ביאור:שמואל א יז כח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.




בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמואל א יז כח.

וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ.
-- שמואל א יז, כח

וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר[עריכה]

אליאב, אחיו הגדול של דוד, כעס על דוד ודבריו:

  • דוד מוכיח את החיילים הבוגרים שהם פחדנים: "כִּי מִי, הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה, כִּי חֵרֵף,מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים" (שמואל א יז כו).
  • דוד מתחיל לנהל את המלחמה וחושב שהוא מפקד הצבא.

לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר[עריכה]

דוד לא סיפר לאחיו שהוא בא בפקודת אביו, והביא להם קלי ולחם.
אליאב מאשים את דוד בהאשמת שווא, הן המלחמה היתה יכולה להגמר לפני זמן רב והוא בא רק אחרי 40 יום.

אליאב גם כעס על דוד, כי לדעתו, דוד סיכן את מעט הרכוש של המשפחה ונטש את מעט הצאן. זה שהיו עוד 3 אחים בבית לא מנע מאליאב לכעוס. כנראה הוא פחד לגלות שיש עוד אחים בוגרים מדוד, שלא התיצבו למלחמה. אבל גם דוד עצמו לא חשב לתת להם את הצאן ונתן אותו לשומר.

אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ[עריכה]

עלבון גדול אמר אליאב לדוד: "זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ". אין ספק שנערים צעירים ירצו לראות את המלחמה ממרחק מה ולרוץ לספר את התוצאות. ואפילו אם דוד התקרב למחנה זה היה הגיוני. אבל דוד באמת הגזים כאשר הוא נעמד במערך ושמע בעצמו את גוליית מדבר.

ניתן להבין שאליאב לא אהב את דוד, ולא כעס עליו מדאגה לו. לא ברור מי לימד את דוד לנגן בכינור, לקרוא ולכתוב, לחבר שירים וקינות. רואים שדוד היה בעל אוצר מילים יפות, וידע את תולדות העם. לבטח זה לא היה אליאב שלימד אותו. אליאב היה יפה, ושמואל רצה להמליכו כאשר הוא ראה אותו אולם אלוהים אמר לו: "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ" (שמואל א טז ז), ואחר כך דוד נמשח בשמן. סביר שאליאב קינא בדוד וכעס עליו. בהמשך לא נאמר שדוד נעזר באחיו או העניק להם תפקידים. לאחר עליתו הוא התנכר להם, כנראה היתה לו סיבה.

תשובת דוד[עריכה]

"מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה; הֲלוֹא דָּבָר הוּא" - מה עשיתי עכשו, מה אתה רוצה ממני, הלוא זה דבר חשוב.
אחרי דבריו דוד התרחק מאחיו בבוז, והמשיך בחקירה בלי שאחיו יביישו אותו.
דוד לא עשה מאמץ להביא לאחיו את הלחם והקלי ולשר האלף את הגבינה. דוד התעלם מתפקידו ומאחיו.
אנשים אחרים לא נעלבו מדוד וענו לו, ומיד התחיל להפרסם במחנה שיש מתנדב שמוכן להחזיר לאלוהים את כבודו ולנסות להכות בגוליית.

ייחוס כוונת זדון בראי הפסיכולוגיה / חגי הופר[עריכה]

אליאב משער "זדון" של דוד אחיו. כאן הדבר מוביל לכעס, אך הוא יכול להוביל גם לאלימות:

בספר "פסיכולוגיה חברתית" של האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג', עמ' 248, מספרים על תכונת אישיות אחת –

"שנמצאה מנבאת הנהגות תוקפנית, היא הנטייה לראות בהתנהגותם של אחרים כוונות זדון גם כאשר אין כאלה. נטייה זו כונתה הטיית ייחוס כוונות זדון" וכן הוכח בניסוי.