המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֙אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נׇס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו׃
"ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה" - לא הבינותי למה עשה האותות למשה כי מאמין היה משה שהקב"ה מדבר עמו והראוי שיאמר המטה אשר בידך תשלך ארצה לפניהם והיה לנחש וכן באות השני כאשר אמר בשלישי ולקחת ממימי היאור (פסוק ט) ולכן נאמנו דברי רבותינו (שמו"ר ג טז) שהיה לו הראשון רמז שספר עליהן לשון הרע והשני להענישו בו וזה טעם וינס משה מפניו כי פחד שמא יענש וינשכו הנחש וכל אדם מתרחק מן המזיק לו אע"פ שידע שאם יהיה כן בחפץ השם אין מציל מידו ואולי אע"פ שהודיעו (לעיל פסוקים יד טו) השם הגדול שבו נברא העולם ובו נהיה כל דבר רצה להראותו כי בו יעשו אותות ומופתים בשנוי התולדות למען יתחזק הענין בלבו של משה וידע באמת כי על ידו יעשו בעולם דברים מחודשים ודי למשה בשני האותות ולא היו שם מים על כן צוהו שיעשה האות השלישי לעיני העם
השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש. יש לך להתבונן כי שנוי טבע שנהפך המטה לנחש היא בכח הפוך האותיות, והנה זה רמוז בכתוב, ובחזרת האותיות להויתן חזר הנחש מטה וזהו שכתוב ויהי למטה בכפו, וכבר ידעת כי עקר השם המיוחד ג' אותיות כי הה"א כפולה והבן זה.
ויש לפרש כי בשני אותות האלה כלומר אות המטה ואות הצרעת רמז לו הקב"ה שבידו להחיות את המת ולהמית את החי, כי המטה היה עץ יבש כמו מת ונעשה נחש חי גם ידו שהיתה חיה נעשית כמתה שהרי הצרעת חולי חשוב כמיתה כענין שכתוב (במדבר יב) אל נא תהי כמת, ושני האותיות האלה עשאם במדבר גם במצרים לישראל זהו שאמר לו הש"י באות הנחש למען יאמינו כי נראה אליך ה', וכתיב והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והיה אם לא יאמינו גם לשני האותיות האלה וגו', ומה שהוצרך לעשותם במדבר יש לתמוה בזה למה שהרי משה לא היה מסתפק בדבר הש"י ולמה יצטרך לעשותם עד הגיעו לישראל במצרים, והתשובה בזה הוא מה שקבלו רז"ל כי שני האותיות האלה כשנצטוה לעשותם במדבר לעצמו הטעם היה באחד כדי לרמוז לו שספר לשון הרע על ישראל כשאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי אחר שאמר לו הקב"ה ושמעו לקולך, ובשני כדי להענישו עליו, וע"כ הוצרך לעשותם ב' פעמים במדבר לעצמו על לשון הרע ועל העונש שלו ובמצרים לישראל למען יאמינו.
"וינס משה מפניו" כי אמנם היה אז נחש גמור ורודף. אבל תניני החרטומים בלהטיהם לא היתה בהם תנועה, עם היותם על תמונת תנינים. כי אמנם הכשפים לא ימציאו נמצא טבעי באמת, כאמרם זל (סנהדרין פרק ד' מיתות) האלהים אפילו כגמלא לא מצו ברו. ולפיכך אמר והמטה אשר נהפך לנחש ולא אמר לתנין:
"השליכהו ארצה". אם יפנה רגע ויניח המטה מידו בל יחזיק בו בכחו הרוחני עד שיושלך ויצא מרשות משה אל דברים ארציים ולא יכניעהו בכחו השמימיי, ויהי לנחש, מתנגד אל רוחנית משה וקדושתו, עד שמשה הרוחני והאלהי נס מפניו כי ארב עליו לנשכו ולהטיל בו ארס וחמת נחש:
וינס משה מפניו. היה בורח מן השליחות כי חשב מאחר שהמשיל את ישראל לנחש שמא ח"ו אין להם תרופה כמו הנחש, שהכל מתרפאים לעתיד חוץ מן הנחש (תנחומא א י), וא"כ למה זה אני שלוח אל פרעה אם יהיו לעולם כזוחלי עפר.
ויהי לנחש וגו'. כוונת אות זה, הוא, לרמוז כי בחינת הקליפה תתייחס לנחש, וצא ולמד מנחש הקדמוני כי הוא בחינת ס"מ.
ורמז לו כי באמצעות ידי משה בכוחו העצום מאבד כח הנחש ויהיה לעץ יבש, וכשירף ידו ממנו ומשליכו יהיה לנחש, עד שנס משה מפניו.
ואולי כי לזה נתכוון באומרו מזה בידך, פירוש, שישכיל השכלה דקה בו אם התחיל להתנועע כעכברא דדברא שיתחיל לחיות מעט מעט, ולפעמים ימצא מיעוט מיעוטו עכבר ולפעמים מיעוטו ולפעמים חציו, והשיב משה: מטה, פירוש, כולו עץ יבש, וישליכהו ארצה ויהי לנחש, פירוש, הויה בפעם אחת היה נחש, ואומרו ארצה, רמז כי בערך הנחש תגדל מעלת הארץ כי הוא לחמו ונחשבת לו, והראהו בזה דברים רבים למשה. גם שיעשה האות עצמו לישראל, ואומרו שלח ידך וגו', פירוש: הראהו, שהגם שיצא מרשותו יש כח במשה להתחזק עליו ולהסיר ממנו כחו. ואומרו ואחוז בזנבו ולא אמר: בו, נתכוון ה' לומר אליו: להיות שחששת הנחש היא אם יקחהו מזנבו, כי אם יתחכם לקחת ראשו וידחוק הנושך אין מיחוש מכל הזנב, לזה אמר אליו ה': אחוז אפילו בזנבו באין פחד. וכן הוא אומר: ויחזק בו, פירוש, במקום שנזדמן לו באין פחד, והיה למטֵה בלקיחתו בכפו, פירוש, בנגיעתו בכף משה יבש כחו כאחת ולא נותר בו שום חיות, והוא אומרו: ויהי למטה בכפו:
