ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי וגו עד ויאמר משה אל ה' בי ה' אחרי שלמד הב"ה למרע"ה ענין שמו וענין שליחותו ענה הוא לפניו יתברך ואמר הן אמת שהזקנים ובני ישראל ישמעו לקולי ויבינו דברי ממה שאומר אליהם בענין חיוב המציאו' אבל עדיין ירצו שאאמת להם שאתה הסבה הראשונ' המחוייבת המציאות שצויתני ושלחתני בשליחות הזה כי אולי יאמרו שאני בעיוני ידעתי שיש סבה ראשונ' לכל והו' מחוייב המציאות וידעתי שהאלהים דבר לאברהם ליצחק וליעקב וכרת ברית עם אברהם להוציא זרעו מזה הגלות או שנשפע עלי שפע כוכב או מזל מן השמים אבל במה יודע איפה שאני הוא הנביא והשליח לגאלם ובפרט שנראה אלי ה' שהוא המחוייב המציאות ושאין אני מתפאר במתת שקר ובנבואה שלא חלה עלי כי הנה אנשי הודו כמו שזכר הראב"ע היו מאמינים במציאות הסבה הראשונה וחיוב המציאות והיו כופרים במציאות הנבוא' בבני אדם וכ"ש שתהי' מהסב' הראשונ' ועז"א והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי כי יאמרו לא נר' אליך ה' כלומר לא יאמינו לי שאני נביא ולא ישמעו בקולי במה שאומר שדברת לפי שיקש' אצלם שהסב' הראשונ' יתברך דברה עמי כי הנה בהיות נבואתי מא' מהשכלים הנבדלים יהי' איפשרי אצלם אבל היותה מהסב' הראשונ' יתברך יהי' קש' להאמינו מפני העדר היחס אשר בין הפועל ההו' והמקבל את הפעל והוא אמרו כי יאמרו לא נר' אליך ה' שה' שהו' הסבה הראשונ' השפיע בי מבלי אמצעי. והמאמר הזה אינו סותר ולא הורס מ"ש לו ית' ושמעו לקולך לסבות. הא' כי שם נאמר על שאלת ואמרו לי מה שמו כמו שזכר הרב המורה. והשנית שצפה משה ברוח הקדש העתיד להיות והוא שמפני שהבשורה הטובה תערב לשומעיה ישמעו בקולו וילכו לפני פרעה לדבר שליחותם בתחלה כ"ש בהיותו דבר נקל דרך ג' ימים בלבד. האמנם אחרי שפרעה יגער בהם וישיבם קשות כמו שהי' ויכביד את עולם מפני השליחות כמו שקרה אין ספק שכאשר יאמרו זקני ישר' ושוטריו אל משה ואל אהרן ירא ה' עליכם וישפוט וגו' שאז יספקו בשליחותו ויאמרו לא נר' אליך ה' ואתה בדית מלבך כל זה כי בראותם שמאז בא אל פרעה לדבר בגאולה הרע לעם והצל לא הצילם אין ספק שיאמרו משה בדאי הוא וע"ז נאמר כאן ג"כ והן לא יאמינו לי וגו' שנבא מה שקרה להם עמו אחר הדבור הראשון ומה שנמשך עליו ויהי' פירוש והן לא יאמינו לי שאמרו משה כנגד עם בני ישר' כלו' הן אמת שהזקנים ישמעו לקולי אבל שאר העם לא ישמעו ולא יאמינו לי וגו' ובכל א' מהדברים האלה הותרה השאלה הי"א. וע"כ השיבו ית' מה זה בידך כלומר הנה השאל' הא' אשר שאלת מהשולח תשובתה מושכלת וכבר הודעתיך קושט דברי אמת אבל השאלה הב' הזאת מבחינת הנביא ואמותו אין דרך אחר להתירה כי אם במסות באותות ובמופתים מוחשים כי לא יבחן הנביא בייעודים רעים או טובים כמו שחשב הרמב"ם בפתיחת פי המשנה כי הייעודים אפשר שיהיו חוזרים כפי הכנת המקבלים אבל תהיה בחינת הנביא באמת במעשים אשר יעשה בזולת המנהג הטבעי והית' זאת הבחינה אמתית לפי שפעל הנסים והנפלאות הו' מיוחד לש"י כי הוא אשר ברא הדברים הטבעיים ויוכל לשנותם וכמ"ש המשורר (תהלים קלו ד') לעושה נפלאות גדולות לבדו. ואמר (שם פ"ו ט') כי גדול אתה ועוש' נפלאות אתה אלהים לבדך ולכן היו המופתים מורים על אלוה בורא העולם ומחדשו והו' המשנ' טבעו כרצונו ושאין הדבר ההו' מסודר מהגרמים השמימיים וכפי המנהג הטבעי כי לאי זה דבר שיזדמן יתהוה מאי זה דבר שיזדמן כמו שהו' בפלאים. אלא שהו' מעשה ה' כי נורא הו' ולפי שהנביא המייעד עליהם מורה שעמד בסוד ה' ושהוא איש עצתו ידע מה שברצונו לעשות ולכן היו הנסים והנפלאות אותות חזקים על נבואת הנביא ושהו' קרוב אל האלהי' וידע דעת עליון אבל בעבור שכבר היו מהחרטומי' והמכשפים שיעשו דברים זרים חוץ מן ההיקש במרמה ובתחבולת ואחיזת עינים לכן מפני תחבולות הרמאים אמר למשה מה זה בידך כי לא צוהו שיבקש דבר מחוץ לעשות מופתיו אבל במטה אשר נזדמן בידו עשה ב' המופתי'. והעני' שהיה משה אז בן פ' שנה ומפני זקנתו הי' המטה בידו להשען עליו גם היה רועה והרועים דרכם להנהיג במקלות אשר בידם וגם דרך השלוחים ועוברי דרכים להוליך בידיהם מטות ומפני שלא היה נמצא דבר יותר מזומן בידו מן המטה ההו' לכן נעשו בו האותות. והנה צוהו על המטה השליכהו ארצה כדי שיהא מונח לארכו על הארץ בצורת מטה ויהי לנחש שבדרך פלא הצמח שבב"ח יהי' צפעוני מהמים המזיק עד שנס משה מפניו וצוהו שיאחוז בזנבו ויהי למטה בכפו והודיעו שלא הי' הנס ההו' לעצמו של משה כי הוא מאמין היה בנבואתו אלא לעשותו לעיני העם. וזהו למען יאמינו כי נראה וגו' ואחר שצוהו על נס המטה צוהו על נס היד. וכמו שהמטה כל עוד שהיה ביד משה תמיד היה מטה ולא הי' נחש כי אם בהיותו על הארץ ככה בענין היד כל עוד שהיתה בחיקו היתה בריאה וטוב' אבל כאשר הוציאה מחיקו אז היתה מצורעת כשלג ובשוב' אל חיקו שבה כבשרו כי הית' היד הקדושה לנחש והחיק הטהור ליד מקומות חיים ובריאים. וראוי שנעיין ראשונ' למה נתיחדו ג' האותות האלה לבחינה הזאת. והנראה בזה הו' א' מג' דברים הא' שמרע"ה וגם ישר' היו מסופקין מאד בגאולה מג' בחינות הא' מפאת פרעה שהי' מלך עריץ נוקם ונוטר לישראל כנחש והב' מפאת ישראל שנצטרעו במעשיהם הרעים ובע"א שהיו עובדים במצרים כמו שזכר הנביא יחזקאל והג' מפאת העם המצרי שהיו להוטים להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ומשליכים את בניהם ליאור. וכנגד ג' הבחינות האל' צוהו בג' מופתים כי נס הנחש נתן לו לרמוז לפרעה שהיה נחש עקלתון נחש בריח כמו שקראו הנביא ולכן צוה ית' למשה שישליך המט' אשר בידו ארצ' ויהי לנחש לרמוז לפרעה שלא הי' מזרע המלוכה כדברי הראב"ע אבל הי' עץ יבש ובהיותו על פני האדמה נעשה נחש עקלתון וינס משה מפניו כי פחד ממנו שיהרגהו וגם הוא בקש להרוג את משה וצוהו הש"י שיאחזו בזנבו ולא יפחד ממנו ומשה עם רוב פחדו לא אחז בזנבו כמו שצווהו פן ישכנו בפיו אבל אחז בו ר"ל באמצעות גופו להשמר מפיו ויהי למטה בכפו לרמוז שמשה יורידהו מגדולתו ויכניעהו הכנעה רבה ויפת אלהים ליפת ששיער בטעם הזה כפי מה שהגיד ממנו הראב"ע. הנה אם כן היה נס ההפך המט' נחש לרמוז אל פרעה שהי' עץ יבש ונהפך להם לנחש במלכותו ועוד ישוב להיות כא' העצים ביד משה מכח מופתיו. והנה נאמר בנס הזה למען יאמינו וגו' לא על נס הנחש בלבד אבל הוא חוזר על כל הנסים שזכר לו בכאן להודיע שלא היו צריכין למשה לאמת לו נבואתו אבל שהיו לצורך העם כדי שיאמינו שמשה עבד נאמן לאלהים. ואמנם הנס הב' מצרעת היד הי' כנגד ישראל להודיעו שכמו שידו וכל גופו של משה הי' שוה המזג וברי' אולם כן היו בני ישראל מפאת אבותיהם כלם זרע אמת קדושים לאלהיהם וכמו שבהיות האבות בארץ הקדושה תמיד היו בבריאות אמונותיהם ככה יד משה בהיותה בחיקו הית' בריאה וטוב' האמנם כשהוציאה מחיקו ויצא העם מהארץ הקדושה ומהשבטים שבטי יה אבותיהם נצטרעו במעשיהם והוא אמרו והנה ידו מצורעת כשלג ואין הכוונה והדמוי לשלג לענין הצרעת כי השלג לא יתפוש בו צרעת אבל עניינו שהמצורע מפני רבוי הלבנה הנכרית אשר בו יתלבן בשרו יותר מדאי ולכן היו הבהרות לבנות סימן לצרעת ועל זה היה הדמוי כשלג לענין המראה. והנה צוה הש"י למשה שיביאה אל חיקו והוא רמז שיקרב את בני ישראל אליו וילמדם דעת עליון ודרכי קדושה ומיד ישובו לאיתנם וקדושתם ככל אבותיהם הקדושים ולזה כיון באמרו השב ידך אל חיקך וישב ידו אל חיקו והנה שבה כבשרו. ובעבור שהיה הנס הא' רומז לענין פרעה והיו ישראל בלתי ראוים לשיעשה עמהם אותו נס מפני רשעתם לכן אמר והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון ר"ל לדבר הנרמז אשר יורה עליו האות הראשון מהמט' הנה יאמינו לקול האות האחרון שעוד ישובו ישראל ובקשו את ה' אלהיהם והו' ירפא משובתם ויחזיר עטרתם ליושנה. ואם אמנם יאמרו שלרשעתם לא ישובו אל ה' ומפני זה לא יכנע לבב פרעה הערל הנה אז צוהו באו' הג' והו' ולקחת ממימי היאור ושפכת היבש' והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת כי זה הנס הי' לרמוז שרשעת המצריים לא תתום ולא תבטל עד קריעת ים סוף כי אז יטבעו בים וישליכם הים ליבשה כמ"ש וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. הנה התבאר מזה למה היו ג' הנסים האל' להבחין נבואת משה שהי' זה מפני שהיו מתיחסים לענינם של ישראל ושלא נעשו כאן אות הנחש ואות היד לצורך משה כי לצורך ישראל נצטוה בהם. אבל עשה אותם הב"ה באות' שעה לפני משה כדי ללמדנו הנרמז בהם והיותם מתיחסים לענינו. והותר' בזה השאל' הי"ט. והתבאר ג"כ שאומרו בנס הנחש למען יאמינו כי נראה וגומר לא נאמר על אות הנחש בלבד כי אם על כל הנסים שנזכרו כאן שנעשו על ידי המטה כי מפני שנעש' באמצעות המט' ההוא האות הא' שניתן למשה והוא היה נס גדול כמו שיתבאר שעל ידו נודע כי נאמן היה מרע"ה לנבי' לה' לכן נעשו האותות כלן עם אותו מטה וכמ"ש והמטה אשר נהפך לנחש קח בידך והלכת ואומר ואת המטה הזה תקח בידך וגו'. והנה אמר למען יאמינו כי נר' אליך ה' אלהי אבותם והוסיף לומר עוד אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב להגיד שהאלוה שעשה נסים ונפלאות לאבותיהם הו' יעמוד להציל את זרעם וירבה מופתיו כנגד אויביהם והותרה בזה השאלה הכ'. וכן התבאר שאמר והי' אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון להודיעו שכבר יפקפקו במה שירמוז האות הא' מענין פרעה נחש בריח כי אולי יאמרו שאין בני ישראל ראויים לשיעשה הב"ה בעבורם הנס ההו' להכניע את פרעה ראש אויביהם לכן יאמינו יותר באות הב' מצרעת היד ורפואתם שאם ישובו בני ישראל אל ה' ירפא משובתם יחיים ויקומו ויחיו לפניו הנה א"כ כשיאמינו באות הב' יאמינו בא' ולא יתהפך ומה טוב אומרו לקול האות הראשון כי הקול הוא הדבר הנרמז והמכוון וכבר יקרא קול הגזרה האלהית כמו שכתוב כקול שדי קול ה' על המים. והותרה בזה השאלה הכ"א. ומפני שגלות ישראל ושעבודם היה כצרעת ממארת מאנה הרפא וגאולתם היתה רפוא' אלהית ומרע"ה אמר אני אני הוא ואין אלהי' עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא לכן נרמז גלותם בצרע' יד מרע"ה וגאולתם בבריאותה ושובה כבשרה ואמר בה הבא נא ידך בחיקך לפי שהחיק הוא שולי הלבוש העליון ובו ישא האומן את היונק והרועה בחיקו ישא הטלאים וכן מי שידו לוקה יביאנה בחיקו ורמז בזה שלא היו כל ישראל אשר במצרים עובדי עבודת אלילים חלילה כי אם אנשים מועטים העושים במלאכה ולכן לא היה לוקה בצרעת כל גוף משה אלא ידו העוסקת במלאכה שהיא לבד נצטרעה והגוף כלו היה בריא והיה צרעתה שנראה בה בהרות לבנות מיתרון הליחה הלבנה ששלט בה פתאום וגם זה היה לאות וראיה כי לא עשה זה משה מרצונו רק מרצון האל כי לא ירבה האדם להצטרע מדעתו ושהי' מסרב בשליחותו ובלתי שמח בו ולא מתפאר עמו וגם זה היה סבה שיאמינו העם בזה האות האחרון כי מה' יצא הדבר גם שהיו בה שתי פלאות הא' שנצטרע' פתאום והב' שנתרפאת פתאום כי אין יכולת בשום חכם לב לרפאת המצורע פתאום רק הנביא הלא תראה בשחין החרטומים שלא יכלו לעמוד לפני משה מפני השחין ולא להסירו וכ"ש הצרעת הנדבקת והותרה בזה השאלה הכ"ב. ואין ספק שמרע"ה עשה לפני פרעה הנס הא' מאלה שהוא נס הנחש והאחרון מהם שהו נס הדם אבל לא עשה האמצעי שהוא נס היד. והסבה בזה היא לפי שנס הנחש היה רומז לפרעה כמו שביארתי ונס הדם מהימי היאור היה רומז לקריעת ים סוף וטביעת המצרים בו מפני היות שניהם נוגעים לפרעה ולעמו עשאם לעיניו השומע ישמע והמשכיל יבין. אמנם נס היד שהי' בערך ישראל וצרעת עונותיהם ורפואת תשובתם לא עשאו לפני פרעה כי לא היה נוגע בו והיה גנאי לישראל ולא עבר משה בזה ממה שצוהו השם ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה כי הנה מלבד אותו הצווי הכולל כבר בא לו צווי פרטי על כל א' וא' מהפלאות אשר עשה במצרים ולא לבד א"ל הש"י ראה כל המופתים אשר שמתי בידך על הג' הנזכרים כי אם על כל הנפלאות שא"ל ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי אשר תעשה בקרבו ואחרי כן ישלח אתכם כי שם הודיעו כל המכות שהיה עתיד להביא על מצרים והותרה בזה השאלה הכ"ג. לפי זה הדרך לפי שהיו הנסים האלה לאמת נבואתו אל העם וא"א שיראו כלם את האותות בעת עשייתם אבל ילמדו מפי השמועה שקצת מהם ראו אותם כשנעשו ולז"א לקול האות הראשון לקול האות האחרון שהוא הקול אשר יצא בתוכם מעשיית הנסים ההמה אבל על נס הדם לא אמר והאמינו לקול האות האחרון לפי שהמנעותו הוא המודיע והמאמת שיאמינו בו. ואולי שמרע"ה מיהר בתשובתו ולא נתן מקום לשהב"ה ישלים דבריו כשאמר והיו לדם ביבשת כי היה דעתו לומר עוד ואז יאמן העם אלא שמשה הפסיק הדיבור באמרו בי ה' לא איש דברים אנכי וגו' זהו הדרך הא' בביאור האותות האלה. והדרך הב' הוא שהנה הקב"ה צוה למרע"ה שיאמר לזקני ישראל ג' דברים. הא' הוא אומרו ה' אלהי אבותיכם נראה אלי. והב' לאמר פקוד פקדתי אתכם. ר"ל שהשגיח בענינם לגאלם. והג' אומרו ואת העשוי לכם במצרים שהוא לנקום נקמתם. וכנגד ג' הדבורים האלה לאמתם נתן לו יתברך ג' הנסים כי בנס הנחש אמת להם שהש"י הוא נראה אליו לפי שמעשה הנחש יהיה ראיה שהוא נביא השם הנראה אליו כי מי אלוה מבלעדי ה' בורא נפשות ופגרים מתים בכמו רגעים וכמאמר הנביא כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. אמנם האות הב' מהיד בא על הייעוד הב' כי פקד ה' את עמו (ישעיהו ל׳:כ״ו) ומחץ מכתו ירפא כמו שרפא היד המצורעת וכמ"ש ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא. אמנם האות הג' בא לאמת הענין הג' שיפקוד הש"י על מצרים ועל אלהיהם אשר הם בוטחים בו להשחית מימיהם ומעתה יתנו הדין על העשוי להם במצרים בלי ספק ותהיה הכוונה באמרו והיה אם לא יאמינו אליך לקול האות הראשון בכל עסקי השליחות יאמינו לקול האות הב' לאמת פקד פקדתי אתכם לפי שהוא מה שנשבעתי לאברהם בין הבתרים והוא מקובל בידיהם והיה אם לא יגמרו ההאמנה גם בב' האותות האלה שיפקפקו בשליחות ובקיום השבועה הנה כאשר יראו האות הג' שנלקה יאור מצרים לעיניהם ידעו ויבינו כי יד ה' עשתה זאת ושכל ג' הייעודים המה אמתיים וכמו שנאמר אחר כך ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו:
ואמנם היתר השאלה הכ"ד אינו ממה שיקשה לפי שאנחנו נאמר שהאמות תמשך מפועל הנסים האמתיים שאין בהם דחייה ולא צד מצדדי הרמאות והתחבולות בהכרח ומבלי בחירה ורצון יאמין האדם בראותם כי כמו שבעיון השכלי ההקדמות המופתיות יחייבו התולדה בהכרח ויצוייר בנפש הדעת ההוא שהוליד המופת שהוא אמת אין עוד מלבדו ואין לרצון ולבחירה מבוא בידיע' האמתית הנקנית מפאת המופת לשיהיה אמת או לא יהיה כי הידיעה האמתית היא המסכמת בנפש עם מה שהוא חוץ לנפש כך הוא בענין הנסים שזרותם ויציאתם מההיקש השכלי יכריח נפשנו להאמין הכח הבב"ת הפועל אותם ואין לך שתאמר שיתחייב מזה שלא יגמל ולא יענש האדם על האמונות כי הנה שלמות הנפש אינו כי אם בהשגות האמתיות המושגות בידיעה ובקבלה והם השכר עצמו גם כי הנה האדם יגמל ויקבל שכר באמונות להיותו שומע אל הנביא ומעיין במעשיו ומבחין אותם כראוי בהשתוקקות גדול לדעת האמת ועל ההשתדלות הזה יקבל השכר ועל העדרו יקבל העונש עם היות שהמדע אשר יקבל משם תקבלהו נפשו מכח הנס והמופת מבלי בחירה ורצון לפי שהידיע' וההשגה לא תפול בה הכרח שהוא התנגדות הרצון וגם לא תכריע לרצון ולבחיר' לפי שהוא למעלה מהם. והשכל הוא מנהיג הרצון בדברים המעשיים האפשריים אך הרצון לא יפול בפעולת השכל העיוני והשכל שהוא אצל הדברים המדעיים שהם בעלי הנצחיות והכרחיי' בעצמם. ואמנה למה שטענו שיתחייב שתהיה האמונה בלתי מקבלת השנוי והתמורה נשיב שכן הוא האמת שבהיות הנס בחזקו האמונה הנקנית ממנו א"א שתשתנה אבל כבר איפשר שיעשה הנביא נס ויראו אותו ויאמינו לדבריו ואחר כך ימצאו חולשה בענין הנס ההוא או יחשבו שנעשה ברמאות ובתחבולה או ראו דבר מנגד אליו ולכן יתחרטו מאמונתם ויחשבו שאין הדבר כמו שחשבו בראשונה. וכן היה ענין ישראל עם מרע"ה שבתחלה כשעשה הנסים לעיניה' נאמר ויאמן העם שהאמינו היות הדבר אלהי האמנם כשראו ששאל מפרעה דרך ג' ימים וצוה את העם ושאלה אשה משכנתה וגומר קנו בלבם מחשבה רעה שמרע"ה מעצמו הי' עושה זה ולא ה' פעל כל זאת ולכן פקפקו נגדו ביציאתם ממצרים באמרם מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים עד שהוצרך לומר כשראו נס קריעת ים סוף ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ואמר יתברך במעמד הר סיני וגם בך יאמינו לעולם. ואמנם ענין העגל לא הי' לחולשתם באמונת הש"י אלא לחשבם שהי' משה מת כמו שיתבאר. וכן קרח ועדתו לא פקפקו באמונ'. ואמנם מה שטענו מפרשת כי יקום בקרבך נביא תשובתו מבואר בכתוב שאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא ר"ל שלא נשמע לדבריו ולא נראה אותותיו כדי שלא נבוא להאמין בדבריו הנה א"כ לא צוה על האמונה כי אם על ההשתדלות הקודם אליה. ואמנם למה שטענו מהיות הנס דבר מסופק נשיב כי בהיותו מסופק לא יקנה אמונ' קיימ' ולכן המאמין ע"פ האותות יש בו דופי שאיפשר שנעשה הנס ההוא בלהט ובכשוף כמו שזכר הרב אבל בהיות הנס בעיני הרואים דבר מוחש אמתי מאין ספק בו למה לא תקנה נפש הרוא' אותו אמונה קיימ' הכרחית כפי מה שראה. ואמנם מה שטענו ממה שאמרה תורה ובחרת בחיים שהוא נאמר על הדעות האמתיות תשובתו מבוארת ממה שזכרתי שהבחירה היא לשמוע בלמודים ולבקש את דבר ה' וללומדו כראוי. ואמנם הגעת האמונה או הדעת בנפש מפאת הטענה השכלית או הנס המוחש על פי חזקו ואמתתו הוא דבר נמשך מאליו ומגיע לנפש מבלי בחירה ורצון. ואמנם למה שטענו ממ"ש הב"ה כאן למשה והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והיה אם לא יאמינו גם לב' האותות האלה אין בזה טענה כי הכוונה בזה אם שלא ירצו לשמוע דבר משה ולראות מופתיו ואם שיעלילו עליהם עלילות ברשע להוציא לעז על נפלאותיו ולא דבר הכתוב שלא יאמינו בהיות הנסים הכרחיים ומבלי דחייה לעיניהם זהו מהשנ"ל בהיתר השאלה הזאת הכ"ד:
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •
ויען משה וגו'. צריך לדעת מה מקום לטענת לא יאמינו אחר שהבטיחו ה' ואמר: ושמעו לקולך. עוד, למה כפל לומר: לא יאמינו ולא ישמעו בקולי. והיה אפשר לומר כי לצד שאדם בעל בחירה ורצון לא סמך לבו עליהם שיצדיקו באמונה. ואומרו ולא ישמעו וגו', פירוש, אפילו שמיעת קולו לא ירצו לשמוע. ואין דרך זה מספיק בכוונת הכתוב כי לא היה לו להרהר אחר מדותיו יתברך ולחשוד כל כך בישראל. עוד יש לדקדק אומרו הן, ולא אמר: אם לא וגו'.
ויתבאר על נכון על דרך מה שכתב רמב"ם בפ"ז מהלכות יסודי התורה, וז"ל: אין נבואה שורה אלא על חכם גדול בחכמה וכו' שלם בגופו וכו'. ע"כ. וכתב הכסף משנה, וזה לשונו: וצ"ע למה לא כתב שצריך שיהיה עשיר, גבור ועניו, ותירץ שאותם תנאים צריכין למתנבא בקביעות, ורמב"ם לא נחת לפרש אלא על המתנבא שלא בקביעות.
והנה אפילו אם נאמר שתחשב נבואה זו של משה אקראי, מה שאינו כן, אף על פי כן טוען טענה הנשמעת, לצד ענותנותו, כי הוא חסר תנאים שבהם יאמן נביא לישראל, והוא אומרו והן, פירוש, וכן הוא הדין שלא יאמינו לי, כי אין אני חכם גדול בחכמה ומלא מכל התנאים המאושרים.
ואין צריך לומר אם תחשב נביאת קביעות, כמו שכן הוא כפי האמת, כי הוא הולך ובא מהשם לישראל ולפרעה ולמצרים, אם כן צריך שיהיה עשיר מה שלא כן היה, וזה לך האות שהיה רועה לחותנו צאנו ולא נתעשר אלא במדבר מהלוחות (נדרים דף לח.), ואם כן, אם יבואו ישראל לשאול לזקניהם המשפט הן לא יאמינו לי, כפי הדין.
ומה שאמר: ולא ישמעו בקולי, כאן רמז עוד טענה הנשמעת, כי הוא כבד פה, וכמו שגילה אחר כך בפירוש כי כבד פה.
ודבר זה הוא אחד מתנאי המתנבא אפילו באקראי, שיהיה שלם בגופו, וזה אחד מחסרוני הגוף, ולזה אמר ולא ישמעו, לסיבת קול - כי כבד פה וכבד לשון הוא, ואמר הטעם: כי יאמרו לא נראה אליך וגו', פירוש, אינך ראוי שיראה לך כל עיק, ואפילו באקראי.
ומה שלא טען טענה זו משה עד עתה, ולא שאל אלא: ואמרו לי מה שמו מה אומר, שזה יגיד שאינו חושש להם שלא יאמינו, שאם היה חושש לזה לא היה מחזר אחר ידיעת השם שהוא דבר שתכף יאמר אליו זה שמי:
ואולי כי נתכוון בשאלה ראשונה - ואמרו וגו', שיגלה ה' שמו וסודו אשר יעשה בו נפלאות, כי שם המפורש יפליא עשות ובאמצעותו יקנה כל הקניינים: בין מעלות המורגשות; בין מעלות האושר והחכמה, וישלים עצמו להיות ראוי לנבואה בסוד (תהלים, צא) אשגבהו כי ידע שמי. גם יפליא בעיניהם נפלאות מדרכי השם.
ובתשובת ה' אליו אפשר שלא הודיעו סודי השם וסגולותיו ונפלאות אשר יפליא בהם, לזה חזר וטען: והן וגו', כמו שפירשתי:
או אפשר שלא נתרגש משה לטעון טענה זו - הן לא יאמינו, אלא לצד שאמר ה' לו דבר חדש מה שלא שמע מקודם, והוא אומרו: ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה. אמֹר, מעתה משכחת לה שלא יחשיב פרעה שליחותו ולא ישלחם, אם כן הן לא יאמינו לי.
וכשיתרבה השליחות ולא ישלח יוסיפו שלא לשמוע בקולי, והטעם: כי יאמרו לא נראה אליך וגו', שאם היו הדברים מאל עליון מי הוא זה שימאן לעשות דבריו, ולא ישחית לו משתין בקיר (מלכים א', יד), אלא ודאי כי לא ה' שלחך ואפילו נבואה לא השגת: