רבינו בחיי על בראשית כח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על בראשית · כח · >>


<< · רבינו בחיי על בראשית · כח · >>

Verse 5


וישלח יצחק את יעקב. יש לשאול כיון שבשליחותם הלך והם מחלו לו למה נענש על מצות כבוד אב ואם כשנתעכב כ"ב שנה שפירש ממנו יוסף עשרים ושתים שנה כנגדן, ואפשר לומר כי דעתם היה שיקח את לאה ושיחזור מיד כשישלח בשבילו, אבל הוא נתן עיניו ברחל הקטנה ליפיה, ואמר (בראשית כ"ח) אעבדך שבע שנים ברחל, וא"כ כל הזמן שנתעכב היה ברצונו ולכך נענש כנגדן:

וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי. כונתו היתה בלכתו שם כדי לישא אחת מבנותיו של לבן ומפני זה אמר אל לבן כי כן צוה לו אביו קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך, ומ"ש אחי רבקה אם יעקב ועשו וכי לא היינו יודעין כי לבן אחי רבקה ורבקה אם יעקב ועשו.

אבל ע"ד הפשט כוון הכ' בזה לכבוד יעקב ולומר כי מה שהלך יעקב להתחתן עם רשע בן רשע ז"ש אל לבן בן בתואל הארמי, אל תתמה מזה כי אחי רבקה הוא אחי הצדיקה וראויות הבנות להדמות לאחות אביהן, אח"כ הוסיף בשבח רבקה כי היתה אם יעקב ועשו, והיה ראוי לה לאהוב את שניהם בשוה כי הם בניה אשר ילדתם, ועוד היה ראוי לאהוב את עשו יותר מיעקב, כי כן מנהג האמות בבן הבכור, ואעפ"כ לא שמה רבקה עקר אהבתה כ"א על יעקב מתוך שהיתה רואה יופי מדותיו, וכענין שכ' (בראשית כ"ה) ורבקה אוהבת את יעקב.

ומפי הרב מורי שמעתי כי מה שהוסיף אם יעקב ועשו כוון הכ' לומר כי מה ששלחתו רבקה אל בית לבן אחיה עשתה בכונה לפי שהוא המקום שהקורבה שוה לשניהם ואינו רוצה שיגיע זל"ז כי אם יעקב ועשו היתה, וגם לבן לא יסכים שיזיק יעקב לעשו אם ילך שם, וכש"כ שלא יסכים שיזיק עשו ליעקב הבא אצלו בצל קורתו:

וע"ד חכמת הטבע אם יעקב ועשו, ידוע כי שני בנים הנולדים תאומים כאו"א, אבל יעקב ועשו הי' הפלא הגדול כי יצירת שניהם היתה בשליא אחת ומטעם זה היה הרצון בבטן כענין שכ' (בראשית כ"ה) ויתרוצצו הבנים בקרבה, ומפני זה הוצרך לומר אחי רבקה אם יעקב ועשו לומר סובלנית זו מי היתה:


Verse 6


בברכו אותו ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען. מעשה אבות יעשו בנים וע"כ צוה שלא יקח מבנות כנען כי אם ממשפחתו ומבית אביו כמו שצוה עליו אברהם אביו:

ומה שחזר וברכו עוד הוא שאמר ויברך אותו ויצוהו וחזר הברכה כמה פעמים שאמר כי ברך יצחק את יעקב ואמר עוד בברכו אותו, כדי לקיים לחתום הענין משלם שלא תאמר שנתברך תחלה שלא מדעת לכך חזר כאן וברכו ברצונו, וז"ש בב"ר לפי שהיו הברכות מפוקפקות והיכן נתאוששו בידו כאן, ויברך אותו, אין קיום הגט אלא בחותמיו שלא תאמר שאילולא שרמה יעקב את אביו לא נטל הברכות ת"ל ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ע"כ.

והנה בכאן חתם ברכתו שברך אותו תחלה ומצינו שהברכה משתלשלת מדור לדור מבריאת העולם, באדם הראשון כתיב (בראשית א) ויברך אותם אלהים, נתקלל העולם בדור המבול והוצרך לברכה וברך לנח שנאמר (שם ט) ויברך אלהים את נח ואת בניו, חטאו בדור הפלגה ובא אברהם ומסר הברכות בידו, אמר לו והיה ברכה אתה מקור הברכה תברך לכל מי שתרצה, והיה אברהם ראוי לברך את ישמעאל כי הוא הבכור והיה המנהג בראשונים כי הבכור היה בידו הברכה והיה האב מברך אותו, ואברהם לא ברך לישמעאל מפני שעיקר זרעו היה יצחק שנאמר (בראשית כא) כי ביצחק יקרא לך זרע, גם לא ברך ליצחק שלא להטיל קנאה ביניהם, וכיון שנסתלק מברכת שניהם בא הקדוש ב"ה וברכו שנאמר (שם כה) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, ויצחק היה ראוי לברך את עשו כי הוא הבכור, ועשה יעקב המעשה ההוא כדי ליטול הברכות ואבד עשו את הבכורה והברכה ונתרוקן משניהם, יעקב כשהעמיד י"ב שבטים היו הברכות ראויות לראובן שהיה הבכור, ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף, וכשנתקיימו הברכות ליעקב שהוא השלישי לאבות יש לנו בזה הבטחה גדולה בגלותנו השלישי שיתקיימו בנו בזמן הגאולה.

וכשם שמצינו ששרו של עשו הסכים על הברכות שנאמר (בראשית לב) ויברך אותו שם, כן בזמן הגאולה עתידים מלכי הגוים שיסכימו בברכותינו, הוא שהבטיחנו הנביא (ישעיה מט) והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו וידעת כי אני ה' אשר לא יבושו קוי.

Verse 7


Verse 8


Verse 9


Verse 10


בברכת ישרים תרום קרת ובפי רשעים תהרס (משלי יא, יא)

שלמה המלך ע"ה הזכיר בספרו כלל כל המדות החמודות והמגונות ויש בכלל דבריו הצדיק הפך הרשע והישר הפך הבוגד, כי כן כוון המדות ממש זו לעומת זו מדה כנגד מדה דבר והפכו. ומקרא מלא הזכיר בזה, הוא שכתוב (משלי כא) כופר לצדיק רשע ותחת ישרים בוגד. נתן הצדיק לעומת הרשע וישר לעומת הבוגד, וכן הזכיר עוד (שם יא) צדקת ישרים תצילם וסלף בוגדים ישדם. וכן דרכו בכל מקום שהם בו לכוון סדר המדות ממש זו כנגד זו להזכיר הצדיק הפך הרשע והישר הפך הבוגד כי הוא הפכו הגמור.

וידוע כי הישר הוא המכיר היושר והאוהב אותו והבוחר בו, והוא יסבול כל דבר קשה שיחייב לו היושר והוא הנכנע אל האמת, והבוגד בהפך כל זה איננו מכיר היושר ואף אם יכירנו לא יודה בו אבל בכל פעולותיו יעשה הפכו. ואעפ"כ מצינו בקצת הכתובים מספר משלי שלמה שהוא נותן בפסוק אחד מדת היושר ומדת הרשע זה לעומת זה. והכתוב הזה אומר בברכת ישרים תרום קרת, האיש הישר ייטיב לבני אדם, והקריה אשר הוא יושב בתוכה תתעלה ותתרומם בשבילו, ולא די שייטיב להם בדברי פיו אלא אף בברכתו כלומר בכל מה שחננו השי"ת, והנה הרשע בהפך ממנו זהו שנאמר ובפי רשעים תהרס, כי הרשע לא די שלא ייטיב לשום אדם מאשר נדבק בו אבל תהרס ותחרב העיר אשר הוא יושב בה בדברי פיו ובגאות לבו. ולמדנו שהריסות העיר בדברי פיו והצדיק כבוד העיר אפילו בממונו. וזהו שאמר בברכת ישרים תרום קרת. וכלל הענין כי הצדיק סבת רוממות הקריה במעשיו הטובים ודבריו להם יעשו פירות. וזהו שכתוב (קהלת יא) ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון מקום שיפול העץ שם יהוא, זה איש צדיק, כלומר העץ שהוא הצדיק במקום דירתו שם יהו פירותיו. ויצא יעקב כו' וכאשר יחסר הצדיק ממנו יחסר גברא רבא מארעא דישראל, והנה יציאתו מן העיר עושה רושם, וכן ויצא יעקב. אמרו במדרש (לא הול"ל אלא) וילך חרנה ומה ת"ל ויצא כו' אלא ללמדך שכל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. [אמר המדפיס הפסקא הזאת נלקה בחסר ויתיר וערבוב דברים בהעתקה הראשונה, ואנכי ת"ל יגעתי ומצאתי להשים מעקשים למישור, והרוצה יעיין בדפוסים הישנים ויראה את כל הנתקן הזה יצחק בן יעקב ז"ל.]

ויצא יעקב מבאר שבע. באר שבע בארץ ישראל, כי כן כתוב למעלה ביצחק ויעל משם באר שבע. ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע ולא יצא מימיו חוצה לארץ.

והנה הכתובים לא הזכירו שהלך יעקב לבאר שבע, אבל מתוך שהזכיר ויצא אתה למד שהלך לשם ליטול רשות מן השם יתברך אם ילך לחרן כאשר צוו עליו אביו ואמו, ומשום כבוד אביו שעלה לשם ליטול רשות ושם הבטיחו הקב"ה אל תירא. (וכן) דרשו רז"ל אמר יעקב כשם שהלך אבא לבאר שבע כך אני הריני הולך לבאר שבע, אם יתן לי רשות הריני יוצא ואם לאו איני יוצא.

ודע כי לולא שרצה ליטול מהקב"ה רשות היה ראוי הכתוב לומר ויצא יעקב מחברון כי שם גר אברהם ויצחק ושם נטל הברכות. וסדר הענין ויצא יעקב ויפגע במקום וילן שם. יגיד לך הכתוב כשיצא פגע במקום, הוא הר המוריה. ואחר שלן ושכב במקום ההוא ונתן לו הקב"ה רשות לצאת כענין שאמר והנה אנכי עמך והשיבותיך אל האדמה הזאת היא באר שבע שהיא מארץ ישראל. וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. כי אחרי ששכב בבאר שבע השכים יעקב בבקר ונשא רגליו ארצה בני קדם, והנה כל הפרשה כולה אחר אשר פגע בהר המוריה ואחר שלן בבאר שבע וכל הענין באורך אחר שירד. ומה שכלל כאן וילך חרנה פרט וישא יעקב רגליו וילך להגיד כי הלך אחר מראה החלום.

ובמדרש ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, הלך לו ביום א' מבאר שבע עד חרן שיש שם מהלך ג' ימים. נרמז מלשו הכתוב שהוא מורה על תכיפת דבר, וזהו מבאר שבע, וילך חרנה וכן הלשון בסוף הפרשה תכף שנשא רגליו, וכן הלשון כתוב באליעזר ויקם וילך. ג' קפצה להם הדרך, אליעזר עבד אברהם, ויעקב, ואבישי. אליעזר דכתיב ואבא היום אל העין, היום יצאתי והיום באתי.

ובמקום אחר דרשו ויפגע במקום כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו יהיב אדעתיה למהדר קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום הוא הר המוריה. ובאור המדרש כי כאשר התגעגע יעקב להר המוריה שיתפלל בו, מיד בפתע פתאום קפצה לו הדרך ולא הוצרך לחזור ולטרוח כלל. ולפי הענין הזה למדנו שתי קפיצות, האחת בלכתו מבאר שבע עד חרן שהלך שם ברצונו. והשנית למען לא יצטרך לטרוח ולשוב.

ובמדרש י"ב אבנים לקח מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק, רמז שעתידין לעמוד ממנו י"ב שבטים, ונעשו כולן אבן אחת שנאמר ויקח את האבן אשר שם, רמז שעתידין להיות גוי אחד שנאמר (דה"א יז) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

Verse 11


וישכב במקום ההוא. היה ראוי לומר וישכב שם כמו שאמר וילן שם, אבל לשון מעוט הוא, שם שכב אבל י"ד שנה ששמש בבית עבר ועסק בתורה לא שכב, כי שלחו אביו יצחק ללמוד תורה בבית עבר י"ד שנה קודם שהלך לחרן אל בית לבן.


Verse 12


ויחלום אין חלום זה כחלומות הנהוגים בין בני אדם וגם אינו חלום של רוה"ק בלבד, שאילו כן היה אומר בסוף וייקץ יעקב משנתו והנה חלום, אבל חלום של נבואה גמורה כענין חלומות הנביאים שנבואתם על שני חלקים אלה, הוא שכתוב (במדבר יב) במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו.


והנה סולם מוצב ארצה. ע"ד הפשט במראה הזה ראה שהיו רגלי הסולם בבאר שבע המקום אשר הוא שוכב שם, הוא שאמר מוצב ארצה. והיה ראשו של סולם נסמך ונדבק בשמים כנגד בית המקדש, זהו שאמר וראשו מגיע השמימה שהוא הפתח שמלאכי השרת נכנסים ויוצאים שם, זהו והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים, והקב"ה היה נצב עליו ואז ידע יעקב שהמקום ההוא שהוא שוכב שם הוא שער השמים וטוב להתפלל. ובית המקדש הוא בית אלהים והוא העקר כי ראש הסולם כנגדו והקב"ה נצב עליו, וע"ז אמר אין זה כי אם בית אלהים, וזה שער השמים, זהו בהמ"ק שכנגדו ראשו של סולם מגיע ונסמך בשמים, וזה שער השמים באר שבע ששם רגלי הסולם. וכן אמרו במדרש א"ר אליעזר בשם ר' יוסי בן זמרא הסולם הזה עומד בבאר שבע ושפועו מגיע עד בהמ"ק. מה שאמר ושפועו באורו סוף שפועו שהוא ראש הסולם מגיע עד בית המקדש כלומר עד כנגד בית המקדש, והכונה בו שהוא דבק בשמים כנגד בהמ"ק.


וע"ד המדרש סלם זה סיני, חושבניה דדין כחושבניה דדין. מוצב ארצה כענין שכתוב (שמות יט) ויתיצבו בתחתית ההר. וראשו מגיע השמימה כענין שכתוב (דברים ד) וההר בוער באש עד לב השמים. והנה מלאכי אלהים זה משה ואהרן כענין שנאמר (שמות יט) ומשה עלה אל האלהים. וכתיב וירד משה וגו' ואל הזקנים אמר. והנה ה', כענין שנאמר (שמות יט) וירד ה' על הר סיני. אני ה' אלהי אברהם אביך, כענין שנאמר (שמות כ) אנכי ה' אלהיך.


ובפרקי ר' אליעזר הראה לו הקב"ה ד' מלכיות משלן ואבדן, הראהו שר מלכות בבל עולה ע' עקלים ויורד, הראהו שר מלכות מדי עולה נ"ב עקלים ויורד, הראהו שר מלכות יון עולה מאה ושמונים עקלים ויורד, הראהו שר מלכות אדום עולה ואינו יורד, ואומר (ישעיה יד) אעלה על במתי עב אדמה לעליון, אמר לו יעקב אך אל שאול תורד וגו' אמר לו הקב"ה (עובדיה ד) אם תגביה כנשר וגו'.


לפי המדרש הזה יש לו בחלום הנבואה הזאת הבטחה לישראל שישובו למעלה בסוף כל הגלות, שהרי כל האבות כולן ראו במראה הנבואה כל העתיד להיות בזרעם עד סוף כ הדורות. וכשם שהראה הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים ענין ארבע מלכיות, והוא שדרשו רז"ל והנה אימה זו מלכות בבל, חשכה זו מלכות מדי, גדולה זו מלכות יון, נופלת עליו זו מלכות אדום. כך הראה לו ליעקב במראה זו ממשלת ד' מלכיות מעלתם וירידתם שהרי יש להם שרים למעלה וכל אחד מנהיג אומתו למטה, וכענין שכתוב בדניאל (דניאל י) ושר מלכות יון ושר מלכות פרס עומד לנגדי, זהו שהזכיר בכאן והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, כי הם המלאכים שרי המלכיות והבטיחנו הכתוב על ירידתם אחר העלוי.


ובבראשית רבה והנה מלאכי אלהים של סדום, שנדחו ממחיצתן ואח"כ עלו, ויורדים בו עכשיו ללכת מעתה בשליחותו של מקום. ד"א והנה מלאכי אלהים שלווהו מארץ ישראל עולים, ואחרים יורדים ללותו בחוצה לארץ. עולים ויורדים עולים למעלה רואים דמות יעקב חקוקה בכסא הכבוד יורדים למטה ומוצאין אותו ישן.


וע"ד השכל ענין הסולם רמז למציאות, ולפי שהסולם יש בו מדרגות רבות זו למעלה מזו, לכך ימשיל בו הכתוב את המציאות, על שם שהמציאות נחלק לשלשה חלקים, חלק המלאכים וחלק הגלגלים וחלק עולם השפל. וכן סדרם דוד ע"ה ברכו ה' מלאכיו ברכו ה' כל צבאיו ברכו ה' כל מעשיו. וכן שלמה סדרם בשיר השירים, בחכמתו בג' פסוקים זה אחר זה, האחד לחייו, השני ידיו, השלישי שוקיו. שהרי כנסת ישראל מספרת שבחיו של הקב"ה בחלקי הנבראים שברא. לחייו אלו המלאכים שמגידים הנבואה אל הנביאים, והמשילם לערוגת הבושם כי הבשמים יש בהם גוונים משתנין לבן ואדום, כן המלאכים יש ממים ויש מאש. שפתותיו הם הנביאים המגידים לעם, ולשון נוטפות לשון נבואה הוא כלשון (יחזקאל כא) והטף אל דרום. והמשיל הנבואה למור שהנפש מתענג בו. ידיו אלו הגלגלים וזהו לשון גלילי, וכן הוא אומר (תהלים ח) כי אראה שמיך וגו', והמשילם לידים שכל פעולותיו של אדם תלויים בהן, כן פעולות כל העולם כולו נמשכות מן הגלגלים. ממולאים בתרשיש, כי הגלגלים בעבים וחללם ממולאים הם בכוכבים שקראן תרשיש שהוא למעלה מן הזהב, כי כן הכוכבים מעלתם גדולה מן הגלגלים. מעיו עשת שן אלו י"ב מזלות, זהו שאמר מעולפת ספירים, כלומר י"ב ספירים. שוקיו זה העולם השפל סוף המציאות, כי כן השוקים סוף הגוף ויהיה שוקיו נאמר על האש ועל הרוח ואדני פז הם המים והעפר, וכל המציאות הזה נקרא בכאן סולם.


והודיע הקב"ה ליעקב כי הוא יתעלה נצב על הסולם הזה ומנהיג שלשת חלקי המציאות ומשגיח בכולן, והתחיל מן העולם הזה השפל אשר היה עומד בו וקרוב אליו ומסדר והולך ממטה למעלה, כי מוצב ארצה זהו רמז לעולם השפל וראשו מגיע השמימה הוא עולם הגלגלים, כענין שכתוב (תהלים יט) השמים מספרים כבוד אל, והכוונה בו הגלגלים בתנועתם. והנה מלאכי אלהים הוא עולם המלאכים שהוא חלק שלישי. ומזה דרשו רבותינו המלאך שלישו של עולם, שאין ראוי להבין שלישו של עולם באורך וברוחב אלא שהוא השלישי מן העולם כולו חלק שלישי, כך פירש הרב בפרשת תרומה בענין הכרובים. ואמר עולים ויורדים רמז על קיומם ובטולם, שהכתוב יכנה הקיום לעליה והבטול לירידה, ובא לרמוז כי יש מלאכים קיימים נצחיים לעד והם אותן שנבראו ביום שני, ויש מהם בטלים, וכמו שדרשו רז"ל בכל יום ויום בורא הקב"ה כת של מלאכים ואומרים שירה והולכים להם, והם אותם שנבראו ביום חמישי. ומלת בו חוזרת אל הסולם שהמשיל בו הכתוב את המציאות, והנה ה' נצב עליו כי הקב"ה עליון על כולם משפיע כחו במלאכים והמלאכים משפיעים כח בגלגלים והגלגלים בתנועתם משפיעים כח בשפלים, נמצאת למד שסבת כל מפעל בשפלים הגלגלים, וסבת הגלגלים המלאכים. וסבת המלאכים ה' יתעלה שהשגחתו שופעת על הכל. והוא שאמר שלמ ע"ה (קהלת ה) אם עשק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה, כלומר בעולם השפל, אל תתמה על החפץ ותחשוב שהוא משפט מעוקל, לא כן הדבר כי המשפט אמת ודרכי ה' יתברך גבהו מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו שהרי השגחתו בכל, זהו (קהלת שם) כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, הוא הקב"ה שהוא עליון על הכל, והוא כולל כל הגבהיות כולן. וזהו שהזכיר לשון רבים והוא בלשון אלהים שנקרא כן בלשון רבים, וכן אלהים קדושים הוא שכתוב (יהושע כד) כי אלהים קדושים הוא על שם שהוא כולל הכחות והקדושות כולן.


ודעת הרמב"ם בענין הסולם כי קרא כלל הגלגלים בשם הסולם. ואמר מוצב ארצה כי היה ראשו הא' בארץ, שהוא תחלת היסודות, וראשו האחד בשמים שהוא ערבות, כענין שכתוב (דברים לג) רוכב שמים וגו', ושם כל המרכבה, ובסולם הזה יעלה כל מי שיעלה. ומלאכי אלהים הם הנביאים כענין שכתוב (במדבר כ טז) וישלח מלאך וגו' וכתיב על חגי (חגי א) מלאך ה', והנה הם עולים עד שם במעלת נבואתם עד מדרגות ידועות ואח"כ יורדים שמודיעים נבואתם ומלמדים את הבריות דרך ה'.


זה כתב בתחלת ספרו המורה פרק ט"ו. אבל בפרק עשירי מן החלק השני כתב בזה ענין אחר, והקדים תחלה כי הגלגלים נכללים בד' יסודות. גלגל הלבנה מניע יסוד המים, וגלגל החמה מניע יסוד האש, וגלגל חמשת כוכבי לכת הנבוכים הנשארים מניעין יסוד הרוח, וגלגל שמיני הוא גלגל המזלות והכוכבים הקבועין מניע יסוד הארץ.


והנה הם יסוד אחד וגלגל אחד, ואמר כי מעתה יש להתבונן במה שדרשו רז"ל כמה מעלות היו בסולם ארבע. כלומר כיון שנכללו כל הגלגלים בד' ומניעים ארבע יסודות.


ונראה לדבריו בפרק י' זה שהשיג יעקב תחלת היסודות עד ערבות, זהו שאמר סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה הוא המקיף שהוא ערבות שה' יתברך נצב עליו. ומלאכי אלהים נראה שכוונתו על היסודות כענין (תהלים קד) עושה מלאכיו רוחות וגו', השנים עולים למעלה והשנים יורדים למטה. ומה שהזכיר דרך ירידה הגלגלים תחלה ואח"כ עליה שאמר והנה ה' נצב עליו. כן מצינו (ביחזקאל א) שהזכיר תחלה חיות הקודש שהם המלאכים ואחר ירד אל האופנים שהם הגלגלים לדעת כל המפרשים, והיסודות לדעת הרמב"ם ז"ל ואח"כ עלה והזכיר השגה מעולה משניהם והם השגת החשמל.


וראיה לדעת הרב ז"ל שהאופנים הם היסודות לשון הכתוב (שם) והנה אופן אחד בארץ כלומר מחובר בארץ, שכן מצינו יסודות נקראים בשם ארץ. ועוד שהזכיר כחם ומעשיהם להורות שהם מקבלים המעשה ועוד שהזכיר בהם בשרם וגביהם ולשון בשרם יורה ע"ז ג"כ.


והחכם בן תבון ז"ל כתב כי הסולם הזה ירמוז לאיכות ההשגה שהמין האנושי אפשר לו להשיגה עד שיהיה שלם בו, והתחיל להודיע תחלה דרך ההיא ואח"כ הודיע תכליתה, והודיע שהדרך ההיא אינה דרך סלולה בארץ לא לארכה ולא לרחבה, אך היא דרך עליה וראשו בשמים, כאמרו (משלי טו) ארח חיים למעלה למשכיל וגו'. (ע"ש בספר יקוו המים פרק י"א).


Verse 13


והנה ה' נצב עליו. ע"ד הפשט על הסולם. וע"ד הקבלה עליו על יעקב, והמשילו הכתוב לכרוב שכתוב בו (תהלים יח) וירכב על כרוב ויעוף, כי האבות הם הם המרכבה כדוגמת כרובים של מעלה. וכבר ידעת כי יעקב נקרא קטן. ואמרו חכמי האמת בענין הכרובים אפי רברבי ואפי זוטרי, וזהו שאמר דוד ע"ה ע"ד הקבלה (תהלים קד) חיות קטנות עם גדולות. והנני מאיר עיני לבך כי צורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד ומזה אמר הכתוב (בראשית כה) יושב אהלים, אהלי מעלה ומטה. ומפורש מזה תמצא במתן תורה (שמות כד) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו, בא לרמוז ישראל תחת רגליו. וזהו שאמר בפרשה הזאת התחת אלהים אנכי, שלא בתמיה, והבן זה.

אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. ע"ד הפשט יבטיח הכתוב ליעקב ולזרעו במתנת הארץ ושיהיה עמו ושישמרנו בכל דרכיו, כענין שכתוב במעלת הצדיקים (תהלים צא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. ועל זה הזכיר בו לשון אני ע"ד שכתוב (במדבר יח) אני חלקך ונחלתך, ללמדך שהוא חלק ה' כענין שכתוב (דברים לב) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, לא חלק מלאכי אלהים שהזכיר.

והנה זו הפרשה הבטחה ליעקב לשעה שיהיה הש"י עמו ושיצליח את דרכו אשר הוא הולך עליה, ושישיבהו לבית אביו בארץ הקדושה, גם הבטחה לזרעו לדורות שיהיה עמהם בכל מקום שיגלו ושישתעבדו בין המלכיות. וכמו שדרשו רבותינו ז"ל בכל מקום שגלו שכינה עמהם שישמור אותם מן הצרות אשר להם בגלות ושלא יכלו בהם ושישיבם לאדמתם לבסוף. זהו והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך, וכן כתוב (עזרא ט) ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו.

וע"ד הקבלה אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, הזכיר בזה שתי המדות הגדולה והגבורה. והמקום הזה היה בית אל שאמר יעקב עליו אין זה כי אם בית אלהים וקרא אותו בית אל, זהו ויקרא את שם המקום ההוא בית אל והוא לוז, ואין זה בית אל הסמוך לעי כי שני מקומות היו ששמם בית אל, האחד המקום הזה בית אל שהוא ירושלים, והשני בית אל הסמוך לעי שבו העמיד ירבעם עגל אחד. ועל שתי מדות אלו אמר הכתוב ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים, ולא בא הכתוב הזה לסתום רק לפרש. וזהו שכתוב (יהושע כד) אלהים קדושים, (תהלים נח) אלהים שופטים ומזה תרגם אונקלוס מה נורא מה דחילו, ולא תרגם מה דחיל בלשון יחיד. ועליהם כתוב (ישעיה ו) שרפים עומדים ממעל לו.

ולפי ששתי מדות האלו היו מכוונות כנגד בית אל העמיד ירבעם כנגדם שני עגלי זהב, ועל כן עשה מן העגלים שנים כי מה שעשו ישראל אחד היו מבקשים מנהיג במדבר ודי להם במנהיג ישראל אחד. אבל ירבעם עשה שנים לכוונה זו, אחד כנגד הגדולה כדי למשוך ממנו ולהפסיק כחו מן הקו האמצעי שהוא מכחות ירושלים, והשני כנגד מדת הגבורה כי רצה שיתגבר הוא במלכות ושימשיך המלכות אליו בכח מדת הגבורה שהיא מדתו של מלך, ומה שהעמיד חוץ לירושלים כוון בזה לעקור המלכות מבית דוד מפני שירושלים נקראת עיר צדק ושם כח מלכות בית דוד שהוא מדת הצדק והוא היה כחו ומדתו של דוד שנאמר (ישעיה לב) הן לצדק ימלך מלך, גם בהמ"ק מכוון כנגד כסא הכבוד, והוא רצה לבטל כח מלכות וכסאות המשפט שלו שהם כסא הדין וכסא הרחמים, ולכך העמיק מחשבה לצאת ממקום בית המקדש ומעיר ירושלים, וכמו שדרשו רז"ל וירבעם יצא מירושלים (מ"א יא) מפתקה של ירושלים והן החמש התחתונות שהם כחות ירושלים שהוציא עצמו מרשותן, והגביה מחשבתו ופנה למעלה אל הגדולה והגבורה לעשות שני עגלים כנגדם, ועקר המלכות העליונה ממקום יניקתו למעלה כדי לבטל ולעקור המלכות מבית דוד למטה. והנה זה חטא ע"ז כי קצץ בנטיעות והפריד המיוחד, ומזה קראוהו חכמי האמת איש משחית ונתנו לו לחבר גוזל אביו ואמו כי כן הוא גזל מן התפארת והכבוד הכח של מעלה, ומכאן יתבאר כי קצוצו היה בין חמש לחמש. וזהו שאמר (מלכים א יב) רב לכם מעלות ירושלים הנה אלהיך ישראל אשר העלוך וגו', יאמר מה אתם מצטרכים לכחות ירושלים, הנה אלהיך הגדולה והגבורה שמהם בא השפע להם. והנה ירבעם עבר בזה על (שמות כ) לא תעשון אתי וגו'. ואמר הכתוב (מלכים א יב) וישם את האחד בבית אל ואת האחד בדן, ובית אל זה אינו ירושלים כי אם בית אל אחר הסמוך לעי וכמו שהזכרתי למעלה. והיה ירבעם מטעה את ישראל בזה ואומר להם שאין כונתו לע"ז כלל אבל בשתוף שתי המדות לתועלת ישראל, והיה מראה להם פנים שאין כונתו לבטל ישראל מעליית הרגל אלא מפחד שלא יהרגוהו, שכיון שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד אם יעלו ישראל לרגל ויהיו הכל רואים לירבעם עומד ולרחבעם יושב אז יהרגו לירבעם כי לא יחשבוהו למלך. וזהו שכתוב (שם) ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ושב לב העם הזה אל אדוניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגוני ושבו אל רחבעם מלך יהודה. וכתיב ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר להם רב לכם וגו'. וכבר ידעת כי עמוס נתנבא פורענות ועונש על בית אל ואמר כי היה רואה מדת מדין מבקשת בחורבן בית אל ודן שכתוב (עמוס ז) והנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך, וכתיב ויאמר הנני שם אנך בקרב עמי ישראל לא אוסיף עוד עבור לו, כלומר לא אוסיף להעביר על פשעו. אנך הוא קו הדין והמשפט הנגזר מפי ב"ד של מעלה שהם ע"א מנין אנך וכתיב בתריה ונשמו במות ישחק ומקדשי ישראל יחרבו וקמתי על בית ירבעם בחרב, והיה ראוי לומר במות ירבעם אבל הכונה ונשמו במות ירבעם שעשאן כנגד מדתו של יצחק. ומזה נכתב ישחק בשי"ן, כי אות השי"ן הוא אש והוא רמז למדת הגבורה.

וכן בספר יצירה מ"ם דוממת שי"ן שורקת. ועוד שם המליך את שי"ן באש. ואמר מקדשי על בית אל ודן, וכיון שהיה עמוס מתנבא פורענות זה בבית אל בא אמציהו שהיה כהן בית אל ונתן לו עצה שיברח משם ולא יתנבא כזאת בבית אל כי אם בבהמ"ק מפני שהנבואה האת לעקור הקדושה מבית אל ולהוסיף אותה בבהמ"ק, ז"ש (עמוס ז) לך ברח לך אל ארץ יהודה זה בהמ"ק, ואכל שם לחם ושם תנבא ובית אל לא תוסיף עוד להנבא כי מקדש מלך הוא ובית ממלכה הוא, מקדש מלך הגדולה, ובית ממלכה הגבורה. וזהו שרמז כאן אכ"ן יש ה' שהוא מנין אנ"ך.

Verse 14


והיה זרעך כעפר הארץ. ע"ד הפשט הבטיח הש"י ליעקב בכתוב הזה על רבוי זרעו כעפר. והיה יכול לומר ככוכבי השמים אבל יכלול כונה אחרת מלבד הרבוי, והוא שלשון עפר הוא כולל השפלות והמעלה. השפלות שיהיה זרעו בגלות בין האומות שפלים כעפר ומדרך כף רגל, והמעלה שיעלו לבסוף על כל האומות ויתגברו באחרונה, כעפר הזה שהוא מדרך לכל והוא מתאבק ועולה באחרונה על הדורכים אותו, וכענין שאמר הנביא (ישעיה יד) והיו שובים לשוביהם ורדו בנוגשיהם. וע"ז המשיל הכתוב זרע יעקב לעפר. וכן אומר הנביא בשפלותן של ישראל (ישעיה כו) יגיענה עד עפר. א"ר יוחנן ומשם עתידים להגאל שנאמר (ישעיה נב) התנערי מעפר. כן אמרו בפ' ראוהו ב"ד.


ובמדרש שה"ש והארץ לעולם עומדת אלו ישראל שנאמר (מלאכי ג) ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ. ומפני כן סמך לו מיד ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה.


Verse 15


והנה אנכי עמך. תרגם אונקלוס והא מימרי בסעדך. ומה שכתוב במשה (שמות ג) כי אהיה עמך תרגם ארי יהא מימרי עמך. והטעם כי מדרגתו של יעקב באל שדי לא בשם המיוחד, וכיון שהזכיר למעלה השם המיוחד והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' ע"כ הוצרך לתרגם בסעדך כענין שאמר היה לך לעזרני. אבל במשה התנבא בשם המיוחד הוצרך לתרגם מימרי עמך. ואם תקשה ותאמר הרי שתרגם ביעקב (בראשית מו) אנכי ארד עמך אנא איחות עמך, יש להשיב כי ענין מוכרח היה לתרגם כן הן בלשון איחות שלא אמר אתגלי, הן בלשון עמך שלא אמר בסעדך, כדי לרמוז על מה שאמר גלו למצרים שכינה עמהם.


Verse 16


Verse 17


וזה שער השמים. הזכיר הכתוב ג' פעמים זה. ואמרו רז"ל הראהו בהמ"ק בנו וחרב ובנוי. בנוי מה נורא המקום הזה, חרב אין זה, ובנוי וזה שער השמים. ולפ"ז לא ירמוז הכתוב רק שני מקדשים בלבד.


ויתכן לפרש שיש בכתוב רמז לשלשה מקדשים ממה שידוע כי מלת זה רמז לשכינה כמו (שמות טו) זה אלי ואנוהו. ואמר מה נורא המקום הזה, על בהמ"ק הראשון ששרתה בו שכינה. אין זה, על בית שני שלא שרתה בו שכינה כן כתוב בנבואת חגי (חגי א) וארצה בו ואכבדה. ואכבד כתיב, כי השכינה שהיא הה"א נחסרה משם. וזה שער השמים, על הבית הג' שיבנה במהרה בימינו שתחזור העבודה והשכינה לירושלים כימי קדם. ומזה הזכיר כאן שמים שיהיה מעשה שמים לא בנין אדם כמו הראשונים שהזכיר בהם מקום ובית. וכן רמז משה בברכות בנימן שבהמ"ק בחלקו, הוא שאמר (דברים לג) ישכון לבטח עליו זה בית ראשון ששרתה בו שכינה שנקראת ידיד ה'. חופף עליו כל היום, זה בית שני שלא שרתה בו שכינה. ובין כתפיו שכן, זה בית ג' העתיד שתשרה בו שכינה. וכן תמצא במסכת נזיר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה, זה מקדש ראשון ומקדש שני ומקדש שלישי ש"מ תרי חרוב וג' יעמוד לעולם ע"כ.


ונראה שהזכיר בשלישי לשון המה שהוא לשון מורה על דבר נצחי וקיים כלשון (יחזקאל י) ואדע כי כרובים המה. וכן (תהלים כה) כי מעולם המה. וכן דרשו רז"ל בלשון (שמות כז) כתית למאור. בית ראשון עמד ת"י שנה ובית שני ת"ך והכל כמנין כתי"ת, והענין הזה נרמז בלשון כתית לפי ששני המקדשים היו מרמס ושניהם נחרבו, אבל בית שלישי להעלות נר תמיד כלומר מעלתו תמידית ואורו לא יפסק לעולם.


ובמדרש וזה שער השמים, מכאן אתה למד שהמתפלל בירושלים כאלו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים הוא פתוח לשמוע תפלתן של ישראל שנאמר וזה שער השמים. והכונה כי הוא שער השמים לעלות משם התפלות והקרבנות.


Verse 18


וישם אותה מצבה. לא העמיד מצבה במקום אשר שכב שהוא באר שבע כי אם בבית אל הוא ירושלים והוא המקום שכנגדו ראש הסולם.

ויצק שמן על ראשה. יציקת השמן או נסוך היין על מצבה כהקרבת קרבן על המזבח. ורבינו סעדיה גאון ז"ל כתב כי יציקת השמן בכאן היה להכרה כדי שיכיר את האבן ויפרישנה בדעתו מזולתה, כי השמן על גבי האבן רשומו ניכר ע"כ.

ואמרו במדרש כשחזר יעקב ללקט את האבנים מצאן כולן אבן אחת ושם אותה מצבה בתוך המקום וירד לו השמן מן השמים ויצק עליה שמן שנאמר ויצק שמן על ראשה. מה עשה הקב"ה נטל רגל ימינו והטביע את האבן הזאת בעמקי תהומות ועשה אותה סניף לארץ כאדם שהוא עושה סניף לכיפה, לפיכך נקראת אבן שתיה ששם אותה טבור הארץ ומשם נשתתה הארץ ועליה היכל ה' עומד, שנאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים ומשם נשא רגליו והלך לחרן כהרף עין.

Verse 19


ואולם לוז שם העיר לראשונה. המקום שקראו בית אל והוא ירושלים, מה היה הצורך להודיענו שנקרא לוז מתחילה ומה תועלת המגעת אלינו מזה. ויתכן לומר כי בא הכתוב לרמוז לנו בשם הזה כי מזה התחיל העולם להשתכלל ולהתחדש, והנה הוא ראשית הבריאה והחדוש, וע"כ גלה לנו כי שם העיר לראשונה לוז מלשון לוז השדרה באדם, שממנו עתיד להתנער ולהתחדש ולהברא לתחיית המתים, כי כשם שפלא החדוש הזה היה משם כך פלא של תחיית המתים יתחיל משם, וכבר באר דוד המלך ע"ה הענין הזה ואמר כי בריאת הארץ גם בריאת הנפש והגוף הכל מהאמצעית היא ציון. וזהו שאמר (תהלים נ) אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ וגו'. (שם) מציון מכלל יופי וגו', (שם) יקרא אל השמים מעל וגו'.


Verse 20


וידר יעקב נדר לאמר. דרשו רבותינו ז"ל מאי לאמר לאמר לדורות שיהי נודרין בעת צרתן. ואע"פ שהזהירה תורה על הנדר ועל השבועה לדבר מצוה מותר. וכן אמר דוד (תהלים קיט) נשבעתי ואקיימה וגו'.

ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. זאת שאלת הצדיקים מאת השם לא ישאלו המותרות רק הדבר ההכרחי בלבד שא"א לו לאדם שיחיה בלעדיו. ובידוע כי נטיית אדם אחר בקשת המותרות הוא גורם לו מהומות רבות, ועל כן כל איש ירא את השם ראוי לו שיהיה שמח בחלקו ושיסתפק במעט ושלא יתאוה המותרות וייטיב לבו ביראת השם, הוא שאמר שלמה המע"ה (משלי טו) טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו. והביא לזה אות ועדות ומופת הכתוב שאחריו, הוא שאמר (שם) טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו. יאמר כי ייטב לבני אדם המעט בחברה שתנעם להם יותר מן המרובה והמטעמים בחברת השונאים.

והענין הזה הביא למשל על מדת ההסתפקות, וממנו יש ללמוד ק"ו שיש לו לאדם להתפייס ולהסתפק במעט באהבת הש"י וביראתו יותר מתוספת הממון מן הגזל והחמס. וכן שלמה המלך ע"ה התפלל על מדת ההסתפקות הוא שאמר (משלי ח) הטריפני לחם חקי. ביאר כי הריש והעושר מדות מגונות מביאות אותו לעבור על מצות התורה, כי עם הריש יצטרך אדם להחניף את הבריות, כענין שכתוב (משלי יח) תחנונים ידבר רש, ועם העושר יבא האדם אל המותרות ויקנה לעצמו גסות הרוח וגבה לב, כענין שנאמר (שם) ועשיר יענה עזות, עד שישימנו תועבה, שנאמר (שם טז) תועבת ה' כל גבה לב. ומפני זה אמר ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי.

ודע כי לולא שיצר לב האדם רע מנעוריו, הומה אחר תאות יתרון העושר והכבוד בעוה"ז לא היה ראוי לו שידאג במה שלא קנה מן המותרות רק שיבקש דבר המוכרח, כי מה שהוא מוכרח הקב"ה יזמינהו לידו יום ביום, וכענין שכתוב בפרשת המן (שמות טז) ולקטו דבר יום ביומו, כי לא היה אפשר להם להצניע מן המן לזמן ידוע ואפילו מיום אחד למחרתו, ומתוך שהיו בוטחים בהש"י היה מזמינו להם יום יום, וכבר דרשו רז"ל בענין הפרנסה הקב"ה זן את כל העולם כלו מקרני ראמים ועד ביצי כנים וזהו שאמר הכתוב (תהלים קמה) ורחמיו על כל מעשיו. וכבר אנו רואים לעין בסדר העולם והנהגתו שהיא בחכמה עמוקה ונפלאה שהקב"ה מזמין לבריותיו וממציא להם הדבר ההכרחי, ומה שהוא מוכרח יותר הוא מצוי יותר ומה שאינו מוכרח כל כך אינו מצוי כל כך. כענין המרגליות ומיני אבנים יקרות שאינן מצויות כל כך בעולם ואינם תחת יד כל אדם לפי שאינם מוכרחות כל כך, שהרי הבריות יכולין לחיות זולתן, אבל המזון שהוא מוכרח יותר מן המרגליות הוא יותר מצוי מן המרגליות, שהרי תמצא התבואה והמזון בשוקים וברחובות מה שלא תמצא המרגליות, והמים שהם מוכרחים יותר מהמזון שהרעב יכול אדם לסבלו שנים וג' ימים, ולא כן הצמא כי אפילו זמן מועט לא יכול אדם לסבול ע"כ המים מצוים יותר מן המזון כי תמצאם בכל מקום במדינות ואפילו בדרכים, והאויר שהוא יותר מוכרח מן המים שהרי חשק הצמא יוכל אדם לסבול מיל אחד או פרסה אחת אבל בלי האויר לא יוכל אדם ולא כל חי להתקיים אפילו רגע ע"כ הוא מצוי יותר שלא תמצא מקום ריק מן האויר ואפילו במקום שהכותל עומד שם האויר. והא למדת שהדברים המוכרחים הם מצויים יותר בעולם כי הקב"ה בחכמתו הגדולה סדר את עולמו בהן והזמינן לבריותיו. וע"כ שאל יעקב הצדיק לחם לאכול ובגד ללבוש שהוא הדבר המוכרח, ושאל מדת ההסתפקות שהיא שאלת הצדיקים ולא שאל המותרות, כי התורה מואסת בהן עד שתמנע אותם ואפילו מן המלך, הוא שכתוב (דברים יז) לא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו נשים וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. (כ"כ החכם בספר חובת הלבבות).

Verse 21


ושבתי בשלום אל בית אבי. יתכן לומר כל מה שהוציא יעקב מפיו בנדר זה הכל נתקיים בו. ושמרני בדרך הזה, הנה הש"י שמר אותו בדרך ההוא. והלחם הוא הנשים שלקח מלשון (שמות ב) קראן לו ויאכל לחם, וכן (בראשית לט) כי אם את הלחם אשר הוא אוכל. והבגד הוא שנתעשר בסבת צאן לבן שהבגדים מן הצמר הם. ושבתי בשלום, הוא שכתוב ויבא יעקב שלם. והיה ה' לי לאלהים הוא שכתוב ויקרא לו אל אלהי ישראל.

והיה ה' לי לאלהים. אין זה תנאי ח"ו כי אם נדר, יאמר שאם ישוב לארץ ישראל אשר שם בית אביו יצחק יהיה השם המיוחד לו לאלהים כי שם יעבדנו בארץ המיוחדת. וזה ע"ד מאמר רז"ל כל הדר בחוצה לארץ דומה כמו שאין לו אלוה.

Verse 22


עשר אעשרנו לך. קיים יעקב את דבריו כי נתן להש"י מעשר מכל אשר לו ואפילו מן הבנים, שכן מצינו בי"ב שבטים שהיו לו אפרים ומנשה שכתוב בהן כראובן ושמעון יהיו לי הרי י"ד, הוצא מהם ד' בכורות לד' אמהות שהרי הבכור קדש ואין קדש מוציא מידי קדש נשארו עשרה והעשירי הוא שבט לוי שהבדילו הש"י לשרתו ולברך בשמו והוא שזכתה לו התורה המעשר. ודרשו רז"ל מן הכתוב הזה המזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות, שהרי מי שהפריש ממונו שתי מעשרות ועשורא בתרא כי קמא הרי זה חומש הממון.