ביאור:מ"ג שמות ד ז
הקדמה
[עריכה][מובא בפירושו לפסוק ב'] מה זה בידך הנה המטה הוא דבר שאין בו רוח חיים, והיד היא דבר שיש בו רוח חיים, ו"אני אמית ואחיה", כי אמית היד בצרעת, ואתן רוח חיים במטה המת.
[מובא בפירושו לפסוק ג'] ויש לפרש כי בשני אותות האלה כלומר אות המטה ואות הצרעת רמז לו הקב"ה שבידו להחיות את המת ולהמית את החי, כי המטה היה עץ יבש כמו מת ונעשה נחש חי גם ידו שהיתה חיה נעשית כמתה שהרי הצרעת חולי חשוב כמיתה כענין שכתוב (במדבר יב) אל נא תהי כמת, ושני האותיות האלה עשאם במדבר גם במצרים לישראל זהו שאמר לו הש"י באות הנחש למען יאמינו כי נראה אליך ה', וכתיב והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והיה אם לא יאמינו גם לשני האותיות האלה וגו',
[מובא בפירושו לפסוק ב'] ויאמר. זה האות לא נתנו למשה שיאמין כי כבר נתן לו אות הסנה רק עשה לו האות שיעשה ככה לבני ישראל. על כן כתוב למען יאמינו והטעם תעשה כן להם.
[מובא בפירושו לפסוק ג'] ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה. לא הבינותי למה עשה האותות למשה, כי מאמין היה משה שהקב"ה מדבר עמו. והראוי שיאמר המטה אשר בידך תשלך ארצה לפניהם והיה לנחש, וכן באות השני, כאשר אמר בשלישי ולקחת ממימי היאור (פסוק ט). ולכן נאמנו דברי רבותינו (שמו"ר ג טז) שהיה לו הראשון רמז שספר עליהן לשון הרע, והשני להענישו בו. וזה טעם וינס משה מפניו, כי פחד שמא יענש וינשכו הנחש. וכל אדם מתרחק מן המזיק לו אע"פ שידע שאם יהיה כן בחפץ השם אין מציל מידו. ואולי אע"פ שהודיעו (לעיל פסוקים יד טו) השם הגדול שבו נברא העולם ובו נהיה כל דבר, רצה להראותו כי בו יעשו אותות ומופתים בשנוי התולדות, למען יתחזק הענין בלבו של משה וידע באמת כי על ידו יעשו בעולם דברים מחודשים. ודי למשה בשני האותות, ולא היו שם מים, על כן צוהו שיעשה האות השלישי לעיני העם:
[מובא בפירושו לפסוק ג'] ומה שהוצרך לעשותם במדבר יש לתמוה בזה למה שהרי משה לא היה מסתפק בדבר הש"י ולמה יצטרך לעשותם עד הגיעו לישראל במצרים, והתשובה בזה הוא מה שקבלו רז"ל כי שני האותיות האלה כשנצטוה לעשותם במדבר לעצמו הטעם היה באחד כדי לרמוז לו שספר לשון הרע על ישראל כשאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי אחר שאמר לו הקב"ה ושמעו לקולך, ובשני כדי להענישו עליו, וע"כ הוצרך לעשותם ב' פעמים במדבר לעצמו על לשון הרע ועל העונש שלו ובמצרים לישראל למען יאמינו:
וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ
[עריכה]ויאמר השב. לפי שדרך נגעים לבא לידי הסגר:
וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ
[עריכה]ויוציאה מחיקו והנה שבה וגו'. מכאן שמדה טובה ממהרת לבא ממדת פורעניות שהרי בראשונה לא נאמר מחיקו (ש"ר):
וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:
[עריכה][מובא בפירושו לפסוק ד'] והיה אם לא יאמינו לאות זה לבד, כי יאמרו אחר שמצד היות בהם דלטורין כחמת זוחלי עפר הושפלה מלא קומתם ארצה א"כ כל זמן שסבה זו קיימת אין תרופה, על כן נאמר ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך. במלת עוד הורה שלא סגי באות ראשון המורה על ביטול המסובב, כי כל מסובב אינו יכול להתבטל כל זמן שהסבה קיימת ע"כ אתה צריך לאות שני המורה על ביטול הסבה וביטול הסבה הוראה על ביטול המסובב כי הא בהא תליא, והסבה כבר אמרנו שחטא הלשון גרם להם כל זה, אם בעון שאמר אברהם במה אדע, אם בעון שהביא יוסף את דבתם רעה, כי ע"י זה נתגלגל הדבר וירדו למצרים, אם בעבור שהיו בהם דלטורין כמ"ש אכן נודע הדבר, והראה לו הקב"ה שבטלה הסבה כי מעתה אין בהם עוד לשון הרע, ורמז לו הענין במה שנאמר הבא נא ידך בחיקך וגו' והנה מצורעת כשלג. ולדעת רז"ל (שמו"ר ג יג) נצטרע על שסיפר לשון הרע על ישראל ואמר והן לא יאמינו לי, וזה מופת שאין בישראל עוד בעלי מחלוקת ולשון הרע שאילו היו בהם בעלי מחלוקת ולשון הרע לא היה משה נענש עליהם, שהרי ארז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א) מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת, אלא לפי שנרפא נגע זה מישראל ע"כ נענש משה עליהם, וכארז"ל (ויק"ר לב ה) שישראל נגאלו בעבור שלא היה בהם לשון הרע, גם לפי פשוטו נרמז ברפואת יד משה כי נרפא חטא הלשון מישראל וזה ביטול הסבה אשר הוא מופת על ביטול המסובב דהיינו גלות מצרים, ולקמן פרשת קרח בפסוק כאשר דבר ה' ביד משה לו (יז ה) יתבאר בע"ה טעם אחר על צרעת של יד משה.