מלבי"ם על שמואל א יז

<< · מלבי"ם · על שמואל א · יז · >>

(א) השאלות (א - ב) למה אמר ב"פ ויאספו פלשתים, ויאספו שוכה? ואחר שנאספו שוכה איך אמר שחנו בין שוכה ובין עזקה?:

"ויאספו פלשתים". מספר כי בסור רוח ה' מראש מלכם, נשתה גבורת ישראל וגבר אויב הפלשתים אשר זה מקרוב נפלו לפני יונתן לבדו, עתה ערב לבם ללחום בישראל, ולא זאת לבד אלא כי תיכף שאספו את מחניהם בארץ פלשתים הלכו לארץ יהודה ושם גמרו האסיפה, וז"ש "ויאספו שוכה אשר ליהודה", ולא פחדו להתאסף בארץ יהודה כאילו כבר כבשו הארץ, ותיכף אחרי התאספו בשוכה נעתקו משם אל אפס דמים להתקרב אל מחנה ישראל ושם חנו במחנה:

(ב) "ושאול ואיש ישראל". הם לא ערב לבם לגרשם משוכה בתחלת אסיפתם, וגם פחדו להתקרב אליהם, רק "נאספו ויחנו בעמק האלה", רחוק משוכה, שלפי זה הפלשתים יצאו משוכה אל אפס דמים להתקרב אל מחנה ישראל (ולא בהפך), וזה מורה על כי נמס לב ישראל:

(ג) ומצד זה שהתקרבו הפלשתים עד ההר מזה כנגד מחנה ישראל, לא הפסיק ביניהם רק הגיא שבין ההרים:

(ד) "ויצא". וחוץ ממה שמלך ישראל חת וירא, ערב לב גבור אחד ממחנה פלשתים לחרף את המחנה בכללה ולהחרידם, ועז"א "ויצא" איש הבנים, שהוא ירד ממחנות פלשתים אשר בהר אל העמק שבין המחנות. וספר כי גבורת האיש הזה לא היתה מצד צורתו, רק מצד חוזק גופו. אם בגבהו, שהיה גבוה שש אמות וזרת:

(ה - ו) אם מצד מלבושיו אשר יגינו עליו מכלי נשק, היה מוקף ברזל ונחושת, על ראשו כובע נחושת, ועל גופו שריון, ועל רגליו מצחת נחושת. ואם בגודל כחו לשאת משקלים כבדים, אומר "ומשקל השריון" וכו':

(ז) ואם בגודל כלי הזיין שלו וכבד משקלם, אומר "ועץ חניתו" וכו':

(ח) השאלות (ח) למה חלק הפלשתי דבריו לשני מאמרים? מה הוסיף במאמר השני שאמר תנו לי איש, שכבר אמר זה בארך? במה חרף מערכות ישראל אם אינם רוצים בזה לתלות הצלחת המלחמה באיש אחד, והם כולם גבורים וילחמו עם הגוי כולו ועם הפלשתי בכללם? מדוע לא שמרו הפלשתים התנאי הזה, וגלית נהרג והם לא השתעבדו לעבדים? מה רצה במה שאמר הלא אנכי הפלשתי? וכן מ"ש ואתם עבדים לשאול, מי לא ידע זאת? ולמה כפל והייתם לנו לעבדים, ועבדתם אותנו?:

"ויעמד ויקרא". הרב מהרי"א כתב בזה שמקצת החכמים יאמרו שהיה ענין דוד וגלית כמו שהמנהג עוד היום בארצות אדום וישמעאל, שבהיות מחלוקת בין איש לאיש בין דין לדין והמשפט נעלם יסכימו ביניהם להלחם עליו, ויאמרו שישפט ה' השופט ביניהם כי הוא יודע תעלומות, ויסכימו שהאיש אשר תגבר ידו על יד רעהו יעשה כרצונו ויצלח, כי בזה יודע כי הוא צדיק בדינו, וכי יפול הנופל u1491 דמו בראשו כי הוא רשע בדינו. וככה ג"כ בהקבץ עמים יחדיו מערכה מול מערכה, פעמים יבחרו ביניהם שני אנשים נצים, ילחמו בעד הגוי כולו, ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, ונקרא בלשונם ריקטו"י. והוא דחה זה בשתי ידים, ויאמר שמעשה דוד וגלית לא היה מזה המין ולא עלתה כזה על לבם, מאשר התיחדות הלוחמים הנקרא ריקטו"י לא יעשה כ"א בתנאים ידועים למלכי ארץ ומנהגם בזה תורה היא, והוא התנאי הא' שכן לא יעשה כי אם לאמת דבר מסופק בין הלוחמים, והם לא נלחמו על דבר מסופק ביניהם. התנאי הב', שלא ילחמו הלוחמים כי אם בהסכמת הדבר ביניהם ועם באור התנאים המוסכמים ויכתבו אותו זכרון בספר והעד עדים, ופה אותם הדברים אשר דבר גלית לא הוסכמו בין ישראל ובין הפלשתים, ולא נכתבו ולא נשבעו עליהם, ולא פירשו ענין העבדות ותנאיו, לפי שהיו דברי גוזמא וחרופין לא תנאים מוסכמים. התנאי הג', שאחרי כן ישתוו שני הלוחמים בעניני מלחמתם בזמן ובמקום ובכלי זיינם במדה במשקל ובמשורה, באופן שאחד מהם לא יוליך חרב וחנית שלא יהיה לחברו כמוהו בשוה, ולא יבדלו כי אם בכח וגבורה הטבעיית אשר להם ובמשפט האלהי, ופה הנך רואה שגלית היה כובע נחושת על ראשו ושריון קשקשים וכידון על כתפיו ודוד הלך בחמשה חלוקי אבנים בקלע ובמקלות ובכלי הרועים, האם היו כליהם משתוים? גלית לא יכול להתנענע הנה והנה מכבד כליו, ודוד רץ לקראתו ויקלע והיה דעתו אם יכנו מוטב ואם לאו יברח והוא לא יכול לרדוף אחריו, הזה השתוות הלוחמים? התנאי הד', שיהיו ביניהם שופטים ושוטרים לישר הלוחמים ולבחון כלי מלחמתם ולסדר העת והמקום ויכריחום לקיים תנאיהם אשר שמו ביניהם, ופה לא היה זה, והאות, כי דוד הרג את הפלשתי, ועכ"ז לא נשתעבדו הפלשתים לישראל כפי התנאי, רק ראו כי מת גבורם וינוסו. מבואר מכ"ז שלא היו דברי גלית רק דברי חירוף לבד, עכ"ד. ואני אומר שהמאמר הראשון שאמר הפלשתי למה תצאו לערוך מלחמה, ברו לכם איש וירד אלי, באמת היה על מנהג התיחדות הלוחמים, שרצה שיבחרו איש כנגדו, ויטילו התנאים ביניהם שמי שינצח את חברו הוא ועמו צדיק בריבו, והמנוצח יהיה לעבד. ומה שטען בתנאי הא' שכן לא יעשה כי אם לאמת דבר מסופק בין הלוחמים, הנה גם פה היה ביניהם דבר מסופק, כי תחלה כבשו הפלשתים את ישראל ועבדו בם ימים רבים, והמה מרדו בם וישימו להם מלך, וזה היה סבת המלחמה כי רצו הפלשתים לרדות בם כמקדם, ורצה שיתאמת זה ע"י התיחדות שני לוחמים. וז"ש למה תצאו לערך מלחמה, ר"ל למה תשפכו דם המונים בחנם, הלא טוב יותר כי יתברר הדבר ע"י שני לוחמים. ובאר הדבר המסופק שביניהם, "הלא אנכי הפלשתי ואתם עבדים לשאול", כי הפלשתים לא היה להם מלך רק סרנים, באופן שהממשלה מיוחס אל העם כולו, ועז"א הלא אנכי הפלשתי, וטוען בעד הפלשתים שהיו מושלים בכם, ואתם הלא אתם עבדים לשאול ואינכם רוצים להיות תחת פקודתנו, וזה הטענה בינינו אשר יתברר על ידי התיחדות הלוחמים, שכבר נבחר הוא מן הפלשתים, שעז"א הלא אנכי הפלשתי, וא"כ ברו לכם איש ג"כ מצדכם. ועתה התנה ג"כ התנאים שיושמו ביניהם, והוא:

(ט) "אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים". וכן בהפך. ואמר ג"כ כי יותר יפסידו הפלשתים אם ינוצחו ממה שיפסידו ישראל אם ינוצחו, כי הפלשתים הם עם חפשי, ואם ינוצחו יהיו עבדים, אבל אתם גם עתה אינכם חפשים כי אתם עבדים לשאול, ולא תפסידו מאומה. ועז"א "ואם אני אוכל לו והכיתיו והייתם לנו לעבדים" "ועבדתם אותנו", ר"ל הלא גם אז לא תפסידו מאומה, רק שתחת שעתה אתם עובדים את שאול תעבדו אותנו, בענין שע"י המלחמה יתברר למי תהיו עבדים אם לשאול אם לנו, אבל בהפך מצדנו יתברר אם נהיה חפשים או עבדים. והנה לפ"ז הלא ברר התנאים וההסכמות שיושמו ביניהם, וברר ג"כ הדבר המסופק שביניהם, ואם היו ישראל מרוצים לזה אז באמת היו כותבים את התנאים והסכמות בספר והעד עדים והיו משימים שופטים לברר את הכל, והיו בוחרים הזמן והמקום והיו מעיינים שישתוו הלוחמים בכלי זיינם ובבגדיהם וכיוצא, אולם ישראל לא הסכימו עמו לאמת משפט המלחמה על המנהג הזה רק שילחמו עם בעם ממלכה בממלכה, וזאת לא יחשב להם לחרפה, כי בזה לא הראו מורך לב ופחד במה שבלתי רוצים שתהיה המלחמה ע"י שני אנשים לבד, שלפעמים יקרה לאחד מקרה ופגע חולי או אסון ואיך כל העדה יאשמו להיות עבדי עולם. ולכן לא כתבו התנאים ולא נעשה כל הראוי לעשות במנהג התיחדות הלוחמים. וגם לא היה בזה עד עתה חירוף מצד הפלשתי, כי במה שקרא להם שילחמו עפ"י מנהג התיחדות הלוחמים לא חרפם עדיין, כי הדבר תלוי בידם אם להתרצות אל תנאים אלה אם לא. רק אחר שראה הפלשתי שישראל לא הסכימו לעצתו, והוא היה דעתו לחרף ולגדף, אז חדש מאמר אחר חדש, וז"ש:

(י) "ויאמר הפלשתי אני חרפתי את מערכות ישראל היום הזה". אמר להם דעו כי כוונתי היה לחרפם ולבזותם לאמר שאין ביניהם איש גבור חיל כמוני, כי הגם שעל מה שאמרתי והתניתי שמי שינוצח יהיו כל עמו עבדים ע"ז תוכלו להתנצל שאינכם רוצים שתתברר המלחמה בדרך הזה, הנה עתה אני אומר "תנו לי איש ונלחמה יחד", הראו נא אם יש בכם גבור כמוני שילחם אתי, וזה יהיה בלא תנאים הקודמים, כי המלחמה תהיה כדרכה עם בעם, אחר שאינכם רוצים שתתאמת משפט המלחמה באופן זה, בכ"ז אחר שאני אומר לכם בדרך חירוף וגדוף כי אין בכם גבור חיל, בהכרח צריכים אתם לבקש איש שילחם אתי מקנאתו אל כבוד בני עמו אשר אני מחרפם ומגדפם. והנה לפ"ז במאמרו זה השני, לא רצה כלל שיהיה עפ"י משפט התיחדות הלוחמים, רק אמר לכם דרך חירוף, ולכן דוד שהלך לנקום נקמת עמו לא התנה תנאים ולא העמיד עדים ושופטים ולא עיינו שישתוו הלוחמים בעניניהם, כי יצא אליו מחמת מאמרו זה השני שהיה חירוף וגדוף, לא מחמת מאמרו הראשון שלא נתרצו בו ישראל כלל:

(יא) "וישמע". והנה שאול וישראל נמוג לבבם מיראת הגבור הזה, הגם ששמעו דברי חרופיו לא נמצא בם מי שילבש נקם תלבושת:

(יב) השאלות (יב - יז) מה ראה לספר פה יחוס דוד ומספר אחיו, שמלבד שאין פה מקומו כבר הודיע למעלה שהיה בן ישי ושהיו לו שבעה אחים (כנ"ל סי' טז)? ולמה יודיע פה שישי היה זקן, למעלה היה לו לספר זאת? ומ"ש וילכו - הלכו, אחרי שאול הוא מותר לשון, ואמר פעם ב' ושלשה הגדולים הלכו אחרי שאול והוא למותר, ומה מודיע שדוד הוא הקטן? ומ"ש ויגש הפלשתי ארבעים יום מקומו למעלה לא כאן:

"ודוד". טרם יבא לספר ענין דוד, הקדים להשיב על שתי שאלות שישאל המעיין פה, א] איך במלחמה הזאת לא נמצא דוד בין אנשי החיל, הלא מטבע הגבור להמציא את עצמו אל מקום ששם יוכל להראות גבורתו, ומדוע נפקד דוד מלבא אל המערכה. ב] אחר שדוד עמד בתמידות לפני שאול ויהי לו נושא כלים איך לא שמע ענין הפלשתי ולא התעורר על דבריו עד אחר ארבעים יום? משיב על השאלה הראשונה "ודוד בן איש אפרתי הזה", שכבר היה נהוג ביניהם שהצבא היוצא למלחמה היה מתחלק לפי בתי אבות, שהאיש שהיה לו שמונה בנים יצאו הגדולים למלחמה והקטנים מהם נשארו בבית לשרת את אביהם, בפרט אם היה האב זקן ובעל נכסים שהיה צריך שישארו רובם בביתם לשרתו ולשמור את מקנהו, וזה היה פה, שישי אביהם היה לו "שמונה בנים והוא היה זקן":

(יג) "ושלשת בניו הגדולים כבר "הלכו" למלחמה". והם אלה ש"הלכו" עמו תמיד, וז"ש "וילכו" וכו' "הלכו":

(יד - טו) "ודוד הוא הקטן". מכולם, והיה כפי הנהוג שישאר בבית אביו. ובזה משיב גם השאלה השניה הלא דוד נמצא אצל שאול ואיך לא שמע מדבר הפלשתי, כי מצד שהוא הקטן "ושלשה הגדולים הלכו אחרי שאול", מצד זה "ודוד הולך ושב מעל שאול", הוכרח לשוב לביתו "לרעות את צאן אביו", ולכן:

(טז) "ויגש הפלשתי" וכו' "ארבעים יום". כי אם לא היה דוד בבית לחם היה נלחם עמו ביום הראשון:

(יז) "ויאמר". ע"י שהתעכבו ארבעים יום אזל הצדה מכליהם, שלח להם צדה:

(יח) השאלות (יח - כד) מ"ש ששאול בעמק האלה, מלבד שאין פה מקומו, כבר נודע זה בפסוק ראשון. מ"ש ויבא המעגלה והחיל היוצא אל המערכה, מהו מעגלה ומהו מערכה? למה בפסוק ד' אמר ויצא ובפסוק כ"ג אמר איש הבינים עולה? שם אמר ממחנות ופה ממערכות, והוסיף פה שנסו מלפניו:

"ואת". וגם שלח בידו מנחה לשר האלף, וצוהו לפקוד שלום אחיו ולקחת ערובתם, שהוא לדעת הרד"ק שישלם חובותם ויקח בחזרה המשכנות שנתנו. ולדעת חז"ל שיביא גט כריתות לנשיהם:

(יט) "ושאול". גם זה מדברי אביו, הודיע לו מקומם שהם בעמק האלה, כי דוד בצאן לא ידע מאומה:

(כ - כב) "וישכם דוד". עשה כמצות אביו. ונגד שאליאב חרה אפו בדוד ויאמר (לקמן פסוק כח) למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר, ספר פה, נגד על מי נטשת מעט הצאן, "כי נטש הצאן על יד שומר". ונגד למה זה ירדת, אמר "וישא וילך כאשר צוהו ישי". וסבב ה' כי ברגע "בא דוד המעגלה", שהוא במקום חניית המחנה, ברגע זו "החיל היצא אל המערכה והרעו" לקראת נשק, ולא היו אחיו במעגל המחנה רק במקום המערכה, והוכרח דוד לרוץ אל המערכה ועל ידי כן ראה את הפלשתי והתפעל מדבריו:

(כג - כד) "והוא". ובעוד שיתעכב שם לדבר עם אחיו יצא הפלשתי, ופה היו בצאתו ב' שנוים, א] בתחלה כתיב ויצא איש הבנים (פסוק ד) שיצא חוץ מן המחנה שהיה בהר אל הגיא שביניהם, ופה כתיב "והנה איש הבנים עולה", שכבר ערב לבו לעלות אל ההר שעליו מחנה ישראל. ב] תחלה כתיב ממחנות פלשתים, ופה כתיב "ממערכות פלשתים", כי עתה כבר ערכו מערכה ורצו להתחיל במלחמה, כמ"ש (פסוק כא) ותערך ישראל ופלשתים, ולכן עתה נסו לפניו, כי התקרב אליהם עד מקומם וינוסו:

(כו) השאלות (כו - לא) למה שאל דוד מה יעשה לאיש, הלא כבר שמע קול הכרוז שהמלך יעשרנו ובתו יתן לו? היתכן שאיש חיל כמהו לא הסכים ללכת עד ששמע שהמלך ישלם שכרו, ולא קנא לעמו ולאלהיו? ולמה נסב אל מול אחר ושאל שנית? ומה הגידו לשאול ודוד לא דבר רק שאל לבד?:

"ויאמר דוד". כבר בארתי זאת (בספרי ארצות השלום דרוש א) כי דוד אמר זאת כמתמיה על האיש ישראל ההמוני, שחשב שע"י העושר ובת המלך שיעד להמנצח ימצא איש יתעורר להלחם עם הפלשתי, ודוד השיב כי הפעולה הגדולה הזאת בעצמה להנקם ממחרף אלהים חיים ועם ה' צבאות, הוא יותר יקר מכל רכוש ומכל מתן, וזה עצמו השכר היותר גדול מי שיצליח לעשות פעולה מאושרה כזו, וא"א להעלות על הדעת שיקבל שכר בעד דבר טוב ומאושר אשר יעשה, שהדבר בעצמו הוא השכר היותר גדול. וז"ש כמתפלא "מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז", היתכן יקבל עליו שכר אחר שבמעשה הזה יסיר חרפה מעל ישראל, וכבר די לו שכר והותר אם יזכה לעשות כזאת: "כי מי הפלשתי" וכו'. והלא לב כל מקנא לה' ולעמו יתאזר לנקום נקם מצד תבערת הקנאה והנקמה לעמו ולאלהיו, לא מצד השכר:

(כז) "ויאמר לו העם". השיבו לו הן צדקת בדברך שאם נביט על התכלית היוצא מן הפעולה שיסיר חרפה מעל ישראל אין ראוי לקבל שכר, כי זה מוטל על כל איש ישראל מצד דתו וקנאתו לאלהיו. רק מה שאמרנו כי האיש אשר יכנו יקבל עושר גדול ובת המלך, זה לא יהיה כעין שכר על התכלית שפעל ע"י פעולתו לכבוד עמו ולאלהיו, רק זה יהיה בעבור "אשר יכנו" בלבד, שאיש המראה גבורה כזאת להרוג גבור עריץ כזה, גם בלעדי התועלת שהועיל בזה לבני עמו ראוי הוא לקחת בת המלך מצד עצמו בהיותו גבור ואיש חיל שאין כמוהו, וראוי הוא לכל יקר וכבוד ועושר מצד מעלת גבורתו:

(כח) "למה זה ירדת". חשדו עתה, א] שהלך מאליו, ועז"א למה ירדת. ב] שעזב הצאן הפקר. ועל הא' אמר "ידעתי את זדנך", ועל הב' אמר "ואת רע לבבך":

(לא) "וישמעו". אצל שאול הבינו מדבריו כי הוא איש הרוח וכי קנאת ה' נוססה בו ושקול אצלו יותר מהון ומוהר רב:

(לב) "אל יפל". ר"ל אין ראוי שלב אדם יפול ממדרגתו בעבורו, כי הגם שלפי חמרו הוא רב הכח, הוא חלוש מצד צורתו השוכנת בלב, ולב אדם שהוא אדם באמת לפי צורתו הוא רב כח ממנו, ולכן "עבדך ילך ונלחם", מצד החוזק הנפשי אשר לי ביתר שאת:

(לג) "כי נער". ר"ל לא תוכל, א] מצדך, שאתה נער. ב] מצדו, שהוא מלומד מלחמה מנעוריו:

(לד) "ויאמר דוד". הודיע לו כי כבר קרה לו שנצח את שהם יותר אבירי הגוף ואמיצי כח ממנו, כי בהיותו רועה באו עליו ארי ודוב עמו "ונשא שה" (ובדרש שעשה לו אזור מעור השה לזכר הנס, ועליו הראה כי "זה" הוא, וכן נמצא במקצת ספרים שהכתיב "זה". והמנחת שי ימאן ב"זה"):

(לה) "ויצאתי אחריו". תחלה הכה אותו ויציל טרפו מפיו, ואחר שקם כנגדו הכהו וימיתהו בלא חרב רק במה שהחזיק בזקנו:

(לו) השאלות (לו - לז) למה חלק דבריו לשתי אמירות?:

"גם". מזה נשא ק"ו הלא שם הכה "גם" את הארי "גם" הדוב, שהיו שנים, והפלשתי עם תקפו לא יעדף רק כאחד מהם. ואף אם תאמר כי האדם מצד שכלו וצורתו מסוכן יותר מחיתו יער, ע"ז השיב כי אחר שחרף מערכת אלהים חיים, ירד ממדרגתו האנושית אל מדרגת החיה והבהמה ואין בו רק כח גופני לבד, וכמו שהתגבר על הארי והדוב בכח סגולת נפשו האלהית הרודה בסגולתה על החיים, כן יתגבר על הטורף הפלשתי בכח זה:

(לז) "ויאמר דוד". הוסיף לחזק בטחונו מצד אחר, מצד השגחת ה' על יראיו, אמר שהגם שיהיה כחי חלוש נגד הארי והדוב ונגד הפלשתי, הנה "ה' אשר הצילני מהארי והדב" בהשגחתו, "הוא יצילני" גם עתה דרך נס. לפ"ז תחלה דבר כפי המנהג הטבעי, ופה דבר כפי ההשגחה והנס. ואל זה הסכים שאול כי יבטח בהשגחת ה', לכן אמר "לך וה' יהיה עמך":

(לח - לט) "וילבש". שאול חשב תחלה שינצח אותו בדרך מלחמה, שראוי שיהיו הלוחמים שוים בכלי זיינם, וע"ז הלבישו שריון וכו': "ויאל ללכת". פי' ע"י שדוד לא נסה מעולם בזה לא ידע אם יוכל ללכת בבגדים כאלה ואם לא יוכל, וע"כ מתחלה התרצה ללכת, ובאר הטעם "כי לא נסה", לכן חשב תחלה שיוכל ללכת בהם. ואח"כ "ויאמר דוד לא אוכל ללכת כי לא נסיתי", ולא הרגלתי בזאת:

(מ) "ויקח". יספר גודל בטחונו של דוד, שלא לקח עמו כל נשק רק אבנים ומקל, כאשר יגרשו חיתו טרף, שהיה המחרף כאחד מהם בעיניו:

(מא) "הולך וקרב". ובדוד כתיב "ויגש", כי כבר בארתי ההבדל בין קריבה וגישה, הקריבה תהיה בין אנשים שוים, וההגשה הוא במקום שצריך להתחזק, כמו לפני גדול, לפני עריץ וכדומה. ולכן דוד שהיה חלוש בערך הפלשתי כתיב אצלו ויגש, והפלשתי שהיה בוטח בכחו כתיב קרב. ויען לא יכול להתנענע במהירות מכובד כליו כתיב "הלך וקרב", לאט לאט:

(מב) "ויבט הפלשתי". ר"ל בל תחשוב שנפל אימה ופחד על הפלשתי ולכן נפל שדוד, כי נהפך הוא, בראותו אותו שהוא נער בשנים ויפה מראה שמורה שהוא רך וענוג ולא נסה במלחמות קשות, רק מצד היותו אדמוני רתיחת הדם תנשאהו אל אשר למעלה מטבעו:

(מג) "ויאמר הפלשתי". תחלה חשב כי תהיה המלחמה בדרך התיחדות הלוחמים כפי מאמרו הראשון כנ"ל (פסוק ח - ט), ובזה צריך שיהיו כלי זיינם ובגדיהם שוים, ועתה שראהו בלא חרב ונשק ידע שלא בא על אופן זה רק דרך נקמה ולבזותו, עז"א "הכלב אנכי", שזה בזיון גדול לי, וע"ז קלל אותו על חרפתו:

(מד) "ויאמר לכה אלי". כי בוש אני להתקרב אליך ללחום עם מקל ואבנים: "ואתנה את בשרך" וכו'. בעבור שבאת לבזות אותי (לא כן אם היה בא אליו בחרב ונשק בדרך התיחדות הלוחמים, אז המנהג שגם גבור הנופל יקברוהו בכבוד גדול):

(מה) "ויאמר דוד". הודיע לו, שמה שלא לקח עמו חרב וכידון כי הוא אינו בוטח על כח בשר ועל ענינים טבעיים, כי הכלי נשק שבידו הוא שם ה' אשר חרף, בשם הזה ינצחהו בדרך נס:

(מו) "היום". ר"ל לא אני אנצחך ולא בכחי, רק "ה' יסגרך בידי". ולא אותך לבד, כי גם כל מחנה פלשתים יסגיר ביד איש אחד הבוטח בו. ובזה ארויח שני דברים, א] "וידעו כל הארץ", האומות שאין מאמינים בהשגחת ה' יכירו וידעו "כי יש אלהים לישראל":

(מז) ב] "וידעו כל הקהל". גם ישראל, הגם שמאמינים בהשגחה, חשבו עד עתה שה' יושיע באמצעים טבעיים, ולכן הכינו חרבות ונשק ומלחמה, עד שלפי דעתם המלחמה מיוחסת אל האדם הלוחם וה' רק מכריע אל הצד שיופיע שם בהשגחתו. ועתה ידעו "כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה'", לא ע"י הכנות טבעיות, רק "כי לה' המלחמה", כל המלחמה מיוחסת אליו לבד והאדם א"צ לעשות דבר, כי "ונתן אתכם בידנו" מבלי נצטרך אנחנו לרשפי קשת מגן וחרב ומלחמה כלל:

(מח) "והיה". עתה קם הפלשתי להתקרב אליו, ודוד רץ לאחוריו אל צד המערכה והתכוון שיהיה לקראתו למען יקלע למטרה:

(מט) "וישלח". ונלוה אליו השגחת ה', אם במה שקלע למטרה בפעם הראשון, אם במה שכיון אל מצחו. ואם היה נופל מסבת ההכאה היה נופל לאחוריו, אבל האבן נטבע במצחו ונפל מחמת החולשה, לכן נפל על פניו:

(נ) "ויחזק". יאמר ראה גודל הנס כי בקלע ובאבן התחזק נגד הגבור העריץ הזה שהיה מזוין ברזל ונחושת ובזה המיתהו, ר"ל שהכהו מכה שסופו למות. ויען עוד היה רוח חיים בו, לכן:

(נא - נב) השאלות (נא - נב) מז"ש וימיתהו וימותתהו?:

"וירץ" וכו' "וימותתהו". ר"ל גמר מיתתו (כי זה ההבדל בין מת ובין מותת במרובע, שפי' גמר המיתה, כמ"ש במק"א). וכבר בארנו שזה לא היה בדרך התיחדות הלוחמים, ולכן לא נשמרו התנאים שיהיו פלשתים עבדים רק וינוסו, וישראל רדפו אחריהם ויפילום חללים:

(נד) "ויביאהו ירושלים". ר"ל לבסוף הביאו לירושלים, כי תחלה הביאו לפני שאול (כמ"ש פסוק נז), ואח"כ סבב עמו בערי ישראל (כמ"ש יח, ו), ומשם חזר עם שאול עד גבעת שאול עירו והביאו לירושלים שהיה סמוך לשם. והגם שאז ישב היבוסי בקרב ירושלים כבר בארתי זאת (שופטים א, ח) כי היבוס ישב במצודה והעיר עצמה היתה ביד ישראל: "ואת כליו שם באהלו". ומ"ש לקמן (כא, י) שחרב גלית היתה לוטה בנוב עיר הכהנים, כי אח"כ נתנה לשם לזכר הנס:

(נה) השאלות (נה - נח) איך שאל בן מי הוא ולא זכר ששם אביו הוא ישי כמ"ש למעלה ששלח אל ישי שלחה לי את בנך? ואיך לא ידעו זאת אבנר וכל העומדים שם? למה אמר תחלה בן מי זה הנער ואחר כך בן מי זה העלם?:

"וכראות שאול וכו' בן מי זה הנער אבנר". האלהיים יאמרו (להסיר הפליאה על שאול ששאל על אבי דוד והוא כבר ידע כי הוא בן ישי כנ"ל סי' טז) כי עת יופיע האור האלהי ויבקע כשחר אורו על איש הרוח, אז יתהפך לאיש אחר, כי קרן אור פניו, והוד והדר לפניו, ומצד זה בעת התלבש דוד רוח גבורה וזהר אלהי לא הכירו שאול עתה, וידרוש לאמר מי האיש הרוח הלז. אולם לפי הפשט, אחר ששאול הבטיח לתת את בתו להמנצח את הפלשתי, אז תיכף בהתנדב דוד ללחום אתו עלה על לבו כי בהכרח יצטרך לשלם נדרו ולתת לו את בתו, ולכן דרש תיכף על כבוד בית אביו, לא לדעת שמו, כי ידע ששם אביו ישי, רק לדעת יחוסו ומעלתו. ואמרו בן מי זה הנער אבנר, הוא, אם אביו מיוחס נכבד ונשוא פנים ראוי שיתחתן עם המלך, ואבנר לא ידע מענה ע"ז, כי כבוד ישי לא נודע אז:

(נו) "ויאמר" וכו' "שאל אתה בן מי זה העלם". מספר כי כבר חש אז על כבוד דוד מאד, והגם שבינו לבין אבנר קראו בשם נער, בצוותו את אבנר לשאול עליו צוהו שיאמר בן מי זה העלם, ששם עלם נכבד משם נער (כי שם נער מורה על צעיר לימים או העומד לשרת או להתחנך, שעדן אינו במעלתו, לא כן שם עלם, כמ"ש במק"א) למען יכבדהו בעיני העם:

(נז - נח) "ובשוב דוד" וכו' "ויאמר אליו שאול". בשובו אז גמר בדעתו את החיתון, כפי ההבטחה, ושאל אותו בן מי הוא, שהיה ג"כ הכוונה לדעת מעלת אביו וכבודו ויחוסו. אולם דוד שלא עלה על לבו לבקש שכר בעד גבורתו כמ"ש (פסוק כו) מה יעשה לאיש כמ"ש שם, ולא לדרוש את בת המלך כמ"ש (לקמן יז, יח), השיב "בן עבדך ישי בית הלחמי", ר"ל זה מעלתי ומעלת אבי שהוא עבדך ישי, מה שהוא עבד המלך וסר למשמעתו: