כשאדם פועל בשליחות ה', ה' בורא עבורו את כל הכוחות שהוא צריך לביצוע השליחות:

(שמות ד יא): "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם? אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם? אוֹ חֵרֵשׁ? אוֹ פִקֵּחַ? אוֹ עִוֵּר? הֲלֹא אָנֹכִי ה'!"

משה הצעיר (בן ה-80) טען שאינו מתאים לשליחות אל פרעה מלך מצרים, כי הוא "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן" (ראו שיעור מתוך האש ) . ה' אמר לו שלא ישים לב למצבו הנוכחי: הרי ה' שָׂם פֶּה לָאָדָם, הוא ברא את הפה והוא יכול גם לברוא למשה פה חדש שיתאים לשליחות.

ומדוע ה' לא ריפא את משה מראש, עוד לפני תחילת השליחות? "למה ה' לא מנע ממנו טענה זו בתחלה ובראשונה" (אור החיים) ? כמה תשובות:

1. זה היה מעין עונש למשה על כך שהשתמש בחולשה שלו כתירוץ להתחמק מהשליחות, במקום להתפלל ולבקש מה' שירפא אותו: "משה, מרוב חפצו שלא ילך, לא התפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו. אבל טען: אחרי שלא הסירות כבדות פי מעת שדברת לי ללכת, אל תצוני שאלך, כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים. והקב"ה, כיון שלא התפלל בכך, לא רצה לרפאותו" (רמב"ן על פסוק י) , ועל כך שלא בטח בה', "היה לו לבטוח בו, שהוא השם פה, שישים גם אליו;   וכיון שכן, מנע ממנו הרפואה זולת לעת הצורך" (אור החיים) .

2. הגמגום של משה הזכיר את הנס שנעשה לו בצעירותו, לפי המדרש: " "לא רצה להסיר ממנו כובד הפה, בעבור שהיה בו ממעשה הנס שספרו רבותינו (שמות רבה א כו) שאירע לו עם פרעה" " (רמב"ן על פסוק י) .

3. ולענ"ד, הגמגום של משה דווקא עושה אותו מתאים במיוחד לשליחות! התפקיד העיקרי של משה בהמשך חייו יהיה להביא את דבר ה' אל בני ישראל. לשם כך, חשוב שיהיה הבדל ברור בין הדברים שמשה אומר מדעתו, לבין הדברים שמשה אומר בשם ה'. כבדות-הפה של משה יוצרת הבדל ברור ובולט: כשהוא מגמגם - אלה דברי עצמו, וכשהוא מדבר חלק ושוטף - אלה הדברים שה' שם בפיו. 

רעיון זה נרמז בהמשך הפסוק או מי ישום אילם: "הגם שיארע לאדם דבר שיהיה אלם וגו' - גם זה לא במקרה יהיה הדבר ההוא, אלא ממני, אנכי ה' הוא העושה הדבר, ואני מסבב סיבובין לעשותו כן לתכלית דבר. ובזה רמז לו כי כבדות פיו ולשונו הוא לתכלית דבר טוב, ולזה לא הסיר ממנו עלגותו" (אור החיים) .

מדוע נאמר "מי ישום אילם", והרי אילמות היא רק העדר כוח הדיבור? 

" "1. פירשו בו (מורה נבוכים ג י) שהוא נמשך לאדם, "או מי ישום אדם אילם", כלומר מי ברא אדם שהוא אלם.  והשימה לאדם, כי האלמות לא יושם, כי איננו דבר אבל הוא העדר הדבור."

"2. ואולי, בעבור היות באדם נפש מדברת, והאלמים - בהיות בהם אוטם בגידי הלשון יאלמו, יתכן לומר מי ישום האלמות."

"3. והרב אמר במורה הנבוכים (שם) כי המסיר קנין יאמר בו שפעל האפיסה, כי יאמרו במי שיכבה הנר שהביא החשך. וכן על דעתו "יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע" " (ישעיהו מה ז)"" " ( רמב"ן ) .

המילים מי שם פה לאדם או מי ישום אילם הן תשובה מספיקה לטענת משה כבד פה אנוכי. מדוע נזכרו גם חרש או פיקח או עיוור?

1. לפי חכמי המדרש, כל הפסוק רומז לתולדות חייו של משה, " "מי שם פה וגו' - מי למדך לדבר כשהיית נדון לפני פרעה על המצרי? או מי ישום אלם - (תנחומא) מי עשה פרעה אילם, שלא נתאמץ במצות הריגתך? ואת משרתיו חרשים, שלא שמעו בצוותו עליך? (שבת קמ) ולאספקלטורין ההורגים, מי עשאם עורים, שלא ראו כשברחת מן הבימה ונמלטת? הלא אנכי - ששמי ה' - עשיתי כל זאת" " ( רש"י ) .

מדוע נזכר פיקח, שהוא בריא, בין חרש לבין עיוור?

1. התואר פיקח מתייחס גם לאדם רואה (שנפקחו עיניו), כמו ב (ישעיהו מב ז): "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת"וגם לאדם שומע (שנפקחו אוזניו), כמו ב ישעיהו מב כ: "ראית[רָאוֹת] רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע". לפי זה, מבנה הפסוק הוא (ראו אבן עזרא) :

א. "מי שם פה לאדם, או מי ישום אילם?" - הכוח להוציא מידע מבפנים, לדבר;

ב. "או [מי ישום] חרש או פיקח או עיוור?" - הכוחות לקלוט מידע מבחוץ, לראות ולשמוע.

2. התואר פיקח מתייחס כאן לאדם רואה, והתואר חרש מתייחס ל"מי שם פה לאדם". כי יש שני דברים המונעים מהאדם את היכולת לדבר: אילמות - שרירי הדיבור לא עובדים; ו חרשות - האדם לא שומע ולא יכול ללמוד את השפה. לפי זה מבנה הפסוק הוא (ראו שד"ל ) :

א. "מי שם פה לאדם, או מי ישום אילם או חרש?" - כוחות הדיבור והשמיעה;

ב. "או [מי ישום] פיקח או עיוור?" - כוח הראיה.

1. ישנן הקבלות רבות בין פרשתנו לפרשת גן עדן (ע"פ גליה) :

א. המילה אדם רומזת לאדם הראשון. וכן בתרגום ירושלמי (יונתן): "וַאֲמַר יְיָ לֵיהּ: מַאן הוּא דְשַׁוֵי מַמְלֵל פּוּמָא בְּפוּם אָדָם קַדְמָאִי?".  התרגום על (בראשית ב ז): "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"הוא "לרוח ממללא", כי כוח הדיבור נחשב לכוח העיקרי המייחד את האדם משאר החיות.

ב. המילה פיקח רומזת לדברי הנחש, (בראשית ג ה): "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ - וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע"( פירוט ).

ג. גם הנחש עצמו נזכר בתחילת פרקנו, (שמות ד ג): "וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה... וַיְהִי לְנָחָשׁ".

2. רעיון דומה נמצא ב (תהלים צד ט): "הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע, אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט?"( פירוט ).

שלום

"משה הצעיר טען שהוא לא מתאים לשליחות" - היה אז קרוב לבן 80!

"כשהוא מגמגם - אלה דברי עצמו", - בפועל לא הייתה מילה אחת שמשה אמר מדעת עצמו .

תוכל לומר שההבדל בין אופן דיבורו בעבר, לדיבורו מאז שהחל להנהיג את בנ"י, ניכר בהסבר הזה.

במדבר - רשי פרשת קורח : ויעמד בין המתים וגו' . אחז את המלאך והעמידו על כרחו. אמר לו המלאך הנח לי לעשות שליחותי. אמר לו משה צווני לעכב על ידך. אמר לו אני שלוחו של מקום ואתה שלוחו של משה. אמר לו אין משה אומר כלום מלבו אלא מפי הגבורה, אם אין אתה מאמין הרי הקדוש ברוך הוא ומשה אל פתח אהל מועד בא עמי ושאל.

בברכה

יהודה כהן

-- juda cohen, 2018-12-31 05:46:25

משה לא היה מגמגם כמו שחושבים רבני חזל

משה היה ערל שפתיים יעני לא איש של דברים לא נואם ומרצה

שמות ד י:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יהוה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי"

משמעות הערלה היא תוספת מיותרת לאמור

אדם ערל לב = זה אדם שליבו הפיסי יותר מלבו הרוחני לאמור חסר לב רוחני

ואדם ערל שפתיים זה אדם ששפתיו הפיסיים גדולים משפתיו הרוחניים

ומשה אמר על עצמו כי הוא ערל שפתיים וזאת בהצנע לכת לפני אלהים

שמות ו יב: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יהוה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם"

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה ולא בגלל גמגום שלא היה

שמות ו ט: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"

-- DAIAN SHEM, 2018-12-31 15:55:17