קטגוריה:שמואל א יז מט

• לדף התרגום על כל הפרק •

גוליית ודוד גמרו לדבר ולאיים מה הם יעשו לגווית השני.
גוליית ודוד התקרבו אחד לשני בכוונה להלחם.
גוליית ודוד קיבלו את תנאי הקרב, למרות שגוליית לא ידע שהוא יפגע באבן מרחוק.

דוד הסתיר את הקלע ואת חלוקי הנחל עד לרגע זה.
גוליית היה קרוב מספיק, אולי כ10 מטרים. גוליית היה בתנועה קדימה במהירות המרבית שהוא היה יכול לנוע עם המשקל הכבד של שריונו.
דוד סובב את הקלע והביא את האבן למהירות המרבית ושיחרר את הרצועה של הקלע כדי שהאבן תעוף לקראת גוליית.
גוליית הבין מה עומד לקרות לו אבל המשיך בריצה בתקווה שהוא לא יפגע וכך הוא יסגור את המרחק ביניהם ויוכל להכות בדוד בחרבו.

סביר שגודל האבן היה ככדור ביסבול, והיא נעה במהירות של 100 מיל לשעה (כ160 קמ"ש או 45 מטר לשניה).

דוד לא חשב שבאבן הראשונה הוא יפיל את גוליית ולכן הוא הביא חמישה חלוקי נחל, והוא יוכל להשתמש בחלק מהם גם פעם שניה במקרה הצורך.
דוד שחרר את האבן, ומסופר לנו: "וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ"
מצודת דוד מסביר: ""במצחו" - נכנסה בכובע הנחושת ונקבה ונטבעה במצחו"- וזה מראה שהנושא הטריד אותו - שהאבן פגעה במצח המכוסה בכובע נחושת והמשיכה לטבוע במצח עצמו.
כדי שהאבן תטבע במצחו האבן צריכה להיות קטנה (בלורה). אבן כזו, חוץ מאשר במצח חשוף, לא תגרום כל נזק לשריון הקשקשים ולמגני הרגלים של גוליית. לכן קשה לקבל שכך בא דוד לקרב, ואלוהים עזר לו בנס. לא ברור שכך היה, הן לא נעשתה חקירה לאחר המוות, ושאול, כאשר ראה את ראשו הכרות של גוליית, לא בדק ולא דיבר בעניין.

אבן בגודל כדור ביסבול הטסה במהירות מלאה, על ידי קלע, תגרום לאדם הלם, ותפיל אותו מרגליו, בכל מקום שהיא תפגע. אפילו אם דוד החטיא, גוליית היה מנסה לשנות כיוון ונופל.

קיימת אפשרות שחלוק הנחל הגדול התנפץ על כובע הנחושת של גוליית, נשבר לפצלות חדות של אבן, ורסיס אבן טבע במצחו של גוליית. כך התאור אינו סותר את הכתוב.

רש"י מציין: "ויפל על פניו" - "לא היה לו לפול אלא לאחוריו שהרי על מצחו הוכה." ניתן להבין שהדבר הטריד את רש"י והוא לא קיבל את הסיפור ככתבו.
כמובן אם גוליית היה בתהליך ריצה קדימה, הגוף ימשיך בתנועה קדימה גם לאחר המכה, אבל לפחות הראש יפנה אחורה.
ניתן לחשוב שגוליית נפגע בראש, או בחזה או אפילו האבן עברה קרוב לראשו והוא זז ואיבד שיווי משקל ונפל קדימה על פניו.

לבטח פניו של גוליית רוסקו מהנפילה על פניו, וקשה היה למצוא את הנזק שגרם חלוק-הנחל.

לא חשוב אם גוליית מת או לא מפגיעת האבן. בגלל משקלו הכבד של השריון, כאשר גוליית נפל על האדמה הוא לא היה מסוגל לקום ללא עזרה. דוד מיהר לגוליית לפני שאחרים יבאו לעזור לגוליית לקום, לקח את חרבו של גוליית, שגוליית היה גאה בה כי זה היה הסימן לגדולתו של אלוהי הפלישתים, וערף את ראשו של גוליית. ברגע זה לא נשאר ספק שגוליית מת והתחרות נגמרה בנצחון דוד ואלוהי ישראל.

כמובן שברור שגולית איבד שיווי משקל ונפל. אולם צרוף המילים "וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה", ללא הקשר, מזכיר נתינת כבוד לאדון:

• "וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו; וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים, לֵאמֹר" (בראשית יז ג).
• "וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם; וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה" (בראשית מד יד).
• "וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ, הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים" (בראשית נ יח).

ברגע שגוליית ראה את הקלע הוא הבין שסופו קרוב.
קיימת אפשרות שגוליית בכוונה נפל על פניו, השתחווה ונכנע לדוד ואלוהיו.
כדי שלא נחשוב שגוליית נכנע ודוד סרב לרחם עליו, הכתוב מדגיש שגוליית נפל רק לאחר שהוא נפגע ואולי כבר מת.
אולם דוד, כדבריו, כבר הודיע לגוליית שגזר דינו נחרץ כי הוא חרף את אלוהים וקילל אותו, וכמלך לעתיד, דוד לא היה יכול לחזור מדבריו, ולכן הוא כרת את ראש הפלישתי כהוכחה שגזר הדין הוצא לפועל במלואו.^[1]

התנ"ך מביא לנו סיפורים שמהם אנו לומדים איך לשרוד ולהמשיך לשמור על קיומינו וקיום אלוהינו.
אין ספק שמטרת הסיפור היא לא להביא לנו נס, ושעמנו שרד את הצעתו של גוליית להפוך לפלישתים רק בזכות הנס שהאבן פגעה במצח והרגה את גוליית.
אנו חייבים:

• לחשוב בצורה מקורית, שונה מאחרים. להכיר במתנה שקיבלנו מאלוהים - יכולת חשיבה.
• ללמוד את חוקי התורה וחוקי המקום, ולדעת להשתמש בחוק לטובתנו, בלי להביא אשם על עצמנו.
• כאשר יש מאבק (ותחרות) חייבים ללמוד את כל היתרונות של האויב ושלנו.
• חייבים לנסות את הכלים של האויב ולמצוא את נקודות התורפה שלו ושלנו.^[2]
• להטעות את האויב, להסתיר את הזמן והדרך בה הוא יותקף.^[3]
• להתקיף את נקודות החולשה של האויב ולנצח.^[4]