ביאור:שמואל א יז כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.




בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמואל א יז כד.

וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד.
-- שמואל א יז, כד

וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד[עריכה]

גוליית גידף וחרף את אלוהי ישראל. דוד הבין את זה ואמר: "כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים" (שמואל א יז כו).

דוד הבין שגוליית מזמין את בני ישראל לעזוב את הברית, לעזוב את אדוני, לעזוב את שאול ולהפך לפלישתים ללא מלחמה.
הוא הראה להם עד כמה אלוהיו חזקים יותר מאלוהי ישראל:

  • בגודלו
  • בבריאותו
  • בנשק המשוכלל שלו
  • בערים שהם הקימו
  • באוניות שלהם

הכל הראה שאלוהים ברך אותם מעל ומעבר לברכת אלוהי ישראל. הם העם הנבחר.

בני ישראל לא צחקו על הענק המוזר, שבקושי סוחב את כלי הנשק שלו וצריך נושא כלים לצינה שלו.
הם לא שלחו חיצים להרחיק אותו ולגרש אותו.
הם לא שלחו כלבים להפיל אותו, או פרש על סוס להכות בו.
הם לא זרקו עליו ירקות רקובים או בשר רקוב ומסריח.
בני ישראל קיבלו את דברי גוליית כאמת, ופחדו משאול. הם למעשה הסכימו עם גוליית.