שבת קנה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אאת הדלועין לפני הבהמה בואת הנבלה לפני הכלבים מאי לאו דלועין דומיא דנבלה מה נבלה דרכיכא אף דלועין דרכיכי אלמא טרחינן באוכלא ותיובתא דרב יהודה אמר לך רב יהודה לא נבלה דומיא דדלועין מה דלועין גדאשוני אף נבלה דאשונא והיכי משכחת לה בבשר פילי א"נ בגורייאתא זוטרי תא שמע דתני רב חנן מנהרדעא מפרכינן תבן ואספסתא ומערבין אלמא טרחינן באוכלא תבן בתיבנא סריא אספסתא בעילי זוטרי:
מתניתין אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין ואין מאמירין את העגלים אבל מלעיטין ומהלקטין לתרנגולין ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין ולפני יוני הרדיסיות:
גמ' מאי אין אובסין אמר רב יהודה דאין עושין לה אבוס בתוך מעיה מי איכא כי האי גוונא אין וכדאמר רב ירמיה מדיפתי לדידי חזי לי ההוא טייעא דאכלא כורא ואטעינא כורא:
אין מאמירין:
איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה אמר רב יהודה ההמראה למקום שאינה יכולה להחזיר הלעטה למקום שיכולה להחזיר רב חסדא אמר אידי ואידי למקום שאינה יכולה להחזיר והמראה בכלי הלעטה ביד מתיב רב יוסף ומהלקטין לתרנגולין ואין צריך לומר שמלקיטין ואין מלקיטין ליוני שובך וליוני עלייה ואין צריך לומר שאין מהלקטין מאי מהלקטין ומאי מלקיטין אילימא מהלקטין דספי ליה בידים מלקיטין דשדי ליה קמייהו מכלל דיוני שובך ויוני עלייה מישדא קמייהו נמי לא אלא לאו מהלקטין למקום שאינה יכולה להחזיר מלקיטין למקום שיכולה להחזיר מכלל דהמראה בכלי ותיובתא דרב יהודה אמר לך רב יהודה לעולם מהלקטין דספי ליה בידים מלקיטין דשדי ליה קמייהו ודקא קשיא לך יוני שובך ויוני עלייה למישדא קמייהו נמי לא הני מזונותן עליך והני אין מזונותן עליך כדתניא זנותנין מזונות לפני כלב ואין נותנין מזונות לפני חזיר ומה הפרש בין זה לזה זה מזונותיו עליך וזה אין מזונותיו עליך אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא חאין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין לפני אווזין ולפני תרנגולין ולפני יוני הרדיסיות מ"ט לאו טמשום דהני מזונותן עליך והני אין מזונותן עליך וליטעמיך מאי איריא מיא אפילו חיטי ושערי נמי לא אלא שאני מיא דשכיחי באגמא דרש רבי יונה אפיתחא דבי נשיאה מאי דכתיב (משלי כט, ז) (יודע) צדיק דין דלים יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו ג' ימים כדתנן יכמה תשהה אכילתו במעיו ויהא טמא בכלב ג' ימים מעת לעת ובעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף אמר רב המנונא שמע מינה אורח ארעא למשדא אומצא לכלבא וכמה אמר רב מרי משח אודניה וחוטרא אבתריה הני מילי בדברא אבל במתא לא דאתא למסרך אמר רב פפא לית דעניא מכלבא ולית דעתיר מחזירא תניא כוותיה דרב יהודה כאיזו היא המראה ואיזו היא הלעטה המראה מרביצה ופוקס את פיה ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת הלעטה מאכילה מעומד ומשקה מעומד ונותנין כרשינין בפני עצמן ומים בפני עצמן:
מהלקטין לתרנגולין כו':
אמר אביי אמריתה קמיה דמר מתניתין מני ואמר לי ר' יוסי בר יהודה היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי בר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל דילמא עד כאן לא קאמר רבי יוסי בר יהודה התם אלא קמח דבר גיבול הוא אבל מורסן דלאו בר גיבול הוא אפילו רבי יוסי בר יהודה מודה לא סלקא דעתך דתניא בהדיא אין נותנין מים למורסן דברי רבי ר' יוסי בר יהודה אומר לנותנין מים למורסן ת"ר אין גובלין את הקלי וי"א גובלין מאן י"א א"ר חסדא
רש"י
[עריכה]
את הדלועין - התלושין ולא אמרינן מוקצין הן לבהמה דמאכל אדם הן:
אשוני - קשין:
א"נ - כלבים דקאמר בגורייתא זוטרי דכל נבלה קשה להן:
ומערבין - התבן והאספסתא יחד והבהמה אוכלת התבן בשביל האספסתא:
תבן בתיבנא סריא - דלא חזיא והשתא משוי לה אוכלא והאי סריא לאו סריא לגמרי דההיא לטינא קיימא ואסורה לטלטל:
מתני' אין אובסין - מאכילין אותו הרבה על כרחו ותוחבין לו בגרונו ובגמרא מפרש לשון אובסין עושין לה כמין אבוס בתוך מעיה:
ולא דורסין - שדורס לה בתוך גרונה את השעורין ומיהו לא הוי כל כך כמו אובסין:
אבל מלעיטין - מפרש בגמרא:
אין מאמירין - מפרש בגמרא:
מהלקטין - מפרש בגמרא:
אין נותנין מים לפני דבורים - מפרש טעמא בגמרא אי משום דאין מזונותיהן עליו שיוצאין ואוכלין בשדה אי משום דמיא באגמא שכיח להו:
הרדיסאות - על שם מקומן וניזונין בתוך הבית:
גמ' כי האי גוונא - שיאכילנה כל כך שירחיבו מעיה כאבוס:
אטענה כורא - על גבה למזונות לדרך לבד שאר משאות:
למקום שאינה יכולה להחזיר - שתוחבו לה לפנים מבית הבליעה:
בכלי - בתרווד:
דספי בידים - תוחבו לתוך פיו:
אלא יוני שובך וכו' - בתמיה ואמאי לא מאי טרחא איכא:
אלא לאו כו' - ומדמהלקטין דמתניתין למקום שאינה יכולה להחזיר נמי שרי שמע מינה מלעיטין דעגלים וגמלים למקום שאינה יכולה להחזיר ושרי אלא דגבי בהמה קרי ליה הלעטה וגבי עופות קרי ליה הילקוט ועל כרחך אין מאמירין דקאסר בכלי הוא:
לעולם מהלקטין דספי ליה בידים - ולמקום שיכולה להחזיר:
אין מזונותן עליך - דשכיחי להו בדברא:
חזיר אין מזונותן עליך - דארור יהודי שיגדל חזירים:
מתני' נמי דוקא - דאפילו שדי קמייהו נמי לא:
דשכיחי באגמא - אבל מזונות לא שכיחי להו:
שמזונותיו מועטין - שאין אדם חס עליו לתת לו מזונות הרבה:
כמה תשהה במעיו - דהכלב שאכל בשר מת ומת הכלב בבית תוך ג' ימים מטמא באהל אבל בחייו לא מטמא דטומאה בלועה בבעלי חיים לא מיטמא כדאמר בבהמה המקשה (חולין דף עא:):
שמע מינה - מדקאמר שהקפיד הקדוש ברוך הוא על מזונותיו:
משח אודניה - מעט כמות אוזנו וחוטרא בתריה יכהו במקל מיד שלא יהא מרגילו אצלו:
אבל במתא לא - ליתיב ליה מידי אי לאו דידיה הוא:
משום דאתי למסרך - בתריה ויפסידו:
לית דעתיר מחזירא - שכל מאכל ראוי לו ומוצא לאכול ואף מאכילין לו הרבה:
כוותיה דרב יהודה - שהמראה למקום שאינו יכול להחזיר:
פוקס את פיה - נותן חכה לתוך פיה שלא תוכל לסגור פיה:
ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת - והמים מבליעין הכרשינין לתוך בית בליעתה על כרחה:
מאכילה מעומד - נותן לתוך פיה וכל זמן שאינו מרביצה אינו יכול לתחוב כל כך ויכול להחזירה:
מתניתין מני - דקתני נותן מים לתוך המורסן דנתינת מים לא זהו גיבולו:
אפי' ר' יוסי מודה - דזהו גיבולו:
קלי - קמח של תבואה שנתייבשה כשהן קליות בתנור ואותו קמח לעולם מתוק והוא קמחא דאבשונא ועושין ממנו שתיתא משמן ומים ומלח שמערבין בו:
תוספות
[עריכה]
אין אובסין את הגמל וכו'. והא דאמרינן בעירובין פרק עושין פסין (דף כ: ושם) גמל שראשו ורובו מבפנים אובסין אותו מבפנים הך אביסה לאו היינו אביסה ממש דהא אמרינן הכא אין אובסין כו' וההיא אביסה היינו הלעטה וכן פירש רבינו שמואל:
אלא קמח דבר גיבול הוא. פירשתי לעיל בפ"ק (דף יח. ושם):
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק כד (עריכה)
כג א מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה י"ח, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ד סעיף ו':
כד ב ג מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה י"ח, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ד סעיף ז':
כה ד ה מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה ל"ה, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ד סעיף ט':
כו ו מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה ל"ה והלכה לו, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ד סעיף י':
כז ז ח ט מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ד סעיף י"א:
כח י מיי' פ"כ מהל' טומאת מת הלכה ד':
כט כ מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה ל"ה:
ל ל מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה ל"ד, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ד סעיף ג':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק כד (עריכה)
ופריק רב פפא אליבא דרבא הכא בכלכלה דחוקה וכו'. ודברי רב פפא פשוטין הן ומפקינן בה והלכתא צדדין אסורין צדדי צדדין מותרין:
דרגא דמדלא סולם העשוי לעלות בו בערסל והוא (שכתוב) [שת"י] כמלונה במקשה [כערסל]. והוא מלונה לשומרי פירות ודקדק רב אשי מזו ההלכה שאסור להניח סולם על הדקל ולעלות בו שנמצא משתמש בצידי האילן ואסור. ופירוש שאם יחקוק באילן ויניח באותה חקיקה גואזי שהן עצים ויניח באותו העצים הסולם נמצא הסולם נתון בעצים כמין הכלכלה ביתד ושרי וגם אסור להניח רגלי העולה באותה סולם בעצים הנעוצין באילן מפני שהן צדדין והצדדין אסורין. וכי אינו מותר לו להשתמש ולעלות אלא בקנים שהן מעלות הסולם והן שליבותיו שהן ודאי צדדי צדדין:
[מתני'] מתירין פקיעי עמיר כו'. פי' פקיעי אגודות כדתנן פקעת גמי בא רב הונא לפרש משנתנו ואמר הפקיעין והכיפין שניהם אגודות קשורות הן. אלא הפקיעין ב' אגודות כפקיע והכפין ג' אגודות בכף זירין דארזי כשמתגזאין ומתקשין נקראין דארזי והן אחד אחד ואינן נאגדין באגודה. ואם אגדן בחזקתן עומדין ותרצה רב הונא למתניתין הכי מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין פי' מפספסין מפרכין כעין פיתות (לרכנן לייתות) [לרככן] לאכלה ומצינו בתלמוד א"י שאמרו בענין (תינוק פתילה) מפספסין ופי' מחרכין כדכתיב ושער ראשיהון לא התחרך ונראין הדברים שהחריכה מרככת כעין הפתיתה דהוא מעין פסיסה. כדאמרינן בידות האוכלין שכססן לגורן וכשם שמתירין ומפספסין הפקיעין הוא הדין לכפין אבל הזירין לא יפספס ולא להתיר אם נקשרו ובא רב חסדא ופי' טעמא דרב הונא ואמר שהעמידו למשנתנו שמתירין ומפספסין הפקיעין והכפין שהן מקודם אוכל ויכולין להיאכל כמות שהן וכן ההתרה והפספוס לא להוסיף להם אלא הכשר לאכילה בלבד דייקינן מדבריו הללו דקסבר מותר למיטרח באוכל ומוסיף לו הכשר אבל אם אין יכול להיאכל כגון הזירין שהן דארזי אלא אחרי התר ופספוס אסור וזהו לשוויי אוכלי לא משוינן ורב יהודה חלק על רב הונא לדברי רבה דאוקמינהו לדברי רב יהודה שוויה אוכלא לא משווינן ואמר רבה מדתרצה למתניתין שהפקיעין [והזירין שניהן אגודות מפספס למה הן מיהו הפקיעין שתים באגודה והעמירן ג' מותר להתיר הפקיעין שקשרן מתירן] ואם לא יתירם אינן נאכלין בטוב ושלש אין קשרן אמיץ ונאכלין וכיון שיכולים להיאכל קסבר אטרוחי באכילה טרחינן ואם יש לומר מניין לנו ראיה שיש הפרש בין ב' לג' שאלו קישרם אמיץ יתר מאלו מצאנו לדבריהן שאומרים נימה אחת קשורה חוצצת ג' אין חוצצת ב' איני יודע פי' ג' אינן חוצצת שאין קשרן מתחזק ומרפרף הוא והמים באים בתוכו לפיכך אינן חוצצין אבל הכפים שהן דידי והן קשין כמו שאמרנו למעלה מפספסין כדי לשוותם אוכל וכ"ש שמתירין ובאנו להקשות לרב הונא מסיפא דהא מתניתין דקתני אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין ופשוטה היא. ופריק רב הונא לא שהחרובין רכין הן כמות שהן (שהדות) [שהדתאה] שהן רכין ויכולין להיאכל אין מרסקין אותן אלמא לא מטרחינן באוכלא אלא שחת דומיא דחרובין מה חרובין דאשיני פירוש יבישין וקשין ואין יכולין להיאכל אף שחת כמותן שנתייבש ונתקשה ואינו אוכל והריסוק משווייהו אוכל ומתניתין כוותי דאמרי שוויי אוכלא לא משווינן ואזו היא בהמה שאינה יכולה לאכול השחת אלא אחרי ריסוק ואמרנו בעילי זוטרי פי' עיירים קטנים. ותוב אקשינן על רב הונא מדרב יהודה נשמע לרבנן לאו ר' יהודה מתיר בחרובין לדקה לדקה [אין] לגסה לא מכלל דרבנן סברי כיון שיכולין להיאכל כמות שהן לא טרחינן לדחוקינהו להו דמטרח באוכלא לא טרחינן. וא"ל רב יהודה לת"ק התינח לגסה שיכולה לאכול כמות שהיא בלא ריסוק אלא לדקה שאינה יכולה לאוכלה כמות שהיא בלא ריסוק שוויי אוכלא הוא ושוי דאם נאמר כי ת"ק סבר מטרח טרחינן שוויי אוכלא לא משוינן וריסוק זה שוויי אוכלא לדקה ולגסה הוא ואסור וא"ל ר' יהודה לדקה אוכלא הוא ומיטרח באוכל שרי ואם הוא אוכל לדקה כ"ש לגסה ולא היה צריך לומר אלא ר' יהודה מתיר סתם בין לדקה בין לגסה. ועלתה בקשיא לרב הונא וחזרנו להקשות על רב יהודה דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ופריק ליה ופשוטה היא וכן הא דתני רב חנן מנהרדעא מפריכין תבן ואספסתא ומערבין אלמא טרחינן באוכלא ופריק גם זו ואע"ג דרוב סוגיא דשמעתא כרב הונא ריחשא הא איתותב ולא אשכח לה פירוקא ועלתה בה קושיא ותוב רב יהודה ורבה רישי מתיבתא הוו דאמרינן האי שיפורא מעיקרא בי רב יהודה ולבסוף בי רבה וחלכתא כוותיה ומשוינן אוכלא ולא קא טרחינן באוכלא מכלל דרב הונא לא הוה ריש מתיבתא והא אמרינן כי הוו מפטרי רבנן מבי רב הונא הוו פיישי כו' ואמרינן ואמרי במערבא קמא לה מתיבתא דהונא בבלאה:
[מתני'] אין אובסין את הגמל כו'. פי' אובסין מפטמין כדכתיב וברבורים אבוסים והוא מאכילין את הגמל הרבה כרב ירמיה דאמר אנא חזיתיה לההוא טייעא דאכלא כו' כורא ואטענה כורא וכן הלכה דאסור לפטם בהמה בשבת ולא אפילו עופות. אין ממרים את העגלים אבל מלעיטין איזו היא המראה ואיזו הלעטה.
אמר רב יהודה המראה למקום שאינה יכולה להחזיר. פי' המראה שמוריד בידו המאכל בבלועו של עגלים במקום שאינו יכול להחזירו מתוך בלעו אבל חשוב הוא כבלוע כגון זה אסור להמרות. אבל להלעוטי כדכתיב הלעיטני וגו' לתת המאכל בחך שלו מותר וזה וזה ביד.
הני מזונותן עליך והני אין מזונותן עליך. אפילו למישדא קמייהו נמי אסור ואתיא כההוא דתנינן אין צדין דגים מן הביברין בי"ט ואין נותנין לפניהן מזונות דאוקימנן בפרק האורג בביבר גדול שאין מזונותן עליו מפני שאין ניצודין לו כמ"ש שם ורב יוסף ס"ל דמלקיטין הוא דספי ליה בידים למקום שיכולה להחזיר אבל למישדא קמייהו אפילו למי שאין מזונותן עליך שרי והא דאמרינן אין נותנין מזונות לפני חזיר דוקא חזיר שאינו בן גידול כלל כמ"ש ארור מגדל חזירים או מפני שמצוין לו מזונות בכל שעה כדאמרינן לית עתיר מחזירא וכיון שאין מזונותן עליו ושכיחי ליה מזונות מודה ר"י דאפילו למישדא קמיה אסור כדבעינן לפרושי לקמן וההיא דתנן שאין נותנין לפניהן מזונות דאוקים בביבר גדול מיבעיא ליה לרב יוסף למימר דשכיחי להו נמי מזונות התם כיון שהוא ביבר גדול דכיון דשמעינן ליה דאמר באין נותנין מים לפני יונים שהוא משום דשכיחי ליה מיא ה"נ אית לן למימר בשאר המזונות דכל דשכיחי להו מזונות טרחא בכדי הוא מיהו דיקא באין מזונותן עליו אבל אם מזונותן עליו אע"ג דשכיחי להו מזונות שרי למישדא קמייהו ודתנן אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין ולפני יוני הדרסיאות לא תימא שמים בלבד נותנין להו משום דלא שכיחי להו מיא אלא אפילו אי שכיחי להו מיא נמי שרי למיתב קמייהו, ודתניא בברייתא מהלקטין לתרנגולין ואצ"ל שמלקיטין בענין זה היא שנויה אע"ג דשכיחי להו מזונות ואע"פ שאוכלין מעצמן מהלקטין להם ומלקיטין שכל שמזונותן עליך ל"ש להאכיל ול"ש לפטם שרי דלאו טירחא בכדי הוא כיון שמזונותן עליך וזה הדין כך הוא לר"י ויותר פשוט דהא איהו לא קפיד בדשכיחי להו כלל אלא בכל שיכולה לחזור הוא מתיר אע"פ שהוא טורח שאינו מועיל כלום במי שאוכל מעצמו ומ"ש לפנינו גובלין אבל לא מוספין ודלא נקט בלישניה מלקיטין ותי' במקום שאינה יכולה לחזור הוא שאמרו שאין מוספין דאתיא כרב יהודה דתניא כוותיה ולא כרב יוסף דלדידיה כיון שהוא מתיר אף למקום שאינה יכולה לחזור אף בשכיחי להו מזונות יש לו להתיר דהא לא קפדינן אטירחא דל"צ בכל שמזונותיו עליו כמו שכתבתי, ומ"ש ודלא נקט בלישניה מלקיטין יתיה אורחא דמילתא קאמר שאין דרך לעשות כן למי שהוא נקיט בלישנא אבל ה"ה למי דנקיט בלישניה דלא קפדי אטירחא בכדי בכל שמזונותיו עליו כמ"ש:
דהא תניא בהדיא אין נותנין מים למורסן.היה נראה לפרש דאע"ג דמורסן לאו בר גיבול הוא שרי ר' יוסי בר' יהודה אלא שא"א לומר כן דהא בפ"ק מספקא לן אי שרי ר' יוסי בר' יהודה בדיו ובאפר דלאו בני גיבול נינהו ולא פשטינן לה מהא מש"ה אית לן למימר דמאי דשרי ריב"י במורסן לא פשיטא לן אי משום דעביד מורסן כקמח דבר גיבול הוא או משום דשרי אפילו היכי דלאו בר גיבול הוא:
[מתני':] אין אובסין את הגמל: ואי קשיא לך הא דאמרינן בעירובין פרק עושין פסין (כ, ב) גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו בפנים. פירש רבנו שמואל דההיא הלעטה היא ולא דק בלישנא.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
אין נותנין מים למורסן דברי ר' ר' יוסי בר' יהודא אומר נותנין מים ע"ג מורסן מאוד פירשתי יפה במהדורא תנינא דקמח דבר גיבול הוא איכא חיוב חטאת ומורסן דלאו בר גיבול הוא ליכא חיוב חטאת ודייקא דהכי הוא דלגבי קמח קתני אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי ר' ולגבי מורסן קתני אין נותנין מים על גבי מורסן דברי ר' ואל קתני חייב ור' דמחייב חטאת בנתינת מים דקמח אוסר נתינת מים דמורסן מושם גזירה ור' יוסי בר' יהודא דלא מחייב חטאת הנתינת מים דקמח עד שיגבל שרי נתינת מים דמורסן ולא אסר אלא גיבולו מושם גזירת גיבול דקמח ומתני' לא אתיא אלא כר"י בר' יהודא כדאוכח רב יוסף לאביי ממתניתא דמורסן אבל מה שכתבתי שם דדיו נמי דלא בר גיבול הוא שלא יהא בו חיוב חטאת אינו כלום שכל אותה השיטה מוכחת שיש בו חיוב חטאת והריני מפרש כל אותה השיטה הכי אמרי' התם מאן תנא נתינת מים לדיו זהו היא שרייתה אמר רב יוסף ר' היא פי' אלו לא היתה נתינת המים גמר מלאכת הדיו עד שיגבל לא הוו אסרים ב"ש ליתן מים מבע"י שהרי אין המלאכה נגמרת בשבת שעדיין צריך לאכול למוצאי שבת א"ו בנתינת מים לבד נגמרת המלאכה ואוקמה ר' יוסף כר' דאמר דבנתינת מים לקמח בלבד חייב נימא לי' אביי ודילמא לא היא ע"כ לא קאמר ר"י בר' יהדוא התם אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל דיו דלאו בר גיבול הוא מנתינת מים הוא דליחייב פי' גם כר' יוסי בר' יהודא יכול להעמיד מתני' דע"כ לא בעי גיבול אלא בקמח שדרך העולם לגבלו ולעשותו עיסה כדי לעשות ממנו ככרות הילכך עד שלא גמר מלאכת הגיבול לא מחייב אבל דיו דלאו בר גיבול הוא שאין שורין הדיו והסממנין אלא שיתנו טעם במים וא"צ לגבלן לעשות מהן עיסה מודה ר' יוסי דמשעת נתינת מים הוא חייב שהן נשרין מאליהן ודמי למדביק פת בתנור שהיא נותנת והיא נאפית מאלי' מעט מעט וכן שפיתת הקדרה על האש ואע"פ שאינן בני גיבול חייב חטאת הוא שהרי עיקר לישה לא ילפי' אלא מלישה דסממנין שאינו דרך לישת לחם במלאכת המשכן ולישת הלחם ילפי' מלישה דסממנין ומיהו אע"ג דבלישת סממנין לא בעינן גיבול בלישת הלחם בעי' גיבול דהאי כמנהגו והאי כמנהגו ולא דמי גיבול דדיו וסממנין דאמרי' לאו גיבול הוא לגיבול דמורסן דלאו בר גיבול הוא דבוודאי בגיבול דמורסן ליכא חיוב חטאת שאין דרך העולם לגבלו אבל דיו אע"פ שאין דרך העולם לגבלו בשרייתו איכא חיוב חטאת שהיא אותה שהיתה במשכן ואהדר לי' רב יוסף לא ס"ד דתניא אחד נותן את האפר ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי (ר') ר' יוסי בר' יהודא אומר אניו חייב עד שיגבל פי' הנה האפר דלאו בר גיבול הוא אופילו הכי הוה אמר ר' יוסי עד שיגבל א"כ נמנתי' דלא כר' יוסי וקשיא לי טובא כיון דאפר לאו בר גיבול הוא היכי סליק אדעתא דרב יוסף דההוא אפר. אפר ממש הוא ומחייב עליו חטאת ומ"ש אפר ממורסן. ותו דהא במסכת יו"ט בפ' המביא אמרי' קיטמא שרי ופירש המורה שמותר לגבלו כדי להטיח בו תנורו ביו"ט משום דאפר לאו בר גיבול הוא. ולפי שעה הוא עושה כדי שלא יצאו חומו. וא"כ היכי ס"ד דר"י שיהא חייב חטאת על האפר. ונ"ל לתרץ דשני מיני גיבולין הם גיבול דקמח הוא כדי לעשות עיסה וכיוצא בו גיבול דעפר שעשוין ממנו עיסה לבנין וגיבול דדיו וסממנין הוא לשרותן כדי שיתנו טעם במים. ואין דרך לגבלן לעשות מהם עיסה. ורב יוסף דסר דהאי אפר אפר ממש הוא. הנה מפרש ברייתא דמחייבא בי' חטאת כגון שלא גיבלו לבנין אלא הי' צריך לשרות האפר במים. כדי שיתן האפר טעם במים. כגון אלו שעושין הבורית שעושין אותו ממי האפר ודמיא שרייתו לשריית דיו וסממנים ומש"ה היא חיב חטאת. ושמעי' מינה דאע"ג דלאו בר גיבול שיעשה ממנו עיסה והא אלא לשרייתו הוא צריך שיתן טעם במים בעי ר' יוסי בר' יהודא גיבול דקסבר לא מיערב שפיר. ואינו נשרה יפה אם לא יגבלהו והה"נ בדיו וסממנים. ולעולם מתני' דלא בעיא גיבול ר' היא וא ר' יוסי בר' יהודא. ואהדר לי' אביי מאי אפר עפר. פי' דהוה לי' מו גיבול דקמח שעושין אותו עיסה ולעולם בדיו וסממנים לא בעי ר"י בר' יהודא גיבול ואהדר לי' רב יוסף והתניא אפר והתניא עפר. אלמא בשניהם שהן שני מיני גיבולין פליג ר"י בר"י ואומר עד שיגבל ואהדר לי' אביי מידי גבי הדדי תניא. פי' ולעולם לא בעי ר"י ב"ר יהודא גיבול אלא גבי קמח ועפר שעושין אותה עיסה אבל דיו וסממנין מודה ר"י בר"י דבנתינת מים בלבד מחייב. ולעולם מתני' ר"י בר' יהודא היא. והאי דלא אסתייע רב יוסף ממורסן דלא בר גיבול הוא ומשום דמורסן שרי מן התרוה ולא מיתסר אלא מדרבנן וכך היא מורסן לגבי קמח כמו גיבול האפר לבנין גבי עפר שהאי מורת מן התורה ואנו עסוקין במידי דאיכא חיוב חטאת הילכך לא אתיא. וי"ל שקיבל רב יוסף דברי אביי כדי שיבוא שתי המשניות כר"י ב"ר ולא תיתי חדא כר' חדא כר"י בר"י וקשיא לי דאמרי' התם מ"ש כולהן דגזרו בהו ב"ש ומ"ש קורת בית הבד ועגולי הגת דלא גזרו בהו ב"ש ומהדר אמרי כולהו דאי עבור להו בשבת מחייב חטאת גזרו בהו ב"ש ע"ש עם חשיכה. קורת בית הבד ועיגולי הגת. דאי עבוד להו בשבת לא מחייב לא גזרו בהו ב"ש עם חשיכה ובשלמא שורין דיו וסממנין איכא חיוב חטאת. אבל כרשינן מאי חיוב חטאת איכא. והא תנן לעיל בפ' תולין אין שורין את החלתית בפושרין. אבל נותנה לתוך החומץ. אין שורין את הכשינין ולא שפין אותן אמרי' בגמרא שרה מאי. תרגמא אדא נרשאה קמי' דרב יוסף. אם שרה חייב חטאת. א"ל אביי אלא מעתה תרא אומצא במיא ה"נ דמחייב. אלא אמר אביי מדרבנן היא. שלא יעשה כדרך שהאי עושה בחול. אלמא כל המשנה לא מייר אלא באיסורא דרבנן. ונ"ל דהא דאמי' דבכל מידי דליכא חיוב חטאת לא גזרו בהו ב"ש לאו למעוטי איסורי דרבנן קאתי. דהא אין מוכרין לנכרי ולא טוענין עמו ואל מגביהין עליו כל הני מדרבנן ננהו. וכן נמי נותנין קילור ע"ג העין דמוקי לה רבה כב"ה. מכלל דב"ש אסרי. אלא למעוטי דוקא קורת בית הבד ועיגולי הגת. ומפני שכל עיקר מלאכתן דהיינו דריכה ושחיקתן נעשית מע"ש ואל נשאר אלא מידי דאתי ממילא וקסבר האי תנא דכל מידי דאתי ממילא כגון אלא אפי' אם יסחטם בידיו לית להו חייב חטאת כדאמרי' התם מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי. כו'. אלא כל מאכה שהיא מתחיל בה סמוך לחשיכה אף על פי שאין בה אלא איסורו דרבנן אסרי ב"ש:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה