ביאור:מ"ג שמות ד יא
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם[עריכה]
מי שם פה וגו'. מי למדך לדבר כשהיית נדון לפני פרעה על המצרי:
מי שם פה לאדם. דבור, בעבור היותו בפה, וכן שפה אחת (בראשית יא א), מדברות שפת כנען (ישעיה יט יח):
מי שם פה לאדם. מי נתן ההכנות הטבעיות שבכח טבע האדם.
ויאמר ה' אליו מי שם וגו'. ירצה לומר אליו שהיה לו לבטוח בו שהוא השם פה שישים גם אליו, וכיון שכן מנע ממנו הרפואה זולת לעת הצורך, והוא אומרו ועתה וגו' והוריתיך אבל לא לעקר ממנו העלגות. או ירצה לרמוז שיעשה תשובה על מיעוט הבטחתו.
עוד ראיתי לדקדק דברי ה' שלא רמז לו פרט הפעולה שמשה צריך לה שהיא שישים לו פה אחר היותו אלם או עין אחר היותו עור ולא אמר אלא תחילת הבריאה ומאורע שאחרי כן והוא אומרו מי שם פה וגו' והמאורע הוא או מי ישום אלם או חרש, וכן חלוקה ב' או פקח בתחלתו או עור אחר כך אבל לא הזכיר כי יעשה אחר כך לאלם פתוח פה וחרש שומע ועור פקח. ומעתה אין כונת התשובה ידועה. ויש להעיר עוד למה ה' לא מנע ממנו טענה זו בתחלה ובראשונה, ומה גם שראוי להיות כן: אכן נתכוין לומר אליו כי הוא האדון הוא הבורא והשכיל לעשות פה לאדם לשכלול הבריאה, והוא אומרו מי שם פה וגו', ואמר או מי וגו' פירוש שהגם שיארע לאדם דבר שיהיה אלם וגו' גם זה לא במקרה יהיה הדבר ההוא אלא ממני אנכי ה' הוא העושה הדבר ואני מסבב סיבובין לעשותו כן לתכלית דבר. ובזה רמז לו כי כבדות פיו ולשונו הוא לתכלית דבר טוב ולזה לא הסיר ממנו עלגותו. או ירצה לומר כיון שהשם אלם וגו' הוא ה' ברוך הוא אם כן היה לו להשכיל בדעתו כי מה' יצא דבר מלכות שיעשה עלג וזולת גזרת מלך לא היה כן, ואפי' לדברי חכמים (שמו"ר פ"א) שהיה סבה לדבר זה גחלת שנתן לפיו בהבחנת פרעה אם לא היה ה' חפץ בדבר לא היה כן אחר שה' הכין ועשה פעולתו בהכנת הפה כאומרו מי שם פה וגו' דבר פשוט הוא שכשיעשה אלם יהיה הדבר לצד איזה תכלית הגון או למה שנתחייב כפי מעשיו, וכמאמר רבי אמי (שבת נ"ה.) אין יסורין בלא עון, וכבד פה ולשון נקראים גם כן יסורין ואם כן היה ראוי לו למשה לדעת סיבת דבר ולתקן ויתפלל לה' על הדבר אשר לא כן הוא עושה אלא אדרבה מראה כי הדבר הוא טבעיי ואינו תלוי מצידו, ולזה אמר אליו ועתה ואין ועתה אלא תשובה שיחזור בו מדעת זו: וכנגד חשש שלא יאמינו ישראל לצד עלגותו אמר אליו אנכי אהיה עם פיך והוריתיך וגו'.
[מובא בפירושו לפסוק י'] והנה משה מרוב חפצו שלא ילך לא התפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו. אבל טען אחרי שלא הסירות כבדות פי מעת שדברת לי ללכת, אל תצוני שאלך, כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים. והקב"ה כיון שלא התפלל בכך לא רצה לרפאותו, אבל אמר לו אנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר (פסוק יב), שיהיו דברי אשר אשים בפיך במלות נכונות שתוכל לבטא בהן יפה:ובאלה שמות רבה (ג כ) אמרו, אמר לו אם אתה אינך איש דברים אל תחוש, הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופקח לראייה ופקח לשמיעה, ואם חפצתי שתהיה איש דברים, היית, אלא לעשות כך אני חפץ. ובעת שתדבר יהיו דבריך נכונים שאני אהיה עם פיך. הדא הוא דכתיב (בפסוק יב) ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך. ולפי זה נראה בעיני שלא רצה להסיר ממנו כובד הפה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שספרו רבותינו (בשמו"ר א כו) שאירע לו עם פרעה. והנכון בעיני שאמר ה' למשה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם הלא אנכי ה' עושה כל, ובידי לרפאות אותך, ועתה כיון שלא תרצה ברפואתך ולא התפללת לפני על זה, לך אל אשר אני מצוה לך, ואנכי אהיה עם פיך ואצליח שליחותי. גם אפשר שיהיה רמז מ"ויחר אף ה' במשה" (פסוק יב) שלא רצה לרפאותו ושלחו על כרחו:
אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר[עריכה]
או מי ישום אלם. פירשו בו (המורה נבוכים ג י) שהוא נמשך לאדם, או מי ישום אדם אלם, כלומר מי ברא אדם שהוא אלם, והשימה לאדם, כי האלמות לא יושם, כי איננו דבר, אבל הוא העדר הדבור. ואולי בעבור היות באדם נפש מדברת והאלמים בהיות בהם אוטם בגידי הלשון יאלמו, יתכן לומר מי ישום האלמות. והרב אמר במורה הנבוכים (שם) כי המסיר קנין יאמר בו שפעל האפיסה, כי יאמרו במי שיכבה הנר שהביא החשך. וכן על דעתו יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע (ישעיה מה ז):
או מי ישום אלם. האלמות הוא העדר הדבור ואין לשון שימה נופל בו, אבל מפני שיש באדם נפש מדברת וענין האלמות באלמים הוא שיהיה אטום בגידי הלשון ועל זה יחלשו מפני זה הזכיר בו לשון שימה: ובספר המורה כתוב כי המסיר קנין יאמר בו שפעל האפיסה כי יאמרו במי שיכבה הנר שהביא החשך ע"כ, ומה שאמר או חרש היה לו לומר או שומע או חרש כדי שיהיה דבר והפכו ככל השאר אך מפני שחוש השמע נקשר עם הדבור שהרי לא נדע הדבר שהוא מדבר עד שנשמעהו שידבר וא"כ הרי השמיעה בכלל מי שם פה לאדם וע"כ לא הוצרך להזכיר או שומע והזכיר או חרש שהוא הפכו:
מי שם פה לאדם או מי ישום אלם. מי שם אלם לא נאמר אלא ישום לעתיד תאלמנה שפתי שקר (תהלים לא, יט), שלא ימצאו מענה:
ויאמר. הנה מצאנו אלם כנגד שימת הפה. ועור כנגד פקח ונשאר חרש לבדו ואין אחר כנגדו. והאמת כי מלת פקח כנגד החרש והעור ככתוב פקוח אזנים לפקוח עינים עורות.
או מי ישום אלם. מי עשה פרעה אלם שלא נתאמץ במצות הריגתך ואת משרתיו חרשים שלא שמעו בצוותו עליך (שבת קמ) ולאספקלטורין ההורגים מי עשאם עורים שלא ראו כשברחת מן הבימה ונמלטת (תנחומא):
[מובא בפירושו לפרק ב' פסוק ט"ו] ויבקש להרוג. מסרו לסרדיוט להרוג ולא שלטה בו החרב ואחז"ל שנעשה צוארו כעמוד של שיש ורמז לדבר שלא הי' לו לכתוב אלא ויברח הרי וישב משה יתרין והן בגימטריא אבן שיש מהה"ר משה. ועוד אמרו במדרש שבא גבריאל והפך פני הסרדיוט בפניו של משה ונטל הסייף מידו והרגו תחת משה וכסבורים הן שנהרג משה וברח. ד"א שהעלו משה לבימה להרגו ועשה יתברך את פרעה אלם ולסגנים חרשין ולספקלטורין עורים וברח משה וזש"ה מי שם פה לאדם. כשאמר פרעה להרוג משה מי עשאו אלם שלא נתאמץ בצווי ולסגנים חרשים שלא שמעו הצווי ולספקלטור עור ומי עשאך פקח לברוח מפניהם וקבלו יתרו בביתו מכאן אתה למד שכל מי שמקבל עליו לעשות מצוה אין אותה מצוה פוסק' ממנו שהרי יתרו קבל בביתו משה שברח מפני השונא להצילו וממנו יצא שקבל שונא שברח מפני גואל להרגו ואי זה זה סיסרא אל אהל יעל מבני ברק ונהרג שם:
ויש להתבונן איך סדר הכתוב ג' מעלות זו למעלה מזו, ראשונה הדבור הוא מצד הנפש אשר האלמות הפכו, והשנית חוש השמע שהוא למעלה לחוש הראות זהו שאמר או חרש, והשלישית חוש הראות הוא שאמר או פקח או עור, וזהו שאמר שלמה ע"ה (משלי טו) מאור עינים ישמח לב שמועה טובה תדשן עצם, באר כי האור ירחיב הלב אבל חוש השמע גדול יותר מאד כי מלבד שירחיב את הלב וישמח אותו עוד ידשן את עצמותיו, הנה כי רבה התועלת המגעת לאדם מן האוזן יותר מן העין וכן אמרו רז"ל סימא עינו נותן לו דמי עינו חרשו נותן לו דמי כלו, ומפני שבאר הכתוב כי האוזן אבר נכבד מן העין כתיב אחריו (משלי טו) אוזן שומעת תוכחת חיים: וידעתי כי לפי זה יקשה לך למה הקדימה לאה אמנו ראובן לשמעון כי מאחר שקראה את שמם זה על שם הראיה וזה על שם השמיעה היה לה להקדים אל הבכור שם השמיעה, והענין הזה לא יתבאר כי אם בקבלה כי הראיה מכח הה"א והשמיעה מכח הוא"ו ומזה הוצרכה להקדים אל הבכור שם הראיה כדי להקדים אות הה"א לאות הוא"ו בסדר א"ב ג"ד, והבן זה:
[מובא בפירושו לפסוק י'] כבד פה. בכבידות אני מדבר ובלשון לע"ז בלב"ו (שטאממלער):
[מובא בפירושו לפסוק י'] כי כבד פה וערל לשון אנכי. איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים וכן מצינו ביחזקאל. שמי שאינו בקי בלשון המלכות קרוי כן כדכתיב ויאמר אלי בן אדם לך בא אל בית ישראל ודברת דברי אליהם. כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח אל בית ישראל לא אל עמים עמקי שפה וכבדי לשון אשר לא תשמע דבריהם וגו'. וכי אפשר נביא אשר ידוע השם פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו. ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים ואין לחוש לספרים החיצוניים:
[מובא בפירושו לפסוק י'] איש דברים. יודע לדבר צחות שאיננו מתעכב בלשונו בדברו או מגמגם או שיכבדו על פיו אותיות ידועות (...) והאומר ששכח לשון מצרים איננו נכון. כי הוא אומר שני דברים כבד פה וכבד לשון. ועוד נלמוד מתשובת השם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם שאינו מדבר על לשון מצרים רק ככה נולד שהיה כבד פה שלא היה יכול להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון. רק קצתם היה מוציאם בכובד וזה הוא טעם ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך. אמר שיורינו אשר ידבר מלות שאין שם מאותיות הכבדות על פיו:
[מובא בפירושו לפסוק י'] ויאמר משה אל ה' בי אדני. אתה מעמיד אותי על אנשים שיודעים שבעים לשון עומדים לפני פרעה ואם אחד מהם מדבר לי בלשונו ואיני יודע להשיב וכי אינן צוחקין עלי ואו' שליח של מי אתה שאינו יודע לשמוע ולהבין כל הלשונות. אמר לו ית' מי שם פה לאדם הראשון לקרא שמות לכל הבריות שנ' ויקרא שמות שם לא נאמר אלא שמות מלמד שקרא להם שמות בשבעים לשון וגם נתתי לו כשאמרתי לו המן העץ וגו' ואמר לי האשה אשר נתת עמדי. כ"ש לך שאתה בא לגאול בני. ד"א מי שם פה כלומר פה חדשה אני בורא כ"ש שאני מתקן שלך שאינה צריכה אלא תקון מעט מה"ר יוסף. ור' עובדיה פי' כלומ' מה לך להזכיר שאתה כבד פה מי שם פה לאדם הלא אנכי ה' ואנכי עשיתי גם פה שלך א"כ יודע אני שאתה כבד פה ובידי לתקנה:
[מובא בפירושו לפסוק י'] או ירצה באומרו בי פירוש טעם שלא יאמינו הוא לצד החסרון התלוי בי כשיראוני עלג ואפי' דיבור אין אני יודע דבר,
[מובא בפירושו לפסוק י'] לא איש דברים אנכי. בלתי מרגל במלאכת לשון למודים וסדרה לדבר לפני המלך.
הֲלֹא אָנֹכִי יְקֹוָק:[עריכה]
הלא אנכי. ששמי ה' עשיתי כל זאת:
הלא אנכי ה'. יתכן לומר כי הזכיר השם הזה על הבינה שכתוב בה (איוב לב) ונשמת שדי תבינם שכנגדה הכח המדבר בנשמת האדם באבר הלשון וסימנך (תהלים מה) אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר והמשכיל יבין ויתבאר לו עלוי האדם ביצירתו הנפלאה, וכבר הזכרתי מזה בפסוק (בראשית א) נעשה אדם בדרך הרביעי: