" (ישעיהו כה א),תחסר ו"ו החבור כמו "שׁמשׁ ירח עמד זבולה" (חבקוק ג, יא), פירושו קיום וקיום, וכפל המלות לרוב הקיום, כלומר כשראה הנביא העתידה והטוב שיבא לישראל לעתיד והרע לאומות העולם – כמו שאמר בפרשה של מעלה "וחפרה הלבנה ובושׁה החמה כי מלך י"י צבאות על ירושׁלם ונגד זקניו כבוד" (ישעיהו כד, כג)^[22] – אמר הנביא "ארוממך ואודה שׁמך" (שם כה, א) כי תעשה אלה הפלאים והעצות שהגדת מרחוק נתקיימו, כלומר הדברים הטובים שהבטחת לישראל על ידי נביאיך זה ימים רבים וזמן רחוק, יש להם קיום גדול. ואפשר להיוה מזה "עיניך הלא לֶ ֽאֱמוּנָה" (ירמיהו ה ג), כלומר השגחתך בהם לדבר קיים לא לדבר בטל. "אנחנו כרתים אֲמָָנָה" (נחמיה י א), קיום. "יתד במקום נֶ ֽאֱמַן" (ישעיהו כב כג), חזק וקיים. "מכות גדולות וְנֶ ֽאֱמָנוֹת וחליים רעים וְנֶ ֽאֱמָנִים" (דברים כח נט), חזקים וקיימים. "ויהי ידיו אֱמוּנָה" (שמות יז יב), היו בקיום מורמות ולא הניחום עד בא השמש. "ואת הָאֹמְנוֹת אשׁר צפה חזקיה" (מלכים ב יח טז), עמודים שהיו קיום הבנין. ויונתן תרגם "וית סקופתא", כלומר אסקופות השערים.
• וענין אחר "כאשׁר ישׂא הָאֹמֵן את הינק" (במדבר יא יב), המגדל. "ותשׂאהו אֹמַנְתּוֹ" (שמואל ב ד ד), מגדלתו. "הָ ֽאֱמֻנִים עלי תולע" (איכה ד ה), מגודלים. "בְּאָמְנָה אתו" (אסתר ב כ), הוא מקור או שם, והה"א איננה כנוי. "על צד תֵּ ֽאָמַנָה" (ישעיהו ס ד), היתה הנו"ן ראויה להדגש לחסרון נו"ן השרש, או יהיה לשון יחידה בתוספת ה"א ענין גידול. וכן "ואהיה אצלו אָמוֹן" (משלי ח ל), והוא תאר או מקור במקום שם, כלומר בגידול הייתי אצלו.^{[* 27]} "ואל הָאֹמְנִים אחאב" (מלכים ב י א), המגדלים אתו מנערותו והם אנשי עצתו אשר עליהם עניני המלכות. ואדני אבי ז"ל כתב מזה "בנים לא אֵמֻן בם" (דברים לב כ), כלומר אין בהם תרבות, "כי דור תהפוכות המה" (שם), כי כאשר איטיב להם יעשו רעות, כמו שאמר "וישׁמן ישׁורון ויבעט" (שם, טו).
• "ואת יתר הָ ֽאָמוֹן הגלה נבוזראדן רב טבחים" (ירמיהו נב טו), כמו ההמון.
• וענין אחר, "מעשׂה ידי אָמָּן" (שיר השירים ז ב), המופלג במלאכה יקרא אומן, "חרשׁ וחשׁב" (שמות לה, לה) תרגומו "נגר ואומן".

אמץ

• "כי אָמְצוּ ממני" (תהלים קמב ז), "חזק וֶ ֽאֱמַץ" (יהושע א ז), "ולאום מלאום יֶ ֽאֱמָץ" (בראשית כה כג).
  • והתאר "וְאַמִּיץ כח" (איוב ט ד).
    • והשם "יוסיף אֹמֶץ" (איוב יז ט).
    • ומשקל אחר "אַמְצָה לי ישׁבי ירושׁלם" (זכריה יב ה), פ"א הפועל בפתח.
  • והכבד "וְאִמֵּץ את לבבו" (דברים ב ל), "וברכים כרעות תְּאַמֵּץ" (איוב ד ד), "אֲאַמִּצְכֶם במו פי" (איוב טז ה), "ואישׁ דעת מְאַמֵּץ כח" (משלי כד ה), "אַמֵּץ כח מאד" (נחום ב ב).
  • וכבד אחר "וְיַ ֽאֲ ֽמֵץ לבבכם" (תהלים לא כה), "וְיַ ֽאֲמֵץ לבך" (תהלים כז יד).
    • והשם מאמץ, מאמצים, "וכל מַ ֽאֲמַצֵּי כח" (איוב לו יט).
  • וההתפעל "הִתְאַמֵּץ לעלות במרכבה" (מלכים א יב יח), "ותרא כי מִתְאַמֶּצֶת היא" (רות א יח),

כלם והדומה להם ענין חוזק.

• וענין אחר "ברדים אֲמֻצִּים" (זכריה ו ג), כמו חמוצים מן "חֲמוּץ בגדים" (ישעיהו סג א), כלומר אדומים, ואף על פי שזכר אדומים שני גוונים היו באדמימות אחד אדום ממש ואחד שאינו חזק באדמימות. ויש מי שפירש בו מראה הדשן, וכן תרגם יונתן "קטמין".

אמר

• אמירה (דיבור)

• "כה אָמַר י"י" (שמות יא ד), "ולחם אָמַר לו" (מלכים א יא יח), פירוש אמר לו לתת. "אתה אֹמֵר אלי" (שמות לג יב), "הָ ֽאֹמְרָה בלבבה" (צפניה ב טו), "זאת אֹמֶרֶת" (מלכים א ג כג), "וידבר י"י אל משׁה לֵאמֹר" (שמות ו י), פירושו לאמר לישראל. אבל "אמשׁ אָמַר אלי לֵאמֹר" (בראשית לא כט) הוא כפל המקור על הפועל לחזק הדבר ובבאו אחרון יותר. וכן "אֹֽמְרִים אָמוֹר למנאצי" (ירמיהו כג יז)*, הכל כמו שכתבנו בחלק הדקדוק. "הֶ ֽאָמוּר בית יעקב" (מיכה ב ז), שיאמרו לו בית יעקב ויקראו אותו כן; "יֹאמַר נא ישׂראל" (תהלים קיח ב), "ולעמשׂא תֹּֽמְרוּ" (שמואל ב יט יד), חסר אל"ף, וכן "יֹמְרוּךָ למזמה" (תהלים קלט כ),^[23] כלומר יאמרו איש לאחיו וידברו עליך; "אֱמֹר אל הכהנים" (ויקרא כא א), "אִמְרוּ לאחיכם עמי ולאחתיכם רחמה" (הושע ב ג), "אָמוֹר להם" (במדבר ו כג), "וְיֹאֽמְרוּ לך הננו" (איוב לח לה).
  • והנפעל: "אשׁר נֶ ֽאֱמַר אמת הוא" (דניאל ח כו), "יֵ ֽאָמֵר ליעקב" (במדבר כג כג).
  • והשם: "אין אֹמֶר ואין דברים בלי נשׁמע" (תהלים יט ד), "אֹמֶר סלה" (חבקוק ג ט). "אם אָמְרִי אשׁכחה שׂיחי" (איוב ט כז).
  • ומשקל אחר: "ונחלת אִמְרוֹ מאל" (איוב כ כט). והקבוץ "להשׁיב אֲמָרִים אמת" (משלי כב כא), "אִמְרֵי נואשׁ" (איוב ו כו), "אֲמָרַי האזינה" (תהלים ה ב). ובתוספת מ"ם, "ואת מַאֲמַר מרדכי" (אסתר ב כ).
  • ומשקל אחר: אִמְרָה "אִמְרַת י"י" (תהלים יח לא), "השׁלח אִמְרָתוֹ ארץ" (תהלים קמז טו).
    • ובסגול: "בצע אֶמְרָתוֹ" (איכה ב יז).
    • והקבוץ: "אִמְרוֹת י"י אֲמָרוֹת טהורות" (תהלים יב ז), ענינם ידוע.
      
  • ויש מהם אמירת הלב: "הלהרגני אתה אֹמֵר" (שמות ב יד), כלומר אתה חושב; "הָאֹֽמְרָה בלבבה" (ישעיהו מז ח), "וַיֹּאמֶר להכות את דוד" (שמואל ב כא טז), כלומר: יזם להרגו; וכן "אָמַרְתִּי אני בלבי" (קהלת ב א).

• אמיר

• וענין אחר: "בראשׁ אָמִיר" (ישעיהו יז ו), והוא הסעיף העליון. ומזה הענין "את י"י הֶ ֽאֱמַרְתָּ" (דברים כו יז), "וי"י הֶ ֽאֱמִירְךָ היום" (דברים כו יח), כלומר: רוממת והגדלת אותו. וכן "יִתְאַמְּרוּ כל פועלי און" (תהלים צד ד). יתרוממו ויתגאו.
  • ויתכן היות מזה "ובכבודם תִּתְיַמָּרוּ" (ישעיהו סא ו), בחלוף האל"ף ביו"ד.
  • ויש מפרשים מזה הענין "אִמְרוּ צדיק כי טוב" (ישעיהו ג י). ונכון הוא היותו מענין אמירה. ויתכן לפרש גם כן "את י"י האמרת", "וי"י האמירך" מענין אמירה, כלומר סבבת שיאמר להיות לך לאלהים, והוא סבב שתאמר לו להיות לו לעם וללכת בדרכיו.^{[* 28]}

אמש

• "אֶמֶשׁ אמר אלי" (בראשית לא כט), "הן שׁכבתי אֶמֶשׁ" (בראשית יט לד), בשש נקודות. "ויכח אָ֑מֶשׁ" (בראשית לא מב). הלילה שעבר יקרא אמש.^{[* 29]}

אן

• "אָן הֲלַכְתֶּם" (שמואל א י יד), שאלה על מקום.
  • ובתוספת ה"א "אָנָ֣ה אנחנו עולים" (דברים א כח), "אָנָ֥ה אלך מרוחך" (תהלים קלט ז), אלו שניהם מלרע, וכל האחרים מלעיל כמשפט כל מלה שהה"א בה נוספת. "ואני אָ֥נָה אני בא" (בראשית לז ל), "אָנָה הלך דודך" (שיר השירים ו א).^{[* 30]} וכבר בא הנו"ן בסגול "ולא תצא משׁם אָנֶה וָאָ ֽנָה מלכים א ב לו" (אן), "לא הלך עבדך אָנֶה וָאָ ֽנָה" (מלכים ב ה כה), הראשונים בסגול, ענינם לכאן ולכאן. "עד אָ ֽנה אשׁית עצות בנפשׁי" (תהלים יג ג), "עד אָ ֽנָה ינאצני" (במדבר יד יא), עד מתי. וכן "עד אָן תמלל אלה" (איוב ח ב).
• "אף אֲנִי בחלומי" (בראשית מ טז), מלה מורה על המדבר בעדו. ובא כן למדברים בעדם בכתיב, "אשׁר אנָוּ שולחים אותך אליו" (ירמיהו מב ו), אבל הקרי הוא "אֲנַחְנוּ".
• "אל נָא רפא נָא לה" (במדבר יב יג), כמו עתה, או הוא לשון תחנון ובקשה ואל"ף השרש נפקדה.
  • ועם האל"ף "אָ֣נָּא שׂא נא פשׁע אחיך" (בראשית נ יז), והוא לעולם מלעיל כי האל"ף קמוצה והנו"ן דגושה והוא כתוב באל"ף בסוף;
  • ופעמים בה"א כמו "אָנָּה י"י כי אני עבדך" (תהלים קטז טז) ,והם ששה על פי המסורת והוא ענין תחינה ובקשה.
• ופעמים בלשון הודעה כמו "אָנָּא חטא העם הזה" (שמות לב לא), שהתודה על חטאתם, "אנה י"י כי אני עבדך", הודו לו על חסדו שעשה עמו בעבור שהוא עבדו.

אנה

• "וְאָנ ֽוּ הדיגים" (ישעיהו יט ח), "וְאָנ ֽוּ ואבלו פתחיה" (ישעיהו ג כו).
  • והשם "תַּ ֽאֲנִיָּה וַ ֽאֲנִיָּה" (איכה ב ה),

ענין אבל.

• וענין אחר, "והאלהים אִנָּה לידו" (שמות כא יג).
  • והתפעל "כי מִתְאַנֶּה הוא לי" (מלכים ב ה ז).
  • והשם "כי תֹֽאֲנָה הוא מבקש מפלשׁתים" (שופטים יד ד),
  • ומשקל אחר "תַּ ֽאֲנָתָהּ מי ישׁיבנה" (ירמיהו ב כד),

ענין גרם הדבר וסבובו.

• וענין אחר "בל תלך בו אֳנִי שׁיט" (ישעיהו לג כא), "אחת לשׁלשׁ שׁנים תבא אֳנִי תרשׁישׁ נשׂאת זהב וכסף" (מלכים א י כב). ובלשון זכר "אֳנִי חירם אשׁר נשׂא זהב מאפיר" (מלכים א י יא).
  • ועם ה״א הנקבה, "וְהָ ֽאֳנִיָּה חשׁבה להשׁבר" (יונה א ד), ולרבות "אֳנִיּוֹת אבה" (איוב ט כו),

ענינם ספינה.

אנח

• "מה נֶ ֽאֱנְחָה בהמה" (יואל א יח), "נֶ ֽאֱנְחוּ כל שׂמחי לב" (ישעיהו כד ז), "יֵאָנַח עם" (משלי כט ב), "וַיֵּאָ ֽנְחוּ בני ישׂראל" (שמות ב כג).
  • והשם "ונסו יגון וַ ֽאֲנָחָה" (ישעיהו לה י),

ענינם הוצאת הנשימה מפני הדאגה; שושפיר בלע"ז.

• "אֲנַחְנוּ מעלנו באלהינו" (עזרא י ב), מלה מורה על המדברים בעדם. ופעמים נגרעה האל"ף, "בני אישׁ אחד נָחְנוּ" (בראשית מב יא), "נַחְנוּ פשׁענו ומרינו" (איכה ג מג).^{[* 31]}

אנך

• "והנה אדני נצב על חומת אֲנָךְ" (עמוס ז ז), פירושו בדיל, וכן יקרא בלשון ערבי אנ״ך בדגשות הכ"ף, ופירושו חומה בנויה בקו מדה ובמשקלת המשפט, "ובידו אֲנָךְ" (שם), משקלת הבדיל, כי כן עושים משקלת מהעופרת או הבדיל ששוקל בה הבנאי (רצה לומר פייומבין), "הנני שׂם אֲנָךְ" (עמוס ז ח), פירוש משקלת אנך, ויפה פירש רבי יונה הענין ב"הנני שׂם אנך" כענין "ושׂמתי משׁפט לקו וצדקה למשׁקלת" (ישעיהו כח, יז). ופירוש "לא אוסיף עוד עבור לו" (עמוס ז, ח) - לא אוסיף עוד עבור על עונותיו כי אפקדם עליו במשפט, כי באנך המשפט ובקו הדין אשפוט אותם.
• "אָנֹכִי האל" (בראשית מו ג), כמו אני.

אנס

• "אֵין אֹנֵס" (אסתר א ח), אין מכריח; והלשון הזה ידוע ונהוג בדברי רבותינו ז״ל הרבה (תמורה דף ה.).^{[* 32]}

אנף

• "אודך י"י כי אָנַפְתָּ בי" (ישעיהו יב א), "פן יֶ ֽאֱנַף ותאבדו דרך" (תהלים ב יב).
  • וההתפעל, "גם בי הִתְאַנַּף י"י" (דברים א לו),

ענין כעס.

• ו"אַף" הוא מזה השרש והענין, ובהתחברו לכנוים "אַפּוֹ", "אַפִּי", "אַפְּךָ" בדגש, לחסרון הנו"ן. ועוד נכתבנו בשרש אף בפני עצמו.

• "הַ ֽאֲנָפָה למינה" (ויקרא יא יט), שם עוף. ואמרו רבותינו ז"ל (חולין דף סג.), "אנפה זו דיה רגזנית."

אנק

• "ובכל ארצה יֶ ֽאֱנֹק חלל" (ירמיהו נא נב), "בֶּ ֽאֱנֹק חלל" (יחזקאל כו טו).
  • והנפעל "הנאנחים וְהַנֶּ ֽאֱנָקִים" (יחזקאל ט ד), "הֵ ֽאָנֵק דם" (יחזקאל כד יז), ולרוב הפעולה שם הפועל נפעל – וכן "הַנִּדְבָּרִים בך" (יחזקאל לג ל).
  • והשם "בכי וַ ֽאֲנָקָה" (מלאכי ב יג),^{[* 33]}

כלם ענין צוחה וצעקה, והוא הפוך מן "וְנָאַק נַ ֽאֲקוֹת חלל" (יחזקאל ל כד).^[24]

ופירוש "האנק דם" – מהאנק דום, כאילו אמר מצעוק דום, כי האבלים [ה]אחרים צועקים ואתה תדום . וכתב רבי יונה: ונזדמנו בלשון העברי באנקה שני ענינים, האחד הוצאה הנשימה והשבתה, והשני הוצאתה בלא השבחה, והוא מה שאמר "יאנק חלל", כי החלל לא ישיב הנשימה אבל מוציא אותה.

• "וְהָ ֽאֲנָקָה והכח" (ויקרא יא), שרץ, ואפשר שנקרא כן לפי שצועק תמיד, ופירשו רבינו שלמה בבר"א בלע"ז.

אנש

• "אֱנוֹש כחציר ימיו" (תהלים קג טו), שם כולל לכל בני אדם.
  • ופעמים פרט, "ואתה אֱנוֹשׁ כערכי" (תהלים נה יד). ולשון רבים כולל פרטים, "אֲנָשִׁים".
  • ופעמים תבא מלת אנשים בסתם ולא יתפרש באי זה ענין הם, אבל לפי ענין הפסוק יתפרש, כמו:
    • "כלם אֲנָשִׁים" (במדבר יג ג), לא ידענו מי הם, גדולים או פחותים; כשפירש לנו בסוף הפסוק "ראשׁי בני ישראל המה", ידענו כי רצה לומר אנשים גדולים.
    • "וכל מרבית ביתך ימותו אֲנָשִׁים" (שמואל א ב לג), אחר שאמר "מהיות זקן בביתך" (שם, לא), ידענו כי רצה לומר אנשים בחורים.
    • "זקן בא בַ ֽאֲנָשִׁים" (שמואל א יז יב), אנשים זקנים.
    • "זרע אֲנָשִׁים" (שמואל א א יא), אחר שאמרה "ונתתיו לי"י כל ימי חייו" רצתה לומר זרע אנשים כשרים שזרעם נכון לברכה וראויים לתתם לי"י.
  • ואפשר שתהיה "אִשָּׁה" מזה השרש, והדגש לחסרון הנו"ן, והראוי אִנְשָׁה. וכן הקבוץ "אִשֹּׁת הזמה" (יחזקאל כג מד). וכבר כתבנו אותם בשרש איש, ולנקבות יחסרו האל"ף ואמר "נָשִׁים בקרבך" (נחום ג יג), "נְשֵׁי אדניך" (שמואל ב יב ח), "וְנָשֶׁיךָ ובניך הטובים לי הם" (מלכים א כ ג), "וּנְשֵׁיהֶם ובניהם" (במדבר טז כז), "תנה את נָשַׁי ואת ילדי" (בראשית ל כו).
• "אָנוּשׁ חצי בלי פשׁע" (איוב לד ו), "נד קציר ביום נחלה וכאב אָנוּשׁ" (ישעיה יז יא), "עקב הלב וְאָנֻשׁ הוא" (ירמיה יז ט), "כי אֲנוּשָׁה מכותיה" (מיכה א ט), "חרפה שׁברה לבי וָאָנוּשָׁה" (תהלים סט כא), האל"ף הכתובה אל"ף המדבר, ואל"ף השרש נגרעה, וקמצות האל"ף מורה עליה, ומשפטו וָאֶ ֽאֱנוֹשָׁה.
  • והנפעל "אשׁר ילדה אשׁת אוריה לדוד וַיֵּ ֽאָנַשׁ" (שמואל ב יב טו),

כלם ענין כאב ושבר וחולי כבד, או ענין רע במחשבת הלב על דרך השאלה כמו "מכאב לב ומשׁבר רוח" (ישעיהו סה, יד), לפיכך אמר "ואנושׁ הוא", ואמר "חרפה שׁברה לבי ואנושׁה", ואמר "ויום אָנוּש" (ירמיהו יז טז). ויתכן כי לענין זה נקרא האדם "אֱנוֹש" כי כל ימיו מכאובים, ולזה הענין אמר "ידעו גוים אֱנוֹש המה סלה" (תהלים ט כא).

אסם

• "את הברכה בַּ ֽאֲסָמֶיךָ" (דברים כח ח), "וימלאו אֲסָמֶיךָ שׂבע" (משלי ג י), הם אוצרות התבואה.^{[* 34]}

אסן

• "ולא יהיה אָסוֹן" (שמות כא כב), "וקראהו אָסוֹן" (בראשית מב לח), ענינם ענין מות.^{[* 35]}

אסף

• "וְאָסַף אישׁ טהור" (במדבר יט ט), "אָסַף אלהים את חרפתי" (בראשית ל כג), "אִסְפִּי מארץ כנעתך" (ירמיהו י יז), ועוד נפרש הפסוק הזה בשרש כנע. "אֹ ֽסְפָה הצולעה" (מיכה ד ו), "וַיֹּסֶף עוד דוד את כל בחור" (שמואל ב ו א), "אָסֹף אֶ ֽאֱסֹף יעקב כלך" (מיכה ב יב), "וַ ֽיַּ ֽאַסְפוּ את השׂלו" (במדבר יא לב).
  • והנפעל "וְנֶ ֽאֱסַף שׂמחה וגיל" (ישעיהו טז י), "וַיֵּ ֽאָסֵף משׁה אל המחנה הוא וזקני ישׂראל" (במדבר יא ל).
  • והפועל הכבד "מְאַסֵּף לכל המחנות" (במדבר י כה), "וְהַמְאַסֵּף הלך אחרי ארון י"י" (יהושע ו יג). ובא מוקל "כי מְאַסְפָיו יאכלהו" (ישעיהו סב ט).
  • ושלא נזכר פועלו ממנו "וְאֻסַּף שׁללכם" (ישעיהו לג ד), "וְאֻסְּפוּ אספה" (ישעיהו כד כב),

ענינם כענין קבוץ, אך יש הפרש ביניהם כמו שאנו עתידים לבאר בשרש קבץ. וכן "וחג הָאָסִיף" (שמות לד כב), נקרא כן לפי שאוספים אז הקציר והבציר וכל הפירות לבתים מפני הגשמים.

• והשם "אֹסֶף בלי יבא" (ישעיהו לב י), "אֹסֶף החסיל" (ישעיה לג ד). והקבוץ "כְּאָסְפֵּי קיץ" (מיכה ז א).
• ומשקל אחר "ואספו אֲסֵפָה" (ישעיהו כד כב),

כלם והדומים להם לשון קבוץ.

• ומשקל אחר אֲסֻפָּה, והקבוץ "בעלי אֲסֻפּוֹת" (קהלת יב יא), פירוש: דברי בעלי אסופות, וקורא לחכמים בעלי החבורים בעלי אסופות לפי שאוספים דבריי החכמות בספריהם. "ולבניו בית הָ ֽאֲסֻפִּים" (דברי הימים א כו טו), "כַּ ֽאֲסֻפֵּי השׁערים" (נחמיה יב כה) ^[25], בית שהיה בבית המקדש אל השער לעומת דרום ונקרא כן על ענין ידוע אצלם. ואפשר שהיו האסופים שני מקומות לפי שאמר אחר כן "וְלַ ֽאֲסֻפִּים שׁנים שׁנים" (דברי הימים א כו יז), כלומר לכל אחד מבתי האסופים היו שנים לוים.
• ובהכפל העי"ן והלמ"ד "וְהָאסַפְסֻף אשׁר בקרבו" (במדבר יא ד), האל"ף נחה והכפל לחזק הענין כמו שכתבנו בחלק הדקדוק, רצונו לומר העם הרב שנאספו אליהם, וכן כתוב "וגם ערב רב עלה אתם" (שמות יב, לח).^{[* 36]}

וענין קרוב לזה "הנני אֹסִפְךָ אל אבותיך" (מלכים ב כב כ).

• והנפעל "כאשׁר נֶ ֽאֱסַף אהרן אחיך" (במדבר כז יג), "נֶ ֽאֱסַף הצדיק" (ישעיהו נז א), נפעל עבר והם פתחין, "אני נֶ ֽאֱסָף אל עמי" (בראשית מט כט), נפעל עומד והוא קמוץ, "וַיֵּאָסֶף אל עמיו" (בראשית מט לג).

וכן בענין זה "וַיֶּ ֽאֱסֹף רגליו אל המטה" (שם), "תֹּסֵף רוחם יגועון" (תהלים קד כט), "אֱסֹף ידך" (שמואל א יד יט) וכן "ולא יהיו עוד אֲסֻפֵי רעב" (יחזקאל לד כט), שרצונו לומר מתי רעב.

• והפועל הכבד "ואין אישׁ מְאַסֵּף אותי הביתה" (שופטים יט יח), כלם והדומים להם ענין התכנס.

• ונאמר הענין הזה במיתה כי המת הלך בדרך שהלכו אבותיו כאילו נאסף אליהם. "עשׁיר ישׁכב ולא יֵ ֽאָסֵף" (איוב כז יט), פירוש אם ישכב לחולי עשיר לא ימות עשיר, כלומר כי קודם מיתתו יבוזו כל אשר לו כי אחר שנפל למטה אינם יראים אותו, וזהו שאמר "עינו פקח ואיננו" (שם), פירוש: ואיננו בעשרו.
• ומזה הענין "וְאָסַף המצורע" (מלכים ב ה יא), "יֶ ֽאֱסֹף אותו מצרעתו" (מלכים ב ה ג).
  • והנפעל "עד הֵ ֽאָסֵף מרים" (במדבר יב טו),

כי המצורע מנהגו לשבת חוץ למחנה או לעיר נפרד מבני אדם, ובהתרפאו יאסף אליהם ויכנס בתוכם.

• וענין אחר "אָסֹף אָסֵף כל מעל פני האדמה" (צפניה א ב), "אָסֹף אֲסִיפֵם" (ירמיהו ח יג), רצונו לומר אָסוּף כי אסף ואסיפם שרשם סוף, וכן "אָסַף אלהים את חרפתי" (בראשית ל כג), על דעת קצת מפרשים. וכן "וְאָסַפְתָּ נפשׁך ונפשׁ ביתך" (שופטים יח כה).^[26]
  • ואפשר להיות מזה נפעל "וְנֶ ֽאֱסַף שׂמחה וגיל" (ישעיהו טז י), "וגם דגי הים יֵ ֽאָסֵפוּ" (הושע ד ג).
  • והפועל הכבד "פן אֹסִפְךָ עמו" (שמואל א טו ו) על דרך "אֹבִידָה עיר" (ירמיהו מו ח), כלם ענין הסרה וכליה.

אסר

• "וְאָ ֽסְרָה אִסָּר" (במדבר ל ד), "וַאֲסַרְנֻהוּ לענותו" (שופטים טז ה), "וַיֶּאְסֹר את רכבו" (שמות יד ו), האל"ף בשוא לבדו, "וַיֶּ ֽאֱסֹר אותו לעיניהם" (בראשית מב כד), בשוא וסגול, והמסורת עליו "לית רפה, וכל כפתיא דשמשון דכותיה". "כי מבית הָ ֽסוּרִים" (קהלת ד יד), נחה האל"ף וחסרה מהמכתב, והוא בית־הסהר שנותנין שם האסורים. "אֲסוּרִים ידיה" (קהלת ז כו), כלומר: הנלכד בידיה כמו הנסגר בבית־האסורים.
  • ומשקל אחר "ונתנו אותו בית הָאֵסוּר" (ירמיהו לז טו), והוא בפלס "אֵטוּן מצרים" (משלי ז טז), "אֵבוּס בעליו" (ישעיהו א ג). ואפשר שיהיה מזה המשקל "וימסו אֱסוּרָיו מעל ידיו" (שופטים טו יד), והם היתרים שנאסר בהם.
  • והתאר "תבא לפניך אנקת אָסִיר" (תהלים עט יא), "לשׁמוע אנקת אָסִיר" (תהלים קב כא). והקבוץ "את כל הָ ֽאֲסִרִם אשׁר בבית הסהר" (בראשית לט כב), "אֲסִירָיו לא פתח ביתה" (ישעיהו יד יח).
  • ובדגש "ואספה אספה אַסִּיר על בור" (ישעיהו כד כב), "להוציא ממסגר אַסִּיר" (ישעיהו מב ז), "בלתי כרע תחת אַסִּיר" (ישעיהו י ד),

"מי יֶאְסֹר המלחמה" (מלכים א כ יד), כולם ענין קשירה. ופירוש "מי יאסור המלחמה" לענין אסירת הרכב.

• והנפעל "ואתם הֵאָ ֽסְרוּ" (בראשית מב טז), "אחיכם אחד יֵאָסֵר" (בראשית מב יט).
• ושלא נזכר פועלו מהדגוש "כל נמצאיך אֻסְּרוּ יחדו מרחוק ברחו" (ישעיהו כב ג), פירוש, הנמצאים בך אוסרו וגם כן אשר ברחו מרחוק הושגו ואוסרו כמו צדקיהו וסיעתו שברחו וחשבו כי היו נמלטים ואוסרו כמו כן.
• ואמר רבי יהודה כי מזה השרש "והבאתי אתכם בְּמָסֹרֶת הברית" (יחזקאל כ לז) משפטו בְּמַ ֽאֲסֹרֶת.^{[* 37]}

אף

• "אַף אני אעשׂה זאת לכם" (ויקרא כו טז), "וְאַף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם" (ויקרא כו מד), "הַאַף תספה" (בראשית יח כד), ענין כלם והדומה להם עוד או גם.
  • "על אַף איבי תשׁלח ידך" (תהלים קלח ז), פירשוהו כמו הפוך: אף על אויבי. ואדני אבי פירשו מענין "אַף י"י" (איכה ב כב).
• ופעמים יתפרש כמו כל שכן. והכלל, כל מקום שתראה מלת "כי" אחריו תפרשנו כל שכן כמו "אַף כִּי אנכי אעננו" (איוב ט יד), "אַף כִּי נתעב ונאלח" (איוב טו טז), "אַף כִּי הבית הזה" (מלכים א ח כז), "אַף כִּי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן" (בראשית ג א).
  • ופירוש הפסוק, אמר לאשה דברים אחרים. ודומה שאמר לה כי המקום שונא אתכם אף על פי שאתם גדולים משאר היצורים שלא יעשה לכם מעלת כך וכך וכל שכן שאמר אליכם "אל תאכלו מכל עץ הגן" לזה תכירו ששונא אתכם.
    • ואל יקשה עליך התוספת הזה כי לא יתכן לפרשו לשום פירוש בעולם מבלי תוספת אחר, לפי שאמר "אַף", ו"אף" לעולם מוסיף על אשר אמר. ועוד כי דרך הכתוב לאחוז תכלית הדברים ומתכליתם תבין ראשיתם. וכן בדברי המרגלים ששלח יהושע שאמרו "כי נתן י"י בידינו את כל הארץ" (יהושע ב, כד), ולא יתכן שזה היה תחלת דבריהם, כי מלת "כִּי" נותנת טעם לאשר אמר, אלא אחז הכתוב תכלית הדברים ומהם תוכל להבין הראשית.

ויש שחסרה מלת כי וטעמו כל שכן, "אַף שׁכני בתי חמר" (איוב ד יט).

• "אַף להם ולא יריחון" (תהלים קטו ו), הביאו רבי יונה בזה השרש. והנכון שהוא משרש אנף כמו שכתבתי, והוא החוטם ועקרו אֶנֶף, וחבורו לכנויים יוכיח שידגש לחסרון הנו"ן, כמו "ויפח בְּאַפָּיו בראשית ב ז" (אף), משפטו בְּאַנְפָּיו והוא מגזרת "אָנַפְתָּ בי" (ישעיהו יב א).
  • ולפי שהכעס יתראה בחוטם יקרא אף, "פן יחרה אַף י"י אלהיך בך" (דברים ו טו), "ארך אַפַּיִם" (משלי יד כט), ארך כעס, "קצר אַפַּיִם" (משלי יד יז), שהוא ממהר לכעוס, "ולא בְאַפַּיִם ולא במלחמה" (דניאל יא כ), "ומיץ אַפַּיִם" (משלי ל לג).
    • ומזה פירש אדני אבי ז"ל "על אַף איבי" (תהלים קלח ז), כלומר על אפם, רצונו לומר אם רע בעיניהם "תשלח ידך ותושיעני ימינך" (שם). ועל הדרך הזה "כי על אַפִּי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת" (ירמיהו לב לא).

  וכנה הכתוב הפנים באפים, לפי שהאפים גבוהים על הפנים, "ויפל לְאַפָּיו ארצה" (שמואל א כ מא), כלומר על פניו, "וישׁתחו אַפַּיִם ארצה" (בראשית יט א), "ותפל לְאַפֵּי דוד על פניה" (שמואל א כה כג), כלומר לפני דוד, "בזעת אַפֶּיךָ תאכל לחם" (בראשית ג יט).

"מנה אחת אַפָּ֑יִם שמואל א א ה" (אף), פירוש מנה אחת נכבדת להשיב אפים, כלומר להשיב כעסה. או פירושו "ראויה לפנים" כלומר מנה נכבדת. ואדני אבי ז"ל פירוש,^[27] לפי שהיה נותן לפנינה אשתו ולכל בניה מנות, מנה לכל אחת ואחת ולחנה לא היה נותן כי אם מנה אחת כי היתה לבדה בלא בן ובת היה לה כעס נדול, וזה לאשר אהבה "וי"י סגר רחמה".

אפף

• "כי אָפְפוּ עלי רעות" (תהלים מ יג), "אֲפָפוּנִי חבלי מות" (תהלים יח ה), הענין: הקיפוני.

אפד

• "וְאָפַדְתָּ לו בחשׁב האפד" (שמות כט ה), וחגרת,

"וַיֶּאְפֹּד לו בו" (ויקרא ח ז), ויחגור.

• • ועל שם החגירה נקרא האפוד אֵפֹד, "ודוד חגור אֵפוֹד בד" (שמואל ב ו יד), תרגם יונתן "ודוד אסיר כרדוט דבוץ", וכן תרגם "כי כן תלבשׁן בנות המלך הבתולת מעילים" (שמואל ב יג, יח), "כרדוטין", "שׁמנים וחמשׁה אישׁ נשׂא אֵפוֹד בד" (שמואל א כב יח), תרגם יונתן "דכשרין למלבש אפוד דבוץ".
  • ומשקל אחר עם ה"א הנקבה אֲפֻדָּה, "וחשב אֲפֻדָּתוֹ אשר עליו" (שמות כח ח). ומענין זה "ואת אֲפֻדַּת מסכת זהבך" (ישעיה ל כב).
  • וכתב אדני אבי ז"ל משרש זה ומענין זה "אהלי אַפַּדְנוֹ" (דניאל יא מה).^{[* 38]}

אפוא

• "מה לך אֵפוֹא כי עלית כלך לגגות" (ישעיהו כב א), ענינו עתה, וכבר פרשתיו בשרש איף.

אפה

• "ומצות אָפָה" (בראשית יט ג), "ואף אָפִיתִי על גחליו לחם" (ישעיהו מד יט), על שם סופו כי לא יקרא "לחם" עד שיאפה.
  • וכן "וטחני קמח" (ישעיהו מז, ב), "ותקח את הבצק ותלשׁ" (שמואל ב יג, ח), "ובגדי ערומים תפשׁיט" (איוב כב, ו), "נשׁברה קרית תהו" (ישעיהו כד, י), "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב, כא), "יומת המת" (דברים יז, ו), וכן "ויצאו ילדיה" (שמות כא, כב), והם לא נולדו אלא היו ראוים להיות ילדים.

"וַתֹּפֵהוּ מצות" (שמואל א כח כד), "את אשׁר תֹּאפוּ אֵפוּ" (שמות טז כג), "כמו תנור בערה מֵ ֽאֹפֶה" (הושע ז ד), כלומר מצד האופה שמבעירו, "מחוץ הָ ֽאֹפים" (ירמיהו לז כא).

• והנפעל "לא תֵ ֽאָפֶה חמץ" (ויקרא ו י), "חמץ תֵּ ֽאָפֶנָה" (ויקרא כג יז).
• והשם "מַ ֽאֲפֶה תנור" (ויקרא ב ד).
• ומשקל אחר, בהתחלף האל"ף בוי"ו נחה ובתוספת נו"ן בסוף, "תֻּ ֽפִינֵי מנחת פתים" (ויקרא ו יד). ואמר בלשון רבים לפי שהיתה אפויה אפויות^[28] הרבה: חולטה ברותחין ואחר כן אופה בתנור וחוזר ומטגנה במחבת.

לשון האפייה לעולם על הפת, כי על שאר המאכלים הוא לשון בשול.

אפל

• "חשׁך וַ ֽאֲפֵלָה" (יואל ב ב), "בַּ ֽאֲפֵלוֹת נהלך" (ישעיהו נט ט).
  • ומשקל אחר "ותפע כמו אֹפֶל" (איוב י כב),
  • ומשקל אחר מַאֲפֵל, "וישׂם מַ ֽאֲפֵל ביניכם ובין המצרים" (יהושע כד ז), "ארץ מַ ֽאְפֵּלְְיָה" (ירמיהו ב לא), במקצת ספרים מדויקים "מְאַפֵּלְיָה", המ"ם בשוא והאל"ף בפתח והפ"א בדגש חזק, ובכל הספרים היא מלה אחת וענינה שתי מלות. וכן "שַׁלְהֶבֶתְיָה" (שיר השירים ח, ו).
    • וסמך מאפל אל השם יתברך מרוב האפל, כמו שסמך שלהבתיה מרוב השלהבת. וכן כל דבר שרוצה להגדילו סומך אותו אל השם כמו "כהררי אל" (תהלים לו, ז), "עיר גדולה לאלהים" (יונה ג, ג), "ותהי לחרדת אלהים" (שמואל א יד, טו), "נפתולי אלהים" (בראשית ל, ח), "גבר ציד לפני י"י" (בראשית י, ט).
    • או יהיה מאפליה שם תאר לארץ והיו"ד ליחש כיו"ד "תַּחְתִּיָּה" (תהלים פו, יג), "שְׁלִישִׁיָּה" (ישעיהו יט, כד).
  • והתאר "וְאָפֵל ולא נגה לו" (עמוס ה כ), ואחר שאמר "חשׁך אֲפֵלָה" (שמות י כב), דומה כי האפלה יותר מן החשך.
  • "כי אֲפִילֹת הנה" (שמות ט לב), חשכות ונסתרות תחת הארץ. או פירושו מתאחרות, וכן בדברי רבותינו (תענית דף ג:), "הא בחרפי הא באפלי", וכן אמרו (ירושלמי שקלים א א), "שהיתה שנה אפלה ולא היו צמחין נכרים".

אפן

• "ויסר את אֹפַן מרכבותיו" (שמות יד כה), "כאשׁר יהיה הָ ֽאוֹפַן" (יחזקאל י י), "לָ ֽאוֹפַנִּים להם" (יחזקאל י יג), ענין כלם גלגל.
  • "דבר דבר על אָפְנָיו משלי כה יא" (אפן), על גלגליו, והוא משקל אחר והוא על דרך משל, כלומר מיושב על מקומו; ומשקלו "חָפְנָיו" (ויקרא טז, יב), שהוא מן השניים שאחד ממנו חֹפֶן, כן האחד מזה אֹפֶן והשניות בו כי הוא הנסתר והנגלה. ורבי יונה פירשו "על פניו" והאל"ף נוספת.
  • וכתב כמו כן מזה השרש "נשׂאתי אמיך אָפוּנָה" (תהלים פח טז), רוצה לומר אימיך זמן רב, ואמר כי הזמן יקרא בערבי אִפַּאן בחירק האל"ף ודגשות הפ״א. ועוד נכתבו אנחנו בשרש פון בשקל "אָקוּמָה" (שמואל ב ג, כא), כמו שזכרו רבי יהודה.

אפס

• "אָפֵס המץ" (ישעיהו טז ד), "כי אָפֵס כסף" (בראשית מז טו), פועל עבר בשקל "חָפֵץ בבת יעקב" (בראשית לד יט). וכן "הֶ ֽאָפֵס לנצח חסדו" (תהלים עז ט). ענינם ידוע: כלה המץ, כלה הכסף, וכן כלם.
  • והשם "בְּאֶפֶס עצים תכבה אשׁ" (משלי כו כ) בשש נקודות – בלא עצים, "הַאֶפֶס עוד אישׁ" (שמואל ב ט ג) – הלא עוד איש, "עד אֶפֶס מקום" (ישעיהו ה ח) – עד לא מקום, "בְּאֶפֶס עשׁקו" (ישעיהו נב ד) – בחנם, בלא משפט.
    • ויבא במקום בלתי, "אֶפֶס כי נאץ נאצת" (שמואל ב יב יד), "אֶפֶס מאותי" (ישעיהו נד טו), "וְאֶפֶס את הדבר אשׁר אדבר אליך" (במדבר כב לה), "אֶפֶס כי עז העם" (במדבר יג כח), "ואין עוד אֶפֶס אלהים" (ישעיהו מה יד),"אני וְאַפְסִי עוד" (צפניה ב טו) – אני ואין בלתי עוד.

"אַפְסֵי ארץ" (שמואל א ב י).

וכולם קרובים לענין אחד שהוא ענין כליון ודבר שאינו, אלא שכל אחד יתפרש לפי ענינו הקרוב לו.

• "מי אַפְסָיִם" (יחזקאל מז ג)^[29] – מי כליון שאין בהם אלא מעט.
  • ורבי יונה פירש "מי פסים" והאלף נוסף, פירוש: מי כפים, כי הכף בלשון ארמית נקרא פס ידא, ורצונו לומר כי המים לא היו מכסים כי אם כפות רגליו. ורבותינו פירשוהו (ירושלמי שקלים ו ב) שאדם עובר בהם עד קרסוליו, וכן תרגם יונתן "מי קרסולין".

אפע

• "ופעלכם מֵאָפַע" (ישעיהו מא כד), מאין. ואדני אבי ז"ל פירשו מֵאֶפֶס, בחלוף סמ"ך בעי"ן.
• ור' אחי רבי משה ז"ל פירשו מענין "אֶפְעֶה" (ישעיהו מב, יד), כלומר אתם מאין ופעלכם מעשה נחשים שמזיקין לדבקים בהם.

"תבקע אֶפְעֶה" (ישעיהו נט ה), "אֶפְעֶה ושׂרף מעופף" (ישעיהו ל ו), "תהרגהו לשון אֶפְעֶה" (איוב כ טז), הוא מין נחש, ואומרים שהיא נקבה של שרף, והיא קצרה ועבה והארס שלה קשה משל זכר.

אפק

• "וַיִּתְאַפַּק ויאמר שׂימו לחם" (בראשית מג לא), "וַיִּתְאַפַּק המן" (אסתר ה י), הענין ויתחזק, "העל אלה תִּתְאַפַּק" (ישעיהו סד יא), פירוש תתחזק שלא תרחם, "וָ ֽאֶתְאַפַּק ואעלה העולה" (שמואל א יג יב), התחזקתי ועברתי על רצוני ועל מצותך, כי כן כל לשון התאפקות לחזק לבו לעבור על רצונו.
  • "ומזיח אֲפִיקִים רפה" (איוב יב כא), פירוש אזור חזקים. "אֲפִיקֵי מים" (תהלים יח טז), "כַּ ֽאֲפִיק נחלים יעברו" (איוב ו טו), "כַּ ֽאֲפִיקִים בנגב" (תהלים קכו ד), המים הנגרים בחוזק נקראים אפיקים, קורינטי"ש בלע"ז, ונקראו כמו כן המקומות הנגרים בהם אפיקים על שמם, "לָ ֽאֲפִיקִים ולגאיות" (יחזקאל ו ג), "וכל אֲפִיקֶיךָ חללי חרב יפלו מהם" (יחזקאל לה ח), "וכל אֲפִיקֵי יהודה ילכו מים" (יואל ד יח), פירוש חריצים שעושים המים הנגרים בחוזק.
    • ומה שאמר "ועלה על כל אֲפִיקָיו" (ישעיהו ח ז), אף על פי שהאפיקים עמקים, לשון ועלה הוא כנגד ארץ ישראל שהיא גבוה[ה] מכל הארצות, ועוד כי מה שאמר "על כל אפיקיו" הוא דרך משל, כמו שאמר "הנה אדני מעלה עליהם את מי הנהר", והוא משל לחיל מלך אשור, ואמר שימלאו כל האפיקים מאותם המים, כלומר שתמלא כל הארץ מהם, ואף על פי שהמים יורדים, אמר "מעלה" כנגד ארץ ישראל שהיא גבוהה.

"עצמיו אֲפִיקֵי נחושׁה" (איוב מ יח), חזקי נחושה והם מטות הברזל.

• "ופלשׁתים חנו בַ ֽאֲפֵק" (שמואל א ד א), שם מקום.

אפר

• "ואנכי עפר וָאֵפֶר" (בראשית יח כז), בחמש נקדות, ענינו דשן.
• "ויתחפשׂ בָּ ֽאֲפֵר" (מלכים א כ לח), בצעיף, והוא הפוך מן "ואת פארי המגבעות" (שמות לט, כח).
• "ואת אוֹפִר ואת חוילה" (בראשית י כט), שמות בני אדם ונקראו שמות מקומם על שמם, והם מקומות הזהב, כאשר אמר "את כל ארץ החוילה אשׁר שׁם הזהב" (שם ב, יא), וכן כתוב "זהב מֵ ֽאוֹפִיר" (מלכים א י יא), "ובצור נחלים אוֹפִיר" (איוב כב כד) - פירושו: זהב אופיר.

אצל

• "הלא אָצַלְתָּ לי ברכה" (בראשית כז לו), מענין "אֵצֶל המזבח" (ויקרא א טז), והוא שם בחמש נקדות, "לשׁכב אֶצְלָהּ" (בראשית לט י), "ויסב מֵאֶצְלוֹ" (שמואל א יז ל). ופירוש "הלא אצלת לי ברכה" כלומר הלא הנחת אצלך לי ברכה, "לֹא אָצַלְתִּי מהם" (קהלת ב י), לא הנחתי הדבר אצל מי שראו אותו, כלומר לא מנעתי מהם.
  • והפעל הכבד "וַיָּאצֶל מן הרוח" (במדבר יא כה), בנוח האל"ף.
  • והנפעל "על כן נֶ ֽאֱצַל מהתחתנות ומהתיכנות מהארץ" (יחזקאל מב ו).
• "ואל אֲצִילֵי בני ישׂראל" (שמות כד יא), "וּמֵ ֽאֲצִילֶיהָ קראתיך" (ישעיהו מא ט), ענינו גדולי ישראל, מגדוליה ומנכבדיה.
  • ומזה "מלו הקנה שׁשׁ אמות אַצִּילָה" (יחזקאל מא ח), כלומר אמות גדולות.
• ויש מי שפירש "לא אצלתי", לא פרשתי מהם, ומענינו "ואל אצילי בני ישׂראל", הפרושים שבישראל והנכבדים.
• "תחת אַצִּילוֹת ידיך" (ירמיהו לח יב), ובלשון זכרים "על כל אַצִּילֵי ידי" (יחזקאל יג יח), בתי השחי, ואפשר שיהיה מזה "מלו הקנה שׁשׁ אמות אצילה", כלומר מדות גדולות עד בית השחי.
• "כי יגיע גי הרים אל אָצַל" (זכריה יד ה), שם מקום.

אצר

• "ואשׁר אָ ֽצְרוּ אבותיך" (מלכים ב כ יז), "הָאֹ ֽצְרִים חמס ושׁוד בארמנותיהם" (עמוס ג י), "וָ ֽאוֹצְרָה על אוֹצָרוֹת" (נחמיה יג יג). ויתכן להיות "ואוצרה" מבנין הפעיל, ואף על פי שהיה לו לומר וְאוֹצִירָה כמו "אוֹבִידָה עיר" (ירמיהו מו ח), הנה מצאנו כמוהו "וַיַּדְבְּקוּ" (שמואל א יד, כב), שמשפטו וַיַּדְבִּיקוּ, "מַחְצְרִים" (דברי הימים א טו, כד), שמשפטו מַ ֽחֲצִירִים. ואמרנו זה בעבור שהוא יוצא בענינו כי פירוש "ואוצרה", שמתי אוצרים ופקידים על האוצרות.
  • והנפעל "לֹא יֵ ֽאָצֵר ולא יחסן" (ישעיהו כג יח).
  • והשם "קדשׁ הוא לי"י אוֹצַר י"י יבא" (יהושע ו יט), "את אוֹצָרוֹ הטוב" (דברים כח יב), והקבוץ בלשון נקבות "נגיד על הָ ֽאֹצָרוֹת" (דברי הימים א כו כד), ענינו ידוע.

אקו

• "וְאַקּוֹ ודישׁן ותאו וזמר" (דברים יד ה), הוא תיש הבר.

ארר

• "ויאמר אָרוּר כנען" (בראשית ט כה), "אוֹרוּ אָרוֹר ישׁביה" (שופטים ה כג)^{[* 39]}, "וְאָ ֽרוֹתִי את ברכותיכם" (מלאכי ב ב).
• והפעל הכבד, "אשׁר אֵ ֽרְרָה י"י" (בראשית ה כט), "המים הַ ֽמְאָרְרִים" (במדבר ה כב).
• וכתב רבי יהודה ז"ל כי "אָרָה לי" (במדבר כב ו) מהדגוש, ויתכן היותו מן הקל.
• והשם "את הַמְּאֵרָה" (מלאכי ב ב); משפטו היה להדגש לולי הרי"ש, בפלס "מְחִתָּה", "מְגִנָּה", ענין קללה וחסרון הטובה, והיא הפך מן הברכה כי הברכה תוספת הטובה והמארה חסרון הברכה.
  • "אָרוּר אפם כי עז" (בראשית מט ז), תפלה שיחסר אפם.
• ושלא נזכר פועלו מהנוסף, "ואשׁר תָּאוֹר יוּאָר" (במדבר כב ו).
• ויתכן להיות מעיקר זה "בַּמְּאֵרָה אתם נֵ ֽאָרִים" (מלאכי ג ט), ואף על פי שהיה ראוי נְאָרִים, בשוא תחת הנו"ן, לפי שלא יכלה הרי"ש לקבל דגש נשתנה. ורבי יהודה שמו מעיקר "נִאֵר מקדשׁו" (איכה ב, ז), ושם נכתבנו בגזרת השם.

ארב

• "וְאָרַב לו וקם עליו" (דברים יט יא), "דברי רשׁעים אֱרָב דם" (משלי יב ו), "נֶ ֽאֱרְבָה לדם" (משלי א יא).
• והשם "ישׁבו בסכה למו אָ◌֑רֶב" (איוב לח מ), ומשקל אחר "ישׁב בְּמַ ֽאֲרַב חצרים" (תהלים י ח), והשם עוד "ואתם תקמו מֵהָאוֹרֵב" (יהושע ח ז), כלומר ממקום המארב. ענינו ידוע.
• והפעל הכבד "וישׂימו לו בעלי שׁכם מְאָ ֽרְבִים" (שופטים ט כה).
• וכבד אחר "וַיָּרֶב כנחל" (שמואל א טו ה), משפטו וַיַּ ֽאֲרֶב, או יהיה מן הדגוש משפטו וַיְאַרֶב.
• ובזה הענין "עם אָרְבוֹת ידיו" (ישעיהו כה יא), פירוש הפסוק: והשפיל גאותו על ידי אותם המארבים לו במקומותיו. או הם אצילות הידים, רוצה לומר "כאשׁר יפרשׂ השׂוחה לשׂחת", שישפיל גאותו "עם ארבות ידיו", כי כח השוחה באצילות הידים, ורוצה לומר כי כן יפרש ישראל ידיו בקרב מואב וישפיל גאותו. ואדוני אבי ז"ל פירש: והשפיל גאותו במארב חיילותיו.
• והשם ממנו א ֹֽרֶב בשקל גֹּרֶן, והקבוץ אֳרָבוֹת בשקל גֳּרָנוֹת, ובסמוך "אָרְבוֹת" בשקל "גָּרְנוֹת דגן" (הושע ט א).
• ורבי יונה פירש כי האל"ף נוספת, ופירושו מן רוב ברוב מקומותיו, רוצה לומר: במיטב ארצו.
• "וכעשׁן מֵ ֽאֲרֻבָּה" (הושע יג ג), "וַאֲרֻבּוֹת השׁמים נפתחו" (בראשית ז יא), "וכיונים אל אֲרֻבֹּתֵיהֶם" (ישעיהו ס ח), חלונות.

[...]

ארש

• "וַ ֽאֲרֶשֶׁת שׂפתיו בל מנעת" (תהלים כא ג), מבטא שפתיו.

ארשׂ

• "אשׁר אֵרַשׂ אשׁה ולא לקחה" (דברים כ ז).
  • ושלא נזכר פועלו ממנו "אשׁר לא אֹרָשָׂה" (שמות כב טו), "הנער הַ ֽמְאֹרָשָׂה" (דברים כב כה), ענינו ידוע.

[...]

אתן

• "ותראני הָאָתוֹן" (במדבר כב לג). "אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת" (שופטים ה י).

ואשר הם בני ארבע אותיות

אבנט

• "וְאַבְנֵטְךָ אחזקנו" (ישעיהו כב כא), "ועשׂית להם אַבְנֵטִים" (שמות כח מ), והוא אזור המכנסים, ואפשר שהאל"ף נוספת.

אראל

• "הן אֶרְאֶלָּם צעקו חוצה" (ישעיהו לג ז), המלאך "אַרְְאֵל" שלהם, ואראל שם גדולה הוא, כמו שפירשתי במילת "אריאל". וקרוב אני לומר כי הכל אחד בשרש, ואף על פי שנפלה היו"ד באראלים. וגם רבותינו ז"ל זכרו המלאכים הקדושים בזה הלשון לרוב גדולתם באמרם (כתובות דף קד.): "אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש, נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש." אמרו אראלים על המלאכים לרוב גדולתם, ומצוקים על בני האדם החשובים והגדולים, כמו שכתוב "כי לי"י מצוקי ארץ וישׁת עליהם תבל" (שמואל א ב, ח), שדרשו בו רבותינו (יומא דף לח:) שהחסידים והגדולים נקראו מצוקי ארץ ועליהם מתקיימת תבל. ורבי אדנים פירש אראלם מלה מורכבת "אֶרְאֶה לָהֶם", כמו "בשׁלם הבשׂר" (מלכים א יט, כא), בשל להם. וכן כתבו אדני אבי ע"ה ופירשו ככה אמר הנביא, אראה להם לישראל צרות, שיצעקו חוצה ומלאכי שלום שהיו באים בדברי שלום מר יבכיון נשמו מסילות וגו'. ורבי אברהם בן עזרא פירש כי היא ירושלים, כי כן נקראת: "הוי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל" (ישעיהו כט, א), והטעם כאשר יראו אראלם הרוס, אז יצעקו חוצה.

ארגז

• "תשׂימו בָאַרְגַּז מצדו" (שמואל א ו ח), פירושו תיבה, וכן אמר התרגום: "תשוון בתיבותא מסיטריה".

ואשר הם בני חמש אותיות

אֲגַרְטְלֵי

• "אֲגַרְטְלֵי זהב" (עזרא א ט), "אֲגַרְטְלֵי כסף" (שם), ופירוש המלה: כלים שנותנין בהם מים לידים. אורזל"ש בלע"ז.

אדרכן

• "וַאֲדַרְכֹנִים רבו" (דברי הימים א כט ז), "לַאֲדַרְכֹנִים אלף" (עזרא ח כז), מטבע ידוע אצלם.

אחשדרפנים

• "ואל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים והפחות" (אסתר ח ט). אדני אבי ע"ה פירש כי הוא מילה מורכבת, כי אחש הוא שם הגדול בלשון ארמית, וכן אחשורוש – אחש ורוש, ותכן מלת אחשדרפנים – אחש דרי פנים, פירוש השרים הגדולים העומדים תמיד בפנים, כלומר הרואים פני המלך תמיד, וכן: (המשך בערך אחשתרנים)

אחשתרנים

• "הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בני הרמכים" (אסתר ח י). מלה מורכבת. ותכן המלה: אחשי תרין, והיו"ד והמ"ם סימן הרבים. ופירוש המלה: בהמות גדולות ונכבדות משני מינים מסוס ומחמור, והוא מה שאמר "בני הרמכים" – בני הסוסיות, כי הסוסיא בלשון ערבי: רמכ"א.

אלגביש

• "ואבני אֶלְגָּבִישׁ" (יחזקאל יג יא). הם אבני הברד הגדולות, ועוד נכתבנו בשרש גבש.

ארגמן

• הוא צבע אדום הנקרא [קְרִימֵ"ז] כרמז. ובא בו"ו במקום המ"ם "וּבָאַרְגְּוָן וכרמיל ותכלת" (דברי הימים ב ב ו)*. ותרגום ארגמן "ארגוונא". והגאון רבינו סעדיה ז"ל פירש, כי תולעת שני הוא הנקרא כרמ"ז, אם כן הוא ארגמן צבע אדום אחר, ואומרים שהוא הצבע שקורין לַקַ"א ובערבי נקראת ארגוא"ן, כן כתב רבי יונה.

נימוקים מרבי אליהו הלוי

1. [שלא נקטפה עדיין], אמר אליה המדקדק, נראה לי שאין בכל שרשי הספר הזה פירוש יותר זר מדרך ההיקש כזה. ומה שהביא ראיה מדברי רבותינו ז"ל "שהתליע באביה", נראה לי כי אינה ראיה גמורה, כי בעל הערוך מפרש באיביה: בקרקע שהיא מגדלת שם. וכן משמע פירוש רש"י בפרק כל הכלים (שבת קכה:) עיי"ש. ועוד יותר קשה לי שכלל עם זה "בחדש האביב" (שמות יג, יד), ולפי פירושו יהיה פתרון בחדש האביב חדש העץ או הצמח, ולפי דעת כל המפרשים אינו אלא לשון בִּכּוּר. וכן תרגם אונקלוס "בירחא אביבא", שהוא לשון בִּכּוּר. וכן יונתן תרגם "כבכורה בתאנה בראשיתה" (הושע ט, י) "כְּבִכּוּרָה בְתֵינָתָא [דִי] בַאֲוַל מְאַבְּבָא". פירוש מבכרת.
2. [אבדון ומות], א"א אין לשאול למה לא כתוב פה ושם במשקל אחר "באבדן מולדתי" (אסתר ח, ו), כי לפי דעתו הוא מקור מן הקל בתוספת נו"ן כמבואר [בספר המכלול] בסדר האבנים, באבן י"ח.
3. ["אב ואם"], א"א לא תמצא בכל המקרא רק זה וחבירו שבענין, כי כל שאר הסמוכים הם אֲבִי האל"ף בחטף פתח.
4. [והאל"ף נוספת], א"א זה לא יתכן כי תי"ו של בעתה שרשית ותי"ו של אבחת לסמיכות הנקיבה שרשה אבח. ויותר נכונים דברי רבי שלמה יצחקי שפירש גלאפשמינ"ט בלע"ז והוא בלשון אשכנז זומ"מן.
5. [והאחרים לשון אבל], א"א אין צריך לסימן זה, רק כל לשון אבל שאינו בא על אדם הוא לשון שממה. ויש מפרשים "דרכי ציון אבלות" (איכה א, ד), לשון אבל ממש, כלומר מגדלים עשב כמו אָבֵל המגדל שער, וכן פירוש "פרעהו אל תעבור בו" (משלי ד, טו), כאשר אבאר עוד בנמוק פרע. ועוד מה שכתב "אבל מצרים" (בראשית נ, יא), על שם האבל ואני אומר שיותר נכון לפרשהו לשון מישור, כמו "אָבֵל מחולה" (שופטים ז כב), וזה שאנקלוס הניחו כמו העברי ולא תרגמו כמו שתרגם "אבל כבד זה למצרים" (בראשית נ, יא), "אבלא תקיף דין למצראי", משמע שהוא שם עצם של מישור.
6. [זכר פניו למטה], א"א כן הוא בבראשית רבה: "שאלו את רבי יהושע מפני מה הזכר בשעת לידה פניו למטה והנקיבה פניה למעלה? אמר להם מפני שהזכר מביט למקום בריאתו," רצונו לומר כלפי האדמה, "והנקבה מבטת למקום בריאתה," כלומר כלפי האיש השוכב עליה. ואני שאלתי למילדות רבות ואמרו לי שאין זה תמיד רק לפעמים כך ולפעמים כך.
7. [והדומה להם כנף], א"א כי מה שנמצא בדברי רבותינו ז"ל אבר מן החי, וכן רמ"ח אברים יש באדם ודומיהם אינו אלא לשון ארמי, אבל בלשון עברי נקרא האבר נתח. וכן תרגומו של "תנתח לנתחיו" (שמות כט, יז), "תפלג לאברוהי", "ואת הנתחים" (ויקרא ח, כ), "וית אבריא".
8. [שם מקום], א"א יותר נכון לפרש שהוא לשון "אגן הסהר" (שיר ז, ג), בחלוף למ"ד בנו"ן כמו "לִשְׁכָּה" (נחמיה יג, ה) ו"נִשְׁכָּה" (נחמיה יג, ז).
9. [לחסרון דל"ת גדפין], א"א כי דגש כזה לא נמצא במקרא, רק במלת "הִזַּכּוּ" (ישעיהו א, טז), שהוא כמו הזדכו לפי דעת קצת.
10. ["אדם פטדה"], א"א וכן נקרא בלע"ז רובי"ן שהוא לשון אדמימות בלשון רומי, גם בלשון אשכנז נקרא רוביי"ן. ויש אומרים שלכך היו אודם בחשן לראובן כי רובי"ן וראובן קרובים בלשון.
11. [יאמר נא אדוננו], א"א לפי שאינו מדרך מוסר לשום אדם את אחרים שותפים עמו לקר לאחד אדונינו, לפיכך בזו חסר יו"ד שלא יהיה כולו בלשון רבים, לפיכך אמרו בני חת לברהם "שׁמענו אדוני" (בראשית כג, ו), ולא אדונינו.
12. [לחשיבותה וגדולתה], א"א נראה שצריך לפרש כן, מדלא כתיב "אדרת שׂעירה", בלשון נקיבה.
13. א"א תמהתי למה לא הביא "האחת אֲהוּבָה" (דברים כא טו), וממנה נאמר בלשון רבים "אהובים", כמו שכתב רבי אברהם אבן עזרא שיש הפרש בין אוהבי ובין אהובי. עיין בישעיהו סימן מ"א.^[2]
14. ["הנוה והמענגה"], א"א פירוש האשה שיושבת בנוה שלום שוקטת. והתימה מרבי שלמה יצחקי שלא פירש בו דבר.
15. [ובתוספת ה"א], א"א לפי שהוא בטעם מלעיל אומר שהה"א נוספת, שאם היתה הה"א לנקיבה היתה בטעם מלרע.
16. [שׁטה שׁוטים], א"א ענין שוטה ושטות אינו לשון עברי אלא לשון ארמי. וכן אויל, וסכל וכסיל על הרוב מתורגם שטיא.
17. [פירוש סימן], א"א היה לו לפרש: ונמצא אות בלשון זכר ובלשון נקיבה: "ובא האות" (דברים יג, ג), לשון זכר; "זאת אות הברית" (בראשית ט, יב), לשון נקיבה. אבל "והיה הדם לכם לאות" (שמות יב, יג) אינה ראיה גמורה שהוא לשון זכר, כי לשון היה בא על לשון זכר ולשון נקיבה.
18. [והתי"ו סימן הנקבה], וכן תחסר דל"ת מן "הרה ללת" (שמואל א ד, יט), משפטה ללדת ותחסר הדל"ת
19. א"א: לפי דעתי, שכן תחסר למ"ד של לאום במלת "אוֹם".
20. ["איה העדר"], וכן יש לפרש מילת "איכה", שאינה שאלה לדעת, אלא על דרך הפלאה, כלומר ראה איה נחבאת, התחשוב שאינני רואה אותך, שוטה? ועוד בשרש הזה "איה" והוא מין עוף. "ציים את איים" (ישעיהו לד, יד), הוא מין חיה.^[12]
21. ["האיש בית רשע"], וה"א האיש פתוחה. אבל "הָאִישׁ אחד יחטא" (במדבר טז כב), הה"א קמוצה כי היא לידיעה, וזהו מה שפירש רבי שלמה יצחקי (שם): האיש האחד – הוא החוטא.
22. ["האליה תמימה"], אליה הוא כמו זנב, אבל לא נקרא אליה רק הזנב מן הכבש או מן האיל.
23. ["איים באלמנותיו"], גם בלשון הארמי תתחלף הרי"ש כמו "וַאֲרוּ" (דניאל ז, ב) "וַאֲלוּ" (דניאל ב, לא), שפירושו "והנה". וכן "מִשְׁתַּדַּר" (דניאל ו, טו) כמו משתדל.
24. פירושו לשון דוחק וכן תרגום יונתן "ודחקתיה". ולפי פירוש רבותינו ז"ל שהוא כמו ותחלצהו, שאמרו שהיתה שומטת כר מתחתיו. והאל"ף תתחלף בחי"ת כמו "וַאֲרֻזִים" (יחזקאל כז, כד) – וחרוזים. ובספר בעל כנפים מפרש ותאלצהו מלשון תרגום ירושלמי "ובימי רעבון" (תהלים לז, יט), תרגום "וביומי דאולצנא", ופירש ותרעיבהו על דרך "אבר קטן יש באדם מרעיבו משביעו" (סנהדרין דף קז.).
25. ["האם תמנו לגוע"], הכלל הוא כאשר יבואו בפסוק אחד ב' שאלות, הראשונה תהיה בה"א והשניה במלת אם, כמו אלו שכתב.
26. [לית קמץ], נראה כי לא נמצא רק אחד והוא "ופרח לבנון אֻמְלָל" (נחום א ד), וכן נהגו במסורת לכתוב כן על מלה אחת דוק ותשכח.
27. ["ואהי[ה] אצלו אמון"], לפי זה, שב "אמון" על מלת "אצלו", רוצה לומר אצל הקדוש ברוך הוא שהוא אמון לו, כי אם היה שב על החכמה היה לו לומר אומנת כמו שאמר "משחקת".
28. ["את י"י האמרת"], והתימה על רבי שלמה יצחקי ז"ל שכתב "הֶאֱמַרְתָּ" ו"הֶאֱמִירְךָ" אין להם עד מוכיח במקרא, וכתב על "יִתְאַמְּרוּ" – ישתבחו כמו האמרת והאמירך.
29. יש לתמוה איך לא הביא ופירש "אֶמֶשׁ שׁואה ומשׁאה" (איוב ל ג) שהוא לשון חשך.
30. יתכן שכל אלה שהם מלעיל הה"א שבסופן במקום למ"ד בתחלתן, והם כמו לאן כמו מן "שׁם", "שׁמה" מלעיל, כמו "לשם".
31. הם ג' במקרא, השלישי הוא "נַחְנוּ נעבור חלוצים" (במדבר לב לב), והוא כמו אנחנו ותחסר האל"ף כמו שתחסר במלת "ודבר חד אל חד" (יחזקאל לג, ל).
32. ורבותינו ז"ל לא השתמשו בו רק בפעול, תאר 'אנוס', 'אנוס' או בנפעל 'נאנס', לא בבנין אחר.
33. ["בכי ואנקה"], קשה לי למה לא הביא 'ובסמיכות "אֶנְקַת אסיר" (תהלים עט יא)'.
34. ורבותינו ז"ל שמשו בו בלישנא סתימה והעלמה כאמרם דבר הסמוי מן העין, ומזה נקרא העור סומא.
35. אסון אינו אלא מיתה מקרית, כגון מיתה בידי אדם ולא מיתה בידי שמים, דאם לא כן האיך נתערב יהודה לאביו שבנימין לא ימות מיתת עצמו מיתה בידי שמים.
36. ["והאספסף אשׁר בקרבו"], אבל נמצאים כאלה שהכפל למעט כמו "שׁחרחרת" (שיר השירים א, ו), "ירקרק" (ויקרא יג, מט), "אדמדם" (שם, מב), כמו שפירש אבן עזרא על מלת שחרחרת, עיין שם.
37. ["במסורת הברית"], א"א פי הדגוש שבסמ"ך מורה על האל"ף החסרה, כמו "מַכֹּלֶת לביתו" (מלכים א ב כה) במקום מַ ֽאֲכֹלֶת. ורבי שלמה יצחקי מפרש "במסורת" לשון מסירה כמשמעו, וכן תרגם יונתן.
38. [אהלי אפדנו], רוצה לומר כי הנו"ן נוספת. ואחרים אומרים שהאל"ף נוספת ושרשו פדן ושם תמצאנו עוד.
39. [אורו], א"א פירוש אורו הוא ציווי לרבים, על משקל "מה טובו" (במדבר כד, ה), וארור הוא מקור ובא אחר[יו] הצווי כדינו בכל מקום.

הערות ויקיעורכים

1. לפנינו: "לַשְׁמִד מָעֻזְנֶיהָ".
2. ובפירוש אבן־עזרא שם.
3. לפנינו: "המשפט".
4. לפנינו: "בְּמפגיע"
5. לפנינו אין "כל", והוא דומה לפסוק ט)
6. חולין סב., משנה פרה יא ז.
7. והם משרש זקק.
8. צ"ל: כתבו
9. לפנינו: "ישׂגה".
10. לפנינו: "כסה".
11. ​ראו ערך חלה.
12. בהמשך הערך מזכיר הרד"ק פסוק זה, ויתכן שקטע זה לא היה לפני רא"ב.
13. קשה לקריאה בדפוס שלפנינו. ובתרגום יונתן שלפנינו: "וינפצון חתולין".
14. بُخَار.
15. אולי בפו"ר, vapor
16. אולי צ"ל אַלּוֹן
17. לפנינו: "עֹשׂה משפט מבקשׁ אמונה", והענין דומה.
18. לפנינו הוא חסר. ועיין מנחת שי שם.
19. לפנינו: "רֹעִי".
20. לפנינו: "כָּאוּלָם", ב-כ'.
21. צ"ל: ערמונים.
22. לפנינו: "כי מלך י"י צבאות בהר ציון ובירושׁלם".
23. לפנינו: "יאמרוך" ב־א'.
24. ראו ערך נאק.
25. לפנינו: "בַּאֲסֻפֵּי".
26. לפנינו: "וְאָסַפְתָּה".
27. נראה שצ"ל: פירש.
28. נראה שצ"ל: אפיות.
29. לפנינו "מי אָפְסָיִם" בקמץ, ממשקל אֹפֶס.

<< · שרשים · אות הבית · >>

אות הבית

בהט

• "בַּהַט ושש" (אסתר א ו). אמרו שהוא הנקרא בערבי בלנ"ט והוא דומה לשיש.

ביר

• ביר (באר)

"כהקיר בַּ‏יִר מימיה" (ירמיהו ו ז). כמו באר.

• בירה

"שושן הַבִּירָה" (אסתר א ב). "כי לא לאדם הַבִּירָה" (דברי הימים א כט א). פירוש ארמון. ואמר "ויבן ביהודה בִּירָנִיּוֹת וערי מסכנות" (דברי הימים ב יז יב). בנו"ן נוספת והיו"ד ליחש כיו"ד "נשים רחמניות" (איכה ד, י), "וכשנים קדמוניות" (מלאכי ג, ד). ופירושו ארמונות.

<< · שרשים · אות הגימל · >>

אות הגימל

געה

• "אם יִגְעֶה שור על בלילו" (איוב ו ה). "הלוך וְגָעוֹ" (שמואל א ו יב). המיית השור תקרא געיה.

גרע

• "ולא תִגְרַע ממנו" (דברים יג א). "וכל זקן גְּרֻעָה" (ירמיהו מח לז). "וְתִגְרַע אליך חכמה" (איוב טו ה). כלומר אם היית בסוד אל איך היתה עתה החכמה שהיית צריך שתהיה אליך, נגרעת. "וְתִגְרַע שיחה לפני אל" (שם טו, ד). "לא יִגְרַע מצדיק עיניו" (שם לו, ו). "וגם אני אֶגְרַע ולא תחוס" (יחזקאל ה יא). "וָאֶגְרַע חקך" (שם טז, כז). והנפעל: "כי אין נִגְרָע מעבודתכם דבר" (שמות ה יא). "למה נִגָּרַע" (במדבר ט ז). והשם: "כי מִגְרָעוֹת נתן לבית" (מלכים א ו ו). והפעל הכבד: "כי יְגָרַע נטפי מים" (איוב לו כו). ענין הכל ענין המניעה והחסרון. ופירוש "כי מגרעות לבית סביב חוצה" הנני עתיד לפרשו בשרש יצע, כי היציעים הם הצלעות והתאים, היו בנויות סביב חוץ לכותל בית המקדש, ואלו הצלעות היו תחתיים שניים ושלישיים זו על גב זו והיציע התחתונה חמש באמה רחבה, וכנגד תקרה של זו היציע התחתונה היה כונס כותל ההיכל אמה אחת ועל אותה האמה היו שוכבות קורות היציע התחתונה והיה עולה כותל ההיכל מהיציע התחתונה ולמעלה בגרעון אמה אחת ממה שהיה מלמטה. הנה היציע התיכונה רחבה שש אמות באותה אמה שכנס כותל ההיכל, נוסף רוחב על היציע התחתונה. וכן כנגד תקרת היציע התיכונה, היה כונס כותל ההיכל אמה אחרת ועליה היו שוכבות קורות היציע התיכונה, והיה עולה כותל ההיכל מהיציע התיכונה ולמעלה במגרעת אמה אחת עד למעלה. הנה היציע השלישית שבע אמות רחבה, באותה אמה שכנס כותל ההיכל, נוסף רחבה על התיכונה אמה. וזה פירוש "כי מגרעות נתן לבית סביב חוצה" ובאותם המגרעות היו שוכבות ראשי הקורות כדי שלא ינקוב הכותל להנחת הקורות. וזהו שאמר "לבלתי אחוז בקירות הבית".

<< · שרשים · אות הדלת · >>

אות הדלת

דבר

• ואין דובר אליו , כן בנות צלפחד דוברות, דבר דבר על אפניו, הדוברות על צדיק עתק. והנפעל רוצה לומר בו ההתמדה בדבור לפיכך הוא בלשון נפעל: אז נדברו יראי ה', הנדברים בך, מה נדברני עליך. והכבד: דבר האיש אדני הארץ, ויכל לדבר אתו, רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני, פה אל פה אדבר בו, אז דברת בחזון לחסידך, דברה לשוני בחכי, וידבר יהונתן בדוד טוב, וידבר ה' אל משה לאמר, את גבלך כאשר דבר לך, ואשר דבר לי, ולא יכלו דברו לשלום (פירוש: לדבר אתו), נכבדות מדבר בך, וידבר העם באלהים ובמשה, ותדבר מרים ואהרן במשה, תשב באחיך תדבר, ודברתי על הנביאים, דברתי אני עם לבי (כלומר, חשבתי כמו שבא גם כן לשון האמירה בזה הענין). ושלא נזכר פועלו ממנו: ביום שידבר בה. וההתפעל: וישמע את הקול מדבר אליו (משפטו: מתדבר). והשם: דבר, דבר גדול, ודבר מה יראני (סמוך למלת "מה"), ודברים אחדים. ובתוספת ה"א: דברה, על דברת בני האדם, על דברתי מלכי צדק. או בדגש: דברה, ישא מדברותיך. או בתוספת מ"ם: מדבר, ומדברך נאוה. או בדגש מבלי תוספת: דבר, והדבר אין בהם, תחלת דבר ה' בהושע.

וענין הכל כמו אמירה אלא שיש הפרש ביניהם בשימוש הלשון; כי ה"אמירה" אינה מבלי סמיכה אל אחר וה"דיבור" הוא מבלי סמיכה אל אחר, כי הוא מורה על עיקר הדיבור שהוא באדם כמו שתאמר "אדם חי מדבר" ולא תאמר "אדם חי אומר" אלא אם תסמכנו-- "פלוני אומר לפלוני". ואף על פי שאין הסמיכה כתובה לפעמים הענין מובן כי המאמר עם הסמיכה כמו "אמרי נא אחתי את" כי בודאי ירצה לומר אמרי לשואלים אותך, וכן הדומים לו על זה הדרך. ולא יאמר לשון "דיבור" על שאינו מדבר, אפילו דרך משל כמו שיאמר לשון "סיפור" ו"הגדה" כמו "ויאמרו לך הננו", "ועוף השמים ויגד לך", "ויספרו לך דגי היום". וכן בקשר יש הפרש ביניהם כי ה"מאמר" קשור עם אֶל ועם למ"ד השימוש לבד וה"דיבור" קשור גם כן עם בי"ת השימוש ועם את, ולא כן המאמר. ומה שאמר "אמרתי אני בלבי" ענינו חשבתי, וכן "האמרה בלבבה". ויש כמו ענין: "על דבר הצפרדעים", על דבר הכסף -- על ענין הצפרדעים, על ענין הכסף. וזה הדבר אשר מל יהושע -- זה הענין שבעבורו מל יהושע. אין מחסור כל דבר-- שום ענין בעולם מכל המינים אשר האדם צריך אליהם. "ולא ימות מכל לבני ישראל דבר, ואין מכלים דבר, ולא יראה בך ערות דבר-- שום ערוה בעולם. ויתכן לפרש כמוהם "על דברתי מלכי צדק" (תהלים קי ד), "על דברת בני האדם" (קהלת ג יח). וכמוהם רבים.

וענין אחר "דבר כבד מאד" בשש נקודות והוא ענין מיתה וממנו "אהי דבריך מות" (הושע יג יד). והפעל הנוסף ממנו "ידבר עמים תחתינו" (תהלים מו ד) והפעל הכבד: ותדבר את כל זרע הממלכה. ויש מפרשים מזה אז ידבר אלימו באפו ומפרשים "אלימו" כמו "אילי הארץ". ויש מפרשים מענין הזה "המכים את מצרים בכל מכה במדבר" או הוא כמשמעו ופירושו שהכם על ים סוף בכל מכה כמו שאמר "את היד הגדולה", שהכם בעשר מכות ופירוש "בדמבר"-- בדמבר ים סוף. ויונתן תרגם ולעמיה עבד פרישן במדברא. ואדוני אבי ע"ה פירשו כמו דבר מן "ומדברך נאוה" וכן פירושו [לא נגמר...]

דוש

• "אדוש ידושנו" (ישעיהו כח כח) האל"ף נוספת. "ודשתי את בשרכם" (שופטים ח ז). "כי תפושו כעגלה דשא" (ירמיהו נ יא), האל"ף תמורת ה"א ופירוש כעגלה שהיא דשה שהיא אוכלת כל היום, לא כעגלה שהיא חורשת שאיננה אוכלת. ועוד נכתבנו בשרש דשא. ובמקצת ספרים הוא כתוב בה"א. "וחית השדה תדושה" (איוב לט טו), "קומי ודושי בת ציון" (מיכה ד יג). והנפעל "וְנָדוֹשׁ מוֹאָב תַּחְתָּיו" (ישעיהו כה י), והמקור בשורק "כְּהִדּוּשׁ מַתְבֵּן" . והמקור מהנוסף "לא תחסם שור בדישו" (דברים כה ד), משפטו בהדישו, או יהיה בדישו שם לקוח מן "והשיג לכם דיש", כמו מן עיר עירה. והפעל שלא נזכר פועלו ממנו "יודש קצח" (ישעיהו כח כז). והשם "מדשתי ובן גרני" (ישעיהו כא י). ובמשקל אחר "והשיג לכם דיש" (ויקרא כו ה).

• "ואקו ודישן" (דברים יד ד) הוא שם חיה. ולדעת אונקלוס הוא הראם שתרגמו רימא:

דרם

• "ים וְדָרוֹם ירשה" (דברים לב כג). הוא התימן והוא הנגב, כי בלשונות אלה נקרא.

<< · שרשים · אות ההא · >>

אות ההא

היך

• "וְהֵיךְ יוכל עבד אדני זה" (דניאל י יז). "הֵיךְ אביא אלי את ארון אלהים" (דברי הימים א יג יב). הה"א תמורת אלף - אֵיךְ^[1].

נימוקים מרבי אליהו הלוי

1. א"א: כמו "יתר 'הָאָמוֹן' הגלה נבוכדנצר" (ירמי' נב, טו). שהוא כמו הֶהָמוֹן.

<< · שרשים · אות הוו · >>

אות הוו

וו

• לרבים "וָוִים" (שמות לח כח), ובסמוך "וָוֵי העמודים" (שמות לח י), והם יתדות שהיו יוצאים בעמודים עשויים כצורת ו"ו, והיו עשויים להפשיט הקרבנות שם.

והב

• "את וָהֵב בסופה" (במדבר כא יד), שם מקום. כתבתי המלה הזאת בשרש ו"ו, כי כן דעת המפרשים כי והב לבדו מלה אחת. אבל אני מצאתי בספרים מדוייקים "אֶתְוָהֵב" מלה אחת, התי"ו נקודה בשוא.^[1]

נשלמה אות הוו

נמוקים מרבי אליהו הלוי

1. א"א ורבותינו ז"ל אמרו שהיו שני אנשים מצורעים, אחד שמו אֶת והשני שמו וָהֵב.

<< · שרשים · אות הזין · >>

אות הזין

זאב

• "וגר זְאֵב עם כבש" (ישעיהו יא ו). "כִּזְאֵבִים טרפי טרף" (יחזקאל כב כז). "זְאֵבֵי ערב" (צפניה ג ג). - ידוע.

זג

• "מחרצנים ועד זָג" (במדבר ו ד). קמץ, והוא קליפת זָג הענבים שמחוץ.

זוה

• "כְּזָוִיֹּת מזבח" (זכריה ט טו). "בנותינו כְזָוִיֹּת" (תהלים קמד יב). ובמשקל אחר: "מְזָוֵינוּ מלאים" (תהלים קמד יג). והם הפאות והפנות.

<< · שרשים · אות החית · >>

אות החית

חדל

• "עד כי חָדַל לספר" (בראשית מא מט). "חָדְלוּ גבורי בבל להלחם" (ירמיהו נא ל). "חָדְלוּ רגז" (איוב ג טז). "הקלות יֶחְדָּלוּן" (שמות ט כט). "חָדַל שאון עליזים" (ישעיהו כד ח). "כי לא יֶחְדַּל אביון מקרב הארץ" (דברים טו יא). "חֲדַל ממנו ונעבדה את מצרים" (שמות יד יב). "חִדְלוּ לכם מן האדם" (ישעיהו ב כב). "מֵחֲדֹל להתפלל בעדכם" (שמואל א יב כג). והתאר: חָדֵל. "וַחֲדַל אישים" (ישעיהו נג ג). והפעל הכבד: "הֶחֳדַלְתִּי את דשני" (שופטים ט ט). וקמץ החי"ת לתפארת הענין, ידוע.
• "עם יושבי חָדֶל" (ישעיהו לח יא). פירוש: יושבי הזמן, והוא כמו הפוך. "ממתים מֵחֶלֶד" (תהלים יז יד). והתאר ממנו: "מה חָדֵל אני" (תהלים לט ה). ויש מפרשים מזה: "שעה מעליו וְיֶחְדָּל" (איוב יד ו).

חוה

• "אֲחַוֶּה דעי אף אני" (איוב לב י). "אֲחַוְךָ שמע לי" (איוב טו יז). ונפל ממנו הדגש. "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ" (איוב לו ב). והשם באל"ף נוספת "וְאַחֲוָתִי בְּאָזְנֵיכֶם" (איוב יג יז).

"חַוֹּת יאיר, ואת חַוֹּתֵיהֶם" (במדבר לב מא) נפרש בשרש חיה.

חל

• חַלָּה

"חַלָּה תרימו תרומה" (במדבר טו כ). "על חַלַּת לחם חמץ" (ויקרא ז יג). ידוע, ויתכן ששרשם חלל.

ואשר הם בני ארבע אותיות

חבצל

• "חֲבַצֶּלֶת השרון" (שיר השירים ב א). התי"ו - תי"ו הנקבה, כתי"ו של "שׁוֹשַׁנַּת העמקים", והיא הנקראת ורד בלשון רבותינו ז"ל (שביעית פ"ז, מ"ז). רוז"א בלע"ז.

<< · שרשים · אות הטית · >>

אות הטית

טוה

• "טָווּ את העזים" (שמות לה כו). והשם: "ויביאו מַטְוֶה" (שמות לה כה). - ידוע. ופירוש "טוו את העזים" את שער העזים.

<< · שרשים · אות היוד · >>

אות היוד

יחם

• "יֶחֱמַתְנִי אִמִּי" (תהלים נא ז) פירוש יחמה ממני. "בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן" (בראשית לא י) "לְיַחֲמֶנָּה בַּמַּקְלוֹת" (בראשית ל מא) וכבר זכרתי דקדוק "ליחמנה" בחלק הדקדוק בנחי הפ"א בשרשו.

והפעל הקל "וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת" (בראשית ל לט) "וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת" (בראשית ל לח) ענין ביאור תיבת או פועל הערך חמימות. ויחם וחמם בענין ביאור תיבת או פועל הערך אחד.

יקש

• "יָקֹשְׁתִּי לך" (ירמיהו נ כד). "שמרני מידי פח יָקְשׁוּ לי" (תהלים קמא ט). "נפשנו כצפור נמלטה מפח יוֹקְשִׁים" (תהלים קכד ז). והנפעל: "נוֹקַשְׁתָּ באמרי פיך" (משלי ו ב). "ונפלו ונשברו וְנוֹקְשׁוּ ונלכדו" (ישעיהו ח טו). "פן תִּוָּקֵשׁ בו" (דברים ז כה). והשם: "כי מוֹקֵשׁ הוא לך" (דברים ז טז). בפלס - מוֹעֵד, מוֹקֵד. והקבוץ: "בְּמוֹקְשִׁים ינקב אף" (איוב מ כד). "מֹקְשִׁים שתו לי סלה" (תהלים קמ ו). ובקבוץ הנקבות: "וּמֹקְשׁוֹת פעלי און" (תהלים קמא ט). והתואר לפח הלוכד: "פח יָקוֹשׁ על כל דרכיו" (הושע ט ח). בחלם ובשרק: "וכצפור מיד יָקוּשׁ" (משלי ו ה). "ישור כשך יְקוּשִׁים" (ירמיהו ה כו). בפלס - עצום, עצומים. והתאר לנלכד: "יוּקָשִׁים בני האדם" (קהלת ט יב). וכבר פירשתי דקדוקו בשער הרביעי בטור הפעלים.

יצע

• "וְאַצִּיעָה שאול הנך" (תהלים קלט ח).

ערך זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה

ירט

• "יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי" (במדבר כב לב) פירושו שׂטה. ופירוש הפסוק כן אמר המלאך, "הנה אנכי יצאתי לשטן" כי אמרתי האיש הזה ירט הדרך ובלבו לקלל ואינו הולך בדרך ישרה. ומלת לנגדי - לפני. כן פירשו אדוני אבי ז"ל. וכן "ועל ידי רשעים יִרְטֵנִי" (איוב טז יא) ולולי הרי"ש היה נדגש כמו יִתְּנֵנִי. ויש אומרים כי שרש ירטני רטֹה.

ישע

• "יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ" (חבקוק ג יג), בצרי, ויש עוד בצרי. ויש בסגול, וכתבנו אותם בחלק הדקדוק. "כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח" (שמואל ב כג ה), בחירק היו"ד. ובסגול "וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ" (תהלים פה ח). ומשקל אחר "ויהי לי לישועה" (שמות טו ב), "אֱמֹר לְנַפְשִׁי יְשֻׁעָתֵךְ אָנִי תהלים לה ג שרשים אות היוד" . ובתוספת תי"ו ונפל פ"א הפעל "ויעש י"י תשועה גדולה" (שמואל א יט ה), "הנותן תשועה למלכים" (תהלים קמד י), "ולי"י התשועה" (משלי כא לא), "ותשועה ברב יועץ" (משלי יא יד), "שקר הסוס לתשועה" (תהלים לג יז). ועוד נזכרם בשרש שוע. ואדוני אבי ז"ל פירש מזה הענין "אם בפידו להן שוע" (איוב ל כד), פירוש בפיד שהוא יום המיתה להן תשועה לאותן שהן יגיעי כח בחיים כמו שאמר "ושם ינוחו יגיעי כח" (איוב ג, יז). ויהיה שוע מן ישע בחסרון הפ"א כמו "בול הרים" (איוב מ, כ), שהוא כמו יבול חסר הפ"א. והפעל הכבד ממנו "כי הושיע י"י משיחו" (תהלים כ ז), "ויהי להם למושיע" (ישעיה סג ח), "הושע י"י את עמך" (ירמיה לא ז), "הושיענו אלהי ישענו" (דברי הימים א טז לה). והשם מושעה. והקבוץ "האל לנו אל למושעות" (תהלים סח כא). והנפעל "ישראל נושע בי"י" (ישעיה מה יז), "עם נוֹשַׁע בי"י" (דברים לג כט), פתח כי הם פועל עבר. "אין המלך נוֹשָׁע ברב חיל" (תהלים לג ט), קמץ כי הוא עומד. "וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (במדבר י ט):

<< · שרשים · אות הכף · >>

אות הכף

כהה

• "לא כָהֲתָה עינו" (דברים לד ז). "וַתִּכְהֶיןָ עיניו מראות" (בראשית כז א). "וַתֵּכַהּ מִכַּעַשׂ עיני" (איוב יז ח). "לא יִכְהֶה ולא ירוץ" (ישעיהו מב ד). והתאר: "והנה כֵּהָה הנגע" (ויקרא יב ו). "ושפלה איננה מן העור והיא כהה" (ויקרא יג כב). "תחת רוח כֵּהָה" (ישעיהו סא ג). "בעור בשרם בהרות כֵּהוֹת לְבָנֹת" (ויקרא יג לט). "ועיניו החלו כֵהוֹת" (שמואל א ג ב). פירוש החלו להיות כהות. או יהיה כהות מקור ויהיה קמץ קטן תחת קמץ גדול והיה משפטו כָּהוֹת בפלס "אָלוֹת שוא" (הושע י, ד). "רָאוֹת רבות" (ישעיה מב, כ). והשם "אין כֵּהָה לשברך" (נחום ג יט).
  והפעל הכבד "ולא כִהָה בם" (שמואל א ג יג). וכן "וְכִהֲתָה כל רוח" (יחזקאל כא יב). והוא פועל עומד. ויתכן לחיות "כֵּהָה הנגע" פועל עובר מזה הכבד אלא שאין מנהג מאשר עי"ניהם ה"א מהדגוש להיות פ"א הפעל בצרי כי אם בחירק כמשפטו בלא אות גרונות נִהַג, מִהֵר, טִהֵר, לִהַט, כִּהֵן, וכן מזה השרש "ולא כִהָה בם", אם כן טוב הוא שיהיה "כהה הנגע" תאר מן "כהות לבנות" כאשר כתבנו. ואף על פי שמלת נֶגַע לשון זכר אפשר שתמצא לשון נקבה כמו "נגע צרעת כי תהיה באדם" (ויקרא יג, ט). או תשוב "תהיה" אל הצרעת. וכן "ופשתה כֵהָה לא יכבנה" (ישעיהו מב ג), תאר, ופירושו הפשתה הקרובה לכבות לא יכבנה כמו שאמר "קנה רצוץ לא ישבור" (שם) כלומר כל כך יהיו דבריו והנהגת מלכותו בנחת, כי אפילו החלושים לא ירגישו בו.
  ענין הכהה הוא הקמוט והעצור, וכשהנגע או השבר קרוב לרפואה יתקמט הבשר. והפכו "פשה הנגע" (ויקרא יג, נא). ופירוש הענין הזה בעינים, כי ידוע חוא כי הזקנים יתקמטו עיניהם ויכנסו בחוריהם לפי שיתקמטו יתרי העין כי יגבר עליו היובש ותחלש הראות. ופירוש "וכהתה כל רוח", כי תעצר ותקצור רוחם ותחלש. ופירוש "לא יכהה ולא ירוץ" לא יחלש ולא ישבר, כלומר לא יתרפה מלעשות המשפט, לפי שאמר "קנה רצוץ לא ישבור ופשתה כהה לא יכבנה" ידמה כי יהיה רפה וחלש ולא יעשה משפט לפיכך אמר "לאמת יוציא משפט" ולא יתרשל ולא יחלש בדבר המשפט "עד ישים בארץ משפט". ופירוש "ולא כהה בם", לא עצר בהם ולא מנעם מלכת בדרכיהם הרעים.

כמס

• "הלא הוא כָּמֻס עמדי" (דברים לב לד). פירוש גנוז.

כתן

• "פשטתי את כתנתי" (שיר השירים ה ג)

ערך זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה

כרפס

• "חור כַּרְפַּס ותכלת" (אסתר א ו). הוא צבע מן כרפס הצבעים ואומרים שהוא ירוק.^[1]

נימוקי רבי אליהו הלוי

1. א"א, יש אומרים שהוא מין צבע ירוק. ובעל הערוך כתב שנקרא בלשון ישמעאל כרפוס, ובלע"ז אפי"ו, ובלשון אשכנז איפי"ך.
   • כרפס (ירק)

ועוד פירוש שהוא פיטרוסלינין, ונראה לי שהוא בלשון אשכנז פיטרסיי"ל.

ויש אומרים שכרפס מלה מורכבת מן כר ופס, כר מן כרים וכסתות, ופס הוא מן כלי מלת.

<< · שרשים · אות הלמד · >>

אות הלמד

לאב

• "בארץ תַּלְאֻבוֹת" (הושע יג ה). בארץ צמאון ומקומות חררים ויבשים. וכתב רבי יונה, כי כן קוראים בערבי מקור הצמא והיובש: לאב"ה.

לחם

• "כי לָחֲמוּ לֶחֶם רשע" (משלי ד יז) כלומר:אכלו מאכל לחם רשע. "ובל אֶלְחַם במנעמיהם" (תהלים קמא ד) "אל תִּלְחַם את לֶחֶם רע עין" (משלי כג ו). "כי תשב לִלְחוֹם את מושל" (משלי כג א) "לכו לַחֲמוּ בְלַחֲמִי" (משלי ט ה). "וּלְחֻמֵי רשף" (דברים לב כד).

ויש מפרשים מזה "ושרש רתמים לַחְמָם" (איוב ל ד) וכבר כתבנוהו בשרש חמם וכל לחם הוא כלל לכל מאכל. ועל הלחם לבדו "כי לא על הַלֶּחֶם לבדו יחיה האדם" (דברים ח ג) בשש נקודות. "לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ" (תהלים קד יד). אמר מה שהוא תכלית העשב כי הלחם אינו יוצא מן הארץ אלא על ידי סבות קדמוהו. וכן "צֶמַח בְּלִי יַעֲשֶׂה קֶמַח" (הושע ח, ז). לפי שתכלית הצמח הוא הקמח אף על פי שיש ביניהם פעלים יצא מפועל אל פועל עד שיגיע אל התכלית והוא הקמח, ואינו התכלית האחרון, כי התכלית האחרון הוא הלחם במה שיאות אל האדם. והורגל הלשון הזה על הלחם יותר משאר המאכלים לפי שהוא עיקר מאכל האדם.

• ונופל על הבשר לבדו "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי" (במדבר כח ב). וכן "אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב" (ויקרא כא ח). וכן "הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי" (איוב ו ז).
• ומשקל אחר: "וּלְחֻמָם כגללים" (צפניה א יז). "וימטר עלימו בִּלְחוּמוֹ" (איוב כ כג).

"לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכַל" (ויקרא כא כב). כולל הבשר והתרומות.

לטא

• "וְהַלְּטָאָה" (ויקרא יא ל). הוא מין ממיני השרצים ופירש רש"י לניגרמוש"א בלע"ז.

לטש

• "לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (בראשית ד כב). מחדד. "לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ" (שמואל א יג כ). וכן "יִלְטוֹשׁ עֵינָיו לִי" (איוב טז ט). יחדד. והכבד "כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ" (תהלים נב ד).

לעט

• "הַלְעִיטֵנִי נָא" (בראשית כה ל). האכילני. ובמשנה (שבת קנה, ב) "אין ממירין את העגלים אבל מלעיטין אותן" ופירוש "איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה" כמו שמפורש במסכת שבת (שם). ואמרו עוד (חולין נט, ב) "או שהלעיטה חלתית או שאכלה הרדופני". והוא פעל עמד.

<< · שרשים · אות המם · >>

אות המם

מאר

• "סלון מַמְאִיר" (יחזקאל כח כד). ענינו כמו 'מכאיב'. וכן: "צרעת מַמְאֶרֶת" (ויקרא יג נא).

מחץ

• "מָחַץ ביום אפו מלכים" (תהלים קי ה), מלרע, "מָחַץ ראש" (תהלים קי ו), מלעיל, מפני מלה זעירא, "מָחַצְתִּי ואני ארפא" (דברים לב לט), "וּמָחֲצָה וחלפה רקתו" (שופטים ה כו), "וחיציו יִמְחָץ" (במדבר כד ח). פירוש ובחיציו ימחץ. "מְחַץ מתנים קמיו" (דברים לג יא). והשם "וּמַחַץ מכתו ירפא" (ישעיהו ל כו). ענינם ענין ביאור תיבת או פועל הערך דקירה בלע"ז נפרא.

אבל (תהלים סח, כד): "למען תִּמְחַץ רגלך". הוא כמו הפוך תֶּחְמַץ מן (ישעיהו סג א): "חֲמוּץ בגדים" שפירושו אדום, ופירושו תאדם רגלך בדם האויבים ותמחץ "לשון כלביך, מנהו" פירוש מן הדם. ומלת תמחץ עומדת במקום שנים כאילו אמר תמחץ רגלך ותמחץ לשון כלביך מדם האויבים. ונקמץ בדָם לפי שאינו נסמף למלת "לשון כלביך" אלא למלת "האויבים" המאוחר, ומפני מ"ם מאויבים אין לו משפט הפתיחות להפתח.

מעל

• מַעַל

"מָעַל מַעַל בחרם" (יהושע כב כ) מעל האחרון שהוא פתוח כולו ומלעיל הוא שם. וגם הראשון הוא מלעיל ספני סמיכותו לשם שהוא מלעיל. אבל הראשון הוא חציו קמוץ שהוא פעל עבר. ורבי יהודה כתב כי הראשון מלרע ולא מצאנוהו אנחנו כן בספרים המדוייקים. "וּמָעֲלָה מַעַל בי"י" (ויקרא ה כא). "כי תִמְעֹל מַעַל" (ויקרא ה טו). "במשפט לא יִמְעַל פיו" (משלי טז י). "כי הפריע ביהודה וּמָעוֹל מַעַל בי"י" (דברי הימים ב כח יט). "וּמָעוֹל" הוא מקור. ואפשר שהוא פעל עבר בשקל "ולא יָכוֹל יוסף" (בראשית מח, א). כאשר כתב רבי יונה. ענינם: הכחש והשקר.

• מְעִיל

"חשן ואפוד וּמְעִיל" (שמות כח ד). "וּמְעִיל קטן תעשה לו אמו" (שמואל א ב יט). "כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולת מְעִילִים" (שמואל ב יג יח). הוא לבוש נכבד. אבל מעילים הנזכרים הנה אינן כִּתְכוּנַת המעיל הכתוב בתורה, כי זה היה כִּתְכוּנַת הכתונת כמו שאמר "ועליה כתונת פסים". ויונתן תרנם מעילים כרדוטין, [וכן תרגום "אפוד בד" כרדוט דבוץ].

<< · שרשים · אות הנון · >>

אות הנון

נבח

• "לא יוכלו לִנְבֹּחַ" (ישעיהו נו י). צעקת הכלבים תקרא נביחה.

נגד

• הגדה

"מִי הִגִּיד לְךָ" (בראשית ג יא). "אֶת מִי הִגַּדְתָּ מִלִּין" (איוב כו ד) כמו אל מי. "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לי"י אֱלֹהֶיךָ" (דברים כו ג), כלומר אספר ואקרא הדברים לפניו ואתן לפניו הודאה כי באתי אל המקום אשר הבטיח את אבותינו לתת לנו. "וּבַעַל כְנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר" (קהלת י כ) בצרי וביו"ד המשך. וכן "וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט ג)."הַגֵּיד נַגִּיד לַמֶּלֶךְ" (ירמיהו לו טז). "מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ" (אסתר ב כ). "וְאַתֶּם הֲלוֹא תַגִּידוּ" (ישעיהו מח ו) "הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ" (ירמיהו כ י). פירוש הגידו עליו דבר שקר ונגידנו למלך, כמו שאמר (שם יח, יח) "לכו ונכהו בלשון".

ושלא נזכר פועלו "וְהֻגַּד לְךָ" (דברים יז ד). "הֻגֵּד הֻגַּד לִי" (רות ב יא), הֻגֵּד מקור. ענין ביאור תיבת או פועל הערך כלם ענין ספור, אלא שענין ההגדה יבא גם על החדשות ולא כן ענין סיפור אלא על הדבר שנעשה או נאמר.

• נגד

<< · שרשים · אות הסמך · >>

אות הסמך

סבל

• "עונתיהם סָבָלְנוּ" (איכה ה ו). "ומכאבינו סְבָלָם" (ישעיהו נד ד). והפעול מבנין הדגוש: "אלופינו מְסֻבָּלִים" (תהלים קמד יד). וההתפעל: "וְיִסְתַּבֵּל החגב" (קהלת יב ה). והשם "לכל סֵבֶל בית יוסף" (מלכים א יא כח). בחמש נקודות. "הסירותי מִסֵּבֶל שכמו" (תהלים פא ז). ומשקל אחר "נשא סַבָּל" (מלכים א ה כט). שֵׁם בפלס שַׁבָּת.
• ומשקל אחר עם ה"א הנקבה: סבלה. והקבוץ "סִבְלֹת מצרים" (שמות ו ו). "למען ענתו בְּסִבְלֹתָם" (שמות א יא). ומשקל אחר: "את על סֻבֳּלוֹ" (ישעיהו ט ג). הבי"ת בחטף קמץ. וענין הכל כובד המשא וטעינתו על הכתף. ופירוש "אלופינו מסובלים" רוצה לומר שורינו חזקים ויכולים לסבול משאם ועבודתם. או ענין מסובלים לרוב הבשר והשומן שהיו שמנים הרבה ובעלי בשר כאילו הבשר והשומן למשא עליהם. ופירוש "ויסתבל החגב" רוצה לומר שאפילו החגב שהוא עוף קטן יסתבל עליו אם ינוח עליו שלא יוכל לסבול אותו ויהיה עליו אפילו החגב.

סס

• "וכצמר יאכלם סָס" (ישעיהו נא ח). הוא העש האוכל בגדי צמר.

<< · שרשים · אות העין · >>

אות העין

עבש

• "עָבְשׁוּ פרדות" (יואל א יז). כמו עִפְּשׁוּ בפלס אחר, פירוש: התעפשו גרגרי הזרע תחת מגרפותיהם. וענין העפוש ידוע בדברי רבותינו ז"ל (פסחים מה, ב): הפת שעפשה.

ענש

• "וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף" (דברים כב יט), "וַיַּעֲנֹשׁ אֶת הָאָרֶץ" (דברי הימים ב לו ג), "וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ" (עמוס ב ח), "גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב" (משלי יז כו). והנפעל "וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ" (משלי כב ג), "עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ" (שמות כא כב). ענינם חיוב וגבוי נתינת הממון. ואפשר שיהיה ופתיים עברו ונענשו חיוב נתינת הנפש, כלומר המיתה כמו שנשתמשו רבותינו ז"ל הרבה בזה הלשון באמרם (שבת קמט, ב) דמעניש וקטיל וזולת זה הרבה. ועל הדרך הזה פירשו הם (ברכות ז, א), גם ענוש לצדיק לא טוב:

עסס

• "וְעַסּוֹתֶם רשעים" (מלאכי ג כא). ענין ביאור תיבת או פועל הערך הדריסה והכתישה פרמרי"ץ בלע"ז, ומזה נקרא עסיס "יטפו ההרים עָסִיס" (יואל ד יח). "וְכֶעָסִיס דמם ישכרון" (ישעיהו מט כו). "מֵעֲסִיס רִמֹּנִי" (שיר השירים ח ב). הוא המשקה היוצא על ידי הסחיטה והכתישה.^[1]

הגהות ר' אליהו בחור:

1. [עסיס רמוני]. א"א יתכן לומר שיו"ד של רמוני, אינו למדבר בעדו רק ליחס. עיין בשרש רמן.

<< · שרשים · אות הפא · >>

אות הפא

פג

• "התאנה חנטה פַגֶּיהָ" (שיר השירים ב יג), הם התאנים שלא בשלו כל צרכן.^{[* 1]} ואמרו רבותינו ז"ל (משנה, שביעית ד, ז) הפגים משיזריחו. ועוד אמרו (שבת דף קכג.): תנו רבנן, פגה שטמנה בתבן. פירוש: התאנה שלא בשלה כל צרכה באילן וטמנה בתבן להתבשל בם. ואפשר כי שרש המלה "פוג"; או "פגג" – לפיכך נדגשה.

פדע

• "פְּדָעֵהוּ מרדת שׁחת" (איוב לג כד). כמו פדהו.

פוג

• "על כן תָּפוּג תורה" (חבקוק א ד), "וַיָּפָג לבו" (בראשית מה כו).
  • והנפעל, "נְפוּגֹתִי ונדכיתי" (תהלים לח ט).
  • והשם, "אל תתני פוּגַת לך" (איכה ב יח), ונסמכה המלה על למ"ד השרות, כמו "הַשְּׁכוּנֵי באהלים" (שופטים ח יא).
  • והשם עוד בתוספת ה"א, "מאין הֲפֻגוֹת" (איכה ג מט), ענין רפיון וחלישות.

ובדברי רבותינו ז"ל (מגילה דף כה:): "ניחוש דילמא פייגא דעתייהו דצבורא", כלומר: שמא תחלש דעת הציבור. ועוד אמרו (בבא בתרא דף י.): "גוף קשה יין מפיגו", כלומר: מחלישו ומסיר כחו. ותרגום "וריחו לא נמר" (ירמיהו מח, יא), "וריחיה לא פג", כלומר: שלא נחלש ריח היין.^{[* 2]}

פסח

• "אז ידלג כאיל פִּסֵּחַ" (ישעיהו לה ו), "אישׁ עור או פִּסֵּחַ" (ויקרא כא יח), "פִּסֵּחַ שׁתי רגליו" (שמואל ב ט יג), והקבוץ: "פִּסְחִים בזזו בז" (ישעיהו לג כג), והוא קל.
  • והנפעל ממנו "ויפל וַיִּפָּסֵחַ" (שמואל ב ד ד), ידוע.

ומן הענין הקרוב אליו "וּפָסַח י"י על הפתח" (שמות יב כג), כלומר ידלג על הפתח בראותו הדם ולא יבא המשחית; "וּפָסַחְתִּי עליכם" (שמות יב יג).

• ולפיכך נקרא הזבח ההוא פסח, "ואמרתם זבח פֶּסַח הוא לי"י" (שמות יב כז), בסגול הפ"א, לפי שפסח על בתי בני ישראל וקפץ עליהם ודלג. וכן "גנון והציל פָּסוֹחַ והמליט" (ישעיהו לא ו). לפי שפסח ודלג על ירושלם בבא המלאך המשחית על מחנה אשור. והקבוץ: "נתנו לַפְּסָחִים" (דברי הימים ב לה ח).

"עד מתי אתם פּוֹסְחִים על שׁתי הסעפים" (מלכים א יח כא), שאין אתם עומדים ומתקיימים על אחת מהם אלא פוסחים ומדלגים על שתיהם.

• והפעל הכבד: "וַיְפַסְּחוּ על המזבח אשׁר עשׂה" (מלכים א יח כו). שעברו עליו כפסחים שלא היה דעתם מתישבת ומתקיימת עליו. ויונתן תרגם "ואשטתו על אנורא דעבד", כלומר היו מרקדים כמשפטם על מזבחותם. ופירוש "אשׁר עשׂה" העושה אותו לשם הבעל - אחאב או זולתו.

פצל

• "אשׁר פִּצֵּל" (בראשית ל לח) "וַיְפַצֵּל בהן פְּצָלוֹת לבנות" (בראשית ל לז). ענינו הסרת הקלף מעל העץ בעודו לח.

פרתם

• "הַפַּרְתְּמִים" (אסתר א ג). הם השרים הגדולים המיוחסים. ואדני אבי ז"ל כתב כי המ"ם נוספת כמ"ם "פתאם", "שלשם". והם הפחוות של עבר נהר פרת.

פשה

• "כי פָשָׂה הנגע" (ויקרא יג נא)."ואם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה" (ויקרא יג ז). "לא פָשָׂתָה" (ויקרא יג כג). ענינם הפשטה והַפְרָצָה.

פתגם

• "פִּתְגָם המלך" (אסתר א כ). והוא קמץ בסמיכות. תרגום דבר - "פתגם".

נימוקים מרבי אליהו הלוי

1. א"א כל פירות שלא נתבשלו כל צרכן נקראו פג, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא דף פו:): "משל לאחד שאכל פגי שביעית".^[1] וכן דבר שלא בזמנו נקרא פג, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (דף קז.): ראויה היתה בת שבע לדוד, אלא שאכלה פגה. ועוד אדבר בו למטה בשרש פוג.
2. [ריח היין], א"א ולכן נכון לומר שמשרש הזה חנטה פגיה, כי הפרי שלא נתבשל נחלש, ורירה פגה.

הערות ויקיעורכים

1. ולפנינו: "... ואחת אכלה פגי שביעית".

<< · שרשים · אות הצדי · >>

אות הצדי

צנף

• "צָנוֹף יִצְנָפְךָ צְנֵפָה" (ישעיהו כב יח). פירוש יהפכך הפוך ויסבבך סביב כסבוב המצנפת. "וּבְמִצְנֶפֶת בד יִצְנֹף" (ויקרא טז ד). "הסיר המצנפת והרים העטרה" (יחזקאל כא לא). "מִצְנֶפֶת ואבנט" (שמות כח ד). "הַצָּנִיף הטהור" (זכריה ג ה). "כמעיל וְצָנִיף" (איוב כט יד). והקבוץ בְּרַבִּים: בלשון נקבות: "וְהַצְּנִיפוֹת והרדידים" (ישעיהו ג כג). ידוע.

<< · שרשים · אות הקוף · >>

אות הקוף

קש

ראה ערך: קשה.

קשׂ

ראה ערך: קשׂה.

קשה

• קָּשֶׁה

"לא יִקְשֶׁה בעיניך" (דברים טו יח). "וַיִּקֶשׁ דבר איש יהודה" (שמואל ב יט מד). והתאר: "אדנים קָשֶׁה" (ישעיהו יט ד). "ואת ערפך הַקָּשֶׁה" (דברים לא כז). "כי עם קְשֵׁה ערף אתה" (דברים ט ו). על דרך (ישעיהו א, ל): "נֹבֶלֶת עָלֶהָ", (מ"ב יח, לז): "קְרוּעֵי בגדים", כמו שכתבנו. ופירוש קשה עורף שלא יפנו אל הקורא אותם. והשם "אל קְשִׁי העם הזה" (דברים ט כז). בשוא לבדו. והנפעל "ועבר בה נִקְשֶׁה ורעב" (ישעיהו ח כא). והפעל הכבד "כי הִקְשָׁה י"י אלהיך" (דברים ב ל). "כי הִקְשָׁה פרעה לשלחנו" (שמות יג טו). פירוש הקשה לבו. "כי הִקְשָׁה אליו" (איוב טו ד). הקשה לבו. "וַיֶּקֶשׁ את ערפו" (דברי הימים ב לו יג). "ויהי בְּהַקְשׁוֹתָהּ בלדתה" (בראשית לה יז). פירוש שהקשתה הלידה על נפשה. "וּמַקְשֶׁה לבו" (משלי כח יד). וכבד אחר "וַתְּקַשׁ בלדתה" (בראשית לה טז). גם הוא פעל יוצא על הענין שפירשנו, ענין הקושי ידוע.

• מִקְשָׁה

"מִקְשָׁה תעשה אתם" (שמות כה יח). "מִקְשָׁה תיעשה המנורה" (שמות כה לא). "כתמר מִקְשָׁה המה ולא ידברו" (ירמיהו י ה). ענינם ענין שוה. וכן במשקל אחר: "ותחת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה [קרחה]" (ישעיהו ג כד). רצה לומר מעשה ומקשה, כי מעשה איננו סמוך כי הוא נקוד סגול. ופירושו תחת התיקון וההשויה, כלומר תחת תקון השיער שהיה יפה ושוה עתה הוא קרחה. ויתכן היות מקשה תאר למעשה כלומר תיקון השער השוה.

ורש"י ז"ל פרש "מִקְשָׁה תעשה אתם" "מִקְשָׁה תיעשה המנורה", לשון דא לדא נקשן, ענין הכאה בטי"ר בלע"ז (ברש"י שלנו: בטדי"ץ בלע"ז), רוצה לומר שהיה מכה בקורנס ופושט אילך ואילך הירכים והקנים והכל היה גוף אחר לא שיהיו הקנים והכפתורים עשויים לברם ומחוברים אחר כן במנורה.

קשׂה

• "וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו" (שמות כה כט). "ואת קְשׂוֹת הנסך" (במדבר ד ז). ובהראות למ"ד הפעל "ואת הַקְּשָׂוֹת אשר יסך בהן" (שמות לו טז). בפלס (תהלים סה, ט): "וַיִּירָאוּ יֹשְׁבֵי קְצָוֹת מֵאוֹתֹתֶיךָ". כבר פירשתי אותם בשרש נסך ובשרש נקה.

<< · שרשים · אות הריש · >>

אות הריש

ראה

ערך זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה

• רֹאִי (לכלוך)

וענין אחר: "והסיר את מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ" (ויקרא א טז). והוא הזפק כתרגומו. ובשרש נצה פירושנוהו. ומשקל אחר: "ושמתיך כְּרֹאִי" (נחום ג ו). ענין טינוף ולכלוך. והפעול מהפעל הכבד מזה "הוי מֹרְאָה ונגאלה" (צפניה ג א). ובא החולם תחת קמץ חטף.

• רָאָה (עוף)

"וְהָרָאָה ואת האיה" (דברים יד יד). אמרו רבותינו (חולין סג, ב) רָאָה זו דָּאָה, ולמה נקרא שמה ראה, שרואה ביותר.

<< · שרשים · אות השין · >>

אות השין

שבט

• שֵׁבֶט (משפחה)

"לְשֵׁבֶט ולמשפחה" (שופטים יח יט). בחמש נקודות. "ששם עלו שְׁבָטִים" (תהלים קכב ד). "בכל שִׁבְטֵי בנימן" (שופטים כ יב). "והתעו את מצרים פנת שְׁבָטֶיהָ" (ישעיהו יט יג). ענינם משפחה. אך השבט גדול מהמשפחה, כמו שאמר "משפחות שִׁבְטֵי בנימן" (שמואל א ט כא). וכמו שאמר "ויקרב את ישראל לִשְׁבָטָיו" (יהושע ז טז). ואחר כן "ויקרב אח משפחת יהודה". ויהיה שבט כלל לכל השבטים "וישראל שֵׁבֶט נחלתו" (ירמיהו י טז).

• שֵׁבֶט (מקל)

וענין אחר "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בַּשֵּׁבֶט" (שמות כא כ). "תרֹעם בְּשֵׁבֶט ברזל" (תהלים ב ט). "ופקדתי בְשֵׁבֶט פשעם" (שם פט, לג). "שֵׁבֶט מוסר ירחיקנה ממנו" (משלי כב טו). הוא מטה. וכן נקראת המשפחה מטה כמו שכתבנו בשרש נטה זה כי המשפחה שבט ומטה כל אחד לחבירו מבני המשפחה. וכן "אם לְשֵׁבֶט אם לארצו" (איוב לז יג). שבט המוסר, רוצה לומר פעמים יבא המטר לשבט ולמוסר בעולם שישטוף הזרעים וישחית הכל ופעמים לארצו כלומר לצורן העולם לפי שהם עושים רצונו, ולפיכך אמר לארצו אם לחסד ופעמים לחסד ימציאנו אף על פי שבני העולם חייבים. ונקרא הראש והמושל שבט כי דרך המושל להיות שבט בידו. ועוד כי בידו שבט מוסר העם "שֵׁבֶט מֹשלים" (ישעיהו יד ה). "לא יסור שֵׁבֶט מיהודה" (בראשית מט י). "שבט מישֹׁר שֵׁבֶט מלכותך" (תהלים מה ז). ונקרא עט סופר שבט "מֹשכים בְּשֵׁבֶט סֹפר" (שופטים ה יד). "הַדַּבֵּר דברתי את אחר שִׁבְטֵי ישראל" (שמואל ב ז ז). כלומר עם הראשים והמלכים. וכן במקומו בדברי הימים (א' יז, ו) "את אחד שֹׁפְטֵי ישראל"

שׂבך

• "שְׂבָכִים מעשה שְׂבָכָה" (מלכים א ז יז). "תחת שׂוֹבֶךְ האלה" (שמואל ב יח ט). כבר זכרנום בשרש סבך, ומזה "ויפל אחזיה בעד הַשְּׂבָכָה" (מלכים ב א ב). והוא שעושין בארובה או בפתח מבדים שתי וערב כמעשה השבכה, קליד"א [זילוזיא"ה] בלע"ז.

שוב

"זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי" (שמואל א יב ב). והתאר "גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ בָּנוּ" (איוב טו י). והשם "כי קמו עיניו משיבו" (מלכים א יד ד). ובה"א הנקבה "גם שיבה זרקה בו" (הושע ז ט). השיבה היא יותר מהזקנה כמו שאמרו במשנה "בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה", וכן דעת הפסוק ושבתי אחרי זקנתי:

שסע

• "וְשֹׁסַע שֶׁסַע" (ויקרא יא ז). "וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע" (דברים יד ו). ושסע בסגול פירוש שפרסותיה סדוקות מלמטה כמו מלמעלה, כי יש בהמה שפרסותיהו סדוקות מלמעלה ומלמטה דבוקות, כמו שאמר "לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ושסע אינה שֹׁסַעַת" (ויקרא יא, כו). כמו הגמל והדוב והכלב והחתול. "וממפריסי הפרסה הַשְּׁסוּעָה" (דברים יד ז) אמרו רבותינו ז"ל (חולין ס, ב) ה'שסועה' בריה בפני עצמה היא, שיש לה שני גבין ושני שדראות ולפיכך נקראת שסועה שהיא כמו חלוקה לשתי בהמות. והכבד: "וְשִׁסַּע אתו בכנפיו לא יבדיל" (ויקרא א יז) פירשוהו רבותינו ז"ל (זבחים סד, ב) שהיה קורעו מגבו ולא היה מבדילו לשתי חתיכות לגמרי. ומה שאמר בכנפיו, רוצה לומר עם כנפיו שאינו צריך למרוט כנפיו אלא כמו שהוא בכנפיו היה שוסעו ומקטירו. ואמרו (שם סה, א) "ושסע", אין שיסוע אלא ביד, וכן הוא אומר "וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הגדי" (שופטים יד ו). כלם ענין חתיכת הדבר לשנים. וקרוב לזה "וַיְשַׁסַּע דוד את אנשיו בדברים" (שמואל א כד ח) כלומר בטל דבריהם ושבר חרונם ומנעם מלקום אל שאול.

שרט

• "וְשֶׂרֶט לנפש" (ויקרא יט כח) בשש נקודות. "לא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת" (ויקרא כא ה) והנפעל: "שָׂרוֹט יִשָּׂרֵטוּ" (זכריה יב ג). אמרו רבותינו ז"ל (קדושין לה, סוף ע"ב) שריטה וגדידה אחת היא.

<< · שרשים · אות התיו

אות התיו

תפר

• "שק תָּפַרְתִּי עלי גלדי" (איוב טו טו). "וַיִּתְפְּרוּ עלה תאנה" (בראשית ג ז). "עת לקרוע ועת לִתְפּוֹר" (קהלת ג ז). והכבד "הוי לִמְתַפְּרוֹת כסתות" (יחזקאל יג יח).