סמ"ג לאו סה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · סמ"ג · לאו · סה · >>


לאו סה - שלא לעשות מלאכה בשבת


הלכות שבת
צוה (א) הקב"ה בדברות הראשונות ואחרונות שלא לעשות מלאכה בשבת שנא' וביום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה והזהיר גם באמור אל הכהנים ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו וענש בפ' ויקהל וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת ומיתה (ב) זו נתפרשה בפר' מקושש שהיא בסקילה בזמן שיש שם עדים והתראה אין שם עדים והתראה הן בכרת ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה, ומה (ג) הן המלאכות שנינו במסכת שבת אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואלו הן החורש, הזורע, הקוצר, המעמר, הדש הזורה הבורר, הטוחן, המרקד, הלש, האופה, הגוזז את הצמר, המלבנו והמנפצו, והצובעו, והטוואו, המיסך, העושה שתי בתי נירין, האורג שני חוטין, הפוצע שני חוטין, הקושר, המתיר, התופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות, הצד צבי, השוחטו, המפשיטו, המולחו, המעבדו, והממחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב ב, אותיות, הבונה, הסותר, המכבה, המבעיר, המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות, כל אלו המלאכות וכל (ד) שהוא, מעניינם הם הנקראים אבות מלאכות, כיצד הוא עניינם:

החורש (ה) אמרינן התם דהחורש או החופר או העוש' חריץ הרי זה אב מלאכה שכל אחד ואחד חפירה היא בקרקע וענין אחד הוא וכן (ו) אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנו' או המבריך אילנות או המרכיב או הזומר גפנים כל אלו אב אחד הם מאבות מלאכות וענין אחד הוא שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוין ועל דרך זה שאר האבות ותניא (ז) רבי יוסי אומר הנה אבות מהנה תולדות והתולדות הם המלאכות שאינן מעניין האב אלא דומים לאב, כיצד כדאמר בשבת היתה (ח) לו גבשושית פירוש כעין תל קטן ונטלה או שהיתה לו גומא וסתמה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש ובריש (ט) מועד קטן מסיק אביי דמשקה מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע וכן בשאר האבות יש להם תולדות על דרך זו שאמרנו, אחד העושה אב מאבות מלאכות או תולדה מן התולדות במזיד חייב כרת בעדים נסקל בשוגג חייב חטאת קבועה ואין בהן הפרש אלא לענין הקרבן כדמפרש בשבת [דף ע"ג] שאם עשה שתי אבות או שתי תולדות משתי אבות בשוגג בהעלם אחד חייב שני חטאות ואם עשה אב ותולדה שלו בשוגג בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וכן העושה הרבה מלאכות מעין מלאכה אחת כאותם שהזכרתי למעלה שחורש וחופר ועושה חריץ בשוגג בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, מההיא (י) דמועד קטן שהבאתי למעלה יש ללמוד שצריך ליזהר כשאוכלין בשבת בפרדס ורוחצין ידיהן שלא יפלו מים על העשבי' ואע"ג דקיימא לן [בספ"ב דביצה] כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר הא אמרינן בשבת [דף קל"ג] ובכתובות פ"ק [דף י'] דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות פירוש הוא מודה בדבר שאי איפשר למי שפסקו ראשו ולא ימות והכי נמי בשנופלין המים אי איפשר שלא ישקה העשבים ומגדל אמנם לפי' הערוך שמפרש דפסיק רישיה בדבר דלא ניחא ליה מותר וראיותיו מפורשות לפנים במלאכת שחיטה אין ראייה לנו לאסור לכל הפחות באוכל בגנות חבירו שאינו נהנה בגידול העשבים ואף אם יהא אסור במים ביין ששורף את העשבים אין לחוש, תניא (יא) רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ומסיק עולא בשבת [דף כ"ט] מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר מסקינן (יב) בפ' המצניע האידנא דקיימא לן כר' שמעון שרי אפילו לכתחילה לרבץ את הבית אבל (יג) לכבד אסור כדאמר בפ' כל הכלים [דף קכ"ד] רבי אליעזר אומר אף מכבדות של תמרה מותר לטלטל בשבת ומדקדק אי מחמה לצל אמאי ואם היה מותר לכבד את הבית מה היה שואל אמאי הא ר"ש מתיר לטלטל דבר שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל אלא ודאי שמע מינה (יד) שאסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות שהיא תולדה דחורש וכן אמרן חכמים בשבת [דף פ"א] שאסור לפנות בשדה ניר בשבת גזירה שמא ישוה גומות שהיא תולדה דחורש ומותר לדרוס הרוק שעל גבי הקרקע והולך לפי תומו כדאיתא בשבת [דף קכ"א] ונשים המשחקות באגוזים וביוצא בהן אסורות לשחק בהן בשבת שמא יבאו להשוות גומות כדאיתא בעירובין [דף ק"ד] ואף על פי כן אין למנוע להם כי שמא לא יניחו בשביל כך והנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין, ופי' רבינו יצחק בכל אלה שמא ישוה גומות במתכוין שישכחו שבת מחמת טירדתם שהרי דבר שאין מתכוין מותר ובלבד שלא יהא פסיק רישיה:

הקוצר (טו) תניא בשבת [דף ע"ג] הקוצר (טז) בתבואה הבוצר בענבים הגודר בתמרי' המוסק בזתים האורה בתאנים כולן מלאכה אחת הן העושה אותם בשוגג בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, תולש חייב משום קוצר לפיכך אסור לרדות דבש מכוורתו מפני שהוא כתולש כל מקום שתמצא חייב חטאת הוא באב מלאכה או תולד' דאורייתא וכל מקום שתמצא פטור אבל אסור היא תולדה דרבנן' ותנן בביצה [דף ל"ו] אלו משום שבות אין עולין באילן ומפרש שם גזירה שמא יתלוש ואמרינן נמי בעירובין [דף ק'] אסור להלך על גבי עשבים בשבת במקום שאי איפשר לו שלא יתלוש ואמרינן נמי בסוכה [דף ל"ז] אתרוג במחובר אסור להריח בו דכיון דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למגזייה כל אלה וכיוצא בהן היא תולדה דרבנן וכן אמרו [בעירובין דף ק,] אין עולין באילן בין לח בין יבש ואין נתלין באילן ואין נסמכין באילן ולא יעלה מבעוד יום לישב שם כל היום כולו ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל גזירה שמא יעלה ויתלוש ואמרינן בעירובין [דף צ"ט] אילן שאין שרשיו גבוהים מן הארץ שלשה טפחים הרי הן בארץ ומותר לישב עליו, פירות שנשרו [* עיין בתוס' פ"ק דביצה בד"ה גזירה שמא דף ג'] בשבת אסור לאוכלן עד מוצאי שבת גזירה שמא יתלוש וטעם זה הוא דווקא בפירות האילן שקלים הן לינשר ובעודה בכפו יבלענה אבל בלפת וצנון שהוא צריך מרא וחצינא להסירם לא יועיל טעם זה אלא טעם הקצאה דהוי כמוקצה דגרוגרות וצימוקין דמודה ר' שמעון כמה שפירש רבינו שלמה בביצה [דף כ"ד] דמודה רבי שמעון במוקצה דמחובר וטעם הקצאה לא שייך בפירות האילן דאיכא יושב ומצפה מתי יפלו, [ביצה דף ל"ו] אין רוכבין על גבי בהמה בשבת גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה ואין נתלין בבהמה ולא יעלה עליה מבעוד יום לישב עליה בשבת ואין נסמכין לצידי בהמה וצידי צדדין מותר כדאיתא בפרק בתרא דשבת [דף קנ"ה]:

המעמר (יז) כל כינוס דבר גידולי קרקע נקרא מעמר כדאמר בשבת אמר אביי האי מאן דעביד חלתא חייב אחת עשרה חטאות חלתא פי' כוורת ואחד מן החטאות הוא מפני כינום העצים הילכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות ולקבצם יחד דהוי כמעמר מיהו (יח) בפ' המביא [דף ל"ג] מוכיח שאין עימור אלא כשלוקחן ממקום גידולן ומקבצם יחד כעין קמה קצורה שמעמר השיבולין כדתנן התם מגבב עצים מן החצר ומדליק ואמר רבא בשבת האי מאן דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר ששם גדל המלח וכאן נמי יש לפרש במלקט קנים שנתלו שבמקום גידולם:

הדש (יט) תולדה דאורייתא היא דתניא הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן פי' דש בתבואה מנפץ, פשתן מנפט צמר גפן בקשת מגרעינים, תולדה (כ) דרבנן היא דמסקינן בשבת [דף קמ"ג] זתים וענבים אין סוחטין אותם ואם יצאו מעצמן אסורין ושאר הפירות כגון פרישין ועוזרדין סוחטין אותן לכתחלה בשבת תותים ורמונים אסור לסוחטן בשבת לדברי הכל ואם יצאו מעצמן אם הוכנו למשקה היוצא מהם אסור ואם לאוכלין היוצא מהן מותר כרבי יהודה, תו גרסינן התם [דף קמ"ד] אמר (כא) שמואל סוחט אדם אשכול ענבים לתוך קדירה שיש שם תבשיל אבל לא לתוך הקערה ריקנית קסבר המשקה הבא לאוכל כאוכל דמי פי' כאוכל המותר דמי כיון שבא מאוכל מותר ונכנס מיד באוכל מותר הילכך אף בשכת מותר לעשות כן אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדירה ולא לתוך הקערה ואם יש בקערה פירורין שפיר דמי ודוקא ביום טוב ועז העומדת לאכילה שיכול לשוחטה ביו"ט אבל לא בשבת וכן פי' רב יהודאי גאון ראיתי כתוב בהלכות גדולות קדמוניות דרב יהודא גאון שרי למיעבד ביומא טבא מידי דמישתי ביומי כי מיפא ובשולי וליכא למיחש משום סחיטה ושריוה רבנן במתיבתא עכ"ל ואיני רואה היתר סחיטה בי"ט אלא כעין שביארנו וכן כתב מורי רבי' יהודא בשם ר' יצחק כי הר"ר יוסף התיר לדוך שומן בי"ט ולקחת הבוסר ולדוך ולסחוט משקין של הבוסר על השומן הנדוכין משום דהוי משקין הבא לאוכל כסחיטת אשכול בקדירה ולא הודה לו רבי' יעקב דדווקא נקט אשכול של ענבים שענבים ראוין לאכילה אבל בוסר אינו ראוי לאכילה כי אותן שאוכלין בטלה דעתן אצל כל אדם והוי כבורר אוכל מתוך פסולת עכ"ל מורי, גרסינן בכתובות [דף ס'] גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן והא דאמר ביבמות [דף קי"ד] נוהגין היינו שהיינו יונקים מבהמה טהורה ביום טוב אומר רבי' יעקב [בתו' שם] דמשמע הלשון דבבריאים קאמר ובמקום צערא צמא לא גזרו רבנן בי"ט אבל בשבת אסור וגונח אף בשבת מותר מסקינן התם בשבת [דף קמ"ה] כבושים ושלקות שסחטן לגופן מותר כשמואל ור' יוחנן למימיהם פטור אבל אסור כרב ושמואל דתנא דבי מנשה מסייע להו פי' כבושים כגון בשר ודגים ודברים אחרים נכבשים כחומץ ומלח ונקרא שוצ"י בלע"ז, דיני סחיטה אסור לאדם ליכנס במים בשבת אם בגדיו נוגעין במים פן יסחטם כדאמרינן בשבת [דף קי"ג] וסחיטה דמיא הויא תולדה דליבון שהיא אב מלאכה ואם הוא הולך לדבר מצוה כגון שהיה הולך להקביל פני רבו מותר ולא גזרינן מידי בדאמר ביומא [דף ע"ז] ואומר בפ' י"ט [דף י"ח] נדה מערמת וטובלת בבגדיה ואם יש טינוף בבגדיה מקנחת בסמרטוט, והורה רבי' יעקב לנשים מניקות שהתינוקו' ליכלכו בגדיה שמותרות ליטול ידיהם ולקנח במקום הליכלוך כדי שתוכל להתפלל שאין זה אלא דרך ליכלוך שאין מעביר מי רגלי' לבדה אלא מעביר המים האחרים עמהם וגם במקום מצוה הקילו בכמה מקומות כאשר בארנו ורבי' שמשון כתב בשם ר' יצחק שקשה לו לומר כך הואיל ומתכוונות לטהר הליכלוך והמסקנא כך היא הבגד שיש עליו טינוף שאין ליתן עליו מים דשרייתו זו היא כיבוסו כדאמר בזבחים [דף צ"ד] ובשבת [דף קמ"ב] מאחר שיש שם טינוף אבל אם אין שם טינוף אין נתינת מים בבגד קרוי כיבוס ואינו אסור אלא משום גזירה שמא יסחוט דהוי ליבון ובמקום מצוה לא גזור כדפירש לעיל וכן מקנח ידיו במפה שאינו מתכוין ללבן ואין שם רק מעט מים ואין אלא דרך ליכלוך בד"א במים אבל ביין ושמן ושאר משקין שאין מלבנין אין חוששין אם בגדיו טובל בהן ובלבד שלא יסחוט הבגד שאסור משום דש שמוציא מתוכו המשקה וליכא למיגזר שמא יסחוט לצורך המשקה הבלוע בבגד דאין זה רגילות שהרי אין חפץ באותן משקה ולכך מסננין יין בסודרין כדתנן בשבת [דף קל"ט] אבל סתימת בד וחבית שפיה למעלה והסתימ' היה מבגד או נעור' פשתן ובלוע' מיין אסור לתוחבה בחוזק בנקב לפי שהמשקה נסחט לתוך הכלי והוי דש כדאמרי' התם בשבת [דף קמ"א] לא ליהדק איניש אודרא אפומא דשישא פי' מוך בפי צלוחית ואם כן מן הצד כגון ברזא הכרוכה מקנבוס או פשתן והיא בנקב החבית מן הצד אם יש כלי תחת החבית לקבל מה שנופל אסור למשוך באותו ברזא לפי שהמשקה נסחט וגם אינו הולך לאיבוד כיון שיש כלי תחת החבית וחשוב כמו סתימת פך למעלה דאסור ואם אין כלי תחת החבית דהשתא מה שנסחט מן הבגד הכרוך בברזא נופל לארץ לאיבוד ולא ניחא ליה באותו משקה לפי' הערוך מותר למשוך בברזא ומביא ראיי' מדאמרי' בשבת [דף ק"ג] גבי תולש עולשין בשבת בקרקע חברו שאינו חושש לייפותו והוי פסיק רישי' דלא ניחא ליה שאינו חייב דלא הויא מלאכת מחשב' וכן מוכיח בשבת [דף קי"ו] גבי מפשיטין את הפסח ובסוכה [דף ל"ג] גבי ממעטין ענפים מן ההדס בי"ט דפסיק רישיה שאינו נהנה בו אינו אסור ומסוכריא דנזיית' דאסור להדוקה ביומא טבא [בשבת דף קי"א ובכתובות דף ו' ועיין שם בתו' ותמצא כל הסוגי' מתחלה ועד סוף] פי' סתימת נקב החבית זהו כשהו' למעלה שאין המשקה הנסחט הולך לאיבוד ורבי' יצחק בר' שמואל מפרש דאיסורא דרבנן מיהא איכא אע"פ שהמשקה הולך לאיבוד כדאמ' בשבת [קמ"ג] ספוג אם אין לו בית אחיזה אין מקנחין בו את הקערה מן השומן והמאכל אע"פ שהנסחט מן הספוג הוא דבר נפסד ומההיא דשבת אין ראייה נהי דחיוב חטא' ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא ובשבת עיקר הטעם מפני שאין שם שיעור להתחייב ובסוכה מצוה שאני ומסקינן שאסור למשוך בברזא הכרוכה במוכין אפי' היא מן הצד וגם אין כלי תחת החבית גרסי' בשבת [דף קל"ט] אמר זעירי נותן אדם יין צלול או מים צלולים לתוך המשמר ואינו חושש משום בורר אם יש בהן קיסמין קצת כיון שיכולין לשתותו כן מקודם ומשום סחיטה ליכא למיגזר אע"פ שהן מים שהרי המשמר' עשוייה לכך ולא קפיד בליבונה כדאמ' גבי פרוונקא בשבת [דף מ"ח] אבל בסודר במים אסור אבל ביין מותר ומכאן הורה רבי' יצהק בר' שמואל הלכה למעשה על משקין של שקדים כתושין מערב שבת שמותר לסננן דרך סדין או דרך מטפחת בשבת דמשום בורר ליכא כיון שיכולין לשתותו מקמי הכי בלא סינון ושמא יסחוט לא גזרינן אלא במים שהבגד מתלבן ומתכבס בכך פסקו רבותינו כי גיגית מלאה ענבים בעוטין ויש הרבה יין צלול בגיגית ושוהא שם שבוע או יותר מותר ליקח בשבת מן היין שבגיגית אע"פ שכל שעה יוצא המשקה מתוך הענבים השחוקין כיון שמע"ש היה שם כבר הרבה יין צלול ואותו שיוצא בשבת כל זמן שיוצא מעט מעט מתערב ומתבטל ביין שכבר יוצא ולבדו מעולם לא היה שם יין עליו שאם היה עליו כשיוצא בשבת שם יין קודם שיתבטל אין לו תקנה בביטול כדאמרי' [בביצה דף ג' וד'] דבר שיש לו מתירין כגון זה לאחר השבת אפי' באלף לא בטיל וכן כשהענבים שלמים ונותנין יין צלול עליהן וקורין אותו גרשפי"א מותר למשוך יין בשבת אע"פ שהענבים מתבקעין ויוצא מהן יין בשבת מאחר שבשעת יציאת היין מתערב ומתבטל ביין צלול של היתר והא דאמר בשבת [דף י"ט] במחוסרין דיכה אסור היינו כי ליכא יין צלול מע"ש ומתמצה היין בשבת מן הענבים המרוסקין וכן ענבים שדרכן היטב והוציא היין ונתנו שם מים לעשות תמד מותר למשוך מהן ולשתות ואפילו לא נתנו שם מים אלא היין זב ומתמצה מאיליו מותר כיון דשחקו היטב תחילה כר' ישמעאל דאית ליה במס' עדיות [דף נ'] ומייתי לה בשבת [דף י"ט] דכל מידי דאתי ממילא מיקמי שבת שפיר דמי ואין כאן איסור משום משקין שזבו כדתנן גבי הבוסר והמלילות שריסקם מע"ש והלכה בר' ישמעאל דמוקמינן סתם מתניתין דהתם כוותיה, המפרק ה"ז תולדה דדש החולב את הבהמה חייב משום מפרק וכן הסוחט זתים או ענבים חייב משום מפרק:

הזורה (כב) והבורר, והמרקד. אמר בשבת [דף ע"ג] שג' אלו דומין עניניהן זה לזה ומפני מה מנו אותם ג' מפני שכל מלאכה שהיתה במשכן מונין אותה בפני עצמה, המחבץ אמרינן התם [בדף צ"ה] שהיא תולדה דבורר וכן הבורר שמרים מתוך המשקין לרבא ה"ז תולדה דבורר ולר' זירא תולדה דמרקד כדאיתא בשבת [דף קל"ח], שם [דף ע'] פסק (כג) רבי' חננאל שיש שלשה עניני ברירות בלאלתר כיצד הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר בנפה ובכברה חייב בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור וביד מותר לכתחילה בד"א שבורר לאכול לאלתר אבל אם בירר להניח אפי' לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב ואפי' בירר ביד והבורר (כד) פסולת מתוך האוכל אפי' בידו ולאלתר חייב: הטוחן (כה) כל השוחק תבלין וסמנין במכתשת ה"ז טוחן וחייב ותולדתן א"ר (כו) פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן פי' שמחתך ירק תלוש וכן האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן פי' שמנסר עצים ליהנו' בנסורת שלהן וכתב רבי יוסף בשם רבי' שמואל שמותר לפרר לחם שמאחר שנטחן כבר לא מצינו טוחן אחר טוחן כתב הרב רמב"ם [הל"ש פכ"א הל"כ] הצריך לדוק פלפלין וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת ה"ז כותש ביד הסכין ובקערה אבל במכתשת חייב מפני שהוא טוחן וכן פירש רבי' יצחק בשבת [דף קמ"א]:

הלש (כז) תולדה שאסור ליתן מים לצורך פרה או תרנגולין בסובין כר' דאסר בשבת [דף קנ"ה] וסתם מתני' [דף י"ז] אין שורין דיו וסמנין כוותיה ואם נתן המים מבעוד יום מותר בשבת להוליך המקל פעם אחת שתי ופעם אחת ערב כדי שיהיו המורסן והמים מעורבין יחד ואמר ר' יהודא מנערן בכלי פי' ינענע הכלי היטב כדי שיתערבו יחד כדאיתא בשבת [דף קנ"ו] וחרדל שלשו מע"ש וכן שום שכתשו ורסקו מבעוד יום מבחול אמרי' בשבת [דף ק"מ] למחר ממחו ביד או בכלי פי' יערב בהן באצבעו או בכלי ונותן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרף הדבש בכף לתוך החרדל וצריך לומר הא דשרי לערב המשקה בחרדל או בשום בשבת היינו דווקא כשנתן המשקה מבעוד יום אבל בשבת אסור לתת מים או יין בחרדל או בשום שנשחקו מאתמול כדאיתא בירו' דשבת [פ"ז] האי מאן דשחיק תומא כד מפרק ברישיה חייב משום דש דמבחר בקליפות חייב משום בורר כד שחיק במדוכתא חייב משום טוחן דיהיב משקין חייב משום לש ומההיא דירוש' אין לאסור לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר דההוא דירוש' מיירי בקולף לאכול לאלתר ולכן אסור כמו שפי' רבינו חננאל למעלה וחייב משום דש דקאמר בירושלמי נראה לי דמיירי בשוחקו עם קליפתו שדומה לדש בתבואה אבל שוחק שום קלוף הוי טוחן גמור:

האופה (כח) אמרי' בפ' כלל גדול דה"ה מבשל ומפני שהתהיל בסדר פת נקט אופה תנן בפרק כירה [דף מ"ב] האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין מפני שהוא כלי ראשון אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי וגרסינן [שם איכא דאמר סבר רב יוסף למימר מלח הרי הוא כתבלין דבכלי ראשון מיהא בשלה אמר ליה אביי תני ר' חייא דמלח אינו כתבלין דבכלי ראשון נמי לא בשלה והיינו דרב נחמן דאמר צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא וזה הלשון נראה עיקר שאינו חולק על רב נחמן ולא כלשון אחר שחולק יותר מדאי על רב נחמן שאומר שמלח אפי' בכלי שני נמי בשלה כל זמן שהיד סולדת בו והמחמיר תבא עליו ברכה, גרסינן בירושלמי [פ"ג הלכה ה'] מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליו מלמעלה רבי יונה אומר אסור עירוי בבלי ראשון חיילה רבי יונה מן הדא וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר אין לי אלא שמבשל בו עירה לתוכו רותח מניין ת"ל אשר תבושל בו מכל מקום התיבון תמן כלי חרש בולע תבלין אין מתבשלין והתני אף בכלי נחשת כן אית לך למימר כלי נחשת בולע בתמיה וכן הלכה ואף על פי דקיימא לן כשמואל דאית ליה בפסחים [דף ע"ו] דתתאה גבר מכל מקום מודי שמואל בערוי דמבשל כדי קליפה לכל הפחות הילכך אם עירו מים רותחים מכלי ראשון על התרנגולת קודם שנמלחה אסור בה כדי קליפה שבישל בה דמה, אמנם אם הנוצה שוכבת באותו עניין בשעת העירוי שהנוצה מהלכת למטה מותרת לגמרי לפי שהנוצה מפסקת בין המים לבשר יותר מכדי קליפה ולכתחלה אין למלוג התרנגולת כי אם בכלי שני, כתב מורי שמעינן מן הירושלמי שאמרנו דדווקא על ידי עירוי שמבשל דבר חי כשמערין עליו בולע גם הכלי מה שמערין לתוכו אבל דבר המונח בכלי שני כבר אינו בולע שאין כח בכלי שני לעניין בליעה יתר מלענין בישול ומטעם זה אומר רבינו יצחק כשנמלגו תרנגולין הרבה בכלי אחת ונמצא אחת מהן טריפה שמעשים בכל יום שמתירין האחרות וכן הלכה ומה שנהגו לרחוץ צואר התרנגולת אחר שחיטה הוא מפני שפעמים נותנין אותו מים על האש להרתיח אחר המילוג ואם היה ממשות הדם בעין ורוחצות בו קערות אחר כך נמצא שהיה בו דם בכלי ראשון, דיני ענייני הטמנה מוכיחות ההלכות כי מותר לתת קדירה מע"ש על פיטפוט שקורין טרפיי"ד בלע"ז אע"פ שיש אש תחתיו ושוהה הקדירה שם בשבת כדאמרי' בפרק כירה [בדף ל"ו] שאם התבשיל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גכי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה כחנניא הואיל וסתם מתניתין כוותיה כדאמר רבא לשם ובתנור שהבלו גדול אסור. ואפילו תבשיל שמצטמק ויפה לו ומשביח להשהות הרבה על האש מותר בכירה ברבי יוחנן וכן פוסק רבינו חננאל אבל צריך ליתנו מבעוד יום כדי שיוכל להתחמם קודם חשיכה אם היה צונן והא דתנן לא יתן עד שיגרוף ומפרש בגמ' לא יחזיר ואפילו מערב שבת התם מיירי בשעה שלא היה יכול להתחמם קודם חשיכה אם היה צונן אבל לסמיך הקדרה אצל האש מותר אפילו סמוך לחשיכה ממש אבל לא נתבשל המאכל כמאכל בן דרוסאי אסור להשהותו ע"ג כירה ואפילו מבעוד יום אם אינה גרופה מגחלים או אינו קטומה ואם שכח ושהה אסור בשבת לאוכלה ולא דמי למבשל בשבת [בדף ל"ח] דקיימא לן בשוגג יאכל דהתם ליכא לאערומי שלא נחשדו ישראל לבשל במזיד, תבשיל חי שלא בישל כלל או שבישל כל צרכו אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות נעשה הכל כתבשיל חי ומותר לשהותו על גבי כירה בשבת שאינה גרופה ואינו קטומה ואף בתנור שיש לו הבל יותר מותר ופירש רש"י הטעם שהרי ודאי לא על דעת לאוכלה הלילה הניחה שם ולצורך מחר לא יבא לחתות שהרי יש לה שהות לבשל כל הלילה, ובחופה רגילין ליתן היורה מערב שבת על הפיטפוט שקורין טרפיי"ד והאש בוערת ומכסין היורה בנסרים ועבדי העכו"ם מחממין אותה בשבת אם לא נתקררה כל כך שלא היתה ראויה לאכילה דוגמת טעם מאכל בן דרוסאי קודם שחממו אותם העכו"ם א"כ אין חששא בחימום ושריא לאכול, ואע"פ שמותר להשהות הקדירה על גבי בירה שיש בה גחלים בוערות מכל מקום אם עושה הטמנה כמו שרגילין לעשות אם כן גילה בדעתו שלא תתקרר ומקפיד בכך אסור שהרי תנן [שם ד' מ"ז] אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפי' מבעוד יום ואפי' על גבי מלח סיד וגפת שהוא פסולת זתים [*) בשבת דף ל"ד ועיין בתו' דר"פ במה טומנין שמחלקין בין השהאה להטמנה ובפי' המשניות להרמב"ם ר"פ במה טומנין תמצא טעם דגזרינן גזיר' לגזירה בשכולה חדא גזירה.] גזירה שמא יטמין ברמץ ועל ידי כן שמא יחתה בגחלים ואפילו הקדירה מבושלת כל צרכה דהא בסתם קדירות שרגילין להטמין מיירי מתני' וסתם קדירות בין השמשות רותחות הן ומבושלות בל צורכן ומה שנותנין הקדירה על המקום שהוא חם מאד בשעה שטומנין אותה ופעמים נותנין אותה בגומא שחממוה היטב אין כאן איסור אף על פי שמוסיף הבל [הסוגיא בתוס' בד"ה דזתים ושם תמצא היתר להטמנה שלנו בדף מ"ח] דלא אסרי להטמין בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ אלא בדבר הדומה לרמץ שמטלטל ואסור לתת גחלים בוערות תחת הקדירה שמטמין אע"פ שאין גחלים סביבה כדאמר שם קופה שטמן בה אסור להניח הקופה על הגפת ואם מצא למחר קצת גחלים בוערות עם הדשן שטמן בו הקדירה אין בכך כלום כיון שעיקר הטמנתה היתה מדבר היתר ולהכי לא דמי למעשה דאנשי טבריא ולשוכח קדירה על גבי בירה בשבת דאסור דעיקר הדבר נעשה באיסור ופירות חיות מותר להטמין אפי' סמוך לחשיכה כיון שנאכלות כמות שהן חיות אמנם משחשיכה אסור להטמינם ולא להוסיף כיסוי עליהם אפי' על קדירה שאינה מבושלת כל צרכה אעפ"י שהתבשיל כמאכל בן דרוסאי דבתוס' כיסוי בשבת הוי ליה מבשל בשבת וכ"ש שאסור לתת התפוחים אצל האש בשבת לצלותן ולא חמים משחשיכה אלא כדי להפיג צינתן [בדף נ"א] אע"פ שאמרו אין טומנין משחשיכה אבל אם בא להוסיף מוסיף כיצד רשבג"א נוטל הסדינן ומניח הגלופקרין נוטל הגלופקרין ומניח הסדינין ובן היה ארשב"ג קולא אחרת בהטמנה כו' נר' לר"י '[בתו' שם] דלא גרסי' כיצד דתנא קמא לא שרי אלא להוסיף ולא להחליף רי שמעון בן גמליאל מתיר להחליף שאם בא לפרש דברי ת"ק באיזה ענין מתיר להוסיף והלא בשנוטל הגלופקרין ומניח הסדינין אינו אלא פוחת אלא ודאי חולקין הם והלכה כחכמים, ואם לא הטמין מבעוד יום אסור להטמין משתחשך אע"פ שהקדירה מבושלת כל צרכה והיכא דאטמין בהיתר מבעוד יום מותר ליקח מן התבשיל משתחשך ולחזור ולכסותו כדתנן [שם] נתגלה פי' משתחשך מותר לכסותו ותניא נוטל הסדינין ומניח הגלופקרין אבל נתגלח מבעוד יום אסור לכסותו משתחשך דדמי לתחלת הטמנה ולהכי נקט לשון נתגלה בדיעבד לדקדק דווקא נתגלה משתחשך אבל נתגלה מבעוד יום אסור לכסותו ורבי שמשון כתב בשם רבי' יצהק דאפי' נתגלה מבעוד יום מותר לכסותו משחשיכה כדמשמע הלשון ובלבד שלא יגלהו מבעוד יום, לדעת שלא לכסותו עד שתחשך אמנם ראיתי בירושלמי [פרק במה טומנין] נתגלה מבעוד יום מכסהו מבעוד יום נתגלה משתחשך יכסהו משתחשך תניא בחולין [דף ט"ו] ובכמה מקומות [בגיטין דף נ"ג ובכתובות דף ל"ד] המבשל בשבת בשוגג יאכל פי' אפי' הוא עצמו ואפי' בו ביום כדמוכח [בשבת דף ל"ח] במזיד לא יאכל דברי ר"מ פי' לא יאכל הוא ולא אחרים אבל למוצאי שבת יאכל אפי' הוא עצמו בכדי שיעשו ר' יהודא אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת פי' שוגג דרבי יהודא כמזיד דר' מאיר וכן מוכיח [בחולין דף ט"ו] דבעי לאוקמי מתניתין דהשוחט בשבת וביום הכיפורים שחיטתו כשירה ואסורה באכילה ליומה במזיד ורבי מאיר אומר בשוגג ורבי יהודא במזיד לא יאכל עולמית פירוש הוא לא יאכל אבל אחרים אוכלים שאם היה אסור אף לאחרים מה בין מזיד דר"י למזיד דר' יוחנן הסנדל' דאסר לכו"ע ומסקינן כי מורי להו רב לתלמידיו מורי להו כר' מאיר וכי דריש בפירקיה פסיק כרבי יהודא משום ע"ה הלכך כר"י נדרוש אנן אף על גב דקיימא לן כרבי מאיר ותנן נמי סתם משנה בתרומות המבשל בשבת בשוגג יאכל גרסי' בירושלמי דכירה לא תמלא אשה קרירה עססיות ותורמוסין ותתנם לתוך התנור ע"ש עם חשיכה ואם נתנה למוצאי שבת אסורים בכדי שיעשו אמר רבי יוסי בשוגג ורבי יהודא כו' מכאן שימתין בכדי שיעשו כדי שלא יהא נהנה ממלאכת שבת, בסוף פרק קמא דשבת מוכיח שמותר לתת סמוך לחשיכה שפוד של בשר או עוף אם הוא מנותח לנתחי' בתוך התנור ופיו מכוסה אף על פי שיש אש כתוך התנור ואע"פ שאינו כמאכל בן דרוסאי כרב אשי דשרי גדי בשיל ולא בשיל בין שריק בין לא שריק ומוקמינן לה [דף כ'] במנותח אבל עוף או טלה שלם אסור עד שיהא כמאכל בן דרוסאי דפסח דווקא שרי התם משום דבני חבורה זריזין הן אבל חוץ לתנור סמוך לאש אסור אף במנותח אלא אם כן הוא כמאכל בן דרוסאי קודם בדתנן [בדף י"ט] אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מכעוד יום ואמרי' עלה [בדף כ] וכמה כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי ומוקי לה [בדף י"ח] בבישרא אגומרי פירוש חוץ לתנור סמוך לגחלים ולצורך לאכול בלילה, תנן [בדף י"ט] אין נותנין פת לתנור עם חשיכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה רבי אליעזר אומר כדי שיקרמו פנים המדובקי' לתנור ולהקל אתא כדמוכח בירושלמי [*) פ"ק הלכ' י' ובתו' בשבת דף כ' מביאו ורש"י פי' שם להיפך, ובתו' מנחות דף נ"ז ע"ב ד"ה ושמעינן מפ' איזו קרוי הקרמת פנים:] דקאמר מודי רבי אליעזר בלחם הפנים כו' הילכך עוגה או פשיטיד"א או פלאד"ן יתנו סמוך לחשיכ' על מקום חם כדי לאפות בעת שיקרמו את פני העיסה תחתון ועליון ומה שבתוכ' כמאכל בן דרוסאי קודם השבת. מוכיח בפרק כירה [דף מ'] דיין ומים ושמן מותר לפשר בבלי שני כדאמר רבי לרב יצחק בר אבדימי הנח בכלי שני ותן אבל בכלי ראשון אסור לפשר גזירה פן יבשל וגם לתת כנגדה מדורה אסור לפשר אבל כדי להפיג צינתו מותר. כיון שאין דעתו להשהותו רק זמן מועט עוד מוכיח שם במעשה דאנשי טבריא שאסור לרחוץ כל גופו בחמין בשבת ואפילו להשתטף פסקינן כרבי יהודא דאסר אפילו הוחמו מערב שבת ואפילו בקרקע שאין כל כך לגזור פן יבא לחמם בשבת עצמה אבל בחמי טבריא ודוגמתם בקרקע דווקא מותר כדתניא מרחץ שפקקו נקביו מע"ש כו' ואסרו רחיצה וגם אסרו זיעה בלא רחיצה והתירו חמי טבריא והוא הדין אם אינו נכנס בחמין אלא רוחץ אבר אבר לבדו עד שירחץ כל גופו בעניין זה שאסור אבל פניו ידיו ורגליו מותר כשהוחמו מערב שבת ואפילו הוחמו בכלי ולא גזרינן פן יבא לחמם בשבת עצמה וכן אמר שמואל ותניא כוותיה חמין שהוחמו מע"ש למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב מלשון זה משמע שראוי להחמיר בשהוחמו ביום טוב יותר אם כן שמא אף בהוחמו בקרקע נאסור מה שאנו מתירין בהוחמו בע"ש שמוכיח שם שאם החמין הן בקרקע מותר לשפוך מן המים על כל גופו אבר אבר דהיינו להשתטף ברבי שמעון דמתניתין כוותיה דשריא להשתטף בעניין זה בד"א בהוחמו מערב שבת אבל בהוחמו בשבת אסור אפילו ידיו לחודיה אפילו הן בקרקע אבל ביום טוב תנן [שם] ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגלו וב"ה מתירין אע"פ שיש דברי' בשיטה זו שיש מפרשין השמועה בעניין אחר כן תופשים כל רבותינו עיקר באשר בארנו. בשבת [דף ד] מסקינן שאם שכח והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לו לרדות קודם שתאפה ויבא לידי מלאכה גמורה שרדיית הפת אע"פ שהיא אינה מלאכה אסרו אותה חכמים שמא יבא לאפות כדתניא בפרק כל כתבי הקדש [דף קי"ז] המדביק פת בתנור מבעוד יום וקדש עליו היום מציל ממנה מזון שלש סעודות ואומר לאחרים באו והצילו לכם ואע"פ שאינה מלאכה כשהוא מציל לא ירדה במרדה אלא בסכין כדי לשנות פסק הר"ר אליעזר אע"פ שאין בישול אחר בישול כדתנן בפרק חבית שנשברה [דף קמ"ה] כל שבא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת פירוש בחמין בכלי ראשון שנתכשל כל צרכו מכל מקום יש בישול אחר אפוי וצלי דקיימא לן כרבי יוסי דאמר [בפרק כל שעה דף מ"א] יוצאין בפסח במצות רקיקי שרוי אבל לא במבושל אחר אפיי' אע"ג שלא נמוח שהבישול שאחר כן מבטל האפייה ורבי מאיר ורבי יוסי הלכה ברבי יוסי וכן פסק בה"ג כרבי יוסי הלכה יזהר אדם שלא יתן פת אפוייה אף בכלי שני בשבת במקום שהוא סולדת בו וגם מצלי יזהר אדם ובשר או דג מבושל לא יתן אצל האש כחום גדול שהיד סולדת בו ואם עשה חילל את השבת וחוששני לו מסקילה וחטאת עכ"ל, ומכלי שני שכתב הרב דומה שתופס עיקר דיש דברים שמתבשלין אף בכלי שני כדאמר לעיל דמלח בכלי שני נמי בשלה ואין אנו בקיאין בדברים הקלים להתבשל וראוי להחמיר בכולן ובירושלמי דמעשרות [פרק קמא סוף הלכה ד'] גרסינן מה בין כלי ראשון לכלי שני אמר רבי בון בכלי ראשון אין היד שולטת בכלי שני היד שולטת אמר רבי יונה אף בכלי שני אין היד שולטת אלא עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני אמרינן בפרק כירה [דף מ"א] המיחם שפינהו ויש בו מים המים לא יתן לתוכו מים מועטים כדי שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירם:

הגוזז (כט) עיקרו של גוזז הוא שגוזז צמר או שער מעל (ל) הבהמה חיה ותולדה (לא) דאורייתא הוא דאמר ריש לקיש בפרק כלל גדול [דף ע"ד] התולש כנף חייב משום גוזז מפני שדרך כנף בתלישה והקוטמו חייב משום מחתך והמורטו חייב משום ממחק ובפרק הלוקח בהמה [דף כ"ה] מסקינן דשוחט בהמה בי"ט עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו ובעוף (לב) לא יתלוש מפני שהוא דרכו ובתולדה דרבנן דתנן בפרק שואל [דף קמ"ט] אין רואין במראה של מתכת בשבת ומפרש התם מפני שאדם עשוי להסיר בה נימין המדולדלות שאינן שוות לשאר שערות עוד יש תולדה דאורייתא ותולדה דרבנן בפרק המצניע [דף צ"ד] דאמר התם הנוטל מלא פי הזוג בשבת שהם שתי שערות חייב משום גוזז רבי אליעזר אומר אחת ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב ודבר זה אפילו בחול אסור משום לא ילבש גבר וגומ' ותנן [שם] התולש צפורניו בידו או בשיניו וכן שערו ושפמו וזקנו רבי אליעזר מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר צפורן שפירשה רובה וציצין שפרשו רובן ביד מותר בכלי פטור אבל אסור וביד מותר לא אמרן אלא שפרשו כלפי מעלה ומצערות אותו ונחלקו רבינו שלמה ורבינו יעקב בפירוש דכלפי מעלה אם לצד הגוף אם לצד החוץ לא פירשו רובן ביד פטור אבל אסור בכלי חייב חטאת:

המלבן (לג) תולדה דאורייתא למלבן אמרי' בזבחים אמר רבא זרק סודר למים חייב חטאת ומפרש (לד) טעמא דשריי' בגד זהו כיבוסו וליבונו כשיש שם טינוף ומכאן פוסק בהלכות גדולות אם נפל יין על בגד בשבת שאסור להשליך עליו מים ודיני סחיטה מפורשין במלאכת דש שיש סחיטה שהיא תולדת ליבון ויש שהיא תולדת דש, תולדה דרבנן תנן בפרק חבית שנשברה [דף קמ"ו] מי שנשרו כליו במים מהלך בהן ואינו חושש ובפרק משילין [דף ל"ה] מוכיח שפירוש מי שנשרו לשון נשירה ונפילה הגיע לחצר החיצונה שוטחם בחמה אבל לא כנגד העם ותני עלה רבי אליעזר ורבי שמעון אוסרין לשוטחן בחמה אפילו שלא כנגד העם סברי לה כרב דאמר כל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור והלכה כרב דסתמא תלמודא הכי אית ליה במסכת ע"ז [דף י"ב] גבי מעות שנפלו לפני ע"ז לא ישחה ויטלם מפני שנראה כמשתחוה לע"ז ואם אינו נראה מותר ומדקדק שם מאי אינו נראה אילימא דלא מיתחזי לעלמא והאמר רב כל דבר שאסרו חכמים וכו' וכן פסק רב אלפס ואמרינן בפרק תולין טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים ולא מבחוץ ומותר לגוררו בצפורן עוד אמרינן התם [בדף קמ"א] טיט שעל גבי רגלו מקנחו בקורה וכו' בפרק חבית אמרינן עוד המנער (לה) טליתו בשבת חייב חטאת ואוקמא בחדתי ואוכמי דקפיד עלייהו דהוי כמלבן פירש רבי' שלמה יצחקי ורבי' חננאל מפני האבק ורבינו יצחק קבל מרבי' יעקב שמנערו מפני מים או גשמים שנפלו על טליתו שבעניין זה מדברת משנתינו ודומה יותר תיקון מנעירה לצורך אבק בזבחי' [דף צ"ד] אמרינן שכשוך מותר במנעל כיבום אסור ותנן בשבת [דף קמ"ב] כר שיש עליה לשלשת יקנחנה בסמרטוט ואם הוא של עור נותן עליו מים עד שתכלה:

המנפץ (לו) בין במנפץ בין במלבן אין חילוק בין צמר ופשתן לדברים אחרים בד"א בפשתן שאין בו גבעולין אבל (לז) יש בו גבעולין הרי הוא תולדת דש תולדה דאורייתא דאמרינן בירושלמי [פרק כלל גדול דף י' עמוד ג'] ההין דנפיץ סיב או גמי או הוצין חייב משום מנפץ ההין כמו מי שמנפץ ומזה למדנו שהמנפץ את הגידין עד שיעשו כצמר כדי לטוות אותן הרי זה תולדת מנפץ וחייב:

הצובע (לח) מסקינן בפרק כלל גדול [דף ע"ה] לרב דשוחט חייב משום נטילת נשמה ומשום צובע כדאמרי' התם שרצונו שיהא נצבע בית השחיטה בדם כדי שיראו בני אדם שנשחטה מחדש ויקחו ממנו וגרסינן בתוספתא [פרק ט' דשבת] מניין למאדים שהוא חייב שנאמר עורות אלים מאדמים וגרסינן בירושלמי [פ"ז הלכה ב'] מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בשרביט בעורות האלים והדם נצרר שם ונצבע וגרסינן בירושלמי [שם] הפוקסת חייבת משום צובע פירוש כמין בצק מדבקת בפנים וכשנוטלתו מאדים וגרסינן נמי בפרק המצניע אשה (לט) לא תעביר שרק על פניה מפני שצובעת בכל (מ) אלה לא מצינו חיוב אלא כשאדם חפץ באותה צביעה:

הטווה (מא) אורך ד' טפחים [* כך הוא במיימוני פרק ט' דשבת ובסמ"ק מצוה ר"פ אכן סוגית הגמ' ומשנה דפ' האורג דף ק"ה וק"ו לא משמע כן דנותן שיעור לאריגה בסיט ולטוייה בסיט כפול ואח"כ כתב בעל הספר עצמו דשיעור לאריגה אורך ב' אצבעו' ולפי זה הי' שיעור טוייה אורך ד' אצבעות ולא ד' טפחים וצ"ע:] מכל דבר הנטווה חייב, המיסך (מב) אור"דיר בלע"ז, ועושה (מג) שתי בתי נירי' פיר' לי"צש בלעז, והאורג (מד) שני חוטים הוא הדין קולע שני נימין ושיעור (מה) האריגה והקליעה על אורך שתי אצבעות:

והפוצע (מו) שני חוטין פירוש מנתק שני חוטין לשם צורך אריגה ובספרי ארץ ישמעאל וספרד גורסי' הבוצע בבי"ת ופי' רבינו משה [בפ' ט' הל' י'] בוצע מפריש השתי מעל הערב או הערב מעל השתי לצורך האריגה תולדה (מז) דאורייתא גרסינן בפ' כלל גדול [דף ע"ד] אמר אביי האי מאן דעביד חלתא פיר' כוורת חייב משום אחת עשרה חטאות ושלש מהן מיסך ועושה שתי בתי נירין ואורג:

והקושר (מח) והמתיר אומר שם [בדף ע"ד] שכן ציידי חלזון קושרין הרשת ומתירין גרסינן בפ' אלו קשרים [דף קי"ב] גבי היתר רצועות מנעל הא דתניא חייב חטאת בדאושכפי פי' דרצען שתוחב ראש הרצועה במנעל דרך הנקב וקושרה בפני' שלא תצא והא דתניא פטור אבל אסור בדרבנן פי' תלמיד חכם שהרצועה שכורך סביב רגלו אינה כרוכה בחוזק ואינה מהודקת יפה ושומט' ולפעמים נועלו עם הרצועות הכרוכות סביב מנעלו בלא התרת קשר והא דתניא אידך מותר לכתחילה בדבני מהוזאי פי' שקושרין הרצועות סביב מנעלו ורגלו בדוחק וצריך להתירו בכל ערבית כך פירש רבינו שלמה ור"י (מט) מפרש שמנעל של תלמידי חכמים כורכין אותם בדוחק וקושרין ואין חולצין מנעליהן מרגליהם אלא בליל שבת לפי שלומדי' ככל הלילות של חול ושוכבי' מעט במלבושיהם הלכך פטור אבל אסור ולפי זה אסור לקשור שני ראשי האבנט ברצועות בתוך המכנסיים בשבת כי אם בעניבה וטוב לעשות בראש האבנט כמו שעושין לחגורות בעין בוקל"א בלעז או של ברזל או של שאר מתכת ומוכיח (נ) בשבת [דף קי"א] שכל קשר שחייבין על קישורו כך חייבין על היתירו וכל קשר שפטור אבל אסור כך היתירו וכל קשר שמותר לקושרו כך מותר להתירו גרסי' בירושלמי דאלו קשרים נשמטו רצועות המנעל מותר להחזיר הרצועות למקומן ובלבד שלא יקשור, חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו כרבנן דסתמא דתלמודא פריך בעירובין [דף צ"ו] גבי תפילין שאין מקושרות ולענביה מיענב':

התופר (נא) שני תפירות, אמר ר' יוחנן והוא שקשר שני ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט אבל אם תפר יותר על שתי תפירות אע"פ שלא קשר חייב שהרי מתקיימת התפירה ואמר מר זוטרא בר טוביה המותח (נב) חוט של תפירה בשבת חייב חטאת פי' שנתרווחה התפירה ונתרווחו הנקבים והוא מותח החוט להדק את התפירה חייב מדקדק (נג) הרב רבי אליעזר ממיץ למה אין תופר שתי תפירות חייב גם משום קושר שהרי אין מתחייב אלא אם כן קשרן ופוסק מכאן שאין נקרא קשר של קיימא אלא אם כן עשה קשר על גבי קשר אמנם יש קשרים שמתקיימין בקשר אחר כגון שקושר חבל אחד בראש ואינו קושר שני ראשיו וכיוצא בזה ודאי נחשב קשר של קיימא אף בקשר אחד:

הקורע (נד) על מנת לתפור שתי תפירות שכן יריעה שנפל בה דרנה פירוש תולע קורעים אותה ותופרים אותה אבל קורע להפסידה פטור מפני שהוא מקלקל ואמרינן בשבת [דף ק"ה] הקורע (נה) בחמתו או על מתו הואיל וחמתו שוככת בדבר זה הוי במתקן וחייב לר' יהודא שאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה אבל ר"י פוסק לפני' כר' שמעון [לקמן במלאכ' הצד מביאו]:

הצד (נו) מוכחת (נו) ההלכה [בדף ק"ו] שעיקר חיוב צידה הוא בדבר שדרך מינו לצוד אותו כגון חיה ועוף ודגים והוא שיצוד אותו למקום שאינו מחוסר צידה כגון שרדף אחרי הנצוד עד שיכנסו למקום צר שיכול ליטלו בשחייה אחת הצד (נח) את הישן ואת הסומא חייב הצד צבי זקן או חגר או חולה או קטן פטור הצד חיה או עוף שברשותו כגון אווזין ותרנגולים ויוני עליה פטור [שם בדף ק"ז] הצד פרעוש ר' יהושע פוטר הואיל ואין במינו ניצוד ואע"פ שר' אליעזר מחייב הלכה כר' יהושע וכל אלה שהוא פטור מ"מ אסור מדרבנן ואסור לצוד פרעוש בשעה שקופצת מכאן לכאן אבל בשעה שעוקצת מותר ליקח אותה ולהשליכה דדבר שאין בו אלא איסורא דרבנן במקום צערא לא גזרו. גרסינן כשבת [דף ק"ז] אמר (נט) שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר חד הא דתנן צבי שנכנס לבית וישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצידו אע"פ שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור וזה הפטור פי' פטור ומותר כדמסיים בסיפא הא למה זה דומה לנועל ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו ואידך דתנן במס' עדיות [דף ב'] המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה לחה פטור ומנלן דפטור ומותר דתנן בשבת [דף קכ"ב] שמטלטלין מחט של יד ליטול בה את הקוץ ופריך וניחוש דילמא חביל ביה ומקלקל בחבורה [*) בפרק הנחנקי תמצא כל הסוגיא דף פ"ד ופ"ה ועיין בתוס' פרק האורג שם ותמצא מבואר יותר:] חייב ומתרץ דאפי' חביל ביה הויא מלאכה שאינה צריכה לגופא ופטר עליה ר' שמעון ואין כאן אלא איסורא דרבנן ובמקום צערא לא גזור ואפילו לרבי יהודא דאמר מלאכה שאינה צריכא לגופה חייב עליה קסבר מקלקל בחבורה פטור ואין כאן אלא איסורא דרבנן ובמקום צערא לא גזור מכאן מביא רבינו יצחק ראייה [תוס' פ"ק דכתובות בד"ה האי דף ו'] דפסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור שהרי במתכוין להוציא לחה היה אסור מדרבנן אי לאו משום דבמקום צערא לא גזרו אע"פ שלעניין הפה הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה דאי ניחא בפה כי לא מכוין נמי חייב ואידך דתנן [בעדיות דף ב'] הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור ומנלן דפטור ומותר דתנן [שבת דף קכ"א] כופין קערה של חרס על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואת קטן ועל עקרב שלא תשוך, בריש שמנה שרצים מוכיח דהנך דפטורין ומותרין היינו אליבא דר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ושמואל אליביה מיירי אבל שמואל גופיה סבירא ליה בזבחים [דף צ"ב] כר' יהודא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבין עליה ופוסק רבינו יצחק דכרבי שמעון קיימא לן דהא רבא דהוה בתראה סבירא ליה בפרק נוטל [דף קמ"א] כוותיה, תנן [דף ק"ו] שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב פי' אע"פ שלא יצא מהן דם אלא נצרר דסופו לצאת ושאר שקצים שאין להם עור החובל בהן פטור פי' עד שיצא מהם דם דודאי אין סופו לצאת דכיון שאין להם עור מי מעכבו והצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור וברישא לא הוצרך לפרש לצורך שמאחר שיש להם עור סתם צידתן לצורך:

השוחט (ס) פירש שמואל [בשבת דף ע"ה] שוחט משום מאי מחייב משום נטילת נשמה שהיתה דאין עיבוד באוכלין ומ"מ (סט) מצינו איסור מליחת באוכלים מדרבנן שלא לעשות כמעשה חול כדאמרי' בשבת [דף ק"ח] דביצה לאביי מותר למלוח אבל צנון אסור למלוח כדי לשהו' בתוך המלח יותר מחתיכה אח' אבל לטבול פעם אח' במלה שרי כרב נחמן וכתב רבי' שמשון שיש ליזהר שלא למלוח בשבת פולין ועדשים שנתבשלו הרבה יחד עם קליפתן וגרסי' [שם] אין עושין מי מלח מרובין לתת בתוך הכבשים אבל עושים מי מלח מועטים ואוכל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל ואע"פ שר' יוסי חולק ואומר מסקינן בעירובין [דף י"ד] דאין הלכה כר' יוסי בהילמי הוא מה שאמרנו הלכך מותר לעשות מי מלח מועטין לערב מים עם מלח יחד ולשפוך על נתחי עוף צלוי ואפי' ר' יוסי שרי התם כשנותן שמן לכתחלה לתוך המים או לתוך המלח הלכך אפי' לר' יוסי אם מפזר מלח על נתחי העוף ואח"כ נותן עליהן מים או יין ומנענע יחד מותר ושמנונית העוף ולחלוחיתו ממתק כח המלח ובליל פסח שחל להיות בשבת מותר לערב חומץ ומלח או יין ומלח בשבת כדי לעשות בו טיבול ראשון כרבנן דשרו מי מלח מועטין אבל בחרוסת אומר ר' יעקב ורבי' יצחק שאינו נזכר במשנה עד טיבול שני ושם הוא עיקר עם המרור כדאיתא בפסחים [דף קי"ד] וקודם המצות אין למלאות כריסו ממנו, גרסי' בביצה [דף י"א] לגבי יו"ט אומר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בשר אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אח' רב אדא מערי' ומלח להו גרמי גרמי, ותולדה דרבנן לעיבוד עור כדתנא בביצה [שם] אין נותנין העור לפני הדורסן וב"ה מתירי' ומפרש שם שאפי' ב"ה אין מתירין אלא כדי שלא יבא להמנע משמחת י"ט מלשחוט בהמות ואם לא היה כן אסו' מפני שדומ' דריסת העור לעיבוד וכתב רבי' משה [פ"א] שהעושה כן בשבת הוה תולדה דאורייתא למעבד וחייב:

הממחקו (ע) תולדה דאורייתא א"ר יוסי בר' חנינא [בד' ע"ה ועיין שם בתוספות] השף את העור בין העמודים בשבת חייב משום ממחק ופי' בירושלמי[שבת פ"ו] שזו המחיקה היתה במשכן ואריב"ל הממרח רטיי' בשבת חייב משום ממחק גרסי' בשבת [דף קמ"ו] לא יתן שעוה בנקב המגופה מפני שהוא ממרח:

המחתכו (עא) המחתך מן העור כדי (עב) לעשות קמיע חייב וכל דבר שאדם מחתך ומקפיד על מדתו נקרא' מלאכ' מחתך כדאמר (עג) בשב' [דף ע"ד] דהחותך כנף לצורך חייב משום מחתך ואמר אביי [שם] האי מאן דעביד חלתא היא כוורת חייב י"א הטאות וא' מהן הוא מחתך קנים במדה, בפ' המביא מסקינן (עד) כי הנוטל קיס' של עץ מלפניו וקוטמו לחצות בו שיניו חייב וכל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה כגון תבן ועשבים לחין והוצין וכיוצא בהן מותר לקטום אותם בשבת מפני שאין בחיתוכן שום תיקון ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהן כדאמרי' התם דמפשח רבי יהודא אלוותה פי' אלוותה מקלות;

הכותב (עה) ב' אותיות, והמוחק (עו) ע"מ לכתוב במקום המחק שתי אותיות חייב סתם (עז) כתיבה אינה אלא בקלף ובדיו תולדה דאוריי' דתנן [בשבת דף ק"ד] כתב בסם ובסיקרא וכל דבר המתקיים חייב תולדה דרבנן בשבת [שם] כתב במשקין ובמי פירות וכל דבר שאינו מתקיים פטור אבל אסור תניא בשבת [דף צ"ד] הכוחלת רבי אליעזר מחייב חטאת והכמים אוסרין משום שבות ואמרי' (עח) בגמרא דכוחלת היא תולדה דכותב תולדה דרבנן למוחק דתנן בפ' שואל [דף קמ"ח] מונח אדם את ארחיו ואת פרפרותיו מפיו ולא מן הכתב מאי טעמא אמר רב ביבי גזירה שמא ימחוק ומסקינן אפי' בכותבו בכותל גבוה:

הבונה (עט) תנן הבונה כל שהוא חייב והקודח כל שהוא חייב ולמעלה במלאכת חורש הבאתי שהמשוו' פני קרקע בבית כגון שהשפיל תל או מילא חריץ הרי זה בונה וחייב וגרסינן התם [בדק"ב] עייל שופתא בקופינא דמרא פי' שהכניס עץ לחיות בית יד של קורדום בנקב הקורדום או בנקב המרא ה"ז תולדת בונה וכן כל כיוצא בזה וכן התוקע עץ בעץ כדאמרי' [שבת מ"ו] מטה של תרסיים לא יתקע ואם תקע חייב חטאת שיש בניין בכלים ודווקא במקום שצריך גבורה ואומנות יש בניין וסתירה בכלים אבל לא במקום שאין צריך גבורה ואומנות דהא תניא בשבת [דף קכ"ב] דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין ולא מחזירין גזירה שמא יתקע וכן מוכיח גבי החזרת תריסי' ומנורה של חליות שמתיר במס' ביצה [דף י"א] ובשבת [דף מ"ז] אמרי' שהיו עושים האמוראים מעשה כר' שמעון בן גמליאל דאמר אם היה רפוי מותר, המגבן את הגבינה ה"ז תולדת בונה כדאמרינן בשבת [דצ"ה] חולב חייב משום מפרק מחבץ חייב משום בורר מגבן חייב משום בונה ואינו חייב עד שיגבן כגרוגרת תולדה דרבנן דתנן בשבת [דף קל"ז] שחכמים אומרים אין תולין את המשמרת בי"ט מפני שאין עושין אהל עראי בתחלה בי"ט וכ"ש בשבת אמרינן פ' המביא [דף ל"ב] אהל קבע אסרה תורה וגזרו חכמים על אהל עראי משום אוהל קבע בניין קבע אסרה תורה וגזרו רבנן על בניין עראי משום בנין קבע ובשבת [דף קל"ט] אמרי' פרוונקא אפלגא דכובא שרי כולא כובא אסיר פי' בגד שמכסה פי החבית לא יכסה בו את כולה מפני שנעשה אהל אבל מכסה בו את מקצת פיח ובשבת [דף קכ"ה] גרסי' דחכמים אומרין אין עושין אהל עראי בתחלה בי"ט אבל מוסיפים עליו אף בשבת וכל מקום שיש אהל טפח מע"ש או מעי"ט למחר פושטו ומרויחו יותר דלא הוי אוהל אלא תוספת ושרי והכי נמי אמרינן בעירובין [דף ק"ב] זילו כרובו בודיי היא מחצלת ושיירו בח טפח למחר פשטוה דמוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי, מסקינן בשבת [דף ק"ד] נפל דופן שלישי של סוכה לא יעמיד בה כלים ולא יזקוף את המטה לפרוש עליה סדין לפי שאין עושין אהל עראי ודווקא דופן ג' שהוא מעיקר מחיצות המתירות את הסוכה אבל דופן רביעי שאינו מתיר הסוכה מותר לזקוף שם המטה לפרוש עליה סדין וגרסינן [בפ' כל גגות] שמואל ורב הוו יתבי בההוא חצר נפלה המחיצה המפסקת בין חצר לחצר אמר שמואל נגידו לי גלימא דקסבר דבלא שום מחיצה מטלטלין עד עיקר מחיצה דקסבר כיון שהותר למקצת שבת הותר לכולה הילכך אין מחיצה זו של גלימא באה להתיר אהדרינהו רב לאפיה דקסבר אם אין שם מחיצה אין מטלטלין בו אלא ד"א הילכך מחיצת הגלימא באה להתיר לטלטל ואסור לנטותה ובההיא עובדא הלכתא כשמואל דהא ק"ל שם [בדף צ"ג] דדיורין הבאין בשבת לא אסרי דהואיל והותרה מקצת שבת הותרה כולה וכן פסק רב אלפס [פרק כל גגות] הרי למדנו דכל מחיצה מן הצד שאינה צריכה להתיר שום דבר שמותר לנטותה בשבת ואמרי' נמי בשבת [דף קל"ח] ובערובין [דף ק"צ] וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו בשבת וכן כילת חתנים שאין בגגה טפח ולא נחית מפוריא טפח מותר לנטותה ומותר לפורקה בפ' כל גגות [דף צ"ג] דרש מרימר גידוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין ומסקינן שם שכן הלכה ולפיכך שתי חצירות זו למעלה מזו ויש בעליונה גידוד חמשה ומחיצה חמשה לא מיבעיא בתחתונה שמותר לטלטל בה הואיל ורואה פני עשרה שבזה אפי' רב חסדא שחולק [שם] על מרימר מודה אלא אף בעליונה מותר לטלטל בה גרסי' בעירובין [דף ק"א] ובגיטין [דף ל"ב] אמר רב יהודא ביעתא מדורתא פוריא קדרא חביתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור פי' רבי' יעקב [בתו' שם דף ק"א] ביעתא שני סדרי בצים וסדרי בצים מלמעלה ומדורתא שני סדרי עצים וסדר עצים מלמעלה פוריא היא כעין קיקח"א בלעז היא מטה גדולה שמחיצותיה מגיעות עד לארץ ונוטי' באמצעה עור גדולה וקושרין אותם בלולאות סביב סביב [בתו' פ' המביא ל"ב] וקידרא היא קדירה אחת על שתים חביתא חבית אחת על שתים שכל אלו דומים לבניין שמחיצותיהם מגיעות עד לארץ הלכך כשמתחיל מלמטה למעלה אסור [שם בתו' ד' ל"ג] ולא תימא דרב יהודה כרב סבירא ליה דקסבר כר' יהודא בשבת ובכתובות [דף ה'] דדבר שאין מתכוין אסור אלא אפי' לר' שמעון נמי אסור כיון שמתכוין לסדרם בעניין זה אבל לקבוע שלחן על סמיכותיו כיון שאין מחיצות מגיעות עד לארץ מותר בכל עניין מסקינן בשבת [דף קכ"ה] שפקק החלון בזמן שהוא מתוקן לכך אע"פ שאינו קשור ואינו תלוי מותר לפקק בו את החלון:

והסותר (פ) דווקא סותר ע"מ לבנות [עיין בשבת ובתוס' דף ל"א] אבל סותר ע"מ לקלקל פטור ויש סותר בכלים שמותר כדתנן בשבת [דק"מ ועיין שם בתו'] שובר אדם חבית לאכול ממנה גרוגרות וקאמר שמואל בביצה [דף ל"א] חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע וחותך אחד שבת וא' י"ט מכאן הורה הרב רבי אליעזר ממי"ץ שאם נאבדה מפתח של תיבה והוא צריך לפותחה לצורך שבת ישברנה לכתחלה ואין בדבר חשש איסור אבל רבי' שמשון כתב וזה לשונו אמר רבי דמההיא דבכל מערבין [דף ל"ד] יש ללמוד דדווקא בקשור בחבל מפקיע וחותך אבל פותח' של עץ ושל מתכת אסור לשבר ולהפקיע מדקשיא לן גבי נתן עירובו במגדל אמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר דפשיטא ליה שאין יכול להפקיע בפותחת וליטול העירוב אע"פ דסתם המגדל שבכל התלמוד הוא כלי כמו הצד צבי לבית וצפור למגדל וכמו ההיא דתחילת פ' כל הכלים [דף קכ"ב] עד כאן דבריו:

המכבה (פא) והמבעיר תניא בביצה [דף כ"ב] הנותן (פב) שמן לנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה מסקינן (פג) בשבת [דף י"ב] שאסור לקרות לאור הנר בשבת אלא אם כן קורא אחר עמו ובמקום אחד יקראו שניהן אבל אסור לקרות בשני מקומות אפי' בספר אחד כל זה שמא יטה הנר ונמצא מבעיר שממשיך השמן לפי הפתילה ואמר רבה [שם] ואפילו הנר גבוה שתי קומות לא חלקו באיסור אמר רב הונא [שם] ובאור המדורה אפילו עשרה בני אדם ואפילו בענין אחד אסור לקרות שקל יותר לנענע לפידים וביום הכפורים שרגילין לומר סליחות ותפילות לאור הנר וקורא בספר יחידי התם אימת יום הכפורי' עליו ואימת ציבור עליו וגם צורך שעה להרבות תחנונים אבל ליל יו"ט שחל להיות בשבת אין החזן אומר מעריב ופיוט בתוך המחזור לאור הנר ביחידי שאינו כל כך צורך שעה לומר פיוט [שם] אמר רבה בר שמואל אבל מסדר הוא ראשי הפרשיות פירוש מריץ בפיו ראשי כל הפרשיות בספר יחידי לאור הנר ומתוך שראש הפרשה שגור בפיו הוא נזכר בכולה וכן הדין בלילה ראשון של פסח שחל להיות בשבת וחפץ לומר האגדה לאור הנר אסור אלא צריך שיקרא אחר עמו בספרו ולעיין עמו מי שאינו יודע לקרות אינו מועיל ואם בעיוני כל ראש פרשה ופרשה יודע לגמור את כולה בעל פה טוב הדבר כדפרישית וכן מסקינן [בתוס' שם] שלא יפלה כליו לאור הנר [שם] וגם להבחין בין בגדו לבגד חבירו אסור למעלה בדיני הטמנה אמרנו דגרסינן במסכת שבת בשלהי פרק במה מדליקין [דל"ד] אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ של גחלים וזה אסור פן יחתה בגחלים משתחשך ותניא בכריתות [דף כ'] החותה בגחלים בשבת חייב שתים מפני שמכבה את התחתונות ומבעיר את העליונות דברי רבי אליעזר ברבי צדוק וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת בסוף פ"ק דשבת [בדף כ'] מסקינן שאסור ליתן עצים באש סמוך לחשיכה ערב שבת אלא אם כן נאחז האור ברוב העצים קודם חשכה אבל סילתי פירוש קיסמין דקין שרי [ובגמרא שם לא משמע כן וצריך עיון] דנדלקין בקל ובפחמין אפילו כל שהו נדלקין מותר שהולך ומתפשט האש מעט מעט וליכא למיגזר שמא יחתה בשבת [דף כ'] תנן שאין עושין פתילה שמדליקין בה בשבת מדברים שהאש מסכסך בו כגון צמר הנעשה מקליפה דקה שסמוכה לגוף הארז תחת הקליפה עבה וזה קרוי בלשון משנה לכש ולא בצמר העשייה מקליפה דקה הסמוכה לאילן ערבה תחת הקליפה עבה וזה קרוי בלשון משנה פתילת האידן ולא בפשתה שאינה נפוצה וקרוייה בלשון משנה חוסן [שם] וכן לא מצמרי הבהמות ולא משער ומאיזה דבר עושין פתילה מדברי, שהאור נתלית בהן כגון הפשתה הנפוצה ובגדי שש וקנבוס שקורין יקאנב"ו בלע"ז וצמר גפן שקורין קוטו"ן אומר רבינו יעקב [בתוס' שס בדף כ"ז כל הסוגיא] שמותר לעשות מהם פתילות וכן הוא מנהג בכל מקום ואע"ג דתנן [שם בדף כ"ז] כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן הני קנבוס וצמר גפן לאו יוצא מן העץ הם דאמר בפ' כיצד מברכין [דף מ"ב] כל היכא דשקיל פירא הדר מפיק גווזא מברכין בורא פרי העץ והני הענף אינו מוציא פרי בשנה שנייה [שם] ופשתן שהוצרך להתיר לפי שהוא קרוי עץ שנאמר ותטמנם בפשתי העץ ועוד אומר הרב רבי אליעזר ממיץ שאינו נקרא יוצא מן העץ אלא הנקלף מן העץ קליפה העליונה כעין פשתן דאי מפרש הגדל מן העץ לא הוצרך לשנות לכש ופתילת האידן [דף כ"א] כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו אם להעבות את הפתילה פירוש כדי להוסיף אורה אסור ואם להקפות את הפתילה כדי שתהא עומדת למעלה ולא תשלשל למטה מותר אמר עולא [בדף כ"ה] המדליק צריך שידליק ברוב היוצא פירוש ברוב הפתילה היוצא מן השמן או מן השעוה שמן שמדליקין בו בשבת צריך שיהא נמשך אחר הפתילה אבל שמנים שאינם נמשכין אחר הפתילה כגון זפת [כולם במשנה ריש פרק ב' דף כ'] ושעוה ושמן קיק ואליה וחלב אין מדליקין בהן מפני מה אין מדליקין [בדף כ"א] בפתילות שאין האור נתלה בהן ולא בשמני' שאין נמשכי' אחר הפתילה גזירה שמא יהא אור הנר אפל ויטה אותה בשעה שישתמש לאורה ונמצא מבעיר חלב מבושל כלומר מהותך וצלול וקרבי דגי' שנימוחו אין נותן לתוכו שמן כל שהו ומדליק דדילמא רבנן דאסרי לית להו דרב ברונא דשרי דקאמר תלמודא [עיין בדף כ"ד ודף כ"ו ומילתא דרב ברונא בדף כ"א] דלא מסיימי איזה תנא לית ליה דרב ברונא. [בדף כ"א] וכן כל שמני' שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן אפי' עירבן בשמנים שמדליקין בהן לא ידליק מפני שאינן נמשכין [בדף כ"ד] אין מדליקין בעטרן מפני שריחו רע שמא יניחנו ויצא וחובה עליו לישב לאור הנר [עיין בדף כ"ה] [דף כ"ו] ולא בצרי מפני שריחו טוב שמא יקח ממנו מן הנר ועוד מפני שהוא עף [שם] ולא בנפט לבן ואפילו בחול מפני שהוא עף ויבא לידי סכנה והלכה בחבמים שאומרין [בדכ"ד והמסקנא בדכ"ו] שמותר להדליק לכתחלה בשאר שמנים כגון שמן צנון ושמן לפת ושומשמין וכל כיוצא בהן אין אסור אלא אלו שמנו חכמים בלבד [במשנה ראשונה דף כ'] פסקו רבותינו שהזפת ושעוה וחלב מותר לעשות מהן כעין פתילה ארוכה שקורין קנדיל"א בלעז להאיר על השלחן בשבת דהא דתנן [שם] לא בזפת ולא בשעוה היינו לתת מהם חתיכה על הפתילה אבל לעשות כעין פתילה מותר כדאמר התם [בדף כ'] מהו דתימא לפתילתא נמי לא קא משמע לן דשרי ונר הדולק מערב שבת במרתף לראו' ולמשוך היין או בחדר אסור להיות מחלב כי אם מדברים שמדליקין בהן לאכול דאמר רב חסדא [בדף כ"א] שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם לצורך שבת מדליק בהן בחול בחנוכה דכבתה אין זקוק לה אבל בשבת בחנוכה אין מדליקין משום דמותר להשתמש לאורה ואיכא למיגזר שמא יטה ונר חנוכה היתה בחוץ על הפתח ושם לא היו אוכלין וקאמר דכיון שיכול להשתמש לאורח איכא למיחש לשמא יטה והוא הדין לנר של מרתף או של חדר גרסי' בשבת [דף כ"ב ודף ס'] ובפסחים [דף ק"א] אמר אביי כל מילי דמר הוא רבה הוה עביד כרב בר מהני תלת דעביד כשמואל שאומר שמותר להתיר ציצית מטלית זו וליתנו כטלית אחרת ושאומר הלכה כרבי שמעון שמתיר לגרור מטח כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ושאומר מדליקין מנר לנר פירוש לא מיבעיא נר של מצוה מנר של מצוה דשרי כיון דליכא בזויי מצוה וטעמא אכחושי מצוה עלה בקושיא [שם בדף כ"ב] אלא אפי' נר של חול מותר להדליק מנר של מצוה היכא שרוצה להדליק מנר של חול נר של מצוה אחרת וכתב הרב רבינו ברוך [בספרו סימן רכ"ט] הן נרות שבת הן נרות חנוכה הן נרות בית הכנסת מותר אבל נר של חול לצורך עצמה לכולי עלמא אסור כדמוכח בשבת [בדף כ"ב] דאמר התם דאין שוקלין דינרי זהב כנגד דינרי כסף של מעשר שני ואפי' לחלל עליהם מעשר שני אחר גזירה שמא לא יכוין משקלותיו ונמצא שלא שקל דינרי זהב של חול לצורך מצוה אמרינן בסוף כירה [דף מ"ב] אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו שמן בשבת שהרי מבטל כלי מהיכנו ואם נתנו שם מבעוד יום מותר [בדמ"ז] ונותנים כלי תחת הנר בשבת לקבל בו ניצוצות [הסוגיא בתוס' שם] ואסור ליתן בתוך אותו כלי מים ואפילו מע"ש מפני שהוא מקרב כיבוי הניצוצות ומוקמינן לה אפילו לרבנן דאמרינן בפרק כל כתבי [דף ק"כ] גרם כיבוי מותר וטעמא כיון שהמים בעין ובודאי יפלו הניצוצות ובכוונת כיבוי נותן המים הרי אלו כמכבה בידים אבל אלו צלוחיות של בית הכנסת שנותנין שם מים להגביה את השמן או שלא ישבר הכלי מותר [בפ"ק דף י"ב] כלים הדומין זה לזה ואינן ניכרין אלא בעיון הרבה אסור להקריבן לאור הנר ולהבחין ביניהם שמא ישחה ויטה לפיכך שמש שאינו קבוע אסור לבדוק כוסו' וקערות לאור הנר מפני שאינו מכירן גרסינן בפרק כל כתבי [דף ק"כ] ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עוד גדי על שידה תיבה ומגדל שאחז בהן האור וכן עושין מחיצה בכלים אפילו מלאים מים ואפילו חדשים הראוי' להתבקע ועל ידי כן תכבה הדליקה דגרם כיבוי מותר כדאיתא בגמרא [שם] אמר רב יהודא טלית שאחז בה האור נותנים בה מים [עיין שם בתוס' ולעיל בדיני סחיטה] מצד אחד אם כבתה כבתה וקאמר דסבר כר' שמעון בן ננס דשרי גרם כיבוי תנו רבנן [שם] נר שעל גבי טבלא כגון קרושו"ל בלעז שפתילה דולקת בו מערב שבת מנער הטבלא ונופלת ואם כבתה כבתה ומוקי לה [שם] בשכח דלא נעשה בסיס לדבר האסור מיהו אמרינן עלה בירושלמי כפרק כירה [דף ו, עמוד נ' ובתוס' שם מביאו] אמר ר' יוחנן קרוב זה לידי חיוב חטאת לפניו משום מבעיר לאחריו משום מכבה פירוש אם ימשך השמן לפניו או אחריו אמר שמואל בן ר' אבא קומי ר' אסא בכבתה א"ל תנוח רוחך ולא גרסינן בירושלמי ואם כבתה כבתה [שם בדף ק"כ] תנא נר שאחורי הדלת פירוש נר שנקבע בגוף הדלת כמו שרגילין להניח נרות חנוכה בדלת פותח ונועל כדרכו לייט עלה רב על מי שעושה כן דהוי פסיק רישיה דוודאי יכבהו ודווקא כשפותח ונועל כדרכו אבל בנחת בנחת ונזהר בשע' שפותח ובשעה שנועל מותר וכן כתב ר"מ [בפ"ה דף פ"ג] אמר שמואל [שם בדף ק"כ] פותח אדם דלת כנגד מדורה ולייט עלה אביי דגזר רוח מצויה שאינו מבעיר אטו רוח שאינה מצוייה שמבעיר תניא ירושלמי דפר' כירה נר המונח כנגד הדלת פותח ונועל בשבת ובלבד שלא יתכוין לכבות ולהבעיר רב ושמואל פתרין לה בששכח ומקללין למאן דעביד כן יכרת ה' לאיש אשר יעשינה. מסקינן בשבת [דקכ"א] הלכה שנכרי שבא לכבות הדליקה אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהם אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שכן שביתתו עליהם [שם דף קי"ד] דווקא קטן העושה לדעת אביו אבל כשאינו עושה לדעת אביו קיימא לן קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו [שם] אמר רבי אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד [ובכתובות ד"ע] קאמר למעוטי שאר איסורי שבת לאפוקי מהלכות גדולות שפירשו שאין חילוק בין דליקה לשאר אסורי שבת מסקינן בשבת [דף קי"ו] שאם נפלה דליקה בשבת בחצר שאינו מציל כל מה שבאותו חצר לחצר אחרת שבאותו מבוי אף על פי שעירבו גזירה שמא יכבה הדליקה כדי שיציל מפני שהאדם בהול על ממונו [בשבת דף מ"ד בתוס' שמתרץ מ"ש דנכי מת אמרינן איפכא] לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת וכלי' שהוא צריך להשתמש בהן בשבת ובגדים שיכול ללבוש שנמצא מתיאש מן הכל ואינו בא לידי כיבוי ואם לא עירבו אפי' מזונו וכליו אינו מציל ומהו מציל למזונו אם נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון ג' סעודות הראוי לאדם לאדם הראוי לבהמה לבהמה נפלה בשחרית מצילין מזון שתי סעודו' נפלה במנחה מזון סעודה אחת ומפרש רב הונא [שם דף ק"כ] בד"א בבא לקפל פירוש שבא לקבץ ממקומות הרבה כלים הרבה או שהיה ממלא כלי ומוציאו ומערה וחוזר וממלא אותו פעם שנייה הוא שאינו מציל אלא מה שהוא צריך לו אבל אם הציל כלי אחד בהוצאה אחת אף על פי שיש לו כמה סעודות מותר והיינו דתנן [שם] מצילין סל מלא ככרות אף על פי שיש בו מאה ככרות ומיירי בעניין זה והוא הדין אם פירש טליתו וקיבץ בה כל מה שיכול והוציאה מליאה בבת אחת מותר ואומר לאחרים באו והצילו לכם כל אחד ואחד מציל מזון שהוא צריך לו או כלי אחד שמחזיק אפילו דבר גדול והרי הוא של מציל אם לא רצה המציל לקחתו ונתנו לבעליו מותר לו ליקח הימנו אחר השבת שכר עמלו ואין זה שכר שבת שהרי אין שם מלאכה ולא איסור שלא הוציאה אלא במקום מעורב ומה שהוא מציל ללבושו לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול להתעטף ומוציא לחצר שאינה מעורבת כך פוסק רבינו ברוך [בספרו סוף סי' רמ"ה] אבל רבי משה כתב [פ' כ"ג] דדווקא במעורבת ופושט וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרי' באו והצילו לכם וכל אחד לובש ומתעטף ומוציא והרי הן שלו כמו המאכל שהרי מן ההפקר הן זוכין [בדף קט"ו] מצילין כל כתבי הקדש שיש בחצר לחצר אחרת שבאותה מבוי ואף על פי שלא עירבו ובלבד שיהא מבוי שלש מחיצות ולחי אחד [שם ובפרק במה אשה דף ס"א] הברכות הם התפלה והקמיעים אף על פי שיש בהן אותיות של שם ומענינות הרבה של תורה אין מצילין אותו מפני הדליקה פי' רבינו יצחק דווקא בימי התנאים והאמוראי' שלא נתנו ליכתב לא התלמוד ולא תפלות משום דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן אבל עכשיו שרבתה השכחה אנו מתירין לכתוב את הכל [בגיטין דף ס'] משום עת לעשות לח' הפרו תורתיך ושפיר מצילין הכל מפני הדליקה הן תלמוד הן תפלות [דף קט"ז] מצילין תיק הספר עם הספר אע"פ שיש בתוכו מעות ומכאן יש להוכיח שאם היו תפילין בתוך ארנקי של מעות מע"ש והיית' דליקא בשבת שיציל המעות אגב תפילין למקום הראוי להציל תפלין למבוי שאינו מפולש ואין די להציל ארנקי של מעות שהן מוקצה כמו אבנים אגב טבעות שיש בארנקי דשמא הטבעת בטל אגב המעות ששוים יותר ולא דמי לנוטל בנו ואבן בידו כלכל' ואבן בתוכה [בשבת דף קמ"א] מיהו בירושלמי [דף ט"ו] יש דסקיא מלאה מעות נותן עליה ככר ומטלטלה מפני הדליקה ומיהו בשילהי פרק נוטל [דף קמ"ב] אמרינן לא אמרו כבר או תינוק אלא למת בלבד ושמא בדליקה מודה תלמוד שלנו לדברי הירושלמי, [תו' ר"פ כל כתבי קט"ז] אומר רבי' יעקב שמה שאמרנו למעלה שלא התירו רק הכלים הצריכין לו ודווקא מזון שלש סעודות זהו דווקא כשהדליקה באותה בית דמתוך שבהול אי שרית ליה טפי אתי לכבויי אבל כשהדליקה בבית אחר מותר להציל כל מה שיחפוץ בחצר חבירו המעורבת עוד אומר הרב רבי ברוך [בספרו סימן דמ"ה ועיין באורח חיים סימן שנ"ח] דווקא לחצר ולמבוי שסמוכין לרשות הרבים וגם אינן מקורין שאין גג עליהם ומיחליף לרשות הרבי' לדידהו דהוו להו רשות הרבי' דאוריי' רחבים שש עשרה אמה ומפולשים משער לשער ומצויים בו ששים ריבוא אבל בבית חבירו שיש לו גג ויש לו שם עירוב יכול להציל כל מה שירצה ועוד שאין לנו רשות הרבים גמורה וליכא למיגזר לאיסורא דאורייתא:

המכה (פד) בפטיש [פרק ז' דף ע"ח] על כל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש כגון המנפח בכלי זכוכית והמסתת את האבן על שם שהאומן שמלאכתו בפטיש מכה בפטיש על הכלי בשעת גמר מלאכה להחליקו ולתקנו כן (פה) פירש רב יצחק ואמר רב יהודא [שם] האי מאן דשקיל אקופי מגלימא חייב משום מכה בפטיש והני מילי הוא דקפיד עלייהו, פירוש אקופי הם בליטות ראשי החוטין הנראין על הבגדים לאחר גמר אריגתן וגרסינן (פו) במכות [דף ג'] אמר רב הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת פירוש משום מכה בפטיש:

המוציא (פז) מרשות לרשות מדקדק (פח) התלמוד [בשבת ד"ב] מלשון זה שאפילו מרשות הרבים לרשות היחיד קרי הוצאה וטעמא מאי דכל עקירת הפץ ממקומו תנא קרי ליה הוצאה מיהו אמרינן בשבת [דף צ"ו] דהוצאת מרשות היחיד לרשות הרבים אב הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד תולדה, דייקא בהזורק הוצאה היכא בתיבה פירוש [בתוס' שם ובתוס' פ"ק דף ב'] אף על גב דבמשכן הויא מתוך שאינה נראית מלאכה לא גמרינן ממשכן ואי לא דכתיבה לא מחשבינן ליה מלאכה ובירושלמי [דשבת] אומר בזה הלשון מניין שהוצאה קרויה מלאכה ומייתי לה קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא שנמנעו העם להוציא הנדבה מבתיהן ליתן לגזברים [שם בשבת] ומשה והגזברים היו עומדים במחנה לויה שהוא רשות הרבים וקאמרי להו אל תפיקו ותיתו מרשות היחיד לרשות הרבים [שם ועיין בתו' שם] ומנלן דבשבת קאי גמרינן העברה העברה מיום הכיפורי' מה להלן ביום אסור אף כאן ביום אסור, וגרסינן בירושלמי [שם ברי' פ"ק] אמר רבי חייא בשם רבי אילא אפילו הכנסה את שמעת מינה כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתי' וליתן לגיזברי' כך נמנעו הגיזברים מלקבל מידם ולהכני' ללישכה, וכשאחד עושה כל העקירה וההנחה היא איסורא דאורייתא [בשבת ד"כ] זה עוקר וזה מניח שניהן פטורין אבל אסורים [כל הסוגיא שם בד"ו] ת"ר (פט) ד' רשויות לשבת רשות הרבי' ורשות היחיד כרמלית ומקום פטור איזהו רשות היחיד חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה וכל שכן היקף מחיצה גבוה עשרה טפחים שמקיף ארבעה טפחים וכן תל המתלקט גבוה עשרה טפחים מתוך ארבע אמות הרי הוא רשות היחיד כדאיתא בפרק הזורק [ד"ק] [שם בפ"ק] איזהו רשות הרבי' סרטיא היא דרך כבושה ופלטיא גדולה היא מקום השוק שמתקבצים בו ומבואות המפולשות ורחבים שש עשרה אמה אין מוציאין ואין מכניסין מרשות זו לרשות זו ואם הכניס והוציא בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ונסקל בהתראה אבל (צ) ים ובקעה כגון שדות דלא דרסי בה רבים והכרמלית רחבה ארבעה ובמקום שרבים רגילין אלא אינה רחבה ששה עשר אמה או אין שולטין ששים ריבוא דומיא דדגלי מדבר [שם] וכן עמוד רחב ארבעה וגבוה שלשה או יותר אבל אין גבוה תשעה דאם גבוה תשעה מכתפי עלה רבים ומקרי ר"ה כל אלה קרויין כרמלית ואין להם לא דין רשות הרבים ולא דין רשות היחיד ולשון כרמלית מפרש בירושלמי [שבת דף ב, ומביאו בתוס' שם דף ו'] כר ומלא לא נגמר היטב כך כרמלית אין לא דין רשות זה ולא דין רשות זה ואין מוציאין ואין מכניסין ממנו לא לרשות הרבים ולא לרה"י ואם הוציאו והכניסו פטור אבל אסור אמר רבי יוחנן אין כרמלית פחותה מארבעה רחב אבל מקום פטור הוי מקום ברשה"ר שאין לו רחב ד' וגבוה ג' ומותר לטלטל ממנו לרה"י או לרה"ר ואם המקום שאינו רחב ארבעה וגבוה ג' עומד בין רה"י לרה"ר ע"ז א"ר יוחנן מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רה"ר או לבני רשות היחיד לכתף עליו פי' לתת משא או חבילה על אותו מקום ובלבד שלא יחליפו פי' שבני רשות הרבים לא יקחו אליהם חפץ שבני רשות היחיד נתנו שם שיש לגזור פן יביאו חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד דרך אותו מקום פטור בלא שום הנחה שם באמצ' ואם כן יהא חייב דתנו רבנן [שם בדף ה'] המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו שהוא כרמלית ומן התורה הוא מקום פטור חייב [בהזורק דף ק'] הזורק למעלה מעשרה טפחים באויר רשות הרבים ולמעלה מעשרה באויר כרמלית בדבר שאינו מסויים כגון פני הכותל הם מקום פטור אבל אויר רשות היחיד עולה עד לרקיע מסקינן (צא) בשבת [דף צ"ו] שהמעביר חפץ מתחילת ד' לסוף ד' ברה"ר ה"ז כמוציא מרשות לרשות וחייב, הזורק מרשות לרשות או המושיט מרשות לרשות ה"ז תולדת המוציא וחייב וכן הזורק או המושיט מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבי' הרי זה תולדת המוציא וחייב, דרשינן בערובין [דף מ"ח] שבו איש תחתיו שלא יטלטל חוץ לארבע אמות בר"ה אלא בתוך ריבוע זה של ארבע אמות על ארבע אמות יש לו לטלטל שהיא כמדת ארך אדם בינוני כשיפשוט ידיו ורגליו ובאמה שלו מודדים לו [שם] ואם היה ננס באבריו נותנין לו בד' אמות בינונית של שאדם [בעירובין בדף צ"ה] לפיכך מותר אדם לעקור חפץ ברשות הרבים וליתנו לחבירו שעמו בתוך ד' אמות וכן חבירו לחבירו אע"פ שהחפץ הולך כמה מילין בשבת מותר. [(* עיין כל הסוגיא במיימוני פרק י"ב דשבת דצ"ה ובפ' מי שהוציאוהו דף נ"א וע"ש בפי' רש"י ור"ת בתוספות:] הואיל ויש לו לאדם לטלטל בכל המרובע הזה שהוא ארבע אמות על ארבע אמות נמצא מטלטל באורך אלכסונו של מרובע זה שהוא חמש אמות ושלשה חומשי אמות דכל שיעורי ארבע אמות שאמרנו הן ואלכסונן ופחות מזה פטור [במ"ס אין זה (אבל אסור) מסקינן בערובין [דצ"ה] לרבנן עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד כולה ועומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבי' ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות ואם הוציא פטור מפני שהוא ברשות אחרת [שם בדק"א] ובן עומד אדם ברשות היחיד ופותח בר"ה בר"ה פותח ברשות היחיד, עוד שנינו שם [בדף צ"ט] לא יעמוד אדם ברה"י וישתה בר"ה ברשות הרבי' וישתה ברשות היחיד אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה ומוקמינן לה התם כשהיה שותה בכלים נאים שהוא צריך להם גזירה שמא יוציאם אבל אם היו כלים שאינם נאים שאינו צריך להם מותר וכן אליבא דרבא [שם] אם הי' הבור בכרמלית אע"פ שהכלי' נאים מכניס ראשו בלבד ושותה במקומו אע"פ שלא הכניס ראשו ורובו, שנינו בעירובין [דף "ז] גזוזטרא שהיא למעלה מן הים אין ממלאין ממנה בשבת אא"כ עושה לו מחיצה גבוה עשרה טפחי' למעלה לגזוזטרא או מלמטה פירוש מלמעלה כל סביבותיה או סביב נקב ד' על ד' במקום החקוק באמצעיתה בין מלמטה מחוברת לגזוזטרא מתחתיה ורואין זו המחיצה התלויה כאילו ירדה ונגעה על המים ומסקינן לחד לישנא בגמרא [דף פ"ח] דאפילו לשפוך מותר אע"פ שהים מוליך שופכין חוץ למחיצת הגזוזטרא ופוסקים הגאונים כזה הלשון שמיקל כשל סופרים ומכאן יש להתיר אותם בתי כסאות שהם על המים הואיל ויש בהן מחיצה למעלה עוד שנינו שם [בדפ"ח] חצר שהיא פחותה מד' אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת מפני שיוצאין ברשות הרבים במהרה אלא אם כן עשו לה עוקה מחזקת סאתים בין בחצר בין ברה"ר בצד החצר כדי שיהא המים נקבצים לתוכה רק שאם היא מבחוץ צריך לקמור העוקה פירוש לכסות הגומא מלמעלה בנסרין כדי שיפלו המים מידיו לתוך מקום פטור ותניא עלה בתוספתא [פ"ו] אע"פ שנתמלאת העוקה מבעוד יום שופכים לה מים בשבת אע"פ שהמים יוצאים ממנה לר"ה לכל הפחות בימות הגשמים כדמפורש בגמרא [שם בדף פ"ח] שהחצירות מתקלקלות וסתם צינורות מקלחין אבל בימות החמה אין שופכים לה אלא סאתים, שנינו עוד שם [בדף פ"ח] ר' אליעזר בן יעקב אומר ביב הוא חריץ שקמור ד' אמות בר"ה שופכין לתוכו מים בשבת פירש רבי' שמואל בתו' [שם] טעם קמירת הביב מפני החשד שהרואה המים שיוצאין מן הביב אינו ניכר שמן החצר הם יוצאים הואיל ומופלגים מן החצר ורבי' שלמה פירש שכשיעור ד' אמות על ד' אמות יש שיעור לבלוע סאתים מים שאדם עשוי להסתפק מהם בכל יום כדאי' בגמ' [שם] וחכמים אומרים [שם במשנה] לא ישפוך על פי הביב כלומר בתוך החריץ ואע"פ שיש אורך עד יציאתה מאה אמה כדאמר כגמ' [שם] גזירה שמא יאמרו צינורו של פלוני מקלח מים בשבת לרשות הרבים אבל שופך חוץ ויורדין לביב ובגמ' גרסינן [שם] תניא במה דברי' אמורים בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע שסתם צינורות מקלחין הן ואדם רוצה שיבלעו המים במקומן, ופירש רבינו יעקב [בתוס' שם] וכן רבינו משה [פ' ט"ו] דהאי בד"א קאי על לא ישפוך על הביב, פסק רבינו שמואל שמותר לשפוך מים ואע"פ שהולכין לרשות אחרת שאינה מעורבת ואין צריך קמירה מרשות לרשות וכן מוכח בגמרא דעירובין [דף פ"ח] דשתי עליות שלא עירבו ולפניהם חצר פחותה מד' אמות לשפוך מימיהם שאותה עליה שעשתה עוקה מותרת לשפוך על הדיוטא והן יורדין לעוקה אע"פ שאין החצר מעורבת, בפ' הזורק, [ד"ק] אמרינן דשופכין דספינה שופכין אותם על דופני הספינה והם יורדין לים דכחו בכרמלית לא גזרו רבנן מכאן פוסק רבינו משה [שם] שאם היה שופך על פי הביב והמים יוצאין לכרמלית הרי זה מותר ואפילו בימות החמה, [בתוס' שם דף ק' ובערובין דף פ"ח] ורבי' יעקב מחלק דשאני ספינה דאין דרכה להיות אצל רשות הרבי' ואין שייך לגזור בה כל כך כמו בבית אמרינן בעירובין [די"ב] שאמר רב יהודא שלשון ים הנכנס לחצר ופרץ הדופן במלואו אם עשה פס אחת בראש הכותל מותר למלאות מן המים לפנים ממקום המחיצה [שם] ות"ר חצר שנפרץ ביותר מעשר ונכנס בה לשון ים אין ממלאים ממנו בשבת, [שם ועיין לקמן במצות עירובין בסוף הספר] וגם אין מטלטלין בחצר חוץ לים מפני שנפרץ למקום האסור לו, אם צריך לחפץ שברשות הרבים או יש לו חפץ בבית אחר שלו או להביא יין ורשות הרבים מפסקת יוליך לשם תינוקת אם יקחוהו מאיליהן טוב הדבר כדאי' בפי חרש [ד' קי"ג] גבי מפתיחות בית המדרש שנאבדו אמר רבי פדת לידבר טליא וטליתא להתם ואם לא יבחינו להביאם יעשה מחיצה של בני אדם שלא ידעו שלשם מחיצה נאספו ויסדרם שלא יהא שלשה טפחים בין זה לזה ויועילו כמו קנים כדאיתא בשבת [דס"ד] גבי זיקי דאישתאר בריסקא במחוזא אבל בבית חבירו לא יועיל לזה לפי שצריך עירוב, וע"ש עם חשיכ' צריך למשמש בגדיו כדתני חנניא [בשבת דף י"ב] אם יהא סכינו עליו או מחט בבגדו או מעות בכיסו ועל ידי כן יסלקם מפני השבת אשה נדה ורגילה לתת בחול בגד כעין סינר מלאחוריה סמוך לבשרה שיפלו שם נידתה ולא יטנפו שאר בגדיה וקושרתו ברצועות או בחוט של משיחה לפניה אסור ללובשו בשבת כדי להוציאו לבוש בכרמלית דמשוי הוא ולא מלבוש כדמוכח בשבת [דף י"א] דכל אצולי מטינוף משוי הוא ולא דמי לסינר שתיקן עזרא שתהא אשה חוגרת בו בפ' מרובה [דפ"ב] וכן בשבת [דל"ב] אשה החוגרת בסינר והוציאה חפץ בתוכו בין מלפניה ובין מאחריה חייב משום ההפץ ולא משום הסינר אותו הסינר הי' דרך מלבוש שהבגד הי' בין לפניה בין לאחריה משום צניעות כמו מכנסיים אסור לילך בספינה בשבת כדאמרינן בשבת [דף קל"ט] ואפי' נכנס בה מערב שבת משום דנראה כשט [תוס' בשבת דף מ"ג ובאשירי] גזירה שמא יעשה חבית של שייטין או גזירה שמא ינהיגנה ד' אמות דרך המים שהן כרמלית וכל שכן אם הולך חוץ לתחום דאסור דבעיא היא בשבת [דף מ"ג] אם יש תחומים למעלה מעשרה ולא איפשיטא, ואם שלשה ימים נכנס בה קודם השבת שרי להיות בה וללכת בתוכה אפי' בשבת כדתניא [בשבת ד' י"ט] מפליגים בספינה פחות מג' ימים קודם השבת אף לבית שמאי וכל שכן לבית הילל דתניא בירושלמי דשבת [*) דף ד' ע"א ובתוספות דשבת מביאו דף מ"ג ובאשירי שם.] אין מפליגין לים הגדול לא בערב שבת ולא בחמישי בשבת בית שמאי אוסרין אפי' ברביעי וב"ה מתירין [שם בדף י"ט] ואם לדבר מצוה שרי אפילו מע"ש ולעבור ים האי שקורין אינגילטיר"א דרך רייפ"א רגילי' לעבור ביום אחד כשיש להם רוח טוב ומותר ליכנס בספינה בבקר בע"ש אפילו שלא לדבר מצוה כדאמר התם [בדף י"ט] דמצור לציידן אפי' מע"ש מותר ומה שפסק רבי' שמואל כדברי הלכות גדולות שפסקו כל היכא דקנה שביתה מחולא שפיר דמי למיתב בה בשבתא וסגיי אין נראה לרבי' יצחק דהא אסרי מע"ש אם לא מצור לציידן, אמנם בכל עניין שנכנס בספינה או בהיתר או אפי' בשבת עצמה מותר ללכת בכל הספינה אפי' שהלך חוץ לתחום ואע"פ שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום כרב דפסק בשבת [דמ"ב] כרבן גמליאל בדיר ובסהר ובספינה, דתנן שם [בדמ"א] מי שהוציאוהו גוים והוליכוהו לעיר אחרת שיש לה מחיצות או נתנוהו בדיר או בסהר שיש לו היקף גדול או בספינה מהלך את כולה וכן פסק רב אלפס [שם] וכן משמע שם [בדף ס"ז] גבי דכרי דאתו למברכתא וכן אומר שם שהמפרש לים הגדול בספינה אף על פי שהוא חוץ לתחום ששבת בו מהלך את כולה והלכה כמותו עוד שנינו שם [דף מ"א] פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה אמרו לו לרבן גמליאל מה אנו לירד מן הספינה אמר להו מותרין אתם שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה אמנם בלא זה אם הוציאוהו גוים מן הספינה בחזקה והוליכוהו לעיר שיש בה מחיצות מותר להלך את כולה אבל בקרון אסור לילך אע"פ שהגוי מנהיג את הבהמה [עיין בתוס' שם בדף מ"ג] מפני שנשתמש בבהמה ותנן [ביצה דל"ו] אין רוכבין על גבי בהמה [בגמ' שם] גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה ואפי' צדדין כגון זה אמרינן בשבת [דקנ"ה] דאסור, מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי או חבילתו והוא אחד משמנה עשר דברים שגזרו [בשבת דף י"ג] שלא יוליכנה פחות פחות מד' אמות ואם אין שם נכרי או אין מאמינו יתננה על הסוס מבעוד יום ואם רוצה הסוס לעמוד יטלנה מעליו וכשיתחיל ללכת יתננה עליו שלא תעשה הבהמה עקירה והנהה משתכנס השבת ואם אין הבהמ' עמו ויש עמו קטן יתננה לקטן ישראל ואם אין שם לא זה ולא זה יוליכנה פחות פחות מד' אמות ויעשה הנחה קודם שיגמור ארבע אמות, ואם דואג פן יראוה העכו"ם ויגזלוה ממנו יניחנו עליו וירוץ שלא יעמוד כלל וכשיהיה על פתח ביתו יזרקנה כלאחר יד קודם שיעמוד והשתא לא עשה כלל איסורא דאוריי' דהא מבעוד יום התחיל לרוץ ואם כן לא עשה עקיר' משהתחיל שבת וכן אמר רב הונא הייתה חבילתו על כתפיו רהיט ומייתא לה בפרק בתרא [ד' קנ"ג ובספר התרומות סימן רכ"ו] ונראין הדברים דאם ירא פן יבואו עבדי המושל ליקח המעות שבתיבתו בשבת או כספו או זהבו שאינם כלים מותר להצניע במקום שירצה ברשות היחיד אף על פי שהם מוקצים שהרי גדולה מזו התירו משום פסידא להוליך פחות פחות מד' אמות דרך ר"ה שיש לחוש לאיסור' דאוריי' וכל שכן הא ודווקא בדליקה [כדלעיל בד' י"ו] לא התירו להציל מעות אם לא שיש ספר עמה, דילמא אתי לכבויי תניא בסוף פר"ק דשבת [ד' י"ט] נותנין מזונות לעכו"ם ולכלב בחצר ואם יצא אין נזקקין לו אבל לחזיר אסור ליתן כלל כדאיתא בשבת [ד' קנ"ה] שאסור לגדל חזירים א"כ אין מזנותיו עליך כמו כלב או עכו"ם שהוא משום דרכי שלום כדאמרינן בגיטין [ד' ס"א] מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום בשבת [ד' נ"ב] מוכיח דפרה אסורה לצאת בשבת בחבל שבצוארה לפי שאינה צריכה שמיר' ואין להתפחד שמא תברח וכל נטירות' יתירתא לבהמ' משוי הוא, דהכי אמר רב [שם] פרה לשמור אסור ולא כשמואל דשרי בבכורות [ד' מ"ט] פסקינן כרב באיסורי לגבי שמואל [כל המו' בספר התרומה סי' רל"ו] חמור אסור לצאת בפרומביא לפי שנשמ' בטוב באפסר או בשיר שהוא חבל כרוך בצוארו אבל סוס מותר לצאת בפרומביא שהוא חזק יותר מחמור ואע"ג דתניא [שם בד' נ"א] ד' בהמות יוצאות באפסר החמור והסוס והגמל והפרד ונטירותא משוי הוא ואסור מ"מ פרומביא לא מיקרי נטירותא יתירתא אבל חמור נוח יותר ודי לו בשיר וגם באפסר מותר ואין יכול לכוין השמירה ולצמצם שלא להוסיף מעט שהרי שנינו [שם] הסוס בשיר ואפי' הכי תניא בד' בהמות שהסוס יוצא באפסר וכן לוברקי' תניא [שם] באפסר ובמתני' [שם] תנן בפרומביא, אפי' הכי יש שמחמירין שלא להוציא סוס בפרומביא אבל אפסר עם פרומביא ביחד בסוס ודאי אסור דמשוי הוא, וגמל מותר באפסר לבדו או בפרומביא לבדה אבל בחוטם אסור [שם], ועגלים מותרין לצאת בחבל לפי שצריכים שמירה ובורחים יותר מפרה גדולה כדעביד רב הונא [שם בדף נ"ב] וכשמוציא הסוס לר"ה ותופס האפסר בידו צריך שלא יצא החבל חוץ לידו טפח וגם צריך שיגביה מן הקרקע טפח החבל שבין ראש הבהמה לידו, ואומר הרב ר' ברוך [בספרו סי' רל"ו] שאסור להניח זמם בחוטמו של עגל כמו שרגילין לעשות ויש בו יתידות דקות שלא יינק הפרה בשדה דמשוי הוא דוגמא דתנן [שם בדף נ"ד] ולא פרה בעור הקופר שקורין הריצון כי היכי דלא למצייה יאלי' אין הסוס יוצא לר"ה עם האוכף שעליו ולא חמור במרדעת שעליו אא"כ קשורה בו מע"ש וחמור דוקא שרי בקשירה מפני שמצטער יותר בצינה כדאמרי אינשי חמרא אפי' בתקופת תמוז קרירא ליה וכן אסור להסיר האוכף מעל הסוס ומרדעת מעל החמור אפילו בחצירו [שם] אבל יכול להתיר החבק מתחתיו ומוליכה ומביאה בחצ' ואם יפול מאליו יפול אבל מותר ליתנו לכתחלה על גבי החמור בשבת בחצרו מפני הקור שלא יצטנן ועל הסוס אסור, אסור להעמיד הסוס במים כדי לצנן גזרה משום שחיקת סמנין בשכת כדתניא [שם] בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים כדי לצנן אע"ג דאמרי' התם שחיקת סמנים תנאי היא ודרש רבא [שם] הלכה כר' יאשיה דמיקל דווקא הולכה בחצ' שרי ר' יאשיה כדי שתתרפא לשלשל שאין ניכר כל כך משום רפואה אבל להעמידה במים איכא הוכחה טפי לרפוא' ואסור' [דף נ"ד] ואין בהמה יוצאה בזוג שבצוארה לכרמלית אע"פ שהוא פקוק משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא פירוש לחינגא לשוק למוכרה וגם משום משוי אבל בחצר מותר ובלבד שיהא הזוג פקוק ואינו משמיע קול והוא הדין לתרנגול אסור כעין בהמה, [שם] ואין הסוס יוצא בסולם שבצוארו כשיש לו מכה שעושים לו שלא יכוף ראשו לחכך בשיניו על המכה ולא ברצועה שברגליו שעושין לו כדי שלא יגעו רגליו זו את זו בלכתו ולא תרנגולין בחוטין שקושרין להם לסימן שלא יתחלפו ולא ברצועה שברגליהם שעושין להם שלא יברחו וגם לא ישליכו צרורות על כלים בלכתם, [שם בדף נ"ד] ולא יצא לא העגל ולא הפרה בגימון פי' עול שבצוארו ולא סוס וחמור כמו כן, ואם ב' סוסי' או ב' גמלים קשורין זה בזה אסור להוליכן דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא למוכרה בשוק אבל שתי בהמות שאינם קשורות מותר להוליכם יחד בידו אחת, בשבת [ד' נ"ז] מוכיח שאשה אינה יוצאה בחוטין של צמר או של פשתן או רצועות הכרוכות סביב שערות ראשה דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ותסיר אותם משום חציצה ומייתי להו ד"א בר"ה כך פי' רבי' יצחק [בתו' שם] דבכרוכות מיירי אבל אם הם בתוך קליע' שער' ראש' מותר דיש איסור בסתיר' הקליע' בדאמר בשבת [ד' צ"ה] הגודלת חייבת משום בונ' ואם החוטין הן חלולים כעין תיבי חלילתה מסקינן [שם ד' נ"ז] דמותר אפי' הם כרוכות סביב השערות משום דליכא בהן חציצה ואינה צריכה להסירם משום חציצה ואם הם מוזהבות שמקפדת בטינופם אסור בכל ענין שמסירתן בשעת טבילה פן יטנפו כך פי' רבי' יצחק לשון דמיטנפי הכתוב בתלמוד [שס] אבל רבי' שלמה פי' דמיטנפי שהן מטונפות כבר (עיין שם) ואם טובלת בעודן בראשה יהא נמחה ליכלוך שעל החוטי על בשרה ולכך צריכה להסירם מן ראשה דלמא אתי לאתויינהו ד"א בר"ה ואומר הרב רבי ברוך [בספרו סוף סי' רל"ט] שיכול להיות דבכל ענין מותר לדידן דלית לן ר"ה רחב י"ו אמה ושילכו שם ששים רבוא וליכא למיגזר מידי ואפי' לתנאים שהיה להם ר"ה רחב י"ו לא מצינו בכרמלית שאסור ב"א כתכשיטין דווקא:

דיני תכשיטי אשה חשוק של כסף או של זהב סביב ראשה ואין צעיף עליו דהיינו עיר של זהב [עיין בספר התרומה סי' רל"ט ותמצא מבואר] והיינו עטרות כלות דאסרו אפי' בחול לכלות דווקא כדאי, בסוטה [ד' מ"ט] ואין זה כלילא דדרשינן התם בשבת (ד' נ"ט] דשרי לצאת בו וכן אישפי"גל בלעז דהיינו מחט שאינה נקובה שראשה אחד עב וסוגרת בה מפתחי צוארה או הצעיף וטבעת שאין עליה חותם בכל אלה תנן [בד' נ"ז שם] לא תצא לר"ה ואם יוצאת אינ' חייבת ואסורים דלמא שלפא ומחויא, ורב אמר [בד' ס"ד] אף בחצר המעורבת אסורין מדתנן [שם במשנה] בכבול ופאה נכרית יוצאין בחצר ואף בכרמלי' דדווקא ולא בכבול בר"ה תנן ונקט בחצר להשמיענו שהאחרים אסורים אף בחצר [ד' כ"ט] ונזמי האף כמו כן אסורין ופי' בירו' [בשבת] שהן דפוס שעל גבי החוטם אבל נזמי האוזן פי' רבי' שלמ' [שם] דמהודקין היטב ומותרין, אמנם ר' יעקב אומר (בתו' שם בד"ה ר' ענני ד' ס"ד) דכל תכשיטין אלו מותרין דבשל סופרים הלך אחר המיקל וא"כ הלכה כר' ענני בר' ששון [בד' ס"ד] דלא אסר כ"א בר"ה ופליג אמתניתן ואם כן לדידן דלית לן ר"ה גמורה מותר ובירו' גרסי' [בד' ז'] דברים שאסרו לצאת בהן לר"ה בשבת ואם יצא חייב חטאת אסור לצאת בהן אף להצר המעורב' ודברים שאין חייב בהן חטאת מותר לצאת בהן לחצר המעורבת, ואומר הרב ר' ברוך [כל הסו' עד סופ' בספרו סי' ר"מ ובתו' שם מביאו ד' ס"ד ומביאים עוד טעם אחר להיתר] לישב המנהג שנהגו היתר ואפי' לדברי מתני' דאסר' בכרמלית וחצר היינו לדידהו דאית להו ר"ה אבל לדידן דלית לן רק כרמלית מותר דליכא למיגזר מידי ואף לדידהו הוי כמו גזירה לגזירה דאסרו כרמלית אטו ר"ה ובר"ה עצמה גזירה דלמא שלפא ומחוי הלכך לדידן לא גזרו דלית לן רק כרמלית אבל לדידן לא נתיר הא דתנן [בעירובין פ' בתרא ד' צ"ט ועיין בספר התרומה שם] לא יעמוד אדם בר"ה וישתה ברה"י וכן לא ירוק ולא ישתין ובכרמלית נמי אומר שם דהא היא, בר"ה דידן נמי אסור דהתם מזומן הדבר לעשות ולדידהו לא הוי אלא הדא גזירה פן יביא אליו הכלי, ונושקא של כסף או של זהב דהוא כוליאר דהיינו מכבנתא דתנן בה [בד' מ"ב] חייב חטאת גם לדידן אסור דכל שאסור מן התורה בר"ה אסור אפי' לדידן אע"פ דלית לן רק כרמלית וטעמא דחייבת חטאת פי' רבי' שלמה [שם בדף ב"ב] דאינ' תכשיט אלא להראות עושר והיינו משוי, אמנם אם תקועה בשלשלת של כסף שעתה יש שם תכשיטות עלי' מותר או אם יש מחט באות' נושקא שסוגר' בה מפתחי מלבושה סביב צוארה והויא כמו איישפיגל בלעז שהוא תכשיט, וזה הדבר פשוט לסמוך היתר ודוגמת זו רגילו' עשירות להוציא בשבת מפתח של כסף או של זהב ויש בה מחט לסגור מפתחי חלוקה של צוארה או של קוט"א ועושות כן מפני יראת העבדים או השפחות שגונבות המפתח מתיבות שלהם ונותנות כל המפתחות של תיבותם בתיבה אחת שמפתח שלה של זהב ונושאת אותו בצואר, והוי תכשיט כמו מפתח של זהב שיצא בו רבן גמליאל כדאמרי' בירו' [בשבת ד' ח'] ואע"ג שגערו בו חביריו משום תכשיט יש לומר אדם חשוב שאני [עיין בפ' מי שהפך ד' י"ב] עתה התרנו תכשיטי אשה לדידן דלית לן רק כרמלית דלדידהו אפי' בר"ה אינן אסורין אלא דילמא שלפא ומחויא וכן טבעת שיש עליה חותם מותר באיש ואפי' בר"ה גמורה גזרינן באיש דילמא שליף ומחוי' כדתני [בשבת ד' ס"א] קמיע לא יקשרנו בשיר ובטבעת אלמא האיש נושא טבעת ושיר וכן בירו' [שם בד' ז'] תכשיטי אשה אסורין לפי שהן שחצניות משמע אבל באיש לא גזרינן ולא קשיא ממפתח של זהב שיצא בו רבן גמליאל וגערו בו חבריו כדפרישית לעיל דאדם חשוב שאני, אמנם בירו' דשבת אומר על עניין רבן גמליאל [שם בד' ד' ובאשורי מביאו] שמענו אחד האיש ואחד האשה אסורין, ושמא מפתח של זהב שאני שהוא תכשיט גדול עוד שם [ד' ו] א"ר איל' כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות ותניא יוצא הוא בזוגין שבכסותו ואינו יוצא בזוגין שבצוארו ואומר אח"כ [בד' ח' ע"ב] בעון קומי ד' יונתן מהו מפיק בהדין מונייקא פי' רביד זהב אמר לו אסור משו' תכשיט ומקשינן אי משום תכשיט היה לו לדניאל להיות אסור דכתיב והמניכא דדהבא על צואריה ואי משום משוי בשבת נימא כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות, אבל טבעת שיש עלי' חותם לאשה וטבעת שאין עליה חותם לאיש שניהן אסורין אפילו לדידן דהא תנן בהן [בפרק במה אשה ד' ס"ב] חייב חטאת וא"כ בכרמלית אסור אפי' לדידן, והיינו דאמר עולא [שם] וחילופיהן באיש [שם בד' ס'] לא יצא האיש בשריון שדומה שרוצה לצאת למלחמ' ואם יצא אינו חייב חטאת ואומר רבינו יצחק בר רבי שמואל שמותר לאשה לקשור סביב בתי שוקים שלה רצועה או משיחה פן ישתלשלו למטה אע"פ שאין המשיחה או הרצועה קשורה בהן כמו בירית דאמר רב הונא אמר רבי יוחנן [שם בד' ס"ג] דהוא בשתי רגלים ויוצאין בהן וכבלים דאמר התם דאין יוצאין בהן זהו כשיש שלשלת מזו לזו ובני אדם הנחבשים ויש כבלים ברגליהם פן יברחו מנהג הוא שיוצאין בהן לר"ה ואומר ר' יצחק שמותר ואינו משוי וליכא למיגזר בהן דילמא מיפסיק ואתי לאתויי ארבע אמות בר"ה לפי שתקועין היטב תנן [בד' מ"ד] יוצאין במוך שבסנדל תני' רמי ב"ר יחזקאל [בד' ס"ה] והוא שקשרו אבל במנעל שלנו מותר לצאת במוך שבתוכו דלא מצי נפיל כמו מסנדל ואפילו בשבת יכול ליתנו לכתחילה וסיפא דקתני [שם במשנה] ובלבד שלא תתן לכתחילה ואם נפל לא תחזיר לא קאי אלא אפלפל וגרגיר מלח שבפיה שנראה כשנותן בשבת בפיו שרוצה להוליכו במקו' אחר דרך ר"ה ומערים להוציאו בעניין זה [גם כן במשנה שם] ויוצאה אשה במוך שנתנה באותו מקום כשהיא נדה פן יפול דם על בשרה ויצערנה כשהוא יבש אבל שלא יטנפו בגדי' אסור כדמשמ' פ"ק דשבת [ד' י"א] דכל אצולי מטינוף משוי הוא ואסור [שם במשנ'] ואדם שיש לו ריח הפה מותר לתת פלפל בפיו ולצאת לרשות הרבים אבל ספק אם צריך ליתנו מע"ש כמו גרגיר מלח [בד' ס"ה] מותר לכתחלה ליתן אגוז בטליתו או בסרבלו משני צדדין ולכרוך שם הלולאות שתוחב שם ראשו או אבן אם התקינו מערב שבת אבל על המטבע אסור בשבת לפרוף פירוש לכרוך דנר' כמערים להוציאו ולהוליכו במקום אחר ולא לצורך מלבוש [שם] אבל אם פרף וכרך מערב שבת אף על המטבע מותר וכן מותר ליתן אגוז לכתחלה בשבת בראש בתי שוקים ולכרוך שם רצוע' כדי למתוח הבתי שוקים ומותר לצאת בשבת בשני סרבלים מפני הצינה אפי' יהא אסור לצאת בשבת בשני חגורות כדקאמר תלמודא [שם בד' כ"ט] תרי הימייני קאמרת ועוד שגם שם יש פירוש אחר להיתר [בפירו' רש"י מביאו שם], [בד' ס"א] מותר לצאת בשבת בקמיע תלוי בצוארו בשביל חולי שעליו או בשביל שלא יחלה עוד אם ידאג מחולי ואפילו מחולי שאין בו סכנה ודווקא אם האדם הנותנו הוא מומחה דתניא [שם] כל שריפא ושנה ושילש פי' שאד' זה הנותנו ריפא שלשה בני אדם כל אחד משונה מחברו וכל אחד מלחש משונה שבאותו לחש שריפא זה לא ריפא זה ואע"פ שלחש הכתוב בזה הקמיע לא ריפא רק פעם אחת זהו אדם מומחה וכל קמיעין שיתן אדם זה מותר לצאת בהם בשבת ואפי' לא ריפא לחש זה שום אדם אבל אינו קרוי אדם מומחה על שם שריפא שלשה בני אדם על ידי תחבושת או משקה אלא אם כן הוא מומחה מקמיעין והוא הדין אם הרופא אינו מומחה אלא הקמיע לבדו הוא מומחה כדתניא [שם] איזהו קמיע מומחה כל שריפא שלשה פעמים חולי אחד בין לאדם אחד בין לג' בני אדם ואפילו יתננו נכרי ללחש זה לאדם זה מותר לצאת בו בשבת אבל אם ריפא שלשה חלאים משונים לאדם אחד מג' לחשים לא איתמחי גברא בהכי אלא אם כן ריפא שלשה בני אדם מותר ליכנס בבית הכסא בקמיע דאיתמחי גברא או איתמחי קמיעא כיון שמחופה עור [שם בד' מ"ב] אעפ"י שכתוב בו שמות תניא בפרק במה אשה [בד' ס"ו] יוצאין באבן תקומה בשבת הוא אבן שהאשה נושאה שלא תפיל משום ר' מאיר אמרו אף במשקל אבן תקומה והוא דאיכוון ותקיל [שם] פי' שמוציא את האבן מכוונת למשקלה עוד תנן בפ' במה אשה [בד' ס"ה] הקיטע יוצ' בקב שלו דברי מאיר ור' יוסי אוסר סמוכות שלו טמאי' מדרס ויוצאין בהן בשבת פירש הרב רבי יוסף בר' משה המכונה דו"ן בינדי"ט וכן תופסין רבותינו עיקר [עיין בתו' שם בד"ה הקיטע] שמדבר באדם שנקטעו שני רגליו ועושין במקומו שני דפוסי רגל של עץ כעין קבין ונותן בהן ראשי שוקיו שלא יבחנו בני אדם היושבים אצלו שנקטעו רגליו וכופף לאחריו שתי רגליו ועושה שתי סומכות של עץ דוגמת אישקנ"צא בלעז ונותן בהן ארכבותיו וקושר הסמוכות לירכותיו והולך בדרך במקלו וסבורין העולם שמחמת חולי הוא הולך כן ולא מחמת שנקטעו רגליו רבי יוסי אוסר לצאת באותו קבין דילמא מיפסק ואתי לאיתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים כן מפרש בפרק בת' דיומא [ד' ע"ה וכן גם הסוגיא בתו' שם] והטעם הזה דכיון שהן של עץ וקשה אינו יכול להדקו סביב רגלו ונפיל וגם חליצ' פסול' בו כמו קטן במנעל גדול שאינו יכול להלך בו ובפרק מצות חליצה [ד' ק"ג] דשרי לחלוץ במנעל של עץ במחופה עור לפי שעל ידי העור יכול לקושרו שלא יפול ולהדקו סביב רגלו ומכאן יש ראייה לחגר או שכווצו גידי שוקיו שמותר ללכת בשבת במקלות בר"ה ואפילו רבי יוסי אינו אוסר אלא מטעם הקב ולא מטעם המקלות ועוד ראייה מדקתני סיפא [שם בד' ס"ו] כסא וסמוכות שלו טמאים מדרס ואין יוצאין בהן בשב' ופירש רש"י מי שכווצו גידי שוקיו או גידי ארכבותיו שאף על ידי ארכבותיו אינו יכול לילך נותן עגבותיו בקב רחב ויושב שם וקושר הקב בגופו ויש לו שני ספסלים קטנים בשתי ידיו שנשען עליו ונדחף בהן ויוצאין בספסלים בשבת והא דקתני אין יוצאין בהן בשבת היינו בסמוכות שלו ופירש רבינו שלמה [שם] סמוכות הן ברגליו שתלויין באויר לפניו ואין נוגעין לארץ ועושה להם סמוכו' של עור או של עץ ופעמי' נסמך עליהם כשעולה בקרקע גבוה לכך אין יוצאין בהן לפי שאין צריכין לו אי נמי זימנין דמישתלפי מפני שאינן נוגעים בארץ ואתי לאתויינהו ד' אמות ברשות הרבים אלמא הספסלים שבידיו לסמוך בהן מותר לצאת בהן בשבת והוא הדין למקלות וכן הורה רבינו יעקב [בתו' שם ד' ס"ה] אבל זקנים שמנענים גופן אסור לצאת בשבת במקלות לסמוך בהן בשביל ללכת בהן דרך ישרה כיון דלתרוצי סוגיא דלהילוך עבידי וטהורים כדתניא [בד' ס"ו] מקל של זקנים טהורה וקאמר טעמא דלא עבידא כ"א ללכת דרך ישרה בפרק תולין [ד' קמ"א] תנו רבנן לא יצא קטן במנעל גדול פן יפול המנעל מרגלו ואתי לאיתויי אבל יוצא בחלוק גדול [שם] ולא תצא האשה במנעל מרופט פירוש קרוע מלמעלה משום דמחכו עלה ושלפא ומייתא ליה [שם] ולא תצא אשה במנעל חדש בשבת אלא אם כן יוצא' בה שעה אחת מבעוד יום לפי שהיא מקפדת שיהא המנעל למדת רגלה ואם אינו מיושר ברגלה לרצונ' שלפא ומייתא לה אבל אדם שאינו מקפיד מותר לצאת במנעל שלא ניסהו בחול עוד שם [ד' קל"ה] ובעירובין [פרק בתרא דף ק"כ] אמר רב שישא בריה דרב אידי סיינא שרי והתניא סיינא אסור ומסקי' [שם] לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהד' פירוש כובע של לבד שנותנין בראש כשהוא מהודק בראשו מותר לצאת בו כגון שיש משיחה או רצועה תחת צוארו וקושרו שם דליכ' למיחש שמא יפול וכן נוהגין בא"שכנז ולותי"ר לשאת כובעין בראשיהן אבל לא מיהדק בחזקה בראשו אסור לצאת בו פן יגביהנו הרוח ויפול ואתי לאתויי בשבת אבל כובעין של צמר וא"למוצש אפילו בלא שום קשירה כשהן מהודקים היטב מותר לצאת בהן מסקינן בעירובין [ד' צ"ה] המוצא תפילין בשבת כיצד הוא עושה לובשן כדרכן ומניח של ראש בראשו ושל יד בידו ונכנס וחולצן בביתו וחוזר ויוצא ולובש זוג שני וחולצן עד שיכניס את כולן ואם היו הרבה ולא ישאר מן היום כדי להכניסן דרך מלבוש הרי זה מחשיך עליהם ומכניסן במוצאי שבת [שם בד' צ"ו] ואם היה בימי השמד שמתיירא לישב ולשומרם עד הערב מפני העכו"ם מכסן במקומן ומניחן והולך [שם] היה מתייר' להחשיך עליהם מפני ליסטין נוטל את כולן כאחד ומוליכן פחות פחות מד' אמות או נותנן לחברו וחברו לחברו עד שמגיע לחצר החיצונה [מיימו' פרק י"ט] בד"א כשהיו בהן רצועות והיו מקושרות קשר של תפילין שודאי תפילין הן אבל אם לא היו רצועותיהם מקושרות אינו נזקק להם ועוד שאינו יכול לקושרו פר"ק דשבת [ד' י"ב] אמרינ' מותר לצאת בתפי' ע"ש עם חשיכה הואיל וחייב אדם למשמש בתפילין בכל עת אינו שוכחן שכח ויצא בהן ברשות הרבים ונזכר שיש לו תפילין בראשו אמרינן בביצה [ד' ט"ו] שמכס' את ראשו עד שמגיע לביתו או לבית המדרש [פ' שור שנגח את הפרה ד' נ"ד] אסור להוציא משא על הבהמה וחיה ועוף בשבת וזה שנא' למען יגוח שורך וחמורך דבר הכתוב בהווה [פרק מי שהחשיך ד' קנ"ד] ואם הוציאו אע"פ שהישראל מחמר אחר בהמתו בשבת פטור אע"פ שיש בדבר לאו שנ' לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו' ובהמתך מכל מקום אין לוקין עליו לפי שהוא לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין על לאו כגון זה:

גרסינן (צב) בפרק קמא דשבת [ד' י"ח] תנו רבנן מניחין קילור בעין ואספלנית ע"ג מכה ע"ש ומתרפאת והולכת כל השבת כולה אבל לא בשבת גזירה שמא ישחוק סמנין בשבת ואם (צג) נפל תנן בפרק המוציא תפילין [ד' ק"ב] מחזירין רטיה במקדש בשבת אבל לא במדינה ודווקא אם נפלה בארץ אבל אם נפלה על הכלי מחזירין אותה כדאיתא התם גרסי' בירושלמי דפר' במה אשה [ד' ה' ע"ב] אמר רבי יוסי מכה שנתרפאה נותנין עליה רטיה שאינו אלא כמשמרה ונותנין עלה על גבי מכה בשבת שאינו אלא כמשמרה אמר ר' תנחום חוץ מעלי גפנים שהן לרפואה והא (צד) דשרי בפר' שמנה שרצים (ד' ק"ח) קלורים אפילו בשבת היינו לתת על גב העין ומסקינן התם שלעצום עיניו ולפתוח כדי שיכנס הקילור שעל גב העין בעין אסור והכא מיירי בתוך העין ממש הלכך מערב שבת דווקא מותר ולא בשבת [כל הסוגי' פר"ק דשבת ד' י"ח] ואין נותנין חטים בתוך הרחיים אלא כדי שיטחנו מערב שבת ואמר רבה הטעם מפני שמשמעת קול ויאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת ויסברו דבשבת נתנו החטין רב יוסף אמר משום שביתת כלים ופסק ר"ח [בתו' שם בד"ה והשתא] דהלכה כרבה וסתמא דתלמודא נמי הכי אית ליה דקאמר לקמן [בד' י"ט שם] מאי שנא דבית שמאי שרו לטעון קורות של בית הבד על הזתים והענבים המרוסקים והולכין ומתמצים בשבת יותר ממלאכות דמתניתין אין פורסין מצידה ואין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור ומתרץ התלמוד כולהו דאי עביד להו בשבת חייב חטאת גזרו בהן ע"ש עם חשיכה [עיין שם בתוס' ד"ה ולימא מר] והשתא אמאי לא אמר בלא גזירה משום שביתת כלים ואע"פ שהדבר מונח מערב שבת בכלי כיון שישנו בתוכו בשבת אסור מן התורה אלא ודאי שביתת כלים שרי הילכך מותר לתת גחלים מערב שבת בבלי מנוקב שעושין מבריחי ברזל ומתחממין בו בשבת מותר להשאיל אותו קרדומו ומחבתו מערב שבת לגוי ואע"פ שיעשה בו הגוי מלאכה בשבת [צ"ע בספר התרומה סימן ר"כ ובתו' שם] דהא בית הילל לית להו שביתת כלים לרבה, ת"ר לא ישכיר כליו לגוי מע"ש ובד' וה' מותר ואיסור זה אינו משום שביתת כלים דהא בית הילל אין חוש' לזה ועוד א"כ אף ד' ובחמשי יאסר אם ישנו לכליו ביד גוי בשבת וגם אינו מדבר בשוכרו לימי' אלא לשבוע או לחדש דאי בשוכר כליו לימים אפי' כשנות ביד גוי בד' ובה' יהא אסור אם ישהא ביד גוי בשבת כמו שכר לשמור פרה אדומה לשמור הזרעים ועומר דשכיר יום אסור שנראה כשכיר שבת בב"מ אלא בשוכרו לשבוע או לחדש מיירי [ד' נ"ה] ואפי' הכי אסור לשוכרו מערב שבת דכיון דקרוב כל כך וסמוך נראה ששוכרו לשבת עצמה אבל שאלה בחנם מותר ואפי' בערב שבת אבל בשבת עצמה אסור להשאיל לעכו"ם וכן תנו רבנן [שם ד' י"ח] בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חפצו לגוי ולא ישאילנו ולא ילוונו ולא יתן לו במתנה אלא כדי שיגיע בביתו למקום שרוצה העכו"ם להוליכו שם שהיה שם קודם השבת ורבי עקיבא אומר לבית הילל כדי שיצא העכו"ם מפתח ביתו של ישראל שהשאילו אע"פ שהעכו"ם נושאו בשב' אבל בשב' עצמה אסור הוא להשאיל לעכו"ם כ"א מערב שבת עם חשיכה כדי שיצא מפתח ביתו וטעמא שהרואה סבור שישראל צוה לעכו"ם להוליכו חוץ לבית ברשות הרבים שהרי בשבת עצמו מוציאו מבית ישראל ולא ידעו שהגוי נושאו לצורך עצמו כתוב בספר התרומה [סימן רכ"א] אבל בהמתו אסור להשאיל לעכו"ם אפי' הרבה רחוק משבת ולא בשכר ולא בחינם אם יודע שעושה בו מלאכה בשבת משום שנאמר למען ינוח שורך וחמורך עכ"ל וכבר בארנו בעניין אסור והיתר שאין לסמוך על דבריו של עכו"ם כלל לא לאיסור ולא להיתר ואפילו לב"ש [בשבת ד' י"ח אומר כן הגמ' אליבא דרב אשי וע"ש] שמועיל הפקר בשביתת כלים זה דווקא שאי אפשר בלא הם כגון נר הדולק בשבת וקדירה שעל גבי כירה אבל לא בשאר כלים ק"ו בבהמ' שלא יועיל כן כתב רבי שמשון איש ירושלים תנן [בד' י"ז] בית שמאי אומר אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן ב"ה מתירין עם השמש גרסי' בירוש' דשבת פ"ק ובע"ז [ד' ל"ט ע"ב ובתו' פ"ק דע"ז תמצא כל הסוגיא בד"ה אריסא ד' כ"א] תני' אומני עכו"ם שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו של עכו"ם מותר אומר ר' שמעון בן אלעזר בד"א בקיבולת אבל בשכיר יום אסור בד"א בתלוש מן הקרקע אבל במחובר אסור ובעיר אחרת בין כך ובין כך מותר מה בין כך ובין כך מותר בין בתלוש בין במחובר בין בשכיר יום בין בקיבולת אמר ר' אילא בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת רבי שמעון בן ביסנ' בשם רבי אומר הלכ' כרשב"א בשבת ואבל וע"ז עכ"ל הירושל', ואף על גב דאין הלכ' כר"ש בן רבי אלעזר גבי מחובר של שדה אלא כרבן שמעון ב"ג וכסתם מתניתן בע"ז [הכל שם בד' כ"א וגם בתו' דשבת ד' י"ז] דשרי להשכיר שדהו לעכו"ם למחצה לשליש ולרביע וחורש וזורע בשבת משום דעכו"ם בשלו הוא טורח ואריסותי' קעביד דלא אסרה סתם מתניתין אלא דווקא מרחץ להשכיר לעכו"ם מפני שנקראת על שמו אבל שדה לעכו"ם שרי אין דומה מחובר של שדה למחובר של בית דדווקא שדה שרגילות לקבלו באריסות למחצה לשליש ולרביע ושייך לומר עכו"ם אריסותי' קעבי' אבל בית רגילו' להשכיר פועלים שכירי יום ולא יאמרו הרואה עכו"ם קבלנותיה קעבי', מכאן פסק רבינו יצחק ברבי שמואל [גם כן בתו' דשבת ובפ"ק דע"ז שם] שאסור לעשות כל קבולת במחובר בתוך התחום כדמוכ' בתוספת' דע"ז ובירוש' [היינו דלעיל) ולא מיבעיא הבניין עצמו דאסורה אלא אפילו לתקן האבנים נמי אסור אפי' רחוק מן החומה ואפי' בביתו של עכו"ם כיון דצורך מחובר הוא דבמחובר כי האי גוונא פליגי ופסיק כרשב"א דאילו לעשות הבנין אפי' רבנן מודו דאסור דהא ברשות ישראל הוא דאף תלוש לא שריא אלא בביתו של נכרי, אסור לומר לעכו"ם מערב שבת תעשה כך וכך בשבת שהרי בית הילל שמתירין עם השמש [בשבת ד' י"ז] היינו שהעכו"ם עושה המלאכה מאליו אבל אינו מתיר לומר לו לעשו' בשבת אבל מותר לומר מדוע לא עשית כך בשבת שעברה אע"פ שעל ידי כך יעשה העכו"ם כך בשבת הבאה מותר להניח לעבדו עכו"ם לעשו' מלאכתו בשבת כשהמלאכה לעכו"ם עצמו וליכא לאו דלמען ינוח כדאיתא פ"ד מחוסרי כפרה [ד' ט' ושם הסוגיא בתו'] אין (צה) משלחין איגרת ביד עכו"ם מערב שבת היכא שיודעין שנושאן העכו"ם בשבת לפי שניכר יותר שכתב ישראל ביד עכו"ם הוא ויסברו שבשבת נתנו לו אבל אם קצץ ליתן לו מעות בכך מותר דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, אבל אם הדליק הנר או עשה האש בשביל ישראל תנן בשבת [דקכ"ב] לא ישתמש ישראל לאורו אעפ"י שקצץ ושכרו לכך לפי שגוף ישראל נהנה ממלאכת שבת הנעשית בשבילו ולא דמי לשולח אגרות דאין גוף הישראל נהנה מגוף השליחות לכך אם קצץ מותר, תנן סתם משנה בתרומות המבשל בשבת בשוגג יאכל ודווקא מכשל דחזי מקמי בישולו לכוס מותר אפי' לבו ביום ואפי' הוא עצמו כדמוכח בפרק כירה וכן היה מורה רב לתלמידיו [בחולין דף ט"ו] אבל שוחט בשבת בשוגג אסור ליהנות בו באותה שבת וכן אם עשה ישראל מלאכה בשבת בשוגג בדבר שאינה אכילה כגון להדליק הנר או עשה כבש אסור ליהנות בהן באותה שבת דדמי לשוחט דאסור משום דמקודם לא היה ראוי כלל ואם עכו"ם עשה מלאכה בשבת בשביל עצמו מותר ישראל ליהנות אפי' באותה שבת כדתנן [בפ' כל כתבי דקכ"ב] עכו"ם שהדליק את הנר או עשה כבש או מילא מים לבהמתו ישתמש ישראל לאורו וירד בו ישראל וישקה מהם ישראל היינו אפי' באותה שבת כמו רבן גמליאל וזקנים שירדו בכבש בשבת אבל בענין אכילה כמו עכו"ם שבישל בשבת לצורך עצמו בשר דגים או ביצים יש צדדין לאסור [ובמרדכי פרק בכל מערבין מפרש טעמא] ולחלק שבדבר אכילה ראוי להחמיר יותר מבעכו"ם שהדליק את הנר שישתמש ישראל לאורו ולא דמי להא דתנן במסכת תרומות המבשל בשבת בשוגג יאכל דהתם ליכא למיגזר פן יבשל הישראל מזיד שאין להחזיקו כרשע לבשל במזיד בשבת ולעשות איסורא דאוריי' אבל יקיל בעיניו לומר לעכו"ם לבשל בשבת שאין כאן איסורא אלא מדברי סופרים [בס' התרומה סי' רמ"ד] ועל הלחם שאפה עכו"ם בשבת וגם שמא נטחנו החיטין ונרקד בשבת יש פנים להתיר כמו מבשל בשבת יאכל וכמו נכרי שהדליק את הנר שישתמש ישראל לאורו ויש פנים לאיסור כדמפרש לעיל דלא דמי למבשל דהתם ליכא למיגזר שמא יהי' הישראל רשע לבשל במזיד אבל יקל לומר לעכו"ם לבשל ועוד שמא יש לדמותו לשוחט מפני שהקמח לא היה ראוי לכוס מקודם לכן ואין לומר שהלחם מותר דהא פסקינן [בשבת דף נ"ז] כר' שמעון דשרי במוקצה בר מנר שהדליקו בה באותו שבת דדחייה בידים לא דמי דשמא הכא מודה ר"ש דהוי כמוקצה דגרוגרות וצמוקים כיון שנטחן ונרקד ונאפה בשבת כדאמרי' [בפרק אין צדין דכ"ד] עכו"ם שהביא דורן לישראל אם יש במינו במחובר אסור ופירש רבינו שלמה [שם] דאפי' ר"ש מודה בהא דהוי כמוקצה דגרוגרות וצמוקין דאמר [בפרק כירה דף מ"ה] דמודה ר"ש בהא ורבינו יעקב היה אוסר להרב רבי יצחק בן רבי מרדכי לאכול להם שנאפה בשבת [בתוס' פ' אין צדין בד"ה ולערבן] ואם עכו"ם לקט פירות לעצמו בשבת או ביום טוב או צד דגים היה או עוף בשביל עכו"ם אסור הישראל ליהנות בו משום מוקצה והוא הדין נשרו מאליהן או ניצודו מאליהן כמו ביצה שנולדה ביו"ט זה לא תאכל ביו"ט זה [פ"ק דביצה דף ב'] כמו פירות שנשרו ומשקין שזבו מאליהן שאסורין [שם בד"ב וג'] אבל למ"ש מותרין מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשו כדתנן [במסכת מכשירין] מרחץ המרחצת בשבת אם רוב עכו"ם למ"ש רוחץ בה מיד ואם בשביל ישראל ליקט העכו"ם פירות וצד הדגים חיה או עוף בשבת או ביו"ט אסור למ"ש בכדי שיעשו כדאמרי' בביצה [דכ"ד] גוי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור לערב בכדי שיעשו וכן בעירובין [דף מ'] גוי שגזל הדס לאפריון של ישראל ואסר להו רבא למ"ש בכדי שיעשו ואם הדגי' והעופות נצודו בשביל ישראל ביו"ט ראשון או פירות שנתלשו ביו"ט ראשון בשביל ישראל ויש במינו במחובר אמרינן [בביצה דכ"ד בתוס' ורש"י פ' אין צדין דף כ"ד] דאסורין לערב בכדי שיעשו פירש בהלכות גדולות של רב יהודאי גאון לערב יו"ט שני שיהא ראוי לעשות מלאכ' שלא ירויח במעשה יו"ט הנעשית בשבילו פן יאמר לעכו"ם בי"ט ראשון ללקט כדי שיהא מותרות לו ביו"ט שני ובעניין זה אומר בירושלמי דשבת [פ"ק] גבי שבת מכאן שאתה אומר לו ימתין למוצאי שבת בכדי שיעשו כמי שלא נהנה מחמת שבת כלום [ברש"י ותוספת שם כל הסוגיא ע"ס בד"ה ולערב דף כ"ד] ורבינו גרשם ורבינו שלמה ור' קלונימוס איש רומי מפרשים לעי"ט ראשון כדגרסי' בעירובין [דף ל"ט] דההוא בר טביא דאיתצד ביו"ט ראשון ואישחיט ביו"ט שני רב נחמן ורב חסדא אכול ורב ששת לא אכל לבסוף הדר ביה ובן בביצה [דף ב'] ביצה שנולדה בזה מותרת בזה ואומר רבי' יצחק דלא דמי דגבי ביצה דבר הנעשית מאיליו הוא ואין שייך שם שום גזירה אלא איסור מוקצה לבדו וגבי ההוא בר טביא נמי יש לפרש שנצוד בשביל גוי או מיירי שניצוד מאליו על ידי מצודות שפרוסות מערב יו"ט ואין שייך גם שם אלא איסור מוקצה לבדו ולכך מתיר ביום טוב שני מיד בלא בכדי שיעשו משום דשני י"ט של גליות הן שתי קדושות שמחמת ספק נעשים והאחד חול ולא שייך איסור מוקצה בחול ואמר לי רבינו יהודא בן ר' יצחק כי רבו רבינו יצחק בן רבי שמואל היה נוהג הלכה למעשה כדברי הלכות גדולות אמנם בר"ה אף בדבר הנעשה מאיליו או בשביל עכו"ם פסקי' בביצה [דף ד'] ביצה שנולדה בזה אסורה בזה דקדושה אחת הן לפי שאף בזמן שבית המקדש קיים פעמים שהיו עושין ר"ה שני ימים כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש כדאי' בר"ה [דף כ"ג] וכן הפירות והדגים אסורין עד למוצאי יום טוב שני ואז מותרין מיד, ופסקינן נמי בביצה [דף ד'] כרב דאסר אף בפסח עצרת וסוכות אם היו סמוכין לשבת לפניה או לאחריה דביצה שנולדה בזה אסורה בזה וכן הדין בפירות ודגים אסורין עד החול והטעם דאע"ג דהלכה כארבע זקנים [שם] ואליבא דרבי אלעזר דאמר שתי קדושת הן שבת ויו"ט מכל מקום אסורין משום הכנה דרבה [שם] דאין יו"ט מכין לשבת ולא שבת מכין לי"ט ואם ספק אם נלקטו ביו"ט אם לא הא תנן [ביצה דכ"ד] ספק מוכן אסור ואם ליקט הגוי בשבת פירות וצד דגים בשביל עכו"ם ובשביל ישראל אסור למ"ש בכדי שיעשו כמו שמפורש בירושלמי [היינו שהביא לעיל] אבל אין ידוע אם בשביל ישראל ליקטן וצד דגים אם בשבת אם לאו או להפך שידוע לכל שבשביל ישראל נעשה אבל ספק אם נלקטו היום בשבת אם לאו אותו היום אסור משום ספק מובן אמנם הם מותרין למוצאי שבת מיד כשמואל דפרק שואל [דף קנ"א] דאמר אין צריך להמתין במ"ש בכדי שיעשו, ואע"ג דהלכה כרב באיסורי כדאי' ביש בכור [דמ"ט] מכל מקום הלכה כשמואל כדפסיק תלמודא [פ' שואל ד' קנ"א] גבי הא דתנן עכו"ם שהביא חלילין לא יספוד בהן הישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב ומפרש רב שידוע בודאי שבאו ממקום קרוב ולא חוץ לתחום ואע"פ שדרך רשות הרבים באו יש לומר דממקום קרוב כל כך לא מהני הבאתן אבל ספק אסור עד בכדי שיעשו ושמואל סבר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו פירוש חששה זו לקולא יש לנו לומר שבאו ממקום קרוב ומותר כמו חיישינן שמא באמבטי עיברה ושריא לכהן [בחגיגה ד' ט"ו] ה"ג בספרים ישינים ובפי' ר"ח [בתוס' ומשנה הוא במס' מכשירי' פ"ב] תנן כוותיה דשמואל מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים למ"ש רוחץ בה מיד ואם רוב ישראל צריך להמתין בכדי שיעשו מחצה על מחצה בכדי שיעשו ר' יהודא אומר אם יש רשות מותר מיד פי' רשות דעכו"ם חשוב שישנו בעיר שיש לו אז לומר שבשביל עכו"ם נתחמם אלמא ספיק' שרי כשמואל ומרבנן דאסרי בכדי שיעשו במחצה על מחצה לא תיקשי לשמואל שהרי יש לומר דסברי רבנן דודאי לשם שניהם נתחמם בשביל גוים ובשביל ישראל ולכך אסור דהיאך יהא ספק אם בשביל גוים לבד נתחמם אם בשביל ישראל לבד נתחמם הלא לא חממוהו בשביל איש אחד כל זה פי' רבי' שלמה [שם בד' קנ"א] ותופס גירסא זו עיקר הרי למדנו מכאן דדבר שנעשה בשביל ישראל וגם בשביל עכו"ם אסור למ"ש בכדי שיעשו וגם משמע קצת בירוש' שילהי פ' כל כתבי הקדש [וכן הוא בסוף כל כתבי שלנו דף קכ"ב] בעובדא דאיקלע שמואל בבית עכו"ם אדליק עכו"ם בוצינא בשבתא והפך שמואל אפויי אייתי גוי שטרא וקרא ביה ידע שמואל דלאו בגינותיה אדליק הדר אפויי וקאמר הדה אמרה נעשה בשביל ישראל ובשביל עכו"ם מותר וקאמר דלמא משום דאין מכריחין את האדם לצאת מביתו אבל בעלמא אסור מיהו יש ספר ירושלמי שגורס [שם] הדא אמרה נעשה בשביל ישראל ובשביל גוי אסור ונר' דטעות סופר ומשפט פירות או דבר הבא מחוץ לתחום בשבת בשביל ישראל זה מותר לישרא' אחר [(* הגה"ה ושם פי' רש"י הטעם דבתחומין דרבנן הקילו ופעם אחר נ' לומ' דמחוץ לתחום אסור גזיר' שמא ישלח להביא בשבילו והבא בשביל ישראל זה מותר לישר' אחר דליכ' למיגזר בי' כשאין מכירו.] הגה"ה כדאיתא בעירובין [דף מ'] ובביצה [דף כ"ח] ולאותו ישראל שנעשה בשבילו צריך להמתין למ"ש בכדי שיעשו אע"ג דהוי' איסורא דתחומים דרבנן ויש קצת ראי' מדתנן [בפ' שואל דף קנ"א] עכו"ם שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב משמע דאם נודע שבשביל ישראל באו מחוץ לתחום שלא יספוד בהן עד כדי שיבואו למ"ש ממקום שהביאם דהא מדמה לה לעיל [שם] למרחץ שנתחמם ויש לדחות דבמת החמירו יותר שהרי חפרו קבר בשביל ישראל בשבת בפלטיא שהוא פרהסיא יתירא לא יקבור בו אותו מת עולמית ומ"מ נכון להחמיר אע"פ שיש לדחות אדיחוי לא סמכינן וגם שמא אין הלילה מן החשבון לפי שאין רגילות בלילה להביא ממקום רחוק וצריך להמתין בכדי שיעשו ביום למחרת שבת [שבת ד' קכ"ב] ועל המים שעבד או שפחה שואב בשבת מבור שהוא רחב ארבעה ועמוק עשרה ומביאין דרך ר"ה לבית ישרא' מתיר רבינו יעקב [בתו' שם] אם לא אמר לו הישראל להביא אע"פ שבשביל ישראל מביא כיון שיכול הישראל לילך ולירד בבור ולשתות שם דווקא לבהמה אסרה מתניתין דתנן [שם] מילא מים לבהמתו משקה ישראל אחריו שאינו מכירו ואם בשביל ישראל מילא אסור ותניא בתוספתא [פ"י] דבמכירו אסור מפני שמרגילו לעשות כן בשבת אחרת כדאשכחן [פ' עושין פסין ד' כ'] גבי פסי ביראות שלא הוצרכו אלא לבהמה אבל לאדם מטפס ועולה מטפס ויורד וברייתא [דשבת ד' קכ"ב] דליקט עשבים בשביל ישראל לא יאכיל לבהמתו מוקי לה רבי' יעקב [בתו' שם] בתרי עברי נהרא שאין ישראל יכול להוליך בהמתו שם וכל שכן אם העכו"ם מביא מן הנהר שמותר שהיה יכול הישראל לשתות שם בקל ולאותו שמחמיר שם ואינו רוצה לסמוך על היתר זה מותר לשתות אם העכו"ם הביא בשביל ישראל אחר לדידן דלית לן ר"ה רק כרמלית וליכא רק איסור דרבנן כגון פירות שבאו מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר [הגהת מיימ' פ"ו מספר התרומ' סי' רנ"ב] ואם נר אחד דולק בשבת ועכו"ם הדליק עוד הרבה נרות או נתן הרבה עצים באש מותר ישראל ליהנות מהן כיון שמתחילה היה יכול קצת ליהנות מן הנר ומן האש וכן אם עשה הגוי האש בשביל תינוק או לעשות לתינוק מאכלו או בשביל חולה גדול אפי' שאין בו סכנה מותר אף לבריא גרסינן בירו' דביצה רב חסדא שאל מיחלפא שיטתיה דרב תמן הוא עביד ליה שתי קדושות פי' דרב פסק בעירובין [בירו' ובתלמוד שלנו בד' נ"א] כארבע זקנים ואליבא דרבי אלעזר דאמר שבת ויו"ט שתי קדושות הן והכא הוא עביד ליה קדושה אחת דאיפליגו שירי פתילה ושירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת מהו להדליקן ביו"ט רב ורבי חנינא תרווייהו אמרין אסור ורבי יוחנן אמר מותר פי' רבי ברוך בר' יצחק [בספרו סי' רנ"ג] דרב חסדא לטעמיה דלית ליה הכנ' דרבה בעירובין [שם] ולהכי קאמר טעמא דרב משום קדושה אחת אבל אנן דאית לן הכנה דרבה הוי טעמא דרב משום הכנה דרבה שהפתילה והשמן והמדורה שתחילת כיבויין היה בשבת היא הכנתן שעל ידי כן נוחות יותר לחזור ולהדליקן וכן שירי שמן נמי נעשה צלול יותר כשהדליקו בו והלכה כרב כדפסקינן בביצה [דף ד'] על כיוצא בזה אע"פ שר' יוחנן חולק עליו ודין זה נוהג אליבא דרב ללשון דהבנה בשני ימים טובים של ראש השנה או יו"ט הסמוך לשבת לפניה או לאחריה וכן הלפידים שהובערו קצת ביו"ט ראשון וכבו אסור לחזור ולהדליקן בי"ט שני של ר"ה אא"כ הובערו בחול בעי"ט וכבו אותן וכן לפידים שנותרו משבת ונכבו אסור להדליקן ביו"ט שלאחריו כי הכיבוי הוא הכנה שטובות הן יותר לחזור ולהדליקן וצריך עצים אחרים מוכנים להרבות ולערב בהן כדאמר בביצה [דף ד'] מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן ומבטלן אמנם בשני ימים טובים של גליות של פסח עצרת וסוכות אין חוששין בכל אלה שיום אחד חול ואיסור הכנה לא שייך מיו"ט לחול דביצה שנולדה בשבת או ביו"ט מותרות בחול וכן פירות שנשרו מאיליהן בשבת או ביו"ט מותרין למחר בחול עכ"ד [וכן הם בס"ת קצר וארוך סימן רנ"ג] אמנם רבינו שמשון איש ירושלים כתב בתוספתא דביצה שאין שייך כלל טעם הכנה בירושלמי שהזכרנו לעיל ולא ירד לטעם זה כלל מדנקט שירי שמן והלכה כרבי יוחנן ומורי רבינו יהודא כתב שלבו נוקפו להחמיר ע"כ מסקינן (צו) בריש פרק כל הכלים שכל כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו מחמה לצל או להצניעו שלא יגנב ואם מלאכתו לאיסור כגון קורנס של נפחים וכיוצא בו מותר לטלטלו לצורך גופו או לצורך מקומו אבל מחמה לצל או שלא יגנב אסור אפי' שמעון שמיקל במוקצ' דגרסינן התם [קכ"ד] אמר ר' אלעזר מכבדות של תמרה שמכבדין בהן את הבית מותר לטלטלן ופריך אי מחמה לצל בהא לימא רבי אליעזר דמותר הא מלאכתו לאיסור הוא ומדלא מתרץ אין הכי נמי דסבר לה כר' שמעון ש"מ דאפי' (צז) לר' שמעון דבר שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו מחמה לצל וגם למדנו שם שאסור לכבד את הבית אף לר' שמעון אע"פ שמתיר ר' שמעון לרבץ את הבית ולא כה"ג שמתירו' לכבד את הבית, תנן (צח) מחט נקוב' של יד מותר לטלטלה ליטול בה את הקוץ אע"ג (צט) דחביל ומוציא דם משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור אבל אסור מדרבנן לרבי שמעון ובמקום צער פטור ומותר כדאי' שלהי [דף ק"ז] אמנם אסור לצאת בה לרשות הרבים לסגור חלוקו סביב צוארו או אשה לקשור צעיפה אבל במחט שאינה נקובה מותר לצאת בענין הזה בשיש לה ראש מצד אחד כעין אישפיגלא בלעז הוא נקרא תכשיט מחט נקובה שניטל חור שלה או עוקצה אמרינן התם [בדף קכ"ג] שהיא כאבן ואסור לטלטלה אמרינן (ק) בפסחים [דף ע"ד] ובחולין [דף צ"ג] שכל מקום שנחלקו רב אחא ורבינא הלכה בדברי המיקל והם נחלקו בשבת [דף קנ"ו] בעניין מוקצה והמיקל משניהם אומר שהלכה (קא) כר"ש בכל דיני מוקצה דשרי במוקצה מחמת מיאוס ובמוקצה מחמת איסור חוץ מנר שהדליקו באותה שבת דדחייה בידים אבל (קב) במוקצה מחמת חסרון כיס מודה ר"ש דאסור דתנן בשבת [דף קכ"ג] כל הכלים ניטלין חוץ ממיסר הגדול ויתד של מחרישה וסכין המיוחד לשחיטה וסכינא דאושכפי, גרסינן בשבת [דף קכ"ה] דג (קג) מליח מותר לטלטלו אפילו לא בשלו אבל בשאינו מליח אסור לטלטלו אבל בשר אפי' תפל וחי מותר לטלטלו, מסקינן (קד) בשבת [דף קמ"ג] לרב נחמן דלב"ה מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין הראויין לאכילת בהמה אבל דברים שאינן ראויין למאכל בהמה אסורין להגביהן אלא לנער השלחן או המפה כמו מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות וכן באבן על החבית [שס בדף קמ"ב] בד"א (ק"ה) בשכח אבל במניח אסור לנער ופי' של מניח היינו שמניח שם המעות או דבר האיסור כדי לשהות שם כל השבת כולה אבל אם נתן שם במזיד מע"ש כדי לטלטל למחר בשבת מותר לנער כמו שכח כדתנן בשבת [דף מ"ט] טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן למחר אלא נוטל את הכיסוי והן נופלות כך פירש רבי' יצחק בכתב ידו ודלא כפי' רש"י בשבת [דף כ"א ועיין בתוס' שם] בשבת [דף קמ"ב] תנן מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו שצריך לכר לישב עליו אבל לצורך מקומו מטלטל דבר עם המעות ויניח הכל במקום אחר שאם ינער הכר שם לא יוכל לישב באותו מקום מסקי' [שם בדף קס"א] שאסור ליטול התינוק אם אבן בידו או דינר דלא שרי מתני' נוטל את בנו והאבן בידו אלא בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו ואעפ"כ בדינר אסור שמא יפול מיד התינוק ויטלנה אביו, תנן בשבת [דף קל"ט] מסננין יין בסודרין לתוך הכלי ובלבד שלא יעשה גומא בסודר לקבל היין מפני שדבר זה מעשה חול ויין עכור אסור לסנן לפי שנראה כבורר ובין הגיתו' שכול' עכורין מותר, מסקינן התם [בדף ק"מ] שאסור לגרוף את האבוס אפי' היא של אבן או של עץ גזירה אטו של קרקע שאסור לגרוף ולכבד פן ישוה גומות וגם מכאן ראייה שאסור לכבד את הבית בשבת אמנם השלחן מותר לגרוף הפירורין או התיבה בשבת שאין שייך שם לגזור, וגרסי' התם [בדף ק"מ] אמר אביי מקמי חמרא לוקחין מותר האוכל ויהבי' קמי תורא אבל מקמי תורא לא שקלי' בשבת מותר התבן והאוכל כדי ליתן לפני החמור ומפ' [שם] מפני שהחמו' אין בידו יוצא מפיו ומותרו ראוי לבהמה אחרת ואין זה טילטול שלא לצורך הילכך צריך לדקדק בשאר בהמות אם מותר לתת מספוא שנשאר לזו לפני זו שאין מינה, [שם בדף קמ"א] הקש שעל המטה לא ינענענו בידו כדי לשכב עליו אבל מנענעו בגופו דטלטול מן הצד לא שמיה טילטול ואם הקש הי' מאכל בהמה מותר בשבת לטלטלו ואם היה עליו כר או סדין מבעוד יום מותר בשבת לנענעו בידו אע"פ שאינו ראוי למאכל בהמה, אמר (קי) רבא טיט שעל גבי רגלו מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע משום אשויי גומות מר בריה דרבינא אמר אפי' בכותל אסור משום בונה שמוסיף טיט על הכותל אלא יקנחנו בקורה רב פפא אמר אחד זה ואחד זה מותר וצריך ליישב הלכה כדברי מי [עיין באשירי שם] תני ר' חייא אין מגררין טיט בגב הסכין לא ממנעל חדש ולא ממנעל ישן כו', [בדף קמ"א] וסך אדם כל גופו שמן בשבת, תניא [שם] שומטין מנעל מעל גבי האימום פירוש דפוס של עץ שבתוך המנעל ויסירו הדפוס כדי ליקח המנעל כרבא דאמר מלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו מותר והלכה כמותו, מסקינן (קז) בשבת [דף קכ"ב] שמות' לאדם להעמיד בהמתו על גבי עשבים מחוברים והיא אוכלת ותניא במכילתיה [משפטים פ' כ' ובתוס' שם מביאה] יכול לא יניח בהמתו לעקור ולתלוש ולאכול ת"ל למען ינוח ואין זה נייח אבל (קח) לא יעמיד אותה על גבי דבר שמוקצה ועובר בפניה כדי שתחזיר פניה לדבר המוקצה ותאכל ממנו וכן בי"ט, תנן (קט) בשבת [דף קמ"ג] חבית שנשברה מצילין מזון ג' סעודות היינו בהרבה כלים אם בא להציל בהן ובלבד שלא יקלוט הקילוח מאויר בכלי אלא יניח הכלי על הארץ אבל בחד מנא כמה דבעי יציל ואפי' טובא ובאיזה עניין שירצה, [בשבת דף קמ"ו] דרש רב שישא בריה דרב אידי משמיה דר' יוחנן הלכה כר' יאשיה דמיקל ומתיר לתת גובתא הוא קנה חלול לתוך החבית בשבת אע"פ שלא ניסהו תחילה מבחול אם ראוי לאותו נקב של חבית זו ומפ' התלמוד [שם] לחתוך הקנה חלול לתקנו שיוכל ליכנס בחור החבית אסור אפי' בי"ט אמר רבי יוחנן [שם בדף קמ"ו] היוצא בטלית מקופלת על כתיפו חייב חטאת [שם] פעם אחת יצא ר' לשדה והיו שני צידי טליתו מונחין על כתיפו פי' ב' צידי טליתו התלויין לפניו אחד מימין ואחד משמאל קפלן והניחן על כתיפו אמר ליה ר' יהושע בן זירוז בזו חייב ר' מאיר חטאת ושלשל ר' את טליתו, אמר ר' יהודא [שם] מעשה בהורקנוס בנו של ר' אליעזר שיצא בסודר שעל כתיפו ונימא כרוכה באצבעו וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו אע"פ שאין נימא כרוכה לו באצבעו מותר וכן פוסק רב נחמן [שם] א"כ אדם שנפסקו לו לולאות טליתו מותר לצאת בטליתו לבושה סביביו בכל מקום שירצה וכתב מו' [בתוס' בשבת דף מ"ח] שאם נתקו חוטי הסרבל ויש שם נקב רחב שיוכל לתחוב החוט בהם יכניסנו בתוכו ויענבנו אמנם אם הלולאות שנפסקו מוזהבות אם הם תלויות בו חשובות הם ואינם בטלות לגבי הטלית ואסור לצאת בהן משום משוי וכן אומר בשבת [דף קל"ט] דהא דאמר רב הונא היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהילכתה בשבת חייב חטאת היינו משום דהנהו חוטי חשיבי ולא בטלי ופירש רבי' חננאל [בתוס' שם] שאינו מבטלם לפי שחשובי' הם בעיניו שדעתו ליתן באותו טלית ציצית רביעית אבל רבי' שלמה פירש [שם] שחשיבותן לפי שהן של תכלת שזהו דכבר שאינו מצוי אבל בדבר התלוי ואינו חשוב מותר לצאת בו לכתחילה כמו שמוכיח שם גבי כילה, ומיהו אין בידינו כח לברר אם הלולאות של משי שלא יהא חשובות וראוי לאסור לצאת בהן בשבת ואותן לולאו' של משי הקבועו' באבנט מותר לצאת בהן יחף הואיל וראויות לקשור בה אחד מראשי המכנסיים התלויי' למטה להגביהן מן הארץ כמו שהוא מנהג תניא בשבת [דף נ"א] אין (קי) מרסקין לא את השלג ולא את הברד אבל נותנו לתוך כוס חמין לצננו או לתוך הקערה ואינו חושש אע"פ שעל ידי כן הוא נמחה מכאן הביא רבי' ברוך ראייה [בספרו סימן רל"ה] לפשטידא בימות החורף שצריך לשמור בשבת שלא יתננה סמוך לאש לחמם מפני השמנונית הנקרש ועתה נמחה ע"י עכ"ל ויותר יש מכאן ראייה להיתר מלאיסור סכין (קיא) ומפרכסין לאדם אומר רבי' יצחק דווקא שמן שכבר הוא נמחה סכין אבל חלב ושומן לא לפי שנמח' בידו והוה ליה נולד כמו אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד ובחול מותר לסוך חטטין מהלב ומאיסור אע"ג דסיכה כשתייה בשבת [ד' פ"ו] מותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו וזר אסור לסוך בשמן של תרומה מלא יחללו בפ' בנות כותים [דל"ב] קראי אסמכתא בעלמא ומדרב' אין איסור אלא כי עביד לתענוג אבל משום צערא כגון חטטין או למכה שרי דהא בפ' יה"כ [ד' ע"ו] שנינו מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ובכריתות [ד' ז'] אמרינן כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש פי' משפשף עצמו כתב רבי' ברוך [בספרו סי' קל"ח] ותינוקות נראה שאסור לסוך גופן מחלב וחזיר שאין זה אלא תענוג אבל יניח לגויה לסוכן ולהאכילן ולהזהיר גדולים על הקטנים אין אסור אלא דווקא כי סכו להו בידים אך לפי' רבי' יעקב [בתו' דנידה ד' ל"ב] מותר אפי' לסוך ישראל מחלב ומחזיר שאמר דדווקא סיכת שמן דאסמוכ' רבנן אקרא אסור אבל שאר סיכה לא ומפרכסין לאדם פירו' מותר להסיר גילדי צואה וגלדי מכה ואפילו משום תענוג ולבהמה משום תענוג אסור ומשום צער' שרי ומורס' שיש בה קוייטורא מותר להוציא ממנה לחה אע"פ שיש בה דם כדא' בכתובות [ד' ז'] גבי מתניתין דהמפיס מורסא להוציא לחה פטור ומפר' דאע"ג דאית בה דם משום דדם מיפקד פקיד אבל אם מתכוין לה לעשות פה ולהכניס בה הרוח ולהוציא הלחה חייב ספק (קיב) סכנת נפשות דוח' את השבת לפיכך חולה שיש בו סכנ' מותר להדליק ולכבות בשבילו ושוחטין ואופין ומבשלין ולא סכנה ברורה בלבד אלא אפי' ספק סכנה כגון שרופא אחד אומר שהוא צריך ורופא אחד אומר שאינו צריך מחללין עליו את השבת כדאי' ביומא [ד' פ"ג] והשיב רבי' יצחק בר שמואל כי כל בני אדם חשובים בקיאין במקצת וספק נפשות להקל [שם ד' פ"ד] כשעושין דברים אלו אין עושין אותן לא ע"י קטנים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם אלא ע"י גדולים ונבונים ועוד פי' ר"י בר' אשר שהטעם שלא יביא לידי דיחוי ואסור להתאחר כדי לשאל אם הדבר מותר כדאמרינן בירו' [דיומא] הנשאל הרי זה מגונה והשואל הרי זה שופך דמים והרי הכתוב אומר [בגמרא שלנו ד' פ"ה] וחי בהם ולא שימות בהם, גרסינן בע"ז [ד' כ"ה] אמר רב גב היד וגב הרגל ומכה שבחלל הגוף מן השפה ולפני' כלומר בין בפיו בין במעיו בין בכבד בין בטחול הרי זה חולה שיש בו סכנה ומחללין עליו את השבת אמר שמואל הך פדעתא פי' מכת חרב בכל מקום שהיא מחללין עליה השבת רב יהודא התיר לכחול עין בשבת ואפי' לשחוק סמנין ולהביאן דרך ר"ה מותר שיש סכנ' בדבר כמו שאומר דשירייני דעינא בליבא תלו פירוש שורייני מקורות הראיה ובאיזה חולי התירו אמר רב יהודא [שם] כגון רירא עבה היוצאה מתוך העין תדיר ודיינא אפויינט בלעז ודמעתא על ידי גודל הכאב מדמעת תמיד וקדחה הוא החימום הגדול שבעין ותחילת אוכלא פי' מניישון לאפוקי סוף אוכלא פירוש סוף החולי שכבר נתרפא במקצת ופצוחי עינא להאיר העין זה אסור לעשות בשבת [פרק בתרא דיומא ד' ע"ג] מי שנשכו כלב שוטה או א' מזוחלי עפר שממיתין אפי' היה ספק ממיתין ספק אין ממיתין עושין לו כל צרכי רפואה להצילו, [פ"ק דחולין דף ט"ו] המבשל לחולה בשבת ואכל החולה והותיר אסור לבריא לאכול מן המותר גזיר' שמא ירב' בשבילו אבל השוחט לחול' בשבת מותר לבריא לאכול הימנו בשר חי שאין בדבר איסור תוספת שנגזור שמא ירבה בשבילו וכן כל כיוצא בזה, אמרי' בשבת [ד' קכ"ט] חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה לו כל צרכיו [בביצה ד' כ"ב] וכן כוחל עינו הגוי בשבת אע"פ שאין בו סכנה [כל הסוגיא פרק מפנין קכ"ה] היולדות כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת קוראין לה אשה חכמה ממקום למקום וחותכין לה את הטיבור וקושרין אותו ואם היתה צריכה לנר בשעת חבליה מדליק לה את הנר ואפי' היתה סומא מפני שדעתה מתיישבת עליה בזה ואם צריכה לשמן וכיוצא בו מביאין לה וכל שאיפשר לשנות משנין בשעת ההבאה כגון שתביא לה חבירתה כלי תלוי בשער' ואם אי איפשר מביאה כדרכה [פ' אין מעמידין ד' כ"ו] אין מיילדין את הגויה בשבת ואפי' בשכר ואין חוששין לאיבה ואפי' אין שם חילול [כל הסוגיא פרק מפנין ד' קכ"ט] היולדת שמתחיל הדם להיות שותת עד שתלד ואחר שתלד עד שלשה ימים מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכה בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה אינה צריכה ומשלשה ועד ז' אם אמרה אין צריכ' אני אין מחללין ואם שתקה ואין צ"ל אם אמרה צריכה אני מחללין ומשבעה ועד שלשים הרי היא כחולה שאין בו סכנה ואפי' אמרה צריכה אני אין עושין לה מלאכ' אלא ע"י עכו"ם עושין מדורה ליולדת ואפילו בימות החמ' מפני שהצינ' קשה לה הרבה במקומות הקור אבל אין עושין מדור' לחול' להתחמם בה [שם] אדם שהקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפי' בתקופת תמוז [שם] מרחיצין את הולד בשבת ביום שנולד אחר שחותכין טיבורו אפי' בחמין שהוחמו בשבת ומולחין ומלפפין אותו מפני שסכנה היא אם לא עשו כל אילו [פ' ר"א דמילה ד' קל"ד] וכן מרחיצין אותו לפני המילה ולאחר המילה וביום השלישי אפי' בחמין שהוחמו בשבת מפני הסכנה כמו שבארנו במצות מיל' [לקמן מצות עשה כ"א] בערכין [ד' ו'] אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין בשבת אפילו דרך ר"ה וקורעין את כריסה ומוציאין את הולד שמא ימצא חי שספק נפשות דוחה את השבת ואפי' לזה שאין חזקתו חי מסקינן ביומא [ד' פ"ד] מפקחינן פיקוח נפש בשבת ואין צריך ליטול רשות מבית דין והמקדים להציל את הנפש הרי זה משובח כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו אע"פ שהוא צד דגים עמו ננעלה הדלת בפני התינוק שובר את הדלת ומוציאו אע"פ שהוא מפצל עצים שראוים למלאכה שמא יבעת התינוק וימות וכן מותר לכבות הדליקה להציל הנפש שיראים פן ישרף [שם גם בד' פ"ח] מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו מצאוהו חי אע"פ שנתרוצץ ואי איפשר שיבריא מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי אותה שעה, תניא [בשבת ד' מ"ד] עכו"ם שצרו על עיירות ישראל אם ידוע שלא באו אלא על עיסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואם באו על עיסקי נפשו' או שערכו מלחמה סתם או שצדו סתם יוצאין עליה בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת כדאי' התם ומצוה על כל ישראל לצאת ממקומם וללכת מזויינים לעזור לאחיהם שבמצור וכשיצילו את אחיהם מותר להם לחזור בכלי זיין שלהם למקומם בשבת כדי שלא להכשילם לעתיד לבא וכן (קיג) זועקין ומתחננין בשבת אף על היחיד הנרדף כדתניא במס' תענית [ד' כ"ב] ואין (קיד) זועקין ומתחננין על הדבר בשבת שדה (קטו) של ישראל שקיבלה עכו"ם לחרוש ולזרוע ולקצור למחצה לשליש ולרביע מותר לטרוח בו עכו"ם בשבת כדאמר בפר"ק דע"ז [ד' כ"א] דאריס אריסותיה קעביד ואם אין נותן לו רק מעות לטרוח אסור כדפסק בירושלמי [דשבת] כרבי שמעון בן אלעזר דאסר קיבולת במחובר לקרקע ולמעלה הארכתי בדבר זה ומרחץ אסור כדאמר התם [בע"ז ד' כ"א] דמרחץ לאריסותא לא עבדי אינשי אמנם תנור יכול להיות דמותר כמו שדה דרגילות הוא לשוכרו לשליש ולרביע ואינו כמו מרחץ תניא ומייתי לה בע"ז [בד' כ"ה] ישראל ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות לא יאמר לעכו"ם טול חלקך בשבת ואני אטול חלקי בחול ואם התנו מתחילה מותר ואם באו לחשבון אסור פירוש [עיין בפרש"י שם] ואם לא התנו מתחילה ולקח העכו"ם את ימי השבת מעצמו בלא ציווי של ישראל אם אמר לו ישראל כמה ימי שבתות נטלת ואטול גם אני ימי החול כנגדן אסור וכן המשפט במרחץ כדתניא התוספתא בדמאי [ובתו' שם מביא' בד"ה לא יאמר ד' כ"ב] ישראל ועכו"ם שלקחו מרחץ בשותפות לא יאמר לעכו"ם טול חלקך בשבת ואני חלקי בחול והוא הדין בתנור ואם התנו מתחילה קודם שקנו את השדה או המרחץ או התנור שלא יהא לישראל חלק בהם ביום השבת כ"א לעכו"ם זה מותר ופר"ח דה"ה רחיים של עכו"ם ומסיק רב גביה מבי כתיל אליבא דרבא בע"ז [ד' כ"ב, ועיין ברש"י שם] שמותר לומר לעכו"ם עמול וזמור בשני ערלה ותיטול הפירות של אותן השנים ואני או שלוחי נטרח אחרי כן גם שלש שנים אחרות כנגדן ואני אטול את הפירות הרי זה מותר וכשר הדבר ואפילו לא התנו מתחלה [מיימו' פ"ו] הנותן מעות לעכו"ם להתעסק בהן אע"פ שהעכו"ם נושא ונותן בשבת חולק עמו בשוה בשכר וכן הורו כל הגאונים עוד אמרי' בע"ז [ד' ס"ד] ישראל ועכו"ם שנשתתפו לקנות סחורה אחת והיה שם ע"ז ודברים אחרים לא יאמר ישראל לעכו"ם טול אתה ע"ז ואני אטול כנגדן דברים אחרים ישראל שיש לו שוורים ומשכירן לעכו"ם לחרוש בהן עד אחר זמן וחורש בהן בשבת בימי ר' שלמה שאלו דבר זה ויש שהיו מתירין אם העכו"ם קיבל עליו אחריות מיתה וגניבה עליו וגם יוקרא וזולא דהשתא הוי כמו צאן ברזל לישראל ויש שאוסרין בכל עניין דאין העכו"ם יכול למוכרה ונקראת בהמתו של ישראל בכל מקום שהיא וישראל מצוה על שביתתה תניא בב"מ [ד' כ"ח] השוכר את הפועל לשמור את הפר' ואת התינוק לא יתן לו את שכרו של שבת לפיכך אין אחריות של שבת עליו ואם היה השכיר שכיר שבת או שנה נותן לו שכרו משלם לפיכך אחריות שבת עליו ולא יאמר לו תן לי שכרי של שב' אלא אומר לו תן לי שכרי של שנה זו או של כ' יום, גרסינן בשבת [ד' ק"ט] אמר (קטז) מר עוקבא מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש אבל לא בחומץ מפני שנראה יותר רפואה וכל מעשה רפואה אסרו בשבת גזירה שמא ישחוק סמנין אמנם (קיז) אם נגף בגב היד או בגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליה את השבת אין (קיח) רוחצין במים שמשלשלין ולא במי משרה הבאושין ולא בים סדום ולא במים הרעים שבים הגדול שהוא ים אינגי"לטירא כמו שכתוב בספר יוסיפון מפני שכל אילו צער הם וכתיב וקראת לשבת עונג לפיכך (קיט) אם לא נשתהא בהן אלא עלה מיד אע"פ שיש לו חטטין בראשו מותר [שם בד' קי"א] וחושש בשיניו לא יגמע בהם את החומץ אבל מטבל הוא כדרכו שאף ע"פ שכשאין לו חול' בשיניו החומץ מקלקל את השינים שנא' כחומץ לשינים מכל מקום כשיש לו חולי בשינים מרפאו ומסקינן [שם] לא יגמע בהן את החומץ ויפלוט אבל מגמע הוא ובולע [שם בד' ק"ט] לא יאכל אדם דברים שאינם מאכל בריאין ולא דברים המשלשלין כגון לענה וכיוצא בהן וכן לא ישתה דברים שאין דרך הבריאים לשתותן כגון שבשלו בו עשבים וסמנין אבל אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאין לשתותן ולאוכלן כמו הירקות הקרות בימות החמה כגון החורף והכוסבר וחלוגלוגת והחמות בימות הגשמים כגון החורף בלשון ערבי ונקר' קרשו"ן או לנייש אע"פ שהן מרפאין ואוכלין כדי להתרפאו' בהן מותר הואיל והן מאכל בריאין וכן השמנים שדרך הבריאי' לסוך בהן מותר לסוך בהן בשבת אע"פ שנתכוון לרפואה ושאין הבריאין סכין בהן אסורין, [שם בד' קי"א] החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ואפילו שמן וורד מותר במקום שמצוי שמן וורד והבריאין סכין אותו וכן פוסק רב לשם תניא בתוספתא [פי"ג דשבת] אין לועסין המצטכי ואין שפין את השינים בסם בשבת בזמן שמתכוין לרפואה ואם נתכוין לריח הפה מותר פירוש מצטכי הוא לשון ערבי והוא סם הנקרא משטי"ק בלשון העכו"ם, תניא במס' ע"ז [ד' י"ד] אין (קכ) מוכרין לעכו"ם בהמה גסה עגלים וסייחים שלמים ושבורין ומפרש שם [בד' ט"ו] הטעם גזירה (קכא) שמא ישאיל' או ישכירה לעכו"ם ועובר משום למען ינוח שורך וחמורך ששכירות אינו קונה עוד מפרש [שם] טעם אחר משום נסיוני שפעמי' דסמוך לשקיעת החמה דמעלי שבת' מוכר ואומר ישראל לעכו"ם לנסותה ושומעת קול בעלה ישראל והולכת מחמתו ועובר משום מחמר אחר בהמתו בשבת דאסור משום ל"ת כל מלאכ' אתה וגו' כדאי' בפ' מי שהחשיך [ד' קנ"ד] אבל לא רצה לומר הטעם משום למען ינוח [עיין בתו' ע"ז ד' ט"ו] דשמ' משום גזירת איסור בהמתו שאינו תלוי בגופו לא היו אסורין למכור לעכו"ם [שם בד' ט"ו] רבא שרי לזבוני חמרא אידא דספסי' פירו' על ידי סרסוראי משום נסיוני לא ידעה לקליה ואי משום שאל' ושכירות כיון דלאו דידיה היא לא מושיל ולא מוגר ועוד שלא יתגלה מום הבהמה רב הונא [שם] זבין ההיא פרה לעכו"ם אמר ליה רב חסדא מאי טעמא עביד מר הכי אמר ליה אימר לשחי' ומתניתין [שם בד' י"ד] דקתני אין מוכרין מדברת שפירש לו העכו"ם למלאכ' אני צריך לה ובהמה טמא' אפילו בסתמא אסור דהא לאו לאכילה קיימא כך פירש רש"י ורבינו שמואל [בתו' שם בד' ט"ו] ורבי' יעקב מחלקין עוד בעניין אחר אבל אינן סותרין פירוש רבינו שלמה וצריך למצוא היתר למנהגינו שאנו מוכרין להם הכל דאע"ג דפסיק תלמודא כר' יהודא בן בתירא [בד' ט"ז] שמתיר בסוס זהו מטעם שעושין בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת שבימי חכמים היו מיוחדים הסוסים לרכיב' ולעופות אבל עכשיו רגילין לחרוש בהן ולמשוך בקרון ויש לפרש [כל הסוגיא עד סופה בתו' שם בד' ט"ו] שעתה אין אנו בקיאין כל כך בקול ואין לחוש לנסיוני דשמעה לקליה כמה שאנו מתירין על ידי ספסר מפני שאין מכרת קולו ומשום שאלה ושכירות נמי ליכ' למיחש שהרי אין אנו רגילין להשאיל עכשיו לנוי ולא לקנות בהמה כדי להשכיר לאחרים כך פיר' רבינו יעקב ורבינו יצחק מפרש שבימי חכמים היו הרבה יהודים ביחד והיו יכולין למכור זה לזה אבל עכשיו שאין כ"א מעט במקום אחד איכא הפסד אם לא היינו מוכרים לעכו"ם ומהאי טעמא שרי התם [בד' ט"ו] למכור להם חטים ושעורים משום פסידא אמנם מזה הטעם אין אנו מתירין למכור להם בהמות אלא כשישנן בידו כבר אבל אסור לכתחילה לקנותם כדי למכרם לעכו"ם, אמרי' [בשבת ד' קי"ג] אין (קכב) מקפלין את הכלים בשבת כדרך שעושין בחול בבגדים כשיכבסו אותן ואם לא הי' לו כלי אחר להחליפו מותר לקפלו ולפשטו ולהתכסו' בו כדי להתנאות בו בשבת והוא שיהיה בגד לבן וחדש שהרי הוא מתמעך ומתלכלך מיד וכשיקפל לא יקפל אל' איש אחד אבל לקפל בשנים אסור, אמרינן בשבת [ד' קמ"ו] העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא כגון נקב שבלול התרנגולים שהוא עשוי להכניס האויר ולהוצי' ההבל הרי זה חייב משום מכה בפטיש לפיכך גזרו על כל נקב אפי' הי' עשוי להוציא בלבד או להכניס בלבד שלא יבא לעשות נקב שחייבין עליו ומפני זה אין נוקבין בחבית נקב חדש ואין מוסיפין בו אבל פותחין נקב ישן והוא שלא יהא הנקב למטה מן השמרים שהרי זה עשוי לחזק ואסור לפותחן עוד שם שובר אדם את החבית כדי לאכול ממנה גרוגרות ומביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשו בסייף לפני האורחים ואינו חושש שאין כוונתו אלא להראות נדיבות לבו וכשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום כל נקב ואם הניח שם אוכל כדי להצניעו ונמצ' הנקב נסתם אמרי' בפרק תולין [ד' קל"ט] שהוא מותר ומותר להערים בדבר זה, [בשבת ד' ע"ה] כל (קכג) דבר שהוא גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש ומפני זה הגורר או המתקן כלי באיז' דבר שתקן חייב [בעירובין ד' ק"ד] לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת בין בכלי שיר כגון כנורות ונבלים בין בשאר דברים אפי' להכות באצבע על הקרקע או על הלוח אחת כנגד אחת כדרך המשוררים או לקרקש האגוז לתינוק או לשחוק לו בזוג כדי שישתוק כל זה וכיוצא בזה אסור שמא יתקן כלי שיר וכן אמר רב [שם] נשים המשחקות באגוזים אסור פירוש לזרוק אחת ולקבל אחת בהשמעת קול ואמר רב [שם ועיין בתו' שם] נשים המשחקות בתפוחים אסור פירוש לגררם על גבי קרקע דילמא אתי לאשוויי גומות והוא הדין להטיח בין תפוחים בין אגוזים בתוך הגומא שאסור [בתו' שם] אמנם אין למחות בנשים ובתינוקות המשחקות באגוזים כיון שידוע שאין מקבלים מהן הנח להם לישרא' מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, [בפ' המביא ד' ל' ובפ' משילין ל"ו] ואין (קכד) מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין בשבת גזירה שמא יתקן כלי שיר ולספק כלאחר יד מותר כדאמר בירושלמי [פרק משילין ולקמן במצו' ע"ה מביאו] בהילולא דר"ש בר' הוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא, בערובין [ד' ק"ד] אוסר עולא להקיש על הדלת בשב' מפני השמעת קול וא"ל רבא לא אסרו אלא בקול של שיר בלבד ואיתיביה ממתני' [שם] ממלאין מבור הגולה במקדש אבל לא במדינה פירוש מפני שהגלגל משמיע קול כך דעת המקש' ומתרץ דמה שהוא אסור גזירה שמא ימלא לגנתו ולחורבתו אמימר התיר למלאות בגלגל במחוזא מפני שאין שם לא גנה ולא חורבה משמע שסובר כתירוצו של רבא וכן הלכה וכן פסק רב אלפס ועוד כתב ואע"פ שבירר דביצה אוסר להקיש על הדלת תלמוד של בבל עיקר שהוא בתראה ורבא ואמימר היו בקיאין בירושלמי יותר ממנו וידעו שאין כך הלכ' [בביצה] אין שטין על פני המים גזירה שמא יעשה חבית של שייטין אמרי' בשבת [ד' קמ"ו] אסור להניח עלה של הדם וכיוצא בו בתוך הנקב שבחבית כדי שיקלח היין מפני שהוא כעושה מרזב בשבת, תניא בשבת [ד' ג'] אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנים עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת אבל חופפין אותה בחול ובנתר וכן כל חבלים חופפין אותן בכל דבר ת"ר בשבת [ד' י"ח] אסור להדיח קערות ואילפסים וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן אלא אם כן הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת אבל כלי שתי' כגון כוסות וקיתיניות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתי' ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליה במ"ש אבל מציעין מלילי שבת לשבת כדאיתא בשבת [דף קי"ב] אסור להטביל כלים בשבת כדאיתא בביצה [ד' קי"ח] מפני שהוא כמתקן כלי אבל אדם טמא מותר לטבול מפני שנראה כמיקר ואין מגביהין תרומות ומעשרות מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן, כותב מאבות מלאכות לפיכך אסור לכחול בפוך וכיוצא בו בשבת מפני שהוא ככותב [שם צ"ד] ואסור ללוות ולהלוות גזירה שמא יכתוב אמרינן בשבת [ד' ק"נ] לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו [שם בד' קמ"ה] שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני אומר רבינו יצחק כי בלשונינו אין חילוק בין משמעות שאלה להלואה לפיכך לא יזכיר אל' לשון מסיר' או נתינה ואסור לשקול ולמנות ולמדוד בין בכלי בין ביד [בשבת דף ל"ו] אין דנין בשבת ולא חולצין ולא מיבמין ולא מקדשים גזירה שמא יכתוב שנינו בתרומות המגביה תרומות ומעשרות ביום טוב או בשבת בשוגג יאכל ממה שתיקן את הפירות המטביל כלים בשב' בשוגג ישתמש בהן אכל המקנה לחבירו בשבת אף מזיד קנה כדאיתא בירושלמי עוד מסקינן בשבת [דף קמ"ט] אסור להפיס ולשחוק בקוביא מפני שהוא כמקח וממכר ומפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על מנה גדול' כנגד מנה קטנה מפני שאינם מקפידין עוד בשבת [ד' ק"ג] אסור לחשוב חשבונות שהוא צריך להם בשבת בין שעבר בין שעתיד להיות גזירה שמא יכתוב לפיכך חשבונות שאין בהן צורך מותר לחשבן בשבת כיצד כמה תבואה היה לנו בשבת פלוגי כמה דינרים הוציא בחתנות בנו וכיוצא באילו בכלל שיחה בטילה הם שאין בהן צורך כלל והמחשב אותן בשב' כמחשב אותן בחול עוד שם [בד' קמ"ה וד' קי"ט] אסור לקרות בשטרי הדיוטות שלא יהא בהול ויבא למחוק ואסור לקרות בכתב המהלך מתחת הצורה ותחת הדיוקני בשבת ואף לקרות בכתובים כשבת כשעת בית המדרש אסור [שבת ד' קי"ו] גזירה משום ביטול ביה"מ אסור כדי שלא יהא כל אחד יושב בביתו וקורא ומונע עצמו מבית המדרש, יש דברים שהן אסורין בשבת אע"פ שאינן דומין למלאכה ואין מביאין לידי מלאכה מפני מה נאסרו משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וגו' וכבדת מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר בשבת [ד' ק"ן וד' קי"ג] לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן כגון שידבר לשותפו מד' ימכור למחר או מה יקנה או היאך יבנה בית זה ובאיזה סחורה ילך למקום פלוני כל זה וכיוצא בזה אסור שנא' ודבר דבר דיבור אסור והרהור מותר אסור לאדם לפקוד גנותיו ושדותיו בשבת כדי לראותן מה הן צריכין או היאך פירותיהן מתבשלין שהרי זה מהלך לעשות חפציו מותר אדם לומר לפועל הנרא' בעיניך שתעמוד עמי לערב כדפסקינן התם בשבת [ד' ק"נ] ופירש ר"י הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב אבל לא יאמר לו היה לי נכון לעמוד עמי לערב שנמצא עושה חפציו בשבת [ד' קי"ג] ואסור לרוץ ולדלג בשבת שנא' מעשות דרכיך שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול [פ' המוצא תפילין ד' ק'] ויורד אדם לבור שיח ומערה אפילו הן מאה אמה ומטפס ויורד ושותה ומטפס ועולה [בשבת ד' קי"ג] ואסור להרבו' בשיח' בטילה שנא' ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, גרסינן [בברכות ד' ו'] מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה כגון שירוץ לבהכ"נ או לביה"מ ואמרינן [בכתובות ד"ה ובשבת ד' ק"נ] מחשבין חשבונות של מצוה והוא הדין שמודדין מדידה של מצוה כנון מקוה לידע אם יש בו שיעור כדאי' [בשבת קנ"ז] ואמרי' בכתובות ובשבת [שם] פוסקין צדקה לעניים והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואפי' לטרטיאות ולטרקלין של עכו"ם לפקה על עסקי רבים בשבת ומשדכים על התינוקת לארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות בשבת [דף י"ב] אמר מבקרים חולין והנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ומחשכים על התחום לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום כדי שיהא קרוב לפקח על עסקי כלה ועל עיסקי המת להביא לו ארון ותכריכין כמו ששנו בשבת [ד' קנ"א] ואמרי' בתוספתא דשבת שאומרים לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקו' פלו' לא מצאת במנ' הבא במאתי' ובלבד שלא יזכיר לו סכום המקח שכל אלו וכיוצא בהן מצו' הם ונאמר מעשות חפציך חפציך אסורין חפצי שמים מותרין תניא בשבת [ד' י"ט] ר' אומר מפליגים בים הגדול בע"ש לדבר מצוה ופוסק עמו לשבות ואינו שובת, ומסקינן (קכה) במס' נדרים [ד' ע"ז] שמפירין נדרים בשב' בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת שאין הלכה כאותו הזוג שחולק על זה כדאיתא התם [בד' ע"ו] ותניא בתוספתא [שבת] מפני מה אמרו נדרי שבת מפירין אותן בשבת שאם חשכה אינו יכול להפר [שם בפ' נערה] ומתירין אותן לצורך השבת דווקא אע"פ שהיה להם פנאי להתירם מערב שבת שדברים אלו דברי מצותן הן וכן מסקינן בשבת [דף קנ"ז] כל (קכו) הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהן בין השמשות כדברי רבי שסתם משנה כמותו בעירובין [דף ל"ב] אלא בעצמו של יום הוא שהן אסורין אבל בבין השמשות מותרים והוא שיהיה בהן צורך דבר מצו' או דוחק כגון שהיה טרוד ונחפז לדבר זה [עיין במיימו' ובמגיד משנה שם בפ' כ"ד] אסרו (קכז) חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול ומפני מה נגעו באיסור זה אמרו חכמים מה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר ק"ו שלא יהא טלטול השבת כטלטול החול כדי שלא יהא יום השבת כיום החול בעיניו ויבא להגביה כלי מפינה לפינה או מביתו לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל מצוה שנא' בתורה וביום השביעי תשבות ועוד כשישב ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסו' אפש' שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה ועוד טעם אחר מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנות אלא בטלין כל ימיהם כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהם שובתין ממלאכה ואם יהיה מותר לילך ולטל' ולדבר כשאר כל הימים נמצ' שלא שבת שביתה הניכר' לפיכך שבית' מדברים אלו היא שוה בכל מקום ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטילטול ואסרו שלא לטלטל אלא כלים הצריך להם בלבד, מסקינן בשבת [ד' קנ"ד] שכל הכלים הניטלין בשבת שנשתברו שבריהן ניטלין אפי' נשתברו בשב' לת"ק דר' יהודא והוא שיהו שבריהן עושין מעין מלאכה כגון שברי עריבה לכסות פי החבית שברי זכוכית לכסות בהן פי הפך פירות (קכח) שאסור לאוכלן כגון פירות שאינם מעושרים או תרומה טמאה אסור לטלטל אבל מטלט' ישראל את התרומה אע"פ שאינה ראויה לו כדאיתא בפרק מפנין [ד' קנ"ז] אמר (קכט) רב בשבת [דף נ'] המכניס קופה של עפר לביתו אם ייחד לה קרן זוית מערב שבת מטלטלה בשבת ועושה בה כל צרכיו וכבר בארנו למעלה הא דמסקי' בשבת [ד' מ"ב] שאסור (קל) לבטל כלי מהיכנו כיצד לא יתן בלי תחת הנר בשבת לקבל בו את השמן הנוטף שהשמן שבנר אסור לטלטל ולכשיפול לכלי אסור לטלטל הכלי שהיה מותר וכן כל כיוצ' בזה לפיכך אין נותנין כלי תחת התרנגול' לקבל ביצתה אבל כופה עליה הכלי וכן כופה הכלי על כל דבר שאסור לטלטלו שהרי לא בטלו שהרי אם יחפוץ יטלנו [שם בד' מ"ח] ונותנין כלי תחת הנר לקבל הניצוצות כמו שבארנו למעלה מפני שאין בהן ממש מותר לטלטל הכלי, משמע (קלא) בפ' מפנין [ד' קכ"ח] שהבהמה שנפלה לבור או לאמת המים אסור להעלותה בידו ואם יכול ליתן לה פרנס' במקומה מפרנסין אותה עד מ"ש עוד מסקי' בשב' [שם] תרנגולת (קלב) שברחה אין מדדין אותה מפני שהיא נשמטת מן היד נמצאו ? נתלשין אבל דוחין אותה עד שתכנס אע"פ (קלג) שאסור לטלטל המת אמרינן [בשבת ד' קנ"א] שסכין אותו ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיז בו אכר ושומטין את הכר מתחתיו כדי שיהיה מוטל על החול בשביל שיצטנן ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין על כריסו שלא יתפח ופוקקין את נקביו שלא תכנס בהן הרוח וקושרים את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף ואין מאמצין את עיניו בשבת מסקי' בפ' כירה [ד' ס"ג] מת המוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו ואם אין שם ככר ולא תינוק מצילין אותו מפני הדליק' מכל מקום שמא יבא לכבות מתוך שבהול אדם על מתו אמר רב נחמן בשבת [ד' צ"ד] מת (קלד) שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והן מתבזים ממנו מותר להוציאו לכרמלית שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה שהוא לא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך ואם היה להם מקום אחר לצאת בו אין מוציאין אותו ממקומו אבל יוצאין הם וכן פירש גאון דבמת שהסריח מדבר ועל כל זאת פירש רבינו שמש? לא התירו אלא ע"י ככר או תינוק קמיע שאינו מומחה אף על פי שאין יוצאין בו כדאיתא בשבת [ד' ס'] מ"מ מטלטלין אותו גיזי צמר אין מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן לפיכך אם ייחדן לתשמיש מותר והשלחין הם העורו' שהופשטו מותרין לטלטלן בין שהן של בעל הבית בין שהן של אומן מפני שאינו מקפיד עליהן כדאי' בשבת [ד' מ"ט] ובפר' המוציא יין [ד' פ"א] נמנו (קלה) וגמרו שמותר להכניס אבנים לביה"כ מלא היד מוכיח בשבת [ד' קכ"א] שכל (קלו) דבר מטונף כגון צואה ורעי וכיוצא בהן אם היו בחצר שיושבין בה מותר להוציאן לאשפה או לבית הכסא וזהו הנקרא גרף של רעי ואם היו בחצר אחרת כופין עליה כלי כדי שלא יצא הקטן ויתלכלך בהן ואמר בפ' כירה [ד' ס"ז] שמטלטלין כנונא מפני עפרו אע"פ שיש עליה שברי עצים מפני שהוא כגרף של רעי לאביי ולרבא כעפר המוכן ואמר בסוף פ' נוטל [ד' קמ"ג] שאין עושין גרף של רעי לכתחילה בשבת אבל אם נעשה מאליו או שעבר ועשאו מוציאין אותו בעירובי' [ד' ק"א] אמר נגר שיש בראשו קלוסטרא שמוכיח עליו שהוא כלי וראוי לכתוש בו פלפלין ואינה קורה כשאר קורות נועלין בה בשבת כר' יוסי אם אין בראשו קלוסטרא אם היה קשור ותלוי בדלת נועלים בו לד"ה וכן אם היה ניטל ואגודו עמו אבל אם היה אגודו קבוע בדלת והיה הנגר נשמט כמין קורה ומניחין אותו בזויות וחוזרים ונועלים בו כשרוצים הרי זה אסור לנעול בו לר' יהודא [שם בד' ק"ב] שאין תורת כלי עליו ואין בו אגד להוכיח עליו ופוס' רבי' יעקב שהוא הדין אם אין בראשו קלוסטרא ועושה בו תיקון ושיפוי לשם נגר שמועיל שהלכה כר' יוחנן שפוסק בשבת [ד' קכ"ו ועיין בתו' שם] כרבן שמעון בן גמליאל דלא בעי אלא הזמנה בעלמא ואינו מצריך שום קשירה בנגר אלא תורת כלי ואע"ג דבעירובין פוסק שמואל הלכה כר' יהוד' שמצריך קשירה בנגר מכל מקום שמואל ורבי יוחנן הלכה כר"י ואע"פ שרבא מפרש [שם] דברי שמואל פי' יסבור רבא כר"י יכול הוא לפרש דברי שמואל ואע"פ שפוסק ר"י בירושלמי [דעירובין] כר' יהודה יש לומר דלעניין כן פוסק כמותו שאם לא עשה בו שום תיקון לשם נגר שצריך קשירה מ"מ יש מחמירים בדבר להצריך קשירה מפני שרבא מפרש דברי שמואל: