ביאור:שמואל א יז יא
שמואל א יז יא: "וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמואל א יז יא.
וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד[עריכה]
כדברי דוד שהסביר: "כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה, כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים" (שמואל א יז כא).
כולם שמעו שגוליית הזמין והציע להם להפך לפלישתים ולהיות כפופים לפלישתים כפי שהוא משרת את הפלישתים ונהנה מרמת החיים שלהם.
כולם הבינו שהוא מחרף ומגדף את אלוהי ישראל ומזמין אותם להפר את הברית.
כולם הבינו שהוא מציע להם להדיח ולזנוח את מלכם חסר הערך.
וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד[עריכה]
בני ישראל השתתפו בהרבה מלחמות. הם היו אנשים אמיצים המוכנים להלחם למות ולהפצע. הם היו מוכנים להפסיד ולהפוך לעבדים.
אולם כאן השאלה היתה קיומו של אלוהים וזהותם כעם ישראל.
רבים מהם חשבו למה הם צריכים לסבול כאשר אלוהים לא מציל אותם. הם ראו שהפלישתים מתקדמים מעל ומעבר לכל מה שהם יכלו לעשות. הם היו חקלאים פשוטים ואפילו לא יכלו לעשות מחרשה מברזל ללא עזרת הפלישתים.
- רבים היו מוכנים להכנע ולעבור לפלישתים.
- הם לא קמו לעזרת שאול, כי הם לא אהבו אותו. הרי הוא בא מהשבט הקטן, בנימין, שבקושי שרד לאחר רצח הפילגש בגבעה.
- הם קיבלו את טענת גוליית שרק נצחון על גוליית יראה שאלוהים קיים.
- כל אחד פחד שאחריות כל גורל העם מוטלת על כתפיו ופחדו להפסיד לגוליית.
- הם לא העיזו לזלזל בענק הפלישתי, לצחוק עליו ולזרוק עליו ירקות רקובים (ואבנים).
- שאול כבר נפגע משמואל כאשר שמואל אמר לו: "יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְהוָה, וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ" (שמואל א טו כג), והאמין שזה נסיון להוכיח לו ולעמו שהוא אינו מלך חוקי.
- בתקופה ההיא קיומו של אלוהים היה נושא למחשבה, כדברי יהונתן: "כִּי אֵין לַיהוָה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט" (שמואל א יד ו).
- דוד היה היחיד שלא חשב לעזור לשאול להיות מלך חוקי. הוא ראה הזדמנות לשמור על אלוהים ולזכות בפרסום לעצמו, הן שמואל כבר בחר אותו: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, וַתִּצְלַח רוּחַ יְהוָה אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה" (שמואל א טז יג).
וכך הצבאות היו במערך מלחמה במשך 40 יום.