מ"ג בראשית כח י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג בראשית כח · י · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּנְפַק יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַאֲזַל לְחָרָן׃
ירושלמי (יונתן):
א חַמְשָׁא נִיסִין אִתְעֲבִידוּ לְיַעֲקב בִּזְמַן דִנְפַק מִן בֵּירָא דְשָׁבַע. נִיסָא קַמָא אִתְקַצְרוּ שְׁעוֹי דְיוֹמָא וּטְמַע שִׁימְשָׁא בְּלָא אִשׁוּנֵיהּ מִן קֳדָם דַהֲוָה דְבִירָא מִתְחַמָד לְמַלָלָא עִמֵיהּ. נִיסָא תִנְיָינָא אַרְבַּעְתֵּי אַבְנַיָא דְשַׁוִי אִיסָדוֹי אַשְׁכַּח יַתְהוֹן בְּצַפְרָא לְאַבְנָא חָדָא. נִיסָא תְּלִיתָאָה אַבְנָא דַהֲווֹ כָּל עֶדְרַיָא מִתְכַּנְשִׁין וּמְגַלְגְלִין לָהּ מֵעִילוֹי פֻּם בֵּירָא גִלְגַל יָתָהּ בַּחֲדָא מִן דְרָעוֹי. נִיסָא רְבִיעָאָה דְטָפַת בֵּירָא וּסְלִיקוּ מַיָא לְאַנְפּוֹי וַהֲוָת טַיְיפָא כָּל יוֹמִין דַהֲוָה בְּחָרָן. נִיסָא חֲמִישָׁאָה קָפְצַת אַרְעָא קוּמוֹי וּבְהַהוּא יוֹמָא דְנָפַק אָזַל לְחָרָן:
ירושלמי (קטעים):
חַמְשָׁא נִיסִין אִתְעֲבִידוּ לַאֲבוּנָן יַעֲקב בְּזִמְנָא דִנְפַק מִבְּאֵר שָׁבַע לְמֵיזַל לְחָרָן. נִיסָא קַדְמָאָה אִתְקַצְרוּ לֵיהּ שָׁעֵי דְיוֹמָא וּטְמָעַת לֵיהּ שִׁמְשָׁא דִי לָא בְאִישׁוּנָהּ מִן בִּגְלַל דַהֲוָה דְבוּרֵיהּ מִתְחַמְדָא לְמַלָלָא עִמֵיהּ. נִיסָא תִּנְיָנָא כֵּיוָן דְנָטַל אֲבוּנָן יַעֲקב רִגְלוֹי מִבְּאֵר שָׁבַע קָפְצַת אַרְעָא קֳדָמוֹי וְאִשְׁתְּכַּח יָתֵיב בְּחָרָן. נִיסָא תְּלִיתָאָה אַבְנַיָא דִנְסַב יַעֲקב אָבוּנָן בְּרַמְשָׁא וְשַׁוִי יַתְהוֹן תְּחוֹת יְסוֹדֵי רֵישֵׁיהּ וְכֵיוָן דְקָם בְּצַפְרָא אַשְׁכַּח דְכוּלְהוֹן לְאֶבֶן חֲדָא וְהוּא אַבְנָא דְאָקִים קְיָימָא קָמָא וְאָרִיק מְשַׁח עַל רֵישֵׁיהּ. נִיסָא רְבִיעָאָה דַהֲווֹן כָּל רַעְיָא מִתְכַּנְשִׁין עֲלָהּ דְאַבְנָא לִגְלָלָא יָתָהּ מֵעִילוֹי פּוּמָא דְבֵירָא וְלָא הֲווֹ יָכְלִין וְכֵיוָן דְאָתָא אֲבוּנָן יַעֲקב וַאֲרֵים יָתָהּ בַּחֲדָא יְדֵיהּ וְאַשְׁקֵי יַת עָנָא דְלָבָן אָחוֹי דְאִימוֹי. נִיסָא חֲמִישָׁיָא כֵּיוָן דַאֲרֵים אֲבוּנָן יַעֲקב יַת אַבְנָא מֵעִילַוֵי פּוּמָא דְבֵירָא טְפַת בֵּירָא וַהֲוַת טַיְיפָא עֶשְרִין שְׁנִין כָּל יוֹמִין דַהֲוָה אָבוּנָן יַעֲקב יָתֵיב בְּחָרָן. אִילֵין חַמְשָׁא נִיסַיָא אִתְעֲבִידוּ לַאֲבוּנָן יַעֲקב בְּזִמְנָא דִנְפַק מִבְּאֵר שָׁבַע לְמֵיזַל לְחָרָן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויצא יעקב" - על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל הפסיק הענין בפרשתו של יעקב וכתיב וירא עשו כי ברך וגו' ומשגמר חזר לענין הראשון

"ויצא" - לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה ולמה הזכיר יציאתו אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה וכן (רות א) ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות

"וילך חרנה" - יצא ללכת לחרן

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב – עַל יְדֵי שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁרָעוֹת בְּנוֹת כְּנַעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו הָלַךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל, הִפְסִיק הָעִנְיָן בְּפַרָשָׁתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, וְכָתַב "וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ..." (לעיל פסוק ו), וּמִשֶּׁגָּמַר חָזַר לְעִנְיָן הָרִאשׁוֹן.
וַיֵּצֵא – לֹא הָיָה צָרִיךְ לִכְתּוֹב אֶלָּא "וַיֵּלֶךְ יַעֲקֹב חָרָנָה", וְלָמָה הִזְכִּיר יְצִיאָתוֹ? אֶלָּא מַגִּיד שֶׁיְּצִיאַת צַדִּיק מִן הַמָּקוֹם עוֹשֶׂה רוֹשֶׁם. שֶׁבִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר, הוּא הוֹדָהּ הוּא זִיוָּהּ הוּא הֲדָרָהּ. יָצָא מִשָּׁם, פָּנָה הוֹדָהּ פָּנָה זִיוָּהּ פָּנָה הֲדָרָהּ. וְכֵן "וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם" (רות א,ז) הָאָמוּר בְּנָעֳמִי וְרוּת (בראשית רבה סח,ו).
וַיֵּלֶךְ חָרָנָה – יָצָא לָלֶכֶת לְחָרָן (בראשית רבה סח,ח).

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

וילך חרנה: הלך לצד חרן:


אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

אמר הגאון כי וילך חרנה, "ללכת". ואיננו, רק כמשמעו. ושב לבאר מה שפגע בדרך, ולא הלך ביום אחד, כי בדרך לן:

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


בברכת ישרים תרום קרת ובפי רשעים תהרס (משלי יא, יא)

שלמה המלך ע"ה הזכיר בספרו כלל כל המדות החמודות והמגונות ויש בכלל דבריו הצדיק הפך הרשע והישר הפך הבוגד, כי כן כוון המדות ממש זו לעומת זו מדה כנגד מדה דבר והפכו. ומקרא מלא הזכיר בזה, הוא שכתוב (משלי כא) כופר לצדיק רשע ותחת ישרים בוגד. נתן הצדיק לעומת הרשע וישר לעומת הבוגד, וכן הזכיר עוד (שם יא) צדקת ישרים תצילם וסלף בוגדים ישדם. וכן דרכו בכל מקום שהם בו לכוון סדר המדות ממש זו כנגד זו להזכיר הצדיק הפך הרשע והישר הפך הבוגד כי הוא הפכו הגמור.

וידוע כי הישר הוא המכיר היושר והאוהב אותו והבוחר בו, והוא יסבול כל דבר קשה שיחייב לו היושר והוא הנכנע אל האמת, והבוגד בהפך כל זה איננו מכיר היושר ואף אם יכירנו לא יודה בו אבל בכל פעולותיו יעשה הפכו. ואעפ"כ מצינו בקצת הכתובים מספר משלי שלמה שהוא נותן בפסוק אחד מדת היושר ומדת הרשע זה לעומת זה. והכתוב הזה אומר בברכת ישרים תרום קרת, האיש הישר ייטיב לבני אדם, והקריה אשר הוא יושב בתוכה תתעלה ותתרומם בשבילו, ולא די שייטיב להם בדברי פיו אלא אף בברכתו כלומר בכל מה שחננו השי"ת, והנה הרשע בהפך ממנו זהו שנאמר ובפי רשעים תהרס, כי הרשע לא די שלא ייטיב לשום אדם מאשר נדבק בו אבל תהרס ותחרב העיר אשר הוא יושב בה בדברי פיו ובגאות לבו. ולמדנו שהריסות העיר בדברי פיו והצדיק כבוד העיר אפילו בממונו. וזהו שאמר בברכת ישרים תרום קרת. וכלל הענין כי הצדיק סבת רוממות הקריה במעשיו הטובים ודבריו להם יעשו פירות. וזהו שכתוב (קהלת יא) ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון מקום שיפול העץ שם יהוא, זה איש צדיק, כלומר העץ שהוא הצדיק במקום דירתו שם יהו פירותיו. ויצא יעקב כו' וכאשר יחסר הצדיק ממנו יחסר גברא רבא מארעא דישראל, והנה יציאתו מן העיר עושה רושם, וכן ויצא יעקב. אמרו במדרש (לא הול"ל אלא) וילך חרנה ומה ת"ל ויצא כו' אלא ללמדך שכל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. [אמר המדפיס הפסקא הזאת נלקה בחסר ויתיר וערבוב דברים בהעתקה הראשונה, ואנכי ת"ל יגעתי ומצאתי להשים מעקשים למישור, והרוצה יעיין בדפוסים הישנים ויראה את כל הנתקן הזה יצחק בן יעקב ז"ל.]

ויצא יעקב מבאר שבע. באר שבע בארץ ישראל, כי כן כתוב למעלה ביצחק ויעל משם באר שבע. ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע ולא יצא מימיו חוצה לארץ.

והנה הכתובים לא הזכירו שהלך יעקב לבאר שבע, אבל מתוך שהזכיר ויצא אתה למד שהלך לשם ליטול רשות מן השם יתברך אם ילך לחרן כאשר צוו עליו אביו ואמו, ומשום כבוד אביו שעלה לשם ליטול רשות ושם הבטיחו הקב"ה אל תירא. (וכן) דרשו רז"ל אמר יעקב כשם שהלך אבא לבאר שבע כך אני הריני הולך לבאר שבע, אם יתן לי רשות הריני יוצא ואם לאו איני יוצא.

ודע כי לולא שרצה ליטול מהקב"ה רשות היה ראוי הכתוב לומר ויצא יעקב מחברון כי שם גר אברהם ויצחק ושם נטל הברכות. וסדר הענין ויצא יעקב ויפגע במקום וילן שם. יגיד לך הכתוב כשיצא פגע במקום, הוא הר המוריה. ואחר שלן ושכב במקום ההוא ונתן לו הקב"ה רשות לצאת כענין שאמר והנה אנכי עמך והשיבותיך אל האדמה הזאת היא באר שבע שהיא מארץ ישראל. וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. כי אחרי ששכב בבאר שבע השכים יעקב בבקר ונשא רגליו ארצה בני קדם, והנה כל הפרשה כולה אחר אשר פגע בהר המוריה ואחר שלן בבאר שבע וכל הענין באורך אחר שירד. ומה שכלל כאן וילך חרנה פרט וישא יעקב רגליו וילך להגיד כי הלך אחר מראה החלום.

ובמדרש ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, הלך לו ביום א' מבאר שבע עד חרן שיש שם מהלך ג' ימים. נרמז מלשו הכתוב שהוא מורה על תכיפת דבר, וזהו מבאר שבע, וילך חרנה וכן הלשון בסוף הפרשה תכף שנשא רגליו, וכן הלשון כתוב באליעזר ויקם וילך. ג' קפצה להם הדרך, אליעזר עבד אברהם, ויעקב, ואבישי. אליעזר דכתיב ואבא היום אל העין, היום יצאתי והיום באתי.

ובמקום אחר דרשו ויפגע במקום כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו יהיב אדעתיה למהדר קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום הוא הר המוריה. ובאור המדרש כי כאשר התגעגע יעקב להר המוריה שיתפלל בו, מיד בפתע פתאום קפצה לו הדרך ולא הוצרך לחזור ולטרוח כלל. ולפי הענין הזה למדנו שתי קפיצות, האחת בלכתו מבאר שבע עד חרן שהלך שם ברצונו. והשנית למען לא יצטרך לטרוח ולשוב.

ובמדרש י"ב אבנים לקח מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק, רמז שעתידין לעמוד ממנו י"ב שבטים, ונעשו כולן אבן אחת שנאמר ויקח את האבן אשר שם, רמז שעתידין להיות גוי אחד שנאמר (דה"א יז) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

" ויצא יעקב" וילך חרנה. הלך להגיע לחרן וטרם הגיעו קרוהו אלה שהזכיר:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(י – יב)    למה אמר שנית שיעקב יצא מבאר שבע, וכבר אמר וילך פדנה ארם, ולמה ספר מן הלינה ולקיחת אבני המקום, ומה היתה כוונת המראה הזאת שאין לה פירוש:

(י) "ויצא יעקב". הנה נבואת האבות וכן נבואת כל הנביאים חוץ ממשה היה באספקלריא שאינה מאירה, והי' בנבואת הנביאים כמה מדרגות כפי מעלת הנביא וכפי הכנתו, וספר פה כי המראה הזו שראה יעקב בחלומו, היה באספקלריא שאינה מאירה והיה במדרגה נמוכה, אם מצד הכנת הנביא, וזה מארבעה טעמים. א] כי לשלמות הנבואה צריך שיהיה במקום מקודש, כמ"ש שכל הנביאים לא נתנבאו אלא בארץ, ונבואה זו היתה בעת "שיצא יעקב מבאר שבע והלך" במהלכו "לחרן", שאף שלא היה עדיין בחוץ לארץ כבר עשה תנועת ההעתק מא"י לחו"ל וזה מאפיל זוהר הנבואה:


 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". פירש רש"י לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה אלא מגיד שיציאת הצדיק מן המקום עושה רושם. ויש להתבונן וכי אברהם ויצחק לא הלכו ממקום למקום ולמה לא נכתב אצלם לשון יציאה. ויש פנים לכאן ולכאן כי לפום ריהטא דלרבותא נקט כאן ויצא כי אברהם ויצחק לא הניחו במקום שהלכו משם צדיק כמותם פשיטא שיציאתם עשה רושם אבל כאן הרי יצחק ורבקה נשארו שם סד"א שאין יציאתו עשה רושם קמ"ל. ודוגמא לזה מסיק ברבתי (סח.ו) שמביא שם ראיה מן ותצא מן המקום הנאמר ברות. ומקשה, שם ניחא דתמן לא היתה כי אם אותה צדקת בלבד אלא הכא דהוות יצחק ורבקה. ר' עזריא אומר אינו דומה זכותו של צדיק אחד לשני צדיקים עכ"ל.

ויש לפרש לאידך גיסא, לומר שדוקא יציאתו של יעקב עשה רושם, אבל לא יציאת אברהם ויצחק לפי שהמה הלכו עם כל בני ביתם ולא נשאר במקום שום צדיק ע"כ לא עשו רושם ביציאתם, כי הרשעים שנשארו שמה אינן מקפידין על יציאת הצדיקים, ואדרבה הם שמחים בצאתם מהם לפי שאינן הולכים בדרכיהם, והם לשיכים בעיניהם ולצנינים בצידיהם והם מריבים עמהם עבור מעשיהם, אבל ההולך ממקום שצדיקים מצויים שם אז יציאתו עושה רושם כי הצדיקים שנשארו קשה עליהם פרידתם כי דעתם נוחה ממנו, ואינו דומה זכות של מועטין לזכות של מרובים. וכאן היו יצחק ורבקה לכך היה רושם יציאתו ניכר. ולפי זה צריכין אנו לומר שגם בשדה מואב היו חסידי אומות העולם.

דבר אחר, לכך הזכיר כאן לשון יציאה ובמקום אחר (בראשית יב.י) וירד אברם מצרימה, לפי שארץ ישראל מקום גלוי שכינתו ית' וההולך משם ירידה הוא לו ויציאה מן קו השווי, כי כל יציאה הוא מן המקום שהוא ראוי להיות בו כמו אני יוצא בתוך מצרים (שמות יא.ד) נמצא שיציאה זו עשתה רושם גם בו בעצמו. ובילקוט (כח.קיז) מסיק יש שזוגו הולך אליו ויש שהולך אצל זוגו, יעקב הלך אצל זוגו שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע, ואיך למד מפסוק זה שהלך אצל זוגו בברחו מפני עשו, אין זה כי אם קושית ויצא יעקב וילך מבעי ליה הכריחו לומר שיעקב היה מסלק מחשבתו מכל וכל ממקום מגורת אביו ואמו, על כן נקרא יוצא, לומר לך שיצא מכל וכל. לאפוקי ההולך מאיזו מקום ודעתו לחזור אז לעולם מחשבתו משוטטת במקום אשר הלך משם, וזה נקרא הולך ולא יוצא, כי לא יצא מכל וכל, שהרי עדיין מחשבתו שמה, ועל כן קשה לבעל מדרש זה מי התיר ליעקב לעזוב אביו ואמו מכל וכל, על זה אמר כמתרץ לפי שהלך אצל זוגו, והכתוב אומר (בראשית ב.כד) ע"כ יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו.

דבר אחר לפי שמצינו שיעקב נענש על אותן כ"ב שנה שלא קיים בהם מצות כיבוד אב ואם, ויש להקשות הלא הלך ברשות אביו ואמו ובמצותיהם ולמה נענש על כל אותן הימים, כי אף את"ל שעבר על מה שאמרה אמו (שם כז. מד) וישבת עמו ימים אחדים מ"מ למה נענש על כל הימים, אלא ודאי לפי שאביו אמר לו קום לך פדנה ארם התיר לו לילך אבל לא לצאת מכל וכל, כי כל ההולך ודעתו לחזור או שעדיין מחשבתו משוטטת שמה נקרא הולך ולא יוצא, והוא לא כן עשה אלא ויצא יעקב מכל וכל כאילו שכח כל בית אביו ואמו על כן נענש בכיוצא בו, שבן אחד מבניו והוא יוסף לא כבדו כ"ב שנה, ולא זכר בו יוסף וישכחהו כמ"ש (שם מא.נא) כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי. וידע יוסף כי מאת ה' היתה זאת, על כן אמר נשני אלהים אבל הוא בצדקתו היה לו חשק ורצון להיות לו בית אביו תמיד לזכרון נגד עיניו ולא יכול כי נשני אלהים.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויצא יעקב וגו'. טעם שלא הספיק בהודעת הליכתו בפרשה הקודמת דכתיב (פסוק ז) וישמע יעקב וגו' וילך וגו', להודיע אשר פגע בדרך קודם הגיעו למחוז חפצו, ולצד שהפסיק בענין חזר לומר ויצא וגו'. אלא צריך לדעת למה הוצרך לומר וילך וגו'. ומה גם שפגיעתו במקום היתה קודם הגיעו לחרן ולא היה לו להקדים המאוחר. עוד למה אמר חרנה ולא אמר לחרן, והגם שאמרו ז"ל (ב"ר פס"ח) כל תיבה וכו', עם כל זה יכוין הכתוב על דבר בשנותו לפעמים:

אכן התורה תכוין לסדר כל מה שעבר על יעקב מעת צאתו. וזה תחלה לדבר ויצא יעקב וגו' פי' לא עשה אלא יציאה ולא הוצרך ללכת ברגליו וההולך הוא חרנה, והוא אומרו וילך חרנה פי' חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב:

עוד ירמוז להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע תכף הלך חרונו של עשו, והוא אומרו וילך חרנה. ולדבריהם ז"ל ששלח עשו אליפז אחריו וכו', ירצה באומרו וילך חרנה לרמוז על הליכת אליפז אחריו בחרון. ואולי כי לזה סמך לדבר ויפגע במקום לרמוז כי ראה עצמו בצער והוצרך לתפלה:

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ר' יודן בשם ר' אייבו: "בפשע שפתים מוקש רע", ממרד שמרד עשו וישמעאל בהקב"ה באת להם תקלה; "ויצא מצרה צדיק", זה יעקב, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה:

רבי פנחס פתח: "אז תלך לבטח דרכך", זה יעקב, דכתיב ויצא יעקב. "אם תשכב לא תפחד" מלבן ומעשו, "ושכבת וערבה שנתך", וישכב במקום ההוא. רבי שמואל בר נחמן פתח: "אשא עיני אל ההרים", אל ההורים, למלפני ולמעבדני. "מאין יבא עזרי", אליעזר עבד אברהם, בשעה שהלך להביא רבקה מה כתיב ביה? "ויקח העבד עשרה גמלים"; אני לא צמיד אחד ולא נזם אחד. רבי אליעזר אומר: גדוד שלחו. ר' יהושע בן לוי אמר: שילח עמו, אלא שבא עשו ונטלו ממנו; אמר: מה אנא מובד סברי מן בריי? אלא "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל". "ה' ישמרך מכל רע", מעשו ומלבן; "ישמור את נפשך", ממלאך המות. "ה' ישמר צאתך", ויצא יעקב מבאר שבע.

רבי יודן בשם רבי סימון פתח: "אלהים מושיב יחידים ביתה". מטרונא שאלה לרבי יוסי: לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: לששה, דכתיב: "כי ששת ימים עשה ה'" וגו'. מאותה שעה ועד עכשיו מהו עוסק? אמר לה: יושב ומזווג זיווגים, איש לאשה ואשה לאיש וכו' (עיין במדרש רבה), יש שהוא הולך אצל זיווגו ויש שזיווגו הולך אצלו. יצחק בא זיווגו אצלו, דכתיב: "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים"; יעקב הלך אצל זיווגו, דכתיב: ויצא יעקב מבאר שבע. חזקיה אמר: בן ס"ג שנה היה יעקב אבינו כשנטל את הברכות. עשה עוד מוטמן בארץ ומשמש לעבר י"ד שנה, ובאמהות שבע שנים, נמצא נושא אשה בן פ"ד. ועשו בן מ', למדנו שהקב"ה מקדים לרשעים ומשהה לצדיקים. אמר ר' יהושע, כבר כתוב: "וישמע יעקב אל אביו"; מה תלמוד לומר: ויצא יעקב מבאר שבע? אמר: אבא, בשעה שביקש לצאת חוץ לארץ, מהיכן הורשה לו? לא מבאר שבע? אף אני הולך לבאר שבע; אם נותן לי רשות, הריני יוצא, ואם לאו אין אני יוצא. לפיכך צריך הכתוב לומר: ויצא יעקב מבאר שבע.

ויצא יעקב, וכי לא יצא משם אלא הוא? כמה חמורים יצאו, וכמה גמלים יצאו, ואת אמרת ויצא? אלא כל זמן שהצדיק בעיר, הוא זיוה, הוא שבחה, הוא הדרה; פנה משם, פנה זיוה, פנה שבחה, פנה הדרה. ודכוותה "ותצא מן המקום אשר היתה שמה", וכי לא יצאה אלא היא? והלא כמה חמורים כמה גמלים יצאו וכו'. ניחא תמן שלא היתה שם אלא אותה צדקת בלבד; ברם הכא לא היה שם יצחק ורבקה? לא דומה זכותו של צדיק אחד לזכותן של שני צדיקים.

מבאר שבע, ר' יודן אמר: מבארה של שבועה, שלא יעמוד עלי אבימלך ויאמר: השבע לי כמו שנשבע לי זקנך, נמצאתי משהה בשמחת בני שבעה דורות. ר' הונא אמר: מבארה של בכורה, שלא יעמוד עלי עשו ויאמר לי: כך היית מרמה אותי ונוטל בכורתי? נמצאתי מאבד אותה שבועה שנאמר: "השבעה לי כיום". מבאר שבע, רבי ברכיה אומר: מבארה של ברכה, שלא יעמוד עלי עשו ויאמר לי: כך היית מרמה בי ונוטל את ברכתי? נמצאתי מאבד אותה יגיעה שיגעה בי אמי.

וילך חרנה, בן יומו. רבי ברכיה בשם ר' יצחק אמר, לישנא דברייתא: פלן אזל לקיסרין, ועד כדון הוא על זוודוהי.

חרנה, תני: כל דבר שצריך למ"ד בתחילה ניתן לה ה"א בסופה, סדומה, מצרימה, שעירה, חרנה. התיבון, והכתיב "ישובו רשעים לשאולה"? לדיוטי התחתונה שבשאול.

ויצא יעקב מבאר שבע, והלא בחברון היה, שנאמר: "היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק"? אלא ממקום המיוחד לשבועות: אברהם, "ועתה השבעה לי באלהים", "על כן קרא למקום ההוא באר שבע" וגו'. יצחק, "ויקרא אותה שבעה". אף עשו כשמכר בכורתו, "ויאמר השבעה לי". חשב בלבו: אם יבא עשו ויאמר: השבע לי שלא נטלת את הברכות, אמר: הואיל והמקום הזה מיוחד לשבועות, אצא מכאן; וכן הוא אומר: "ויברח יעקב" וגו':

רבי יהושע בן לוי פתר קריא בגליות: ויצא יעקב, "ויצא מן בת ציון כל הדרה". מבאר שבע, "נשבע ה' בגאון יעקב". וילך חרנה, "אשר הוגה ה' ביום חרון אפו". ויפגע במקום, עד אפס מקום. וילן שם כי בא השמש, "אומללה יולדת השבעה באה שמשה". ויקח מאבני המקום, "תשתפכנה אבני קדש". וישם מראשותיו, "כי ירד מראשותיכם". וישכב במקום ההוא, "נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו כי לה' אלהינו" וגו'.

ויחלום, זה חלומו של נבוכדנצר. והנה סולם, זה צלמו של נבוכדנצר; הוא סלם הוא סמל, אתיא דדין אינון אתיא דדין. מוצב ארצה, "אקימיה בבקעת דורא". וראשו מגיע השמימה, רומיה אמין שיתין. והנה מלאכי אלהים, זה חנניה מישאל ועזריה. עולים ויורדים בו, מורידים בו, אופזים בו, קופזים בו, סונטין בו, "ולצלם דהבא די הקימת לא סגדין". והנה ה' נצב עליו, "עבדוהי די אלהא עלאה פוקו ואתו". דבר אחר: והנה מלאכי אלהים, זה דניאל. עולים ויורדים בו, שעלה והוציא בלעו מתוך פיו. והנה ה' נצב עליו, "דניאל עבדא דאלהא חייא":

והנה ה' נצב עליו. ר' יוסי בן זימרא פתח: "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים", ככמהות הללו שהן מצפות למטר. רבנן אמרי: כשם שנפשי לך צמאה, כך רמ"ח אברים שיש בי צמאין לך; היכן? "בארץ ציה ועיף בלי מים". "כן בקדש חזיתיך", על כן בקדושה חזיתיך "לראות עוזך", זה פמיליאה שלך; "וכבודך", והנה ה' נצב עליו.

רבי חמא בר חנינא פתח: "ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו", אין סכין מתחדדת אלא בירכה של חברתה, כך אין תלמיד חכם משתבח אלא בחבירו. "איש יחד", זה יעקב, שנתיחדה עליו שכינה. והנה ה' נצב עליו; מה כתיב למעלה מן הענין? "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו", ואחר כך והנה ה' נצב עליו. משל לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה, והיו זבובים שוכנים עליו; ובאת מניקה שלו ושחה עליו ומניקתו, וברחו מעליו. כך בתחילה, מלאכי אלהים עולים ויורדים בו; וכיון שנגלה עליו הקב"ה ממרום, ברחו מעליו.

רבי חייא רבה ורבי יוחנן, חד אמר: עליו, על סולם; וחד אמר: עליו, על יעקב. מאן דאמר על סולם, ניחא; מאן דאמר על יעקב, מי מתקיים עליו! אמר רבי יוחנן: הרשעים מתקיימים על אלהיהם; "ופרעה חולם והנה עומד על היאור". אבל הצדיקים, הקב"ה מתקיים עליהם, שנאמר: והנה ה' נצב עליו.

אמר ר' שמעון בן לקיש: האבות הן הן המרכבה; "ויעל אלהים מעל אברהם", "ויעל מעליו אלהים", והנה ה' נצב עליו:

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויצא יעקב. י"א שפרשה זו סתומה (שאין בכל הסדרה לא פתוחה ולא סתומה) הטעם לפי שיצא בסתר וברח בהחבא. לעיל מיניה כתיב לו לאשה וסמיך ליה ויצא יעקב שיצא לישא אשה:

ויצא יעקב מבאר. בגימטריא פנה זיוה הודה והדרה:

יעקב מבאר שבע. ס"ת עבר. שנטמן בבית עבר:

ויצא יעקב מבאר שבע. ס"ת ארבע:

מבאר שבע. ס"ת ער. ושי"ן של שבע, עשר. שי"ד שנים נטמן בבית עבר:

מבאר שבע. ר"ת שם. שגם נטמן בבית שם:

וילך. בגימטריא בו ביום:

<< · מ"ג בראשית · כח · י · >>