קטגוריה:משלי א כו

הקבלות

בפסוק שלנו נאמר שהחכמה צוחקת ולועגת לאידם של הכסילים (איד = כישלון, צרה, אסון), אולם ב(משלי יז ה): "שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה"*. איך זה מסתדר?

1. אם הדוברת בקטע היא המורה החכמה, אז ייתכן שהפסוק שלנו הוא עונש. כמו שאסור, בדרך כלל, לגנוב כסף מאדם אחר, אך מותר לקחת ממנו קנס בתור עונש על עבירה שעשה, כך גם לגבי שחוק ולעג - בדרך כלל הם אסורים, אך מותר להשתמש בהם כעונש לאנשים העושים מעשים רעים.

ישנם אנשים שעונשים רגילים אינם משפיעים עליהם. יש אנשים שאפילו עונש מוות אינו מפחיד אותם. הדבר היחיד שחשוב להם זה הכבוד, ולכן הדרך היחידה להעניש אותם היא ללעוג להם.

שחוק ולעג כעונש נזכרו גם באזהרה לגויים הרוצים להילחם במשיח ה', (תהלים ב ד): "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, ד' יִלְעַג לָמוֹ"; קלון כעונש לכסילים נזכר גם ב(משלי ג לה): "וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן" - הדבר היחיד שיכול להרים את הכסילים משפלותם הוא הקלון, הביזיון*.

בנוסף, הפסוק שלנו אינו מדבר על שמחה פנימית אלא על שחוק ולעג חיצוניים; המורה יכולה לשחוק כלפי חוץ, מסיבה חינוכית, אך להיות עצובה מבפנים, (משלי יד יג): "גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב, וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה"*.

2. אם הדוברת היא החכמה המופשטת, אז ייתכן שגם הלעג המתואר כאן אינו לעג ממשי, אלא הוא משקף תחושה פנימית של הפתיים המסתבכים בצרות, שירגישו כאילו שמישהו לועג להם; וכעין הביטוי המקובל בימינו "המציאות טופחת על פניהם" (ע"פ הרב דוד קליר).

הפתיים, שלא למדו חכמה כשהייתה להם הזדמנות, יסתבכו בצרות ובעיות, ולא תהיה להם מספיק חכמה כדי לפתור אותן: הם ירגישו בזויים ונלעגים, כאילו המציאות כולה צוחקת עליהם (פסוק 26). אבל אז כבר יהיה מאוחר מדי מכדי ללמוד: הם ירגישו כאילו הם קוראים לחכמה והחכמה אינה עונה (פסוק 28). .