מ"ג בראשית כח יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית כח · יא · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְעָרַע בְּאַתְרָא וּבָת תַּמָּן אֲרֵי עָאל שִׁמְשָׁא וּנְסֵיב מֵאַבְנֵי אַתְרָא וְשַׁוִּי אִיסָדוֹהִי וּשְׁכֵיב בְּאַתְרָא הַהוּא׃
ירושלמי (יונתן):
וְצַלִי בַּאֲתַר בֵּי מוּקְדָשָׁא וּבַת תַּמָן אֲרוּם טְמַע שִׁמְשָׁא וּנְסֵיב אַרְבְּעָה מֵאַבְנֵי אַתְרָא קַדִישׁ וְשַׁוִי אִיסָדוֹי וּשְׁכִיב בְּאַתְרָא הַהוּא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויפגע במקום" - לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, אלא — במקום הנזכר במקום אחר; הוא הר המוריה, שנ' בו "וירא את המקום מרחוק".

"ויפגע" - כמו (יהושע טז) ופגע ביריחו ופגע בדבשתה. ורבותינו פירשוֹ (ברכות כו ב): לשון תפִלה — (ירמיהו ז טז) "ואל תפגע בי", ולמדנו שתִקן תפלת ערבית. ושִנה הכתוב ולא כתב 'ויתפלל' — ללמדך, שקפצה לו הארץ, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה (חולין צא ב).

"כי בא השמש" - היה לו לכתוב ויבא השמש וילן שם כי בא השמש משמע ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם

"וישם מראשותיו" - עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו: זאת אומרת: "עלי יניח צדיק את ראשו", וזאת אומרת: "עלי יניח"! מיד עשאן הקב"ה אבן אחת. וזהו שנא' "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו".

"וישכב במקום ההוא" - לשון מיעוט: באותו מקום שכב; אבל י"ד שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה.

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

וטעם פתחות בי"ת "בַּמקום" — דברי משה; והטעם, במקום הידוע היום.

וכן אמר הושע: (הושע יב ה): "ושם ידבר עמנו", כי הוא התנבא על ירבעם בן יואש, והוא היה בבית אל. ואמר לשון רבים בעדו ובעד עמוס, ובספר עמוס מבואר.

ועל דרך הפשט, לא ייתכן להיות "ויפגע" כמו (ירמיהו ז טז): "אל תפגע בי", כי לא מצאנו במקרא שנקרא ה' "מקום". ואל תשים לבך לדרש (אסתר ד יד): "ממקום אחר", כי איננו כלל על ה', ומילת "אחֵר" לעֵד.

"מאבני המקום" — טעמו, אחת מאבני המקום.

"מראשותיו" — לשון רבים, כמו (רות ג): "מרגלותיו".

והתימה מרב שמואל, שעירב חלומות בני אדם עם חלום הנבואה.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יא) "ויפגע." ב] מתנאי הנבואה שיהיה חכם גבור ועשיר כמ"ש חז"ל, שלעומת שצריך שהנביא יהיה אמיץ לבו בגבורים, הנה יעקב "פגע במקום וילן שם" מצד "כי בא השמש", כי פחד ללכת בלילה לבא אל עיר מושב ולא היה בו רוח גבורה, ג] נגד מעלת העושר "לקח מאבני המקום וישם מראשותיו," ולא היה בידו כר וכסת לשכב עליו, כי הלך מבית אביו במקלו מבלי מאומה, או לדברי חז"ל שאליפז לקח את כל אשר לו. ד] נגד מעלת החכמה שיכין א"ע בעיון ובמושכלות, והוא "שכב במקום ההוא," ולא הכין א"ע לנבואה זו ע"י עסק התורה:


 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש". רז"ל אמרו (חולין צא:עיי"ש) שזהו הר המוריה שנאמר בו וירא את המקום מרחוק, קרא למקום ההוא סתם מקום לפי שכל מקום יש לו שם לווי, על שם בעליו, או על שם מהות המקום, כי בזה יובדל משאר מקומות וזה המקום נעלם מהותו ושמו, כמבואר למעלה פר' וירא בפסוק ה' יראה, (כב.יד) על כן קראו סתם מקום כי אין בו עדיין השם אשר בו יובדל משאר מקומות.

ד"א לכך קראו מקום סתם, לפי שהוא מקומו של עולם, הן מצד ששם אבן שתיה ומשם הושתת העולם, הן מצד שעדיין כל העולם מיוסד עליו כי ממנו יוצא השפע לכל העולם ויעקב הרגיש כי זה יהיה מקום המקדש לפי שראה ששקעה עליו השמש שלא בעונתה, לפי שמקום קדוש זה מכהה גלגל חמה ואינו צריך אל השמש, ואדרבה השמש צריכה אליו כמ"ש רז"ל במד"ר טו.ב) א"ר אבין אתה מוצא מי שמבקש לעשות לו חלונות עושה אותם רחבות מבפנים וצרות מבחוץ כדי שיהיה שואבין האורה מבחוץ, אבל חלונות של בהמ"ק היו רחבות מבחוץ וצרות מבפנים למה שיהא האור יוצא מן המקדש ומאיר לעולם, שנאמר (יחזקאל מג.ב) והארץ האירה מכבודו וכתיב (ירמיה יז.יב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. עיין נוסח זה בילקוט פר' תצוה, ומכאן ראייה שאין השמש מאירה אל המקדש על כן כהה אור השמש מיד בבואו אל מקום הקדוש, והיה לעת ערב יהיה אור כי האיר ה' אור העליון ממקום קדוש זה עד שנראה ה' אליו במחזה בלילה ההוא.

ויש עוד רמז נכון, במה שאמרו במדרש ילקוט ששקעה השמש שתי שעות קודם זמנה, ולמה דווקא שתי שעות, אלא שרמז כאן על העתיד שככה תשקע שמשן של ישראל שתי שנים קודם זמנו כמו שפירש"י פר' ואתחנן (דברים ד.כה) שמיהר ה' את הגלות שתי שנים קודם הזמן, שנאמר (דניאל ט.יד) וישקוד ה' על הרעה, ואם כן בית המקדש שיבנה במקום זה סופו ליחרב ב' שנים קודם זמן שקיעה על כן בא הרמז אל יעקב בשקיעה זו, שיהיה סימן מסור בידו שלעתיד יחרב המקדש ב' שנים קודם הזמן, ע"כ ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו ואמרו במדרש (מביאו רמ"א או"ח תקנה ב) שחסידים ואנשי מעשה נוהגים בליל ט' באב לשום אבן תחת הראש ואמרו שיש להם סמך מן פסוק זה, ויקח מאבני המקום כו' כי יעקב ראה החורבן ומי הגיד לבעל מדרש זה שראה יעקב החורבן, אלא ודאי שלמד זה מן שקיעת השמש שתי שעות קודם כאמור.

ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וגו'. אחר שנודע לו כי מקום זה יהיה בית אלהים המכהה גלגל חמה, על כן לקח מן אבני המקום וישם אותם שומר לראשו להראות חבת הקודש שעליהן כמ"ש (תהלים קב.טו) כי רצו עבדיך את אבניה. ולקח י"ב אבנים כנגד י"ב שבטים כדאיתא במדרש (בר"ר סח.יא) והיו האבנים מריבות כל אחד אמר עלי יניח צדיק ראשו עד שנעשו לאבן אחת, רמז לעתיד על דרך שכתב הרב המורה שלכך העלים הקב"ה מקום זה שיהיה מקום מקדש והיכל מלך כדי שלא יהיה מריבה בין השבטים כי כל שבט ירצה במקום המקודש ההוא, ומפני השלום נאמר (דברים יב.ה) אשר יבחר ה' מכל שבטיכם וכתיב (שם יד) כ"א במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך הא כיצד אלא שבשעה שקנה דוד את הגורן מן ארונה היבוסי גבה את הכסף מכל השבטים, וכן פירש"י שם, וא"כ מריבה זו שהיתה בין האבנים ונעשו לסוף אבן אחת זה היה אות ומופת על העתיד, שככה תהיה מריבה בין אבני נזר י"ב שבטי יה, כי כל שבט יאמר עלי יניח צדיקו של עולם ראשו זה בית המקדש שנאמר בו מרום מראשון מקום מקדשנו (ירמיה יז.יב) ולסוף נעשו לאבן אחת ע"י שגבה דוד הזהב מן כולם. ועל אבן זה נאמר בבנין שני והוציא את האבן הראשה, זכריה ד.ז) רצה לומר אותו שהיה מראשותיו של יעקב הוציאו ליסד בו את היכל ה', ועשה יעקב ממנו מטה לשכב עליו להיות סימן שזה יהיה מטתו שלשלמה מלך שהשלום שלו, כמו שפירש"י בשיר השירים על פסוק הנה מטתו שלשלמה. (ג.ז)

וישכב במקום ההוא. משמע אבל קודם לכן לא שכב במטה כי לא רצה לעלות על ערש יצועיו עד אשר מצא מקום מטתו שלשלמה, וכן נדר דוד שנא' (תהלים קלב.ב) אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אעלה על ערש יצועי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, הזכיר את יעקב תמיד כי גם הוא נדר נדר כזה כמו כן, מאומרו וישכב במקום ההוא אבל לא קודם לכן.

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויפגע במקום. למה מכנין שמו של הקב"ה וקורין אותו מקום? מפני שהוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו. אמר ר' יוסי בן חלפתא: אין אנו יודעין אם הקב"ה מקומו של עולם או אם העולם מקומו; ממה דכתיב: "הנה מקום אתי", הוי הוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו. אמר ר' יצחק, כתיב: "מעונה אלהי קדם"; אין אנו יודעים אם הקב"ה מעונו של עולם, או אם העולם מעונו. ממה דכתיב: "ה' מעון אתה היית לנו", הוי הקב"ה מעונו של עולם, ואין העולם מעונו. משל לגיבור שהיה רוכב על סוס, וכליו משופעים אילך ואילך; הסוס טפל לרוכב, ולא הרוכב טפל לסוס. הדא הוא דכתיב: "כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה":

ויפגע במקום. באת השכינה ואמרה לו: יעקב בני, י"ב שעות כנגד י"ב שבטים שאני נותן לך, י"ב מזלות ברקיע [כנגד] י"ב אבני מצבה. וכשנמכר יוסף, היה בוכה ומתאבל כל אותן כ"ב שנה, אמר: אוי לי, שמא נתחייבתי שנשאתי שתי אחיות, או שמא נהניתי מממונו של לבן, או שמא נהניתי מממונם של שכם, ובטלה אותה הברית [שכרת] לי הקב"ה? מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה והוסיף לו י"ז שנה. מכאן אמרו: כל שהשיגתו שנה אחת טובה סמוך לזקנתו, סימן יפה לו. יעקב אבינו היה בטובה כל אותן השנים שהיה במצרים, לפיכך העלה עליו הכתוב כאילו היה בטובה כל ימי חייו:

ויפגע במקום, צלי: אבות הראשונים תקנו תפלות (כתוב ברמז ע"ז). אמר ר' שמואל בר נחמן: כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה. ערבית, צריך אדם לומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוציאני מאפלה לאורה". בשחרית, צריך לומר: "מודה אני לפניך ה' אלהי שהוצאתני מאפלה לאורה". במנחה, צריך לומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שכשם שזכיתני לראות חמה בזריחתה, כן תזכני לראות בשקיעתה". רבנן אמרי, כנגד תמידין תקנום: תפילת השחר כנגד תמיד של שחר, תפילת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים, תפילת הערב לא מצאו לה קבע. אמר ר' תנחומא: אף היא יש לה קבע, כנגד אברים ופדרים שהיו מתאכלים על גבי המזבח כל הלילה.

ויפגע במקום. ביקש לעבור, ונעשה העולם כותל לפניו. רבנן אמרין: כי בא השמש, "כיבה השמש"; מלמד שהשקיע הקב"ה חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעא. משל לאוהבו של מלך שבא לפרקים אצלו. אמר המלך: כבו הפנסים, שאני מבקש לדבר עם אוהבי בצינעא. כך השקיע הקב"ה חמה שלא בעונתה, כדי לדבר עם יעקב בצינעא:

רבי חנן בשם ר' חנן דציפורי אמר, שמע קול מלאכי השרת שהיו אומרים: בא השמש, אתא שמשא. בשעה שאמר יוסף: "הנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי", אמר: מי גילה לזה ששמי שמש?

אותן שתי שעות שהשקיע הקב"ה חמה בצאתו מבית אביו, אימתי החזירו לו? בחזרתו לבית אביו; הדא הוא דכתיב: "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל". אמר לו הקב"ה: אתה סימן לבניך; מה בצאתך מבית אביך השקעתי לך גלגל חמה, ובחזרתך החזרתי לך גלגל חמה, אף בניך, בצאתם – "אמללה יולדת השבעה נפחה נפשה באה שמשה", ובחזרתם מהו אומר? "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה".

אמר ר' עקיבא, שאלתי את רבן גמליאל ור' יהושע באיטליז של אימאוס כשהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל. כתיב: "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל"; וכי שמש לו לבדו זרחה? והלא לכל העולם כולו זרחה! אמר ר' יצחק: שמש שבאה בעבורו, זרחה בעבורו, דכתיב: "ויצא יעקב... וילך", וכתיב: ויפגע במקום. כי מטא לחרן, הרהר בדעתו, אמר: אפשר עברתי במקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו? יהב דעתיה למהדר, קפצה ליה ארעא; מיד ויפגע במקום. בתר דצלי, יהב דעתיה למהדר. אמר הקב"ה: צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה? מיד בא השמש.

כתיב: ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. אמר ר' יצחק: מלמד שנתקבצו כל האבנים כולם, וכל אחד ואחד אמר: עלי ינוח ראשו של צדיק זה. תנא, וכולן נבלעו באחת:

ויקח מאבני המקום. ר' יהודה אומר: שתים עשרה אבנים נטל, אמר: כך גזר הקב"ה שאני מעמיד שנים עשר שבטים. אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, ואני אם מתאחות זו לזו אני יודע שאני מעמיד שנים עשר שבטים; וכיון שנתאחו, ידע שהוא מעמיד שנים עשר שבטים. ר' נחמיה אומר: ג' אבנים נטל: אברהם, יחד הקב"ה שמו עליו; יצחק, יחד הקב"ה שמו עליו; אני, אם מתאחות זו לזו יודע אני שהקב"ה מיחד שמו עלי; וכיון שנתאחו זו לזו, ידע שהקב"ה מייחד שמו עליו. ורבנן אמרין: מיעוט אבנים שנים; אמר: אברהם יצא ממנו פסולת, ישמעאל ובני קטורה; יצחק יצא ממנו פסולת, עשו ואלופיו; ואני, אם מתאחות הן יודע אני שאין יוצא ממני פסולת; וכיון שנתאחו, ידע שאין יוצא ממנו פסולת.

עשאן כמרזב ונתנן תחת ראשו, שהיה מתירא מן החיות. כתוב אחד אומר: "כי הנה ה' יוצא ממקומו וירד ודרך על במתי ארץ ונמסו ההרים תחתיו והעמקים יתבקעו"; מי שנגלה עליו הקב"ה, על אחת כמה וכמה. ר' ברכיה בשם ר' לוי: אותן אבנים שנתן אבינו יעקב, נעשו תחתיו כמטה וכפורנס. מה טריפה הטריף שם? "קורות בתינו ארזים", צדיקים וצדיקות, נביאים ונביאות.

וישכב במקום ההוא, ר' יהודה אומר: כאן שכב, הא כל ארבע עשרה שנה שהיה מוטמן בארץ ומשמש לעבר לא שכב. ר' נחמיה אומר: כאן שכב, הא כל עשרים שנה שהיה בבית לבן לא שכב. ומה היה אומר? ט"ו שיר המעלות שבספר תהלים, ומה טעם? "שיר המעלות לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל", ישראל סבא. רבי שמואל בר נחמן אמר: כל ספר תהלים היה אומר; ומה טעם? שנאמר: "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", ישראל סבא.

בן ע"ז שנה היה יעקב בצאתו מבית אביו, והיתה הבאר מהלכת לפניו מבאר שבע עד הר המוריה מהלך שני ימים, והגיע לשם בחצי היום ופגע בו הקב"ה, שנאמר: ויפגע במקום. ולמה נקרא שמו של הקב"ה מקום? שבכל מקום שהצדיקים עומדים, שם הקב"ה נמצא, שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי" וגו'. אמר לו הקב"ה: יעקב, הלחם בצקלונך והבאר לפניך לאכול ולשתות; שכב במקום זה! אמר לפניו: רבון העולמים, עכשיו יש לשמש ירידות חמשים ואני שוכב במקום הזה בלא עת? ובא השמש במערב, הביט יעקב וראה את השמש וילן שם, שנאמר: וילן שם כי בא השמש. לקח יעקב י"ב אבנים מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק אביו ושם אותם מראשותיו. בא המקום להודיעו שעתידין לעמוד ממנו י"ב שבטים ונעשו כולן אבן אחת, להודיענו שכולם עתידין להיות גוי אחד בארץ: