ביאור:מ"ג שמות ד י
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק בִּי אֲדֹנָי[עריכה]
ויאמר. כל המפרשים פה אחד אמרו כי פירוש בי לשון בקשה ור' יהודה הלוי אמר כי הוא דרך קצרה והטעם בי אדני העון. כלומר עשה בי עונש מה שתרצה והניחני מזה שלא תשלחני. וככה בי אדוני ידבר נא עבדך דבר עשה בי מה שתרצה והניחני לדבר:
ויאמר משה וגו' בי אדני. אחר שנסתמו ממנו הטענות חזר לבקש מה' ממדת הרחמים, ולזה דייק לומר אל ה' שם הרחמים מה שלא אמר כן מקודם אלא כל אמרותיו הם אל האלהים, והתחיל להתחנן לפניו ואמר בי לשון תחינה וריצוי: או ירצה באומרו בי פירוש טעם שלא יאמינו הוא לצד החסרון התלוי בי כשיראוני עלג ואפי' דיבור אין אני יודע דבר,
[מובא בפירושו לפרק ה' פסוק כ"א] אדני למה הרעותה. נכתב באל"ף דל"ת, כי השם המיוחד שהוא מדת הרחמים לא יריע לעם. ולמעלה הזכירו שני פעמים באל"ף דל"ת (ד י יג), שהיה מתחנן בו שלא יחר בו האף. ואולי היה מתירא מהזכיר ה' הגדול המחודש לו ומדבר אליו.
לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי[עריכה]
איש דברים. יודע לדבר צחות שאיננו מתעכב בלשונו בדברו או מגמגם או שיכבדו על פיו אותיות ידועות
לא איש דברים אנכי. בלתי מרגל במלאכת לשון למודים וסדרה לדבר לפני המלך.
והנה משה מרוב חפצו שלא ילך לא התפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו. אבל טען אחרי שלא הסירות כבדות פי מעת שדברת לי ללכת, אל תצוני שאלך, כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים. והקב"ה כיון שלא התפלל בכך לא רצה לרפאותו, אבל אמר לו אנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר (פסוק יב), שיהיו דברי אשר אשים בפיך במלות נכונות שתוכל לבטא בהן יפה: ובאלה שמות רבה (ג כ) אמרו, אמר לו אם אתה אינך איש דברים אל תחוש, הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופקח לראייה ופקח לשמיעה, ואם חפצתי שתהיה איש דברים, היית, אלא לעשות כך אני חפץ. ובעת שתדבר יהיו דבריך נכונים שאני אהיה עם פיך. הדא הוא דכתיב (בפסוק יב) ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך. ולפי זה נראה בעיני שלא רצה להסיר ממנו כובד הפה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שספרו רבותינו (בשמו"ר א כו) שאירע לו עם פרעה. והנכון בעיני שאמר ה' למשה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם הלא אנכי ה' עושה כל, ובידי לרפאות אותך, ועתה כיון שלא תרצה ברפואתך ולא התפללת לפני על זה, לך אל אשר אני מצוה לך, ואנכי אהיה עם פיך ואצליח שליחותי. גם אפשר שיהיה רמז מ"ויחר אף ה' במשה" (פסוק יב) שלא רצה לרפאותו ושלחו על כרחו:
ומה שלא רפאו הש"י ולא הסיר כובד פיו מפני שלא התפלל ומה שלא התפלל מפני שלא היה רוצה ללכת:
[מובא בפירושו לפסוק י"א] עוד ראיתי לדקדק דברי ה' שלא רמז לו פרט הפעולה שמשה צריך לה שהיא שישים לו פה אחר היותו אלם או עין אחר היותו עור ולא אמר אלא תחילת הבריאה ומאורע שאחרי כן והוא אומרו מי שם פה וגו' והמאורע הוא או מי ישום אלם או חרש, וכן חלוקה ב' או פקח בתחלתו או עור אחר כך אבל לא הזכיר כי יעשה אחר כך לאלם פתוח פה וחרש שומע ועור פקח. ומעתה אין כונת התשובה ידועה. ויש להעיר עוד למה ה' לא מנע ממנו טענה זו בתחלה ובראשונה, ומה גם שראוי להיות כן: אכן נתכוין לומר אליו כי הוא האדון הוא הבורא והשכיל לעשות פה לאדם לשכלול הבריאה, והוא אומרו מי שם פה וגו', ואמר או מי וגו' פירוש שהגם שיארע לאדם דבר שיהיה אלם וגו' גם זה לא במקרה יהיה הדבר ההוא אלא ממני אנכי ה' הוא העושה הדבר ואני מסבב סיבובין לעשותו כן לתכלית דבר. ובזה רמז לו כי כבדות פיו ולשונו הוא לתכלית דבר טוב ולזה לא הסיר ממנו עלגותו.
גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ[עריכה]
גם מתמול וגו'. למדנו שכל שבעה ימים היה הקב"ה מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו. מתמול שלשום מאז דברך הרי שלשה ושלשה גמין רבויין הם הרי ששה והוא היה עומד ביום הז' כשאמר לו זאת עוד שלח נא ביד תשלח עד שחרה בו וקבל עליו (ש"ר). וכל זה שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו ונביא היה שנאמר (הלא אהרן אחיך הלוי וגו' ועוד נאמר לעלי הכהן) (שמואל א ב) הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים הוא אהרן. וכן (יחזקאל כ) ואודע להם בארץ מצרים וגו' ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ואותה נבואה לאהרן נאמרה:
גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך. למדנו שכל שבעת הימים היה יושב הקב"ה ומפתה משה ללכת בשליחותו. מתמול ומשלשום ומאז דברך, הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין, הרי ששה, והיה עומד ביום השביעי. לשון רש"י. ועל דרך הפשט יאמר כי אני כבד פה גם מתמול גם משלשום, כי מנעורי הייתי כבד פה, אף כי עתה כי אני זקן. וגם מאז דברך היום אל עבדך, כי לא הסירות כבדות פי בצוותך אותי ללכת אל פרעה לדבר בשמך, ואם כן איך אלך לפניו.
ומנהג העברים כאשר ירצו להשוות שני דברים או שלשה יוסיפו מלת גם בתחלה כמו משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך.
בי אדני לא איש דברים אנכי. דרשו רז"ל שבעת ימים היה הקב"ה מפתה למשה שילך למצרים מתמול ומשלשום הרי ג' וג' גמין רבוין הרי ו' והיה עומד ביום השביעי,
ואומרו גם מתמול וגו' נתכוון לומר אליו כי חשב שבאמצעות שידבר ה' עמו פעמים ושלש יוסר פגמו וידבר צחות וכיון שראה שדבר פעם א' גם ב' גם ג' ועודנו לא איש דברים צעק לבו אל ה' שהרי מומו קבוע ומעתה ודאי שלא יאמינו לו כי יאמרו אם נראה אליו ה' היה מסיר פגמו:
גם מתמול. בהיותי גר בארץ נכריה. גם משלשם. בהיותי בבית פרעה. גם מאז דברך אל עבדך. אף על פי שהיתה נפשי הדברית אז באור פני המלך, לא קנתה לשון למודים. כי כבד פה וכבד לשון אנכי. וזה קרה לי, כי בהיות כלי הדבור שלי בלתי מוכנים לפיכך לא פנה לבי "לדעת לעות את יעף דבר".
וטעם שלשום לא יאמר תמול כי אם ליום הזה שהוא מדבר בו. והנה שלישי שעבר ליום הזה שהוא מדבר בו
והמ"ם כדרך לשון רבים בעבור היום ואתמולו. ואף על פי שאין השי"ן קמוצה כמשפט או המ"ם נוסף באחרונה כאשר הוא נוסף בראשונה ויהי כמשלש חדשים:
גם מאז דברך. מעת דברך כמו ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך. כי לא סר כובד לשונו רק נשאר כאשר היה.
כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:[עריכה]
כבד פה. בכבידות אני מדבר ובלשון לע"ז בלב"ו (שטאממלער):
כי כבד פה וערל לשון אנכי. איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים וכן מצינו ביחזקאל. שמי שאינו בקי בלשון המלכות קרוי כן כדכתיב ויאמר אלי בן אדם לך בא אל בית ישראל ודברת דברי אליהם. כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח אל בית ישראל לא אל עמים עמקי שפה וכבדי לשון אשר לא תשמע דבריהם וגו'. וכי אפשר נביא אשר ידוע השם פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו. ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים ואין לחוש לספרים החיצוניים:
איש דברים. יודע לדבר צחות שאיננו מתעכב בלשונו בדברו או מגמגם או שיכבדו על פיו אותיות ידועות (...) והאומר ששכח לשון מצרים איננו נכון. כי הוא אומר שני דברים כבד פה וכבד לשון. ועוד נלמוד מתשובת השם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם שאינו מדבר על לשון מצרים רק ככה נולד שהיה כבד פה שלא היה יכול להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון. רק קצתם היה מוציאם בכובד וזה הוא טעם ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך. אמר שיורינו אשר ידבר מלות שאין שם מאותיות הכבדות על פיו:
ויאמר משה אל ה' בי אדני. אתה מעמיד אותי על אנשים שיודעים שבעים לשון עומדים לפני פרעה ואם אחד מהם מדבר לי בלשונו ואיני יודע להשיב וכי אינן צוחקין עלי ואו' שליח של מי אתה שאינו יודע לשמוע ולהבין כל הלשונות. אמר לו ית' מי שם פה לאדם הראשון לקרא שמות לכל הבריות שנ' ויקרא שמות שם לא נאמר אלא שמות מלמד שקרא להם שמות בשבעים לשון וגם נתתי לו כשאמרתי לו המן העץ וגו' ואמר לי האשה אשר נתת עמדי. כ"ש לך שאתה בא לגאול בני. ד"א מי שם פה כלומר פה חדשה אני בורא כ"ש שאני מתקן שלך שאינה צריכה אלא תקון מעט מה"ר יוסף. ור' עובדיה פי' כלומ' מה לך להזכיר שאתה כבד פה מי שם פה לאדם הלא אנכי ה' ואנכי עשיתי גם פה שלך א"כ יודע אני שאתה כבד פה ובידי לתקנה:
או ירצה באומרו בי פירוש טעם שלא יאמינו הוא לצד החסרון התלוי בי כשיראוני עלג ואפי' דיבור אין אני יודע דבר,
לא איש דברים אנכי. בלתי מרגל במלאכת לשון למודים וסדרה לדבר לפני המלך.
ומה שאמר כי כבד פה אמרו במדרש משה נתגדל בפלטרין של פרעה והיה נוטל כתרו ומשליכו לארץ ורצה המלך לדונו להריגה ואמרו לו אצטגניניו זהו שאמרנו לך שהוא עתיד להושיע את ישראל ולהחריב מלכותך, נתיעץ פרעה עם חכמיו והיו בכלל יועציו יתרו ואיוב ובלעם זה אומר חייב מיתה הוא וזה אומר נער הוא ואין לו דעת, מה עשה הביאו לו קערה אחת נתנו בתוכה זהוב אחד וגחלת של אש אמרו אם הוא נוטל הזהוב בידוע שהוא בן דעת וחייב מיתה ואם הוא נוטל הגחלת בידוע שאין לו דעת ופטור מן המיתה היה רוצה ליטול את הזהוב ומלאך בא והטה ידו ונטל הגחלת והכניסם לתוך פיו ונעשה ערל שפתים: ולפי המדרש הזה יאמר כי כבד פה וכבד לשון אנכי מנעורי כל שכן עתה שאני זקן ואתה לא רפאתני מאז דברך אל עבדך ותצוה אותי בשליחות זאת,
וכתב רבינו חננאל מה שהזכיר שני דברים כבד פה וכבד לשון יורה כי משה רבינו לא היה צח הדבור באותיות זשרס"ץ שהן אותיות השינים זהו שאמר כי כבד פה גם לא באותיות הלשון שהם אותיות דטלנ"ת וע"ז אמר וכבד לשון:
גם מתמול. בהיותי גר בארץ נכריה. גם משלשם. בהיותי בבית פרעה. גם מאז דברך אל עבדך. אף על פי שהיתה נפשי הדברית אז באור פני המלך, לא קנתה לשון למודים. כי כבד פה וכבד לשון אנכי. וזה קרה לי, כי בהיות כלי הדבור שלי בלתי מוכנים לפיכך לא פנה לבי "לדעת לעות את יעף דבר".