רבינו בחיי על בראשית כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על בראשית · כז · >>


<< · רבינו בחיי על בראשית · כז · >>

Verse 1


ותכהין עיניו מראות. ע"ד הפשט כהוי העינים מנהג הזקנה והכל נמשך על ויקרא. וכן מצינו ביעקב (בראשית מח) ועיני ישראל כבדו מזוקן, גם באחיה השילוני (מלכים א יד) כי קמו עיניו משיבו, ומה שכתוב במשה רבינו ע"ה לא כהתה עינו ולא נס לחה היה זה נס.


וע"ד המדרש ותכהין עיניו מראות, אמרו בב"ר ע"י שנטל שחד מעשו כהו עיניו דכתיב (דברים טז) כי השחד יעור וגו', וזהו אזהרה לדיינין, א"ר יצחק ומה מי שנטל ממי שהוא חייב לו כהו עיניו הלוקח שחד ממי שאינו חייב לו על אחת כמה וכמה, וע"ז אמר הכתוב (שמות כג) ושחד לא תקח וגו', ד"א כדי שיטול יעקב את הברכות, ד"א מפני עשן ע"ז שהיו מקטרות נשי עשו לע"ז, ד"א כדי שלא יהא יוצא לחוץ ויאמרו עליו זה אביו של רשע, אמר הקב"ה אני מכהה את עיניו והוא יושב בבית, וזה שכתוב (משלי כח) בקום רשעים יסתר אדם, מכאן אמרו כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע עיניו כהות, בן רשע מיצחק דכתיב ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות, תלמיד רשע מאחיה השילוני שהעמיד את ירבעם וכתיב (מלכים א יד) ואחיהו לא יכול לראות כי קמו עיניו משיבו, ד"א ותכהין עיניו מראות בשכינה שהרי בשעה שנעקד ע"ג המזבח והציץ בשכינה ונגזר עליו אותה שעה שיכהו עיניו ולא רצה הקב"ה להענישו מיד שלא היתה דעתו אלא לנסות את אברהם, וזהו שאמר מראות ולא אמר מלראות מלשון מראות אלהים, ומשלו רז"ל משל למה הדבר דומה למלך שהיה מטייל בפתח פלטרין שלו תלה עיניו וראה בנו של אוהבו מציץ עליו מן החלון, אמר המלך אם אני הורגו עכשיו אני מכריע את אוהבי אלא גוזר אני שיסתמו כל החלונות, כך כשהביט יצחק בשכינה בשעת העקדה אמר הקב"ה אם אני הורגו עכשיו אכריע את אברהם אוהבי, אלא גוזר אני שיכהו עיניו, זהו שאמר הכתוב (ישעיה ה) מצדיקי רשע עקב שחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו, ע"י שהיה יצחק מצדיק לעשו הרשע בשביל כי ציד בפיו לכך יסירו ממנו צדקת צדיקים, זה משה שכתוב בו (דברים לד) לא כהתה עינו ולא נס לחה וגו'.


ויקרא את עשו בנו הגדול. אביו קרא גדול ואמו קראתו גדול הוא שכתוב ותקח את בגדי עשו בנה הגדול והקב"ה קראו קטן שנאמר (עובדיה ב) הנה קטן נתתיך בגוים, לקבל תורא טבחא, עשו גדול טבח גדול שנאמר (ישעיה לד) כי זבח לה' בבצרה, וטבח גדול בארץ אדום, ויעקב שנקרא קטן שנאמר (בראשית כז) ותקרא ליעקב בנה הקטן הקב"ה קראו גדול שנאמר (דברים ד) ומי גוי גדול.


Verse 2


Verse 3


ועתה שא נא כליך. פרט בכאן החרב והקשת כי כך דרך היוצא השדה שיחגור חרבו וקשתו שיצוד בו העופות זהו פשוטו, וירמוז ג"כ לזרעו שיהיו כלי הזיין שלהם.


ובמדרש שא נא כליך זה מלכות בבל שנאמר (דניאל א) ואת הכלים הביא בבלה, תליך זה מדי שנאמר (אסתר ז) ויתלו את המן, וקשתך זה יון שנאמר (זכריה ט) כי דרכתי לי יהודה קשת וגו', וצא השדה זה אדום שנאמר (בראשית לב) ארצה שעיר שדה אדום.


וצודה לי ציד. צידה כתיב שהוא צוהו על השחיטה והזהירו מן חמשה דברים המפסידין את השחיטה.


Verse 4


ועשה לי מטעמים וגו' בעבור תברכך נפשי. אין כוונת יצחק בשאלת המטעמים בתענוג הגוף וחוש הטעם, אלא כדי שתהיה נפשו שמחה ומתענגת, כי בהתחזק כחות הגוף יתעוררו כחות הנפש ומתוך שמחת הנפש תחול עליו רוח הקודש, והוא שאמרו רז"ל אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה שנאמר (מלכים ב ג) והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה', ומטעם הזה יזכיר הנפש בכל פעם ופעם עם הברכה, ואמר בעבור תברכך נפשי, בעבור תברכני נפשך, למען תברכך נפשי. ומה שבקש מטעמים לשמחת הנפש ולא בקש כנור לנגן כמנהג הנביאים, מפני שהיה עתיד לברכו בדברים גופניים, טל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש, וע"כ רצה שתהיה סבת השמחה מאכל ממין הדבר שהוא רוצה לברכו בו.

והנה זה דוגמת מה שדרשו רז"ל מפני מה אמרה תורה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברכו לכם תבואה שבשדות, הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות שבאילן, והכל מדה כנגד מדה שתחול הברכה באותו מין עצמו בשכר ההבאה והנסוך, ואין כוונת רז"ל במאמר הזה שיהיה זה שכר עשיית המצות הללו ח"ו, שהרי אמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כלומר עקר השכר אינו בעוה"ז, אבל השכר הוא פירות המצוה שאדם אוכל בעוה"ז במין המצוה בעצמה והקרן קיימת לעוה"ב, וכענין שארז"ל כל הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה, כל הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה, הזהיר בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין וכיוצא בהן, שאין עיקר השכר משתלם לו בעוה"ז אלא פירות המצוה במינה.

Verse 5


Verse 6


Verse 7


Verse 8


Verse 9


שני גדיי עזים טובים. לא צותה עליו בשני גדיי עזים דרך מקרה אלא בכונה ידועה וז"ש במדרש שני גדיי עזים טובים וכי מאכלו של יצחק שני גדיים היו, א"ר ברכיה שני גדיי עזים טובים, טובים לך טובים לבניך, טובים לך שעל ידם תטול הברכות, טובים לבניך שעל ידם יתכפרו ביום הכפורים, אמר טובים לך שע"י אלו זכה יעקב ונתגבר על עשו שהיה שעיר, שנא' הן עשו אחי איש שעיר, טובים לבניך אלו שעירי יום הכפורים שמתכפרים ישראל מן החטא על ידם ונצולים משרו של עשו שלא יקטרג, וזשארז"ל (ויקרא ט"ו) ונשא השעיר זה עשו, את כל עונותיו עונות תם, והמטעמים שצותה בהן רבקה ליעקב לא היו מן החיות השוכנות בשדה כי אם מן הדברים השוכנים בישוב, והוא שאמרה לו לך נא אל הצאן לפי שיעקב הי' איש תם יושב אהלים ומואס בחרב כי לא כאלה חלק יעקב, גם זרעו מקבלי התורה לא נאמר להם להקריב מן החיה כי אם מן הבהמה שנא' (ויקרא א') אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וגו':

Verse 10


Verse 11


Verse 12


Verse 13


Verse 14


Verse 15


Verse 16


Verse 17


Verse 18


Verse 19


אנכי עשו בכורך. וכן אתה זה בני עשו ויאמר אני, אין ספק שכל דבריו של יעקב אין בהם כי אם אמת, וכן הנביא מעיד עליו (מיכה ז') תתן אמת ליעקב, והוא שאמר (בראשית כ"ח) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך והיו לו י"ב בנים ואפרים ומנשה שאמר עליהם כראובן ושמעון יהיו לי נמצא שהם י"ד, הוצא מהן ארבעה בכורות לד' אמהות שאין קדש מוציא קדש נשארו עשרה ושבט לוי הוא העשירי שהבדילו הקב"ה לשרתו ולברך בשמו הרי שנתאמתו דבריו, גם בכאן כשאמר אנכי עשו בכורך רצה בו אנכי במקום עשו ובכורך כלו' לבכורה ובשביל הבכורה רצה יצחק לברך את עשו, וע"כ היו הברכות ראויות ליעקב במקומו שכבר לקח ממנו הבכורה, והוא מכחו בא לבכורה ולכל הראוי לה והבא מכחו של חברו הרי הוא כמוהו ועומד במקומו, שהרי המלאך כשהיה מדבר עם הנביא היה אומר אני ה', וכן הנביא כשהיה מדבר עם ישראל, ומפורש מצינו שאמר המלאך ליעקב אנכי האל בית אל כי ידבר בלשון שולחו ומזה אמר יעקב אנכי עשו בכורך, שאילו היה אומר אנכי עשו ושותק היה דבורו בלתי אמתי, ומפני זה הזכיר בכורך כי בסבת הבכורה הוא בא במקום עשו, וכ"א אתה זה בני עשו, כלו' שיש לי לברך, ויאמר אני לא אמר אני עשו אלא אני, כלו' אני הוא שאתה ראוי לברך. ומש"א עשיתי כאשר דברת אלי והוא לא דבר כי אם לעשו, מלת אלי כמו בשבילי ולטובתי כי לולא שיצוה לעשו לא שמעה רבקה ולא צותה ליעקב, ומה שאמר ואכלה מצידי והוא לא צד כלל, מלת מצידי ממזוני שאני מביא לך לידה כמנין שכ' (יהושע ט') ויקחו האנשים מצידם שפירושו ממזונם:

קום נא שבה. ועשו אמר יקום אבי, אמרו במדרש יעקב דבר בלשון כבוד בלשון תחנה קום נא שבה, נתן לו הקב"ה שכרו באותו לשון, שכן משה שהוא מזרעו אמר (במדבר י') קומה ה', שובה ה', אבל עשו אמר בלשון גסות הרוח יקום אבי ויאכל והקב"ה נתן לו עונשו באותו לשון עצמו שנא' (תהלים ס"ח) יקום אלהים יפוצו אויביו:


Verse 20


Verse 21


Verse 22


הקול קול יעקב. אמרו במדרש אין יעקב שליט אלא בקולו שנא' הקול קול יעקב, ואין עשו שליט אלא בידיו שנא' והידים ידי עשו, וכ"כ (תהלים כ') אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר וכן אמר משה למלך אדום (במדבר כ') ונצעק אל ה' וישמע קולנו, א"ר אבא בר כהנא לא עמדו פילוסופים בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי, נכנסו כל אומות העולם אצלו א"ל תאמין שאנו יכולין להזדווג לאומה זו, א"ל לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהם אם אתם מוצאים תינוקות מצפצפים בקולם אין אתם יכולים להם ואם לאו אתם יכולים להם שכך הבטיחם אביהם הקול קול יעקב בזמן שיעקב מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו:

Verse 23


Verse 24


Verse 25


Verse 26


Verse 27


Verse 28


Verse 29


Verse 30


Verse 31


Verse 32


Verse 33


גם ברוך יהיה. מכל, ואמר כן להורות כי המתברך בארץ מפי האבות כמתברך מפי אלהי אמן (ישעיה סה, טז).

ובמדרש ויחרד יצחק חרדה, שתי חרדות חרד יצחק אחת ע"ג המזבח ואחת כאן, והזכיר עד מאד לומר שחרדה זו גדולה מאותה חרדה שחרד ע"ג המזבח.

ובב"ר אפשר מי שיש לו שני בנים אחד נכנס ואחד יוצא והוא חרד אתמהא אלא בשעה שנכנס עשו נכנס עמו גיהנם, ר' נתן בשם ר' אחא התחילו כותלי הבית מרתיעין, הוא שאמר מי איפוא מי הוא שעתיד לאפות כאן אני ובני, אמר לו הקב"ה לא אתה ולא בנך אלא הוא הצד ציד הוא הלך לצוד ונצוד, ע"כ.

Verse 34


Verse 35


Verse 36


Verse 37


ולכה אפוא מה אעשה בני. הכתוב הזה יורה שיעקב נתברך בפסוק "ויתן לך" ברכה שלמה כוללת הגוף והנפש, כי דגן ותירוש ומשמני הארץ הם בפשטן בברכת הגוף והם רומזים ג"כ בברכת הנפש, שאילו היתה הכונה בדגן תירוש של שבעת עממין בלבד מדוע יאמר ולכה אפוא מה אעשה בני, כי בודאי גם לעשו ברך בטל השמים ומשמני הארץ, אלא הכונה שברכו ברכה כפולה בברכת הגוף והנפש ולא נשאר לעשו שלום.


ומה שנכתב ולכה בתוספת ה"א לרמוז על חמשה בנים שהיו לעשו, אליפז רעואל יעוש יעלם קרח, וע"כ אמר ולכה כלומר ולחמשה בנים שלך מה אעשה כבר נתתי אתכם לו לעבדים.


Verse 38


Verse 39


הנה משמני הארץ. לא תמצא בברכת עשו זכרון הש"י, אבל בברכת יעקב הזכיר ויתן לך האלהים, וזה יורה כי נתן לעשו משמנים וטל ולא במתת אלהים כמו ביעקב אלא בדרך מסלות הכוכבים ומזלות אשר זרעו של עשו מסורין להם, ונתנם לו לזמן, וזהו לשון מושבך כלומר בעוד שתשב בארץ, כלשון האמור בבני הקיני (במדבר כד) איתן מושבך, ירמוז בשניהם כליון בסופם, והזכיר בו לשון הנה שהוא לשון הזמנה, וכן מצינו בישמעאל (בראשית יז) הנה ברכתי אותו, וזה מורה שאין ברכתם אלא בעניני העוה"ז, ועוד שאין ברכתו של עשו אלא כשאין ישראל עושין רצונו של מקום, כי הברכות היו על תנאי ככל יעודי התורה שהם על תנאי, ועל זה נאמר ויתן לך האלהים, בדין אם אתה ראוי יתן ואם אינך ראוי לא יתן אלא יהיו של עשו, זהו שאמר והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך, ואם כן אין הברכות לעשו מזומנות בעוה"ז אלא כשאין ישראל ראוים.


Verse 40


ועל חרבך תחיה. לפי אומנותו שהיה איש שדה לצוד במדברות ובמקומות החורבן והשממון היה ראוי לברכת החרב, וכוכב מאדים שהוא לשופכי דמים כחו גדול על החורבן והחרב וע"כ זרעו של עשו יורש החרב, והשר שלו שהוא הכח הממית מיוחסת לו החרב מן העולם. ומן הטעם הזה מנעה התורה החרב והברזל במשכן ובמקדש, במשכן כתיב (שמות כה) זהב וכסף ונחשת ולא היה שם ברזל כלל, ובבהמ"ק כתיב (מלכים א ו) ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו, לפי שהברזל חרב והוא המחריב העולם ובהמ"ק קיום העולם.

ואת אחיך תעבוד. כשיעקב ראוי, והיה כאשר תריד. כשאינו ראוי, ופרקת עולו מעל צוארך. וזה כוונת אונקלוס שתרגם כד יעברון בנוהי על פתגמי אורייתא.

Verse 41


ויאמר עשו בלבו. דרז"ל הרשעים ברשות לבם, (תהלים יד) אמר נבל בלבו, (בראשית כז) ויאמר עשו בלבו, (מלכים א יב) ויאמר ירבעם בלבו, אבל הצדיקים לבם ברשותם (ש"א א א) וחנה היא מדברת על לבה, (שם כז) ויאמר דוד אל לבו, (דניאל א) וישם דניאל על לבו, דומים לבוראם (בראשית ח) ויאמר ה' אל לבו.

יקרבו ימי אבל אבי. ולא רצה להרגו בחיי אביו כי פחד בנפשו פן יקלל אותו ותהפך לו הברכה לקללה, ולפי שנתחבא יעקב מפחד עשו והלך מחוץ לעיר ע"כ הוצרכה רבקה לשלוח בעדו אל המקום אשר הוא שם

Verse 42


Verse 43


Verse 44


עד אשר תשוב חמת אחיך. על הבכורה.

Verse 45


עד שוב אף אחיך. על הברכה, וע"כ הזכיר הכ' ב' חמות:

Verse 46


קצתי בחיי מפני בנות חת. תמצא ק' של קצתי זעירי במסורה, וטעם הדבר מפני שראתה רבקה ברוה"ק שעתיד הבית וההיכל ליחרב שהיה מאה אמה מפני עון שיתחתנו ישראל בבנות הארץ, וכנגדה מצינו בספר תהילים ק' רבתי הוא שכ' (תהלים פ"ד) גם צפור מצאה בית ודרור קן לה לפי שדוד המלך הכין כסף וזהב לרוב לבנין בית המקדש והיה מתפלל על בנין הבית וההיכל שיהיה מאה אמה שכבר היה יודע השעור הזה ברוח הקודש עם שאר שעורי כל הכלים, הוא שאמר (דה"א כ"ח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית: