מלבי"ם על שמות ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

השאלות (א - י) מה היו מורים ג' אותות האלה, ה' אמר ואחוז בזנבו ובמשה כתיב ויחזק בו, ומה השאלה מה בידך. באות השני בצווי כתוב תחלה בחיקך ואח"כ אל חיקך, תחלה אמר ויוציאה ואח"כ ויוציאה מחיקו, ואיך אמר לקול האות האחרון אחר שא"ל עוד אות שלישי ואינו האחרון רק השני: "ויען משה". והן לא יאמינו לי, כשבא אחד להחזיק א"ע לנביא אמת, היה נבחן בא' משני ענינים, או שהגיד יעודים טובים ועתידות המוכנים לבא תיכף ונתקיימו תיכף, או שהראה אותות ומופתים לשנות הטבע שבזה נודע שהוא שליח מה' ומשנה הטבע בעבורו, ובאשר לא נתן ה' ביד משה עדיין איזה אות או מופת בשנוי הטבע, חשב משה שיאמינו לו ישראל שהוא נביא אמת על ידי שהיעוד שמיעדם שפרעה ישלחם מארצם יתקיים תיכף, שבבואו עם זקני ישראל אל פרעה יתרצה תיכף למלאות בקשתם, אבל אחר שהודיע לו ה' שפרעה לא יתן אותם להלוך, א"כ כשיראו ישראל שבא אל פרעה ולא אבה לשלחם יאמרו תיכף שהוא נביא שקר, וכבר כתבנו שמ"ש לו ה' ושמעו לקולך אין פי' שיעשו כל אשר יצום, שע"ז צ"ל ושמעו בקולך בב', רק ר"ל שישימו לב לדבריו לבחנם אם אמר אמת בשם ה' שאז ישמעו בקולו לעשות כל אשר יצום, אבל אחר שיראו שלא נתקיימו דבריו לא יאמינו לו שהוא נביא אמת ולא ישמעו בקולו לעשות כאשר יצום:

(ב) "ויאמר ה'". לכן מסר ה' בידו ג' מופתים, שישנה הטבע לעשות מן העץ היבש בע"ח מתנענע שהוא להחיות מתים, ולהמית היד הבריאה ע"י צרעת שחשוב כמיתה, וכן היה בכ"א, גם ההפך ששב הנחש מטה, והיד המתה חיתה, וגם להפך היסוד הפשוט לדם שאין לכ"ז מבוא בדרך הטבע והתולדות, אמנם היו לאותות האלה גם איזה יחוס אל משה בדרך הרמז, ה' אמר לו מה זה בידך ויאמר מטה, כי המטה יקרא בג' לשונות מקל, מטה, משענת, המשענת עשוי לחולים ולזקנים להשען עליהם, כמ"ש אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו, ואיש משענתו בידו מרוב ימים [זכריה], המקל עשוי להכאה ודרך הרועים להיות בידם מקל על הצאן והכלבים והחיות רעות, והמטה היה עשוי לכבוד, והיה בו ציון המעלה והמשרה וכבוד המשפחה כמו מטה לוי, מטה בית אבותם, ובאשר משה היה זקן והיה יכול לקראו בשם משענת, והיה רועה בצאן והיה יכול לקראו בשם מקל, והיה מצוין ביחוסו ומשפחתו ויוכל לקראו בשם מטה, כששאל ה' מה זה בידך השיב שאינו לא מקל ולא משענת רק מטה, עפ"ז הוכן המטה הזה לציין מעלת משה ועצמותו וגדולתו, ואחר שמשה הי' איש אלהים נעשה המטה מטה האלהים לציין שבו יעשה פלאות ואותות ומופתים שזה מציין כח משה וענינו, וכבר בארנו בפי' מע"ב (סוף פ"ב בהערה) שהאדם מורכב מג' חלקים המצוינים שם בשם איש, אשה, נחש, שהנשמה האלהית וחלק הרוחני והשכלי שבו הוא האיש, וכוחות הנפש הנתלים בחומר היא האשה שבו יודע טוב ורע, וכחות העפריים הבשר ותאוותיו ויצרי מעלליו הוא הנחש, ומשה אשר משל על כחותיו החומריים וכולם היו קדש לה' מתרוממים מן הארצית אל הרוחנית והאלהית, אחז את הנחש בידו ובכחו ויהי למטה האלהים בידו כולו קדש הלולים, עפ"ז אמר ה' אליו:

(ג) "השליכהו ארצה". אם יפנה רגע ויניח המטה מידו בל יחזיק בו בכחו הרוחני עד שיושלך ויצא מרשות משה אל דברים ארציים ולא יכניעהו בכחו השמימיי, ויהי לנחש, מתנגד אל רוחנית משה וקדושתו, עד שמשה הרוחני והאלהי נס מפניו כי ארב עליו לנשכו ולהטיל בו ארס וחמת נחש:

(ד) "ויאמר ה' שלח ידך ואחז בזנבו". שאם ישלח ידו החזקה וכחו הרוחני לאחוז בהנחש ולהכניע את החומר והיצר אל הקדושה, ולהרים אותו מעפר אל דברים שמיימים ישוב בכפו למטה האלהים ואל הקדושה, ולמדו שאם אפילו רק יאחז בו ולא יחזיק בכח, ואפילו לא יאחז רק בזנבו לא בגופו, יהיה קדש ומטה אלהים, ר"ל שאם ירים אותו מעט משפלותו יתרומם ויהיה קדש, אמנם משה הוסיף ויחזק בו בגופו לא בזנבו לבד, ולא באחיזה קצת רק החזיק בו בכח [שזה ההבדל בין אחז ובין החזיק], כי הכניס כחותיו החומריים כולם אל הקדש ויהי למטה בכפו:

(ה) "למען יאמינו". שבזה יראו כי יש כח ביד האיש האלהי הוא הקדוש להרים את הנחש והרע שבו אל האלהות והרוחנית, עד שלא יעכב בידו מלהתדבק בעליונים ולעשות אותות ומופתים במטה האלהים הזה שהוא בגופו אשר נעשה קדש ורוחני, וע"כ נראה אליך ה', כי משה הכניע את הנחש שבו וגם כחות החומריות שבו נעשו קדש ורוחני ומוכנים אל הנבואה והדבוק האלהי, ואמר כי נראה אליך ה' אלהי אבותם, כי באשר האומות היו מכחישים מציאות הנבואה ואמרו שהוא מן הנמנע שהאלהים ישכין כבודו על שוכני בתי חומר לדבר עמהם, אמר שישראל הם יודעים שהנבואה אפשריית באשר הוא אלהי אבותם, והיתה הנבואה מצויה באבותם שהיו דבקים באלהים והי"ל חבור עמהם, ובא אצלם האות והמופת על הנבואה וא"צ רק שידעו שנראה אליך כי מטה האלהים בידך וכולך קדש:

(ו) "ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך". גם בזה הראהו למוד אחר, עפמ"ש גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית מגדל עוז שם ה' וכו', תפס במשל מלך שצוה לעבדיו לבנות לו מגדל עוז, והיו ביניהם עבדים שלא די שלא בנו עוד הרסו את הבנין, ואחרים היו שלא הרסו ולא עסקו בבנין, אמר שעונש מי שהתרפה במלאכתו שוה עם האיש משחית שעסק להרוס הבנין ולהשחיתו, והמליצה שה' צוה לכל בני אדם לבנות מגדל עוז, היינו לעסוק בבנין העולם שהוא מגדל עוז המוצב ארצה וראשו בשמים, ומפרש מהו המגדל עוז הוא שם ה', שהיא הבריאה הכללית שנוסדה ע"י שמותיו של הקב"ה, וכל בנין המגדל תלוי בשמותיו הקדושים ובהתורה הקדושה שהיא שם ה' שהיא חיות כל העולמות, ובני אדם שמקיימים התורה בונים את המגדל הנשגב כמ"ש בעשרה מאמרות נברא העולם וכו' לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות, ויש רשעים שעוסקים להשחית את המגדל ולהרוס את העולם כמ"ש להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם, ויש שאינם משחיתים אבל מתרפים במלאכתם ואינם בונים, באר כי גם המתרפים במלאכתם הם חברים של המשחיתים, כי האדם נברא לבנות ולנטוע, ולהיות שותף לה' במעשי בראשית ע"י שיעסוק בדברים שעליהם העולם עומד, והנחת ידו בחיקו היא העצלות והרפיון ממלאכה שטומן ידו בחיקו ואינו עושה דבר, והראה לו ה' שכשהניח ידו בחיקו נעשית מצורעת שזה ציור המיתה, שנחשבה כאלו מתה ובטלה:

(ז) "ויאמר השב ידך אל חיקך". יש הבדל בין בחיקך ובין אל חיקך, שהב' מצייר שתשאר מונח בחיק שזה ציור הרפיון מעשות דבר, אבל מלת אל מציין ההפך שלא תשאר בחיק רק ישיב אותה אל החיק להתגבר על החיק והרפיון והעצלות, וע"ז ציין זה במ"ש ויוציאה מחיקו, שע"י שהשיב היד אל החיק התגבר על החיק ויוציאה מחיקו לגמרי לבל תשאר שם [משא"כ בפעם הראשון אמר ויוציאה שהוציאה לראותה ולא הוציאה מחיקו] ואז שבה כבשרו, בזה הראה למשה כי הוא מיוחד לבנות שם ה' ואת המגדל ושלא יתרפה ממלאכתו רגע:

(ח) "והיה אם לא יאמינו". כי יחשבו שהוא מעשה להט ואחיזת עינים יאמינו לקול האות האחרון, כי עפ"י שנים עדים יקום דבר, ואמר האות האחרון, כי בפעם הא' האמינו ע"י אותות אלה לבד, והאות הג' היה צריך אח"כ כמו שיתבאר:

(ט) "ואם לא יאמינו". ר"ל שהגם שתחלה האמינו ע"י שני האותות לבד ועז"א ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם, מ"מ אחר שבא אל פרעה ופרעה הכביד עליהם העבודה חזרו ולא האמינו כמ"ש (ו ט) ולא שמעו אל משה מקוצר רוח, ואז ולקחת ממימי היאר, בזה הראה להם המכה הראשונה שיביא על מצרים שיהפכו המים לדם שאז התחילו להאמין שנית, ואמר והיו המים והיו לדם שר"ל כשתוציאם מן היאור יהיו עדיין מים רק כשיגיעו ליבשה יהיו לדם, לבל יאמרו שמשה היה לו איזה צבע בידו שבו צבע המים להיות אדומים כדם, ורמז להם בזה שדם ילדיהם אשר השליכו המצריים להיאור נתראה דם ביבשה להעלות חימה ולנקום נקם. וכתב הרי"ע כי שלשה אותות אלה היו במדרגות שונות זו למעלה מזו, כי הדבר שיאמר עליו שהוא נסיי יהיה באחד מג' פנים, א] שיהיה נמנע אצל הטבע מכל צד כמו שיעשה מברזל אפרוח, ב] שיהיה נמנע זמן מה ואינו נמנע בהחלט, למשל שיתהוה מחטים אפרוח שברבות הימים תאכל העוף את החטים ומטפה הזרעיית יתהוה אפרוח, ג] שיהיה נס מורכב משני אלה יחד, כמו שיתהוה מביצת תרנגול חצי אפרוח וחצי צפרדע, שהוא אפשר בקצתו ונמנע בקצתו. והנה התהפך המטה נחש הוא ממין השני, כי המטה כשירקב ויהיה עפר יאכלנו הנחש ומזרעו יתהוה נחש, והוא נס רק מצד שנעשה בזולת זמן, הנס של צרעת היד הוא ממין הג' שהאדם יהיה בריא וידו תלקה בצרעת הוא כמו שיתהוה חצי אפרוח וחצי צפרדע, והתהפך המים הפשוטים לדם הוא נמנע כלל כמו שיתהוה מברזל אפרוח והוא האות היותר מכריע:

(י) "ויאמר משה לא איש דברים אנכי". הנביא שהוא שליח אל העם ללמדם ולהנהיגם צריך שיהיה בעל לשון ודובר צחות בענין שיכנסו דבריו באזני העם, כמ"ש ה' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר, וירמיהו אמר הנה לא ידעתי דבר, וע"ז טען אחר שתרצה לשלוח אותי אל העם ללמדם ולהוכיחם היה ראוי שאהיה איש דברים ודובר צחות, ובזה בא בג' טענות: א] אם אני הנבחר מאתך לשליחות הזה היה ראוי שאהיה איש דברים ובעל לשון מתולדה כמ"ש (ישעיה מח) ה' מבטן קראני וכו' וישם פי כחרב חדה, ואני לא איש דברים אנכי מתולדה, ב] גם אם תאמר שבעת שנולדתי לא הייתי מוכן לשליחות זה רק זה התחדש אצלך עתה שתשלחני, עכ"פ היה ראוי שתתקן פי ולשוני יום או יומים טרם תשלחני למען אהיה מוכן בעת השליחות אל התכלית הנרצה, ועז"א וגם כן איני איש דברים גם מתמול גם משלשום, ג] ואם גם זאת לא נעשה בי להכין אותי אל השליחות יום או יומים לפני השליחות היה ראוי עכ"פ שתתקן פי ולשוני עתה בעת השליחות, ואני איני איש דברים גם מאז דברך על עבדך, כי גם עתה עדיין כבד פה ובבד לשון אנכי ואיך אפשר שאהיה שליח אל העם ואני ערל שפתים:

(יא) השאלות (יא - יז) מה שהשיב מי שם פה לאדם וכו' הלא זאת היא התלונה מדוע שם אותו אלם, ומ"ש לך ואנכי אהיה עם פיך היל"ל שארפאך שלא תהיה ערל שפתים: למה אחר כל הדברים אמר סתם שלח נא ביד תשלח שזה היל"ל תיכף שמסרב בהשליחות ומה התשובה הלא אהרן וכו' ידעתי כי דבר ידבר הוא, שא"כ ישלח את אהרן לבד, ולמה צריך מ"ש ואנכי אהיה עם פיך ועם פיהו וכל האריכות שהוא למותר: "ויאמר ה' מי שם פה לאדם". הרמב"ם באר במו"נ שההעדר לא יתיחס לפעולת פועל, ולפ"ז לא יתכן לומר מי ישום אלם או חרש, שהלא האלמות והחרשות הוא העדר ולא יתיחס לפעולת פועל, אמנם ה' הודיע למשה הפך מסברא זאת, שאחר שה' ברא את האדם שיהיה לו פה לדבר ועינים לראות ואזנים לשמוע, כבר שם טבע זו בכל המין, וכשתראה איש אלם או חרש או עור לא תאמר שהוא העדר שה' לא שם בו כח הדבור והראיה והשמיעה, כי היה ראוי שפיו ידבר ועיניו יראו ככל האדם, רק ה' פעל בו האלמות והחרשות בפעולת פועל לאיזה תכלית מיוחד שראה בחכמתו שאיש הזה צריך שיהיה אלם או חרש, וכבר כתב הר"ן שמה שמשה היה כבד פה וכבד לשון הי' מפעולת ה' והשגחתו, וזה כדי שידעו כולם שמה שהצליח בשליחותו אל פרעה ואל ישראל לא היה ע"י שהיה בעל לשון ומשך לב מלך ושרים ולב בני עמו בכח דבורו וצחות לשונו, כי כשהיה כבד פה ובכ"ז חלו מפניו מלך ושרים ידעו כי יד ה' עשתה זאת לא תחבולה אנושית וחלקת לשון ופתוי שפתים. ולי עוד בזה טעם, מצד שמשה היה מוכן להיות נביא תורה, והיה צריך שלא יוסיף אפילו אות אחת מדעתו רק הדברים אשר ישים ה' בפיו, לכן היה בהשגחת ה' שיהיה כבד פה שבזה ידעו כולם שה' הוא הדובר בו והוא אשר שם הדברים בפיו, וא"כ מה שהיה משה אלם וכבד פה, לא היה העדר רק פעולת פועל שה' שם אותו אלם בכונה, כי מצד תולדותיו היה ראוי שידבר ככל האדם, כי נולד בשלמות בלי שום חסרון כלל, וז"ש מי שם פה לאדם או מי ישום אלם, ר"ל כמו שמה שהאדם יכול לדבר זה מתיחס לפעולת ה' כן מה שישים אלם אינו העדר רק מתיחס לפעולת ה', רק שההבדל שביניהם הוא ששימת הדבור באדם יתיחס אל העבר ששם פה לאדם בעבר, בעת יצר את האדם הראשון שם במין האדם כח הדבור, ושימת האלמות וחסרון הדבור למי שירצה מתיחס אל העתיד שהאיש הפרטי שרואה בחכמתו שצריך שיהיה אלם ישים אותו אלם בעתיד, ופקח נופל בין על ראות העין, פקח את עיני האנשים, בין על שמיעת האוזן, פקוח אזנים, ועז"א מי שם פה או אלם, או חרש או פקח, ר"ל [פקוח אזנים] או פקח [עינים] או עור, הלא אנכי ה', כ"ז יתיחס לפעולת ה':

(יב) "ועתה לך". אחר שכונתי בך לצורך השליחות המיוחד אליך שתהיה כבד פה, אתה מיוחד לכך כדי שאנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר, שלא תוכל לדבר מעצמך רק ע"י נס וע"י שהדבור יהיה על ידי בכח אלהי כנ"ל. וכן אמר במד' אמר הקב"ה אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי, ואם חפצתי היית איש דברים, אלא לעשות בך נס אני חפץ בעת שתדבר שיהיו דבריך נכונים, שאני אהיה עם פיך הה"ד ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך מורה אני דברי לתוך פיך כמו חץ, וכוונו לכל מה שכתבתי:

(יג) "ויאמר משה". אחר שה' לא הודיע בפירוש הטעם מדוע רוצה דוקא שהשליח יהיה ערל שפתים, טען משה הלא יותר טוב הוא שתשלח השליחות ביד איש שיוכל לדבר מעצמו בטבע, ובזה הוא שליח הבא בשם משלחו ודובר בשמו, משא"כ כשאני אלך שצריך שאתה תלך עמי ותשים הדברים בפי, איני שליח מאתך, אחר שאתה בעצמך הולך ומדבר, וטוב יותר שתשלח ביד תשלח, ר"ל ביד איש שיהיה שליח וידבר מעצמו בשם משלחו, וגם כוון על אהרן שכבר היה שליח מאתו לב"י במצרים ונבא להם בשם ה' והוא לא יצטרך שילך משלחו אתו, וגם זה נכלל במ"ש ביד תשלח ר"ל שהיית רגיל לשלחו עד הנה:

(יד) "ויחר אף ה' במשה". מפני שע"י הדבור הזה גרם שצרף אליו את אהרן בשליחותו אל ישראל, חרה אף ה' בו, כי תחלה רצה ה' שמשה ילך בשליחות הזה לבדו והוא ידבר אל העם, ואז היו מקבלים דבר ה' בלא אמצעי, כי שכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה אל העם, משא"כ מעתה יקבל אהרן הדבור באמצעות משה, והעם יקבלו הדבור מאהרן, שבזה ירד הדבור ממדרגתו שהיה ראוי להיות מה' בלא אמצעות אהרן, וכמ"ש חז"ל שבעת מ"ת ששמעו הדבור מה' היו למדין ולא שכחין וכשאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה חזרו להיות למדין ושכחין, כי ירד הדבור ממדרגתו, וכן עתה לא יהיה במעלה כ"כ כמו אם היו שומעים ממשה בלא אמצעי, ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי, ר"ל הלא ידעתי זאת שאוכל לשלוח ע"י אהרן שי"ל ג' מעלות, א] ממה שהוא אהרן והוא הקדוש לאלהיו, ב] מצד שהוא אחיך והוכן אל הנבואה מטבע אבותיו כמו שמשה היה מוכן לזה בירושה מאביו, כמ"ש אנכי אלהי אביך כמש"ש, ג] מצד שהוא הלוי ששבט זה שמרו תורת האבות גם במצרים והיו עובדי ה', ומה שלא רציתי לשלוח את אהרן הוא מפני כי ידעתי כי דבר ידבר הוא, שיען שהוא איש לשון ובעל שפתים ייחסו הדברים אליו שהוא הוא המדבר, ואני רוצה דוקא בשליח שהוא לא יוכל לדבר רק שאני אהיה המדבר מתוך גרונו כדי שיהיה הדבור נסיי לא טבעי, וכמ"ש בשם הר"ן, וגם שלא יוכל להוסיף אף דבור אחד מדעתו וכפי הטעם שכתבתי אני, אבל אהרן שהוא בעל לשון ידבר הוא כרצונו, ולפעמים לא יהיה הדבור כפי הרצון האלהי, ומה שאתה חושב שבזה יופחת מעלת אהרן שהיה שלוחי עד הנה ויתקנא בך. גם זאת אינו כי הנה יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, וכ"ש שלא יהיה לו ע"ז קנאה ותרעומות:

(טו) "ודברת אליו". עתה הראה שמה שגרם שיהיה הדבור לישראל באמצעות אהרן, לא טוב עשה בזה, ותחלה הראה שלא השיג מזה שום תועלת, ואח"ז הראה לו שעוד יפסיד בזה, אמר לו אם תחשוב שתשיג בזה תועלת באשר אתה כבד פה והוא בעל הלשון, לא כן, אתה לא תהיה כבד פה כי ודברת אליו, הדבור מציין תמיד הרחבת הדברים באורך [כמ"ש בס' התו"ה ויקרא סי' ג'] אתה יש לך כח לדבר באורך כל אשר תרצה מבלי כובד וגם מה שאתה חושב שהוא בעל לשון וניב שפתים תראה כי ושמת את הדברים בפיו, הוא לא יוכל לדבר דבר מעצמו רק את אשר תשים בפיו, וכן גם שניכם לא יהיה לכם כח להוציא דבר מעצמכם רק אנכי אהיה עם פיך ועם פיהו, באופן שהדבור כולו יהיה מאתי לא דבור טבעי כפי רצונכם, וכן בעשית האותות והמופתים לא יהיה בכחכם לעשות דבר מעצמכם רק והוריתי אתכם את אשר תעשון, וא"כ לא הרוחת מאומה במה שצרפת אליך את אהרן:

(טז) "ודבר". עתה הראה לו כי עוד יפסיד עי"ז, אם בענין הדבור ידבר הוא לך אל העם הזה [ר"ל הוא ידבר בשבילך, שכל דבור שאחריו למ"ד פי' בשבילך] ובזה תפסיד כי הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים, שהאלהות ידבר מתוך גרונך עד שממך יצא הדבור האלהי, והוא יציע הדברים לפני העם בפיו, באופן שהדבור האלהי יגיע אל העם ע"י אמצעי שהוא פיו של אהרן, שבזה יגרע כחו ממה שהיה אם אתה היית המדבר אליהם בעצמך בכח אלהות שבך שהיו מקבלים בבלי אמצעי:

(יז) "ואת". וגם בעשית האותות יהיה גרעון שאם היית אתה לבדך שליח אל העם היית עושה האותות בלי כלי ובלי מטה, רק בדבורך לבד היו נפעלים האותות, שבכל האותות שנעשו ע"י אהרן היה משה המדבר והפועל לא אהרן כמ"ש דבר אל אהרן קח את מטך וכמש"ש, אבל ע"י שצרפת אליך בשליחות זה את אהרן, כמו שיהיה הדבור ע"י אמצעי כן הפעולות יהיו ע"י אמצעי. ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות, לא יעשו האותות רק באמצעות המטה, שזה מדרגה נמוכה ממה שהיה אם היו נעשים בדבורו של משה כמו שנתבאר בחטא של מי מריבה:

(יח) השאלות (יח - כד) ממ"ש אלכה ואראה את אחי משמע שהולך לפי שעה ואח"כ ויקח את אשתו וכו' שהוא הליכה לגור שם, ומ"ש לך שוב מצרימה, כבר נכלל במ"ש לו עד עתה שילך אל פרעה ואם להודיעו כי מתו כל האנשים זה היה צ"ל תחלה בעת ששלחו, ומ"ש ראה כל המופתים וכו' הם דברים מיותרים שכ"ז כבר אמר לו עד הנה, ומ"ש ואמרת בני בכורי ישראל, משמע שצוהו שזאת יאמר תיכף, ובאמת היה זה בסוף כל המעשים: "וילך משה". הלך ליטול רשות מיתרו, וחז"ל אמרו שנשבע לו שלא יצא בלא רשותו, ויאמר לו אלכה ואשובה, ה' אמר לו לכה ואשלחך אל פרעה ואח"כ אמר לו ובאת אתה וזקני ישראל ואמרתם אליו וכו' ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים, שפשטות הדברים מורים שהיה השליחות רק שילך אל פרעה ויתרה בו שישלח את ישראל לחוג במדבר, ופרעה לא ישמע לו ואז יכה ה' בעצמו את מצרים שלא ע"י משה, וא"כ לא היה שליחותו רק על ההתראה הראשונה שיתרה את פרעה, וכן שיבשר לישראל שה' פקד אותם, ובזה כבר עשה שליחותו, כי המותר יעשה ה' בעצמו, ועפ"ז לא היה צריך ללכת למצרים רק על ימים אחדים, וע"כ היה בדעת משה שאחר שיגמור שליחות זה ישוב למדין, ועז"א אלכה נא ואשובה וכו' ואראה העודם חיים, שהיא הליכה לפי שעה ע"מ לשוב למדין, בפרט שאחר שמשה ברח ממצרים ע"י שהרג את המצרי, היה מתירא מפני גואלי הדם של המצרי שיבקשו להרגו שלהעמים הקדמונים היה חוב על גואלי הדם לנקום נקמת הנרצח, והגם שבעוד יעסוק בשליחותו הבטיחו ה' כי אהיה עמך, אבל אחר שיתרה בפרעה ויגמור שליחותו היה ירא משבת שם והיה בדעתו לשוב תיכף למדין:

(יט) "ויאמר ה' לך שוב מצרים". צוה לו ה' שישוב שם ע"מ להשתקע [וכמו שהודיע לו הטעם בפסוק כ"א] ואל תירא מגואלי הדם המבקשים את נפשך כי מתו כל האנשים:

(כ) "ויקח משה". אז לקח את אשתו ואת בניו כדי להתישב במצרים בקביעות עם ב"ב, ומצאנו ששלחם אח"כ בחזרה כמ"ש בפ' יתרו [ונחלקו חז"ל מתי היה, והרע"ס פי' שאשתו ובניו היו אתו בהר חורב אצל הצאן כי שם אהלו, ובאשר רצה ללכת למצרים חזר למקום המרעה ויקח את אשתו ובניו וירכיבם על החמור להשיבה אל בית אביה ועז"א אחר שלוחיה, והוא שב משם ללכת למצרים,

(כא) "ויאמר ה' אל משה". עתה באר לו הטעם מה שצוהו שיתישב במצרים בקביעות, וז"ש בלכתך לשוב מצרימה ר"ל הטעם מה שצויתיך שתשוב מצרימה להשאר שם בקביעות, הוא כי כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה, אז הודיע לו ה' שיכה את פרעה בעשר מכות והודיע לו מהותם וענינם וסדרם, שעז"א ראה כל המופתים אשר שמתי בידך, והודיע לו שמ"ש ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים פי' שיכה אותם ע"י משה שהוא יהיה השליח לזה ועז"א ועשיתם לפני פרעה, נמצא שהשליחות ימשך ימים רבים, ואני אחזק את לבו, שבכל תשע מכות הראשונות לא ישלח את העם, שה' חזק את לבו, כי המכות באו לברר מציאות ה' והשגחתו ויכלתו כמשי"ת בפ' וארא והיה צריך שיבואו כולם:

(כב - כג) "ואמרת". ר"ל ולא ישלח את העם עד שתאמר אליו בני בכורי ישראל, ר"ל עד שיוכה במכת בכורות, ואז תודיע לו שהמכה האחרונה באה לו מדה כנגד מדה אחר שישראל הם בני בכורי שהבכור מוקדש לעבודת ה' כן הם מוקדשים לעבודתי וע"ז אמרתי שלח את בני ויעבדני, ותמאן לשלחו לכן באה המכה מדה כנגד מדה, והודיע לו שבכל תשע המכות יחזק את לבו עד מכת בכרות שאז ישלחם. ואמנם בזה נתקשו כל המפרשים איך יתכן שה' יחזק את לבו וישלול ממנו הבחירה, ואם עשה לו כן, איך הענישו בעבור זה אחר שהוא משולל הבחירה. ויאמר הרמב"ם בס' המדע ובפי' אבות, שאפשר שיחטא אדם חטאים גדולים עד שיהיה משפטו למנוע ממנו הבחירה כדי שימות ברשעו, והרי"א יאמר שפרעה חטא בעונות שבין אדם לחברו במה שהשליכו את בניהם ליאור וימררו את חייהם להמעיטם פן ירבה ועל עונות שבין אדם לחברו אין מועיל תשובה, ויאמר עוד שתרופת התשובה היא מצד חסדי ה' להעם המאמינים בו ושבים אליו בכל לב לא להכופרים באלהותו ועובדים ע"ז, ועוד יאמר שקשוי לבו היה שה' הטה את לבבו שיחשוב שהמכות באו במקרה או מפאת המערכה שע"י שסרו המכות בכל פעם חשב שקצרה יד ה' מהכותו במכה אחרת וילאה להכותו עוד, ולדעתי כבר גלה ה' עקר הטעם בזה במ"ש ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה, ה' הבוחן לבב ידע רוע לב פרעה ורשעתו שלא יתן אותם להלוך, ולא שה' יכריחהו לזה ביד חזקה שיהיה בזה משולל הבחירה, כי יעשה זה מצד בחירתו, רק שלפי הטבע הגם שמצד בחירתו לא יתן אותם להלוך, היה ראוי שישלחם מפני הכרח המכות והיסורים, ובזה היה השלוח שלא מצד בחירתו רק מצד ההכרח, וה' רצה שהשלוח לא יהיה ע"י הכרח [שבזה היה יכול להוציאם בעצמו בלא רשות פרעה] שאם ישלחם ע"י הכרח המכות היה זה דומה כאלו יוצאים בעצמם בלא רשותו, כחונק את חברו שיתן לו מעות שזה לא נחשב כנתן לו מדעתו רק שלקח ממנו בע"כ, וע"כ חזק ה' את לבו שלא ירך לבבו מפני היסורים ונשאר על בחירתו כאלו אינו סובל מכות ומוסר אכזרי, ומה שלא שלחם תחלה וכן מה ששלחם בסוף הכל היה מתיחס לבחירתו החפשית. ונמצא בפרשה ג' לשונות, ואני אחזק את לבו, ולקמן (ז ג) ואני אקשה את לב פרעה, ולקמן (י) כי אני הכבדתי את לבו. חוזק הלב הוא שלא ירך לבו מפני המכות, ולפעמים חזק את לבו בעצמו כמו בתנין ובדם, ולפעמים חזק ה' את לבו לסבול המכה כמו בשחין ובארבה ובחשך, והכבד את לבו הוא בעת שלא היה יכול להחזיק את לבבו וירא מהמכה, רק אחר שראה שהלכה המכה הכביד את לבו וחשב שלא יכהו עוד, ומקשה את לבו הוא בעת ההתראה שאף שהתרה בו במכה חדשה שאז היה לו לירא מן העתיד, הקשה לבו לחשוב שלא תבא המכה עליו, כמ"ש אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה, וה' חזק את לבו בעת המכה, והכביד לבו בסור המכה, והקשה לבו בעת ההתראה עד שלא פחד מן המכה, ובכ"ז נשאר תמיד בידו הבחירה לשמוע לדבר ה' ולשלחם, שבחירה זו לא שלל ה' ממנו, ולכן נענש כדין על שלא שלחם בבחירתו:

(כד) "ויהי בדרך במלון". לדעת המפ' היה זה בלכתו למצרים, ולדעת הרע"ס הנ"ל היה זה בעת שהביא את אשתו מן מרעה הצאן אל מדין, ונכתב כאן כי רצה להשלים תחלה מ"ש ה' אליו, וחז"ל אמרו שבקש להמיתו מפני שנתרשל במצות מילה, ולשון ויפגשהו ה' מוקשה מאד. והנראה כי משה היה תמיד דבוק עם ה' וה' היה עמו, רק בדרך הזה נטרד בעניני המלון ונפסק מן הדבקות עד שלא היה עם ה' רק היה במלון, ופי' ויהי בדרך במלון שבדרך היה משה במלון מתעסק בעניניו נפרד מהדבקות, עד כי ויפגשהו ה' שה' שבא אליו היה דומה כאלו פגש אותו במקרה, כמו ויקר אלהים אל בלעם, שבהיותו רחוק מה' בא אליו כאלו פוגע בו במקרה, וכן פגש אותו ה', כאלו בא אליו ממקום רחוק, ומשה לא היה מוכן אז אל הנבואה מהיותו טרוד במלון, ולכן נתרשל ג"כ מן המצוה שלא היה עושה זה אם היתה השכינה שרויה עליו אז, ועי"כ ויבקש המיתו, אם כמ"ש הרי"א מצד שנתפלצו מוסדי גויתו משכינת ה' שפגש אותו פתאום בשלא היה מוכן לזה, אם מצד העונש על המצוה שנתרשל בה כמ"ש חז"ל, ואמר במדרש מלאך של רחמים היה, כי משה לא היה בידו שום חטא מימיו וראה ה' כי יחטא עתה במצות מילה בשיעבור היום ולא ימול את בנו, רצה לסלקו בעוד שלא עבר היום שעדיין לא חטא כי כל היום זמנו כדי שימות זכאי:

(כה) השאלות (כה - כז) הלשון ויפגשהו ה' מוקשה מאד ולמה בקש המיתו, והלשון כי חתן דמים אתה לי חידה סתומה: "ותקח צפרה צר". וצפורה הרגישה שהוא בעבור המילה כמ"ש חז"ל שידעה זה מן החולי שהגיע עד המילה ולא יותר. ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו, יל"פ שרמז בזה שעשתה מילה ופריעה, מילה מה שכרתה העור החופה ראש העטרה, ופריעה במה שמשכה את עור הפריעה למטה אל רגלי הילד עד שהגיעה את העור לרגליו של בנה. ותאמר כי חתן דמים אתה לי, באשר בית יתרו היו אצטגנינים, חשבו שמה שישראל מלים א"ע הוא מפני ששולט עליהם כוכב מאדים וע"י דם המילה ישכך חמת הכוכב הרע הזה, וכמ"ש חז"ל שפרעה אמר שרואה כוכב של דם יוצא לקראתם, שהוא מזל מאדים, ולא ידע שהוא מורה על המילה, כמ"ש היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם, ובאשר משה הרג את המצרי חשבה מפני שנולד במזל מאדים שהוא מוהלא או אשיד דמא, ורצתה לבטל זה ע"י דם המילה, ואמרה חתן דמים אתה לי, ר"ל שאתה מחותן לי ואתה מחותן ג"כ לכוכב של דם, ורצתה לבטל הוראת הכוכב שהוא מחותן אליו:

(כו) "וירף ממנו". זה בא תמיד בהפעיל, הרף ממני ואשמידם, אבל בקל מורה רפיון עצמו לא שירפה מאחוז בחברו, כמו אז רפתה רוחם מעליו (שופטים ח') ור"ל החולי רפתה רוחה וכעסה ממשה שהוקל חליו, אז אמרה שהוא מחותן לדמים של המילות, שבדמי המילות יכפר פני מאדים ולא יזיק להם:

(כז) "ויאמר ה' אל אהרן". פי' חז"ל שברגע זה שאמר למשה שישוב למצרים אמר לאהרן שילך לקראתו, ובאשר חזר משה למצרים דרך הר האלהים שם חסד ואמת נפגשו:

(כח) "ויגד". הגיד לו כל מה שדבר עמו והודיע כי אהרן ניתן לו לפה להציע הדברים ולעשות האותות לפני ב"י, כי השליחות אל פרעה היה בעת ההיא מיוחד למשה לבדו, ולא נתמנה אהרן לזה עד אח"כ כמו שיתבאר לקמן פ' וארא:

(ל) "וידבר אהרן". אהרן דבר אל ב"י וה' דבר אל משה כנ"ל פט"ו וכן עשיית האותות היו ע"י אהרן בצוויו של משה:

(לא) "ויאמן העם". ע"י האותות האמינו שמשה נביא ומאז וישמעו לדברי נבואתו: