ויקיטקסט:ארגז חול

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ברוכים הבאים לארגז החול של ויקיטקסט. מטרתו של עמוד זה לאפשר לכם לנסות את כלי העריכה של ויקיטקסט. על מנת לערוך עמוד זה לחצו על הלשונית עליה כתוב עריכה בראש העמוד.

התוכן של עמוד זה לא יישמר והוא ינוקה מעת לעת ללא אזהרה מראש. לפיכך לא מומלץ להשתמש בארגז הציבורי לכתיבת ערכים אלא לניסויי עריכה בלבד.

נא לא לכתוב בדף זה חומר המפר זכויות יוצרים או בעל אופי פוגע או דברים המהווים הוצאת דיבה.

תוכן עניינים

סימן ש[עריכה]

סעיף א[עריכה]

(א) שלחנו:     פי' בפריסת מפה על השלחן ושאר מינים הנוהגים אצלו בעריכת השלחן משום כבוד שבת והזמירות יזמר אחר הבדלה עי' ט"ז. ויהדר לאכול מין מאכל שתאב עליו יותר אף שהוא ביוקר ובזמנינו שמאחרין כ"כ בסעודה ג' שאין יכולים לאכול במ"ש יכולין לקיימה בפירות מ"א. ובא"ז כתב שמעתי שאם ממשיך הסעודה ג' עד לאחר חשיכה א"צ לאכול עוד סעודה ד' במו"ש.

סימן שא[עריכה]

סעיף א[עריכה]

(א) מאמה:     פי' שיהא חצי אמה בין רגל לרגל וכף הרגל היא ג"כ חצי אמה עיין מ"א.

סעיף ב[עריכה]

(ב) מותר:     אפי' לכתחילה. מ"א.

(ג) לטייל:     אפי' כוונתו להתחמם אבל לרוץ אסור אם עושה לרפואה. מ"א.

סעיף ד[עריכה]

(ד) רבו:     ואיש ואשה שוין בזה. ואם הרב צריך להתלמיד שרי ג"כ. ט"ז.

סעיף ו[עריכה]

(ה) לשמור:     דשמירת ממונו נמי קצת מצוה הוא עי' סי' רמ"ח.

סעיף ז[עריכה]

(ו) חייב:     פי' כרת במזיד ועי' סי' שמ"ה ס"ז דזה אינו בזה הזמן.

(ז) שאין:     וט"ז אוסר גם בזה ע"ש.

סעיף ח[עריכה]

(ח) בהפך:     אבל בידו חייב בכל ענין. מ"א ועט"ז.

סעיף י[עריכה]

(ט) צורות:     שאינם בולטות דאל"כ אף בחול אסור כמ"ש ביו"ד סי' קמ"א ס"ה.

סעיף יא[עריכה]

(י) כסף:     וה"ה נדן של כסף דרגילין להתקשט בו מ"ב. ואם יש בו סכין פשיטא דאסור. מ"א.

(יא) להתיר:     ודוקא כשקבוע בראש החגורה ועשוי כמין זענקי"ל אבל כשקבוע באמצע חגורו אסור ב"ח. ואם תלוי המפתח בשלשלת כסף מותר עיין ט"ז.

סעיף יב[עריכה]

(יב) פטור:     דאין דרך הוצאה בכך אלא בידו ובמקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים חייב עיין מ"א.

סעיף יג[עריכה]

(יג) בכיס:     וה"ה אם קושר מטלית בפתילה של כובע כדי לקנח בו עיניו כמו כן אסור. ש"ג.

(יד) הדם:     שלא יפול על בשרה ותתיבש עליה ונמצא מצערה. תוספות.

סעיף יד[עריכה]

(טו) צעיפה:     כתב ט"ז דוקא על הצעיף לחוד אבל אם מכסה גם הגוף הוי דרך מלבוש ע"ש. ומ"א כתב דאם כוונתה שלא יצערו אותה גשמים שרי בכל ענין וכן דעת שו"ת עבודת הגרשוני סי' פ' ע"ש.

סעיף טז[עריכה]

(טז) ויש מחמירים:     ואם שכח ויצא בהם אין צריך להסירן וט"ז מתיר בכל ענין.

סעיף יז[עריכה]

(יז) להחזיק:     נ"ל דאם הולך במקום שיש חשש שיפול כגון מחמת שירדו גשמים והמקום משופע או בחורף על המים הנגלדים שקורין איי"ז מותר לצאת במקל דבעית לילך שם. ט"ז.

סעיף יח[עריכה]

(יח) במקל:     כיון שיוכל לילך בלא מקל. וזקנים שמנענעים גופם אסורים לצאת במקלות כדי לילך דרך ישר אבל אם הזקין כל כך שאי אפשר לילך זולת המקל מותר לצאת בו. ופשוט מה שנהגו החשובים לילך במקל שבידם אסורים לצאת בהם בשבת. אבל במקום שיש עירוב נ"ל דמותר אבל איש בעלמא שאינו נושא לכבוד אפי' במקום שיש עירוב אסור דאיכא זילותא דשבת מ"א ע"ש. (ובספר אליהו רבה דחה ראיית מ"א ודעתו להקל ע"ש).

סעיף כא[עריכה]

(יט) בשק:     מפני שדרך לצאת בו מפני הגשמים ולכן אף בלא גשמים נמי שרי. הרא"ש.

סעיף כב[עריכה]

(כ) לכרוך חוט:     דאינם בטלים לגבי ספוג כמו אגד של סמרטוטין. מ"א.

סעיף כג[עריכה]

(כא) פצולי"ט אם מחובר לכסות:     דכל דבר המחובר לכסות הוא ככסות ואע"ג דהפצולי"ט לא הוי מלבוש ולא תכשיט מ"מ כיון דאינו חשוב בטיל הוא לגבי כסות. וכתב הב"ח דהיינו דוקא אם מחובר לכסות בתפירה ולקצת פוסקים בתפורה שתי תכיפות עיין כנה"ג ובאר שבע אז בטל לגבי בגד אבל באותן שמחברין הפצולי"ט בחגור בקשר שאסור להתירו בשבת איסור גמור הוא דאדרבה אמרינן דהחגור בטל לגבי הפצולי"ט ע"ש. וכתב ט"ז מי שרוצה להיות הפצולי"ט עמו אין לו היתר שיעשה ממנו כעין חגורה כיון שיש לו חגורה בלאו הכי וחגורה ע"ג חגורה אסור אלא יחבר ראש הפצולי"ט בראש החגורה בקשר שאינו של קיום ויהי' כחגורה ארוכה ויחגור עצמו כל זמן שהולך על הרחוב עכ"ל והיד אהרן כתב על הט"ז שדבריו המה תמוהים.

סעיף כה[עריכה]

(כב) ביחד:     כגון שריפא באגרת א' לראובן ועוד אגרת לשמעון ועוד לשמעון ואח"כ ריפא באותו אגרת ללוי ונמצא באו ב' המחאות יחדו.

(כג) רק בהמחאת הגברא:     ונ"מ שאם הפסיד הרופא המחאתו כגון שכתב ג' אגרות ולא הועילו אז גם הקמיע אסורה משא"כ כשבאו שניהן ביחד או שבא המחאת קמיע תחלה אז אע"פ שהפסיד הרופא המחאתו המחאת קמיע במקומה עומדת.

(כד) של כתב:     ואם הוא מכתבי קודש אסור לצאת בה אא"כ מחופה כמ"ש ס"ז. מ"א.

סעיף כח[עריכה]

(כה) מרפא:     משמע דאם אינו מרפא אלא שעושה כדי שלא ינגף אסור. מ"א.

סעיף כט[עריכה]

(כו) להתעטף:     כתב כנה"ג נוהגים לכרוך הטלית כמין אזור ולחברו על בגדיו ולמאן דאוסר ב' חגורות אסור ע"ש.

סעיף לא[עריכה]

(כז) יעכבוהו:     כתב מהרי"ל הני נשי שמפשילין ומקפלין בגדיהם תחת זרועותיהם להגביהם שלא יטנפו שוליהן אסורים דנעשים באמצע כמרזב אך יכולים להגביה בידן בלי שום קיפול עכ"ל. ועי' ט"ז באורך. הנשים שחוגרות ואח"כ מגביהים קצת הבגד וחוגרות שנית למטה אותו חלק המקופל הוי כמרזב ועל זה י"ל מוטב יהיו שוגגים.

סעיף לב[עריכה]

(כח) מנוקבים:     פי' זהובים אדומים. וה"ה מטבע כסף ששייך שיתלה אותם על צוואר בתו לתכשיט ט"ז. מהרי"ל ז"ל התיר לשאת אצלו בשבת מטבעות מנוקבים כל שהוא בשעת הסכנה אך לא יוציאם חוץ לעירוב וי"א שהתיר בכה"ג גם כשאין מנוקבים ואם מתיירא מגזילה כגון שמחפשין עבדי המושל מותר להוציאן חוץ לעירוב עכ"ל. וכתב המ"א משמע מדבריו דלשאת אותן בידו אסור רק לשאת אצלו דהוי טלטול כלאחר יד.

סעיף לג[עריכה]

(כט) ויש מתירים:     אפי' באינם תפורים וא"כ במחזיק המעות בין בגדו לבשרו ה"נ שרי ט"ז. ומ"א כתב דוקא תפורים אבל אם אינם תפורים אסור ע"ש. ובלא פסידא אסור ללבוש הבגד עי' סי' ש"י סוף ס"ז.

סעיף לו[עריכה]

(ל) שני חגורות:     ואם צריך להם שרי. ט"ז.

סעיף לז[עריכה]

(לא) וראוי לחוש:     ועכשיו נהגו להקל כיון שאין לנו ר"ה וטוב להחמיר ב"ח וכתב הט"ז ונ"ל דדוקא בהענטשי"ך יש חשש זה דכשצריך להוציא יד אחת מהם אז נושא את ההענטשי"ך שחלץ בידו השנית ויש חשש שיעביר ד"א אבל בערבי"ל שלנו ששני הידים מתחממים בו ואף אם יצטרך להוציא יד אחת הרי הערבי"ל לבוש לידו השניה שעדיין בתוכה וגם לא חיישינן דלמא נפל דהא אוחזו בידו ואין כאן חשש כלל וכבר נהגו להקל לילך בערבי"ל בכל מקום וחלילה לומר שכולם יעשו שלא כדין אבל ודאי בהענטשי"ך ראוי ליזהר כמ"ש כאן וראוי לחוש וכו'. עיין שם ועיין בספר פני יהושע סי' י"ו שנטה דעתו להתיר אפילו בהענטשי"ך שיהיו כל אחד ביד אחד ע"ש ועיין בשכנה"ג.

סעיף מ[עריכה]

(לב) אהל:     ובסעיף שאח"ז מיירי שאין בו טפח. וכובע שקורין בריטל"ך בל"א אע"פ שמתפשט להלן מהראש טפח מ"מ כיון דאינו קשה ונכפף למטה אין בו חשש איסור והיינו כשאין בו נייר קשה ע"ת. והט"ז כתב עוד היתר משום דלא מתכוון רק לכסות ראשו ומסיים ע"כ נ"ל דמי שמצערין אותו הזבובים בשבת והוא אינו לבוש בבריט"ל ולוקח הבריט"ל להגן מפני הזבובים דבזה יש איסור גמור ע"ש. ומ"א כתב היתר אם הכובע קשה שיניחנו בשיפוע ע"ש. העושה טלית ממין הקשה כגון מה שקורין בל"א גרא"ב גרי"ן שהוא אינו נכפל אלא מונח בשוה אסור להוציא טפח חוץ לראשו דהוי כמו כובע ט"ז. יש נמנעים מלתת הטלית על ראשם כדי שלא יהיה הטלית מכאן ומכאן כמו דפנות וכמ"ש סי' שט"ו עיין מ"א. ולענין איסור מחמת חשש שמא יפול ממנו ואתי לאתויי כמ"ש בסעיף שאח"ז לא חיישינן בבריט"ל לפי שאין דרך בני אדם לילך בגילוי הראש. ונ"ל דמי שיש לו כובע קטן תחת הבריט"ל כנהוג בינינו לא יצא בבריט"ל חוץ לעירוב דהא בזה ודאי חיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי כיון שלא יהיה בגילוי הראש ט"ז. והאר"י ז"ל לא היה משים על ראשו הקאפלו"ש ביום השבת משום אוהל נגיד ומצוה ד' נ"ב ועיין בט"ז סי' שט"ו ס"ק א' וס"ק י"א שכתב עוד היתרים בבריט"ל וע"ש.

סעיף מה[עריכה]

(לג) בחדרי חדרים:     דוקא במקום שיחשדוהו שעושה איסור דאורייתא אסור בחדרי חדרים עיין מ"א.

סעיף נ[עריכה]

(לד) חטטין:     שמניחין פשתים שיהא נראה כשער.


סעיף נא[עריכה]

(לה) בסמרטוטין:     היינו שיצא בה שעה אחת מבע"י ט"ז. ומ"א כתב אפי' לא יצא בה שעה אחת מבע"י ע"ש. ועיין סעיף כ"ב. בתשובת דבר שמואל סי' מ"ח יורה צד איסור לצאת בשבת באותם כלים שמשימים ברגליהם רוכבי הסוסים שיש בתחתיהם כמין גלגל קטן ובו חדודי ברזל שמכים בהם הסוס והתיר באותם שאין להם אלו החדודים אלא כמין קשת של ברזל שמשתמשין בהם לנוי ולחבר בהם בתי השוקים של עור לבלתי יחלצו מרגליהם ע"ש.

סימן שב[עריכה]

סעיף א[עריכה]

(א) חדשה:     שלא נשתמשו בה כ"כ אלא עדיין היא בחידושה. ב"י.

(ב) חדש:     לפי שמתקצר במים ואיסור זה שייך בכל הבגדים בין שחורים בין שאר צבעים. ספר הזכרונות עיין ע"ת.

(ג) האבק:     היינו דוקא בשחור וחדש. מ"א.

(ד) הנוצות:     ובספר הזכרונות חשש לאיסור הקורע אב מלאכה לפיכך מי שנסתבכו לו בגדיו בקוצים מפרישן ומתמהמה כדי שלא יקרעו ואם נקרעו אינו חייב שהרי לא נתכוין. מ"א.

סעיף ב[עריכה]

(ה) שיקפיד עליהם:     פי' שמסירם בכוונה כדי ליפות הבגד ב"י. וקסמים הנשארים מהאריגה דינן כיבלת (טור) ובספר הזכרונות כתב אפילו אינו מקפיד אסור. ישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו מותר לקלפו. ה"ג מ"א.

סעיף ג[עריכה]

(ו) ביום:     ולכן אסור לקפל הטלית אע"פ שמצות ציצית כל היום ויוכל להתעטף בו מ"מ כיון שאין בדעתו להתעטף בו הוי כמי שיש לו להחליף ש"ל. אין מציעין המטות משבת למו"ש. משנה ורמב"ם. וכתב המ"א ונ"ל דמטה העומדת בחדר שדר שם ואיכא בזיון ודבר מגונה שיעמוד כך מותר להציעו דלצורך שבת הוא ובס' ב"ש משמע דאף זה אסור וע"ל סי' רפ"ט ס"א. ומציעין המטות מלילי שבת לשבת ומ"מ טוב יותר להציעו מע"ש. אגודה.

סעיף ד[עריכה]

(ז) ושל אומן:     ואפי' היה מותר מע"ש אסור לשמוט כלים גזירה שמא יבא להתירו. והרמב"ם פי' משום שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלו.

סעיף ה[עריכה]

(ח) כלי פשתן:     אסור להעמיד הענק שבצוואר שקורין קאלני"ר על עצים העשוים לכך כמ"ש סי' תקמ"א ס"ג וסוף סימן תקי"ט ע"ש (כתב מ"א מנהג העולם לכסכסן בידים אבל בש"ל אוסר וכן הסכים בס' אליהו רבא ע"ש).

סעיף ו[עריכה]

(ט) חרס:     וזה לכ"ע שרי.

סעיף ז[עריכה]

(י) בצפורן:     וה"ה בסכין אפי' בחודה. ב"י ד"מ.

(יא) טוחן:     נ"ל דוקא ביש ממשות טיט על הבגד אבל אם אין שם אלא מראה הטיט והוא מגרר שם לבטל המראה אין זה דומה לטוחן ומטעם זה יש להתיר למי שחלוק שלו מטונף קצת ואין שם ממשות צואה והוא יבש יוכל לגרר בציפורן ולהסיר המראה כדי שיתפלל בנקיות. ט"ז.

סעיף ח[עריכה]

(יב) העור:     מהרי"ל היה מקנח מנעליו בברזל העשוי לפני בה"כ והיה עב ורחב לגרר בו השולים מהטיט. והב"ח מחמיר עיין מ"א וט"ז.

סעיף י[עריכה]

(יג) לכלוך:     ומ"מ נ"ל דבדבר שמקפיד על מימיו אסור שמא יבוא לידי סחיטה וכמ"ש סי' ש"א ס"ג ובסעיף מ"ו.

(יד) לנגב:     וטוב שלא ליקח ילד בחיקו בשבת אם לא על כר ספר חסידים סי' רס"ז. הרוחץ ילד במים לא ישים הבגד במים ספר חסידים סי' רס"ד.

(טו) מי רגלים:     אבל כשיש צואה עליו אסור להעבירו בניגוב הידים וכמ"ש ס"ט. מ"א.

(טז) כדי לבטלם:     עמ"ש המ"א ועי' בתשוב' חכם צבי סימן ק"ב.

(יז) מים ממש:     ואפי' ליטול ידיו עליהם אסור דזהו כיבוסו. ב"י.

סעיף יב[עריכה]

(יח) סחיטה:     נ"ל דבסמרטוט המיוחד לכך שרי דלא גזרינן שמא יסחוט ועוד נ"ל דדוקא בכוס שהוא צר א"א דלא אתי לידי סחיטה אבל ספסל מותר לקנח ודוקא בדבר שאין מקפיד על מימיו מ"א. (ובס' אליהו רבה הניח דבר זה בצ"ע ע"ש) ודע דסחיטה של מים הוי תולדה דמלבן או צובע כמו שכתב הב"י סוף סימן ש"כ.

סימן שג[עריכה]

סעיף א[עריכה]

(א) טבילה:     כתב הבאר היטב אשר לפני ואם הבתולה אסורה מפני גזרה זו צ"ע כי הבתולות אסורות לטבול כמ"ש ביו"ד סי' קפ"ג ע"ש. ולא ידעתי למה מסופק בבתולה טפי מבזקינה דאין שייך נמי גבה טבילה ולדידי אין ספק דלא פלוג רבנן בתקנתא וכ"כ הט"ז בס"ק (ד') [ב'] יעו"ש.

(ב) מטונפות:     שאז חוצץ.

(ג) מסירן:     זהו טעם על מוזהבים.

סעיף ה[עריכה]

(ד) לצאת:     דאין דרך לצאת בה אלא אשה חשובה ולא שלפה ומחוי אבל תכשיטין שכל הנשים רגילים בהו אף חשובה אסורה. ש"ג.

סעיף ט[עריכה]

(ה) חייבת:     עיין מ"א וט"ז באורך (ובס' אליהו רבה הניח דבר זה בצ"ע).

סעיף י[עריכה]

(ו) ואם יצאת:     עי' סי' ש"א ס"ט ויו"ד דין זה בביאור.

סעיף יג[עריכה]

(ז) איש:     ב"ח כתב להתיר לצאת במנעל שלנו עם התבן שבו וגם מותר לכתחלה לתת תבן לתוך המנעל והגהת סמ"ק מסופק בזה ויש להקל לצורך קצת. ע"ת.

סעיף יד[עריכה]

(ח) ובלבד:     דמחכו עלה ואתי' לשלופי.

סעיף טו[עריכה]

(ט) ויצערנה:     ואם מכוונת שלא יפול הדם על הבגדים ויטנפם אסור כמ"ש סימן ש"א סי"ג. ט"ז.

(י) ובבתי שוקיים:     דלא שלפא כיון שהוא לצניעות ולכן י"א בשל זרוע.

סעיף יח[עריכה]

(יא) חוץ מכבול:     שלא תתגנה על בעלה.

סעיף כד[עריכה]

(יב) באבן תקומה:     פי' הט"ז שהוא שטערי"ן שו"ס שנושאים נשים מעוברות.

סעיף כז[עריכה]

(יג) משער חזיר:     והריב"ש מתיר לתקן מעט שער ראשה בכלי העשוי משער חזיר אבל במסרק אסור וכ"ש אם היה לה כלי משער חזיר מיוחדת לשבת דשריא וכ"פ המ"א בסימן שכ"ז ס"ג ע"ש.

סימן דש[עריכה]

סעיף א[עריכה]

(א) שביתת עבדו:     כמו על שביתת בהמתו ופשוט דאסור לומר למומר לעשות לו מלאכה וכן לצדוקי אסור. עיין מ"א.

(ב) לעצמו:     כגון תפירות בגדיו וכיוצא בזה.

(ג) לרבו:     אפי' מלאכה שהיא מדרבנן. רדב"ז ח"א סי' מ"ז וע"ש סי' מ"ט. והיד אהרן הקשה עליו עיין שם.

(ד) לא בכסותו:     דשיפול יקפל כסותו ויניחו על כתיפו שלא יראה רבו ודומה לטלית מקופלת שחייב חטאת. טור.

(ה) מתכת:     כיון שהוא חשוב חיישינן דילמא נפל ואתי לאתויי. משמע ברמב"ם דאין מקבלין עבד וגר תושב בזה"ז והשפחות אע"פ שקנויות קנין עולם כיון שאם רצו ליכנס לדת ישמעאלים יוצאות לחירות שמא דינן כשכיר עכו"ם וצ"ע עי' ט"ז ומ"א דבמקום שאין להם רשות לפי דיניהם להפקיע עצמן בהמרת דתם איסור גמור שיעשו מלאכה בשבת לישראל עי' כנה"ג.

סימן שה[עריכה]

סעיף א[עריכה]

(א) והגמל:     עיין ט"ז ומ"א.

סעיף ב[עריכה]

(ב) שאינו:     דנשמט מפיו ולא דמי לאפסר שקשור בראשו ואינו נשמט. ט"ז.

סעיף ח[עריכה]

(ג) הסוס:     ובשעה שהקור גדול ואנו רואים שמזיק להסוס וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים להסוס מותר להציע מרדעת עליו ובלבד שיהא נזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי. ט"ז.

סעיף יא[עריכה]

(ד) ופוקק:     דגבי בהמה בעי ליה לקלא שישמע היכן היא והוה קול של שיר מש"ה אסור אם אינו פקוק. וכתב המג"א כל הנך דאמרינן דאסור לצאת בו ברה"ר אבל בכרמלית שרי ומיהו בדבר שאינו ארוג בכסותו אסור דלמא נפל ואתי לאתוי ובדבר דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא אפילו במבוי המעורב אסור ע"ש.

סעיף יח[עריכה]

(ה) קרון:     ואם בורחין בשבת מפני סכנת נפשות טוב לישב בקרון אם גבוה עשרה מלילך ברגליו כי ישיבה בקרון אין בו רק איסורא דדבנן אבל אם מהלך ברגליו יש חשש איסור דאורייתא למאן דס"ל איסור תחומין דאורייתא וכ"ש אם נושא כסף וזהב אצלו דעדיף יותר לישב בקרון מלילך ברגליו ונראה דאם הקרון אינו גבוה עשרה טפחים איכא משום איסור תחומין ע"ת וכ"כ הרלנ"ח ע"ש. ועיין מ"א סי' רס"ו ס"ב שהאריך בענין זה ובענין אם מותר לרכוב על הסוס ע"ש ומהרדב"ז סי' פ"א כתב שיותר טוב לילך ברגליו מלרכוב על הסוס דאיכא ביה תרי איסורא איסור בהמה ואיסור תחומין ע"ש. עי' בתשובת נחלת שבעה סי' פ"ג דמתיר לרכוב על הסוס ולרדוף אחר בנו שברח ויצא מן הכלל כדי לדבר על לבו ולהחזירו ע"ש.

סעיף יט[עריכה]

(ו) צער:     ומותר לומר לעכו"ם להעלותה ואסור להעלותה בידים אפי' אם תמות.

סעיף כ[עריכה]

(ז) לחלוב:     וה"ה דמותר לומר לעכו"ם להמרות האווזים פעם א' ביום משום צער ב"ח דאין יכולין לאכול תשובת רמ"א סי' ע"ט ומשמע שם דאי ליכא עכו"ם שרי ע"י ישראל. וטוב לעשות ע"י קטן מ"א. כתב הרמב"ם החולב לתוך כלי חייב לתוך אוכל פטור וחלב אסור אפילו חולב לתוך אוכל דהוי מוקצה עיין סי' תק"ה.

(ח) כחולב:     כתב הלבוש דוקא באומר לו בשבת לחלוב אבל אם עושה מעצמו א"צ. וכתב הב"ח והשפחות שנשכרות לכל השנה לכל מלאכה א"צ לומר לה טלי החלב לעצמך ולקנותו ממנה דכל מה שעושה אדעתא דנפשה קא עביד לקבל שכירות דהכי נשכר מתחלה ע"ש. וכתב מ"א וטוב לחלוב לתוך המאכל כדי שיהא שבות דשבות ע"ש. ועי' מהרמ"ע מפאנו סי' קי"ב.

סעיף כא[עריכה]

(ט) מעצמן:     המ"א הניח דבר זה בצ"ע ע"ש ועי' סי' רע"ו ס"א.

סעיף כב[עריכה]

(י) בגדיו:     אבל באוכף ליכא קפידא. כתב הרלנ"ח אם הבהמה יצאה מעצמה לחוץ ומשא עליה שלא ע"י אדם אין הבע"ה צריך למונעה. ומ"א כתב דבש"ס משמע היא מעצמה אסור ע"ש.

סעיף כג[עריכה]

(יא) למסור:     ומשמע אפי' בשבת עצמו מותר. ובתשובת ר"מ אלשקר סי' מ"א אוסר בשבת עצמו והתיר ביום ו' ובקצת מקומות שנהגו מצד החומרא ופרישות שלא למסור לרועה גם בע"ש מנהגא הוא ואסור להתיר להם אבל אם בטעות נהגו כן מודיע להם שהיו טועים בדבר והיתר גמור הוא עיין ע"ת וכנה"ג.

(יב) חוץ לתחום:     כתוב בלבוש צ"ע במה שנוהגין למסור שוורים לעכו"ם להוליכן ולפעמים מוליכין אותן חוץ לי"ב מיל ואפשר דס"ל דגם י"ב מיל הוי דרבנן עיין מ"א.

סימן שו[עריכה]

סעיף א[עריכה]

(א) שמעיין:     ודוקא היכא דמנכרא מילתא כמ"ש סימן ש"ז ס"ט.

(ב) להביא:     וכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו אבל בהמה גדולה אם היו שם בורגנין היה מביאה מחוץ לתחום ולכן מותר להחשיך עליו.

(ג) לטייל:     נראה לי דזהו גם כן דוקא היכא דמנכרא מלתא. מגן אברהם.

סעיף ד[עריכה]

(ד) כל יום:     והמלוים בריבית צריכים להלוות בענין שאם יפרע באמצע השבוע יפרע מכל השבוע כולה או לא יפרע כלל אותו שבוע ולא יחשוב לימים. מ"א ע"ש.

סעיף ה[עריכה]

(ה) לשנה:     פי' שיתפלל גם בימות החול ומשלם לו לחדש בבת אחת וה"ה לשבוע. וב"ח כתב שנוהגים להקל וכן העידו בשם מהרי"ל שהשכיר לשבת לבד עיין שכנה"ג שהתיר למילדת לקחת שכר שבת ועיין ע"ת.

סעיף ו[עריכה]

(ו) צדקה:     ואסור ליתן דבר במתנה לחבירו בי"ט ובשבת אא"כ לצורך מצוה. מרדכי. וכתב מ"א ופשוט דלצורך שבת שרי. וצ"ע מה שנוהגין ליתן במתנה כלים לחתן הדורש בשבת. ומה שקצת מחייבים ליתן כך וכך מעות אסור דדוקא לגבוה שרי. ואסור ליתן משכון אם לא לצורך שבת ע"ש.

(ז) עסקי:     ולא התיר אמירה לעכו"ם ושבות אחר בשביל עסקי רבים לבד הפקוח והתעסקות בדברים בלא מלאכה דאסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר וזה הותר לדבר מצוה או לצורך רבים. מ"מ ועיין סי' של"ט ס"ד. ומותר לחשוב מה שצריך לסעודת מצוה ש"ס כתובות דף ה'.

(ח) צדקה:     כתב הט"ז אם בא לו בלבו ביום שבת להקדיש ס"ת ולא קודם לכן לא יקדישה בשבת וכן אסור להביא חפץ לבה"כ להקדישו אם לא חשב עליה קודם לכן אלא יחזיקנה בבית ויקדישנו בינו לבין עצמו וא"כ כבר יצאת לרשות גבוה אלא שמפרסם זה בשבת ע"ש. והיד אהרן כתב ול"נ דאפי' הקדישו בלבו בחול אסור להקדישו בשבת דדברים שבלב אינן דברים ולא יצא לרשות גבוה ע"ש. ומ"א כתב דהקדישות דידן חולין נינהו ויש לכל ישראל חלק בהן א"כ לא יצא מרשותו דיש להמקדיש חלק ג"כ בו לפ"ז מותר להקדיש ס"ת ביום שבת דאין בזה איסור יוצא מרשות לרשות ע"ש. כתב רש"ל פ"ה דביצה הכרזת מצוה מי שיתן יותר הוא יזכה בה דמי טפי למקח וממכר והמחוור בעיני כמו שנהגו חסידי אוסטריי"ך דכל מה שהוציא מפיו ליתן נותן לצדקה אפי' קנה חבירו המצוה א"כ הוי רק כקציצת דמים לצורך מצוה וכל י"ש יזהר בזה. וכן אסור לקנות מקומות בה"כ ואתרוגים מן הקהל אחר גמר מצותן וכן לקנות שופר או אתרוג בי"ט אסור ועי' סי' תקפ"ו סעיף כ"א ועיין חושן משפט סי' ע"ב אם נשבע לפרוע בז' בניסן ואירע בשבת מה יעשה ומ"א כתב נ"ל דאם יש לו מעות יתננה לו ע"י עכו"ם. ואם אין לו מעות יאמר לעכו"ם לשום דהיינו שיאמר זה הכלי שוה כמו זה ולמחרת ישומו אותו ע"ש.

סעיף ז[עריכה]

(ט) למדוד:     וה"ה למדוד חור אם יש בו פותח טפח אם הטומאה בא לשם ועיין מ"א.

סעיף ט[עריכה]

(י) אסור:     אפי' אמר לו מע"ש לעשות בשבת אסור ודוקא לומר לעשות אחר השבת מותר כמ"ש בסעיף ג'.

(יא) שרי:     אפי' להשכיר עיין חושן משפט סוף סי' רנ"ד.

סעיף יא[עריכה]

(יב) מותר:     ובמ"צ בשם הרא"ש והריב"ש אוסר לקנות אלא כשקנה מע"ש מותר לומר לעכו"ם לכתוב בשבת. וסוריא כא"י לדבר זה רמב"ם ועיין מ"א. כתב הג"א פ"ב דמ"ק כיצד הוא עושה מראה לו כיסים של דינרים והעכו"ם חותם וכו'. וכתב המ"א משמע דאסור ליתן מעות.

סעיף יב[עריכה]

(יג) להכריז:     ונהגו להכריז אבדת עכו"ם בשבת מפני דרכי שלום ודוקא אם יש חשש סכנה בדבר אז שרי. מ"א.

(יד) חרמי:     וה"ה נידוהו בחלום מתירין לו בשבת. מהרדב"ז ח"א סי' קי"ח ועיין שכנה"ג.

(טו) כנופיא:     ומה שנוהגין בירידים שהשמש קורא מתוך הכתב מי שמוחרם משום חובותיו הוי כעסקי רבים ואין כח לשום מורה לבטל זה שנהגו להקל לפני כמה גדולים. ב"ח.

(טז) אין מחרימין:     וחכם רשאי לנדות בשבת לכבודו דברי ריבות סי' ש"ה. ומותר לנדות למי שחילל שבת רשד"ם סי' מ' (ובס' אליהו רבה אוסר כי אם לצורך שבת ע"ש). וכ"כ בספר חסידים סי' ת"ט.

סעיף יג[עריכה]

(יז) קרקע:     ה"ה להשכיר בית או לקנות. כנה"ג.

(יח) להכריז:     ובלבוש כתב דנוהגין להכריז אפי' בסכום מקח ואפשר דחשבינן ליה חפצי שמים לצורך קידוש ולפי מ"ש בס"ג אין זה היתר מ"א. וברש"ל פ"ה דביצה סי' ת' כתב דיכריז קודם ברכו ואם שכח עד אחר ברכו לא יזכיר סכום מקח ע"ש. ושאר משקין פשיטא דאסור. מ"א.

סעיף יד[עריכה]

(יט) מצוה:     דתשאר מומרת לעולם ח"ו משא"כ בסי' שכ"ח ס"י בהג"ה שיעשה פעם א' באונס עבירה עט"ז ומ"א וע"ל סי' ש"ה ס"ק ה' מש"ש בשם נחלת שבעה. ובכנה"ג בשם הרמ"א מתיר לילך חוץ לתחום לנקום נקמת אביו וצ"ע דהא לא עדיף מצורך מצוה דאסור לילך חוץ לתחום מ"א. ובתשובת בית יעקב סי' קט"ו מתיר לברוח בשבת חוץ לתחום אם שר העיר רוצה לחבשו בבית הסוהר אם יש לחוש שמא ימות בתפיסה אפי' על עסקי ממון ואין חילוק בזה בין יחיד לרבים ע"ש.

סימן שז[עריכה]

סעיף א[עריכה]

(א) אעשה:     אפילו דבר מצוה ספר חסידים סי' רס"ו. אסור לעכב העכו"ם בשבת בשביל החוב אבל יוכל לומר בחול לשופט מדוע לא עכבת העכו"ם בשבת. אגודה. ובתשובת הב"ח סי' קמ"ו מתיר מי שיש לו חוב אצל האנס ובשבת נודע לו שהאנס ילך מן העיר ואפשר שלא ישוב עוד מותר לילך בשבת לקבול עליו אצל השר שיפרענו עיין שם. אסור לעכב נכסי ראובן ביד שמעון רשד"ם חו"מ סי' ק"ה.

(ב) לספרם:     ואסור לספר איזה דבר שמצער בו ספר חסידים סי' ק"י. והנשמר מלדבר כ"א בלשון הקודש בשבת תע"ב כי מחלליה נאמר על מי שמדבר ג"כ דברים בטלים בשבת עיין זוהר ובספר הכוונות. וקבלתי אדם המבקר לחבירו בשבת לא יאמר לו כדרך שאומר בחול כגון צפרא טבא אלא יאמר שבת שלום או שבת טוב לקיים זכור את יום השבת. של"ה.

סעיף ב[עריכה]

(ג) לעכו"ם:     ואסור לומר לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר לעשות לו מלאכה הגאון מוהר"ר גרשון ז"ל בשו"ת חות יאיר סי' מ"ט ובסי' נ"ג דעת חות יאיר להקל וכ"ש בשבות ע"ש. בדבר שאינו אלא חומרא בעלמא שרי לומר לעכו"ם. הרד"ך מ"א.

סעיף ד[עריכה]

(ד) מע"ש:     ואם יום השוק בשבת ואינו בנמצא לקנות אלא בו אסור. וה"ה כשיום השוק בשבת אסור ליתן לו דבר למכור. וכתב הט"ז ונ"ל דבכל הני דמתירין (ב"ה עם השמש) כגון נותנים כלים לכובס וכו' יש איסור אם נותן לו הכלי סמוך לשבת ואמר ליה ראה שאני צריך להם במ"ש דה"ל כאומר בפירוש שיכבסם בשבת וכן לענין אם נתן לו מעות בע"ש לקנות ואמר ליה שילך לדרכו במו"ש וע"ל סי' שנ"ב ס"ב. ובספר חסידים כתב דאל ידור אדם בעיר שיום השוק בשבת כי א"א שלא יחטא. ואם השוק אינו בשכונות היהודים שרי כנה"ג. וכתב עוד הט"ז נ"ל מה שהתירו אם לא זכר לו שיקנה בשבת מ"מ לא יהנה ישראל ממנו באותו שבת דעכ"פ עשה בשביל ישראל ע"ש.

(ה) סחורתו:     אפי' יחד לו מקום וקצץ ע"ל סי' רנ"ב ס"א מיהו אם העכו"ם לקחה מבית ישראל קודם השבת אע"פ שמפליג בשבת שרי. מ"א.

(ו) לענוש:     בממון ואם אין לו במלקות ואם טעה שסבר שמותר אין עונשין אותו ונאמן לומר שעשה בשוגג ר"א ששון סי' קנ"ז.

סעיף ה[עריכה]

(ז) סי' רע"ו:     שם ס"ב פסק רמ"א דיש להחמיר ע"ש. ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים ועיין מ"א.

סעיף ו[עריכה]

(ח) אצלו:     פי' אפי' אם מסופק אם יש עדיין אצלו. ט"ז.

סעיף ז[עריכה]

(ט) לחבירו:     ה"ה לעכו"ם עיין מ"א.

סעיף ח[עריכה]

(י) אני הולך:     ודוקא בלשון זה מותר אבל אסור לומר שילך בקרון שקורין בל"א פאהרי"ן או רייטי"ן דהא אינו מועיל בורגנין לזה והעולם אינם מרגישים בזה החילוק והוא פשוט. ט"ז מ"א.

(יא) בורגנין:     אפי' אין שם בורגנין אלא כיון שנוכל למצוא היתר.

(יב) חוץ לתחום:     ה"ה בתוך התחום במוקצה ונקט חוץ לתחום משום דקבעי למתני וכן אסור להחשיך וכו' דשם דוקא חוץ לתחום אסור כמ"ש ס"ט מ"א וט"ז. ופשיטא דאפי' דבר שיש בו היתר בשבת אסור לומר לעכו"ם לעשותו בשבת עי' סי' שכ"ה ס"ח וס"י דאפי' בדיעבד אסור עיין מ"א.

סעיף ט[עריכה]

(יג) דמינכרא:     נ"ל פשוט דמותר להחשיך כדי לילך בלילה ודו"ק.

סעיף יא[עריכה]

(יד) שמא יכתוב:     ובמקום שנהגו שסתם הלואה אינה למ"ד יום רק רשאי לתבוע לאלתר כמו במדינתנו רשאי לומר הלויני ומשמע בגמ' דוקא יין ושמן ודבש שהוא צורך שבת אבל דבר שאינו צורך שבת אסור להניח משכון מ"א ע"ש וע"ל סי' ש"ו ס"ק ו'.

(טו) תן לי:     ומותר ג"כ לסיים ואתן לך. ט"ז.

סעיף יב[עריכה]

(טז) לקרותו:     מה שנוהגין שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב אסור ב"ח ושכנה"ג. וט"ז ומ"א מתירין. והצייכי"ן שמשלחין אחר השכר והיין בין שעושין מן הכתב ובין של אבר אסור. כנה"ג.

סעיף יד[עריכה]

(יז) שלא יגע בה:     ומנהג פשוט ליגע בו דראוי לכרוך ע"פ צלוחיתו. ז"ל רמ"מ אם הוא חתום או קשור אומר לעכו"ם איני יכול לקרותו כ"ז שאינו פתוח ולא יאמר לפתחו. והמנהג כשהעכו"ם מביא הכתב מניחה על הקרקע או השלחן תחלה שלא יעשה ישראל המקבל גמר ההוצאה דהיינו העכו"ם העקירה וישראל הנחה עכ"ל. וכתב הט"ז ואין זה נ"ל דברה"ר דאורייתא אמרינן דאסור מדרבנן. אבל כרמלית אין איסור בזה ע"ש וע"ל סי' רס"ו ס"ז מש"ש.

סעיף טז[עריכה]

(יח) חולין:     ואין בכלל זה יוסיפון וספר יוחסין ודברי הימים של ר"י כהן שמהם ילמדו דברי מוסר ויראה וכן שבט יהודה.

(יט) הקודש:     ודברי חשק ועמנואל אפי' בלה"ק אסור וכל שאסור לקרות אסור לטלטל ובעו"ה אפי' היראים קוראים הקירנ"ט בשבת ואין איש שם על לב. וגט מותר לטלטלו וכן אגרת שלומים בלשון הקודש שרי לקרות. מ"א וט"ז.

סעיף יז[עריכה]

(כ) באצטרול"ב:     הוא כלי של חוזי כוכבים. וכן לעיין בספרי הרפואות עי' עטרת זקנים.

סעיף יח[עריכה]

(כא) לשאול:     ז"ל רי"ו לשאול מן השד משום רפואה וכו' והרב"י דילג משום רפואה ונתן מכשול. מ"א.

סעיף יט[עריכה]

(כב) ויש מי שאומר וכו':     והמיקל לא הפסיד. מ"א.

סעיף כ[עריכה]

(כג) שיעשה:     ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא כמ"ש סי' שכ"ה סי"ד וסוף סימן תרס"ד.

סעיף כב[עריכה]

(כד) לרמוז:     וה"ה שאסור לומר לו דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה פסקי רקנ"ט סי' צ"ט. וא"כ אסור לומר לעכו"ם שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר דדוקא לומר לו דבר שמבין שיעשה אחר השבת מותר כמ"ש ס"ו אבל כשעושה בשבת אסור דהא אפי' העכו"ם עשה מלאכה בעצמו לצורך ישראל אסור ליהנות ממנו כמ"ש סימן שכ"ה כ"ש לרמוז לו דלא כהב"ח. ועי' מ"ש סי"ד בשם רמ"מ דהתם אין אומר שום ציווי לעכו"ם רק שא"ל שאינו יכול לקרות עכ"ל מ"א והיד אהרן פסק כהב"ח וכתב דהא הסרת הפחם אינו אלא איסורא דרבנן לישראל עצמו א"כ מותר לרמוז לגוי שיסיר הפחם כגון שיאמר לו שיקנח חוטמו ובזה יבין ויסיר הפחם וכ"כ הכנה"ג שרבו מהריא"ט לפעמים היה צריך לראות איזה דבר בספר והנר לא היה מאיר יפה היה אומר הנר אינו מאיר והיתה השפחה מבינה וחותכת ראש הפתילה ע"ש.

(כה) עצמו:     עכו"ם שהביא חפציו בשבת לבית ישראל אפי' אסורים בטלטול שרי לומר לו לפנותן לאיזה מקום שירצה ואין כאן שבות דשבות כיון שהם ביד העכו"ם. ואם התבואה של ישראל אסור לומר לעכו"ם לפנות וה"ה בכל דבר המוקצה דה"ל שבות דשבות עיין מ"א. עכו"ם תפוס אצל השופט שהיה חייב ליהודי יוכל לומר להשופט שיקבל ערבות מהעכו"ם ויניח התפוס. אבל לא יאמר לו שיכתוב בערכאות. דרשות מהר"ם עיין סי' שכ"ה ס"ג.

(כו) בעדר:     ואפי' אם העכו"ם אינו עושה הגבינות כ"א בשבת אם הישראל מקבלם בחובו ואם לא יקבלם יפסיד חובו שרי כמ"ש רמ"א ס"ו כ"ש כאן. מ"א.

סימן שח[עריכה]

סעיף א[עריכה]

(א) לטלטל:     פי' אותו הסכין של סופרים אסור לטלטלו דה"א הואיל ותחוב עם שאר סכינים לא קפיד עליה קמ"ל דאסור אבל הנדן עם הסכינים שרי לטלטל דהא נעשה בסיס לאיסור ולהיתר עי' סוף סי' ש"י.

(ב) ומקפיד:     אבל אם אינו מקפיד עליו שרי עי' סי' ש"י ס"ב.

סעיף ב[עריכה]

(ג) וכבד:     וה"ה אבן גדולה או קורה גדולה אם יש תורת כלי עליה מותר. רמב"ם.

סעיף ג[עריכה]

(ד) לאיסור:     כלומר שמיוחדת לדבר שאסור לעשות בשבת.

(ה) נשתמש:     פי' שהיה מונח עליו דבר האסור דנעשה בסיס לדבר האסור אבל אם עשה מלאכה בקורנס פשיטא דמותר לטלטלו בשבת לצורך גופו ומקומו.

(ו) שירצה:     דכיון שהוא בידו רשאי לטלטלו יותר ונ"ל דאפי' שכח ונטלה בידו רשאי לטלטלו יותר מ"א. איתא בשבת דף קכ"ז שמותר לטלטל מוקצה ברגליו דרך הילוכו. מ"א.

(ז) לצל:     ואם חישב עליו לתשמיש מותר לטלטלו אפי' עיקר כוונתו מחמה לצל ירושלמי פ"ה דביצה.

סעיף ד[עריכה]

(ח) להיתר:     וה"ה כשמלאכתו לאיסור ולהיתר.

(ט) וכתבי הקודש:     ונייר חלק הוי מוקצה מחמת חסרון כיס כיון דעומד לכתיבה. ש"ג.

(י) כלל:     וכוסות וקערות וצלוחית וסכין קטן שע"ג השלחן מותרין גם כן אפי' שלא לצורך כלל. שכנה"ג.

(יא) ותפילין:     עיין ט"ז ומ"א דאין לטלטלם כ"א לצורך גופו ומקומו וע"ל סי' כ"ט מש"ש.

סעיף ה[עריכה]

(יב) ככר:     וה"ה אם נתן בה דבר אחר המותר לטלטל מ"א. והט"ז כ' דאין להקל בזה ע"ש ועי' סי' שי"א ס"ה.

סעיף ו[עריכה]

(יג) לשום מלאכה:     ולמ"ד נולד אסור בעינן שיהא ראוי למלאכתו ראשונה. וה"ה אם עכו"ם עושה כלי בשבת אסור לטלטלו לדעה זו עיין סי' תצ"ה.

(יד) זכוכית:     ושל חרס אסור לפנותו אפי' דורס עליהם ומשברן דבר שאין מתכוין הוא. מ"א.

סעיף ז[עריכה]

(טו) בחול:     ה"ה בשבת כמ"ש ס"ו עיין מ"א וט"ז.

(טז) צרורות:     פשוט דה"ה חתיכת עץ שאינו כלי אסור לטלטלו ואפי' לצורך גופו כגון לתקוע אותו במקום בריח לדלת אם לא שעשה בו קצת תיקון מעשה קודם שבת ורבים נכשלים בזה אבל ע"י עכו"ם שרי בכל איסור מוקצה כמ"ש בסי' רע"ו ס"ג לענין טלטול נר ט"ז. ופתילה שלימה מקרי כלי ושברי פתילה מקרי צרורות ואם כן מותר לטלטל נר שלם של חלב או שעוה לצורך גופו ולצורך מקומו כמ"ש ס"ג עיין מ"א.

סעיף ח[עריכה]

(יז) דלתותיהן:     ודלתות של בית אסור. רמב"ם.

סעיף ט[עריכה]

(יח) דמחובר:     וא"כ גם החלונות אסור ליטול או להחזיר מ"א עי' סי' שי"ג ס"ה.

סעיף י[עריכה]

(יט) בטיט:     פי' הכלי מחובר למטה לקרקע בטיט.

סעיף יא[עריכה]

(כ) חור:     ואם יחדה מבע"י לאיזה תשמיש הוי כלי ושרי ט"ז. וכלים מוקצים שנשברו בשבת אף על גב דעכשיו אין מוקצים אסורים לטלטל מ"א בס"ק י"ח.

סעיף יג[עריכה]

(כא) מצוה:     שאדם בודל מהם מלהשתמש בהם תשמיש מגונה.

סעיף יד[עריכה]

(כב) כלי:     על הדפוס.

סעיף טו[עריכה]

(כג) ואסור לטלטלו:     ומנעלים שלנו עדיין חזי ללבישה ומותר לטלטלן. מ"א.

(כד) לח:     וחוט או משיחה אסור דילמא מבטל ליה והוי קשר של קיימא. מ"א.

(כה) אסור:     ואם רבים שם וגנאי לו לילך בלא מנעל שרי משום כבוד הבריות. מ"א.

סעיף טז[עריכה]

(כו) הקנה:     ואם מיוחד לכך שרי. מ"א.

(כז) מבע"י:     הטעם שמא יתקע. ולפ"ז דוקא בנשמט יש חשש זה אבל בנשבר לא שייך שמא יתקע אלא צריך לעשות רגל אחר ולזה לא חיישינן ורמ"א דנקט נשבר לאו דוקא אלא נשמט קאמר. ותו נ"ל דאם נשמט הרגל כבר ואין כאן אותו רגל כלל אלא הספסל עומד כך בלא רגל אין איסור לסמוך אותו על ספסל אחר דכאן אין שייך שמא יתקע כנלע"ד בזה שהוא חומרא דרבנן בפרט במקום שהוא צורך בשבת. ט"ז.

(כח) בנין:     ואם הוא לעולם רפוי שרי כמ"ש סימן שי"ג ס"ו.

סעיף יח[עריכה]

(כט) קוץ:     דוקא קוץ שאינו נראה וכן גחלת של מתכות אין חומה ניכר שאף בתר דאזיל סומקא יש בה כח לשרוף ריב"ש סי' ת"א ועיין סימן תקי"ח ס"ג ועיין מ"א (במה שתמה על תשובת הריב"ש ומה שהעלה להלכה. אבל בספר אליהו רבה דחה דבריו ע"ש גם מה שהעלה במ"א דלא התיר אלא בדבר שלא היה מונח מע"ש לא נהירא דקוץ משמע דמונח בע"ש).

סעיף כ[עריכה]

(ל) לשריפה:     משמע דסתמא לא אסירא. זמורה שיש בראשה עקמומית כעין מזלג שראוי לתלות בו דלי ולמלאות בו אע"פ שחישב עליה מע"ש למלאות בה אסור למלאות בה בשבת אא"כ היא קשורה בדלי מע"ש דחיישינן שמא תהיה ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש רמב"ם ומשמע דבקשה שרי.

סעיף כא[עריכה]

(לא) חריות:     עיין מ"א.

סעיף כג[עריכה]

(לב) הזבובים:     וה"ה לאיים על התינוקות שיכם בהם. אבל אסור לומר לעכו"ם שיתלוש לו ענף מן המכבדות שמכבדין הבית עיין ט"ז.

סעיף כה[עריכה]

(לג) אא"כ:     ואם נתנן לאוצר לסחורה צריכים יחוד ע"ס רנ"ט.

סעיף כז[עריכה]

(לד) מנער:     וה"ה שמותר לגררם ע"י סכין מן המפה כיון דלא נגע בה הוה ליה טלטול מן הצד ט"ז. וקשה דבסי' שי"א ס"ק ב' אוסר הט"ז לדחוף דבר שהוא מוקצה ע"י קנה ע"ש.

סעיף כח[עריכה]

(לה) שהתקינן:     וקש שלנו סתמא עומד לשכיבה או למאכל בהמה. מ"א.

סעיף כט[עריכה]

(לו) מצויים:     ואם אין מצויים אסור.

סעיף לא[עריכה]

(לז) חי:     ואם הוא בשר דלא חזי לאכול חי אסור לטלטל וה"ה שאר דברים כגון שומן צונן. (אבל בספר אליהו רבה העלה כללא דמלתא אף שאינו ראוי לאכול חי כיון דראוי לכלבים שרי). כתב ש"ג בשר עכו"ם שנשחט היום שרי בטלטול ועי' סי' ש"י ס"ב בהג"ה. ואסור להדיח בשר שחל יום ג' להיות בשבת כדי שלא יאסור לבשול אפי' ע"י עכו"ם דאפשר לאכלו צלי מ"א בסי' שכ"א ס"ק ז' ע"ש. ובא"ז בשם זקינו הגאון ז"ל הורה להתיר בשעת הדחק אפי' ע"י ישראל ועיין בס' עדות ביעקב סי' א'.

סעיף לד[עריכה]

(לח) שאינו:     ואם מונח במבוי במקום דריסת הרגל מותר לסלקו לצדדים. מ"א.

(לט) אסור:     ואם הוא מלא ואי אפשר לפנות עליו מותר להוציאו ולהחזירו משום כבוד הבריות. מ"א.

סעיף לה[עריכה]

(מ) אסור:     ובעודו בידו מותר להחזירו. מ"א.

(מא) מים:     ודוקא שהן ראוין לשתיית בהמה כשהן בגרף דאל"כ אף המים גרף הן. ב"י.

סעיף לז[עריכה]

(מב) להכניס:     אפילו הוא בחצר מקום שאין דירה שם. ב"י.

סעיף לט[עריכה]

(מג) אסור:     ואם היה עליו בה"ש אסור. לבוש.

סעיף מ[עריכה]

(מד) בחצר:     אבל בר"ה אסור עיין סי' שט"ו מאלו הדינים בסי"ב.

סעיף מא[עריכה]

(מה) תגררהו:     וקטן כ"כ שצריך לגררו אם נשאו חייב והמוציא תינוק וכיס תלוי בצוארו חייב אבל המוציא גדול המלובש בכליו פטור ואם נושא כפות או חולה חייב והנושא מת הוי מלאכה שא"צ לגופה. רמב"ם עיין מ"א.

סעיף מה[עריכה]

(מו) ויש:     עי' סי' תקי"ח ס"א שהט"ז ומ"א אוסרים ע"ש.

סעיף מז[עריכה]

(מז) ויש:     רש"ל ספ"א דביצה אוסר לטלטלו כ"א לצורך גופו או מקומו. ובאגודה אוסר אפי' לצורך גופו ומקומו.

סעיף מט[עריכה]

(מח) מותר:     ולמ"ד אסור לכבד הבית הוי כלי שמלאכתו לאיסור. ב"י ש"ג.

סעיף נא[עריכה]

(מט) מין אחר:     כגון שרואין בצל.

סעיף נב[עריכה]

(נ) לעשירים:     כתב הט"ז הכלל הוא דמה שראוי לעניים והוא בביתו של עני הוה מוקצה לעשירים כיון דלדידהו לא חזי אלא דמי שהוא בביתו של עני גריר בתר הבית אפי' עשיר אבל מוקצה לעשיר והוא בביתו אסור לכל העניים כאלו זרקן כבר לאשפה ע"ש.

סימן שט[עריכה]

סעיף ב[עריכה]

(א) כדופנה:     כיון דהדקה שוויה דופן. ואם לא הדקה לא. מ"א.

סעיף ג[עריכה]

(ב) כמו שהיא:     דנעשה בסיס לאיסור ולהיתר. ואין מטריחין אותו ליטול הפירות מתוך הסל בידו. אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה יטלם בידו מתוך הכלכלה. תוס'.

סעיף ד[עריכה]

(ג) ומנער:     ומותר ללמוד על השלחן שמעות מונח עליו מצד אחר אע"פ שדרך לנענע בלימוד לא חיישינן שינענע המעות. מהרי"ל.

(ד) והמעות:     אם עושה כן לצורך המעות שלא יגנבו אסור. ב"י.

(ה) על:     ואם הניחם בכוונה בחול ולא היה דעתו שישאר שם בשבת ואח"כ שכחם מיקרי שוכח מהרא"י סי' קצ"ג.

(ו) כל השבת:     ובמקום פסידא יש לסמוך ע"ז. ב"ח.

(ז) אפי':     זה קאי גם אדיעה ראשונה דאפי' לא הניחו אלא לכניסת שבת לנטלו אח"כ אסור כל השבת.

(ח) אסור:     לפי"ז כשמעמידין המנורה עם הנרות על המפה שעל השלחן יש לאסור לטלטל המפה ההיא בכל השבת ולא שמענו ולא ראינו שום אדם נזהר בזה וצ"ע. ט"ז ע"ש.

(ט) חבירו:     ואם עושה לטובת חבירו יש להסתפק דמסתמא ניחא ליה עיין מ"א.

סעיף ה[עריכה]

(י) יכול:     היינו בשוכח.

סימן שי[עריכה]

סעיף א[עריכה]

(א) עץ:     עיין סי' ש"ח סט"ז.

סעיף ב[עריכה]

(ב) בשל כותי:     פי' בדבר תלוש אבל במחובר שלקטו עכו"ם בשבת אסור לכ"ע ועיין סי' שכ"ה ס"ה.

סעיף ג[עריכה]

(ג) חזר:     כתב הט"ז ה"ה באיזמל שמל בשבת היה בה"ש מוקצה מחמת חסרון כיס כמו סכין של סופרים דאדם מקפיד הרבה שלא להשתמש באותו איזמל מידי אחרינא שלא יתקלקל וכ"ש שאין אוכל עמו דהוא נגד טבע בן אדם ע"כ אע"פ שעומד למחר במלאכת מילה מ"מ אחר גמר צורך שלו חוזר לאיסור טלטול של בה"ש ע"כ יצניעו באותו חדר שהוא מל שם וכ"כ מהרי"ל ועיין ביורה דעה סי' רס"ו אבל הב"ח סי' ש"ח מתיר לטלטלו וכ"כ מהרש"ל והמ"א בסי' של"א ס"ק ה' האריך בדבר זה ומסיים לכן יש להחמיר שלא יניחנו מידו עד שיוליכנו לביתו דכל מוקצה שהוא בידו מטלטלו לאיזה מקום שירצה ע"ש ועיין בספר בית יעקב סי' ק"ב.

סעיף ה[עריכה]

(ד) אינם:     כתב ב"י תמרים שנותנין עליהם מים בגיגית בע"ש ואינם ראוים ובשבת נעשים ראוים דמותרים בשבת.

סעיף ו[עריכה]

(ה) שלא:     אע"ג דמוקצה מותר בנגיעה כמ"ש סי' ש"ח סעיף מ"ב היינו שהנגיעה היא לצורך דבר המותר אבל הכא הנגיעה היא לצורך דבר המוקצה ב"י ת"ה. או י"ל דמ"ש כאן ובלבד שלא יגע בו. היינו בדבר שמנענע אותו כמ"ש סי' רס"ה ס"ג עיין שם ועיין סי' תקי"ג ס"א. במ"א.

סעיף ז[עריכה]

(ו) איסור:     פירוש בהניח בכוונה ע"ל סי' ש"ט ס"ד.

(ז) או:     ומ"א מחמיר.

(ח) ללבוש:     אפי' בר"ה. מ"א.

(ט) שמא:     מיהו יכול לנער משם את המעות. עיין מ"א שהעלה דאם הניח בתוך הכיס מעות מדעת אסור להכניס ידו דעכ"פ הכיס נעשה בסיס. עוד העלה אם כיס מלא מעות קשור בבגד אסור לטלטל הבגד כיון דהכיס הוא כלי בפני עצמו וה"ה כשיש מעות בתיבה בתוך השלחן אסור לטלטל השלחן אלא אם כן יש עליו גם דבר המותר ע"ש בספר אבן העוזר העלה להלכה דאפי' אפשר לנער המעות מן הכיס יכול לטלטל בגד שהכיס תפור בו אפילו בשכח מעות בכיס וכ"ש במניח בכוונה פשיטא דשרי.

סעיף ח[עריכה]

(י) לטלטלו:     אבל אפר שהוסק בשבת אסור לכ"ע דהוי דבר חדש ונ"ל דאם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול בטל ברוב. מ"א.

(יא) חשוב:     ואע"ג שלכל העולם הוא חשוב אם אינו חשוב לדידיה לא מיקרי חשוב וה"ה איפכא עיין סוף סי' ש"ח.

(יב) מהמחתה:     ודוקא אם צריך לאפרו או אם צריך למקום המחתה כנ"ל. ט"ז.

(יג) ינער:     ואי איכא הפסד בניעור א"צ לנער כמ"ש סי' ש"ט ס"ג. ב"ח.

(יד) לבד:     ונראה דהיינו מע"ש ונעשה בה"ש בסיס לדבר איסור אז לא מהני מה שיניח בשבת דבר היתר ג"כ עליו אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור הואיל ובה"ש לא אתקצאי הוי ליה מוקצה לחצי שבת וקי"ל אין מוקצה לחצי שבת אלא שכ"ז שהאיסור עליו אסור בטלטול ע"כ מותר להניח דברים של היתר חשובים מן האיסור ומטלטלם כנ"ל. ט"ז.

סימן שיא[עריכה]

סעיף א[עריכה]

(א) ע"י:     פי' שמניחו אצלו ומטלטלו עמו עמ"ש סי' ש"ח סעיף מ"א. מה שנוהגין שאין מטלטלין את המת כי אם ע"י ככר או תינוק שיהיה שם מבע"י אין להם על מה שיסמוכו באר עשק סי' נ"ב וכ"כ בתשובת דבר שמואל.

(ב) ממטה:     ומותר לטלטל אח"כ המטה אפי' מת בה"ש.

(ג) באותו:     פירוש אפילו באותו רשות צריך לחפש אחר היתר שזכר ולא אתי לדיוקי דברשות אחר אסור ט"ז ועיין מ"א וביד אהרן.

(ד) שמיה:     ומטעם זה אסור לדחוף ע"י קנה דבר שהוא מוקצה. ט"ז וע"ל סי' ש"ח ס"ק ל"ד מש"ש.

סעיף ב[עריכה]

(ה) שקרוב:     ומותר לזלף חומץ ע"ג בגדיו של המת בשביל שלא יסריח למו"ש ויכולים להתעסק עמו. ד"מ.

(ו) אין:     לדעת הטור אם הוא קרוב להסריח אפי' יש להם מקום לצאת מותר להוציאו כדי שלא יסריח.

(ז) על:     דוקא כשהוא גדול קצת כמ"ש סי' ש"ח סעי' מ"א וסיים הט"ז שר"ח אוסר גם הש"ע הי' לו לסיים כן ע"ש.

(ח) לעכו"ם:     דוקא לכרמלית אבל לר"ה אסור ע"י עכו"ם מ"א. וכתב א"ז מעשה שנפל בית אחד בעו"ה על נפשות מישראל ותינוק אחד מת היה תחת הבית והתיר א"א מהר"ו לקצב דמים עם העכו"ם לפנות עד שימצא התינוק מטעם כיון דקצב אדעתיה דנפשיה קא עביד.

(ט) לצורך:     וטלטול מן הצד שרי לצורך כהנים ומ"מ אין הכהנים יכולים לכוף לקרובים שיוציאוהו אפי' צריכים לכנוס לבה"כ דהוא מצוה אם לא בנפל. ב"ח. ומ"מ נ"ל דאם יש כהן חולה שאינו יכול לצאת מביתו כופין את הקרובים להוציא המת מביתו כדי שלא יעבור על דאורייתא מ"א. ועי' מ"ש ביורה דעה סי' שע"ב ס"ק א'.

סעיף ג[עריכה]

(י) שהוא:     ה"ה שאר כלים שמלאכתן להיתר גמרא סוף פרק נוטל.

סעיף ד[עריכה]

(יא) ערום:     והא שהצריכו גבי דוד המע"ה שמת בשבת לטלטלו ע"י ככר או תינוק והא דוד לא היה ערום דאמרינן איפחת דרגא מתותיה ומת ושמעתי דבגדי דוד היו מוקצין דאסור לכל אדם ללובשו דשורפין על המלכים. של"ה ט"ז מ"א.

סעיף ה[עריכה]

(יב) במת:     ע"ל סי' ש"ח ס"ה ועיין ט"ז.

סעיף ו[עריכה]

(יג) זוקף:     ומסירה אח"כ. ב"י. ואם הוא מתירא שלא יסריח המת ויצטרכו לצאת שרי לפרוס עליו מחצלת ובענין שאין עושה אוהל דהוי לצורך החיים. תוס' עירובין דף מ"ד.

סעיף ז[עריכה]

(יד) ולשמוט:     צ"ע על מה שנהגו האידנא להגביה המת מעל הכרים ע"י ככר אף במקום שאין לחוש שיסריח לכן צריך למחות בידם רק לשמוט הכר מתחתיו. אפילו בככר או תינוק אסור לטלטלו לרחצו אא"כ היה מטונף מטיט וצואה עד שמאוס בעיני רואיו אפילו לרמוז לעכו"ם שיעשה אסור אא"כ קצץ מע"ש הרד"ך מ"א ודוקא במים קרים.

(טו) שלא:     כתב מי"ט שנוהגין בק"ק קראקא ובשאר קהלות שמזיזין אבר שלא יתעקם ומעצימין עיניו ואומרים שיש סכנה בדבר כדאיתא בזוהר על הפסוק ויוסף ישית ידו על עיניך ואין למחות. אליה זוטא.

סעיף ח[עריכה]

(טז) לזריעה:     ומגן אברהם מתיר אפי' נתכוין לזריעה אם לא השריש וכ"כ יד אהרן.

(יז) מזיז:     דבשדה לא אתי לאשוויי גומות אבל בביתו אסור ליטול הצנון מהארץ דאתי לאשוויי גומות.

(יח) דאין:     כלומר דלא היתה כוונתו שיהא האוכל משמש לעפר אדרבה העפר משמש לאוכל. ואין חילוק בין אוכלים לכלים מ"א. והט"ז פי' דהכוונה כל זמן שירצה לאכול מהם ומה שישאר יאכל פעם אחר אבל מי שגומר בדעתו בבירור שלא יאכל מהם בשבת זה ולדעת זה טמנם אסור אפי' בטלטול מן הצד ע"ש.

(יט) וטלטול בגופו:     פי' ולא יגע ביד.

(כ) מוקצה:     ובמקום שאין מסיקין בקש מותר לנענע ביד. ט"ז.

סעיף ט[עריכה]

(כא) פירות:     עיין ס"ק י"ח כתבתי בשם הט"ז דאם גמר בדעתו בבירור שלא יאכל מהם בשבת זה ולדעת זה טמנם דאסור אפי' בטלטול מן הצד.

(כב) כוש:     וגבי צנון לא התירו בזה דמיחזי כעושה גומא משא"כ בקש. הרב המגיד. ט"ז.

סימן שיב[עריכה]

סעיף א[עריכה]

(א) אבנים:     מן השדה ולא מן הגדר עיין מ"א.

(ב) מיוחד:     ואם יש לו בה"כ סמוך לביתו שאין שום אדם אחר נכנס לשם אסור להכניס בשבת אבנים דה"ל להזמינם מאתמול. הג"א והג"מ מ"א.

סעיף ג[עריכה]

(ג) לקנח:     אפילו מונח על הארץ מותר ליטלו והתולש עשבים מהצרור חייב לכ"ע ועיין סי' של"ו ס"ה.

סעיף ו[עריכה]

(ד) יזיזם:     שהם מוקצים.

סעיף ז[עריכה]

(ה) השרת:     ואע"ג דמקנחין בחרס ולא חיישינן משום השרת נימין בממשמש בצרור הוי פסיק רישיה תוס'. לא ימשמש בצרור של הקינוח להחליקו כדרך שהוא עושה בחול משום כתישה אלא כלאחר יד. טור.

סעיף ח[עריכה]

(ו) כולה:     ומותר לבלוע מרגליות או זהב ולצאת בו לר"ה. מ"א.

סעיף ט[עריכה]

(ז) ניר:     פי' חרישה ועומד לזריעה.

סעיף י[עריכה]

(ח) לצדדן:     ומ"מ לעשות כמין אוהל אסור ביצה דף ל"ה מ"א. (ובספר אליהו רבה פוסק דמותר משום כבוד הבריות דמשם לא משמע מידי וכ"כ הלבוש וכ"מ בטור סי' שט"ו).

סימן שיג[עריכה]

סעיף א[עריכה]

(א) פקק:     ואפי' על ארובה שבגג שרי דמוסיף על אוהל עראי שרי תוס'. הר"י הלוי פסק דקודם שימות המת מותר לסתום החלון שלא תכנס הטומאה לבית אבל אחר מיתתו אסור לסתמו דהוי כמתקן. ודעת המ"א להתיר אפי' אחר שמת עיין שם. ולומר לעכו"ם לסתמו הוי שבות דשבות עיין סי' ש"ז ס"ה ועיין בתשובת מהרי"ל סי' ס"ה.

(ב) וקנה:     שתחבו אצל הדלת בכותל דמי לנגר קצת אבל קנה שמוסקין בו זתים אעפ"י שנועלין בו מ"מ מקרי מלאכתו לאיסור כ"מ ברמב"ם.

סעיף ב[עריכה]

(ג) תחתיו:     ואם מתחלה עשה חלל בקרקע עקום שהנגר יהיה ראשו שם שאינו מוסיף נקב בארץ אין איסור. עוד נ"ל דאם עושין טבעת של ברזל באמצע הבריח ובו אוחזין בשעת פתיחה ונעילה הוי כעושה לו בית יד ומותר אפי' אין קשור ותלוי. ט"ז ע"ש.

סעיף ד[עריכה]

(ד) אין:     וה"ה בפקק חלון אם אין עשוי לפתוח אלא לעתים רחוקות הוי כאוהל קבוע הרא"ש סוף עירובין.

(ה) ואינן:     והב"ח מיקל אף בלוח א' אם עשוי לכניסה ויציאה תדיר והרמב"ם מיקל טפי. מ"א.

סעיף ה[עריכה]

(ו) אפילו:     מזה יש ללמוד דיש למחות מה שנוהגים בסעודות לסלק החלון על ידי עכו"ם בשבת וזה איסור גדול כיון שהישראל חייב חטאת אסור בעכו"ם משום שבות וכ"ש אותן שלוקחין הקווטירי"ן מן החלונות ואפי' ישראלים רגילים לעשות כן ואינם יודעים שיש בזה חיוב חטאת. ט"ז.

סעיף ו[עריכה]

(ז) שדין:     וה"ה השטענד"ר שבבה"כ שמניחין עליו ספרים אגודה. וכתב המ"א דכוסות שלנו העשוי בחריצים סביב ומהודקים בחוזק לכ"ע אסור וכתב ב"י דרפוי ואינו רפוי ג"כ אסור ומשמע מפוסקים דכל הכלים האלו שרי לטלטלן ולא גזרו אלא במנורה שדרכה להתפרק כמ"ש סוף סימן רע"ט וה"ה כל כיוצא בו אבל דבר שאין דרכו להתפרק שרי בטלטול וכתב ט"ז הנודות של בדיל שיש לנו שיש בה שרוי"ף מאחר שעיקר תשמישו ע"י פירוק תמיד לא מיקרי גמר מלאכה אפי' אם הוא תוקע בחוזק השרוי"ף ע"ש.

סעיף ז[עריכה]

(ח) בארוכות:     ועץ בעלמא אעפ"י שהוכן לטלטל אסור לסומכו תחת הקורה דדמי לבונה. מ"א.

סעיף ט[עריכה]

(ט) התוקע:     וכן התוקע העץ בתוך הקרדום וכן המפרק עץ תקוע חייב משום סותר אם מתכוין לתקן. רמב"ם מ"א.

סעיף י[עריכה]

(י) ביד:     וע"י עכו"ם שרי אם יש בו צורך הרבה בכל מידי שהוא שבות דשבות ט"ז וכתב ב"ח דוקא תבן אבל דבר דמבטל ליה התם אסור דאיכא משום אשוויי גומות. וכתב מ"א נ"ל דוקא הכא שבא לתקן החצר אסור דדמי לבנין אבל בע"א שרי דהא שרי לכסות רוק באפר כמ"ש סוף סי' ש"י כיון שאינו מכוין לבנין.

סימן שיד[עריכה]

סעיף א[עריכה]

(א) ארבעים:     היינו אמה על אמה ברום ג' אמות עם הדפנות בלא עובי הלבזבזים והרגלים וכ"כ הרמב"ם.

(ב) שלא:     כתב הרמב"ם פכ"ג העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא בין בעץ בין בבנין בין במתכת בין בכלים חייב משום מכה בפטיש. העושה נקב בקרקע הבית שיצאו המים חייב משום בונה. רשד"ם ס"ה.

(ג) פעם:     עיין ט"ז שהאריך והעלה דלצורך גדול ואין שם ברזא יש לסמוך להתיר אפי' בלא הוציאו מע"ש ע"ש ועיין מ"א.

סעיף ו[עריכה]

(ד) ראש:     אפי' בחבית שלימה אפי' להתיז גוף החבית עם המגופה ט"ז מ"א. (כתב רש"ל דוקא משום אורחים מותר וכן משמע בש"ס) בתוספתא פ"ט קורע אדם העור מעל פי חביות של יין ובלבד שלא יכוין לעשות זינוק פי' מרזב.

סעיף ז[עריכה]

(ה) ושבירת:     עיין ט"ז.

(ו) ע"י עכו"ם:     ורש"ל פ"ד דביצה ס"ט כתב דוקא בהפסד מרובה או נחפז הרבה לצורך מצוה אבל בסכין או במחט שרי לפתוח. מ"א.

סעיף ח[עריכה]

(ז) של חותלות:     אבל כלי גמור אסור. מ"א.

סעיף י[עריכה]

(ח) מפקיע:     פי' מתיר קליעתו.

(ט) כלל:     וחבית קטנים של מרקחת אסור להסיר החשוקים שהרי עשוים לדבק שברים זה בזה ויש להתיר ע"י עכו"ם ובקישור חבלים אפי' ע"י ישראל מותר. כנה"ג מ"א.

סעיף יא[עריכה]

(י) ליתן:     ואסור לחמם הנרות של שעוה בי"ט כדי להדביקם במנורה דהוי ממרח. ובס' זכרונות אוסר ליגע בשעוה בשבת ובי"ט שמא יבא למרח (וכתב ראב"ן בסי' ש"פ דחלב ושומן דינם כשעוה).

(יא) אסור:     ולסתום בעץ מותר בדה"ב. מ"א.

(יב) ת"ח:     נ"ל אף דהאידנא דאין לנו ת"ח וכמ"ש בסוף סי' של"ט מ"מ דין זה שרי הואיל והרמב"ם ס"ל דהערמה זה מותר לכל אדם. ופשוט בשעוה דאם מרח חייב חטאת או בשמן דגזרינן אטו שעוה. אפי' לת"ח אסור להערים אפי' בהנחה בעלמא מ"א. כתב הרמב"ם הבונה ע"ג כלים פטור דמה שנתנו קרשים על גבי אדנים לא הוה בנין בכלים דאדנים כקרקע הם.

סימן שטו[עריכה]

סעיף א[עריכה]

(א) פרוכת:     זהו פשיטא דשרי כיון שיש בלא"ה דלת לארון והפרוכת אינו תלוי אלא לצניעות עיין ב"י ועי' בתשו' פנים מאירות סי' ל' שכתב דאפי' אין דלתות לאה"ק מותר ע"ש ונ"ל פשוט דמותר לתלות בשבת סדינים המצויירים לנוי אע"פ שקבועים שם כיון שאין עשויים שם למחיצה. מ"א.

(ב) מטתו:     כיון דבא להתיר האיסור דאסור לשמש בפני אור הנר או ספרים. ובהלק"ט ח"ב סי' ר"ו והט"ז סי' תקי"ד ס"ק ב' מתירים ע"ש. ועכ"פ זהו פשוט שיוכל לכסות הספרים בבגדים שני כסויים דאין זה מקרי מחיצה וכן מותר לו לכפות כלי על הנר כמ"ש סי' ש"י ס"ו ט"ז. וכתב המ"א ונ"ל לדקדק מלשון המרדכי שכתב שמהר"ם עשה בכל לילה מחיצה י"ט גבוה לפני הספרים וכו' משמע אע"פ דהספרים היו עומדים מגולין למעלה מהמחיצה שרי דה"ל כאילו הוא ברשות אחר וכמ"ש סי' ע"ט ס"ב ולכן אסור לעשותה בשבת דבזה עושה רשות בפ"ע וגם צריך לקשור שלא יהא הרוח מניד אותו כמ"ש סי' תר"ל ס"י אבל כשתולה המחיצה נגד כל הספרים שאין מגולין כלל פשיטא דאפילו אין גבוה י' שרי מידי דהוי אכיסוי בעלמא ולכן מותר לעשותו בשבת דאין עשויה למחיצה אלא לכיסוי בעלמא ולצניעותא. וה"ה בנר נמי דינא הכי אם עושה מחיצה גבוה י' והוא נראה למעלה מהמחיצה אסור לעשותו בשבת עיין סי' ר"מ סי"א. אבל אם תולהו שלא יראה הנר שרי דה"ל ככסוי בעלמא. ופשוט דאם היה מחיצה בולטת מן הצד לפני הספרים רחב טפח מותר לתלות סדין לפניו דה"ל תוספת אוהל עכ"ל ועי' באה"ע סי' כ"ה מש"ש.

סעיף ב[עריכה]

(ג) הספינה וכו':     מה שיש נותנים חשוקים של עץ על עריסת התינוק ונותנים עליה סדין אסור לעשות אא"כ עשויה כמ"ש פה. מ"א.

(ד) הכריכה:     פי' שאין סיבוב העיגול בחשבון הטפח אלא מה שיש חוץ לעיגול ועיין ט"ז.

סעיף ג[עריכה]

(ה) להניח:     ותיבה רחבה שיש עליה כפורת אם אינה קבוע בצירים אסור להניח עליה בשבת אע"ג דאינו קבוע כלל ואינה עשויה אלא לפתח בעלמא אסור כמ"ש סי' י"ג. מ"א.

(ו) בכל גוונא:     דאין אהל בלא מחיצות אע"ג דמחצלת אסורה בלא מחיצות כמ"ש בס"ב התם עיקר כוונתו לעשות אהל לצל אבל בנין עראי כזה לא מקרי אפילו אהל בלא מחיצות הרא"ש פ"ד דביצה. ולפי"ז אפשר דאסור לסתום הכירים שלנו בכסת עבה שמשימין על המוט דהוי בנין חשוב כיון שכוונתו לסתום הנקב ולא הוי מוסיף דשרי ריש סי' שי"ג דהכא יש לו מחיצות בפ"ע וה"ל אהל בפ"ע ועמ"ש סוף הסי' וסי' תר"מ ס"ד בהג"ה ועיין סי' ש"א סעיף מ'. מ"א.

סעיף ה[עריכה]

(ז) לפתחו:     דלא עביד מידי אלא ליתובי בעלמא רש"י. ומה"ט שרי להעמיד החופה ולסלקה. וה"ה הדף שקבוע בכותל שבבה"כ שמניחים עליו ספרים מ"א וכ"כ בטל אורות.

סעיף ו[עריכה]

(ח) התחתונות:     דעביד אוהל וכתב הט"ז דנ"ל דה"נ צריך לאויר שביניהם ע"ש.

סעיף ז[עריכה]

(ט) לאויר:     מזה הטעם נמי שרי לפרוס מפה על השלחן וקצוות המפה תלויות למטה מן השלחן מכל צד דאין בזה משום אוהל כיון דאין צריך לאויר שתחת השלחן ועוד כיון שמה שהונח על השלחן אין בו אהל מותר גם היוצא ממנו וכמ"ש בסמוך לענין סדין היוצא חוץ למטה ושמעתי מי שמחמיר בזה הוא מפריז על מדותיו. ט"ז ועיין סי' רס"ב.

סעיף ח[עריכה]

(י) פטור:     אבל אסור ועיין סעיף י"א.

סעיף ט[עריכה]

(יא) לנטותה:     כי הוא אהל על חלל הכלי ועיין מ"א ועי' ס"ח ובכנה"ג וביד אהרן.

סעיף י[עריכה]

(יב) כפולה:     שאין בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה טפח ב"י ומ"מ ועס"ח אבל אי איכא בו טפח לא מהני חוטין. מ"א.

(יג) תלויה בהם:     פי' שתולה אותו על המוט מקופל.

(יד) לנטותה:     פי' שע"י החוטין מושך אותה והוי כמוסיף על אהל עראי.

(טו) הפרוכת:     פי' אף הפרוכת שרי אע"פ שלא היו עליה חוטין משום דאין אהל אלא העשוי כעין גג מ"א. ומשמע דאם עשוי להתיר לא מהני חוטין עס"א. מ"א.

סעיף יא[עריכה]

(טז) מתוקנת:     פי' שהכינה לכך דומיא דפקק החלון בסי' שי"ג. אבל אם אינה מתוקנת לכך אסור וכמ"ש ס"ח. מ"א.

(יז) משולשלת:     כיון שהכילה פרוסה לצל ה"ל מטה העשויה כעין גג באמצע כילה אבל מטה דידן שאין כילה עליה אע"ג דנחתי סדינים מפוריא טפח לית לן בה. מ"מ ר"ן רשב"א ועט"ז ס"ק ח'.

סעיף יב[עריכה]

(יח) גדולה:     עיין בגינת ורדים כלל ג' סימן כ"ו.

(יט) שנים:     דיכולין לתלותה כאחד שלא תתקפל ונ"ל דמטעם זה נהגו קצת ליזהר שלא לתלות הפרוכת בשבת. מ"א.

(כ) גג:     צ"ל שתפורה כעין שפה סביבה.

סעיף יג[עריכה]

(כא) אוהל:     ואע"ג דשרי להחזיר הקדירה ע"ג כירה בשבת ולא חיישינן משום אוהל הואיל והמחיצות כבר עשויות י"ל הואיל והכובא רחבה יותר מדאי נעשה כאוהל ר"ן ותוס'. וכתב הט"ז דלפ"ז דבכלי שייך בו משום אהל כשמכסין וא"כ צריך ליזהר בתיבות קטנות שקורין שקאטלי"ן שיש להם כיסוי שאינה מקושרת שם רק בשעה שצריך לה מושך הכיסוי כולה ואח"כ מחזירה שצריך ליזהר שלא להמשיך כל הכסוי בשעה שפותחו דהוי סותר אוהל וכן בשעה שמחזירו עושה אהל ולפי מ"ש התוס' דוקא בכובא אסור לפי שהוא רחב הרבה אין לאסור בזה אבל לפי מ"ש כל שהוא צריך לכסותו אסור יש איסור גם בשקאטלי"ן אם יש חלל טפח ולא ראיתי נזהרין בזה אבל לפי הנלע"ד עיקר דלא אסרו חכמים בכיסוי משום אוהל אלא אם אין מיוחד לכך כההיא דכובא שנוטל בגד מעלמא ומכסה על החבית משא"כ בכיסוי המיוחד לכך ודרכו בכך תמיד לא מיחזי כעביד אהלא ומש"ה בהחזרת קדידה ע"ג כירה שרי דדרכו תמיד בכך וכן בכל כיסוי כלי שאין עושה מחיצות בשבת רק הכיסוי לחוד עכ"ל ע"ש ועיין בגן המלך סי' ל"ד וביד אהרן. וכתב הר"ן שכל אהל ככילה שיש בגגה טפח או בפחות מג' סמוך לגגה טפח אוהל קבוע הוי וחייב חטאת.

סימן שטז[עריכה]

סעיף א[עריכה]

(א) ניצודים:     לאפוקי בית גדול שאין יכולין לתפשו וכן אם החלונות פתוחים אין צפור ניצוד בו ט"ז. והשולה דגים מן הים לתוך ספל של מים הוי צידה והצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה. מ"א.

סעיף ב[עריכה]

(ב) אחר חיה:     כ"כ הכלבו. וז"ל הרמב"ם המשלח כלבים שיצודו צבאים וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו ומבהילו עד שהגיעו הכלב ותפסו חייב וה"ה בעופות עכ"ל משמע דאם לא עושה בעצמו מעשה פטור והכל בו לאיסורא בעלמא קאמר מ"א (ובס' אליהו רבה הוכיח דהוי איסור דאורייתא. וכתב בתשוב' רי"ט סי' רמ"ה ראה צבי ואמר לו תא ניא תא ניא ולא עשה בו מעשה ולא הכניסו למקום המשתמר וישב שם עד הערב אין כאן בית מיחוש כיון שלא נגע בו).

(ג) מושב:     ואינו זוכה לשמחת לויתן ד"מ א"ז וכ"כ במ"ר פ' שמיני.

סעיף ג[עריכה]

(ד) יברחו:     והב"ח פסק להחמיר וכן עיקר מ"א. וט"ז העלה הא דיש להקל דוקא בספק אם יש שם זבובים וא"צ לדקדק אחר זה ויכול להסגיר התיבה בלי בדיקה אם יש שם זבובים וכ"ש אם יפריח פעם א' ולא חיישינן שמא נשארו עוד אבל אם רואה בודאי שיש שם זבובין יפריח מה שנראה בעיניו ואין חשש יותר עכ"ל ע"ש.

סעיף ד[עריכה]

(ה) רישיה:     אע"ג דדבורים אין במינן ניצוד וכ"כ מהרש"א וב"ח וא"כ ליכא איסור דאורייתא אפ"ה אסור פסיק רישיה. ואם יש בו חור קטן אך אינו נראה שרי דלא הוי פסיק רישיה תוספות ביצה ועיין במהרש"א שם. הפורס מצודה ובשעת פריסתו נכנס חיה לתוכה חייב אבל אם נכנס אח"כ לתוכה פטור אבל אסור שאינו יודע אם יצוד אם לאו תוספות דף י"ז. ונ"ל דמה"ט אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים. מ"א.

סעיף ה[עריכה]

(ו) חייבים:     ואם אחד אינו יכול והאחד יכול היכול חייב והשני הוי מסייע ואין בו ממש ופטור רמב"ם פ"א. מותר לפתוח הבית מפני הצבי או לפרקו ממצודתו ובלבד שלא יטלטלנו. מ"מ. נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך גמרא ועיין מ"א.

סעיף ח[עריכה]

(ז) העור:     י"א דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ואע"ג דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה מקרי גדולי קרקע ואינו חייב עד שיצא דם כגרוגרת ממקום למקום וי"א משום צובע וי"א מפני נטילת נשמה שבאותו מקום ולזה הסכימו רוב המפרשים ובחובל באדם או בבהמת חבירו דרך נקמה הרמב"ם מחייב שעושה נחת רוח ליצרו והראב"ד פוטר ע"ש ועיין במ"א סימן רע"ח מש"ש וה"ה בקורע פליגי ונ"ל דחובל לרפואה חייב לכ"ע עיין סי' שכ"ח ס"א.

(ח) שרצים:     כיון שעורן רך במהרה נצרר הדם אע"פ שאין שם חבורה.

(ט) פטור:     דהוי מלאכה שא"צ לגופה. העלה דג מן הספל של מים והניחו עד שיבש כסלע בין סנפיריו חייב משום נטילת נשמה דשוב אינו יכול לחיות רמב"ם גמ'. וא"כ צריך לזהר שלא יצוה לעכו"ם ליטול דג מן החבית של מים אע"פ שירא שימות. מ"א.

סעיף ט[עריכה]

(י) פרעוש:     היינו השחורה הקופצת ופרה ורבה דילפינן ממשכן. אלים מאדמים מה אלים פרים ורבים אף כל שפרה ורבה לכך חייבים על הריגת הפרעוש אבל כינה הלבנה אינה פרה ורבה אלא באה מזיעת האדם אין חייבים על הריגתה אלא אסור מחמת גזירה שמא יהרוג פרעוש ועי' בתשו' חות יאיר סי' קס"ד.

(יא) אסור לצודו:     אבל אין חייב על צידה כיון דהוי דבר שאין במינו ניצוד.

(יב) ועוקצו:     משמע דאם הוא על בשרו ואינו עוקצו או שהוא על חלוקו מבפנים אסור לצודו אבל י"א דמותר ליטלו מעל בגדיו מבפנים מ"א. וט"ז כתב לענין הלכה כל שאפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בקלות יש לעשות כן אם היא על חלוקו מבפנים אבל אם הוא לבוש בבתי שוקיים וקשה לו להפיל הפרעוש אם לא יטלנו ביד תחלה הסומך על המקילין לא הפסיד וכן אנו רואים מרוב העולם שעושים כן עכ"ל ע"ש.

(יג) להרגו:     וההורגו חייב ובתשובת חות יאיר סי' קס"ד אוסר לזורקו במים ע"ש.

(יד) לא יהרגם:     כיון שמצויין שם פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג"כ פרעושים ומ"מ נ"ל דמותר לזרקן במים מ"א. לא יקח אדם הכנים מעורות שועלים וכדומה משום שהוא מנתק מן הצמר ספר חסידים סי' רס"ח ועיין סי' ש"מ ס"ב מש"ש. בלילה שאינו יודע אם כנה או פרעוש אל ימיתנה ספר חסידים שם. התולעים שגדלים בפירות במחובר אסור להרוג דמקרי שרץ גמור. מ"א.

סעיף י[עריכה]

(טו) במתכוין:     וכתב המ"א ונ"ל דדוקא בנחש ועקרב שעל פי הרוב הם ממיתין ולכן אף במקום שאין ממיתין מותר לדורסן מפני חשש סכנת נפשות אבל דבר שאין ממית לעולם פשיטא דאסור לדרסו להרמב"ם ואותן אנשים שהורגין השממית שקורין שפי"ן בל"א נ"ל דאיסור גמור הוא דהא אינה מזקת ואף דיש לחוש דיפול לתוך המאכל מ"מ מילתא דלא שכיח הוא ויוכל לכסות המאכלים וגם א' מאלף שהיא מסוכנת במאכל לכן יש למחות בידם עכ"ל.

סעיף יא[עריכה]

(טז) קרקע:     משמע דע"ג רצפה שרי לדעת המתירין כיבוד במרוצף עיין סי' של"ז ס"ב וע"ג ספסל לכ"ע שרי מ"א וכתב מהרי"ל דמותר להעמיד רגליו עליו ובלבד שלא ישפשף וכ"כ הגמ"נ.

(יז) מאיסותא:     נ"ל דהאידנא דליכא דקפיד ברוק משום מאיסותא יזהר שלא ישפשף כשדורס עליו ואפשר שזהו כוונת מהרי"ל אבל ליחה היוצאת מן הפה או מן החוטם ודאי איכא משום מאיסותא ובבה"כ אפי' ברוק שרי עיין סי' צ' סי"ג. מ"א.

סעיף יב[עריכה]

(יח) צדן:     עיין בתשובת מ"ב סימן ס' דמסיק שס דאף אווזין ותרנגולים שעדיין לא הורגלו בבית כשאין באין מעצמן לכלובן לערב הצדן חייב חטאת ואם הורגלו ובאו לכלובן לערב אף שאר עופות פטור אבל אסור ואם יצאו מהבית ומתיירא שלא יאבדו אע"פ שאסור לצודן דוחין אותן כדי להכניסן להבית משום פסידא מ"מ לטלטל ולתפוס אותן אסור אבל עופות שלא הורגלו אסורין לדחותן עט"ז ומ"א. ובאגודה כתב אם תינוקות קטנים או עכו"ם צדין אותן להחזירן אין מוחין להם.

סימן שיז[עריכה]

סעיף א[עריכה]

(א) קיימא:     ופטור אבל אסור ואינו חייב אא"כ עשוי להתקיים לעולם או זמן ארוך עב"י ובט"ז.

(ב) לא מקרי:     ומותר לכתחלה ועיין ט"ז שאין דעתו כן.

(ג) ולצורך מצוה:     אפי' הוא מעשה אומן שרי אם א"א בענין אחר. מ"א.

סעיף ב[עריכה]

(ד) נשמטה:     אבל במנעל חדש אסור ליתן הרצועות בשבת דמתקן מנא וה"ה בסרבל או במכנסיים אבל אבנט שרי להכניס במכנסים דלא מבטל ליה התם ועשוי להכניס ולהוציא תדיר לא הוי מתקן מנא ב"י סוף סי' זה ע"ש וכתב המ"א וא"כ אסור להכניס משיחה לשם דמבטל ליה התם ט"ז בסוף סי' זה כתב לפי הנראה אפי' דעתו לבטלו שם אין איסור כיון שאין שם שום קשר לא באבנט ולא במכנסיים ע"י זה ע"ש.

(ה) שנשמט:     כתב הט"ז לא ידעתי פירושו ע"ש.

(ו) יקשור:     פירוש שלא יעשה קשר בראשו שלא ישמוט דהוי קשר של קיימא כמ"ש סס"א.

(ז) טורח:     הט"ז ומ"א כתבו דט"ס הוא בהג"ה זו ע"ש וכתב המ"א וא"כ ברצועות שלנו במנעלים ומכנסיים דרגילין לקשור בראשן אפי' בעתיקין אסור להכניסן עמ"ש סוף סי' זה.

סעיף ג[עריכה]

(ח) פותחין:     והפותח חייב חטאת משום מכה בפטיש אבל משום קורע אינו חייב אא"כ עושה ע"מ לתפור ב"י ועיין כ"מ.

(ט) האומן:     ואינו יכול להתירו אא"כ (חתך) [חותך] החוטים אסור רי"ו וכתב היש"ש פ"ד דביצה סי' ט"ו אכן הכתונת שנתקשרו המשיחות ולא יכול להתירו שרי לכ"ע לנתקן שהרי אינה עשויה אלא להתירו בכל זמן שרוצה ואף זה לא יעשה בפני ע"ה אלא בצנעה עכ"ל וכ"כ הב"ח וכתב המ"א ומ"מ נ"ל דאם אינו רגיל להתיר הקשר של הכתונת אלא משבת לשבת אסור עס"א.

סעיף ד[עריכה]

(י) דלי:     מיירי שאינו מעשה אומן. מ"א.

(יא) בחבל:     דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא ואפי' חבל גרדי גזרינן אטו חבל דעלמא. (ובס' אליהו רבא מתיר בחבל גרדי ולא גזרינן וכ"פ סה"ת).

(יב) קיימא:     שאין עשוי לעמוד שם זמן מרובה עס"א.

סעיף ה[עריכה]

(יג) קשר:     וכתבו האחרונים הא דנוהגין היתר בקשר א' למטה היינו דוקא כשעשוי להתיר בו ביום דאינו מעשה אומן אבל אם היא לקיימא או באין עשוי להתיר ביומו כגון בלולב וכיוצא בו אסור לעשות קשר למטה אלא עניבה ורשאי לעשות ב' עניבות זה ע"ג זה ולא קשר כלל וכן יש לנהוג.

סעיף ו[עריכה]

(יד) ראשי:     וה"ה ב' חבלים זו למעלה מזו לא אמרינן דמבטל לאחד אבל אם מבטל ראש א' אפי' בחבל א' אסור מ"א ונוהגין לחתוך בשבת אגד גדיים ועופות המקולסים וחוטי תפירתן משום דפסיקת תלוש אינו אסור אא"כ מתקנו למדה או לעשות כלי ואפי' שבות דרבנן ליכא אלא היתר גמור הוא עכ"ל ש"ל ועיין סי' שי"ד ס"ט כל קשר שפעמים נמלך ומבטלו לעולם אע"פ שתחלת עשיתו לא היתה ע"מ להניח שם אסור הלכך אסור לקשור רצועות המכנסיים שלפעמים נמלך ומבטלו שם לעולם עד שיהיה בלוי. ב"י כל בו ועמ"ש ס"ק ד' וס"ק ז'. כתב הרמב"ם הפותל חבלים מכל מין שיהיה חייב משום קושר ושיעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה שנמצאת מלאכתו מתקיימת וכן המפריד הפתיל חייב משום מתיר והוא שלא יתכוין לקלקל בלבד ושיעורו כשיעור הפותל ועיין ב"י ועמ"ש סוף סי' ש"ג.

סימן שיח[עריכה]

סעיף א[עריכה]

(א) במזיד:     ומשמע ברשב"א סי' קע"ה שהקדרה אסורה ג"כ ודוקא המבשל לבריא אבל המבשל לחולה מותרת הקדרה כ"כ הרשב"א שם עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' נ"א וגדולה מזו כתב שאפי' היתה קדירה חדשה שציוו כן הרופאים שיעשו התבשיל בכלי חדש אפ"ה מותר הקדרה ועיין רש"י בפ"ק דחולין שכתב דלדעת ר"מ בשוגג יאכל בו ביום אפי' הוא עצמו ובמזיד אסור אפילו לאחרים בו ביום ולמ"ש מותר אפילו לו ע"ש ובפרק אלו נערות פי' להפך בדעת ר"מ דס"ל בשוגג יאכל אפילו בו ביום במזיד לא יאכל לעולם אבל אחרים ישראלים אוכלים הרי שכתב דלר"מ במזיד לא יאכל הוא לעולם וזהו הפך ממה שפירש בפ"ק דחולין וצ"ע ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם פ"ב דתרומות ודו"ק.

(ב) למו"ש מיד:     דדוקא בעכו"ם שעושה בעינן בכדי שיעשו דחיישינן שמא יאמר לו לעשות אבל ישראל לא ישמע לו תוס' חולין דף ט"ו ואם היה מו"ש י"ט אסור דאין שבת מכין לי"ט. לקוטי מהרי"ו סי' ב' ואם נתערב אותו דבר באחרים עיין מ"א.

(ג) ובשוגג:     אם עשה ע"פ הוראת חכם מקרי שוגג וה"ה בשוכח. כנה"ג רד"ך.

סעיף ב[עריכה]

(ד) חי:     ובלא מליחה טור ועיין ביורה דעה סי' ס"ז ס"ב דהדחה מיהא בעי ועיין סי' שכ"ה סי"א.

(ה) בשבת:     אבל במ"ש מותר מיד ש"ך וטעמו דכיון דהעכו"ם בישל בהיתר לא בעי להמתין בכדי שיעשה מ"א ועיין ביורה דעה סי' קי"ג ס"ק יו"ד כתבתי בשם האחרונים דאסור אפילו לחולה עצמו במו"ש ע"ש.

(ו) והולך:     ומיירי בפרי שלא נגמר בישולו ב"י אבל בנגמר בישולו לא אמרינן שגדל והולך. מ"א ע"ש.

סעיף ג[עריכה]

(ז) להטמינה:     אפי' מבע"י עיין סי' רנ"ז ס"ג. וכתב רש"ל בתשובה סי' ס"א דמותר לצלות על גג רותח מחמה דלא מיחלף בתולדות האור ע"ש וכתב המ"א דדבריו אינם מוכרחים וגם בס' טל אורות חולק עליו ובירושלמי איתא בהדיא דאסור. כתב הרמב"ם המבשל בחמי טבריא פטור דהוי כתולדות חמה וכתב הר"ן דאסור להעמיד מאכל ע"ג חמי טבריא אבל מע"ש מותר ולהניח בתוכו אסור כמ"ש סי' שכ"ו ס"ג.

סעיף ד[עריכה]

(ח) בישול:     והוי יודע שכל דינים דאסורים משום בישול אפי' ליתן על הכירה או התנור קודם היסק אסור כמ"ש סוף סי' רנ"ג. מ"א.

(ט) וי"א:     והב"ח פסק כסברא ראשונה ועיין ס"ח מ"ש.

(י) לשרותו:     אפי' בכ"ר כמ"ש סעיף ט"ו דאין בישול אחר בישול. משמע מלשון הש"ע דאם לא נתבשל מע"ש רק נשרה בחמין אסור לשרותו בחמין בשבת וטוב להחמיר אם היד סולדת בחמין. מ"א.

(יא) מדיחים:     היינו שמערין עליו מכלי שני אבל אסור לשרותו אפי' בכ"ש דמחזי כמבשל ב"ח. ול"ד לתבלין בס"ט דתבלין עשוי למתק הקדירה ולא מיחזי כמבשל ונ"ל דבצל דינו כתבלין דעבידא לטעמא. מ"א.

(יב) המליח:     משמע דבמים צוננים מותר ולכן מותר לרחוץ הערינ"ג בשבת בצוננים אפי' הוא מלוח הרבה וכ"כ הב"י בסוף סי' זה בשם הפרדס בדג שקורין טונינ"א. ט"ז.

(יג) קשה:     וה"ה דבר מלוח שאין יכולים לאכלו כלל בלא הדחה ב"י ואיתא בגמרא דאם הדיח חייב.

סעיף ה[עריכה]

(יד) בישול:     אע"ג דאין בישול אחר בישול מ"מ יש בישול אחר צלי וה"ה שיש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב פסקי רקנט"י אבל לכ"ע אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפי' נצטנן וה"ה האפוי ודבר שנתבשל מותר לשרותו בחמין כמ"ש ס"ד מ"א. משקה בני ארץ ישראל שמרתיחין מים ומערבין קאוו"י בתוכה ופעמים שאין נותנין בו כל צרכו בעודנו רותח על האש ובעת שנותנין אותו בכוסות מוסיפין ונותנין על הכוס משחיקת הקאוו"י כדי לבשמו ולתקנו אם יעשה כן בשבת אסור להוסיף ולתת מן הקאוו"י בכוסות והעושה כן לכשיבנה בית המקדש חייב להביא חטאת שמנה מהר"א הלוי בתשובת גינת ורדים חא"ח כלל ג' סי' ב' וע"ש עד סי' ט' מה שהאריכו בזה חכמי א"י וכתבו דהמיקל יש לו על מה לסמוך והמחמיר תע"ב ועיין בס' זרע אברהם חא"ח סימן א' ועיין בתשובת פנים מאירות סימן פ"ד ובשבות יעקב ח"א הלכות שבת.

(טו) אפילו בכ"ש:     הטעם בב"י דלמא פת דרכיך מתבשל אפי' בכ"ש ויש מתירין הוא דעת הטור דס"ל דלא מצינו בישול בכ"ש אלא במלח לחד לישנא בס"ט ולא מידי אחרינא וכתב המ"א לפי מה שכתבתי בס"ד בשם ב"ח יש להחמיר בכ"ש דמחזי כמבשל. (אבל בספר אליהו רבה מביא בשם תשוב' מ"ב דמותר בכלי שני).

(טז) בכ"ר:     כיון שהוא יבש אין בישול לאחר אפיה.

(יז) שהיס"ב:     פי' שאין נותנים לחם במרק כל זמן שהיס"ב ונ"ל דאותם שחותכים בצלים דק דק ונותנים לתוך המרק לא ישימו רק אחר שלא תהיה היד סולדת בו דבלחם יש קולא מחמת שנאפה כבר ואפ"ה נזהרים כ"ש בבצלים ואע"ג דאפשר דבצלים לא מתבשלים בכ"ש מ"מ י"ל דשמא הוי כמלח ללשון א' דמתבשל כמ"ש בס"ט ע"ש דלא בקיאין אנו במידי דמקרי רכיך ואסור והיינו כל זמן שהיד סולדת בו במרק. ט"ז.

סעיף ו[עריכה]

(יח) סולדת:     אפי' לא נתבשל כל צרכו מותר שאין כאן אלא שמירת חומו ולא יבא לידי בישול גמור ט"ז ע"ש ועיין סט"ו.

(יט) בבצק:     אבל בדבר המתמרח אסור כמ"ש סי' שי"ד סי"א ועי' ט"ז.

(כ) חם:     ובדבר יבש שרי עס"ח.

סעיף ז[עריכה]

(כא) אסור:     דהוי כמניח ע"ג כירה לכתחלה בשבת רי"ו. וא"כ לפי מ"ש סי' רנ"ג ס"ב אם נטלו מע"ג כירה משחשיכה שרי ליתנו ע"ג קדרה ע"ש. מ"א.

סעיף ח[עריכה]

(כב) כירה:     דאפי' בדבר שאין בו משום בישול אסור להניחו ע"ג כירה דגזרינן שמא יחתה.

(כג) עיקר:     כיון שהקדירה מפסקת ל"ד לכירה דהתם הקדירה עומדת ע"ג האש ממש. מ"מ פכ"ב. ועיין מ"א.

סעיף ט[עריכה]

(כד) סולדת:     עיין מ"א ועיין ביורה דעה סי' צ"ד ס"ק ב' מש"ש בשם רש"ל.

(כה) של שור:     נהי דהבשר אינו מתבשל הלחלוחית שבו מתבשל. טור.

(כו) דם:     ומיירי שהודח אחר המליחה דאל"כ עדיין הוא אסור משום הדם שבמלח. ומ"מ פשט דעת הרב"י משמע דדוקא כשהוא עדיין מלוח אז המלח מסייע לבישול עיין מ"א.

(כז) מלח:     כבר כתבתי בס"ק י"ז דגם בבצלים דינא הכי כיון שהם חריפים ממהרים להתבשל ועינינו רואות דכשנותנים אותם בכ"ש רותח מתמתקים ממרירותם אחר שמונחים שם קצת שעה. ט"ז.

(כח) בטל:     עיין ט"ז שחולק והעלה שאין להתיר אכילה זו בשבת אלא ימתין עד לאחר השבת ע"ש ועיין מ"א. ונ"ל דמלח שעושין ממים שמבשלין אותם אין בו משום בישול דאין בישול אחר בישול. מ"א.

סעיף י[עריכה]

(כט) מכ"ר:     ואם עירה אזי הקליפה אסורה דנתבשלה בשבת ועי' במ"א.

סעיף יא[עריכה]

(ל) חמין:     ואפי' בחמי טבריא אסור ליתן צוננין באמבטי שהומשכה מן המעיין לתוכו אלא צריך ליטול מהאמבטי בכ"ש ואח"כ יתן המים לתוכה גמ' ועיין ט"ז.

(לא) ממים חמין:     ואפי' מכ"ר מותר לערות לתוך מים צוננין דהתחתון גובר על העליון ומצננו טור. ואע"ג דאסור לערות על תבלין כמ"ש ס"י דהוי ככ"ר הכא שאני שמתערבין החמין עם הצוננים ומתבטל חמימותן כיון שהצוננין מרובין. ונ"ל דאסור ליתן תתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מתבשל כדי קליפה וכ"מ ביורה דעה סי' צ"א ס"ד. מ"א ע"ש.

סעיף יב[עריכה]

(לב) מרובים:     ולא אמרינן דמצטרף הכלי דדבר שאין מתכוין אין ראוי לומר פסיק רישיה הוא ולחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי ע"ש ועיין מ"א.

סעיף יג[עריכה]

(לג) בכלי שני:     ועיין ביורה דעה סי' צ"ב ס"ק מ"ה כתבתי בשם הט"ז דאם שואב בכלי ריקן מן הכלי ראשון דאותו הכלי ששואב יש לו דין כ"ר לחומרא ע"ש דלא כמהרי"ל ולעיל סי' רנ"ח כתבנו דאין לטמון כל הכלי בתוך הכלי שני דא"כ ה"ל הטמנה אלא צריך להיות מגולה למעלה. ט"ז עיין שם.

סעיף יד[עריכה]

(לד) שהן חיין:     פי' אעפ"כ אסור ליתנן סמוך לאש אבל רחוק מהאש אפי' דבר שאין נאכל כמות שהוא חי שרי ולפ"ז אסור ליתן אלונטית או כלי עופרת סמוך לאש לחממו אם הוא קרוב כ"כ שיוכל להתיך שם או לשרוף עמ"ש המ"א ס"ק יו"ד בשם הרמב"ם ויש לדחות דכאן לא ניחא ליה שישרוף או שיתיך והוי דבר שאין מתכוין. מ"א ע"ש.

סעיף טו[עריכה]

(לה) נצטנן מותר:     דס"ל דאין בישול אחר בישול אפי' ברוטב ונצטנן.

סעיף טז[עריכה]

(לו) שהיד סולדת:     כתב הלבוש שיש ט"ס וצ"ל במקום שאין היס"ב דבמקום שהיס"ב אסור משום בישול ונ"ל דל"ד דהכא כיון שנתבשל כבר והוא יבש אין בו משום בישול כמ"ש סט"ו ועיין סי' רנ"ג ס"ה דאי' בהדיא כך. ט"ז ומ"א.

(לז) ונימוח:     דלא עביד כלום בידים אלא ממילא הוא נמחה.

(לח) דשרי:     מ"מ אסור מטעם בישול להאוסרים כמ"ש סט"ו.

(לט) ויש מחמירין:     משום דהשמן צף למעלה והוי בעין והוי נולד דדמי למשקין שזבו משא"כ בשלג דשרי כמ"ש סי' ש"ך ס"ט דכשנימוח במים אינו ניכר. ומשמע דאפילו בדיעבד אסור לאכול השומן דהוי נולד ומ"מ פשטיד"א עצמה מותרת דבשומן הבלוע בה אין איסור מידי דהוי אחתיכת בשר שמותר לחמם כמ"ש הרב"י ואכתוב בסמוך. ואפשר דכיון דנאסר השומן בעין חוזר ונבלע בפשטיד"א ונאסרה כמ"ש ביורה דעה סי' קי"ג ס"ג. ומ"מ יש להקל בדיעבד כמ"ש רמ"א. ונ"ל דמותר ליתן הפשטיד"א קודם שהוסק התנור כמ"ש סוף סי' רנ"ג דאפילו בנותן קדירה קודם שהוסק פטור אבל אסור וכ"ש הכא דיש מתירין ליתן אפי' אחר שהוסק לכל הפחות יש להתיר קודם שהוסק ומ"מ אין להקל בפני ע"ה ויש לעשות על ידי עכו"ם. כתב הב"י נראה אפילו למאן דמחמיר מותר להחם בשבת חתיכות בשר שמן אעפ"י שמקצתו זב כיון דדבר מועט הוא הנפשר לא חשיב ושרי לכ"ע עכ"ל וכתב א"ז דמותר להשים כד של יין שיש בו קרח על התנור כדי לפשר הקרח. כתב הרמב"ם פ"ט אחד נתן האור ואחד העצים ואחד הקדרה ואחד המים ואחד הבשר ואחד הגיס כולם חייבים משום מבשל שכל העושה דבר מצרכי הבישול ה"ז מבשל אבל נתן אחד הקדרה ואחד המים ואחד האור ואחד העצים ואחד הגיס ב' האחרונים חייבים. אבל נותן האור לא מתחייב כיון שהאור היה מתכבה ולא היה התבשיל מתבשל אם לא היה השני נותן העצים אבל ברישא מיירי שהביאו שניהם האור והעצים ביחד כ"מ בשם ר"י בי רב. וצ"ל דמיירי שלא הצית האש אלא הביאו ממקום אחר ונתנו פה דאלו הציתו חייב משום מבעיר. ורש"י פי' דכשמוליך גחלת ממקום למקום היא מתלבה מרוח הליכתו וחייב משום מבעיר ועיין ר"ל בן חביב סי' כ"א. וכתב המ"מ ויש אומרים שאין חיוב ההגסה אלא בהגסה ראשונה אבל משהגיס פעם א' דבלא מגיס מתבשל ופטור וכ"ד הרמב"ן והרשב"א. ובודאי לד"ה כל שאין בבישולו חיוב כגון מבושלת כל צרכו אין בהגסתו חיוב עכ"ל. וב"י סי' רנ"ג כתב בשם הכלבו דמגיס חייב משום מבשל אפי' בקדרה מבושלת כל צרכו כל זמן שהיא על האש ע"ש.

סעיף יח[עריכה]

(מ) אסור:     דבזה יש משום צובע.

(מא) ולכתחלה וכו':     והעולם נהגו היתר במיני קטניות שמוציאין אותו בכף כיון דא"א בענין אחר ויש להם על מי שיסמוכו עיין מ"ש סי' רנ"ג סעיף ד' מ"א. וט"ז כתב נלע"ד דהוצאה בעלמא בלי שום היפך בקדירה אלא ליקח חתיכה אין כאן זהירות אף ע"פ שלא נתבשל כל צרכו אסור אפילו בהוצאה שנמצא מגיס מ"מ בנגמר כל צרכו אין להחמיר בהוצאה רק שיחמיר להפוך בקדרה הרוצה להחמיר ועיין סוף סי' שכ"א ועיין בפנים מאירות סי' פ"ד.

סעיף יט[עריכה]

(מב) המדורה:     וה"ה במעבירו מהאש כל זמן שהוא רותח שהיס"ב אסור לטוח עליו שום דהא עדיין כ"ר הוא וכ"כ הפוסקים ביו"ד סי' צ"ד ס"ק כ"ה בדבר שהוא גוש אפי' בכ"ש מבשל וכ"ש צלי ע"ש והרבה אין יודעים להזהר כשצולין אווזא וכשמוציאין אותה בעודה רותחת מושחין עליה שום וזהו איסור כל זמן שהיס"ב ט"ז. וכתב המ"א ונ"ל דבשומן מותר לטוחו דאין בו משום בישול כמ"ש סי"ו ומשום נולד ליכא כיון דאינו בעין ובלבד שלא ירסקו בידים רק יניחנו עליו מעט מעט והוא נימוח מאליו ואפשר דזהו מיקרי בעין מידי דהוי אקדירה שיש בה רוטב וצ"ע עכ"ל ומכאן ראיה שמותר לטוח שומן אווזא שנקפה ע"ג מיני קמחים וקטניות כגון לאקשי"ן ערביזי"ן היר"ז שנותנים ע"ג קערה. א"ז בשם דרישה (ובספר אליהו רבה הניח קצת בצ"ע ע"ש).