(קהלת א ו): "הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם, וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ"

הרוח הולכת (נושבת) לכיוון דרום, ומסתובבת ונושבת לכיוון צפון;  ומסתובבת ומסתובבת והולכת, ושבה (וחוזרת) על אותו מקום שבו הסתובבה בהתחלה.

1. הפסוק מתחיל בפועל הולך, ולכן יש שפירשו שהוא מתייחס לשמש מהפסוק הקודם. הפסוק הקודם דיבר על תנועת השמש במשך היום - מהזריחה במזרח עד השקיעה במערב; הפסוק שלנו מדבר על תנועת השמש במשך השנה - מהדרום ("חוג הגדי") בחורף עד הצפון ("חוג הסרטן") בקיץ. לפי זה, המילה רוח עניינה כיוון, כמו ב (זכריה ב י): "כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם"( פירוט ).  ( רש"י , מצודות, ספורנו; וכן רבי יהושע, בבלי בבא בתרא כה: ) .

2. אולם, מסתבר יותר שבקטע 4-7 כל פסוק מדבר על "יסוד" אחר - ארץ, שמש, רוח, מים - כנגד ארבעת מצבי הצבירה (מוצק, אנרגיה, גז, נוזל). וכך פירשו אבן עזרא ורוב התרגומים לאנגלית .

סובב - בלשון המקרא הוא פועל עומד, ומשמעו כמו מסתובב בלשון ימינו .

הרוח - בלשון ימינו שם-עצם נקבה, אבל בלשון המקרא לפעמים שם-עצם זכר, ולכן בפסוקנו הרוח סובב וגם הולך.

הפסוק ממשיך לתאר את השיעמום וחוסר-השינוי בעולם (המתואר בפסוקים 4-9), והפעם בנוגע לאויר - הרוח. בפרק יא ישנו קטע מקביל, ובו הפסוק המקביל לפסוקנו הוא קהלת יא ד: " "שֹׁמֵר רוּחַ לֹא יִזְרָע, וְרֹאֶה בֶעָבִים לֹא יִקְצוֹר." "כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ מַה דֶּרֶךְ הָרוּחַ, כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה, כָּכָה לֹא תֵדַע אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הַכֹּל. בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ; כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים" ": הרוח הוא מפתיע; הוא אמנם מסתובב באותם מקומות, אבל אי אפשר לחזות ולדעת את מסלולו מראש, והדבר מוסיף עניין ואתגר לחיים. החקלאי, המעוניין לזרוע, אינו צריך לחכות שמזג האויר יתאים לזריעה, אלא לזרוע שוב ושוב בזמנים שונים, ובסופו של דבר, בוודאי כיוון הרוח ישתנה לטובה, כך שלפחות אחד ממחזורי הזריעה יצליח ( פירוט ). ראו התמודדות עם שיעמום בספר קהלת .