ביאור:קהלת א יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.




ברוב חכמה - רוב כעס, יוסיף דעת - יוסיף מכאוב[עריכה]

יש לשמור על איזון גם בלימוד חכמה ודעת:

(קהלת א יח): "כִּי בְּרֹב חָכְמָה - רָב כָּעַס, וְיוֹסִיף דַּעַת - יוֹסִיף מַכְאוֹב"

בספר משלי אמר שלמה, שהחכמה והתבונה מביאות אושר, (משלי ג יג): "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה"( פירוט ). כאן, בספר קהלת, הוא לכאורה אומר את ההיפך - שהחכמה מביאה כעס ומכאוב! 

א. יחיד[עריכה]

ע"פ המסורת, שלמה חיבר את ספר משלי כשהיה צעיר, ואת ספר קהלת - כשהיה זקן. בצעירותו, חשב שלמה שהחכמה היא המפתח לאושר, אך ככל שהתבגר והזדקן, הוא התפכח וגילה שהחכמה עלולה להביא דווקא צער וכעס, כאשר מרבים בה יותר מדי:

1. הפסוק שלנו מדגיש "כי ברוב חכמה רוב כעס" - כשאדם לומד הרבה מדי, ואינו מאזן את החכמה שלו על-ידי פיתוח צדדים אחרים באישיותו, האישיות שלו מתעוותת: הוא שם לב לכל הפגמים שיש בעצמו ובאחרים, ומרבה לכעוס עליהם; הוא שוכח לקיים את חובותיו החברתיות, ומעורר את כעסם של הבריות. וכך אמרו חז"ל: " "כל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה וגוררת עוון" ".

כשאדם לומד הרבה, יותר מהיכולת שלו ליישם, ואינו משתמש כראוי במתנת החכמה שה' נתן לו, הוא מעורר את כעסו של ה': " "כל שחכמתו מרובה ממעשיו - אין חכמתו מתקיימת" ". לפי חלק מהמפרשים, זה היה חטאו של אדם הראשון, שרצה רק לדעת טוב ורע בלי לעבוד (ראו דעת טוב ורע ).

2. הפסוק שלנו מדגיש " ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" - כשאדם מוסיף דעת, מעבר לממוצע בחברה שהוא חי בה, הוא מרגיש בודד, אין לו עם מי לדבר, וכתוצאה מכך ליבו כואב.

ב. ציבור[עריכה]

הפסוק שלנו נכון לא רק לגבי אדם יחיד אלא גם לגבי האנושות כולה. החכמה וההשכלה משפרות את איכות החיים שלנו ומביאות לנו אושר, אך ככל שאנחנו לומדים יותר, אנחנו מקבלים יותר כוח שמאפשר לנו להרוס את עצמנו ואת העולם כולו בלחיצת כפתור (ע"פ אייל נווה, נח"ת חיפה ה'תשנ"ו) . כשלא מאזנים את לימוד החכמה בפיתוח ערכים רוחניים, התוצאה היא כעס ומכאוב.

ולפי חז"ל, הפסוק מתייחס לא רק לחכמה אנושית אלא גם לחכמת התורה שנמסרה לעם ישראל: " "אלמלא חטאו ישראל - לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד... כי ברוב חכמה רב כעס (ולפי שבעטו וחטאו - נוסף להם רוב חכמה שאר הספרים, להטריחן יותר)" " (רב אדא ברבי חנינא (רש"י), בבלי נדרים דף כב ) . כשיש יותר מדי חכמה, גם אם מדובר בחכמת התורה, התוצאה היא כעס ומכאוב.

מקורות ופירושים נוספים[עריכה]

אמרה עממית אומרת " "אין שכל - אין דאגות" "; אולם בספר קהלת נאמר, (קהלת ז ט): "אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס, כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ"- הכסיל, שלא למד חכמה כלל, נוהג לכעוס הרבה ( פירושים נוספים ); בפסוק שלנו נאמר, שגם החכם, שלמד חכמה יותר מדי, כועס הרבה. הפתרון הוא, כפי שכתבנו, באיזון - ללמוד חכמה, אבל לא הרבה מדי; וכן לאזן את הלימוד התיאורטי בתרגילים מעשיים של התגברות על הכעס (וראו גם: כעס - לחכם או לכסיל? / חגי הופר ;   פסוקים נוספים על כעס בספר קהלת ).

התוצאות השליליות של עודף דעת נזכרות, לפי חלק מהפירושים, גם בפרשת גן עדן (ראו דעת טוב ורע ). גם עמים אחרים הכירו בסכנות שבעודף ידע (ראו למשל אפלטון והתנ"ך: הכסילות ).

חז"ל למדו מפסוק זה גם הלכה מעשית - ככל שאדם יודע יותר, הצואה שלו מסריחה יותר... (ראו בבלי סוכה מב ב ) .

מאמרים נוספים - באדיבות גוגל[עריכה]



הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:ברוב חכמה - רוב כעס, יוסיף דעת - יוסיף מכאוב


מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2010-10-01.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mgilot/qh-01-18