חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים


דף קנג עמוד א[עריכה]

הא דאמרינן קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. ה"ק שאין אדם יכול לזרוק ממונו מידו להפסידו ומש"ה שרי ליה שבות דלא ליתי לידי איסור דאורייתא משא"כ בדליקה שלא התירו לו אמירה לגוי ואדרבה אמרו אי שרית ליה אתי לכבוי ומסתברא דוקא החשיך לו בדרך שבו ביום גדשו סאה וחששו שמא יקל לומר עדיין יש שהות ביום אבל שכח בשבת והוציא כיסו לרה"ר או לדרך לא התירו לו כלום, והא דאמרינן בפ' נוטל פעם א' שכחו ארנקי מלאה מעות בסרטיא ואמרו הניחו עליה ככר או תינוק וטלטלוה במחיצה של בני אדם קאמר אבל לטלטלה פחות מד"א לא אמרו אלא במי שהחשיך בדרך דהא מסקנא התם לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד והכא שרי טלטול והולכה פחות מד"א אלא ש"מ שאני כיס שבידו שאין אדם מוצא לבו לזרקו, ומכאן נלמוד למי שבאו לסטים בביתו שאינו נוטל מעות מפניהם להטמינן אלא הרי לסטים כדליקה ושנינו תיק הספר עם הספק אע"פ שיש בתוכו מעות הא בשביל הפסד המעות ושאר נכסים לא נתיר הצלתן ולא אמירת כבה ואל תכבה ואע"ג דהתם נמי איכא למיחש מתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי כדאמרינן פ' במה אישה במערימין בדליקה ואפ"ה לא שריא אלא הצלה דדבר הראוי למקום הראוי ואם הצלה זו דומה לכיס שבידו בדרך יציל לכל מקום שלא יהא בו איסור תורה ויאמר לגוי להדיא כבה אלא ש"מ דין אחר הוא במחשיך וכיס בידו ממש, ומסתברא נמי דוקא במחשיך אבל בשוכח ומוציא כיסו לדרך אסור ובעל התרומות מתיר להציל כיסו מפני הליסטין הבאים בביתו ואין בדבריו טעם, ורש"י ז"ל כתב בפ' נוטל גבי ארנקי הניחו עליו ככר או תינוק וטלטלוה פחות פחות מד"א או במחיצה של ב"א ולא מסתברא כלל ולמה יאסרו טלטול אפילו ע"י ככר או תינוק מאחר להם פחות פחות מד"א דהוא איסור חמור ממנו, ועוד היאך יוסיף בהעברה שלו הככר הזה אלא במחיצה של ב"א קאמר ולא שרו ליה כלומר אפילו בשל דבריהם ושמא יוכל בעה"ת לטעון דהתם בסרטיא שבעיר יכול לישב ולשמור ממונו משא"כ במחשיך בדרך ומ"מ אין הדברים נכונים אלא לסטים היינו דליקה ממש:, ולא שייך לישנא דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אלא במפסיד ממונו בידים:
דוקא כיסו אבל מציאה לא. ודבר פשוט הוא דכי היכי דאסרינן במציאה למיתבה לנכרי ה"נ לא יהיב ליה לחש"ו ולא ע"ג חמור וכ"ש שאין מתירין לו להוליכה פחות פחות מד"א שהוא ההיתר הגדול שבכולן, אלא שהרמב"ם ז"ל כ' שמותר במציאה להוליכה פחות פחות מד"א ואע"פ שאסור לתתה לנכרי עלה בדעתו שאין אסור בהולכה פחות פחות מד"א אלא שחששו בו דלמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר ואין זה כלום שהרי מ"מ איסור טלטול יש בדבר וכיון שלא התירו אמירה לנכרי גבי מציאה מנ"ל דשרי איסור טלטול וכ"ש להוליכה פחות פחות מד"א הוא קשה להתיר יותר מפני שהוא קרוב לבוא לידי איסור תורה מפני שאדם עשוי שלא לדקדק בשיעור הד' אמות ואינו אלא מטעם הפסד ממון כמ"ש הרב ז"ל ובפרק המוצא תפילין איכא מאן דלא שרי להוליך פחות פחות מד"א בתפלין של מציאה ואע"פ שהן של מצוה ורחוק שתהיה מציאה שאינה של מצוה יותר מותרת ממציאה של מצוה:
או דלמא כיון דלא טרח לא אתי לאתויי. אע"פ שזה הלשון מוכיח שבכל מציאה אמרו ואע"פ שבאה לידו מזמן רחוק קשה לומר כן שא"כ נמצאת צריך לדקדק על כל ממון שבידו אם טרח בה אם לאו, אלא ודאי כשאמרו מציאה הבא לידו לא אמרו אלא שבאה לידו משעה קרובה:
חמור חרש שוטה וקטן אע"ג דלא תנן לה במתני' חרש שוטה וקטן בהדיא מ"מ בכלל חמור הם שאינן מצווין על שמירת שבת אלא שאתה מצווה על שביתתן לעשות מלאכתו על ידן ועדיפי מיניה דהני אדם וחמור לאו אדם כדמפרש ואזיל ואין לך לתמוה האיך עובר אדם על איסור של תורה שכבר פירשו לפנינו שמניחין עליה כשהיא מהלכת ועל אותו הכוונה הם אומרים כן וכן כשהזכירו כאן חש"ו על אותה הכוונה הוא שיניחו עליהן כשהן מהלכין:


דף קנג עמוד ב[עריכה]

והלא מחמר. ה"נ הו"ל לאקשויי והלא שביתתן עליך מן התורה אלא דהא עדיפא ליה משום דהוה יכול למימר בחמור של גוי ואע"ג דקתני אין עמו נכרי מניחו על החמור דמשמע הא יש עמו נכרי לנכרי יהיב ליה ואמרינן לעיל משום דחמור אתה מצווה על שביתתו אפילו בחמור שאינו שלו, אית לן למימר דלנכרי יהיב ליה משום דחמור אפשר לבוא לידי איסור תורה אם יהא מחמר אחריו דזימנין דקיימו ולאו אדעתיה וה"נ אית לן למימר בחמור שלו אף בשאינו מחמר אחריו שמפני ששביתתו עליו מן התורה אין לו להניחו עליו אלא כענין זה שאמרו כאן שמניח עליה כשהיא מהלכת וכשהיא עומדת נוטלה הימנה ולא להניחו עליה בענין שתעשה עקירה והנחה שאין לו לעבור על ד"ת וכשאמרו למעלה חמור אתה מצווה עליו מן התורה עניינו מפני שאפשר לו לבוא לאיסור תורה או אפשר שנאמר מפני שמחמר אסור לאו כדבעינן למימר לקמן מדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך ובהמה לבדה אין שביאתה עליך אלא בעשה מדכתיב למען ינוח שורך וחמורך ניחא ליה לאקשויי ממחמר דהוא איסור לאו ואע"ג דאסיקנן דפטור מכלום משום דכתיב אתה דאינו ניהו דמחייב בבהמתו לא מחייב היינו דלא לקי כדאמרינן מעיקרא לסברא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו שדעתם לומר שאין המלאכה שהוא עושה עם בהמתו חשובה מלאכה להתחייב עליה מלקות אלא כמלאכת עבדו ובנו שהוא מוזהר עליהן ואינו לוקה שאין מלקות אלא במעשה עצמו לא במעשה אחרים, אבל ודאי איסור לאו יש בדבר כהרבה לאוין שיש בתורה שאין לוקין עליהן כגון לאו שבכללות ולאו שאין בו מעשה והכי איתא בהדיא ביבמות פ"ק דמחמר לאו גרידא הוא.
וה"ר משה ז"ל כ' בפ"ב מהל' שבת שאם הוציא משא על הבהמה אע"פ שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה ואחז"ל שהלאו המפורש בתורה לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך הוא שלא יחרוש בה ולדבריו המחמר אחר בהמתו אין בו איסור אלא משום שביתת הבהמה ויבא כפשוטו מה שהקשו והלא מחמר ולא הקשו משביתת בהמתו שהכוונה במחמר הוא משום שביתת הבהמה בלא שיהיה הוא מחמר אחריה, שאף כשעושה בו הגוי מלאכה כדאיתא בפ"ק דע"ז וז"ש שעל החורש נאמר בתורה לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך אינו כלום שהרי מפורש כאן שהלאו של לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך אין לוקין עליו והחורש בבהמה בשבת הוא חייב משום מלאכת עצמו ובשבת חייב סקילה ובי"ט לוקה כמו ששנינו בפ' ואלו הן הלוקין יש חורש תלם א' וחייב עליה משום ח' לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ושביעית וי"ט וכו' והוא ודאי לחיוב מלקות כמו שמוכיח שם באותו משנה ובגמ' שעליה, אלא שמכל מקום צריך טעם בדבר שהרי החורש בבהמות אתה ובהמתך הוא כמחמר שהחרישה בכח הבהמה היא נעשה ונאמר בזה שמפני שהחורש בבהמה הוא נותן עליה עול והוא כובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלויה ואין הבהמה אלא ככלי ביד אומן ואינו דומה למחמר שהבהמה היא הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר:
הא דאמר ר"א בר אהבה רץ תחתיה עד שמגיע לביתו. הו"ל לאקשויי עלה אמאי לא תני לה במתני' אלא שלא רצו חכמים לגלותה כההיא דר' יצחק ואע"ג דלא אמרינן עליה בהדיא הכי חדא מכלל חברתה איתמר, אלא שקשה הדבר למה לא שנו את שתיהן כאחת מטלטלו פחות פחות מד"א או רץ בה עד שמגיע לביתו, והנראה לרב מורי נר"ו דבמתני' דקתני כיסו לא שריא הכי דדוקא בחבילה הוא דשריא דאית לה הכירא דלאו אורחיה למירהו בחבילה אבל ביס אורחיה ולית ליה הכירא ואפשר שנאמר דרב אדא בר אהבה אתא לאשמעינן תקנה בחבילה משום דלא אפשר בפחות פחות מד"א ואפשר לו שירוץ בו עד שיגיע לביתו אבל בכיס דמתני' א"צ לזה כיון דאפשר בטלטול פחות פחות מד"א אבל אם בא לרוץ בה רשאי שהרי ודאי שיש לו היתר אלא שאין דרכן של ב"א שיהיו רצים בדרכים ל"ש:
אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג חייב חטאת וכו'. איכא דקשיא להו לרמב"ח אמאי לא תני לה גבי אבות מלאכות ואינה קושיא דמחמר לאו מלאכה בפ"ע היא שאינו חייב אלא על המלאכות שנישנו בפ' כלל גדול אלא שהוא חייב כשהוא עושה ע"י בהמתו כמו שהוא עושה ע"י עצמו אבל אב מלאכה אחר אין לנו אלא אלו שנישנו שם:


דף קנד עמוד ב[עריכה]

והא אנן תנן נוטל את הכלים הניטלין בשבת. אין קושיא זו כלום דהא ודאי ר"ה בכלים שאינן ניטלין איירי דקתני מתני' מתיר החבלים והשקין נופלין ואתי איהו למימר דבכלי זכוכית המשתברין מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן אלא משום דבכלים שאינן ניטלין נמי לא ניחא ליה משום דקא בעי לאותובי עליה והא קמבטל כלי מהיכנו מקשי עלייהו מעקרא והא אנן תנן נוטל את הכלים הניטלין לומר דלא ניחא ליה לא בכלים הניטלין ולא בכלים שאינן ניטלין:
כי קאמר ר"ה בקרני דאומני דלא חזיא ליה. נראה דקרני דאומני ישנים קאמרינן שהן מוקצין מחמת מיאוס ואתיא כר"י דאית ליה מוקצה א"נ כר"ש דהוו כשרגא דנפטא אמרינן דחזי לכסויי מנא הכא לכסויי מנא נמי לא חזי לפי שהן מאוסין הרבה כדאמרינן האי מאן דשתי בקרנא דאומני קא עבר על בל תשקצו את נפשותיכם אבל אם היו כלים חדשים אע" שמלאכתן לאיסור לא הו"ל לאקשויי והא קא מבטל כלי מהיכנו שיכול הוא ליטלן מע"ג כרים וכסתות אם הוא צריך למקומן דהיינו הכרים והכסתות שתחתיהן אבל השתא דאמרן דלא חזיין כלל ולית בהו תורת כלי שאינן נטלין לא לצורך גופן ולא לצורך מקומן מקשינן שפיר והא קא מבטל כלי מהיכנו:
בשליפי זוטרי. אם נפרש שאין בשליפי זוטרי דין ביטול כלי מהיכנו נמצא שלא התיר ר"ה כלום בשביל שבירת כלי זכוכית וא"כ היכי מקשינן עלה מדתניא מתיר חבלים והשקין נופלין אע"פ שמשתברין והא ר"ה לא שרי אלא מאי דמשתרי בעלמא ועוד שאמרו בסוף השמועה מ"ד להפסיד מועט נמי חששו קמ"ל נראה שטעמו של ר"ה אינו אלא מפני שחוששין להפסד לפיכך יש לנו לומר כדברי בעל המאור ז"ל דר"ה אית ליה דר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת והכי אמרינן בפ' כירה פוקו וא"ל לר' יצחק כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל והכא אתא לאשמעינן דשריא איסורא מפני הפסד כלי זכוכית אלא שקשה לדבריו שא"כ מתחלה היו יודעין שר"ה מתיר איסור משום הפסד ולא הו"ל לאקשויי והא קא מבטל כלי מהיכנו אלא שהרב ז"ל דוחה דאיסורא דמבטל כלי מהיכנו חמיר טפי ואינו מחוור, ועוד דלא אפשר למימר דאית ליה לר"ה דר' יצחק והא חזינן ליה לר' יצחק דלא שרי אפילו במקום הפסד כדאיתא בר"פ משילין פירות ועוד כיון דאנן לא קי"ל כר' יצחק אפילו בבולסא נמי הוה לן למשרי להלכה ואית לן למידחי ברייתא דקתני ואע"פ שמשתברין, אלא שהרב ז"ל אומר בזה שמפני שאין הבולסא ראויה לכלום ואין בה תורת כלי כלל הוא אסור לטרוח טרחה יתירה בשבילה ואינ מחוור, אבל נ"ל שהיתרו של ר"ה הוא משום דבשליפי זוטרי נמי יש משום בטול כלי מהיכנו ואע"פ שאפשר לו לנער הרי דעתו להניחן שם כל שעה והו"ל ככלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה וכלי תחת הנר לקבל ניצוצות דאמרינן בפ' כירה שאסורין משום בטול כלי מהיכנו ואע"פ שאפשר לנער ואתיא השתא למימר שבמקום שבירת כלי הזכוכית הוא שהתיר ר"ה כן אלא דבשליפי רברבי לא שרי משום דביטול כלי מהיכנו במה שא"א ליה לנער כל היום חמיר טפי ומקשינן מדתניא היתה בהמתו טעונה טבל ועששית מתיר החבלין והשקין נופלין דקתני אסורה בסתמא ומשמע דלא שריא ביטול כלי מהיכנו לא בשליפי רברבי ולא בשליפי זוטא וא"ת ואמאי לא מוקמינן בשליפי רברבי שלא לשבור דבריו של ר"ה א"ל משום דקתני עששית דומיא דטבל משמע לן דל"ש בשליפי רברבי ול"ש בשליפי זוטרי אסור דל"ל דבשליפי רברבי דוקא אסור משום ביטול כלי מהיכנו משום דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן אלא ה"ט דאסרינן בטבל משום שאין הפירות נפסדין כשהן נופלין לארץ וא"כ ל"ש שליפי רברבי ול"ש זוטרי אסורי כיון דדומיא דטבל קתני ומ"ה מקשינן מינה לר"ה ומתרצינן התם בבולסא והוא כלי זכוכית דקין שאין ראוין אלא להתיך ואין בשבירתן הפסד של כלום:
דייקי נמי דקתני דומיא דטבל מה טבל דלא חזי ליה. כלומר שאין מלאכתו נגמרה בלא תיקון לא בחול ולא בשבת אף האי נמי דלא חזי ליה שאין מלאכתה נגמרה בלא התכה וא"א לפרש מה טבל דלא חזי ליה לשבת דאי מוקמינן לה נמי בקרנא דאומנא הא לא חזי ליה בשבת.
ומאי אע"פ שמשתברין. כיון דאמרת שאין הפסד בשבירתן:
מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו. שאע"פ שאינן כלים אלא שהן עומדין להתיך יש הפסד בשבירתן שהשברים הדקין שבהן אין ראויין לו כלום והן הולכין לאיבוד וקמ"ל שלא חששו להפסד מועט להתיר בשבילו דבר שיש בו איסור כלל כך היא זו השטה והיא מתחוורת יפה, אלא שאין לנו לסמוך במה שאמרנו שיש ביטול כלי מהיכנו לשעה שלשון ביטול כלי מהיכנו אינו אלא כשהוא מבטלו לכל השבת וכ"ש זה שאינו מניח שם הכרים והכסתות אלא עד שיפלו השקין ודעתו ליטלן משם מיד ואינו דומה לכלי לקבל ביצה וכלי לקבל ניצוצות שדעתו שיהיה שם כל היום, גם נראה שדעת הרב אלפסי ז"ל אינו כן שלמד מדברי ר"ה שאין הלכה כר' יצחק ואם נאמר שר"ה מתיר איסור של ביטול כלי מהיכנו בשביל ההפסד מנין לנו שלא יהא סבור שאין כלי ניטל לדבר הניטל בשבת ויהא מתיר בשביל ההפסד כמו שהוא מתיר איסור של ביטול כלי מהיכנו אלא דעתו של הרב ז"ל שאין ר"ה מתיר איסור קבוע בשביל ההפסד אבל א"א שיהא מותר כמו כן בלא הפסד כלל שהרי הסוגיא מוכחת שההיתר הוא בשביל הפסד כמ"ש, אבל המחוור בזה הוא שנאמר שהתירו של ר"ה הוא שמתיר טורח טלטול הכלים במקום הצלה בשביל הפסד זה שאתה רואה שבחבית שנשברה אסרו להכיא כלים להניח תחתיה אע"פ שהיין הוא ראוי כמ"ש בפ' כירה והטעם הוא מפני שאדם בהול על ממונו ואי שרית ליה אתי לאתויי כלי דרך רה"ר או משום דהוי כעובדין דחול כמו שאתה רואה שאף בי"ט שאין בו עירוב והוצאה לא התירו לכסות פירות הראויין לי"ט אלא משום הפסד ואף כאן מפני שהבהמה טעונה והיא מצטערת יש לחוש להבאת הכרים והכסתות ואע"פ שאין בהן איסור כלל שמתוך שאדם בהול על ממונו בצער הבהמה אתי לאתויי דרך רה"ר אבל כשהיא טעונה כלי זכוכית מפני הפסד הזכוכית התירו כן מפני שהוא צריך לאבדו בידים ואין אדם מעמיד על ממונו לאבדו בידים, כדאמרינן לעיל גבי נותן כיסו לנכרי אבל בבולסא לא התירו מפני שהוא הפסד מועט ואע"פ שחששו בפ' משילין בהפסד מועט לענין כדי יין וכדי שמן שמא בי"ט הקילו שאין לחוש לשמא יביא כלידרך רה"ר ועכשיו נאמר שלא התיר ר"ה מה שיש בו איסור ממש בטלטולו אלא חשש על איסור זה שיש בכלים המותרים ונאמר שר"ה לא ס"ל כר' יצחק כדברי הרב אלפסי ז"ל אבל קשה הדבר במ"ש בפ' כירה כבר תרגומה של ר"ה אינו לאמרה כדברי ר' יצחק לגמרי שלא יהא כלי ניטל לדבר שאינו ניטל אלא ר"ה תרגומו דלא אמרינן הכל אלא לגבי מת שהוא דבר שאין בו צורך כלל אבל לדבר שיש בו צורך לא אמרה ר"ה וכ"ד הרב ז"ל או נאמר דרך אחרת דר"ה ודאי אית ליה דר"י לגמרי שאין כלי ניטל לדבר שאינו ניטל ואע"פ שיש הפסד אבל דבריו של ר"ה בטעונה כלי זכוכית אינה בדבר שאינו ניטל אבל נאמר שהוא דבר הניטל דאע"ג דאוקימנן בקרנא שאומני אפשר לנו לפרש שהן כלים חדשים שאינן מוקצין מחמת מיאוס ותורת כלי יש בהן אלא שמלאכתן לאיסור ולפיכך הן בכלל כלים שאינן ניטלין בשבת שאמר עליהן במשניתנו מתיר החבלים והשקין נופלין שהרי א"א לו ליטלן מע"ג החמור ואע"פ שניטלין לצורך מקומן אין זה צריך למקומן שא"צ לגבו של הבהמה שהן עליה אלא שהוא נוטלן להצניען וזהו מחמה לצל שאסור בכלים שמלאכתן לאיסור וכיון ר"ה מיירי בהכי אין לומר שאסור מפני שאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל שאחר שיש בהן תורת כלי ניטלין הן לצורך גופן ולצורך מקומן ומותר בכולן ואע"פ שאמרנו שאין בכלים שמלאכתן לאיסור משום אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל אם הניח כלים שמלאכתן לאיסור ע"ג כלים שמלאכתן להיתר יש בו משום ביטול כלי מהיכנו שהרי מ"מ בטל אותן שהכלי שמלאכתו להיתר היה ראוי לטלטלו ועכשיו אסור אלא בשיהא צריך להן לצורך גופן או לצורך מקומן והואיל ואין דעתו לסלן הו"ל ביטול כלי מהיכנו גמור והיינו דמקשו והא קא מבטל כלי מהיכנו ואע"פ שהיו אותן קרני דאומני ניטלין לצורך גופן ולצורך מקומן מפני שהכרים והכסתות הן ניטלין אף מחמה לצל ואוקמוה בשליפי זוטרי שאינן מטבלן שם אלא לשעה מפי הרב מורי נר"ו:
היתה בהמתו טעונה שליף תבואה מכניס ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחר. פרש"י ז"ל תבואה של טבל שאם אינה של טבל ראויה היא למאכל בהמה ותנן נוטל את הכלים הניטלין בשבת, ותימה הוא כיון שהיא תבואה של טבל שאינה ניטלת למה התירו להכניס ראשו תחתיה ולסלקו לצד אחר שאע"פ שאינו מטלטלה לגמרי טלטול במקצת שמיה טלטול כדמוכח פ' שואל מדתנן ולא יזיז בו אבר, והיה אפשר לומר דמשום צער ב"ח הוא דשרי ליה אלא שאין הסוגיא סובלת שהתירו כלום משום צער ב"ח כמו שנפרש ואפשר לומר משום דלא הוי טלטול כי אורחיה הוא דשרי ליה משום צער ב"ח, ויותר נראה לומר דמכניס ראשו תחתיה אפילו בעלמא בליכא צער ב"ח שרי משום שטלטול שבגופו לא גזרו בו רבנן כדתנן בפ' תולין הקש שע"ג המטה לא ינענענו בידו אבל מנענע בגופו ואמרינן נמי בפ' מפנין עושה בו שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו:
ויביא כרים וכסתות ויניח תחתיה. לפי השטה האחרונה שכתבנו הוי מצי למימר דס"ל דר' יצחק דדבש והדביש דבר שאינו ניטל כלל הוא דר"ה לא התיר להביא כרים וכסתות אלא בקרני דאומני שהן ניטלין לצורך גופן ולצורך מקומן כמו שאמרנו אלא משום דלא ס"ל כר' יצחק לא אוקמה לדרשב"ג כותיה:
והאיכא צער ב"ח. פירש"י וליתי צער ב"ח דאורייתא ולדחייה דרבנן כדרך מ"ש בפרק מפנין מבטל כלי מהיכנו דרבנן וצער ב"ח דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן ולא דמי דהתם לא אפשר בגווני אחרינא אבל הכא אמאי דחית כלי מהיכנו דהא אפשר לו להתיר חבלים ויפלו שקים ואע"ג דמיצטרו זיקי הא עדיפא ליה טפי ולא לידחי איסורא דרבנן ועוד אי מאן ס"ל צער ב"ח דאורייתא דחי ביטול כלי מהיכנו כי מקשינן לעיל לר"ה והא קמבטל כלי מהיכנו אמאי לא מתרץ דקסבר צער ב"ח דאורייתא דהא קיי"ל הכי בפ' מפנין, אלא ודאי כשהקשו כאן והאיכא צער ב"ח לא ליבטיל כלי מהיכנו מקשו אלא למה שהקשה ויתיר חבלים ויפלו שקין ומשני מצטרי זיקי ואתיא למימר דכיון דצער ב"ח דאורייתא כי מצטרו זיקי מאי הוה דהו"ל למיפסדינהו משום צער ב"ח כיון דלא הו"ל לפרקה בענין אחר ואמרינן צער ב"ח דרבנן ובמקום פסידא לא גזרו רבנן ביה שיהא צריך לאבד ממונו בידים כדין נותן כיסו לנכרי וכמ"ש למעלה ונצטרך לומר שכיון דצער ב"ח אינו אלא מדרבנן אינו חמור כמו לבטל כלי מהיכנו ובשאר האסורין הקבועין בשבת שאינן נדחין מפני הפסד כמו שזכרנו למעלה זהו פי' השמועה על נכון, ואין כאן שיתירו ביטול כלי מהיכנו משום צער ב"ח דאורייתא וכן בדין שהרי העמידו דבירהן במקום מצוה כדאיתא בפ' המילה ומ"ש בפ' מפנין דאתי דאורייתא ודחי דרבנן היינו משום דאיכא צער ב"ח ואיכא פסידא ואי ליכא פסידא לא הוו שרי דהא אמרינן אפשר בפרנסה ואי לא מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן דכיון דאיכא תרתי שרי ליה ביטול כלי מהיכנו שאינו שבות גמור אבל להעלותה כדרכה לא התירו לו מדלא אמרינן ואי לא אפשר להביא כרים וכסתות מעלן כדרכן, וא"ת והכא נמי איכא תרתי צער ב"ח והפסד בהמה שהרי מתה למ"ש שאע"פ שר"ג לא העלה בדעתו שתמות שאלו כן יותר היה חושש להפסד הבהמה מהספד הזיקין מ"מ בביטול כלי מהיכנו היה יוצא ידי שתיהן אם היה מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן י"ל בהפסד הזיקין כך הוא יוצא ידי שתיהן שבכך הוא נשמר מלהפסיד הבהמה ואינו עושה בה שום איסור ומעתה מוטב שיתיר חבלים ויפלו שקים משיביא כרים וכסתות ויניל תחתיהן שאין ביטול כלי מהיכנו נדחה מפני הפסד כמו שמפורש בהלכה זו אבל ודאי אי לא הוה אפשר ליה להתיר חבלים ויפלו שקים הוה קא שריא ליה ביטול כלי מהיכנו משום הפסד הבהמה ומשום צער ב"ח כההוא דפ' מפנין אי הוה ס"ל דצער ב"ח דאורייתא אבל כאן אמרו דקסבר צער ב"ח דרבנן לומר שאף להפסד הזיקין לא הצריכוה מפני כך וכ"ש לבטל כלי מהיכנו שהוא אסור:
שתים בידי אדם ואחת באילן וכו'. מתני' כתבנו פירושה במסכת סוכה בס"ד:


דף קנה עמוד א[עריכה]

והלכתא צדדין אסורין צידי צדדין מותרין. פי' לאו כאביי אלא אע"ג דאפשר דמאן דאסר בהני תנאי בצדדין אסר נמי בצדי צדדין ומאן דשרי שרי בתרוייהו כרבא אפשר שפסקו בגמ' צדדין אסורין צידי צדדין מותרין דקיי"ל כוותיה דמר בחדא וכותיה דמר בחדא דאי ס"ל כאביי דבצידי צדדין פליגי לא הוה לן למיפסק בצידי צדדין להתירא דודאי כת"ק קיי"ל דאסור ואפשר שנאמר דמאן דפסק האי פיסקא דצדדין אסורין וצדי צדדין מותרין סבר דפליגי בצדדין וקי"ל כת"ק דאסור:
אבל לא את הזירין לא לפספס אלא להתיר. כך הוא הגירסא בספרים שלנו ותימה היא כיון דס"ל לר"י דמטרח באוכלא לא טרחינן אמאי שרי להתיר ורש"י ז"ל מפרש דהתיר זירין שווייה אוכלא הוא ואין כן שא"כ מ"ט דר"ה דשרי בפקיעין ובכפין ויותר נראה לומר דהתיר לכ"ע שרי שאין בו משום עובדין דחול שדבר קל הוא ובפספוס הוא שחלקו לאסרו משום מטרח באוכלא או משום שווי אוכלא.
ויש ספרים שכתוב בהן אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר. וזהו גירסתו של הרב אלפסי ז"ל ודייקא דכיון דר"י מפרש דכיפין לחוד ופקיעין לחוד משמע דתלתא בבי קתני מתירין פקיעי עמיר אבל לא מפספסין ומפספסין את הכיפין וה"ה שמתירין דתרוייהו שויה אוכלא הוא אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר דתרווייהו הוו מיטרח באוכלא והיתר פקיעין ה"ט דשרי דכיון דפקיעין תרי אין בו טורח של כלום אבל בזירין דתלתא איכא טירחא ואסור:
ר"י מתיר בחרובין לדקה כ"ש לגסה. דלא ס"ל לומר דר"י הוא דאית ליה סברא אחריתי למימר דשויה אוכלא משוינן ומטרח לא טרחינן ומ"ה קאמר לדקה שרי אבל לא לגסה דודאי לא משמע דפליגי בהכי מדלא פליגי נמי ארישא דמתני':
מאי דקה גסה ואמאי קרי ליה דקה דדיקה ואכלה. כלומר שהיא כוססת יפה בשיניה והיא אוכלת קשין ורכין ומ"ה שרי דהו"ל מיטרח בואכלא ואין פי' דדיקה ואכלה כאותו שנאמר בפרק תולין נוטלין מן הבהמה שפיה יפה כפי הפי' שפירש רש"י ז"ל בה שם ויש כיוצא בזה הרבה בתלמוד לשון אחד בשני פירושין ואחד יש בהלכה זו בסמוך בתבנא סריא ופי' תבן קשה שהוא ראוי למאכל בהמה ע"י פירוך שאל"כ לא יהיה ראוי לטלטלו וכן הוא האמור בפרק כדי יין ורישא בתבנא סריא שהוא קשה וראוי להסקה ותבנא סריא האמור בפרק שואל גבי אין מחשיכין על התחום הוא תבן מוסרח שאינו ראוי לכלום ולפיכך אין מחשיכין על התחום בשבילו וכפי הפירוש שפירש 'רש"י בחומש פ' שמיני' (הוספת הגרא"ז) דיקה ואכלה האמור שם אף הוא כזה שנאמר כאן וכן שנאמר שתבנא סריא האמור בפ' השואל הוא שוה עם האמור כאן שבשניהן אין משמעותן על התבן המוסרח שאינו ראוי לכלום שהרי כאן אמרו שהוא ראוי לבהמה ושם כמו כן הוא צריך לו כיון שהוא מחשיך עליו אלא כאן, וכאן הכוונה הוא על התבן המחובר לקרקע שפעמים שאין התבואה מצלחת ואין שם אלא התבן בלבד ואין קוצרין אותה אלא נשארת מחוברת בקרקע ולפיכך אמרו כאן שהיא צריכה פירוך מפני שהיא קשה שלא נדושה עם התבואה כמנהג התבן וכן אותה של פרק המביא כדי יין מפני זה היא קשה ועומדת להסקה ולענין מחשיכין על התחום אינה ראויה לו בשבת מפני שהיא מחוברת וכן אמרו שם בשלמא קש משכחת לה במחובר אלא תבן המ"ל בתיבנא סריא כלומר שאף היא מחובר כמו הקש וזה הפירוש נכון:


דף קנה עמוד ב[עריכה]

הני מזונותן עליך והני אין מזונותן עליך. אפילו למישדא קמייהו נמי אסור ואתיא כההוא דתנינן אין צדין דגים מן הביברין בי"ט ואין נותנין לפניהן מזונות דאוקימנן בפרק האורג בביבר גדול שאין מזונותן עליו מפני שאין ניצודין לו כמ"ש שם ורב יוסף ס"ל דמלקיטין הוא דספי ליה בידים למקום שיכולה להחזיר אבל למישדא קמייהו אפילו למי שאין מזונותן עליך שרי והא דאמרינן אין נותנין מזונות לפני חזיר דוקא חזיר שאינו בן גידול כלל כמ"ש ארור מגדל חזירים או מפני שמצוין לו מזונות בכל שעה כדאמרינן לית עתיר מחזירא וכיון שאין מזונותן עליו ושכיחי ליה מזונות מודה ר"י דאפילו למישדא קמיה אסור כדבעינן לפרושי לקמן וההיא דתנן שאין נותנין לפניהן מזונות דאוקים בביבר גדול מיבעיא ליה לרב יוסף למימר דשכיחי להו נמי מזונות התם כיון שהוא ביבר גדול דכיון דשמעינן ליה דאמר באין נותנין מים לפני יונים שהוא משום דשכיחי ליה מיא ה"נ אית לן למימר בשאר המזונות דכל דשכיחי להו מזונות טרחא בכדי הוא מיהו דיקא באין מזונותן עליו אבל אם מזונותן עליו אע"ג דשכיחי להו מזונות שרי למישדא קמייהו ודתנן אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין ולפני יוני הדרסיאות לא תימא שמים בלבד נותנין להו משום דלא שכיחי להו מיא אלא אפילו אי שכיחי להו מיא נמי שרי למיתב קמייהו, ודתניא בברייתא מהלקטין לתרנגולין ואצ"ל שמלקיטין בענין זה היא שנויה אע"ג דשכיחי להו מזונות ואע"פ שאוכלין מעצמן מהלקטין להם ומלקיטין שכל שמזונותן עליך ל"ש להאכיל ול"ש לפטם שרי דלאו טירחא בכדי הוא כיון שמזונותן עליך וזה הדין כך הוא לר"י ויותר פשוט דהא איהו לא קפיד בדשכיחי להו כלל אלא בכל שיכולה לחזור הוא מתיר אע"פ שהוא טורח שאינו מועיל כלום במי שאוכל מעצמו ומ"ש לפנינו גובלין אבל לא מוספין ודלא נקט בלישניה מלקיטין ותי' במקום שאינה יכולה לחזור הוא שאמרו שאין מוספין דאתיא כרב יהודה דתניא כוותיה ולא כרב יוסף דלדידיה כיון שהוא מתיר אף למקום שאינה יכולה לחזור אף בשכיחי להו מזונות יש לו להתיר דהא לא קפדינן אטירחא דל"צ בכל שמזונותיו עליו כמו שכתבתי, ומ"ש ודלא נקט בלישניה מלקיטין יתיה אורחא דמילתא קאמר שאין דרך לעשות כן למי שהוא נקיט בלישנא אבל ה"ה למי דנקיט בלישניה דלא קפדי אטירחא בכדי בכל שמזונותיו עליו כמ"ש:
דהא תניא בהדיא אין נותנין מים למורסן.היה נראה לפרש דאע"ג דמורסן לאו בר גיבול הוא שרי ר' יוסי בר' יהודה אלא שא"א לומר כן דהא בפ"ק מספקא לן אי שרי ר' יוסי בר' יהודה בדיו ובאפר דלאו בני גיבול נינהו ולא פשטינן לה מהא מש"ה אית לן למימר דמאי דשרי ריב"י במורסן לא פשיטא לן אי משום דעביד מורסן כקמח דבר גיבול הוא או משום דשרי אפילו היכי דלאו בר גיבול הוא:


דף קנו עמוד א[עריכה]

מאן י"א אר"ח ר' יוסי בר' יהודה היא וה"מ הוא דמשני. אבל לרבי דס"ל דנתינת מים זה גיבול לא שריא כלל דהא א"א לשנוי שכל נתינת מים אחת ואין גובלין דקתני אף נתינת מים בכלל אבל לר"י ב"י דלא מחייב אלא בגיבול אפשר לה לשנוי על יד על יד שאע"פ שהוא מגבל כל צרכו אין דרך גיבול בכך שאין דרכו אלא במדוכה, וא"ת וכיון די"א דאמרי גובלין היינו ריב"י דקא שרי במשנה היכי מוקמינן ליה למתני' דקתני אבל לא גובלין כר"י ב"י, וא"ל במורסן ותרנגולין ליכא למישרי בשנוי חדא דכל גיבול לתרנגולין הוי כי אורחיה שא"צ גיבול שלם שהתרנגולין עצמן מגבילין אותו ע"י ניקור, ועוד דכיון דל"צ גיבול לא טרחינן בכדי:
לא קשיא הא בעבה הא ברכה. לר"י ב"י נמי מיבעיא לן לאוקמה ברכה כדי להתיר לו לגבול כל צרכו ואפילו במרובה והוא שישנה בנתינת שתית ואח"כ חומץ:
גובלין ולא מוספין וה"מ הוא דמשני היכי משני אמר רב יימר בר שלמיא שתי וערב. בכאן התיר במרובה בשינוי שלא יגבל כל צרכו אבל לגבל כל צרכו אסור אפילו על יד על יד שאע"פ שהתירו כן בשתית גבי אדם לא התירו בשוורים אי משום דעדיף לן למיטרח במאכל אדם יותר ממאכל בהמה אי משום דשתית לא מתאכלי בלא גיבול כל צרכו אבל מורסן לשוורים מתאכל בלא גיבול כל צרכו, ומ"ש מהו לגבל וא"ל אסור מהו לפרק וא"ל מותר היינו גיבול לשוורים שגיבול כל צרכו אסור ולפרק מותר שהוא גיבול כלאחר יד וזהו דעת הרב אלפסי ז"ל שכתבה בהלכות להא דזעירי אבל לפי הנראה מפי' ר"ח ז"ל לא שאלו בגיבול כל צרכו בלבד מכיון שחזרו ושאלו מהו לפרק שנראה ודאי שלא התירו שום גיבול בכלי עצמו אלא לפרק בלבד שהוא ניעור מכלי אל כלי שלא נראה כמכוין מלאכתו לגיבול, ולדבריו שמא בכל גיבול הוא אסר אף בשל אדם אלא שאם נפרש כן נאמר שאין הלכה כדבריו של זעירי שלא נבטל הסוגיא מלפניו דאיהו כר' ס"ל וכבר פסקו הלכה כר' יוסי בר"י, והעולה מן הסוגיא כך הוא שג' דינין יש בגיבול לתרנגולין ולשוורין ולאדם לתרנגולין כל גיבול אסור מפני שא"צ גיבול שלם לשוורים מותר והוא שלא יגבל כל צרכו ולאדם מותר ואע"פ שמגבל כל צרכו והוא שיגבל על יד על יד וה"מ בעבה אבל ברכה אפילו במרובה אלא שצריך שינוי בנתינת השתית תחלה ואח"כ החומץ:
מתני'. מחתכין את הדלועין לפני הבהמה. בדלועין שנתלשו מע"ש מכיון דלא פליג עלה ר' יהודה ולא אתי לאשמועינן אלא דמיטרח באוכלא או אשווי אוכלא כדאמרינן לעיל ואע"ג דהאי תנא ל"ל מוקצה כיון דקתני ואת הנבילה לפני הכלבים דהיינו אף כשנתנבלה בשבת מכיון דפליג עלה ר"י ואמר אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה וה"ט דמודה בדלועין משום דמה שנתלש מן המחובר אסור לד"ה שאין אדם מצפה מתי יתלוש מן המחובר והו"ל כבכור שנפל בו מום דקאמר ר"ש אם אין מומו ניכר מעי"ט אסור לפי שאינו מן המוכן משום שאין אדם מצפה מתי יפול בו מום כדאיתא בפ' כירה ואף אם תאמר שאף בדלועין אדם מצפה להן מ"מ יש להן איסור פירות הנושרין משום גזירה שמא יעלה ויתלוש ובנבלה שנתנבלה בשבת דשרי ואע"ג דאית לן למימר שאין אדם מצפה מתי תמות פליגי בה אמוראי איכא מ"ד דמודה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורין ומוקי לה בחולה או במסוכן כדאיתא במסכת ביצה ואיכא מ"ד שאין ר"ש מודה בב"ח שמתו דכיון דבהמה למיתה קיימה אפשר שהוא מצפה למיתתה ואע"פ שהיא בריאה ואינו דומה למום בבהמה שאינו מצוי ולא עביד דאתי:
לפי שאינה מן המוכן. ואע"פ שהיתה מוכנת לאדם כגון שהיתה עומדת לאכילה הא אמרינן בפ' מקום שנהגו ובפ"ק דביצה דס"ל לר' יהודה דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים כלומר שאין הביצה מפורשת לכלבים בכלל ההכנה שהיא לאדם ולפיכך כשנתנבלה בשבת שאין הכנת האדם מתירתה מפני שהקצית לו מחמת איסור א"א להתירה בשביל הכנת הכלבים שלא הקצית להם מפני שלא היתה מוכנת לכלבים אלא ע"י הכנת האדם ועוד יתבאר זה ביאור שלם פ"ק דביצה ות"ק דשרי א"ל דטעמיה משום דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים אלא דל"צ להכי שאף במקום שאין הכנה כלל הוא מתיר דהא לית ליה מוקצה כלל:
גמרא. ואף ר' יוחנן סבר הלכה כר"ש. לא הביאו בגמ' האיך אמרה ר' יוחנן מפני שאין הדבר מוכרע מדבריו כמו שתראה בפרק כירה שלא העלו בזה כלום וכשאמרו כאן שר"י סבר הלכה כר"ש לומר שכך היא קבלה בידם שכך היא סברתו של ר' יוחנן:
ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין עצים מן הקורות. תימא היא מאי קשיא ליה דהא מתני' נמי סתמא היא כר"ש דקתני ואת הנבילה לפני הכלבים ולא מצית למימר משום דפליג עלה ר' יהודה לאו סתמא היא דהא אמרינן בפרק כל הכלים נגר הנגרר נמי סתמא היא ואע"ג דפליג עלה ר"י ובהא מתניתא גופא אמרינן בפ"ק דביצה דהיא סתמא דאמרינן גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדלועין וכו', וא"ל ודאי אע"ג דפליג ר"י עליו סתמא היא ואית לן למיפסק הלכתא הכי שהרי לכל הפחות שנויה היא בלשון חכמים ואמרינן בפ' אותו ואת בנו ראה ר' דבריו של ר"ש באותו ואת בנו ושנאוה בלשון חכמים, אבל מכיון שר"י חולק עליו אינה מכלל סתם משנה שאמר בה ר' יוחנן הלכה כסתם משנה כדאמרינן בפרק החולץ דרמיא הא לא חש לקמחיה סתם ואח"כ מחלוקת היא ופי' רש"י ז"ל שמחלוקתה בצדה הילכך כיון דסתמא אין מבקעין עצים דהיא סתמא אלימתא פליגא אהא ההיא עדיפא ליה לר"י מיהו לענין פסק הלכה לגבי יחיד סתמא גמורה הוא לפסוק כמותה כההיא דנגר הנגרר דאמרינן בס"פ כל הכלים מאי דעתך משום דקתני סתמא נגר הנגרר הוי נמי סתמא כלומר אין אתה צריך להביא ראיה מאותה סתמא שיש בזו הסתמא די לפסוק הלכה כמותה ולפיכך אמרינן בפ"ק דביצה גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש שיש סמך וסעד בסתמא זו לפסוק כר"ש אבל בכאן שהן סבורין שהסתמות חולקות זו בזו יותר יש לסמוך על הסתמא שאין בה מחלוקת כמ"ש, ודאמר לקמן ר"י סתמא אחרינא אשכח בש"א מגביהין מעל השולחן וכו' משום דב"ש במקום ב"ה אינה משנה וכיון שדברי ב"ה הם כר"ש דינם כסתמא גמורה בלא מחלוקת ובדין הוא דהו"ל לתרוצי דההוא סתמא בי"ט הוא ובי"ט הוא דסתם לן תנא כר"י כדאיתא בפ"ק דביצה אלא שאין הסוגיא זו מסכמת שהרי השוו מדותיהן בשבת ויום טוב ורנב"י הוא דאית ליה האי סברא בפרק קמא דביצה ומתרץ לה למתני' בהכי אבל ר' יוחנן לית ליה האי סברא דהא מוקים לה למתני' התם באוקימתא אחריתא גזירה משום משקין שזבו מיהו אנן כרב נחמן ב"נ קיימא לן דמסתבר טעמיה לאוקמיה לכולהו סתמא אליבא דהלכתא ובמקומו נפרש בע"ה:


דף קנז עמוד א[עריכה]

ת"ש אין משקין ושוחטין את המדבריות. הו"ל לתרוצי כי היכי דמתרצינן בפרק כירה דמדבריות כגרוגרות וצמוקין דמי דמודי בהו ר"ש אלא דהכא משמע דס"ל כאידך תירוצא דתרצינן התם דלדבירהם דרבנן קאמר וליה לא סבירא ליה אי נמי לא תירצו התם הכי אלא אליבא דרבי דקאמר ומדבריות הן שאינן נכנסות ליישוב לעולם והנהו ודאי כגרוגרות וצמוקין דמי אבל מדבריות דרבנן כיון שהם נכנסות ליישוב ליכא לדמויינהו לגרוגרות וצמוקין:
בכל השבת כולה הלכה כר"ש. כבר כתבנו בפרק כל כתבי שבכל מחלוקת של ר' יהודה ור' שמעון פסקו כר"ש בדבר שאין מתכוין ובמלאכה שאין צריך לגופה ואף במה שלא נחלק עם רי' יהודה יש בדין לפסוק הלכה כמותו אם נמצא שנחלק עוד בדיני שבת כענין שאמרו הלכה כר"י בעירובין הלכה כר' שמעון באבל ולא כמי שאמר דבמחלוקת מוקצה בלבד הוא שפסקו הלכה כמותו דא"כ למה אמרו בכל השבת כולה ועוד דלמאן דאמר לבר ממוקצה מחמת מיאוס טפי הוה ליה למימר הלכה כר' יהודה חוץ ממוקצה סתם ולמאן דאמר לבר ממוקצה מחמת איסור הוה לן למימר הלכה כר' מאיר ושם כתבנו:
כך הוא הגירסא במקצת ספרים לישנא אחרינא איבעיא להו לצורך אתרווייהו קתני אבל שלא לצורך לא אלמא הפרת נדרים מעת לעת או דלמא כי קתני לצורך אשאלה הוא דקתני אבל הפרת נדרים אפילו שלא לצורך אלמא הפרת נדרים כל היום. ולפי גירסא זו נראה שאנו למדין לפי לשון זה אם שונין במשנתינו לצורך הפרת נדרים מדין הפרת נדרים מעת לעת או הפרת נדרים כל היום שאם הפרת נדרים מעת לעת אין לן למימר דלצורך אתרווייהו קתני דהא אפשר ליה להפר למחר ונמצא שאין ההפרה בשבת שעה עוברת ואין מפירין אלא לצורך השבת ואם הפרת נדרים כל היום אין לך כל נדר שאין הפרתה שער עוברת בשבת ואם כן אפילו שלא לצורך מפירין, ובלשון הראשון היתה השאלה אם מפירין שלא לצורך אך כשנאמר שהפרת נדרים מעת לעת מפני שהפרת נדרים אין צריך בית דין אלא שאומר לה טלי ואכלי טלי ושתי וללשון האחרון קשה שאף אם נאמר שהפרת נדרים מעת לעת אפשר שמפירין שלא לצורך השבת כגון שהיא שעה עוברת כגון שמערב שבת שמע שא"א לו שיפר אלא בשבת דלא מצית למימר אפשר לו להפר מערב שבת מאחר ששמע שאחר שעכשיו הוא השעה עוברת אין נמנעין בכך מידי דהוה אשאלת נדרים לצורך דאמרינן לקמן שנשאלין אף בשהיה לו פנאי וי"ל כי אמרינן נמי שלא לצורך לא הני מילי בדאפשר אחר השבת כגון דשמע בשבת אבל שמע מערב שבת הרי זה לצורך ומותר ויש שאמר בטלו שיאונ מצוי מפני מצוי וכיון שהפרת נדרים מעת לעת הכל אסור כיון שרוב נדרים אפשר להפר למ"ש:

סליק חדושי הרמב"ן על מסכת שבת