שבת קנד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואפי' למ"ד לוקין ליכתוב רחמנא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך אתה למה לי הוא ניהו דמיחייב בהמתו לא מיחייב:
הגיע לחצר החיצונה:
אמר רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ומתיר החבלים והשקין נופלים והאנן תנן נוטל את הכלים הניטלין בשבת אכי קאמר רב הונא בקרני דאומנא דלא חזיא ליה והא קא מבטל כלי מהיכנו בבשליפי זוטרי מיתיבי היתה בהמתו טעונה טבל ועששיות מתיר את החבלים והשקין נופלין ואע"פ שמשתברין התם בכולסא דיקא נמי דקתני דומיא דטבל מה טבל דלא חזי ליה אף הכא נמי לא חזי ליה ומאי אע"פ שמשתברין גמהו דתימא להפסד מועט נמי חששו קמ"ל תניא ר"ש בן יוחי אומר דהיתה בהמתו טעונה שליף של תבואה מניח ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו חמורו של רבן גמליאל היתה טעונה דבש ולא רצה לפורקה עד מוצאי שבת למוצאי שבת מתה והאנן תנן נוטל כלים הניטלין כשהדביש הדביש למאי חזי לכתיתא דגמלי ויתיר חבלים ויפלו שקין מיצטרו זיקי ויביא כרים וכסתות ויניח תחתיהן מטנפי וקמבטל כלי מהיכנו הוהאיכא צער בעלי חיים קסבר צער בעלי חיים דרבנן אביי אשכחיה ליה לרבה דקא משפשף ליה לבריה אגבא דחמרא א"ל קא משתמש מר בבעלי חיים א"ל צדדין הן וצדדין לא גזרו בהו רבנן מנא תימרא דתנן מתיר חבלים והשקין נופלין מאי לאו בחבר גוולקי דהוו להו צדדין וצדדין לא גזרו בהו רבנן לא בחבר אגלווקי דלא הוו צדדין אי נמי בלכתא איתיביה שתים בידי אדם ואחת באילן כשרה ואין עולין לה ביו"ט מאי לאו דחק ביה באילן דהוו להו צדדין וצדדין אסורין לא דכפייה לאילן ואנח סיכוך עילויה דקמשמש באילן א"ה אימא סיפא שלש בידי אדם ואחת באילן כשרה ועולין לה ביו"ט ואי דכפייה לאילן אמאי עולין לה ביו"ט ואלא מאי צדדין אסורין סוף סוף אמאי עולין לה בי"ט אלא התם בגואזא פרסכנא דאילן גופיה דופן בעלמא הוא דשוויה דיקא נמי דקתני זה הכלל וכל אילו שינטל האילן ויכולה לעמוד עולין לה ביו"ט ש"מ לימא כתנאי אין עולין לה ביו"ט רשב"א אומר משום ר"מ עולין לה ביו"ט מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס צדדין אסורין ומר סבר מותרין אמר אביי לא דכ"ע צדדין אסורין והכא בצדי צדדין קמיפלגי מ"ס צדי צדדין אסורין ומ"ס צדי צדדין מותרין רבא אמר מאן דאסר בצדדין אסר נמי בצדי צדדין מאן דשרי בצדי צדדין שרי נמי בצדדין איתיביה רב משרשיא לרבא נעץ
רש"י
[עריכה]
ואפי' למ"ד דלוקין - במסכת מכות (דף יג:) הכא אפי' לאו ליכא דאי לאזהורי אמלאכה שעל ידו וע"י בהמתו אתא כגון מחמר ליכתוב לא תעשה כל מלאכה ובהמתך מאי אתה משמע אתה לבדך ובהמתך לבדה:
בהמתו - במלאכה הנעשית ע"י בהמתו לא מיחייב לאו גמור ללקות עליו:
טעונה כלי זכוכית - שאין ניטלין בידו להניחן לארץ:
והאנן תנן נוטל את הכלים הניטלין - וכלי זכוכית ניטלין הן ולמה לי מתיר את החבלים:
דאומני - מקיז דם שאין ראויין בשבת לכלום לפי שמאוסים:
והא מבטל כלי - כרים וכסתות כשמניחן תחת דבר שאין ניטל מבטלן מהיכנן דשוב לא יטלם משם ודמי לסותר:
בשליפי זוטרי - משואות קטנים ששומט הכר מתחתיהם ונופלין על הכר השני וכן עד שמגיען לארץ:
עששיות של זכוכית - מש"ש (משי"ש: גושים, עשתות) בלע"ז ואע"פ שהעששיות משתברין אלמא אסור להניח כרים וכסתות תחתיהן:
בכולסא - חתיכות רחבות של זכוכית שאינם כלים ועושין מהן חלונות וכיון דליכא פסידא בשבירתן וסופן להחתך בחתיכות קטנות לא שרו להביא כרים ולהניח תחתיהן:
[טבל לא חזי ליה - דמוקצה הוא ואפילו לכהנים לא חזי]:
ומאי אף על פי שמשתברין - הא ליכא פסידא:
מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו - ויביא כרים ויניח תחתיהם דהא ודאי אי אפשר בלא הפסד מועט שניצוצות ניתזין בשבירתן שאינם ראוין לכלום:
שליף - משוי של תבואה של טבל:
והא אנן תנן כו' - ודבש ניטל בשבת ואמאי לא רצה לפורקה:
כשהדביש - החמיץ:
למאי חזי - ואמאי אייתי רבן גמליאל:
לכתיתא דגמלי - לכתית של גמלים רדויישדוד"א (רידוישידור"א: קיהיון, פגימוּת) :
ויתיר החבלים ויפלו שקים - דהכי תנן במתניתין בדבר שאינו ניטל ומשני מצטרו זיקי נבקעים הנודות בנפילתן לארץ:
מטנפי - בדבר הנשפך עליהם וקא מבטל כלי מהיכנו דשוב אין ראויין לבו ביום לכלום:
והא איכא צער בעלי חיים - וליתי דאורייתא ולידחי דרבנן ביטול כלי מהיכנו:
קסבר - ר"ג צער בעלי חיים דרבנן ופלוגתא היא באלו מציאות (ב"מ לב:): דמשפשף לבריה אגבא דחמרא בשבת לשעשע התינוק:
קא משתמש מר בבעלי חיים - ותנן (ביצה דף לו.) לא רוכבין על גבי בהמה וה"ה לכל תשמיש:
צדדין - שאינו מרכיבו עליו אלא משפשפו על צדי גבו ואין זה דרך תשמישו ורבנן לא גזרו בה:
מאי לאו בחבר גוולקי - דהוו להו צדדין גוואלקי עשקנ"ס חבר גוואלקי שתים מחוברות יחד ברצועות ומרכיבין על החמור זו מכאן וזו מכאן וצריך לסלקן יחד וליקרב אצל החמור ומשפשף עצמו ונשען גופו בצדי החמור:
בחבר אגלווקי - שתים שאין מחוברות יחד אלא על ידי טבעת מתכת שבראש הרצועה ובו מסמר קטן כעין שעושין לחבק שקורין צינגל"א ([[:קטגוריה:{קטן (חבק (רצועת|{קטן, (חבק (רצועת]][[קטגוריה:{קטן (חבק (רצועת]])} שאינו צריך אלא למשוך מעט והמסמר יוצא והן מתנתקות זו מזו:
אי נמי בלכתא - כעין שעושין לדרדור יין שיש בהן טבעות של חבל לכל אחד ואחד ומכניס טבעת בטבעת ונוטל עץ כפוף קטן ומכניסו בפנימי ושוב אינו יוצא מחברו וכשבא לסלקו מושך העץ אליו והן מתנתקין זה מזה ונופלין:
שתים בידי אדם ואחת באילן - גבי סוכה תנן שכשירה בג' דפנות ואם עשה שתים כהלכתן והשלישי עשה באילן כשירה דפנות לא איכפת לן אם מחוברות הם וה"ה אם כולן נקבעות באילן והא דנקט שתים בידי אדם רבותא אשמועינן דאפילו הכי אין עולין לה לאכול ולישן באותה סוכה בי"ט מפני שסככה קשור בדופניה ונשען עליה והוא משתמש על סככה ונותן כליו ונמצא משתמש באילן כל כניסה דסוכה נקיט בלשון עלייה במסכת סוכה לפי שרובן עושין סוכותיהן בראש גגן דבכמה דוכתין תנן בה הכי אין מטריחין אותו לעלות אמר להם העלום לסוכה אבל מוריד הוא את הכלים וכן הרבה:
מאי לאו דחק ביה באילן - ואותיב ביה קנים של דפנות בנקבים שנקב הרבה בגופו של אילן וסיכך שוב על אותן דפנות ומ"מ אין כאן תשמיש אלא בצדי אילן:
דכפייה לאילן - לענפיו העליונים הטה לצד אילן אחר וכן של זה לזה וקשרן אלו עם אלו ומהן נעשה הדופן:
אמאי עולין לה בי"ט - הרי הסכך נשען עליו והוא משתמש בו: ה"ג אלא מאי צדדין אסורין סוף סוף אמאי עולין לה בי"ט אלא התם בגווזא פרסכנא שאילן גופיה דופן בעלמא שווייה. גווזא פרסכנא אילן שענפים הרבה יוצאין מצדדין ומתפשטין לכאן ולכאן ושוינהו דופן בעלמא לסוכה ולא סמך הסכך עליהן ולהכי נקט גווזא פרסכנא ולא שבקיה כדקא ס"ד בדכפייה ולישני כגון דלא סמך הסכך עליה משום דכיון דדופן רביעי הוא שאינו צריך לסוכה דהא בג' כשירה והסכך נמי לא סמך עליה לא טרח למעבד לו דופן להכי אוקמא בגווזא פרסכנא וממילא הוא בלא טרחא:
מאי לאו בהא קמיפלגי כו' - וכגון דחק באילן ומותיב קנים בצדדין וסיכך עליהן דהוה ליה משתמש בצדדין כשמשתמשין על ידי סככה דאי לא בהא פליגי במאי מוקמא פלוגתייהו דהא כולי עלמא סברי אסור להשתמש באילן:
אמר אביי - א"נ בהכי פליגי ליכא למימר דסבירא ליה (לת"ק) צדדין מותרין דהני לאו צדדין נינהו אלא צדי צדדים שהקנים הנתונים בנקבים צדדין והסיכוך הנתון על גבן צדי צדדים ובצדי צדדים פליגי:
תוספות
[עריכה]
והא מבטל כלי מהיכנו. פירשנו למעלה בפרק כירה (דף מג.):
שתים בידי אדם ואחת באילן. בסוכה בפ"ב (דף כב: ושם) תנן העושה סוכתו בראש האילן יש לפרש בשני ענינים העושה סוכתו בראש האילן כגון שהסכך של סוכה על גבי האילן והאילן סומך אותה שאין יכול לעלות על אותו סכך אלא אם כן ישתמש באילן שרגילין היו לתת כליהן על הסכך א"נ יש לפרש שהתקרה סמוכה באילן שבנאה בגובה ותחתיה על האילן דהשתא כל שעה שהוא מהלך בסוכה משתמש באילן:
בחיבור גוולקי. שני שקין אחד בימין החמור ואחד משמאלו ובראש כל אחד מן השקין רצועה אחת וקושרין אותן שתי הרצועות יחד ועכשיו מונח הקשר כנגד גבו של החמור והשקין מכבידין לכאן ולכאן ואי אפשר להתיר הקשר אם לא יגביהו השקין מעט ונסמכין שתי השקין בכריסו של החמור והוו להו כצדדים:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק כד (עריכה)
יז א ב ג מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה י', סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' רס"ו סעיף ט':
יח ד ה מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' רס"ו סעיף ט', וטור ושו"ע או"ח סי' ש"ה סעיף י"ח:
יט ו מיי' פ"ד מהל' סוכה הלכה ו', טור ושו"ע או"ח סי' תרכ"ח סעיף ג':
ראשונים נוספים
ואפי' למאן דאמר לוקין. כלו' שר' ישמעאל סבר כי לאו שניתן לאזהרת [מיתת] ב"ד לוקין עליו ור"ע סבר לאו שניתן לאזהרת [מיתת] ב"ד אין לוקין עליו:
והא קא מבטל כלי מהיכנו.
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק כד (עריכה)
והלכתא כר' יוחנן דהא דרמי ליתא דרבא אהדר עליה ופריך לטעמיה. ואע"ג דפריק לנפשיה לא שבקינן דברי רבא וסמכינן אשנוייה:
הגיע לחצר החיצונה נוטל הכלים וכו'. אמר רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומתיר הכלים והשקין נופלים ואקשינן עלה והתנן נוטל את הכלים הניטלין בשבת וכלי זכוכית ניטלין בשבת ולמה אין ניטלין בפני עצמן.
ופריק רב הונא מי סברת הא דאמרי' היתה [בהמתו] טעונה כלי זכוכי' ככוסות ואשישות קאמינא דשרי לטלטלן בשבת קאמר בקרני (דאוני) [דאומנא] קאימנא שמוצצין בהן הדם שאסור לטלטלן ולמה אסור לטלטלן והא קיי"ל דדבר שמלאכתו לאיסור אפי' לצורך גופו ומקומו שרי. תוב אקשי' עליה הא אמרת מביא כרים וכסתות ומניח תחת משאוי הבהמה כדי שיפלו כלי זכוכית הללו על דבר רך שלא ישברו והלא אסור להשתמש באותן הכרים והכסתות כל זמן שאלו כלי זכוכית עליהן ואינו יכול לישן בהם והנה מבטל כלי מהיכנו ופריק רב אשי בשליפי זוטרי. פי' שמנער את הכר או את הכסת מעט והן נופלות כי הא דתנן מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות. ואקשינן עליה היתה בהמתו טעונה עששיות מתיר חבלים והשקין נופלים.
ואע"פ שמשתברין ופריק רב הונא אלו העששיות אינן כלי זכוכית עשוין אלא פולסא פי' חתיכות גדולות כדכתיב ברזל עשות ורוצה להכניסם לבור לעשות מהן כלי זכוכית והלכתא כרב הונא דאע"ג דאיתותב הא שני לה ושנוייא שינויין אינון דהא מתרץ לה מאן דמותבה ואמרינן דיקא נמי דקתני דומיא דטבל מה טבל דלא חזו ליה פי' אלא אחר שיתקנן אף האי נמי לא חזי ליה. והא דתניא רבי שמעון בן יוחי אומר היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה מכניס ראשו תחתיו ומסלקו לצד אחר הלכתא כוותיה שאינו מפרק אלא מכבידו לצד אחר ונופל מעצמו ובאנו להקשות ממשנתנו אדרבן גמליאל שהיתה חמורו טעונה דבש דלא רצה לפרק חמורו. והא אנן תנן נוטל את הכלים הניטלין בשבת וזה הדבש הוא ראוי לאכילה היה לו לנוטלו ומפרקינן דבש זה הדביש פי' הופסד כדמפרש בפרק המפקיד. ותוב אקשינן עליה היה לו להתיר החבלים ומעצמו יפלו השקין. ופרקי' חייש דלמא כשיפלו השקין בקרקע מצטרו זיקו ופי' מתבקעין הנודות שהדבש בהן כדכתיב וילכו ויצטיירו. ותוב אקשינן עליה היה לו להביא כרים וכסתות ויניח תחתיהן ויפלו השקין בהן ולא יתבקעו דהכי שרי למעבד כרב הונא ופרקי' אם יפלו זיקי אילין על הכסתות נמצא מבטל כלי מהיכנו ואם תאמר ינערם ויטול הכסתות כמו שאמרנו למעלה אע"פ שינערם אינן ראויין להשתמש בהן היום דקא מיטנפי עוד אקשינן עליה ולמה הניח חמורו טעונה הא איכא צער ב"ח ופריק רשב"ג צער בעלי חיים דרבנן.
אביי אשכחיה לרבה דקא משפשף לבריה אגבה דחמרא. פי' שפשוף כדאמרינן ואם מבערב ישפשף כלומר יוליך ויביא ידו על גופו שיוסר מעליו טינוף הקרי כן רבא היה מעלה ומוריד בנו כעין שפשוף ע"ג החמור מן הצד לא על שדרו של חמור כדרך רכיבה אלא היה מושיבו ע"ג החמור והתינוק ומתגדר ונחית ואביו מחזיק בו ומחזיקו שלא יפול לארץ. א"ל אביי משתמש מר בבעלי חיים.
והא אנן תנן נוטל את הכלים הניטלין בשבת. אין קושיא זו כלום דהא ודאי ר"ה בכלים שאינן ניטלין איירי דקתני מתני' מתיר החבלים והשקין נופלין ואתי איהו למימר דבכלי זכוכית המשתברין מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן אלא משום דבכלים שאינן ניטלין נמי לא ניחא ליה משום דקא בעי לאותובי עליה והא קמבטל כלי מהיכנו מקשי עלייהו מעקרא והא אנן תנן נוטל את הכלים הניטלין לומר דלא ניחא ליה לא בכלים הניטלין ולא בכלים שאינן ניטלין:
כי קאמר ר"ה בקרני דאומני דלא חזיא ליה. נראה דקרני דאומני ישנים קאמרינן שהן מוקצין מחמת מיאוס ואתיא כר"י דאית ליה מוקצה א"נ כר"ש דהוו כשרגא דנפטא אמרינן דחזי לכסויי מנא הכא לכסויי מנא נמי לא חזי לפי שהן מאוסין הרבה כדאמרינן האי מאן דשתי בקרנא דאומני קא עבר על בל תשקצו את נפשותיכם אבל אם היו כלים חדשים אע" שמלאכתן לאיסור לא הו"ל לאקשויי והא קא מבטל כלי מהיכנו שיכול הוא ליטלן מע"ג כרים וכסתות אם הוא צריך למקומן דהיינו הכרים והכסתות שתחתיהן אבל השתא דאמרן דלא חזיין כלל ולית בהו תורת כלי שאינן נטלין לא לצורך גופן ולא לצורך מקומן מקשינן שפיר והא קא מבטל כלי מהיכנו:
בשליפי זוטרי. אם נפרש שאין בשליפי זוטרי דין ביטול כלי מהיכנו נמצא שלא התיר ר"ה כלום בשביל שבירת כלי זכוכית וא"כ היכי מקשינן עלה מדתניא מתיר חבלים והשקין נופלין אע"פ שמשתברין והא ר"ה לא שרי אלא מאי דמשתרי בעלמא ועוד שאמרו בסוף השמועה מ"ד להפסיד מועט נמי חששו קמ"ל נראה שטעמו של ר"ה אינו אלא מפני שחוששין להפסד לפיכך יש לנו לומר כדברי בעל המאור ז"ל דר"ה אית ליה דר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת והכי אמרינן בפ' כירה פוקו וא"ל לר' יצחק כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל והכא אתא לאשמעינן דשריא איסורא מפני הפסד כלי זכוכית אלא שקשה לדבריו שא"כ מתחלה היו יודעין שר"ה מתיר איסור משום הפסד ולא הו"ל לאקשויי והא קא מבטל כלי מהיכנו אלא שהרב ז"ל דוחה דאיסורא דמבטל כלי מהיכנו חמיר טפי ואינו מחוור, ועוד דלא אפשר למימר דאית ליה לר"ה דר' יצחק והא חזינן ליה לר' יצחק דלא שרי אפילו במקום הפסד כדאיתא בר"פ משילין פירות ועוד כיון דאנן לא קי"ל כר' יצחק אפילו בבולסא נמי הוה לן למשרי להלכה ואית לן למידחי ברייתא דקתני ואע"פ שמשתברין, אלא שהרב ז"ל אומר בזה שמפני שאין הבולסא ראויה לכלום ואין בה תורת כלי כלל הוא אסור לטרוח טרחה יתירה בשבילה. ואינו מחוור, אבל נ"ל שהיתרו של ר"ה הוא משום דבשליפי זוטרי נמי יש משום בטול כלי מהיכנו ואע"פ שאפשר לו לנער הרי דעתו להניחן שם כל שעה והו"ל ככלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה וכלי תחת הנר לקבל ניצוצות דאמרינן בפ' כירה שאסורין משום בטול כלי מהיכנו ואע"פ שאפשר לנער ואתיא השתא למימר שבמקום שבירת כלי הזכוכית הוא שהתיר ר"ה כן אלא דבשליפי רברבי לא שרי משום דביטול כלי מהיכנו במה שא"א ליה לנער כל היום חמיר טפי ומקשינן מדתניא היתה בהמתו טעונה טבל ועששית מתיר החבלין והשקין נופלין דקתני אסורה בסתמא ומשמע דלא שריא ביטול כלי מהיכנו לא בשליפי רברבי ולא בשליפי זוטא וא"ת ואמאי לא מוקמינן בשליפי רברבי שלא לשבור דבריו של ר"ה א"ל משום דקתני עששית דומיא דטבל משמע לן דל"ש בשליפי רברבי ול"ש בשליפי זוטרי אסור דל"ל דבשליפי רברבי דוקא אסור משום ביטול כלי מהיכנו משום דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן אלא ה"ט דאסרינן בטבל משום שאין הפירות נפסדין כשהן נופלין לארץ וא"כ ל"ש שליפי רברבי ול"ש זוטרי אסורי כיון דדומיא דטבל קתני ומ"ה מקשינן מינה לר"ה ומתרצינן התם בבולסא והוא כלי זכוכית דקין שאין ראוין אלא להתיך ואין בשבירתן הפסד של כלום:
דייקי נמי דקתני דומיא דטבל מה טבל דלא חזי ליה. כלומר שאין מלאכתו נגמרה בלא תיקון לא בחול ולא בשבת אף האי נמי דלא חזי ליה שאין מלאכתה נגמרה בלא התכה וא"א לפרש מה טבל דלא חזי ליה לשבת דאי מוקמינן לה נמי בקרנא דאומנא הא לא חזי ליה בשבת.
ומאי אע"פ שמשתברין. כיון דאמרת שאין הפסד בשבירתן:
מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו. שאע"פ שאינן כלים אלא שהן עומדין להתיך יש הפסד בשבירתן שהשברים הדקין שבהן אין ראויין לו כלום והן הולכין לאיבוד וקמ"ל שלא חששו להפסד מועט להתיר בשבילו דבר שיש בו איסור כלל כך היא זו השטה והיא מתחוורת יפה, אלא שאין לנו לסמוך במה שאמרנו שיש ביטול כלי מהיכנו לשעה שלשון ביטול כלי מהיכנו אינו אלא כשהוא מבטלו לכל השבת וכ"ש זה שאינו מניח שם הכרים והכסתות אלא עד שיפלו השקין ודעתו ליטלן משם מיד ואינו דומה לכלי לקבל ביצה וכלי לקבל ניצוצות שדעתו שיהיה שם כל היום, גם נראה שדעת הרב אלפסי ז"ל אינו כן שלמד מדברי ר"ה שאין הלכה כר' יצחק ואם נאמר שר"ה מתיר איסור של ביטול כלי מהיכנו בשביל ההפסד מנין לנו שלא יהא סבור שאין כלי ניטל לדבר הניטל בשבת ויהא מתיר בשביל ההפסד כמו שהוא מתיר איסור של ביטול כלי מהיכנו אלא דעתו של הרב ז"ל שאין ר"ה מתיר איסור קבוע בשביל ההפסד אבל א"א שיהא מותר כמו כן בלא הפסד כלל שהרי הסוגיא מוכחת שההיתר הוא בשביל הפסד כמ"ש, אבל המחוור בזה הוא שנאמר שהתירו של ר"ה הוא שמתיר טורח טלטול הכלים במקום הצלה בשביל הפסד זה שאתה רואה שבחבית שנשברה אסרו להכיא כלים להניח תחתיה אע"פ שהיין הוא ראוי כמ"ש בפ' כירה והטעם הוא מפני שאדם בהול על ממונו ואי שרית ליה אתי לאתויי כלי דרך רה"ר או משום דהוי כעובדין דחול כמו שאתה רואה שאף בי"ט שאין בו עירוב והוצאה לא התירו לכסות פירות הראויין לי"ט אלא משום הפסד ואף כאן מפני שהבהמה טעונה והיא מצטערת יש לחוש להבאת הכרים והכסתות ואע"פ שאין בהן איסור כלל שמתוך שאדם בהול על ממונו בצער הבהמה אתי לאתויי דרך רה"ר אבל כשהיא טעונה כלי זכוכית מפני הפסד הזכוכית התירו כן מפני שהוא צריך לאבדו בידים ואין אדם מעמיד על ממונו לאבדו בידים, כדאמרינן לעיל גבי נותן כיסו לנכרי אבל בבולסא לא התירו מפני שהוא הפסד מועט ואע"פ שחששו בפ' משילין בהפסד מועט לענין כדי יין וכדי שמן שמא בי"ט הקילו שאין לחוש לשמא יביא כלידרך רה"ר ועכשיו נאמר שלא התיר ר"ה מה שיש בו איסור ממש בטלטולו אלא חשש על איסור זה שיש בכלים המותרים ונאמר שר"ה לא ס"ל כר' יצחק כדברי הרב אלפסי ז"ל אבל קשה הדבר במ"ש בפ' כירה כבר תרגומה של ר"ה אינו לאמרה כדברי ר' יצחק לגמרי שלא יהא כלי ניטל לדבר שאינו ניטל אלא ר"ה תרגומו דלא אמרינן הכל אלא לגבי מת שהוא דבר שאין בו צורך כלל אבל לדבר שיש בו צורך לא אמרה ר"ה וכ"ד הרב ז"ל או נאמר דרך אחרת דר"ה ודאי אית ליה דר"י לגמרי שאין כלי ניטל לדבר שאינו ניטל ואע"פ שיש הפסד אבל דבריו של ר"ה בטעונה כלי זכוכית אינה בדבר שאינו ניטל אבל נאמר שהוא דבר הניטל דאע"ג דאוקימנן בקרנא שאומני אפשר לנו לפרש שהן כלים חדשים שאינן מוקצין מחמת מיאוס ותורת כלי יש בהן אלא שמלאכתן לאיסור ולפיכך הן בכלל כלים שאינן ניטלין בשבת שאמר עליהן במשניתנו מתיר החבלים והשקין נופלין שהרי א"א לו ליטלן מע"ג החמור ואע"פ שניטלין לצורך מקומן אין זה צריך למקומן שא"צ לגבו של הבהמה שהן עליה אלא שהוא נוטלן להצניען וזהו מחמה לצל שאסור בכלים שמלאכתן לאיסור וכיון ר"ה מיירי בהכי אין לומר שאסור מפני שאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל שאחר שיש בהן תורת כלי ניטלין הן לצורך גופן ולצורך מקומן ומותר בכולן ואע"פ שאמרנו שאין בכלים שמלאכתן לאיסור משום אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל אם הניח כלים שמלאכתן לאיסור ע"ג כלים שמלאכתן להיתר יש בו משום ביטול כלי מהיכנו שהרי מ"מ בטל אותן שהכלי שמלאכתו להיתר היה ראוי לטלטלו ועכשיו אסור אלא בשיהא צריך להן לצורך גופן או לצורך מקומן והואיל ואין דעתו לסלן הו"ל ביטול כלי מהיכנו גמור והיינו דמקשו והא קא מבטל כלי מהיכנו ואע"פ שהיו אותן קרני דאומני ניטלין לצורך גופן ולצורך מקומן מפני שהכרים והכסתות הן ניטלין אף מחמה לצל ואוקמוה בשליפי זוטרי שאינן מטבלן שם אלא לשעה מפי הרב מורי נר"ו:
היתה בהמתו טעונה שליף תבואה מכניס ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחר. פרש"י ז"ל תבואה של טבל שאם אינה של טבל ראויה היא למאכל בהמה ותנן נוטל את הכלים הניטלין בשבת, ותימה הוא כיון שהיא תבואה של טבל שאינה ניטלת למה התירו להכניס ראשו תחתיה ולסלקו לצד אחר שאע"פ שאינו מטלטלה לגמרי טלטול במקצת שמיה טלטול כדמוכח פ' שואל מדתנן ולא יזיז בו אבר, והיה אפשר לומר דמשום צער ב"ח הוא דשרי ליה אלא שאין הסוגיא סובלת שהתירו כלום משום צער ב"ח כמו שנפרש ואפשר לומר משום דלא הוי טלטול כי אורחיה הוא דשרי ליה משום צער ב"ח, ויותר נראה לומר דמכניס ראשו תחתיה אפילו בעלמא בליכא צער ב"ח שרי משום שטלטול שבגופו לא גזרו בו רבנן כדתנן בפ' תולין הקש שע"ג המטה לא ינענענו בידו אבל מנענע בגופו ואמרינן נמי בפ' מפנין עושה בו שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו:
ויביא כרים וכסתות ויניח תחתיה. לפי השטה האחרונה שכתבנו הוי מצי למימר דס"ל דר' יצחק דדבש והדביש דבר שאינו ניטל כלל הוא דר"ה לא התיר להביא כרים וכסתות אלא בקרני דאומני שהן ניטלין לצורך גופן ולצורך מקומן כמו שאמרנו אלא משום דלא ס"ל כר' יצחק לא אוקמה לדרשב"ג כותיה:
והאיכא צער ב"ח. פירש"י וליתי צער ב"ח דאורייתא ולדחייה דרבנן כדרך מ"ש בפרק מפנין מבטל כלי מהיכנו דרבנן וצער ב"ח דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן ולא דמי דהתם לא אפשר בגווני אחרינא אבל הכא אמאי דחית כלי מהיכנו דהא אפשר לו להתיר חבלים ויפלו שקים ואע"ג דמיצטרו זיקי הא עדיפא ליה טפי ולא לידחי איסורא דרבנן ועוד אי מאן ס"ל צער ב"ח דאורייתא דחי ביטול כלי מהיכנו כי מקשינן לעיל לר"ה והא קמבטל כלי מהיכנו אמאי לא מתרץ דקסבר צער ב"ח דאורייתא דהא קיי"ל הכי בפ' מפנין, אלא ודאי כשהקשו כאן והאיכא צער ב"ח לא ליבטיל כלי מהיכנו מקשו אלא למה שהקשה ויתיר חבלים ויפלו שקין ומשני מצטרי זיקי ואתיא למימר דכיון דצער ב"ח דאורייתא כי מצטרו זיקי מאי הוה דהו"ל למיפסדינהו משום צער ב"ח כיון דלא הו"ל לפרקה בענין אחר ואמרינן צער ב"ח דרבנן ובמקום פסידא לא גזרו רבנן ביה שיהא צריך לאבד ממונו בידים כדין נותן כיסו לנכרי וכמ"ש למעלה ונצטרך לומר שכיון דצער ב"ח אינו אלא מדרבנן אינו חמור כמו לבטל כלי מהיכנו ובשאר האסורין הקבועין בשבת שאינן נדחין מפני הפסד כמו שזכרנו למעלה זהו פי' השמועה על נכון, ואין כאן שיתירו ביטול כלי מהיכנו משום צער ב"ח דאורייתא וכן בדין שהרי העמידו דבירהן במקום מצוה כדאיתא בפ' המילה ומ"ש בפ' מפנין דאתי דאורייתא ודחי דרבנן היינו משום דאיכא צער ב"ח ואיכא פסידא ואי ליכא פסידא לא הוו שרי דהא אמרינן אפשר בפרנסה ואי לא מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן דכיון דאיכא תרתי שרי ליה ביטול כלי מהיכנו שאינו שבות גמור אבל להעלותה כדרכה לא התירו לו מדלא אמרינן ואי לא אפשר להביא כרים וכסתות מעלן כדרכן, וא"ת והכא נמי איכא תרתי צער ב"ח והפסד בהמה שהרי מתה למ"ש שאע"פ שר"ג לא העלה בדעתו שתמות שאלו כן יותר היה חושש להפסד הבהמה מהספד הזיקין מ"מ בביטול כלי מהיכנו היה יוצא ידי שתיהן אם היה מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן י"ל בהפסד הזיקין כך הוא יוצא ידי שתיהן שבכך הוא נשמר מלהפסיד הבהמה ואינו עושה בה שום איסור ומעתה מוטב שיתיר חבלים ויפלו שקים משיביא כרים וכסתות ויניל תחתיהן שאין ביטול כלי מהיכנו נדחה מפני הפסד כמו שמפורש בהלכה זו אבל ודאי אי לא הוה אפשר ליה להתיר חבלים ויפלו שקים הוה קא שריא ליה ביטול כלי מהיכנו משום הפסד הבהמה ומשום צער ב"ח כההוא דפ' מפנין אי הוה ס"ל דצער ב"ח דאורייתא אבל כאן אמרו דקסבר צער ב"ח דרבנן לומר שאף להפסד הזיקין לא הצריכוה מפני כך וכ"ש לבטל כלי מהיכנו שהוא אסור:
שתים בידי אדם ואחת באילן וכו'. מתני' כתבנו פירושה במסכת סוכה בס"ד:
כי קאמר רב הונא בקרנא דאומנא דלא חזיין ליה: קשיא לי קרנא דאומנא נמי חזי לכסויי ביה מנא ליה כשרגא דנפטא דשרינן אליבא דר"ש שלהי פרק כירה (מו, א), ורב הונא במוקצה לטלטול כר"ש סבירא ליה כדאמרינן בפרק מפנין (קכח, א). ויש לומר דקרנא דאומנא מאיס טפי משרגא דנפטא ולא חזי לכסויי ביה מנא כלל. ואי נמי משום דאי נפיל מיתבר לא עביד לכסויי ביה מנא.
והא מבטל כלי מהיכנו, בשליפי זוטרי: פירוש: אבל שליפי רברבי לא משום דאי שמיט כרים מתחתיהם מתוך כובדן מיתברי, והלכך אי אפשר לנערן ולסלקן עד לערב, והוי ליה מבטל כלי מהיכנו לכולי שבת ואסור. ואם תאמר שליפי רברבי נמי יביא כרים ויניח תחתיהן, ואי משום ביטול כלי מהיכנו לכשיצטרך לכרים יסלק שליפין ביד דהא כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך מקומו וכדאמר רבא בפרק כל הכלים (קכד, א), ורב דהוה רביה דרב הונא הכי סבירא ליה כדאיתא בפרק כל הכלים (שם), ובשלמא לסלקן מעל גבי חמור אסור, משום דהא גבה דחמרא לא צריך ליה כלל בשבת, אבל מעל גבי כרים מיהא שרי.
וראיתי להר"ז הלוי זכרונו לברכה שכתב שכל שאינו ראוי בשום צד לטלטלו לצורך גופו, אין מטלטלין אותו לצורך מקומו. ואינו מחוור בעיני. שהרי לרבי נחמיה כלי שמלאכתו לאיסור אין ראוי לטלטלו לצורך גופו כלל, לפי שאין כלי ניטל לדידיה אלא לצורך תשמישו המיוחד לו בלבד, ואפילו כן לצורך מקומו מטלטלין אותו, וכפי פירוש של רש"י ז"ל כמו שכתבנו שם (לעיל קכד, א) בסייעתא דשמיא, וכן נראה כדבריו. ונראה לי דאילו היו שליפי רברבי מוטלין על גבי כרים וכסתות אי נמי על גבי קרקע והוא צריך למקומן מטלטלין לצורך מקומו, אבל להביא כרים לכתחילה ולשים תחתיהם כדי שיטלטלם ביד לאחר מכן לצורך מה שעשינו לו מקום בידים לא, שאינו בדין דמה שהוא אסור לטלטלו נסבב ונגרום אנו לטלטלו ממש בידים. ועוד דמחזי כחוכא ליטלו מעל גבי חמורו אסרתו ואתה בא להתיר לטרוח ולהביא כלים ולטלטלו בידים לבסוף. ואינו דומה למה שהתיר רב הונא להביא כרים ולהניח תחת שליפי זוטרי, דהתם לא מטלטל ליה בידים, אבל מנער הוא את הכר והן נופלין מאליהן. כך נראה לי.
הא דאקשינן: והא מבטל כלי מהיכנו: ואוקימנא בשליפי זוטרי, כלומר שיכול לנערן, משמע דכל שיכול לנערן לא חשבינן ליה כמבטל כלי מהיכנו, דבטול לשעה אינו בטול אלא אם כן הוא מבטלו לכולי יומא. איכא למידק דהא אמר רב חסדא בפרק כירה (מב, ב) אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה, וקא מפרש רב יוסף טעמא התם משום דקא מבטל כלי מהיכנו, והא ביצה כשליפי זוטרי הוא ויכול לנערה. ותירץ הרב רבינו זרחיה הלוי ז"ל דהתם מבטל כלי אצל הביצה לכולי יומא. ואינו מחוור בעיני כלל, דאם כן מאי קא מקשי עליה ממתניתין נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ואיצטריך לשנויי ניצוצות אין בהם ממש, וכן מנותנין כלי תחת הדלף, ומנא ליה דתנא במבטל ליה לכולי שבת מיירי. אלא יש לומר דלא התירו אפילו בטול לשעתו אלא להצלת הפסד מרובה, וכדאיתא בסמוך גבי עששיות מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו קא משמע לן דלא התירו אלא משום הפסד מרובה.
והא דמקשה התם מכופין את הסל לפני האפרוחין שיעלו וירדו, ופרקינן משום דמותר לטלטלו אחר שירדו, דאלמא לא חיישינן לבטול שעה. יש לומר דהתם נמי הפסד מרובה הוא שאם לא יעלו לקיניהם מתפזרים אילך ואילך ויאבדו. ואי נמי כיון דעשויין לירד מעצמן ואין צריך לטלטלו אפילו מן הצד לא חיישינן. ואם תאמר כיון שהכר מלאכתו להיתר למה לא יטלטלנו אפילו משום הפסד מועט, כיון שהוא יכול לנערו בכל עת שיצטרך לו. יש לומר דלענין הצלה חששו שמא יביא כלי דרך רשות הרבים, אלא שבמקום הפסד מרובה לא חששו.
הא דשרי הכא רב הונא בשליפי זוטרי: ולא אסר משום דאין כלי ניטל אלא לדבר שניטל, אע"ג דמשמע פרק כירה (מג, ב) גבי נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות דרב הונא אית ליה דרבי יצחק. כבר כתבתי שם בארוכה בסייעתא דשמיא.
היתה בהמתו טעונה טבל ועששית מתיר את החבלים: פירוש: דוקא טבל שאין צריך כלי כגון תבואה אבל חבית יין של טבל שהוא צריך לכלי מביא כרים ומניח תחתיה, ואמרינן עלה התם (לעיל מג, א) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן, והכא הכי קאמר היתה בהמתו טעונה טבל אינה נוטלו בעצמו לפי שאינו ראוי לטלטל וכדתנן בפרק מפנין (קכו, ב) אבל לא את הטבל, ואם טעונה עששית דומיא דטבל דהיינו כולסא שאינו ראוי ביומיה לכלום אינו מביא כלים ומניח תחתיה.
בכולסא: הא דאוקמא בכולסא ולא אוקמא בקרני דאומנא ובשליפי רברבי, איכא למימר משום דדומיא דטבל קתני שאינו ראוי עד שיתקננו ואפילו בחול, ועששית נמי שאינו ראוי אפילו בחול עד שיתקננו.
מכניס ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחר: ואע"ג דטלטול מקצת דבר המוקצה כטלטול כולו, וכדתנן לעיל בפרק שואל (קנא, א) עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיו בו אבר, הכא משום הפסד בהמתו, ועוד דטלטול מן הצד הוא שאינו מטלטלו ביד אלא בראשו התירו.
והא איכא צער בעלי חיים: כלומר: שהיא מדאורייתא. ופירש"י ז"ל שהוא דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי בטול כלי מהיכנו דרבנן. ונראה שהוא ז"ל סבור דאהא דקאמרינן מטנפי וקא מבטל כלי מהיכנו קאי, אבל הר"ם ב"ן ז"ל הקשה עליו דאפילו תמצי לומר דצער בעלי חיים דאורייתא למה יבטל כלי מהיכנו לדחות ודאי של דבריהם בכדי, אדרבא יתיר חבלים ואע"ג דמצטרו זיקי, דאי משום הפסד הא לא שרינן לבטל כלי מהיכנו אפילו במקום הפסד מרובה בשליפי רברבי. אלא אעיקר עובדא קאי, כלומר מפני מה לא רצו לפרקה ומשום דלא ליצטרו זיקי, והא צער בעלי חיים דאורייתא וקא עביר אדאורייתא, ופריק קא סבר צער בעלי חיים דרבנן, ובמקום פסידא לא חששו לצער בעלי חיים. וזה נכון.
שתים בידי אדם ואחת באילן כשרה ואין עולין לה ביום טוב: פירוש: מפני שהיו רגילין להניח חפציהן על הסכך ונמצא משתמש באילן. אי נמי בשתחתית הסוכה נסמך על האילן דכל שעה שהולך בסוכה משתמש באילן, וכן פירשו בתוס' ז"ל. אבל אילו היה הסכך נסמך על האילן ואינו משתמש על גבי הסכך מותר, שאינו אסור להשתמש תחת צליו של אילן עצמו וכל שכן תחת צל הסוכה הנסמכת באילן.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
אמר רב הונא היתר בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומטה תחתיהן ומוקמינן לה בקרני דאומני דלא חזי לה וקשיא לי דא"כ מוכיח מיכן דקסבר ר"ה שמותר לטלטל כלי הניטל לצורך דבר שאינו ניטל בשבת ולעיל בפ' כירה אמרי' ר' יצחק אמר כשם שאין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל עיצתה כך אין כופין עלי' כלי בשביל שלא תשבר קסבר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת ואמרי' התם אמר להו רב שבת פיקו אמרן לי' לר' יצחק כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל דאמר ר"ה עושין מחיצה למת בשביל החי ואין עושין מחיצה למת בשביל המת כו' אלמא קסבר ר"ה אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל כר' יצחק והכא היאך היה מתיר להניח כרים וכסתות תחת קרני דאומני שהם מוקצים וי"ל הדר בי' ר"ה מההיא משום דאותבינן התם לרב יצחק מטובא מתנייתא ואוקמינהו בשינויא דחוקי:
והא קא מבטל כלי מהיכנו בע"כ אית לן לפרושי דהני קרני דאומני הן מוקצין מחמת חסרון כיס דקפיד עלייה ושמא ישברו מפני שהן של זכוכית ומוקצה מחמת חסרון אפילו לצורך מקומו אין מטלטלין אותו כיון דקפיד עלוי' שאילו היה קרני דאומני כמו כלים שמלאכתן לאיסור אמאי אמרינן דקא מבטל כלי מהיכנו השתא גרני גופייהו מצי לטלטולי לצורך מקומון וכרים וכסתות שתחתיהן לא כ"ש וה"נ אמרן לעיל בשלהי פרק תולין במנעל שעל האמוס לאביי שאם היה ריבוי מותר לנענע המנעל והאמוס נופל ולא הוי מנעל בסיס לאמוס וליתסר משום דאמוס גופי' לצורך גופו מותר הוא הילכך אין לפרש קרני דאומני אלא מוקצין מחמת חסרון כיס שאסור לטלטלו אפי' לצורך מקומן וה"ה נמי לכרים שתחתיהן:
בשליפי זיטרי פירש המורה משואות קטנים ששומט הכר מתחתיהן ונופלין על כר שני וכן עד שמגיעין לארץ אי קשאי ולימא הכרים נעשו בסיס לדבר האסור ויהא אסור לטלטלן. דהא הניח מדעת הוי ובמניח אמרי' גבי מעות שעל הכר דנעשה בסיס לדבר האסור ואסור לנער הכר וה"נ יהא אסור לשמוט הכרים מתחתיהן ואין לומר דלא יקרא בסיס אלא כשמניח מבע"י אבל כשמניח בשבת לא דהא בפ' כירה מותבינן למ"ד אין מבטלין כלי מהיכנו מחבית של טבל שנשברה שמביא כלי ומניח תחתי' והא קא מבטל כלי מהיכנו וכן מנותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות וכן מכופין את הסל לפני האפרוחין וכל אלא בשבת מניחן וקרי להו ביטול כלי מהיכנו ולא אמרי' שאם יצטרך לכלי ישפכנו במקום אחר שכיון שהניח הטבל לתוכו בשבת נעשה בסיס לדבר האיסור ואסור לטלטלו תשובה התם אע"פ שהניחו בשבת ע"ד לעמוד שם הניחן ולא לפי שעה והילכך נעשו בסיס לדבר האסור אבל הכא לפי שעה הניח הדברים שלא ישברו בעת נפיילתן ואל שיעמדו עליהן כל היום הילכך מותר לשומטן:
שתים בידי אדם ואת באילן כו' מם שפירש המורה שסכך הסוכה סמך על אותן שתים בידי אדם ועל האילן אע"פ שלשון הגמרא מוכיח כן דכתיב במקצת ספרים ואנח סכך עלוי' אינו נ"ל כלל דהכי תני רישא העושה סוכתו על גבי הגמל או ע"ג האילן כשירה ואין עולין לה ביו"ט והתם בע"כ שעשה קרקעית הסוכה על האילן משמע וסביב לה עשה דפנות למעלה ובתר הכי תני שתים באילן ואחת בידי אדם או שתים בידי אדם או שתים בידי אדם ואחת באילן כשרה ואין עולין לה ביו"ט דלא מבעי' כשעומדת כל קרקעית על האילן לבדו שאין עולין לה אלא אפי'ק על האילן ועל שתים בידי האדם אין עולין לה והדר תני העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה ההיא ודאי מיירי שעשה האילנות דפנות לסוכה וקרקע עולם הי' קרקעית הסוכה אבל שתים בידי אדם קרקעית הסוכה סמך עליהם ולמעהל מהן עשה הדפנות והסכך וגם המורה שם בסוכה פירש כדברי:
לא דכפיי' לאילן כו' פי' כפף האילן וסמך התקרה עליו ומפני זה אין עולין לה שהוא משתמש ע"ג האילן אבל לעולם אם חקק בצדי האילן ושם שם רשי הקורות התקרה עולין לה ביו"ט דצדדין שרי אי הכי אימא סיפא כו' פי' אי אמרת דכפיי' לאילן א"כ אע"פ שעשה שלש בידי אדם אמאי עולין לה ביו"ט והא כל עיקר התקרה היא סמוכה על האילן א"ו דחק הוא ומש"ה עולין לה ביו"ט דיכולה לעמוד בלא האילן ומהדר אלא הב"ע בגווזא פרסכנא פי' לעולם צדדין מותרין והככא כגון דסמך התקרה על האילן ומיהו לא תימא דכפיי' לאילן אלא כמות שהיא עומד סמך ראי הקורות עליו והילכך כשעשה שתים בידי אדם זו בצד זו ואחת באילן אין התקרה יכול הלעמוד באל סמיכת האילן אבל אם עשה שלש בידי אדם ואחת באילן כל עיקר התקרה אינה סמוכה אלא על השלש שבידי אדם והאילן לא עשאו אלא כעין כותל בעלמא מן הצד וזה שינה עכשיו שכשהיינו אומר' דכפיי' לאילן משמע שכל סמך התקרה היא על האילן והשלש שבידי אדם הן מקצתן כמו כתלים בעלמא אבל השתא דלא כפיי' לאילן אלא סמך הקורות עליו כאשר הוא עומד יבא יפה שבשבתים בידי אדם לא סגי דלא יסמוך האילן התקרה אבל בשבלש יכולה לעמוד התקרה על שלש וא"צ לסמיכת' האילן וה"ה נמי אם היו שתים בידי אדם כעין מבוי ושם התקרה עליהן ואחת באילן שעולין לה דהשתא נמי ינטל האילן והאי יכולה לעמוד ואתיא בזה הכלל והא דנקט שלשה בידי אדם דהכי ודאי יכול לסמוך התקרה עליהן בלא האילן אבל השתים בידי אדם פעמים יכול ופעמים אינו יכול אם הם זו כנכד זו יכול אבל זו בצד זו אינו יכול והמורה משבש א"י הכ"י ואומר ה"ג אלא מאי צדדין אסורין כו' ואינו נ"ל כלל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה