(ישעיהו ב כב): "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם, אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ; כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא?!"

לאחר שהנביא מתאר את יום ה' העתידי, שבו ה' יגלה את עוצמתו ושליטתו על כל העולם, וכל בני האדם יפחדו וישפלו מפניו (פסוקים 17-19), הוא מגיע למסקנה מעשית עכשווית:

חדלו לכם מן האדם = חדלו לייחס חשיבות כה רבה לבני האדם ולמעשי ידיהם,  אשר נשמה באפו = "אשר כל חייתו וכחו תלויה בנשמת אפו, שהוא רוח פורח, שהיום ישנה בו ומחר תצא ממנו", כי במה נחשב הוא?! = "שאינו נחשב לכלום" ( רש"י פירוש ראשון) . המסקנה המעשית היא רבת-פנים:

1. "שלא לשמוע לאותן המתעים אתכם מאחרי ולהשתחוות למעשה ידיו" (רש"י) ;

2. לא להעריץ ולהתרגש יותר מדי מאלילי-זמר, בעלי-הון, פוליטיקאים או מדענים - לזכור שכולם בסופו של דבר תלויים באויר שהם נושמים;

בפרט, ייתכן שיש כאן רמז להאלהה של אנשים - החל מהמלכים והקיסרים בעולם הקדום, ועד ליש"ו הנוצרי.

3. לא לבטוח בצבאות זרים, "שלא ישימו בטחונם בבשר ודם, כי הם קצרי ימים ושבעי רוגז" ( אברבנאל על ישעיהו ג א ) ;

4. לא לתת ברכת-שלום מכובדת לבן-אדם, לפני שמתפללים לה': "כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל - כאלו עשאו במה ... ( חדלו לכם מן האדם : כשיש לכם לעסוק בכבוד המקום - אל תתעסקו בכבוד אדם). ושמואל אמר: במה חשבתו לזה ולא לאלוה? (ושמואל לא דריש לשון בָּמָה אלא כמשמעו: במֵה חשבתו לזה , שהקדמת כבודו לכבודי?!)" ( בבלי ברכות יד. ) .

5. לאחר שהנביא מתאר את יום ה' העתידי, שבו האדם ישליך את אלילי כספו וזהבו, הוא מגיע למסקנה מעשית עכשווית:

חדלו לכם! , הפסיקו כבר עכשיו לעבוד אלילים! "כי תבינו הדבר מן האדם , אשר יש נשמה באפו , הראיתם במה נחשב הוא ? הלא תצא רוחו ישוב לאדמתו! ואיך, אם כן, ראוי לעבוד האליל, שאפילו נשמת חיים אין בו?!" ( מצודות ) , "וקל וחומר לגלולים, למעשה ידיו, שאינו נחשב לכלום" ( רש"י פירוש שני) .

6. לאחר שהנביא הוכיח את עובדי האלילים, הוא אמר להם בלעג:

חדלו לכם מן הכינוי אדם אשר נשמה באפו ; הפסיקו לקרוא לעצמכם "אדם אשר נשמה באפו", הרי אתם עובדים את בעלי-החיים, ואם כך, אתם במדרגה נמוכה יותר מבעלי החיים שאתם עובדים, ואינכם ראויים להיקרא "אדם", "כי , אם אתם מין ממין האדם, במה נחשב הוא , ומה מותר האדם מן הבהמה?! ובמה נבדל מסוגו להיקרא בשמו המיוחד, שהוא שם אדם?!" ( מלבי"ם ) .

7. "לאחר רשימת אלילים ארוכה שמתחסלת, מגיע הנביא לאליל הגדול מכולם, שהוא - האדם עצמו, ומבטל גם אותו. כאן, לפי דעתי, אנו מוצאים את מחשבת המזרח בדבר ביטול האני, האגו, כפי שהיא מופיעה למשל בזן-בודהיזם" ( ביטול האגו / חגי הופר ).

ויש שפירשו: חדלו לכם = התרחקו, מן האדם אשר נשמה באפו = לא מכל אדם, אלא רק לאדם שיש לו מידה רעה:

8. מידת הגאוה: "שמחזיק עצמו כבעל נפש, דהיינו גאוה, שחשובה נפשו בעיניו" (רש"י על בבלי סוטה ד: ) ;

9. מידת הכעס המטורף: "כאן מצווה הקב"ה לאדם ומזהירו להישמר מאנשים המטמאים את נשמתם... כשברא הקב"ה את האדם, עשאו בדמות עליון, ונפח בו נשמה קדושה...  והאדם נודע בכעסו: אם הוא שומר על נשמתו הקדושה גם בזמן שכעסו בא עליו, ואינו עוקר אותה מקומה... זהו אדם כשר... ואם אינו שומר עליה, עוקר את הקדושה העליונה הזו ממקומה ומשכין במקומה צד אחר, זהו אדם המורד באדונו, ואסור לקרוב אליו ולהתחבר עמו... אשר נשמה באפו - שאת אותה הנשמה הקדושה, הוא טורף ומטמא אותה בגלל אפו (כעסו); את הנשמה הוא מחליף באפו" (ע"פ רבי יהודה, זוהר שמות פרשת תצוה ) ; וכמו ב (איוב יח ד): "טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ". הכוונה לאדם, שכאשר הוא כועס, הוא מאבד את עשתונותיו, ונותן לכעס להשתלט עליו ולנהל אותו; כעס זה נמשל, בדברי חז"ל, לעבודת אלילים - האדם מכניס לתוך עצמו אל זר.

במה נחשב הוא =

1. לפי הניקודשלנו בַמֶּה , זו שאלת-תמיהה, "מה הוא שווה בכלל?!"

2. אולם יש מחז"ל שניקדו בָּמָה , ופירשו שזה משפט חיווי, "הוא נחשב כמו במה", מזבח מחוץ למקדש: "כל המתגאה... כאילו בנה במה" ( בבלי סוטה ד: ) . התורה אוסרת על בניית במות כדי לעודד את כל ישראל לעלות להתאחד סביב בית המקדש; אולם אדם שיש בו גאוה אינו רוצה באחדות זאת, הוא רוצה לשים את עצמו מעל האחרים, וכך כאילו בונה במה המנתקת אותו מעבודת ה' הציבורית. ובאופן דומה לגבי שאר המידות הרעות.