מדוע לא לקח דוד את כלי נשקו כשברח משאול?

(שמואל א כא ט): "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ 'וְאִין יֶשׁ פֹּה תַחַת יָדְךָ חֲנִית אוֹ חָרֶב, כִּי גַם חַרְבִּי וְגַם כֵּלַי לֹא לָקַחְתִּי בְיָדִי, כִּי הָיָה דְבַר הַמֶּלֶךְ נָחוּץ'; וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן 'חָרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הכִּית בְּעֵמֶק הָאֵלָה, הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד, אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ - קָח, כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה'. וַיֹּאמֶר דָּוִד 'אֵין כָּמוֹהָ - תְּנֶנָּה לִּי'".

מדוע באמת לא לקח דוד את כלי מלחמתו? הרי דוד היה שר אלף והיתה לו חרב, ובסוף הפרק הקודם הוא עדיין דיבר עם יהונתן לפני שברח - מדוע לא ביקש מיהונתן שיביא לו את הנשק האישי שלו?

ייתכן שהסיבה היא, שהנשק האישי של דוד היה "רכוש צה"ל" - הוא קיבל אותו משאול, והיה שייך לצבא שאול. לאחר ששאול למעשה "פיטר" את דוד מצבאו (בכך שרצה להרוג אותו), דוד כבר לא היה רשאי להשתמש ברכוש הצבא, ולכן לא לקח אותו עמו.

אולם, חרב גלית הפלשתי היתה שייכת לדוד מן הדין, שהרי דוד הרג את גלית במלחמה, ועל-פי חוקי המלחמה, מי שהורג אדם במלחמה זוכה בכלים שלו (שמואל ב ב כא): "וַיֹּאמֶר לוֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹ אַבְנֵר 'נְטֵה לְךָ עַל יְמִינְךָ אוֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹ עַל שְׂמֹאלֶךָ וֶאֱחֹז לְךָ אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְקַח לְךָ אֶת חֲלִצָתוֹ ' וְלֹא אָבָה עֲשָׂהאֵל לָסוּר מֵאַחֲרָיו"), ולכן דוד רצה לקחת דווקא אותה.

אמנם, דוד לא רצה לספר את כל זה לאחימלך, כדי שלא לחשוף את העובדה שהוא בורח משאול, ולכן לא ביקש דווקא את חרב גלית אלא כל "חנית או חרב"; אך הוא ידע שבעיר הכהנים לא תימצא שום חרב פרט לחרב גלית, ולכן בא דווקא לשם.

חז"ל הדגישו את הקפדתו היתרה של דוד על דיני ממונות, גם בזמן מלחמה; ראו למשל בבא קמא ס :

" ( שמואל ב כג,טו ) ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער ? ( פסוק טז ) ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער [וגו'] [ וישאו ויבאו אל דוד ולא אבה לשתותם ויסך אתם לה' ] ( סנהדרין: זקני השער );   מאי קא מיבעיא ליה?

אמר רבא אמר רב נחמן: טמון באש קמיבעיא ליה ( מעשה בא לפניו במחנה ששרפו אנשיו גדיש של ישראל, ונצרך לשאול הלכה ): אי ( אם חייבין לשלם כלים הטמונים בתוכו ) כרבי יהודה אי ( פטורין ) כרבנן? ופשטו ליה מאי דפשטו ליה.

רב הונא אמר: גדישים דשעורים דישראל הוו ( אקרא סמיך, דכתיב (דברי הימים א יא,יג, שם מסופר אותו הספור): ותהי חלקת השדה מלאה שעורין ), דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה: מהו להציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה - מלך אתה, [ומלך] פורץ ( גדר שדה אחרים ) לעשות לו דרך ( ולאוכלוסין שלו דאמרינן בבבא בתרא (דף ק:) דרך המלך אין לה שיעור ) ואין מוחין בידו. "ורבנן - ואיתימא רבה בר מרי – אמרו: גדישים דשעורין (" "בדברי הימים א יא,יג" ") דישראל הוו, וגדישין דעדשים (" "בספר שמואל: שמואל ב כג,יא" ") - דפלשתים, וקא מיבעיא להו: מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו על מנת לשלם גדישין של עדשים דפלשתים? שלחו ליה (" "יחזקאל לג,טו" ") חבול ישיב רשע גזילה ישלם [" "בחקות החיים הלך לבלתי עשות עול חיו יחיה לא ימות" "]: אף על פי שגזילה משלם - רשע הוא; אבל אתה - מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו" . "