תוספות רי"ד/שבת

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: תוספות רי"ד | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

תוכן עניינים

דף ג עמוד ב[עריכה]

אמר אביי ידו של אדם אינו לא רשות היחיד ולא רה"ר רה"י לא הוי מידו דעני ורשה"ר לא הויא מידו דעני ורשה"ר לא הויא מידו של בעה"ב כך מצאתי גירסא זו כתובה בכל הספרים אבל המורה מהפך הגירסא וגריס רה"ר לא הוי מידו דעני ורה"י לא הוי מידו דבעה"ב ונ"ל לקיים גירסת הספרים ולפרש כך יד של אדם אינה לא רה"י אם פשטה מרה"ר לרה"י לא הויא כרה"י ולא כרשות הרבים שאם פשטה נמי מרה"י לרה"ר לא הויא כרה"ר ולא אמרינן בכל היכא דקיימא ידו תיהוי כי ההוא רשותא רה"י לא הויא מידו דעני שהרי כשהכניס העני את ידו לפנים מצאה ונטל בעה"ב מתוכה או אם הכניסה ריקנית ונתן בעל הבית לתוכם קתני גבי בעל הבית פטור אבל אסור ואע"ג דלא הוי מחשבון פטור' דמרבע משום דלא אתי לידי חיוב חטאת אבל מ"מ פטור אבל אסור תני ביה ולא אמרינן תיבטל ידו דעני אצל רה"י ויהא מותר בעה"ב ליטול מתוכה וליתן לתוכה כאחת מזויות הבית ורה"ר נמי לא הויא מידו דבעה"ב שהרי כשהוציא בעה"ב את ידו לחוץ מלאה ונטל העני מתוכה או ריקנית ונתן העני לתוכה קתני גבי עני פטור אבל אסור ואע"ג דלא הוי נמי מחשבון פטורי דארבע משום דלא אתי לידי חיוב חטאת אבל מ"מ פטור אבל אסור תני ביה ולא אמרינן תיבטל ידו דבעה"ב אצל רה"ר ויהא מותר העני ליטול מתוכה וליתן לתוכה תוך ארבע אמות וכיון דשמעי' ממתני' דלא בטלה ידו אצל אותה הרשות שהושיטה שם א"כ הוציא ידו מלאה פירות לחוץ מותר לו להחזירה מן הדין דלא הוי' ידו רשות הרבים והשתא בעי אע"ג דלא הוי רה"ר אם נתנו עליה איסורי כרמלית דרבנן שיהא אסור להחזירה ואם לאו:

דף ד עמוד ב[עריכה]

הכא באילן העומד ברשה"י ונופו נוטה לרה"ר כו' פשט הלשון מוכיח כדפירש רבינו ברוך מחלב זצוק"ל דכי אמרינן שדי נופו בתר עיקרו מחייב משום דזרק מרה"ר לרה"י ומאי דהוה קשיא לי במהדורא תנינא דכיון דנופו קאי ברה"ר היכי מצינן לחיובי' והא בית דכוליה אוי רשות היחיד וחורי הכתלים הסמוכים לרה"ר לאו כרה"י דמי זהו תירצא חורי הכתלים אינן זזים ממקומן הילכך ליכא למימר בהו שדינהו בתר רשה"י אלא או הן כרה"ר אליבא ד או הן מקום פטור אליבא דרבא נוף דנייד ואזיל ואתי התם אמרינן שדי נופו בתר עיקרו וכנח בעיקרו דמי והו"ל זורק מרה"ר לרה"י דאי כדפריש המורה דעיקר מחשב ליה לנוף (כאלו הוי) למיהו דבר חשוב אבל לאו לשוי' רה"י אמאי אדכר כלל באילן העומד ברה"י הכי הו"ל למימר הכא כאזל ונח על גבי נוף כל שהוא ומשום דאמרי' שדי נופו בתר עיקרו א"ו מדאדכר רה"י ש"מ לשוי' לנוף רה"י:

דף ה עמוד ב[עריכה]

בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי פי' אי קשיא א"כ כשמעביר ד"א ברהה פסקה בין תחלת ד' לסוף ד' תשובה לא אמר בן עזאי הכי אלא היכא דאיכא חילוק רשויות אבל בד"א דרה"ר דליכא חילוק רשות ביניהן לא אמר. וכן ר"ע נמי דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא לא אמר אלא מרשות לרשות אבל ברשות אחת כגון זורק ד"א ברשה"ר לא אמר:

דף ו עמוד א[עריכה]

ומבואות שאינן מפולשין עירבו מותרין פי' האי עירבו משמע שיתופי מבואות משמע נמי תיקונו בלחי או קורה שגם הוא יקרא [עירוב] כדתנן אין מערבין רה"ר בכך ואם לא תיקנוה בלחי או קורה הוי כרמלית:

ואם נשא ונתן שלשלתן פטורין פי' כגון שנח בינתים שנטל מבעל הבית ונח על האסקופה חייב הוא דמאי קא עביד לן אם גופו נח על האסקופ' וידו לא נחה כלל אלא עקרה מרה"י והניחה ברה"ר הילכך ליכא למיפטרי' מחיוב חטאת אא"כ נח על האסקופה בין עקירה להנחה והכי אמרינן לקמן בגמרא התם לא נח הכא נח דאלמא באסקופה איכא הנחה בינתים ומשום הכי לא מיחייב הא לא הוה הנחה בינתים הוה מיחייב חטאת:

דף ז עמוד א[עריכה]

אצטבא שבין העמודים תידון ככרמלית פי' אתא למימר דאע"ג דקיימא בין העמדים שכל העולם דורסין אותן לא אמרי' בטל' לגבי רה"ר אלא כרמלית היא וכגון דררחבה ארבעה ובספר הישר ראיתי כתוב אינה רחבה ד' ואעפ"כ תידון ככרמלית הואיל ובין העמודים לא מוסתני בהדיא לא הוה אצטבא בטלה לגבי רה"ר למהוי מקום פטור ואינו נראה לי דאטו מקום פטור בטול הוא לגבי רה"ר א"כ המוציא מרה"י לתוכו הי' חייב אלא מקום חלוק הוא לעצמו ומפני שאין בו ד' על ד' אינו חשוב להאסר ואי לא דרסי רבים בין העמודים כ"ש שתהיה מקום פטור והנכון נ"ל מה שכתבתי:

ורב מנשיא אמר אפילו צואה נ"ל כיון דאביי ורבא וחייא בר רב היו שוים בצואה דלא הויא מקום פטור אין הלכה כרב מנשיא דהוא יחיד ונטל במיעוטו:

דף ז עמוד ב[עריכה]

(אמר ליה) התם [לא] ניחא תשמישתה הכא ניחא תשמישייהו נ"ל דה"ג והכין פירושי' התם בקרן זויות הסמוכה לרה"ר מש"ה חשבי' ליה כרמלית ואל מבטלינן לה בהדי רה"ר משום דניחא תשמישה שבני הרבים מפנין שם חפציהן ומכתפין שם לפוש שאינם רשאים לעשות כן ברה"ר ומש"ה חשיבא רשות לעצמה ולא בטלה אצל רשות והויא כרמלית אבל חורי רה"ר דלא ניחא תשמישייהו לא חשיבי רשות לעצמן והרי הן כרה"ר והאי דאמרן לעיל גבי קרן זויות אע"ג דדחקי בני רה"ר לעיולי בגוה כיון דלא ניחא תשמישתא ככרמלית דמיא. ההיא הוי תשמיש דהילוך דלא ניחא להילוכא ברה"ר והאי תשמיש דהכא הוי להצניע שם חפציהן ומש"ה משיכה קונם בסימטא שהוא קרן זוית מפני שרשאין להצניע שם חפציהן:

דף ח עמוד א[עריכה]

אמר עולא עמוד תשעה ורחב ארבעה כו' כך ראיתי כתוב במקצת ספרים וכך עיקר אבל המורה כתב תשעה ודאי מכתפי עלוי' וכיון דצריך לרבים רה"ר הוא בין רחב בין קצר ואינו נראה לי כלל דבעמוד קצר מיירי אלא דווקא בעמוד רחב ד' על ד' דאי בעמוד קצר מייר מאי אריא תשעה ותו לא אפילו עשרה נמי דהא חזינן דכתפיו של אדם למעלה מעשרה הן וכל שכן דאי הוה עשרה טפי ניחא לכתופי עילוי' ואמאי נקט תשעה דוקא א"ו ש"מ דוקא בעינן שיהא רחב ד' על ד' דניחא תשמישייהו אבל אי לא הוה רחב ד' על ד' דלא ניחא תשמישי' שאין ראוי לסמוך משוי עליו שמא יפול לא הוי רה"ר אלא מקום פטור ומשום דבעי' שיהא רחב ד' על ד' מש"ה נקט תשעה דוקא ולא עשרה דאי גבוה עשרה כיון דרחב ארבע' הוי רה"י שהרי חצר שיש לה שני פתחים זה כנגד זה והרבים בוקעין בה רה"י גמורה היא ואין הילוך הרבים מבטל מחיצותי' וכדאמרן נמי גבי פסי ביראות שאין דרך הרבים מפסיקתה לבטל מחיצתא והשתא הילוך הרבים לא מבטל מחיצותא כיתוף הרבים לא כ"ש הילכך עמוד תשעה דלא הוי אלא כרמלית אתי כיתוף הרבים ומבטלו מתורת כרמלית אבל עמוד עשרה לא ותו אי בעמוד קצר מיירי היכי קאמר וזרק ונח על גביו חייב והא בעי' הנחה ע"ג מקום ארבעה וליכא ותו דאמרי' לקמן אמר ר' יוחנן מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רה"ר ולבני רה"י לכתף עליו ולא מפליג בין תשעה בין עשרה ש"מ דכל היכא דלית ביה ד' על ד' מקום פטור הוי משלשה ולמעלה ואין בו חילוק מקום ועולא לא אמר אלא ברחב ד' על ד' דניחא תשמישי':

רבא אמר גומא לא מ"ט הילוך ע"י הדחק שמי' הילוך תשמיש ע"י הדחק לאו שמיה תשמיש המורה ל"ג הילוך ע"י הדחק שמיה הילוך ונ"ל מפני שהוא סובר דאדרבה הכיתוף של עמוד הוא נוח ואין בו דוחק אלא בתשמיש הגומא יש דוחק והיאך קורא אותו רבא ע"י הדחק והנכון בעיני שלא לשבש הספרים שאע"פ שהכיתוף שלו הוא נוח מ"מ רה"ר לאו לכיתוף עבידא אלא להילוך הכיתוף שאנן מחשבין כמו הילוך ע"י הדחק הוא ושמי' הילוך אבל תשמיש ע"י הדחק לא חשיב.

וכן בגומא מיא לאו אסיפא לא ארישא אי קשיא אי ארישא מיא וכן בגומא אטו מקופה מביא ראיה לגומ

פי' הכי תפרשהו וכן דין קופה זו כמו הקופה מה גומא עשרה הויא רה"י אף קופה נמי הוי רה"י ואע"ג דהיא כלי.

דף ט עמוד א[עריכה]

אחרים אומרים אסקופה משמשת שתי רשויות בזמן שהפתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ ואע"ג דלית ליה לחי פי' תשתא קס"ד דבהא פליגי אחרים ות"ק באסקופת בית היוצאת חוץ מן הפתח וקיימא ברה"ר ולית בה ד' על ד' וגבוה ג' דהויא מקום פטור דקאמר ת"ק דמותר לטלטל מרה"י לתוכה. ואע"פ שהיא שרוצה לרה"ר אין אויר רה"ר אוסרה כמו שאוסר אויר רה"ר אל חלל העבוי שאסור לטלטל מן הבתים לחלל המבוי בלא לחי או קורה שאויר רה"ר שהוא פרוץ לתוכו עושה אותו כרמלית דהתם קרקעית המבוי עם קרקע רה"ר הן שוין ומש"ה אויר רה"ר שולט בו ואוסרו אבל הך אסקופא כיון דלא מידרסא עם רה"ר חשיבא לעצמה וכי היכי דאלו הוות גבוה י' ורחבה ד' הוות רה"י והוה שרי לטלטולי מן הבית לתוכה הם ה"נ השתא חשיבי באנפי נפשה ואין אויר רה"ר אוסרתה ואחרים פליגגי עליה ואמרי אע"ג דהויא מקום פטור מ"מ כיון שאינה רחבה ד' ואין מחיצות לפחות מד' אתי אויר רה"ר ואסר לה ואסור לטלטל מרה"י לתוכה בלי תיקון והיא משמשת שתי רשויות פעמים שאויר רה"ר שולט עליה ואסור לטלטל מרה"י לתוכה בלי תיקון ופעמים שאין אויר רה"ר שולט עליה והויא כרה"י גמורה שמותר לטלטל מהר"י לתוכה אם הפתח פתוח כלפנים שנמשך אותו הבולט חוץ מן הפתח מן האסקופה עם אותו שבפנים וכי היכי דמטלטלין על האסקופה שבפנים מפני שהלחי העומד בפתחו של מבוי מתירה או אם היה בית ד' מחיצות הבית מתירות אותם הם ה"נ מטלטלין באסקופה היוצאת לחוץ שהכל היא נחשבה כאח אבל בזמ שהפתח נטול והיא מובדלת החיצונה מן הפנימית היא כלחוץ מפני שאויר רה"ר שולט עליה ואסור לטלטל מן הבית לתוכה בלי תיקון שיעשו לה להבדיל בינה לבין רה"ר שיעשה לחי מבחוץ ויתרוה ומקשה תלמודא לאחרים דאמרי דאע"ג דהויא מקום פטור לעצמה אויר רה"ר שולט עליה אי הכי בזמן שהפתח פתוח אמאי משתריא בלא שיעשו לחי מבחוץ והאמר רב חמא בר גיורא אמר רב תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו אלמא אין תוך הפתח נמשך אחר כל המבוי להיות ניתר בלחי המבוי עד שיעשו לחי אחר והכא היאך נמשכת החיצונה עם הפנימית וניתרת בלא לחי וכי תימא הני מילי היכי דאית ביה בתוך הפתח ד' טפחים אבל הא אסקופה דלית בה ד' טפחים דהא מקום פטור היא לא צריכא לחי והאמר רב חנן כו' ואוקמא רב יהודה אמר רב הכא באסקופת מבוי עסקי' וחציו מקורה וחציו אינו מקורה וקירויו כלפי פנים כו' פי' לאו אאסקופה דנפקא לרה"ר קיימי ולא פליגי עלה על ת"ק דכיון דהיא מקום חשוב לעצמה ואינה נדרסת עם רה"ר אין אויר רה"ר אוסרה אלא מילתא באנפי נפשייהו קאמרי ובאסקופה דקיימא כולה בתוך חללי הפתח מיירי אבל מיהו באסקופת בית דאסקופה בית הוי מקורה ואע"ג דפתח נעול משתריא בכותלי הפתח ובקירוי שע"ג אלא באסקופת מבוי שאין עליה תקרה ומשתרי האי מבוי בקורה וזאת הקורה לא היתה רחבה שתכסה כל האסקופה שבתוך חלל הפתח אלא היתה מכסה מקצתה שדי' לקורה המתרת את המבוי שתהא רחבה נופח אבל מיהו הי' קירוי' כלפי פנים שהיתה עומדת הקורה על שפת אסקופה החיצונה שאם פי הקורה החיצון יורד וסותם שיכניס את כל האסקופה בפנים הילכך אם הפתח פתוח כלפנים שפי הקורה החיצון סותם הכל ואם פתח נעול כלחוץ כיון שהדלת משליך את כל האסקופה לחוץ אין כח בקורה שאינה מקורה אלא מקצתה מתירה ורב אשי אוקמה באסקופת בי המקורה אבל ה לא היתה מקורה בקורה אחת אלא בשתי קורות כו':

ולא לאכול אפילו בסעודה קטנה ולכתחלה לא דילמא משך פי' אע"ג דלא קי"ל כריב"ל דאמרי' בפ' תפלת השחר בה' ושל מוספין כל היום ולית הלכתא לא כרב הונא ולא כר' יהושע לא כר"ה דאמר אסור לו לאדם ליטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין ולא כריב"ל דאמר אסור לו לאדם ליטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה דוקא טעימה בעלמא מותרת אפילו סמוך למנחה גדולה דילמא מימשך.

דף יב עמוד א[עריכה]

עריבה שירד הדלף לתוכה כו' פי' מסיפא דעריבה מסתייע דאלו רישא דירד הדלף מאליו לתוכה אין המים שבתוכה גבי יותן דלא הוה ניחא ליה שירד הדלף לתוכה ומש"ה תני בה נטלה לשופכה בית שמאי אומרים בכי יותן ובה"א אינן בכי יותן נטלה לשופכה אלו ואלו מודים שהן בכי יותן אלמא כיון דהוה ניחא ליה שירד הדלף לתוכה כ"ע ל"פ דמים שבתוכה הוי בכי יותן ואע"פ שא"צ לאותן המים לבד דניחא ליה שיכנסו בעריבה כדי שלא יטנפו כלי ביתו חשוב רצון והם ה"נ אע"ג דלא ניחא ליה בטיפות הזיב כין דניחא ליה שתיפול בכיס שלא תטנף כליו הויא מחשבה עיין בקונטרסי בפ"ד דמכשירין.

דף יג עמוד א[עריכה]

כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבח כו' ראיתי כ' בהלכות נדה שתיקן המורה אבל מחמירין אנו על עצמינו ואין אנו אוכלין עמה בקערה אחת כו' ואינו נ"ל דכל סוגיא דשמעתין משמע דאפילו בשלחן אחד הוא אסור מדקאמרינן שהרי לא שנינו לא יאכל הטהור עם הנדה וטהור עם הנדה בע"כ לא מתפריש אלא בשלחן אחד דאי בקערה אחת תיפוק ליה דמטהר טהר אלא ודאי בשלחן אחד ומדהא בשלחן אחד מתני' נמי בשלחן א' ואפ"ה אסור וגם מזב פרוש מוכיח כן כדכתבית במהדורא תנינא עיין בה"ל כ"ד דספר הלקט ששיבשתי זב אצל עם הארץ ולא גרסי' אלא עם הארץ בלחוד.

איבעיא להו נדה מהו שתישן אצל בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה פי' משום דאמרי' סוגה בשושנים שאיש ואשתו מתיחדין בבית אחד בעודה נדה ולא חשו חכמים בדבר הוא שואל אם התירו לו גם זה.

דף יד עמוד א[עריכה]

אוכלין טמאין מ"ט גזרו בהו רבנן כו' פירוש אע"פ שהאוכל מטמא משקין בכביצה ומשקה טמא נמי מטמא אוכל בכל שהוא כמו שסוכחתי בפ"ק דפסחים ובקונטרס התשובות ומכמה ראיות אפ"ה כיוי דטמאה הגוי' אינה אלא מדרבנן אע"פ שטעם הגזרה היא משום דילמא לטומאה דאורייתא אפ"ה לא רצו חכמים להחמיר בשיעורן כשיעור תורה אלא נתנו שיעור לדבריהם יותר גדול משיעור תורה שאע"פ שהאוכל טמא הטמא משקין בכביצת הגוף אינו מטמא אלא בשני ביצים ואע"פ שהמשחה טמא מטמא את האוכל בטפח כל שהוא הגוף אינו מטמא אלא ברביעית וה"נ אמרו בג' לוגין הפוסלין את המקום חסר אע"פ שאח"כ הושלם בכשרין שגזרתו הוא דילמא אחי לאשלומי בשאובי ואע"ג דהשלים בשאובי מדאורייתא אפילו בקורטב א' אסור כדפרישית בהלכות מקוה באר היטב לא רצו חכמים להשוות שיעורן לשיעור תורה אלא שיעורו בג' לוגין דחשיבי אבל בפחות מיכן לא חשיבי למיפסל ואע"ג דאיכא נמי למגיזר בהו כיון דלית בהו שיעורא דרבנן לא גזרו בהו וכך הם רגילים חכמים ליתן שיעור לכל דבריהן ככגון דאמרי' וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובין ובעל קרי נמי שהוא נטהר בהתשעת קבין וראיתי שריב"א זצוק"ל הקשה קושיא זו למה לא גזרו בכביצה ותירץ דאין אדם רגיל לשתות בפחות משתי ביצים ורבי' תם זצוק"ל הרבה בזה דברים רבים ועשו טומאה הגויה גזירה אחרת מזו והאי די"ח דבר הוא בכביצה ושתי גזרות הוו ולא נראין לי דבריו כלל שהטעם הוא כמ"ש ואין כאן שום דוחק ומפני רוב דבריו לא כתבתים ומה יש להשיב עליהם הנם כתובים בספר הישר כאן ובפ' כיצד משתתפין בעירובין:

דף יד עמוד ב[עריכה]

יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית נ"ל דל"ג הכא כלי זכוכית דהא אמרי' לקמן שמנים שנת עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית ואם איתא כדמקשה תלמודא על העמים ומתרץ ליקש' נמי על כלי זכוכית אלא ודאי ל"ג כלי זכוכית בתרווייהו

דף טו עמוד א[עריכה]

שמאי אומר חלה והלל אומר מקביים פירוש לית להו לשמאי והלל דרשה דעריסותיכם כדי עיסתכם אלא בסברא פליגי דכיון דשיעור חלה הוא א' מעשרים וארבעה כדתנן בחלה שמאי סבר מקב חלה שתבוא החלה ביצה אחת וחשיבא חלה בכביצה והלל סבר מקביים שתבוא החלה שני ביצים דבפחות מכן לא חשיבא וכי תימא שמאי וסייעתו הלל וסייעתו פי' האי דתני שמאי והלל גזרו טומאה על הידים לא הם לבדם אלא שמאי עם תלמידיו והלל עם תלמידיו ובא התנא להודיעך שבגזירה זו השוו הרבנים עם התלמידים והאמר רב יהודא אמר שמואל י"ח דבר גזרו ובי"ח דבר נחלקו פי' אלו שמנה עשר דבר שגזרו בית שמאי וב"ה לא הסכימו כולם בדעה אחת כשגזרו עליהם אלא נחלקו עליהם ב"ש וב"ה אלא שעמדו על המנין ורבו ב"ש על ב"ה ונקבעה הלכה כמותם ואי אמרת שמאי וסייעתו הלל וסייעתו וא"כ משמע שחלוקה היתה בין שמאי והלל כל ימיהם עד שבאו תלמידיהם וחלקו במחלקותם ועמדו על המנין ורבו בית שמאי וקבעו הלכה כמותן ואלו שמאי והלל לא נחלקו אלא בשלשת דברים בלבד א"כ בע"כ תלמידי שמאי והלל היו בחלוקת י"ח דבר ולא שמאי והלל ואכתי קשיא האי דתניא שמאי והלל גזרו טומאה על הידים ומסיק אלא גזור אינהו לא קבילו מנייהו אתי תלמידייהו גזור וקבילו מינייהו פי' שמאי והלל גזרו טומאה עליהם בהסכמה אחת ולא קיבלו מהם עד שבאו תלמידיהם וחלקו עוד בדבר זה ועמדו על המנין וגזרו עליהם וקיבלו ואע"פ שרבותיהם גזרו עליהם טומאה בהסכמה אחת בלי חלוקה הם חלקו אחריהם מידי דהוה אכל מחלקותיהם ששמאי והלל השוו בהם שהרי לא נחלקו כל ימיהם אלא בשלשה דברים והם באו אחריהם ונחלקו כדאמר מר משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן נעשית תורה כשתי תורות שאלו אומרין כך קבלנו ואילו אומרין כך קבלנו או חלקו בסברתם והבוצר לגת שחלקו שמאי והלל כיון שבו ביום הודה הלל ושמאי מפני שעמדו על המנין והסכימו הרוב כשמאי אינה מונה אותם עם שלשת דברים שחלקו ועמדו בחלוקתן ואע"פ שהודה הלל לשמאי על הבוצר ועמדו בהסכמה אחת באו תלמידיהם אחריהם וחלקו עליו מידי דהוה אכל חמלוקותיהם שחלקו בהם אע"פ שרבותיהן הן שוין בהן ואין לומר על הבוצר גזור אינהו ולא קיבלו כדאמרי' בידים שא"צ שהרי בכל חלוקותיהם היו רבותיהם שוין והם באו אחריהם ונסתפקו בדעת רבותיהם וחלקו וכן נמי על הבוצר ובמדרש היתה חלוקת שמאי והלל ושם הודה הלל ושמאי ולא גזרו על הציבור שום דבר עד שבאו תלמידיהם וגזרו אבל הידים תניא בפירוש שגזרו בהם שמאי והלל טומאה על הציבור כמו שגזר יוסי בן יועזר איש צרידה טומאה על ארץ העמים ושמעון בן שטח על כלי מתכות כך גזרו שמאי והלל על הידים לפיכך אנו זקוקים לתרץ דגזור אינהו ולא קיבלו מנייהו ואתו אינהו גזור וקיבלו מנייהו:

שמאי אומר כל הנשים דיי שעת תמיה לי אמאי מקדים שמאי להלל בשלמא בית שמאי לבית הלל דמיחדי טפי כדאמרי' בפ' קמא דיבמות דאע"ג דב"ה הוי רובא ב"ש מיחדדי טפי אלא שמאי אמאי מקדים ליה להלל והא תנן בפ' אין דורשין הלל אומר לסמוך שמאי אומר של לסמוך ותני הראשונים היו נשיאים והשניים אבות בית דין וכיון דהוה הלל נשיא הו"ל לאקדומיה כדמקדים ליה התם ואין לומר דשמאי מיחדד טפי מהלל שהרי מרב תורתו מינוהו בני בתירא נשיא עליהם:

דף טז עמוד א[עריכה]

ומטמאין מאחוריהן ואינן מטמאין מגביהן פי' אחרי שנטמא הכלי חרש מאוירו הוא מטמא מאחוריו כדתניא בסיפרא וכדתנן בפ"ה דכלים ומיתינן לה בנדה בפ' המפלת בה' המפלת סנדל האבן היוצאה מן התנור טפח ומן הכירה שלש אצבעות חיבור פי' שאם ניטמא התנור מאוירו מטמא מאחוריו וההיא אבן חשיבא יד להוציא טומאה הכי פירש גם המורה התם שאע"פ שאין כלי חרש מיטמא מאחוריו מטמא הוא מאחוריו כדתניא בסיפרא והיינו אחוריו היינ גבו והיא דהכא קרי לה אחוריו ותני ומטמאין מאחוריהן והכא קרו להו גב ותני ואינן מטמאין מגביהן נ"ל שכשהכלי ניטמא מאוירו קורא לגבו אחורים מפני שהטומאה עוברת ויוצאת משם לטמא אחרים ואינן רוצה לקרא לו גב דמשמע דהוי חציצה ולא יטמא הנוגע בגבו עד שיגע או יתלה בתוכו וכשהכלי טהור ונגעה טומאה בגבו קורא לו גב מפני שאין הטומאה נכנסת משם וחשיב גבו למיהוי חציצה ומש"ת קרי להו גב:

דף יז עמוד א[עריכה]

ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהן מה שהקשתי במהדורא תנינא מ גשמים נראה לי דל"ק ולא מידי דמי גשמים לעולם לא נחשבו להיות משקה דאע"ג דניחא לי' שירדו על זרעי' מחוברים רצון דמחובר לא הוי רצון ואפי' אם שטפו הגשמים משדהו ונפלו על זרעים תלושים לא הוכשרו אבל האי מכי שחט להכשיר ואלו הי' נופל על זרעין תלושין היה מכשירין עכשיו שנפל על ענבים רים שאי מקבלין הכשר אם נתלשו ומשקה טופח עליהן הוה הכשר חשוב אלא גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן עיין בפ' כל שעה במהדורא תליתאה:

הן הן דברי ר"ע כו' פי' המורה לא בא ר"ע לחלוק על דברי בית הלל אלא על תנא קמא בן מחלוקתו שאמר אליבא דב"ה לבית הסמוך לחומה ובא ר"ע לומר לא אמרו ב"ה אלא כך ואינו נ"ל פתר' זה דאטו הוה ס"ד למימר דר"ע פליג אב"ה א"ו אי פליג אלא את"ק ולמימר דלא אמרי הכי ב"ה ולעולם מאי אתא ר' יוסי לאשמעי' מש"ת נ"ל לפרש דלא אתי ר"ע לפלוגי את"ק אלא אתא לפרושי מיהו דבי הלל דהאי דקאמרי לבית הסמוך לחומה לאו לחומת העיר דבעי למיזל בה הוא דהא ב"ה מחירין עם חשיכה אלא לחומת הבית שעומד בו הוא דהיינו שיצא מפתח ביתו והאי איצטריך לאשמעי' ר"י בר' יהודא

דף יט עמוד א[עריכה]

אא"כ קצץ לו שכרו נ"ל מה שמתירים ב"ה להיעשות מלאכתו בשכר בשבת לא שיהנה ממנו בשבת כגון אם תפר בגדיו בשבת שילבשם בו ביום דמשנה שלימה שנינו לקמ בפ' כל כתבי הקודש נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל אם בשביל ישראל אסור כו' אלמא כל מלאכה שעושה הגוי אסור לא ליהנות ממנו ולא מפליג התם בין בשכר בין בחנם אלא הכל אסור ולא התירו כאן אלא שתעשה מלאכתו בשבת ולא שיהנה ממנו ולא התירו נמי אלא בצנעה שלא יכירו אם מלאכת ישראל אבל כי מכירים כי הוא מלאכת ישראל אסור כדאמרי' בפ' מי שהפך אמר שמואל מקבלי קיבולות בתצוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ואמר רב פפא ואפי' חוץ לתחום נמי לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור אמר רב משרשי' וכי ליכא מתא דמקרבא להתם לא אמרן אלא בשבתות ויו"ט דלא שכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אבל בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי ואתי מדוכתא לדוכתא אסור ומסתברא דלא מיירי התם אלא בדבר המפורסים לכל שהוא של ישראל כגון בנין וכיוצא בו עיין לקמן מה שכתבתי בפ' שואל אדם:

דף כ עמוד א[עריכה]

למשרי אברים ופדרים הוא דאתא עיין מ"ש במה"ק לקמן בפ' במה מדליקין בה' ולא בשמן שריפה:

דף כא עמוד א[עריכה]

הני מימשכי בעינייהו והני לא ממשכי בענייהו מ"ט אסרינהו רבנן משו' חלב שאינו מהותך וקירבי דגים שלא נימוחו היא גופ' גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה אי קשיא והא פסול שמנים גופייהו משום גזירה הוא שמא יטה והיכי גזרי' בהו ע"י תערובות דילמא אתי לאדלוקי בעינייהו והכי נאמר רבא לעיל גבי לא יצא החיינו במחטו כרמלית גופא גזירה הוא ולא גזרי' גזירה לגזירה תשובה בודאי כרמלית לא נאסרה אלא מחמת דבר אחר שלא אסרו חכמים להוציא מרה"י לכרמלית אלא משום גזירה שלא יוציא לרה"ר והילכך לא גזרי' בה גזירה לגזירה אבל פסולי שמנים לא נאסרו מחמת דבר אחר אע"פ שאין איסורן אלא מדרבנן גזרי' בתערובת אטו דילמא לאדלוקי בעינייהו אבל חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו לא נאסרו מחמת עצמן שמא יטה דהא מימשכי הוי אלא משום גזירת חלב שאינו מהותך וקירבי דגים שלא נימוחו דלא מימשכו נאסרו והילכך לא גזרי' בהו גזירה לגזירה ולעולם וכל דבר שלא נאסר מחמת דבר אחר אלא מחמת עצמו אע"פ שאיסורו מדרבנן שלא יעבור על דברי תורה גזרי' בהו גזירה אחרת:

דף כב עמוד ב[עריכה]

זה נר מערבי כו' עיין מ"ש ביומא בפ' טרף בקלפי והכא כיון דקביעי נרות לא סגי דלא מדליק בקינסא בפ' שתי מדות במנחות בה' חצי לוג אמרי' דהויא פלוגתא דתנא אם היו הנרות קבועים במנורה דתניא מנורה ונרותיה באות מן הככר ואין מלקחיה באין מן הככר ר' נח' אומר מנורה באה בן מן הככר ואין נרותיה ומלקחיה ומחתותיה באות מן הככר והכא דמקשה כיון דקביע נרות אליבא דת"ק מקשה דל סגיא ליה אלה בקינסא אלמא קינסא שרי.

דף כג עמוד א[עריכה]

הרואה נר חנוכה צריך לברך נראה לי לומר דהאי דמחייבין לרואה לברך כגון שאין בדעתו להדליק באותו הלילה כגון שהיה עובר בספינה והי' יודע שלא יגיע הלילה לביתו או שהיה הולך מעיר לעיר ולא היה יכול להגיע לעירו ולא לן באותה העיר התם מיחייב לברך מפני שראה אבל אם הוא עומד בעירו שעתיד להדליק וראה כשהדליק חבירו קודם ממנו אינו חייב לברך על אותם הראייה כיון שהוא עתיד להדליק:

דף כה עמוד א[עריכה]

שכן מחפ"ז אי קשיא ובקודש ליכא חומש בחימה והא אית בי' מעילה ובמעילם איכא נמי חומש תשובה בודאי בקדשי בדק הבית דמחייב בתשלומין איכא חומש אבל בקדשי מזבח ליכא תשלומין דנהי דמחייב להביא קרבן מעילה אבל אינו חייב לשלם למזבח חתיכת בשר קודש שאכל וכיון דליכא קרן ליכא חומש אבל התרומה משלם קרן וחומש ופת' המורה לא נראה לי כלל:

דף כו עמוד ב[עריכה]

רבא אמר שלשה על שלשה בשאר בגדים איכא בינייהו לר"ש בן אלעזר אית לי' קשיא לי כיון דאיכ טומא' לשלש' על שלש היכי אמר ר"ש בן אלעזר דמסככי' בשלש על שלש והא הו"ל בלאי כלים ואמרי' בפרק קמא דסוכה אמר ר' אמי בר טביומי סיככה בבלאי כלים פסולת ואמר אביי במטלניות שאין בהן שלש על שלש דלא לעשירים חזי ולא לענים חזו ואמרי' תניא כוותי' דרבי אמי בר טביומי מחצלת של שיפא ושל גמי שיריה אע"פ שנפחתו מכשיעור אין מסככין אלמא כיון דשלש על שלש מקבלי טומאה אין מסככין בפחות משלש דהו"ל בלאי כלים ה"נ כיון דשלשה על שלשה מיטמו בשאר בגדים אל יסכך בפחות מיכן דהוו להו בלאי כלים ויש לומר דאמר לך רבא דרשב"א ס"ל דמסככין בבלאי כלים כיון דלא מיקבלו טומאה וס"ל כמאן דדחי התם מאי דתנן המקרה בארוכות המטה דבעי לסיועי' מינה לר' אמי דטעמא דמילתא הוא משום דאין מסככין בבלאי כלים ואמרי לא בארוכה ושתי כרעים דחזו למיתבא עלייהו ומשדא אשלא אבל לעולם מותר לסכך בארוכות לבדו ואף על פי שהן בלאי כלים:

דף כז עמוד ב[עריכה]

כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן פי' המורה אין מדליקין בו לעשות פתילה מקנבוס מבגד קנבוס ובהלכתין דלעיל במילתי' דרשב"א דאמר בברייתא כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו חוץ מן הפשתן פירש המורה כל היוצא מן העץ כגון קנבוס וצמר גפן ואם כן נפסול בין קנבוס בין צמר גפן לפתילה ודבר זה לא יכון לעולם א"ו ל"ג אלא פשתן ברישא ובפסולי שמנים מיירי כדפרישית במה"ק ואיידי דתנא ברישא כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו תנא נמי סיפא כל היוצא מן העץ ואינו מטמא טומאת טומאת אהלים אלא פשתן ותנא במתני' כדתנא לעיל בברייתא דתני בדינא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אין מדליקין אלא ביוצא מן הפרי ובסיפא תני ר' שמעון בן אלעזר אומר כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו חוץ מן הפשתן ומ"ש בגמרות תרי מתני' ומפרש מנלן דפשתן מקרי עץ ארישא והדר כ' מתני' וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן דמשמע דגרסי' פשתן בין ברישא בין בסיפא טעות הוא ולפי טעות המשנה נכתב כך בגמרות שאין צריך אלא מתני' אחד והאי מנלן דפשתן איקרי עץ אסיפא קאי ולא ארישא דברישא ליכא פשתן ובפסולי שמנים מיירי:

וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלי' אלא פשתון פי' דוקא טומאת אהלים מפני שהאהל חשוב כבית כמו שפירש המורה דהוי כשאר בית וא"צ להטביל האהל בעצמו אבל אם הי' בגדים אע"פ שהן משאר מיני' מטמאין באהל המת אם האהילו על המת כדין כל הכלים כדילפי' לעיל גבי שרצים או בגד לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים ובמת כת' וכל בגד כ"ש דהוי ריבוי לכל בגד הילכך כל הבגדים אפילו מקנבס וצמר גפן ובגדי צמר וכל הכלים כלי מתכות וכלי עץ ועור מיטמאין באהל המת אך אם עשה מהם אהל שהוא מחובר בארץ כיתדות וחבלים שדינן כבית אינן מקבלין טומאה חוץ מאהל של פשתן ונוצה של עזים ועור דילפי' להו ממשכן. וכי ילפי' לקמן בהלכתן עור בהמה טמאה מנגעים ומשרצים שהן כלים לא לענין כלים ילפי' דגם במת נמי כתיב וכל כלי עור אלא הכי ילפי' מינייהו מה התם עשה הכתוב עור בהמה טמאה כעור בהמה טהורה אף במת נמי נעשה עור בהמה טמאה כעור בהמה טהורה אף במת נמי נעשה עור בהמה טמאה כעור בהמה טהור'. וכמו שעור הבהמ' טהור' מיטמ' אם עשה ממנו [אהל] כדילפי' ממשכן מעורות אילים הם ה"נ אם עשה אהל מעור בהמ' (טהורה) [טמאה] מטמא:

דף כח עמוד א[עריכה]

רבה [ריבה] עור בהמה שלקה ביד כהן נ"ל דה"ג שילקה ביד כהן כלומר רובה עור בהמ' טמא' שגם היא ילקה ביד כהן ויטמא בטומאת נגעים:

דף כט עמוד א[עריכה]

והא דרב לא בפירוש אותמר אלא מכללא אתמר. כל מה שפירשתי במה"ק אינו כלום. אלא ה"פ אמת ודאי דאשכחן בכמה דוכתי דרב כ"ר יהודא ס"ל דאסר במוקצה. אבל מיהו איזהו חשוב מוקצה כל שהי' מוקצה כל בין השמשות כגון תורא דרודיא ורחל לגיזתה ועז לחלבה (וחורי דרדיא) ותמרי דעיסקא שהיו אסורין ועומדין מבין השמשות אי נמי הנולד שלא הותר אלא עכשיו כגון עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט או בהמה שנתנבלה בשבת דבין השמשות הוי מוקצה מחמת איסור ועכשיו נמי אסר להו ר' יהודא אבל דבר שכל היום הי' מותרין [כגון] כלים ותמרים ואגוזים ועכשיו כשנשברו הכלים ונאכלו הפירות אתה עושה השברי' והגרעינין והקליפין נולד לר' יהודא לא נמצא זה בכל התלמוד שר' יהודא יאסור אותם ולהכי איצטריך רב הכא למימר דגם באלו פליג ר' יהודא עם ר' שמעון ואסר. ואתא תלמודא השתא למימר דהא דרב דחשיב לכל הני נולד לאו בפירוש איתמר אלא מכללא דמדאסרינהו ניהלי' ר' חייא ש"מ דר' יהודא אסר להו ר' יהודא ר' חייא כמאן ס"ל:

פחות משלשה על שלשה שהתקינו לפקוק בהן את המרחץ כו' פי' מש"ה נקראין קולי מטלניות שהתקינו למלאכה זו ואפ"ה ר"א מטמא כל זמן שלא זרקן לאשפה בין הצניען בקופסא לתשמיש זה בין תלאו במגוד או הניחו אחורי הדלת עדיין לא בטלו מתורת בגד דילמא מימלך וטלי לה על בגדו אך אם השליכן לאשפה ביטלן כיון שאין בהן שלשה על שלשה. ור' יהושע סבר כיון שהתקינו למלאכה זו בטלו מתורת כלי בין אם זרקן לאשפה בין אם תלאן במגוד אך אם יצניעם בקופסא אז לא בטילי אע"פ שהתקינו למלאכה זו דיש לומר מימלך וטלי לה על בגדו. ודוקא בקולי מטלניות מטהר ר' יהושע שהתקינן למלאכה זו אבל אם לא התקינן למלאכה זו אע"פ שתלאן במגוד או הניחן אחורי הדלת לא בטלו שאדם תולה חפצו במגוד אחורי הדלת ור"ע הכריע ביניהן ואמר מגוד דמי כקופסא ואחורי הדלת כאשפה ומתני' בפתילה שעשה מקולי מטלניות פליג ור' אליעזר לטעמי דאמר לא בטלה ור"ע לטעמי' דאמר בטלה ולא שהקיפול מבטלה אלא קיפול דנקט משום פלוגתא דהדלקה כדפריש המורה שאם קיפלה ועשה ממנה פתילה ואל הובהבה אין מדליקין בה ור"ע סבר מדליקין בפתילה שאינה מחורכת. ולר' אלעזר אע"פ שקופלה לפתילה לא בטלה מתורת כלי שאין הקיפול מבטל מתורת כלי ור"ע סבר אע"פ שלא קופלה הוא טהורה מפני שהוא מקולי מטלניות אבל אם היתה מטלית שלא התקינה לפקוק את המרחץ אע"פ שקופלה טמאה לר"ע דקיפול אינו מועיל ודלא כר"א ורב אדא דאמרי דלר"ע קיפול מועיל לטהרה:

הכל מודים בזרקו לאשפה פי' בביטול החתיכה פליגי כי שויי' במגוד ואחר הדלת אם נתבטלה ואם לאו אבל אם שם אותה בקופסא כ"ע לא פליגי דטמאה ובהשלכה לאשפה כ"ע ל"פ דנתבטלה ודוקא פחות משלשה אבל שלשה הו"ל בגד חשוב ואין בגד חשוב בטל מפני השלכתו לאשפה. והכי תנן בסוף פ' כ"ז דכלים. שלש על שלש שהשליכה באשפה טהורה. דוקא שלש על שלש אבל שלשה על שלשה לא וכיון דבביטול החתיכה פליג. מאי אריא דנקט דהתקינו לפקוק בה את המרחץ כולי נ"ל דלא נקט לי' אלא להודיע כחו דר"א דכיון דלא בטלה החתיכה מתורתה במגוד ואחרי הדלת אע"ג דהתקינה לפקוק את המרחץ אין פקיקת המרחץ מבטלה מתורת בגד דלכי מימלך שקיל לה מהתם וטלי בבגדו ומש"ה נקט במתני' קיפלה להודיעך כחו דר"א דאע"ג דקיפלה הקיפול לא ביטלה כמו שלא ביטלה פקיקת המרחץ. ור' יהשוע ור"ע נמי הכי ס"ל דקיפול אינה מבטלה דטעמא משום דביטל בהשלכתה למגוד ואחר הדלת הא אם הניחה בקופסא אע"פ דהתקינה לפקוק בה את המרחץ לא בטלה. וזה חידש רב המנונא עכשיו ממה שהיינו סוברים מעיקרא דמעיקרא הוי סברי' דטעמא דר"ע משום דקיפול מבטלה ואע"ג דהניחה בקופסא ואתא רב המנונא למימר דאי בהניחה בקופסא גם ר"ע מודה דקיפול אינו מבטל אלא הכא בקולי מטלניות וטעמא דר"ע משום דביטלה מעיקרא כי שוי' במגוד ואחר הדלת ולא משום קיפול ולא נקט קיפול אלא משום ר' אליעזר והמורה פי' דקיפול דתנא משום הדלקה. ואינו נראה לי אלא משום טומאה כדפרישית להודיעך כחו דר' אליעזר דומיא דפקיקת המרחץ:

דף לד עמוד א[עריכה]

ואין מדליקין את הנרות שמעתי מפרשים אפילו ע"י גוי דהוי שבות בעלמא דאי על ישראל פשיטא השבות אסור בין השמשות כל שכן מלאכה גמורה. ואי קשיא לפתרון זה האיך יתכן להחמיר באמירה לגוי שבות יותר מערובי חצרות דתנן ומערבין והא אמרי' בעירובין בפ' הדר ההוא ינוקא דאשתפיך חמימי' אמר רבה ליתי לי' מגו כותאי א"ל אביי לא ערבינן ויסמוך אשיתוף הא לא שיתפו זיל אימא לי' לגוי ליזיל ולייתי לי' כולי עד ולא שאני לך בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בה מעשה אלמא לטלטל בלא עירוב לא רצה להתיר וע"י גוי התיר מפני שהוא שבות שאין בה מעשה כי אם אמירה בעלמא תשובה בודאי היכא דלא עירבו דאיכא איסורא דרבנן חמור מאמירה לגוי אבל לערב בין השמשות כיון דלא עירבו דאיכא איסורא דרבנן חמור מאמירה לגוי אבל לערב בין השמשות כיון דלא הוי אלא ביטולי רשות בעלמא מותר ואמירה לגוי אסורה כדין כל שבות דעלמא:

כאן קוצץ בן זכאי תורמוסי תרומה עיין מ"ש בה' כ"א בספר הלקט:

דף לז עמוד ב[עריכה]

אמר ר"ב מצטמק ויפה לו אסור כו' ה"ג לא ר"נ בר יצחק דר"נ בר יצחק הא אמרו לעיל דמשהי לי' ואכיל ובכל הגמרות שכתב בהן ר"נ ב"י מצאתי שמחקו בר יצחק אלא ר"נ לבד גרסי' וכל זה מה שאומר כללא דמילתא כול' דברי ר"נ הם ולא דברי בעל התלמוד וראיתי כתב לרבינו שרישרא גאון זצוק"ל דר"נ בא לפרש דברי רב ושמואל דאמרי מצטמק ויפה לו אסור ואיהו ס"ל כוותייהו ובא ליתן כלל איזה יקרא מצטמק ויפה לו ואיזה יקרא מצטמק ורע לו וכל מה שכתבתי בה' י"א דספר הלקט דאף מאן דסובר כחנניא ומתיר תבשיל שלא בישל כל צורכו דהיינו כמאכל בן דורסאי דוקא במצטמק ורע לו אבל מצטמק ויפה לו אסור אע"פ שבישל כל צרכו כל זה הבל הבלים דהשתא כשלא בישל כל צורכו הוי שרי כשבשבל כל צצורכו לא כ"ש ואל הוזקקתי שם לפתרון זה אלא מפנ י שהייתי גורס רנב"י והייתי רוצה להעמיד הלכה כר' חנניא וכר"נ ב"י שאוסר למצטמק ויפה לו ולא היא דאם לא בישל כל צורכו מותר כחנניא כ"ש בישל כל צורכו ואינו צירך אלא צימוק בעלמא והכי אזלי סוגיא דשמעתא דאיכא דשרי במצטמק ויפה לו ואסר בתבשיל שלא בישל כל צורכו וא"כ ר' חנינא דשי שלא בישל כל צורכו כ"ש דשרי מצטמק ויפה לו וזה הוא העיקר ול"ג ר"נ בר יצחק אלא ר"ס סתם וס"ל כרב ושמואל ולית הילכתא כוותייהו:

דף לח עמוד א[עריכה]

בה"א אף מחזירין כתב ר"ת זצוק"ל לפי מה שהעמדנוה במחזירי כך היא פירושה כירה שהסיקום בקש ובגבבא מחזירי עלי' תבשיל חזרה זו מבע"י ואפי' הוא דולקת: בנפת ובעצים לא יחזור מבע"י עד שיגרוף או עד שיתן את האפ רמדקתני עד שיגרוף ואל קתני אלא אם גרף וקטס יש ללמוד כי החזרה מבע"י ה יא ולא ביה"ש כי אז אינו רשאי לגרוף ולקטוס ומה שאנו אומרים מחזירי ואפי' בשבת אפי' כמה פעמים כגון שגרף וקטם או שעממו הגחלים או שנתן עלי' נעורת פשתן דקה ונתנו שם מבע"י ואם משחשיכה בא לסלקן ולהחזיר ואפי' כמה פעמים מותר וכגון שלא הניחו ע"ג קרקע כדאמרי' לקמן אבלאם היתה הקדרה מסולקת מבע"י כדרך שעושין לקדרה לאחר שבישלה כל צורכה ובא ביה"ש להחזירה על הכירה כדי לחממה אין בידינו כח להתיר ואינו נ"ל פתרון זה וקשיא לי טובא למיסר החזרה מבע"י אם לא היתה גרופה וקטומה כדפריש מר ודבר זה אין לו שום שורש ושום ראי' לאסור החזרה מבעי אם השהי' מותר דכיון דמבע"י קא עביד היינו שהי' ולמה יאסור אם סילקה מבע"י ואח"כ נמלך להחזירה אם עדיין הוא מבע"י ומאי דדייק מעד שיגרוף אינו נ"ל דלעולם החזרה בשבת מיירי וה"פ לא יחזור עד שיגרוף ויקטום מבע"י ונראהלי דמר סבר שאם נפרש החזרה בשבת נתיר לו שיחזירנה בשבת אחרי שסילקה מבע"י להכי אידחוק לפרושי החזרה מבע"י ולא ה יא דלעולם החזרה בשבת מיירי מדקתני סיפא בשיא נוטלין אבל לא מחזירין ובה"א אף מחזירי ואמרן דסיפא ארישא קאי וה"ק והך חזרה דאמרי לך לאו ד"ה היא אלא מחלוקת ב"ש וב"ה כו' ובע"כ מחלוקת ב"ש ובית הלל בשבת משמע ולא בחול מדקאמר'בש"א נוטלין ומאי נוטלין כ"א בשבת הם ה"כ אין מחזירין בשבת ובה"א אף מחזירין בשבת אבל מיהו אע"פ שאנו נתירים החזרה בשבת דוקא כשנלה בשבת והית מושמת מבע"י ואנטילה דשבת קיימא חזרה אבל אם לא שם אותה מבעי ורוצה לשומה ביה"ש לא תיקרא זו חזרה אלא תחלת מעשה ובודאי שזה הוא אסור שעד כאן לא הותרה אלא שהיי' אבל תחלה השמה בשבת לא הותרת והילכך אין לנו לידחק וליפרש החזרה דמתני' מבע"י ולאסור החזרה מבע"י כשאניה גרופה וקטומה למאן דשרי השהיי' ואע"פ שגם אני במהדורא תנינא פירשתי שזה בא רב ששת להודיענו שלא תעמיד חזרה דמתני' מבע"י אבל בשבת אסורה סברא בעלמא אמרתי ליתן טעם לדברי רב ששת דמאי איצטריך למימר אבל לא שנקבע ונפרש מתני' בהכי כדעבד מר:

דף לט עמוד א[עריכה]

אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להו רבנן בטלה הטמנה בדבר המוסיף ואפי' מבע"י מיכן יש לדקדק שלא אסרו ההטמנה אלא במה שנאסר להשהות כגון בשיל ולא בשיל לר' חנניא או מצטמק ויפה לו לר' יהודא אבל אם הוא כמאכל בן דורסאי לר' חנניא או מצטמק ורע לו לר' יהודא מותר להטמינו ואפי' בדבר המוסיף דהשתא להשהות ע" גגחלים דאיכא למיחש לחתוי שרי להטמין בגפת וזבל דליכא למיחש לחתויי ולא נאסרו אלא משום גזירת רמץ לא כ"ש ולא נאסרת ההטמנה אלא בדבר שנאסר להשהות שהפריזו חכמים וגזרו כל דבר המוסיף הבל משום גזירת רמץ ואע"ג דליכא למיחש בהו לחתויי משום גזירה אסרו אותם אבל כל דבר שהוא מותר להשהות מותר להטמין שאם אתה אומר שההטמנה נאסרה בכל דבר א"כ היאך לומד דבר זה ממעשה טבריא ההתם מתחממין המים בשבת והילכך אע"פ שהתחילו ועשו מע"ש אסורין אבל הכא שבישל כל צרכו וגם הוא מצטמק ורע לו שלא נהנה מתוספת חימום שבת כלל למה יאסר א"ו מדיליף מהתם ש"מ דלא נאסרה אלא כשמתחממת ומוספת בישול בשבת לר' חנניא שלא היא כמאכל בן דורסאי ולר' יהודא שהיה מצטמק ויפה לו שנהנה מחימום שבת וראיתי שר"ת זצוק"ל כתב דאפי' ר' חנניא מודה שאין טומני בדבר המוסיף הבל ואפי' מטין קדרה שבישלה כל צורכה גזירה שמא יטמי ברמץ או שמא ירתיח ואינו נראה לי דהא ברמץ גופי' הוי שרי ובמוסיף הבל דגזרי' או רמץ אסור ושמא ירתיח לא נאמר אלא לאחר חשיכה אבל קודם חשיכה ירתיח וירתייח מה יעשה לנו:

דף מ עמוד ב[עריכה]

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו להתירא. רנב"י אמר לאיסורא תמיה לי ובא דרבה ורב יוסף הוי רבוותא דאביי ורבא ורנב"י הוא תלמודי' דרבא כדמוכח בפ' לא יחפור והיכי הוה פליג עם רבה ורב יוסף ולעיל בפירקין נמי אמרי' בעי מיני' אביי מרב יוסף מהו לשהות א"ל בסורא משהו ואכלי דהא רנב"י מר' דעובדא הוא ומשהו לי' ואכיל ואם יתכן שזה הוא תלמידו של רבא היאך היה מביא ראי' מתלמיד תלמידו ונ"ל דשני ר"נ בר יצחק הם האחד היה חבירם והאחד היה תלמיד רבא:

דף מא עמוד א[עריכה]

מולייר הגרוף שותי ממנו בשבת. כל מה שחילקתי במהדורא תנינא בין שהיי' להטמנה הכל נראה לי הבל שכל שהתירו בשהיי' התירו בהטמנה ואינו אסור להין אלא מה שאסור להשהות וכ"ש הוא כדכתבית לעיל ופתרון המוליור נ"ל כדפירש רבי' גרשון זצוק"ל שנתנו בו מים בשבת ומאי דהוה קשיא לי שזה הדי הוא שנוי לפנינו מיחם שפינהו כו' נ"ל לתרץ דאמת ודאי שזה הדין הוא שנוי לקמן אלא שבא התנא לאסור האנטיכי שלא ישימו בה מים בשבת כלל מפני נחשתה שמא יבואו להתחמם כל צורכן ואתא למימר שהמולייר אע"פ שדומה קצת לאניכי שבכלי א' עומדים המים והגחלים אפ"ה מותר כדין המיחם שהוא שנוי לפנ ינו וזה שלא חילק במולייר כמו שמחלק במיחם משום דלא איצטריך הכא אלא להודיענו שאף על פי שהאניכי היא אסורה המולייר הוא מותר אבל התרתו הוא כדין המיחם שעתיד לשנות עיין בפסק:

לא יתן לתוכו מים מועטי פי' מוכיח מיכן דס"ל לאביי כשמואל דאמר בפ' כיצד צולין תתאה גבר וצונן לתוך חם אסור. אבל נותן היא לתוכו מים מרובים כדי להפשירן. קשיא לי דכיון דס"ל כשמואל דאמר תתאה גבר. וצונן לתוך חם אע"פ שהן מרובים נימא קמא קמא דנפל איבשיל. ותו דלשמואל דאמר צונן לתוך חם אסור לא היה מחלק בין מועטין למרובים אלא הכל ה' אוסר והכא אמאי מחלקינן בין מועטין למרובין ונ"ל לתרץ דודאי התם בפלוגתא דרב ושמואל דפליגי בנותן טעם רב דאמר עילאה גבר והי' אוסר חם לתוך צונן. ושמואל נמי דאמר תתאה גבר והי' אוסר צונן לתוך חם היו אוסרים עד ששים כמו חם בתוך חם דאליבא דכ"ע הוא אוסר עד ששים. ומיד הוא נותן טעם האיסור בהיתר ואע"פ שלא שהה הרבה אבל גבי איסור שבת אינו תלוי האיסור בנ"ט אלא בבישו והילכך אם נתן צונן מרובין לתוך חמין מועטין אע"פ שיש כח לאותן חמין המועטין ליתן בהם טעם אין להם כח לבשלם. כי אם להפשירם הילכך שרי וגם אין לומר קמא קמא דנפל איבשיל. שאינו מתבשל מיד עד שישהה שיעו רבישולו. וקודם שישהו נתרבו עליו צונן מרובין עד שאין כח בחמין לבשלן. ואי קשיא רב דאמר עילאה גבר ושרי צונן לתוך חם והא בעינן למימר לקמן האלפס והקדרה שהעבירן מע"ג הכירה מרותחין לא יתן לתוכן תבלין דהוי צונן לתוך חם. תשובה אמר לך רב מרותחין שאני דכיון דהוא כלי ראשון ומרותח כנתון ע"ג האש דמי וכי קאמינא אנא בחם בעלמא בלא רותח א"נ בכלי שני:

דף מג עמוד א[עריכה]

הב"ע דאיכא דבש. מא דק"ל במהודרא קמא שאסור לרדותן בשבת י"ל כגון דאיכא דבש שזב בכוורתו שאין איסור ליטלו וכך צריך אתה לומר נמי גבי שתי חלות:

דף מד עמוד ב[עריכה]

מטה שייחדה למעות והניח עלי' מעות אסור לטלטלה פי' אבל פמוט כל זמן שלא הדליקו בו באותה שבת מותר ואע"פ שהדליקו עליו בחול. מפני שכיון דלא מאיס לא מיחד לי' לנר בלחוד אלא גם לשאר תשמישין:

כעין שמן שבנר קאמינא הואיל והוקצה למצותו. הנה מיכן מוכיח דנר שבת הוי מצוה ואפ"ה אי כבה שרי לי' משמע א"כ גם בנר חנוכה נמי אע"פ שהוקצה למצותו אם כבר מותר ליהנות ממנו. ומיכן תשובה לרבי' אחאי גאון שכתב דנר חנוכה שכבה עושה לו מדורה ושורפו בפ"ע שכיון שהוקצה למצותו אסור להשתמש ממנו דמאי אולמי' דנר חנוכה מנר שבת בודאי כל שמנת ימי חנוכה המותר הוא אסור. מפני טעם הנרות שהוקצו לכל שמנת ימי חנוכה ואסור להשתמש בהן כל שמנה דומיא דאתרוג שהקצהו לכל שבעת ימים והילכך השוון הנותר בהן אין להתירו דאדעתא דהכי שם אותו שידליק בו כל ימי חנוכה ואם ישאר ביל ראשון מדליקו בליל שני אב הלילה האחרון לא הקצה לאא מה שראוי להדלקי אבל הנותר לאחר שכבה מורת בהנאה כמו שמותר נר שבת לר"ש ואל כמו שכתבתי בהלכה י' דספר הלקט:

דף מו עמוד א[עריכה]

הילכך דחליות בין גדולה בין קטנה אסורה פי' המורה שמא תתפרק ויחזירנה ונמצא עושה כלי וקשיא לי טובא מדתנן בפ' יו"ט בה' שלשה דברים רשב"ג מחמיר כדברי ב"ש אין טומנין את החמין מיו"ט לשבת ואין זוקפין את המנורה ביו"ט כו' ואמרי' בגמרא מאי קעביד אמר רב יצחק בר ביסנא הכא במנורה של חליות עסקי' מושם דמחזרי כבונה ובהא פליגי ב"ש סברי יש בנין בכלים ושי סתירה בכלים וב"ה סברי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים אלמא מנורה של חוליות מותרת והכא היכי אסרי' לה ונראה לי לתרץ דודאי מנורה שהיתה עשוי' חוליות חוליות מותר לזוקפה דכיון דא"צ מעשה אומן אין בנין וסתירה בכלים והכי בבקני מנורת עסקי' שהיה קני' עשויות חוליות חוליות ושי מעשה אומן בהחזרתן כדתנאי לקמן המחזיר קני מנורה שבבת חייב חטאת והתם קאמרי' בין גדולה בין קטנה אסורה שמא תתפרק ויבא להחזירה ויתחייב חטאת. גדולה נמי ואית בה חידקי בחיבור קנים שנראה כאלו הן חוליות ואינן של חוליות אלא כולה הוא מקשה או ע"י התכה בדפוס אסורה מדרבנן גזירה אטו גדולה דחוליות כי פליגי בקטנה ואית בה חידקי:

דף מז עמוד א[עריכה]

בגדי עניים עיין מ"ש בפ' בכל מערבין במהדורא תנינא:

מיתיבי ושוין שאם יש בה שברי פתילה שאסור לטלטלה קשיא לי ומאי קושיא הו"ל ככלכלה והאבן בתוכה דאסר ר' יוחנן מד שיהו בתורכ פירות והכא נמי בכנונא איכא אפר ושברי עצים ויש לתרץ דאע"ג דנשאר בנר שמן אסור משום שברי פתילה וה"נ יהא אסור משום שברי עצים ומתרץ בגלילא שנו שהפתילות חשובות להן ביותר והו"ל המוקצה יותר חשוב מן המוכן ואנן בעי' שיהא המוכן חשוב מן המוקצה כמו אבן נגבי פירות ושברי עצים כנגד האפר:

דף מז עמוד ב[עריכה]

במה טומנין כו' נ"ל דכל מיד דשרי לשהותו ע"ג כירה שאינה גרופה ואינה קטומה שרי נמי לטומנו בדבר המוסיף וכ"ש הוא כדפרישי' ואל נאסר להטמינו אלא דבר שאסור להשהות דאע"ג דבדבר המוסיף ליכא למיחש לחתויי גזרי שמא יטמין ברמץ וקופה שטמן בה שאסור להניחה ע"ג גפת של זתים כגון שלא בישלה כל צורכה או שהיא מצטמק ויפה לו או בשול ולא בשיל לר' חנניא ומה שכתבתי במהדורא קמא אינו נראה לי:

דף מח עמוד ב[עריכה]

בית הפך ובית התבלי ובית הנר שבכירה פירש המוכח כירה זו מטולטלת היא ומחוברין לה כלי חרס קטנים ואמר שאם נגעת טומאה בשולי הכירה נטמאו גם אלו או אם נגעה טומאה בשוליהן של אלו ניטמאת הכירה ואינו נ"ל פתרון זה מדתנן בפ"ב דכלים טבלא שהיא מלאה קערות ונטמת אחת מהן בשרץ לא ניטמאו כולן ואם יש לה ליזביז עודף ונטמאת אעחת מהן נטמאו כולן וכן בית חבלין של חרס וקולמרין המתאמת בית חבלין של עץ אם ניטמא אחת מהן במשקין לא ניטמא חבירו פי' כלי חרס אין מקבלין טומאה אלא מאוירן ולא מגבן והילכך אם הם כ"ח מחוברין גע"ז וניטמא האחד לא ניטמא חבירו שאין תוכו של זה בתוך תוכו של חבירו ומן הצדדין אינו מקבל טומאה שאין כ"ח מקבל טומאה מגבו אלא מאוירו הילכך אם ניטמא האחד לא ניטמא חבירו ולא אמרי' ליהוי לי' כמו יד וידות הכלים מכניסין ומוציאין טומאה כמו האבן שבתנור ושבכיר הדתנן בפ"ד דכלים האבן היוצא מן התנור טפח ומן הכירה ג' אצבעות חיבור דאבן לא חשיבא כלי והויא יד להוציא טומאה אבל אלה הם הכלים שיש להם בית קיבול וכל חד וחד חשיב באנפי שפשיה ולא בטיל חד גבי חברי' להיות לו יד והילכך אם ניטמא האחד האחר המחובר לו טהור אבל אם היה כלי עץ מחוברין וניטמא אחד מהן בשרץ ניטמא חבירו מפני שהוא מקבל טומאה מגבו ומצדדין וכיון שהן מחוברין כאלו נגעה טומאה בכולן מצדדיהן דמיאך אם נטמאו בטומאת משקין שהיא מדרבנן אם ניטמא האחד לא ניטמא חבירו הכי נמי אע"פ שהן מחוברין אם ניטמאת הכירה לא ניטמאו אלה ואם ניטמא אלו לא ניטמאת הכירה א"ן האי דתנן מטמאין במגע ואין מטמאין באורי כשנגעה טמאה לתוכן מייר ובכירה מחוברת לקרקע כדפרישית במהדורא תנינא:

דף מט עמוד א[עריכה]

טומני' בכסות יבשה ובפירות יבשים אבל לא בכסות לחה ובפירות לחין פי' ומתני' נמי דתנן טומנין בכסות ובכנפי יונה ובפירות ביבשים קמייירי דומיא דתבן וזגין וכו' ואע"ג דפליגינהי לתרי בבא דין אחד להם דדוקא יבשין אבל לחין לא:

דף נ עמוד א[עריכה]

יוצאין בפקורין ובציפא כו' פי' המורה אבל אם לא צבען בשמן לא מלבוש נינהו והו"ל בכמשוי ואין יוצאין בו לרה"ר ואינו נ"ל פתרון זהכלל שההזמנה של אתמול תוציאם מידי משוי ותעשה אותם מלבוש שלא מצאנו הזמנה מועלה כ"א לגבי מוקצה לשווי' מוכן והכי נמי הני פקורין וציפא הן מוקצי דסתמייהו לטוו' קיימי ומש"ה במי הזמנ' ובלא הזמנ' אסורי אבל חתתיכה אחת של בגד אדום רשאי לכרוך ע"ג מכתו בשבת ויוצא בה לרה"ר כיון שאינה מוקצה ואין בה מושם משוי שכ מה שהאדם כורך על מכתו לא נקרא משוי והני פוקרין וציפה מושם מוקצה הן אסורין בשבת או משום משוי וצריכין הזמנה מבע"י:

אמר רב אשי אף אנן נמי חנינא כו' כיון דרב אשי דהוא בתרא מסייע לי' לרב אסי וגן רבא כך אמר שאם טמן בהן פעם אחת הן מותרין ורבינא נמי אוקי מתני' בשל הפתק אבל לעולם בשל בעה"ב כרבא שאם טמן בהם מותר לטלטלן כך הלכה ולא כת"ק דאמר צריך לקשר ואל כרשב"ג דבעי מחשבה ואם כן האבנים שהאשה מסכסכת בהן את הכירה כיון שטמנו בהן הוכנו ומותר לטלטלן בשבת דל"ש גיזין מאבנים: קדי' חמרא דצוי עיין בפ' שלשה שאכלו כאחת במהדורא תליתאה:


דף נב עמוד א[עריכה]

יוצאין כרוכין או יוצאין נמשכין פי' הרצועה שקושר בטבעת השיר פעמי' שכורכה על צוארו וכשהוא רוצה פושטה מעל צואר' ומושכו בה ושמיאל אמר יוצאין נמשכין ואין יוצאי כרוכין. פי' דקסבר כרוכין לאו נטויתא הואי ומתני' לא תני אלא חד בשיר והכי קתני וכל בעלי שיר יוצאין נמשכין בשיר במתנית' תנא יוצאין כרוכין למשך פי' האי עדיף מכרוכין שזה לא היה צריך לפשוט הרצועה מצוארו מפני שהיא כרוכה בריוח אלא מכניס ידו בין הרצועה לצואר ומושכו:

חזינא להו לעיגלי דבי רב הונא יאאין באפסריהן כרוכין בשבת. פי' אע"ג דאמרן ארבע והמית יונאות באפסר דמשמע דהני ארבע צריכין אפסר אבל שאר לא. ופרה נמי אמרן דרצועה שבין קרני' הייא נטורתא יתירתא. עיגלי מפני שהן קטנים ועדיין לה משכו בעול הן צריכין לאפסר לשומרן:

דף נב עמוד ב[עריכה]

היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה אי קשיא ת פרק לי'. דהו"ג בית קבול. שהרי בית קיבול עושין בטבעת לקבל את החותם ואע"פ שהוא בית קיבול העשוי למלאות הא אמרי' בפ"ק דסוכה סיככה בחצים נקבות פסולה פכיטא מהו דתימא בית קיבול העשוי למלאות לאו שמי' קיבול קמ"ל ותנן נמי בפ' י"ז דכלים משחזת שיש בה בית קיבול שעות טמאה ושאין בה טהורה אלאמ בית קיבול העשוי למלאות שמי' קיבול. נ"ל לתרץ דהיכא אמרי 'בית קיבול העשוי למלאות שמי' קיבול הנ"מ שלא מילאוהו על דעת למלאותו לעולם אל אלמלאו לפרקים ולפרקו דומיא דחץ ופקנס שאין מניחים להיות שם לעולם אבל החותם שמהדקין אותה על הטבעת לעמוד שם ואינו מפרקה לעולם אותו קיבול לא חשוב קיבול שהרי סתום הוא עומד תמיד ולא נראה קיבולו:

דף נג עמוד א[עריכה]

כגון שהי' תחום שלה מובלע בתחום שלו. פי' ואפ"ה קורא לה והיא באה ולא שילך אצלה שמא יבא להביאה בידו:

דף נד עמוד ב[עריכה]

ולא בזוג משום דמיחזי נמאן דאזיל לחוכגא. אי קשיא ומאי אנו צריכים לזה הטעם תיפוק לי דכל מידי דלא הוי לשמר הוי משוי כדאמרן ברצועה שבין קרני' דפרה. תשובה כל הני דתנינן במתני' צורך בהמ' הן ואע"פ שאינן לשמר ובאותן דליכא למיגזר דלמא נפל ואטתי לאייתונהו שרי ובההיא דאיכא למיגזר דילמא נפול אסיר וזוג נמי דרכה של בהמה לצאת בו בחול מפני שהוא מתנהגת לקשקוש הזוג ואין צריך בעלים להנהיגה ובשבת אע"פ שפקקן ואע"ג דמהודק וליכא למיגזסר דילמא נפיל אסור משום דמיחזי כמאן דאזל לחונגא אבל רצועה דקרני פרה אין דרך הפרות בכך והילכך הואי משוי:

תליסר אלפי עגלי הוי מעשר ר' אלעזר בן עזרי' עין בקונטרסי בפ' מעשר בהמה:

דף נו עמוד ב[עריכה]

אפשר בא אסא ביערום כו' עיין מה שכתבתי בפרק קמא דחולין במהדורא תליתאה:

דף נז עמוד א[עריכה]

טבילה מאן דכר שמי' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מה טעם קאמר מה טעם לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן פי' דרך התלמוד הוא אך כשרוצה לבאר מבאר דרך קושיא ותירוץ ובא הנה לבאר דהני דתני ולא הטבול טעם בא ליתן על מאי דאמר לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן דלדילמא שלפא ומחויא ליכא למיחש שאין דרכה של אשה לגלות שערה משום פריצות ואין העם אלא דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה כו' מפנישאמרו חכמי' בחול לא תטבול בהם עד שתרפ' וכיון דבחול לא תטבול בהן עד שתרפם בשבת לא תצאבהם דילמא מתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויונהו ד'א בר"ה. פי' שאחר שתתירם בשעת טביל' שוב אינה רשאית לקלע בהם שערה בשבת. כדלקמן בפ' המצניע. והילכך אתיא לאתויונהו (פסקי המחבר) אבל מיהו אם לא היה בא ליתן טעם על הריש' אלא הוית מימר' בפ"ע לק"מ דאיידי דאיירי בהו שבת איירי בהו נמי בה' טומאה כדתנן גבי פתילת הבגד טמאה ואין מדליקין ולקמן בפירקין נמי בירית הור' ויוצאי' בה בשבת כבלים טמאים ואין יוצאין בהם. הקיטע יוצא בקקב שלו. ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא סמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהן בשבת אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן כל אלו אין צורך לשנות אלא איסור והיתר יציאתן ואיידי דנקט תורת יציאתן נקט נמי תורת טומאתן. ת"ר אלו חולצין באדם כו' ר' יהודה אומר כו' אמר ר"ה וכולן בראשי הבנות שנינו למועטי דצואר אמר רב יוסף הינו עמא דרב הונא לפי שאין אשה חונקת עצמה איתיבי' אביי הבנות טובלות בחוטין שבאזניהן אבל לא בחבקין שבצוואריהן ואי אמרת אין אשה חונקת עצמה חבקין שבצווארה אמאי לא אמר ר"ה בקטלא עסיקי' שהאשה חונקת א"ע דניחא לה כדי שתראה בעלת בשר פי' החוטין והרצועין ודאי אין מהדקתן בצווארה אבל הקטלא שהיא ענק מהדקתה כדי שתתראה בעלת בשר ואינה חונקת עצמה (פסקים):

אמר רבינא הכא בקטלא עסקינן דאשה חונקת א"ע כו' קשיא לי טובא ומה אריא חונקת עצמה דמשמע דמש"ה אסורה דילמא מיתרמי לה טבלה של מצוה ושלפא לה ואתיא לאתויי תיפוק לי דילמא שלפא ומחזיא כדתנן במתני' ולא בעיר של זהב ואל בקטלא ולא בנזמים כו' וטעמא דמתני' דילמא שלפא ומחזיא דבחוטי פשתן וצמר שהוא מקלעת שערותי' דליכא למיחש לדילמא שלפא ומחזיא איצטריך למיתבטעמא משום טבילה אבל בקטלא דטעמא דידה במתני' משום דילמא שלפא ומחזיא עם לי אם חובקת מה לי אם אינה חונקת והנכון בעיני דל"ג בבריית' הבנות יוצאות אלא הבנות טובלות בחוטין שבאזניהן אבל לא בחבקין שבצוואריהן ומש"ה איצטריך רבינא לאקומיבקטלא ומשום דאשה חונקת א"ע:

דף נט עמוד ב[עריכה]

ר"א מתני לה לקולא דארוקתא כ,א ל"פדשרי קשיא לי אטו' מפני שהוא רצועה אם יש עלי' זהב ומרגליות לא חשיבא לה למישלף ואחזוי' והא אמרן לעיל גבי טטפת סנבוטין עניות עושות אותן ש מיני צבעונין והן אסורות דשלפא ומחזיא וכ"ש אדוקתא עוזהבת:

כלילא שרי פי' ועטרות כלה לא נאסרו אלא בשבעת ימי חופתה אבל כל ימות השנה מותרות הן:

דף סד עמוד ב[עריכה]

בשלמא זקנה בשל ילדה כיון דשבת הוא לה אתיא לאחזוי' אלא ילדה בשל זקנה גנאי הוא לה כדי נסבה קשיא לי דבחוטי שער ליכא למיחש למישלף ואחזויי דגנאי הוא לה לגלות שערה והנכון בעיני דאיפכא גרסי' בשלמא ילדה בשל זקנה מאיסי לה ואיכא למיחש דילמא בעת טבילה לא תתשוי להו אראשה שמפני ששערה שרוי במים מואסת בשער הזקנה ואתיא לאתינהו ד' אמות בר"ה אלא זקנה בשל ילדה לא מאיסי לה אלא כדי נסבה:

ורב מ"ש הני אמר עולא כדי שלא תתגנה על בעלה פי' ולשמואל דאמר כבלא דעבדא תנן אין לשאול על הכבול שטעמו מפורש הוא דפני יראת רבו נאסר דילמא אתיא לאתויינהו ד"א הילכך ברה"ר איכא למיגזר אבל בחצר ליכא למיגזר אלא לרב דאמר כיפה של צמר וגם בפיאה נכרית שהוא תכשיט יש לשאול מ"ש הני מכל התכשיטין שאסרו חכמים אף בחצר עיין בפ' מי שהפך במהדורא בתרא בסוף הפרק:


דף סה עמוד ב[עריכה]

שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין עיין בקונטרסי פ' בתרא דבכורות:

והא אמרת רישא פורפת פי' המורה והאי ודאי לכתחלה קאמר בשבת דאי מבע"י ולאשמעי' דדיוצאה בו בשבת הא תנא לי' ריש' מדיות פרופות וקשיא לי להאי פרושא דיא משמעותא דפורפת לא משמע אלא בשבת היכא מתתרץ אביי סיפא אתאן למטבע ואכתי ליקשי והא אמרה רישא פורפת אפי' על המטבע דמשמע בשבת מש"ה נ"ל לפרש דאפילו אם נפרש דההיא פורפת מבעוד יום הוא אתי שפיר דכי תנא מדיות פרופות אשמעי' דלא יקרא הטלית משוי אם הוא פרופה והדר אשמעי' דהאי פרופה מצי למעבד באגוז ובאבן ובמטבע ולא אמרי' לא תפרוף בהני משום דלא מבטל להו והויא ההיא פריפה משוי א"נ משום מוקצה ולעולם מבעוד יום מיירי והאי דמקשה והא אמרת רישא פורפת ה כי מקשה לי הדפורפת סתם קתני ומשמע ואפילו בשבת ומן הדין הוא דניהדר לי' אביי דרישא מבע"י קאמר וסיפא בשבת אלא אי הוה אמר הכי הוי אסר למיפרף בשבת אפי' באגוז ואיהו סבר דשרי למיפרף בשבת באגוז כדתני' בתוספתא וכדכתבית במהדורא תנינא להכי אמר סיפא אתאן למטבע וה"פ מתני' פורפת על האגוז ועל האבן ועל המטבע מבע"י ובלבד שלא תפרוף בשבת במטבע ודוקא במטבע לא תפרוף אבל באגוז תפרוף:

דף סו עמוד א[עריכה]

ואמר שמואל ר"מ הוא דתנן הקיע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ור' יוסי אוסר כתב בספר הישר קשיא לי דהתם ביומא בפ' בתרא הכי אסיקנא שמעתתא אלא אמר רבה בין לר"נ בין לר' יוסי מנעל הוא והיינו טעמא דר' יוסי דילמא מופסק ואתי לאיתוייה והתם אמרי ושוין ר"מ ור"י שאסור לצאת בו ביוה"כ והכי אמרי' בגמרא מאן תנא דסנדל של עץ מנעל הוא אמר שמואל ר"מ היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ור' יוסי אוסר אלמא לר' יוסי לא חשיב לי' מנעל ונראה לי דאע"ג שהיו שניהן שוין שאין יוצאין בו ביוה"כ מ"מ גבי שבת הוי אסר ר' יוסי דילמא מיפסק ואתיא לאתוייה א"כ לא הי' עושה אותו מנעל ברור וכיון שאינו מנעל ברור כשאר כל הסנדלים אינו דין שתחלוץ בו דבחליצה כתיב נעלו המיוחד לו א"כ האי דתני חלצה בסנדל של עץ חליצתה כשרה לא אתיא אלא כר' מאיר שעושה אותו סנדל ברור לכל דבר עיין בפ' מצות חליצה במהדורא תליתאה:

דף סח עמוד א[עריכה]

אלא היינו טעמא גדול עונשו של שבת כו' כל זו השיטה אמורה בירושלמי:

דף סט עמוד א[עריכה]

דידע לא בתחומין ואליבא דר"ע פי' ה"ה נמי דמצי למימר בלאו דמחמר ואליבא דרבנן ומאי דקשיא לי במה"ק אמאי לא אוקמה כגון דידע לאו וכרת דכולהי מלאכות אלא שגג בשיעוריהן אי נמי ידע כל המלאכות ושגג בתולדותיהן ועשה מ' תולדות מעין מ' אבות נראה לי לתרץ דלריש לקיש דאמר עד שישגוגו בלאו ובכרת שבה ואם שכח הכרת ושגג בלאו קרי לי' קרוב למזיד ואינו מתחייב חטאת ה"ה אם יודע איסור המלאכות וסבור ששיעור האוכלין הן כשתי גרוגרות ושגג ועשה כגרוגרות אי נמי ידע האבות ושגג בתולדותיהן גם זה קרוב למזיד דכיון דידע איסור כל המלאכות איבעי לי' למיד' בשיעוריהן דילמא יגע באיסור תורה וכן נמי אם ידע האבות איבעי לי' למידק בתולדות וכיון דלא דק קרוב למזיד הוי דהשתא היכא דשכחהכרת לבד שהוא זכור בלאו קרי לי' קרוב למזיד ופטור כ"ש היכא שיודע את הלאו והכרת ואל שגג אלא או בשיעוריהן או בתולדותיהן דהוי קרוב למזיד לפטור להכי אוקי לה דשכח כל המלאכו' ולא ידע לה אל בתחומין:

כמאן כמונבז יש לתמוה הברייתא מבוארת בפירוש שהוא מונבז ומה לו לתלמודא להביא הכלל ולימא כמאן כמונזב. ויש לומר בא התלמודא להביא ברייתא שמוכיח משם בפירוש דמחייב מונזב בשגגת קרבן לבדו שלא תאמר מה שאמר לר"ע וכ"ש שהוספת לדבריו דר' עקיבא קאמר לי' שהיה רוצה להסתור הבנין אב שלו ואיהו לא סבירא לי' לפיכך הביא זו הברייתא להוכיח בפירוש דהכי סבירא ליה:

דף ע עמוד א[עריכה]

אמר רב ספרא כאן מידיעת שבת הוא פורש וכאן מידיעת מלאכות הוא פורש. פירוש רב ספרא סבר למיתב טעמא משום דבכל מקום ידיעות מחלקות לחטאות והכא נמי ידיעות מחלקות דכי שגג בשבת והזיד במלאכות כי מודעי ליה דשבת היום פורש וידע שחטא ואין כאן אלא ידיעה אחת וכי הזיד בשבת ושגג במלאכות צריכי להודיע לו שזו מלאכה אסורה וזו מלאכה אסורה ושי כאן הרבה ידיעות ואקשי לי' רב נחמן כלום פריש משבת אלא משו' מלאכות פי' כהודיעוהו ששבת היום באותה שעה נודע לו שהמלאכות שסבר לעשותן בהיתר באיסור עשאן וא"כ נמצא שידיעה זו מתחלקת לכל המלאכות ושי כאן ידיעות הרבה וכלום פריש ממלאכות אלא שום שבת פי' גם כשהודיעוהו שהמלאכות אסורות נודע. שחילל את השבת שעד עכשיו היה סבור שלא חילל את השבת שהי' סבר שחלל המלאכות מותרות ועכשיו שנודע לו שהן אסורות ידע שחילל את השבת א"כ בין ברישא ביתן בסיפא כשנודע לו שחטא ביחד נודעו על השבת ועל המלאכה והילכך אין לתלות טעם בתר הידיע' שהיא סוף המעשה אלא בתר השגגה שהיא תחלת המעשה וכששגג בשבת לא שגג במלאכות וכששגג במלאכות לא שגג בשבת ובתר שגגות אזלינן:

ירושלמי מה בין מזיד בשבת ושוגג במלאכות מה בין שוגג בשבת ומזיד במלאכות אמר ר' יוסי למה מזיד בשבת ושוגג במלאכות חייב על כל אחת ואחת שאם אומר את לו מלאכה הוא זו פור ממנה ועושה מלאכה אחרת ולמה שוגג בשבת ומזיד במלאכות אינו חייב אלא אחת שאם אומר את לו שבת היא זו מיד הוא פורש שגג בזה ובזה רב המנונא אמר אינו חייב אלא אחת אמר לי' ר' זעירא וא כ"ש היא אלו מזיד בשבת ושגג במלאכות אינו חייב על כל אחת ואחת מפני שניתוסף לו שגגת שבת אובד שגגת מלאכות:

דף עא עמוד א[עריכה]

אמר רבה הביא קרבן על הראשון ראשון ושני מתכפרין שלישי אינו מתכפר כו' עלה בלבי לקיים דברי המורה ולומר דרבה ואביי אית להו דר"י וריש לקיש ולפרש דמאי דאמר הביא קרבן על הראשון כגון שנודע לו על השני קודם הפרשת וכן נמי על השלישי ומש"ה אמר אביי דשלישי נמי נתכפר אבל אם נודע לו לאחר הפרשה הי' צריך השני קרבן אחר אבל אי אפשר לפרש כן שאלו נודע לו על השני קודם הפרשתו או קודם כפרתו הי' מקריבו על שניהם ולמה אומר הביא קרבן על הראשון וגם השלישי הי המתכפר כיון שהביא קרבן על השני והשלישי נעשה עם השני בהעלם אחד ולא הי' צריך גרירה א"ו בע"כ אין לפרש אלא כגון שנתכפר על הראשון ואח"כ נודע לו על השני ועל השלישי ואפ"ה הי' אומר רבה דשני מתכפר וא"צ קרבן אחר ואע,פ שנדוע לו לאחר כפרה ושלישי אינו מתכפר דלית לי' גרירה ואבא אמר דאפילו שלשיי נתכפר דאית לי' גרירה ותרווייהו ל"ל דר' יוחנן ור"ל כדפרישית במהדורא תנינא:

דף עב עמוד ב[עריכה]

המניח כלים תחת הצנור פי' המורה שקבעו ולבסוף חקקו להמשיך מים למקו' דישוב אינו פוסל ומוכיח מדבריו שהוא סובר שכל צנור שבעולם אע"פ שלא עשה לו בית קבול צרורות הוא פוסל את המקוה ואינו כן שהצנור אינו פוסל את המקוה ומפני שאינו עשוי לקבלה שכל המים נגררים עליו ויוצאין ואי דתני צנור שחקקו מיירי שעשה בו בית קיבול צרורות כדתנן במקואות בפ"ד וכדפרישית בפ"ק דפסחים במה"ק והאי דחקק בו בי קיבול אפילו קבעו ולבסוף חקקו אסור להמשיך עליו כל מי המקוה דדוקא לג' לוגין דשאובין דפסולין מרבנן מהניא לי' קביעותו החלה לבטלו מתורת כלי אבל להקוות עליו כל מי המקוה או להשלים בו למ' סאה אפי' קורטוב אחד כיון דפסולו מדאורייתא לא מהניא לי' קביעותו כדאמרי' בפ' המוכר את הבית שאני שאיבה דמדרבנן אלמא במידי דהוי מדרבנן מהניא אבל במידי דמדאורייתא לא מהני לי' קביעותו וכדפרישית בקונטרס התשובות הלכך אין לפרש צינור זה אלא כגון שלא חקק שום בית קבול בתוכו לקבל צרורות והמים נכנסין בזה ויוצאין בזה שאינו פוסל את המקוה וכל מקום שמזכיר צנור סתם זה פירושו ומקום שמזכיר צנור שחקקו לא על חקק הצנור מדבר אלא על בית קבול שחקק בתכוו לקבל צרורות: ואין מוסקין בטהרה עיין מ"ש בפ' כל הבשר במהדורא תליתאה:

אלא דבש דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא פי' אע"ג דתנן בפ' בתרא דמס' מכשירין שהדבש הוא א' משבעה משקין המכשירין האי דקרי ליה הכא אוכלא כלומר שאין דרך העולם לשתות דבש אלא ליכול בו ע"י טיבול והילכך גם בתוך החלה יכול לאוכלו ולא אתי למיסחט אבל מיהו אע"ג דאין דרך העולם לשתותו משכיר את הזרעים דמשקה הוא חשוב: הני כרבי דזוי רב אסר ושמואל שרי עיין בפ' אין צדין במהדורא תליתאה מה שהקשתי דשמואל אדשמואל:

גזירה יו"ט אטו שבת אי קשיא ובכולהו פסולי שמנים אם לא גזרי' והכא גזרי' תשובה פסולי שמנים טעמי' ידוע לעמי הארץ דלמה נאסרו בשבת שמא יטה אבל ביו"ט דליכא למיגזר שרי וליכא למיגזר יו"ט אטו שבת. אבל שמן שריפה שהוא נמשך אחר הפתילה יפה אע"פ שטעם חכמים הוא שמא יטה. אין ידוע טעם זה לעמי הארץ. אבל יסבר מפני שהוא יום קדוש אסור לשרוף בו שמן תרומה שהוא קודש מפני שאין שורפי קדשים בשבת. והילכך אם התיר להם יו"ט יבואו להתיר גם בשבת והם לא ידעו טעם הדבר שלא אסרוהו חכמים משום שריפת קדשים דסבירא ליה לרבה דכיון דתרומה היא ממון כהן לא מיקריא קדשים ולא נאסרה אלא מפני שמצוה עליו לבערו גזירה שמא יטה:

ורב חסדא אמר לשמא יטה לא חיישי' אלא הכא ביו"ט שחל להיות בערב שבת עסקי' כו' עד תניא כוותי' דרב חסדא כו' כל מה שכתבתי בה' י"ז דספר הלקט כתבתי משום דסברית כדברי המפרשים שפירשו דרב חסדא דוקא באותה שבת שאחר יו"ט אסור ואל בשאר שבתות אבל קשה בעיני מאוד לפרש כן שיתיר רב חסדא בשאר שבתות ויעמיד מתני' דוקא בשבת שאחר יו"ט דהא לאו בבא בפ"ע היא אלא כלל שמן שרפה עם כל פסולי שמנים ואמר דאין מדליקין בהן בשבת וכי היכי דכל פסולי שמנים אסירי בכל שבת הם ה"נ שמן שרפה שהיאך תוכל לחלק פת' המשנה ולומר האי דתני פסולי שמנים תני בכל שבת והאי דתני שמן שרפה לא קאי אלא בשבת שאחר יו"ט השתא היכי דתני תרי בבא אמרי' והא מדרישא מיירי הכי סיפא נמי מיירי הכי כ"ש הכא דתנא כולהו בחד בבא דליכא למיפלגינהו ועוד דברייתא דמייתי תניא כוותי' דרב חסדא מוכח בפירוש דבכל שבת נאסר כדכתבית התם בספר הלקט הילכך נ"ל לפרש דרב חסדא בכל שבת אסר גזירה משום שבת אחר יו"ט וזה שאמר הכא ביו"ט שחל להיות בערב שבת עסקי' כלומר בא ליתן טעם למה נאסר אבל מיהו ה"ה לכל שבתות משום גזירה ודמי האי למאי דאמרי' בהלכה קמייתא דביצה הכא ביו"ט שחל להיות אחר השבת עסקי' והוא אוסר כל ימים טובים משום האי יו"ט ואע"ג דהתם מקשה אי הכי יו"ט דעלמא תשתרי ומשני גזירה אטו יו"ט אחר שבת והכא לא אמר כולי האי ומשמע דדוקא קאמר לא חשש להאריך כל כך אלא כמו שהיא אותה השיטה של ביצה כך היא גם זו:

גזרה שמא יטמין ברמץ. פי' ולא הוה גזרה לגזרה כדפריש בריש פירקא דרמץ לא נאסר מחמת דבר אחר אלא טעמא בעצמו שמא יחתא והילכך כי גזרי' כל מוסיף הבל משום רמץ לא יקרא גזרה לגזרה:

איזהו ביה"ש משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין קשיא לי טובא דהאי שיעורא הוי או תילתא מילא או תלתא ריבעי מילא כדפליגי בי' לקמן רבה ורב יוסף ור' נחמי פליג על ר' יהודא ואמר משתשקע החמה עד שיהלך אדם חצי מיל והאי שיעורא דהני תנאי משוך עד צאת הכוכבים כדאמרי' לקמן כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה ובפסחים בפ' מי שהי' טמא אמרי' אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות מעלות השחר עד הנץ החמה חמשה מילין משקועת החמה עד צאת הכוכבים חמשה מילין נמצא עביו של רקיע אחד מששה ביום. ונראה לי' לתרץ שאע"פ ששקעה החמה ונעלמה מן העין עדיין אורה שולט בעולם שעדיין לא נעלמה מכל העולם כולו שאלו הי' עולה אדם על ההרים עדיין הי' יכול לראותה ומפני זה שולט עדיין אורה בעולם וכ"ז שאורה שולט אין פני המערב מאדימין אבל כששוקעת לגמרי והולכת תחת הארץ מסתלק אורה מן העולם ואז מתחילין פני המערב להאדים מכח זהרוריתה שכל זמן שאורה שאורה בעולם האור מכסה האדמומית ולא תמצא כמו שלא תמצא ביום ובשכלה אורה מן העולם אז נמצא אותו האודם ותופס שעה מועטת עד שתתכסה תחת הארץ לגמרי ומתחלת שקיעתה שתעלם מן העין ועד שתגמר שקיעתה להתכסות תחת הארץ הוא שיעור חמשה מילין ומאי דאמר התם משקיעת החמה עד צה"ב ה' מילין מתפרש מתחילת שקיעתה שהתחילה להעללם מן העי ומאי דאמרי' הכא משתשקע החמה מתפרש משתגמור שקיעתה שמתחלה לכנס תחת הארץ שהעולם עשוי כמו כדור עגול שאינו שוה ומי שדר באמצע הכדור שהיא גבוה אע"פ שנעלמה החמה מעיניו לא יעלם אורה מן הכדור עד שתהלך כל שיפועו של כדור ותיכנס תחתיו ומפני זה מושך אורה אחר שנעלמה מן העין הרבה כשיעור ה' מיל וכדברי מצאתי שתירץ גם ר"ת בס' הישר אלא שהוא תירץ כפי חכמי ישראל שאומרים כי החמיה הולכת בלילה אחר הכיפה למעלה מן הרקיע ואני תירצתי כפי חכמי אומות העולם ששאומרים שהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ והוא העיקר כדאמרי' התם בפ' מי שהיה טמא:

ראה שני ימים בין השמשות. כ' ריב"ם זצוק"ל מקשה ר' על פי' הקונטרס לא נהירא לי האי פירושא כלל דהא ליכא לספוקי הכי שמא בין השמשות ראשון כולו מן היום והשני כולו מן הלילה דאי ראשון כולו מן היום שני נמי ואי כולו מן הלילה אף שני נמי כולו מן הלילה והכי אמרינן לקמן בשמעתין העושה מלאכה שני בין השמשות חייב חטאת ממ"כ ואם איתא אמאי חייב הא איכא למימר שמא בה"ש של ערב שבת כולו מן היום ושל מוצאי שבת כולו מן הלילה ופטור. והכא הכי מפרשי' ספק לטומאה ולקרבן כגון שראה מוצאי שבת בין השמשות ובה"ש של יום שני בכניסת שלישל. ספק לטומאה כיצד שמא ביה"ש חצי' מן היום וחצי' מן הלילה וטמא ז' ימים שהרי ראה ב' ימים רצופים בראי' אחת או שמא כולו מן הום ונמצא ביה"ש ראשון יום שבת ביה"ש שני יום שני ונמצא יום ראשון מפסיק בנתיים. אי נמי כולו מן הלילה וביה"ש ראשון יום ראשון וביה"ש שני יום שלישי ונמצא יום שני מפסיק בינתיים ואין כאן ב' ראיות כאחת ספק קרבן כיצד שמא חצי' מן היום וחצי' מן הלילה ונמצא שבת וראשון ושני ושלישי כולן רצופין כאחת כך נראה בעיני ועיקר וכן פירש ר' ורבי' יצחק בי ר' מלכי צדק זצוק"ל כתב עליו בגליון לדברי זה הפירוש אין שני ביה"ש דשבת דומי לביה"ש דזסבי דאי בי השמשות דזבי כשני ביה"ש דשבת לא משכחת ספק לטומאה כלל. אלא ודאי לטומאה וספק לקרבן ודיקא נמי דהתם תנן ראה שני ימים ביה"ש ולא תנינן ראה שני ביה"ש כדתנינן הכ' והוה מצי למיתני בזבין ראה שני ביה"ש ודאי לטומאה וס' לקרבן אלא דלא בעי למיתני במתניתי' אלא ספיקות ולא ודאי וספק ונ"ל שפתרון המורה היא העיקר והנכון. עלא אי להוסיף וממנו אין לגרוע. וכמו ששני ביה"ש דשבת הן לילי שבת ומוצאי שבת כך שני ביה"ש דזבין הן לילי שבת ומוצאי שבת. וא"צ להשים יום אחד ביניהן ומאי דקשיא להכי רבוותאי דא"כ אמאי ספק לטומאה ולא אמרי' בהו כדאמרי' בעושה מלאכה בשני ביה"ש שחייב ממ"נ אני נפלא עליהם שלא שמו לב על דברי התורה. שהתורה פי' על העושה מלאכה שני ביה"ש. כגון דעביד לה כל ביה"ש דליכא לספוקי להאי בתחלתו. ולהאי בסופו ובראה שני ביה"ש לא פי' כן. שאלו ראה התם נמי כל ביה"ש בודאי כי אין לספקו בומאה דממ"נ טמא הוא. אלא התם מיירי כון שראה ראיי' בתוך ביה"ש שאותה הראיי' יש לספקה אי כולה מן היום או כולה מן הלילה או חצי' מן היום וחצי' מן הלילה והילכך אם ראה בשני ביה"ש אע"פ שהן סמוכי זה לזה כגון לילי שבת ומוצאי שבת שיש לספק שמא ראיי' הראשונה היתה כולה ביום והשניי' כולה בלילה ונמצא שראה יום ששי ויום ראשון ושבת הפסיק בינתיים ולפיכך הוא ספק אך לטומאה ומה שאמר רבינו יצחק דהוי מצי למיתני בזבי ראה שני ביה"ש ודאי לטומאה וספק לקרבן אלא דלא בעי למיתני בממתניתי' אל אספיקות ואל ודאי וספק אינו נראה לי דהא תני התם ודאי וספק דהכי הויא רישא דמתני' בפ"ק דזבי ראה אחת היום ואחת ביה"ש אחת ביה"ש ואחת למחר אם ידוע שמקצת הראיי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומא' ולקרבן ואם אי ידוע שמקצת ראי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה וספק לקרבן ראה שני ביה"ש ספק לטומאה ולקרבן אחת ביה"ש ספק לטומאה אלמא תני ודאי לטומאה וספק לקרבן כשהוא אחת היום ואחת ביה"ש ואלו כן אמאי לא תני ודאי לטומא' וספק לקרבן בשני ביה"ש רצופי וכשהן מופלגין ספק לטומאה ולקרבן אלא קא פסיק ותנ ראה שני ביה"ש ספק לטומאה ולקרבן ש"מ דכל בשני בה"ש אע"פ שהן רצופי ספק לטומאה ולקרבן ואם אי ידוע שמקצת ראי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה וספק לקרבן ראה שני ביה"ש ספק לטומאה ולקרבן אחת ביה"ש ספק לטומאה אלמא תני ודאי לטומאה וספק לקרבן כשהוא אחת היום ואחת ביה"ש ואלו כן אמאי לא תני ודאי לטומא' וספק לקרבן בשני ביה"ש רצופי וכשהן מופלגין ספק לטומאה ולקרבן אלא קא פסיק ותנ ראה שני ביה"ש ספק לטומאה ולקרבן ואי לומר שם ממ"נ מפני שלא ראה כל ביה"ש אלא ראי' אחת בתוך ביה"ש כדפרישי' ומה שהקשיתי במה"ק ממאי דתנן בכריתות בפ' ספק אכל חלב אמר ר' יוסי לא בחלקו על העושה מלאכה ביה"ש שהוא פטור שאני אומר מקצתה עשה היום ומקצתה למחר וה"נ נמימא בכל ביה"ש שמקצתה כחול ומקצתה כשבת ויפטר לק"מ דהתם נמי לא עשה מלאכה כל בי השמשות שאם הי' כותב כל בין השמשות שבין שבת ליוה"כ לא הוה פטר ר' יוסי אלא כגון שכתב שתי אותיות בתוך ביה"ש שיש לומ אות אחת כ' ביום ואות אחת כתב בליל האבל הנה שעשה מלאכה כל ביה"ש של שלילי שבת ושל מוצאי שבת ממ"נ הוא חייב חטאת ואי קשיא לי הא קשיא לי רישא דתני אחת היום ואחת ביה"ש אם ידוע שמקצת הראי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה ולקרבן והאיך יתכן שיהא מקצת ראיי' מהיום ומקצתה למחר אם לא שראה כל ביה"ש וגם התחיל לראות מבעוד יום וגם סיים לאחר חשיכה ואז יהי' ברו שהיתה ראייתו מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה וא"כ בלא ב' ימים נמי אפי' בחצי היום אם ראה ראי' גדולה כזו היא נחשבת לו כשתים כדתנ ן ראה אחת מרובה כשתים מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן ועוד תנן ראה אחת והפסיק כדי טבילה וסיפוג ואחר כך ראה שתים או אחת מרובה כשתים הרי זה זב גמור אלמא אחת גדולה נחשבת לו כשתים ואחת מרובה שיעורה כדי טבילה וסיפוג כדתנ ן ה תם. ראה אחת גדולה שהיא כמגד יון לשילוח שהיא כשתי טבילות וכשנ י סיפוגין ה"ז זב גמור דאלמא בין כל ראי' לראי' צריך כדי בילה וסיפוג ואם משכה ראיי' אחת כדי טבילה וסיפוג עולה לו כשתים וביה"ש דר' נחמי' הוא כדי שיראה חמה בראש הכרמל וירד ויטבול ויעלה וזה שצריך להתחיל מבע"י ולאחר אחר חשיכה א"א שלא ישהה כדי טבילה וסיפוג וא"כ מאי ארי' ביה"ש אפי' בחצי היום נמי ונראה לי לתתרץ דהך רישא ר' יוסי קתני לה דפליג על ראה ראיי' אחת מרובה ואמר שאינה עולה לו כשתים והילכך אם תפשה שני ימים נחשבת לו כשנ ים בעבור שני הימים אב בחצי היום לא והך רישא דתני אם ידוע שמקצת ראי' מהיום ומקצתה למחר היא שנוי' בתר מילתי' דר' יוסי דכך היא סדר המשנה התם ראה אחת מרובה כשתים מטמא משכב ומושב דצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן אמר ר' יוסי לא אמרו אחת מרובה אלא אם יש בה כדי שלש פי' דוקא אם היא כשתי בילות ושני סיפוגים עולה לו כשלש והוא זב גמור אבל אם ראה אחת כשתים אינה עולה כשתים אלא אחת היא נחשבת לו ובתר הכי תני ראה אחת היום ואחת ביה"ש אם ידוע שמקצת ראיי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה ולקרבן ויש לומר דר' יוסי קתני לה:

חם להם מלמעלה כו' פי' דוקא חם להם מלמעלה שיהא טלטול המחצלת וגם הספסלין עבור החי אבל לצורך הוות אע"פ שפורס מחצלת תחלה ואח"כ מביא ספסלים תחתי' שהוא מלמעלה למטה אסור מפני שמטלטל כלים לצורך המת. ולמאן דאית לי' מטלטלין כלים לצורך דבר שאינו נוטל. גם לצורך המת הוא מותר כיון שאינו עושה אהל מתחלה אלא ע"ג ידיו מידי דהוי אמגביה טליתו על ראשו בתוך חצרו עיין במהדורא רביעאה בפי' בתרא מה שהקשיתי דר"ה אדרב הונא:

כי פליגי היכא דליכא קשיא לי ואי ליכא ככר או תינוק ישום עליו ליתו או שום כלי ומ"ש ככר או תינ וק מכלים מוכנים וי"ל דוקא ככר או תינוק דליכא למימר שהן נקברי עמו אבל שאר כלים לא שמא יאמרו כי הן נקברי עמו והם אסורין בהנאה ובטלטול כמת עצמו כדאמרי' בפ' נגמר הדי הי' אביו ואמו מזרקין לו כלים מצוה על אחרים להצילן אמר רשב"ג במה דברים אמורים שלא נגעו במטה אב נגעו במטה אסורין ודוקא במטה הנקברת עמו. אלמא כל הכלים הנוגעים במטה הנקברת עמו הם נאסרין. מפני שהיו רגילין לקבור כלי תשמישיו עמו שלא יהנה אדם אחר מהם והם אסורין בהנאה אבל ככר ותינוק מוכח שאינן נקברין עמו:

דאלו אבות סבר כבה אי לא כבה לא ואיתו סבר אע"ג דכבה. פי' ר' שמעון לא שרי אלא לאחר שכבה אבל כל זמן שדולק מסיח דעתו ממנה ולא אסיק אדעתיה שיטפטף שאע"פ שנתן כלי תחתיו יש לומר דסבר אם תרד טיפה אחת תטנף המפה או ימאס המאכל אם תפול לתוך הקערה אבל אינו מעלה על דעתו שיטפטף כל כך עד שיעשה בו צורכו. וכמו שמסיח דעתו מכוס וקערה ועששית כך מסיח דעתו נמי מן הנר בשעה שדולק:

אין בה משום כלאים. פירש המורה שעשוי' כמין לבד שקורין פילטרי ואינה טווי' ואינו נ"ל דתנן בפ' בתרא דכלאים הלבדין אסורין מפני שהן שועין אלמא אע"ג דלא הוי טוי ואריג אסירי מדרבנן והכא היכי שרי לכתחלה ונ"ל לפרש דאע"ג דהיא טווי ואריג אין בה משום כלאים שכיון שאין עשוי' לא לחמם ולא לתכשיט להתנאות בה אין בה משום כלאים שאינה אלא למנוע השערות שלא יהו פורחות חוץ לשכבה והו"ל כאלו קשרה שערה בחוטי כלאים שאין בכך כלום:

אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה. פירוש כךהיא הסברא שכיון ששכשכח עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת א"כ בשלא שכח עיקר שבת אע"פ ששכח שהיום שבת חייב על כל מלאכה ומלאכה שכל מה שאותה מוסיף ידיעה אתה מוסיף חילוק לחטאות:

הניחא לאביי דאמר חייב פי' אע"ג דאמרי' הניחא לאבייי לא מצי לאקומי הכי משום דלא מתוקם הכי שפיר משא"כ בשבת והשתא לא מהדרי' אלא לאקומי שוגג בלא מתכוון דשאר מצות ואי הות קיימא לן הוה אמרי' ומשא"כ בשבת אל אמושם דאכתי לא מתוקם שפיר דשאר מצות לא בעי' משא"כ בשבת ומש"ה מוקמי' אביי לקמן קסבר דוק הוא ובלעו:

אלא באומר מותר מאי דקשיא לי ביוה"ק דא"כ הייני השוכח עיקר שבת ואמאי לא אותבי' ממתני' ואותבי' מהעלם זה וזה בידו דבעא מני' ראבא מרב נחמן נ"ל לתרץ דהאי אומר לאו באומר מותר לעבוד ע"ז שעוקר כל הגוף דדמי לשוכח עיקר שבת לאא יודע שיש ע"ז בתורה אבל אינו יודע שהעובד לחמה או למיכאל השר הגדול שהוא חייב וכיון דשכח שמיכאל הוא ע"ז שכח נמי כל העבודות שסבר כל העבודות מותרות לעשות לו כיון שסובר שאינו ע"ז וזה יקרא העלם זה וזה בידו ולא דמי לשוכח שהיום שבת דממילא סובר נמי שכל המלאכות מותרות לו דהתם אם הוא סובר שהיום מותרות בשבת אחרת ידע שהן אסורות והילכך לא יקרא העלם זה וזה בידו עד שישכח ויסבור שאלה המלאכות מותרות בכל שבת זה אע"פ שיודע שהעבודות הן אסורות ככל ע"ז שבעולם מ"מ למיכאל הוא סובר שהן מותורת לעולם והילכך מדמה לה להעלם זה וזה בידו:

אמר ר' יוחנן תחת כבודו ואל כבודו ממש פי' ר' יוחנן מפרש דהאי כבודו דכתיב בקרא לאו כבודו ממש הוא דהיינו גופו כדכתיב אל תחד כבודי אלא על אשר הי המכבדו קאי. דהיינו בגדיו וכאלו כתב תחת בגדיו הוי דמשמע תחת הבגדים חרף האש ואל הבגדים שנשרף גופן ולא בגדיהן כדי שישללו אותן אנשי חזקי' ור' אלעזר אמר תחת כבודו ממש כשריפת בני אהרן כו' ואית ספרים דכתיב בהו ורבי שמואל אמר כשריפת בני אהרן ואתא רבי שמוא' לפרושי מילתי' דר"א דאמ' תחת כבודו ממש דהכי הוי מילתא כשריפת בני אהרן שלא נשרפה אלא נשמתן ולא גופן וה"נ תחת כבודו כתיב דהיינו גופו ומשמע תחחת גופו נשרץ וא גופו א"כ לא נשרפה כ"א נשמתן ונשמתן קורא תחת גופו מפני שהוא בעמצא הגוף:

ד' קיד ע"ב דאי ר' ישמעאל כיון דאמר חלבי שבת קריבין ביוה"כ נתקע כי היכא דנדעו דחלבי שבת קריבין ביוה"כ פי' כיון דאמר דחלבי שבת קריבין ביוה"כ א"כ חול הוא יוה"כ אצל שבת וכמו שעושין בכל ערב שבת דעלמא נעשה גם עתה ונתקע גם בע"ש וגם נבדיל למוצאי שבת דהא בהא תליא כל היכא דאיכא תקיעה בע"ש איכא הבדלה במוצאי שבת ובתקיעת ע"ש יתבטלו מחלבי צום הכיפורים שלא יקריבום בלילי שבת ובהבדלת מוצאי שבת ידעו שחלבי שתב מותר להפכם ע"ג המזבח בצינורא או להקטירן בלילי יוה"כ ואהדר בתנים זריזים הן פירוש ואינן צריכין סימן כ"א שאר העם: וניתקע כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק לשאר העם וא"כ ניתקע ביוה"כ שחל להיות בע"ש ככל ערב שבת דעלמא ובמוצאי שבת נבדיל שאין תקיעה בלא הבדלה וכשיבדילו יהא להם סימן שיוה"כ מותר בקניבת ירק ופריק רב יוסף לפי שאין דוחין שבות להתיר פי' אלו היינו צריכין לתקיעת ערב שבת להבטילן מקניבת ירק שלא יעשוה בשבת כמו שהיינו צריכין בחלבי יוה"כ היינו תוקעין בערב שבת להבטילן. ובמוצאי שבת היינו מבדילין להתירן אבל כשחל יוה"כ בערב שבת לא היו מנקבין ירק שאינן יכולין לבשלו בלילי שבת ובע"כ מערב יוהכ הכינו וא"כ כל התקיעה אינה אלא כדי להבדיל במוצאי שבת להתירן וא דחינן שבות להתיר כ"א להבטיל מן האיסור ורב שישא פליג על רב יוסף ואמר דגם להתיר דוחין את השבות אלא האי דלא דחינן הכא משום דהוי שבות רחוקה דכי תקעי' הכא בערב שבת לא מהני מידי אלא להבדיל כשיבוא למוצאי שבת וזהו שבות רחוקה ואילו הי' אומר שבות רחוקה לא התירו ולא יותר לא הוה מקשי' לי' מידי דהוה משמע שלא התירו כלל אבל השתא דאמר שבות קרובה משמע דאתא לפלוגי עם רב יוסף דאמר אין דוחי שבות להתיר ואמר איהו שבות קרובה התירו לתקוע ואי זו היא שבות קרובה שהיו תוקעין בכל יוה"כ סמוך למנחה כדי להתירן בקניבת ירק אבל כי חל בערב שבת שאין שם קניבת ירק אין תוקעין להתיר שבות רחוקה ומקשי' לי' אי הכי דתקעי' כדי להתיר א"כ במוצאי שבת ויו"ט ניתקע כדי להתיר שחיטה לאלתר אלא לאו ש"מ לא ניתקנה התקיעה כ"א בערב שבת דהוי להבטיל ולהפרישם מן המלאכה כדרב יוסף ומש"ה לא תקעי' בערב שבת דהוי יוה"כ מושם דאין מקנבין ירק באותו היום כך נ"ל פתרון שיטה זו י עיין מה שכתבתי בשלהי פרק טרף בקלפי:

אלא הא דתניא נשברה לו חבית בראש גגו כו' קשיא לי אמאי שבק מתני' דתנן לקמן חבית שנשברה מצילין ממנה מזון שלש סעודות ונקט ברייתא:

תנן נפלה דליקה בלילי שבת כו' פי' לאו לאקשויי מינה מייתי לה אלא לפרושה אתי אי אתיא מתני' כר' חדקא אי לא ולא דמי האי תנן לשאר תנן דעלמא:

שחרית מדיחן ואוכל בהן בצהרים פי' אפי' כרבנן נמי אתיא דאף ע"ג דלא מחייבי אלא בשלש סעודות אם הוא רוצה לאכול ארבע רשאי הוא להדיחן ונקט לך התנא כל עתות הסעודה שב"א רגילים לסעוד בהן י

מני אילימא ר' יהודא האמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' אלא לאו ר"ש ק"ל טובא דהא אמרן לעיל בפ' האורג דר' יהודא סבר מקלקל בחבורה פטור ור"ש סבר מקלקל בחבורה חייב ובפ' אלו הנחנקין נמי אמרי' מאן שמעת לי' דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש:

והא הכא דאיכא נטילת נשמה ואע"פ שא"צ לאותה נטילת נשמה כלל וחייב ר"ש כדיליף ממילה ומהבערת בה כסן ור' יהודא יפטור דלא מחייב בנטילת נשמה עד שתהא לצוכו ואיפכ אאיבעי' לי' למימר שבודאי בכופין קערה על עקרב שלא תישך שהיא צידה ר' יהודא מחייב דהו"ל צידה שהיא מלאכה ואע"פ שא"צ לה ור"ש פטור מפני שא"צ לגופה אבל בהריגה ר' יהודא פוטר דלא מקרי הריגה מלאכה עד שתהא לצורכו דיליף מאלים ור"ש מחייב ואע"פ שא"צ לה מפני שהיא גזרת מלך כדכתבית לעיל ונ"ל לומר דמאי דגרסי' לעיל דר' יהודא פוטר ור"ש מחייב ואמר המורה דלא איתפריש לן היכא דאיפכא בינן למיגרס דר' יהדוא מחייב ור"ש פוטר כטעמייהו דר"ש סבר מלאכה שא"צ לגופה פטור אעלי' והילכך כל נטילת נשמה שאין לו צורך בה פטור עלי' דלא ילפי' נטילת נשמה אלא מאלים דמשכן והתם הוית לצורך הערות הילכך כל היכא דצריך או לבשר או לעור או לדם הויא מלאכה שהיא צריכה לגופה. והפוצע חלזון נמי אי לאו דלא ניחא ליה במיתתר ומתכוין שלא ימיתנו דלא הוי פסיק רישיה ואל ימות הוה מחייב ר"ש כיון שהוא נוטל נשמתו מפני שהוא צריך לדמו דמה לי דמו מה לי בשרו ועורו. וכי מקשה בפ' כלל גדול בפוצע חלזון שיתחייב נמי משום נטילת נשמה גם לר"ש מקשה וכל שכתבתי שם במהדורא קמא דלא מקשה אלא לר' יהדוא אבל לר"ש לא שא"צ גוף ההריגה אל אלדם הכל הבל דמה לי כששוחט את הבהמה לצורך בשרה ואלים דמשכן לצורך עורן מה לי חלזון לצורך דמו. א"ו גם לר"ש מקשה ואי קשיא מ"ש כיבוי הנר כדי לחוס על הפתיל הדפטר ר"ש ותרי לי' מלאכה שא"צ לגופה משחיטת הבהמה שקורא אותה מלאכה שהיא צריכה לגופה והלא במקום אחד הוא שוחט לצורך כל הבשר. וה"נ במקום אחד הוא מכבה לצורך כל הפתילה תשובה השוחט את את הבהמה אע"פ שבמקום הצוואר שחט הנשמה הוא נוטל מכל הגוף והילכך אם צריך לבשר או לעור או לדם הויא מלאכה הצריכה לגופא שלאותו מקום שהוא נוטל הנשמה משם הוא צריך שהנשמה מתפשטת בכל הבשר והעור והדם אבל הלהבה שבראש הפתיל האינה מתפשטת בכל הפתילה אלא במקום שהיא דולקת הילכך אם הוא צריך למקום שכיבה דהיינו במקום שהיא דולקת שהי' צריך להבהבה דכדאמרן התם בפ' במה מדליקין שהוא עושה פחם הויא לה מלאכה שהיא צריכה לגופה ודמי לכיבוי דפחמין אבל אם אינו צריך למקום שהיתה דולקת הלהבה אלא כדי לחוס על השאר הויא לה מלאכה שאצ"ל ור' יהודא דמחייב בכל מלאכה שא"צ לגופא ה"נ הוה מחייב בכל נטילת נשמה אע"פ שאין לו צורך באותה נטילת נשמה כלל שא"צ לא לעור ולא לבשר ולא לדם. ומשם דנטילת נשימה הואי קלקול ואל דמיא לכל המלאכות דהויין תיקון ואית לי' לר' יהודא דכל המקלקלין פטורין שאם עקר נטיעה בלי צורך שלא הי' צריך לא לעצי' ואל לפריו אע"ג דתלש מן המחובר פטור מפני שהוא מקלקל וה"נ בנטילת נשמה היכא דהויא שלא לצורך הוי' קלקול וליפטר להכי איצטריך למיתב טעמא לר' יהודא דיליף לה ממילה ומהבערה דבת כהן וגזירת מלך היא דאע"ג דכל המקלקלין פטורין מקלקל דחבורה ודהבערה חייב. וה"נ בהריגת המזיקין א"צ לא לעורן ולא לבשרן ולא לדמן. הילכך לר"ש הו"ל נטילת נשמה דידהו מלאכה שאצ"ל ופטור ולר' יהודא כיון דאיכא נטילת נשמה אע"ג דאינה צריכה לגופא חיייב. ומאי דאמרן בפ' כלל גדול הזומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר ואי דבעי' צריך לעצים לחיובי' מושם קוצר נ"ל דלא אתיא אלא כר"ש אבל לר' יהודא אע"ג דא"צ לעצים (חייב) מושם קוצר דהא תלש מן המחובר ואין זה קלקול אלא מלאכה ואע"פ שא"צ לה לתלישה זו הוא חייב משום קוצר בודאי אם היתה התלישה קלקול כגון שקטם נטיעה בלי שום צורך שלא הי' צריך לא לעצים ולא פירותיה הוה פטר ר' יהודא מפני שהוא מקלקל ור"י ס"ל כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר דיליף ממילאה ומבת כהן ואלו הי' צריך לעצי' או לפירות' כגון שהיו פירות בראשה ול הי' מגיע אליהן וקטמה כדי לטלטלן אע"פ שאין עצים ופירותי' שוין אלא פרוטה והנטיעה יפה כמה סלעים חייבין לר' יהודא בין לר' שמעון שכיון שהוא צריך לאותה התלישה מלאכה הצריכה לגופה היא. ואלו תלש עצים וא הי' צריך להן אין זה קלקול אלא תיקון או זומר דהוי נוטע או לייפות את הקרקע דהוי חורש הוי פלוגתא דר"ש ור' יהודא דלר"ש פטור מושם קוצר כיון שא"צ למה שתלש ולר' יהודא חייב נמי מושם קוצר אע"פ שא"צ לאותם עצים שתלש כיון שתלישה זו אינה קלקול אלא תיקון הרי מלאכת הקצירה עשויה עיין בפ' אלו הן הנחנקין במהדורא רביעאה:

פמוטות של בית ר' כו' י"ל של מתכת היו ואל היו מאוסות ואפילו לר' יהודא שרי דחזי למיתב עלייה' והוא שלא הדליק עליהן באותה שבת שלא יהו מוקצות מחמת אסור כדאמרן ליעל בפ' כירה:

אע"פ שנתפרקו בשבת פי' אע"ג דבכלים הנשברים אומרי' לקמן דבעינ' שיהיו השברין עושין מעין מלאכה הכא בדלתות אע"ג דלא חזו למלאכה שרי מפני שהוא יכול להחזירם שם. אבל השברים אינו יכול להחזירם ולהדביק. ואם הי' צריך מעשה אומן להחזירם הי' אסורין עד שיהי' ראוים למלאכה אינן דומין לדלתות הבית לפי שאינן מן המוכן פי' ואע"פ שראוים למלאכה הן אסורין דהו"ל נולד:

אלא אמר אביי ה"ק כו' פי' ובמתני' חד בשבת תנן ובתר נתפרקו תנינן לי' ומש"ה הוה משמע דהאי בשבת קאי אנתפרקו ואמר אביי דלא קאי אלא אנוטלין אבל פתרון המורה מוכיח דהאי בשבת ברישא תני לי' סמוך לנוטלין ואינו נ"ל דיא לא תני בשבת בתר נתפרקו לא הוה משמע דנתפרקו בשבת ולא הוה מקשה תלמודה מידי א"ה הכי תנינן מתני' כל הכלים נוטלין ודלתותיהן עמהן אע"פ שנתפרקו בשבת וקאי בשבת אניטלין ולא אנתפרקו. וזה דומה למקרא דכתיב וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית שהרי הי' להן לאכול בשביעית מה שזרען וקצרו בששית אלא אוכי תאמרו קאי שבשנה השביעית שלא יזרעו יאמרו מה נאכל לשנה הבאה:

ה"ק שניטלו ניטלין. א"ל רבא חדא דניטלין קתני ועוד מאי ולא מחזרינן כך מצאתי הגירסא כתובה בספרים י וה"פ ה"ק שניטלו ניטלין ואתא לאשמעי' במתני' וא"ל רבא חדא דנוטלין קתני ולא ניטלין דהו"ל למיתני שנתפרקו אי הוה תני ניטלין ותו מיא ולא מחזירין והא אף ליטול נמי אתה איסר והמ לי לומר אין מחזירין דמשמע דוקא החזרה אסורה אבל הנטילה מותרת:

דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין אבל מחמה לצל לא עיין מה שכתבתי במהדורא קמא בפ' נוטל אדם את בנו דהא דרבא אליבא דר' יהודא הוא אבל ר"ש דלית לי' מוקצה אפי' מחמה לצל שרי אב ריב"ם זצוק"ל כתב דמודה ר"ש בהני ואין ממש בדבריו:

לא קשיא הא ר' יהודא והא ר"ש והא ר' נחמיה ה"ג דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו שהרי הכלים מלאכתן להיתר ואפ"ה הי' אוסר להסיק בהם ולא אתי כ"ר נחמי' דמתני' אלא כר' דברייתא דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו וסתם כלי לאו להסק קאי:

ורב יוסף אמר רב אסי אמר ר' יוחנן כו' מ"ש במהדורא תנינא דכיון דפליגו בהא מילתא רבה ורב יוסף קי"ל דהלכה כרבה ליתא דלא הוה פלוגתא דרבה ורב יוסף אלא פלוגתא דרב אמי ורב אסי דרב אמר משמי' דרב אמי. ורב יוסף אמר משמי' דרב אסי ורב אמי ורב אס הוא דפליגו ולא רבה ורב יוסף וכבר איפסקא הילכתא בפ' במה טומנין כרב אסי דאיפליגי התם רב ושמואל ורב אסי. דרב אמ' קישר ושמואל אמר חישב ורב אסי אמר ישב אע"פ שלא קישר ואע"פ שלא חישב. ורב אסי סייעיה לרב אסי ממתני' דתנן הקש שעל גבי המטה כו' למימרא דהילכתא כוותי' בפ' כל הכלים. וקשיא דידי' אדידי' דהא רבינו יצחק גופו פסק הלכתא בפ' במה טומנין כרב אסי הילכך ה"נ הלכה כרב אסי. שאם הניחה שם מדעת נעשית כסוי חבית ושרי לטלטולה:

והתירו לי את נדרי פי' מפני שלא הקדישם בכל לב אלא כדי לאוסרם על כ"ע. אבל אם הי' מקדישם בכל לב לא הי' נזקקים לו להתיר:

כל שעתא ושעתא זימני' הוא. פירש המורה כיון שיש לו טלית בכל יום שמשהה בלא ציצית עובר בעשה. ואפילו מונחת בקופסא הילכך כל יומא רמיא מצותה עלי' ואינו נראה לי דהא קי"ל דחובת גברא היא וכלי קופסא אין חייבין בציצית והו"ל לתרוצי הכי קסבר כלי קופסא פטורין מן הציצית אלא ודאי על לבושתי' קאמר דכל שעה שהוא לובשה חייב להטיל בה ציצית והילכך תדחה שבת ומתרץ רב נחמן הואיל ובידו להפקירן וכיון שמפקיר טליתו לא קרינן בי' כסותך ואע"פ שלובשה עובר דלא תהא אלא טלית שאולה שכל שלשים יום פטורה מן הציצית וכן נמי הבית כשמפקירו לא קרינא בי' ביתך ואע"פ שחובת הדר היא כ"ז שלא שכרה ממנו הו"ל כחונה בבית חבירו שאינו חייב במזוזה:

שלא תמצא הלכה ברורה ומשנה ברורה פי' שתהיה ברורה בלי מחלוקת שכולן שווין בה אלא היא מסופקת בחלוקה שזה אומר בכה וזה אומר בכה והכי איתא להא מתניתא בריש תוס' עדיות דתני בה תחלת כל דבר שמאי אומר מקב חלה והלל אמ' מקביים כול' תחלת המחלוקת היא זו שנחלקו בה שמאי והלל הקדמונים ואחר כן נתרבו מחלקות תלמידיהן ב"ש וב"ה וזהו ושוטטו לבקש דבר ד' שבתחלה היתה כל התורה ברורה בלי מחלוקת שאם הי' נולד להן ספק הי' עומדין על המנין בסנהדרין גדולה וקובעין הלכה ומשום מתפשטת ההלכה בכל ישראל עד שגברו השמדיות בישראל ולא יכלו לעסוק בתורה כראוי ומתוך כך נתרבו הספקות והחלוקת בישראל: וליתיב לתינוק ישראל ע' בפ' חרש במהדורא תליתאה:

מנעל שלע האימוס ר"א מטהר וחכמים כו' פי' כ"ז שהמנעל לח שצריך להתייבש על האמוס ס"ל לר"א דלאו מאני הוא שלא נגמרה מלאכתו אלא כשיתייבש יפה ורבנן סברי דחזי לנטילה ואע"פ שהיא לח אבל אם היה נגוב כל צורכו אע"פ שעומד על האמוס מודה ר"א דהוא כלי ומקבל טומאה וניטל בשבת והיא שנתנגב מבע"י אם לא שלא יהיו נולד ומותר לשומטו בשבת ואם הי' רפוי מודה ר"א דמותר שכבר נגמרה מלאכתו ונתגנב כל צורכו ולפיכך הרפה האומן את האמוס וא הניחו בתוכו אלב כדי שלא יתקלקל ויתמעך והכא משמע דבכל מנעל פליגי ומפני שלא נגמרה מלאכתו אבל בפ' ככ"ה דכלים משמע דבמנעל העשוי כיסוי לאמוס שלא יפגם פליגי לר"א לא חשיב כלי כיון דלאו לנטילה עבוד וחכמים חשוב להו מאני דפעמים דנוטלין אותן והכי תני הלה מנעל על האמוס ר"א מטהר וחכמים מטמאין אר"ש שזורי לא נחלקו ר"א וחכמים על מנעל שעל האימוס שהוא טהור על מה נחלקו על שנוטלו מן האמו' שר"א מטהר וחמי' מטמאין מפני שהאש' ננעלת בו ומחזירתו לאמוס זה מוכיח דבמנעל שהיא כסוי לאמוס פליגי ויש להעמיד שיטתינו נמי דבמנעל שהוא כי כיסוי לאמוס פליגי והא דמודה ר"א באם הי' רפוי מפני שהאשה יכולה לחלצו מע"ג האמוס ולנועלו בתוך הבית ולבסוף מחזירתו שם ולא פליג אלא כשעומד מהודק על האמוס וכ"ש אם נטלן מן האמוס דמודה בו ר"א ופליג ר' יהודא עם ר' שמעון שזורי דמוקי פלוגתייהו כשנטלו:

ר' יהודא אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר פי' והאי דאמרי' בריש מסכת יו"ט דביצה שנולדה ביו"ט אסורה גזריה משום משקין שזבו לא אתיא כר' יהודא דהא ר' יהודא כל לאוכלין לא גזר והכי נמי אמרי' התם דההיא טעמא לא אתי כר' יהדא והנהו משקין לא חשיבי נולד לר' יהודא דאוכלא דאיפרת נינהו:

ור' יוחנן אמר הלכה כר' יהודא בשאר פירות אי קשיא היכי פסיק הכי ר' יוחנן הלכה כר' יהודא והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ות"ק תני בסתמא חשובה באיזה סתם פוסק ר' יחונן הלכה כמותה שאין שם חלוקה כלל אבל היכא דיש שם חלוקה ואפי' יחיד לא פסיק הילכתא כוותי' וה"נ אמרי' בפ' החולץ דתנן התם וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ואל יתארסו עד שיהו להן שלשה חדשים אחד בתולות ואחד בעולות אחד אלמנות ואחד גרושות אחד ארוסות ואחד נשיאות ר' יהודא אומר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו ואמרי' בגמרא אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודא ואמרי' א"ל ר' ירמיה לר' זריקא כי עיילית להתם לקמי' דר' אבהו רמי לי' ומי אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודא והאר"י הלכה כסתם משנה ותנן אחד בתולות אחד בעולות כו' א"ל דרמו לך הא לא חש לקחמי' סתם ואח"כ מחלוקת היא כו' אלמא אע"ג דרישא מיתניא בסתמא כיון דתני פלוגתא דר' יהודא בהדה לא פסיק הילכתא כוותי' אלא חשיב הל סתם ואח"כ מחלוקת ובשלהי מסכתין נמי תנן מחתכין אם הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ר' יהודא אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן ואמרי' בגמרא אמר ר' יוחנן הלכה כר' שמעון ומקשה ומי אמר ר' יוחנ ן הכי והאר"י הלכ' כסת' משנה ותנן אין משקין ושוחטי את המדבריות כו' ומהדר ר' יוחנן סתמא אחרינא ולא מייתי הא דמחתכין את הנבלה א"נ לימא משום דהכא תרתי והכא חדא א"ו כיון דתני פלוגתא דר' יהודאי בסיפא לא חשיבא ליה סתמא ואע"ג דבריש מסכת יו"ט אמרי' גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים מוקים להו לב"ה כר"ש דאלמא אע"ג דפליג ר' יהודא בסיפא קרי לי' סתמא אנו צריכין לומר דההיא דר"נ הוא דאמר הכי ור' יוחנן לא ס"ל כוותי' דלא חשיבא לי' ססתמא אאלא בדליכא פלוגתא בהדה ואע"ג דאמרי' בפ' כיסוי הדם אמר ר' חייא בר ארבא אמר ר' יוחנן ראה ר' דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים ודבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאן בבלשון חכמים דאלמא אע"ג דתני פלוגתא בהדה הילכתא כחכמים י"ל שני לי' לר' יוחנן בין סתם לחכמים די תנא וחכ"א משמע דהוי יחיד ורבים הלכה כרבים אבל כי תנא סתם לא מוכחא כ"כ דהויא רבים שהרבה סתמות נשנו שהן כיחידים אי נמי יש לומר היכא דתני סתמא ברישא והדר פלוגתא אין הלכה כאותה הסתם דהו"ל מחלוקת ואח"כ סתם אבל היכא דתני דברי היחיד תחלה ואח"כ וחכ"א הו"ל מחלוקת ואח"כ סתם ועיין מה שכתבתי בפ' החולץ במהדורא תנינא:

דף עג עמוד א[עריכה]

שתחב לו חבירו לתוך פיו כסבור רוק היא ובולעו פירש המורה שהי' חלב נימוח ובלעו דלא איכוין לאכילה דרוק לאו אכילה הוא אלא בליעה דכתבי עד בלעי רוקי ועלתה בידו אכילה וקשיא לי אטו בבליעת חלב לא מחייב ואכתי נתכוין לבליעה דהיתרא ועלתה בידו בליעה דאיסורא הוא והיינו שנתכוין לחתיכה דהתירא ועלתה בידו חתיכה דאיסורא דמחייב אביי ונ"ל לפרש כך כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו והוא לא הרגיש ששם בפיו שום דבר והי' סובר מה שיש בפיו רוקו הוא והי' רוק קרוש כמו כיחו וניעו ובלעו וכיון שלא סבר שיש בפיו שום דבר אחר כא רוקו זה ודאי הי' מתעסק ודמי למתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר שלא נתכוין לשום חתיכה:

בשלמא לאביי דאמר חייב כה"ג משכחת לה דידע לאיסור' דמלאכות וקא טעי בשיעורא פי' זהו מתעסק שהי' סבור לעשות פחות מכשיעור ועלה בידו שיעור שלם ואביי קרי לי' לההיא מתעסק שוגג ובכה"ג המצא זדון שבת ושגגות מלאכות אלא לרבא דאמר כל מתעסק פטור ולא מקרי שוגג היאך ימצא זדון שבת ושגגת מלאכות אליבא דר"ל ולמימר דשגג השיעורין בלא מתעסק שסבר כגרוגרות מותר ואינו אסור אלא כשתי גרוגרות ועשה כולן כגרוגרות זה א"א כדפרישית לעיל דלר"ל כיון שיודע איסור שתי גרוגרות קרוב למזיד הוא ואיבעי' לי' להאזדהורי שמא יתחייב גם על הגרוגרות:

דף עג עמוד ב[עריכה]

הזומר וצריך לעצים כו' עיין לקמן בפ' כתבי הקודש שכתבבתי דלא איתא אלא כר"ש:

והמעמר פי' המקבץ השבלים מאחרי הקוצר ועושה אותן עומר ושיעור המעמר הוא כגרוגרות דומיא דקצר וטחן שכל מלאכת האוכלין כגרוגרת ואי קשיא א"כ נתפזרו לו פירות בחצרו או בשדה וליקטן יתחייב משום מעמר תשובה אין מעמר אלא בשעת תלישתו מן הקרקע שזה הוא תחלת ליקוטו אבל פירות שנלקטו כבר ועכשיו נתפזרו אין זה מעמר:

העושה שני בתי נירין פי' המורה שנתן שני חוטיןבתוך הבית ניר ואינו נ"ל שהכנסת החוין בתוך הבית ניר הוא בכלל מסיך גם לשון עשה שני בתי נירין אינו משמע כן שהי' לו לומר והמכניס שני חוטים בתוך בית ניר אל אהעושה היא פירושו שמתקן הבית ניר במקום שהוא עתיד להכניס חוטי השתי ובין כל חוט וחוט של קושרי בתי נירין יקרא בית ואם תיקן שני בתי נירים הוא חייב אע"פ שאינו נוגע בשתי כלל והאי מלאכה בפני עצמה:

והפוצע שני חיטין פי' כגון שהיו חיטי השתי במקומות משולשין ופוצען ומקצרן די שיעמדו מתוחים:

דף עד עמוד א[עריכה]

אמר אביי שכן עניאוכל פתו בלא כתישה פי' והילכך לא חשיבא מלאכה בפ"ע להתחייב עלי' שתים אחת משום דש ואחת מושם כותש אל אהרי הוא בכלל דש כיון שדומה לה דדוקא מלאכות הנוהגות לכל אע"פ שדומות זו לזו כיון דהוי במקדש חשיבי להתחייב על כל אחת ואחת אבל כותש דלא נהגי בכל אדם לא חשיבא להתחייב עלי' בפני עצמה:

דף עד עמוד ב[עריכה]

מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין כו' עיין מה שהקשתי בפ' אין מעמידי במהדורא תנינא:

האי מאן דעביד חביתא חייב שבע חטאות פירש המורה ומשום בונה ליכא לחיובי' לא בחבית ואל בתנור ולא בכוורת דאין בנין בכלים ואינו נ"ל שכבר הוכחתי בפ' בכל מערבין במהדורא תנינא דאימת אמרי' אין בנין בכלים הנ"מ בדבר שא"צ מעשה אומן אבל בדבר הצריך מעשה אומן יש בנין בכלים וה"נ בחביתא ובתנורא הא' הוא משום בונה ואל תמנה בורר ומרקד כ"א מרקד בלבד וכשמרקד בורר כל הפסולת וכל הצרורות שבו ובכורת ודאי אין לומר משום בונה שארוגתו הוא בנינו וכיון דמחשב אורג לא מצינן למיחשב בונה:

אמר ר' יוחנן והא שקשרן פי' וכגון שעשה קשר שאינו של קיימא ואם עשה קשר של קיימא חייב שתים משום תופר ומשום קושר:

דף עה עמוד ב[עריכה]

אימא אף משום צובע פי' ולאו אשוחט דמתני' קאי דודאי שוחט דמתני' לא תניא אלא משום נטילת נשמה דהא תנא לי' צובע בהדיא אלא אשוחט דעלמא קאי ומחייב לי' תרתי משום נטילת נשמה ומשום צובע ואי אמרת אמאי אל אמרי' אין צבעיה באוכלין כדאמרן אין דישה אלא בגידולי קרקע משום דגידולי קרקע חשיבי והילכך מלאכות הנוהגת בהן אינן נוהגת בשאר מטלטלין אבל כל המטלטלין דינן שום ואין לחלק בין אוכלין לשאר מטלטלין וה"נ אמרי' במעבד שיש עיבוד באוכלין:

אמר ר' יוסי בר' חנינא הא דלא כר"ש נ"ל לקיים גירסת הספרים דארישא קאי דלא כר"ש וה"פ דהאי דתני ומצניעין כמותו הוציאו בשבת חיב עליו חטאת בע"כ לאו ברבייעת כר"ש קאמר דאי ברביעית קאמר מה צורך לכלל זה כי היכי דתני כל האוכלין ברביעית ליתני נמי לכל המשקין ברביעית ומה צורך לכלל זה א"ו הכלל הזה לא נקט לי' אלא לרבותא ולמימרא דאע"ג דאין בו רביעית כיון דמצניעין כמוה חייב עליו ודלא כר"ש דאמר שסתם כל אדם בעי רבייעת וסיפא אתיא אפילו דלא כר"א בר' שמעון ודלא כר"ע נמי דאלו ר"ע סבר מצניע בעי שיעור וסיפא קתני דלא בעי שיעור:

שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה פי'ה"ה נמי שאם הוציא בגדוגרת מאותו הלחם שחייב ואע"פ שהסובין והמורסן מעורבי שם דכיון דעבדינהו לחם עם הקמח אשבחינהו אבל בגרוגרת קמח אם יש שם סובי או מורסן אפילו עני לא חשיב עד שיהא קמח נקי:

דף עז עמוד א[עריכה]

תנא יבש בכזית דברי ר' נתן פירש המורה דמעיקרא היה בי' רביעית ובקדוש רביעית! שלימה בעינן דלאו בר מזוגה הוא אבל בירושלמי גרסי רבנן דקסרין ר' יוסי בר בון בשם ר' יוחנן אתי' דר' נתן בר' שמעון במר דר"ש אמר ברביעית לכשיקרש יהא בו כזית ולפי הירושלמי משמע שאין חילוק בין קרוש לשאינו קרוש:

דם נבלות ב"ש מטהרין כתב המורה ב"ש מטהרין דאינו בשר לטמא בנבלה בכזית ולא תורת משקה לטומאה קלה ולי נראה דהאי דב"ש מטהרין מטומאת נבלה לחודא קאמרי שלא יטמא אדם אבל טומאה יש בו. ואינו נ"ל דכיון דב"ש מטהרין מטומאת נבלית גם טומאת משקה אין בו דאין דם נבלות חשבו משקה כדמוכח בפ' בתרא דמכשירין וכדכתבית בפ"ב דחולין במה"ק והאי דקאמר ר' יהוד' דב"ה מטמאין דם נבלות חלוקין עליו חבירו דתנן בפ' בתרא דעדיות העיד ר' שמעון בן בתירא על דם נבלות שהוא טהור. וליכא למימר דפליג ר' יהושע על ב"ה אלא ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה ומייתינן לפלוגתייהו במנחות בפ' המנחות:

דף עח עמוד א[עריכה]

ר' שמעון אומר בד"א במצניע אבל במוציא אינו חייב אלא ברביעית פי' כדתני במתני' ר"ש אומר כולן ברביעית. ירושלמי משיבין חכמים לר"ש אפשר לומר דבש ברביעית וחומץ ברביעית והאי מתיב לון כמה דאית לכון כל האוכלין מצטרפין לגרוגרת אוף אכא אית לי כל המשקין מצטרפין ברביעית:

נייר כדי לכתוב עליו קשר של מוכסין המוציא קשר של מוכסין חייב. יש לתמוה השתא נייר חלק כשיעור לכתוב קשר של מוכסין חשיב' קשר עצמו לא כ"ש ייש לומר דהמוציא קשר של מוכסין אע"פ שהראהו למיכס חייב ואתיא סתם מתני' כר' יהודא דלקמן וריב"ם זצוק"ל פירש המוציא קשר מוכסין מכל דבר שנעשה בין מעור בין מקלף אע"פ שקלף צריך שיעור גדול מזה כדלקמן כיון שנעשה עליו קשר חשוב הוא ויפה פירש:

דף עט עמוד א[עריכה]

לפי שאין אדם טורח לשרות סממנין לצבוע בהן דוגמא לאירא פי' אבל עור שאינה מעובד חזי לכסות בה קמ"ע כמעובד ומפני זה שיעורן שוה:

דף פ עמוד א[עריכה]

כגון שהעבירה תוך שלשה פי' והאי עלי' לאו דוקא:

דף פב עמוד ב[עריכה]

היה שלו ושל ע"ז ידון מחצה על מחצה עיין מה שפירשתי בע"ז במהדורא רביעאה:

מה נדה מטמא באבן מסמא אף ע"ז מטמא באבן מסמא פי' המורה אבן ששמוה ע"ג יתידות וכלים תחתי' ואינו נ"ל אלא דוקא משכב ומושב אלב שאר כלים טהורים שאפילו אם ישב עלי' טהורים אם לא נגע בשרו בהם כ"ש באבן מסמא דהכי תנן בפ"ב דזבין המשכב והמושב מלמטה מטמאי שנים ופוסלי אחד האוכלין והמשקין והמדף מלמטה טהורין פי' מדף כלים דלא חזי למשכבומושב וע"ז דילפי' מנדה שהיא מטמא באבן מסמא היא מטמאה כל דבר שין לומר בע"ז משכב ומושב שאין עושין מדרס אלא בעלי חיים אל האי כי דיני' והאי כי דינ' ונמצאת ע"ז בזה חמורה מנדה:

ורבנן סברי כשרץ מה שהקשיתי במהדורא קמא ליקשה לנבלה כיון דמטמא במשא יש לתרץ דרבנן נמי סברי דמשמשי' כשרץ כר"ע ולהכי איתקש כשרץ ולאו למעוטי ע"ז ממשא:

ור' אלעזר אמר באבן מסמא דכ"ע ל"פ דלא מטמאה פי' שאין הנדה מטמאה באבן מסמא אלא משכב ומושב ולא שאר כלים וע"ז לאו בת משכב ומושב שהיא שאין מדרס אלא בבע"ח ואם תטמא שאר כלים באבן מסמא לעשותן ראשון כמו שהיא עושה במגעת נמצא שהיא חמורה יותר מן הנדה הילכך אין לה אבן מסמא:

אף ע"ז אינה לאיברים מה דק"ל במהדורא תנינא מאבניו ועצו ועפרו דביתו נ"ל לתרץ דלא דמי לאיברי דכותל אדעתא דהכי בנו לי' דלכי מתרועע (סברי) [סתרי] לי' והדר בנו לי' אבל ע"ז אע"פ שהיא עשוי' פרקים פרקים כשמחברין אותה ע"ד להתקיים עד לעולם מחברין אותה ואל שיפרקו אותה ויחברו אותה הילכך אם נתפרקה אינה מטמאה:

דף קז עמוד ב[עריכה]

א"ה האי דברי ר' יוחנן ב"נ ר"י ב"נ ומחלוקתו מבעיא ליה פי' השת' דאתאין להכי דמאן תנא דפליג עלי דר' יוחנן ר יהודא הוא א"כ. ברייתא קדמייתא דאוקמינה דבטומאה פליגי אין אנו צריכין לכך אלא לענין שבת פליגי ומאן פליג עלי' ר' יהודא ובין בזה הברייתא ובין בראשונה איבעיא ליה למימר ר' יוחנן בין נורי ומחלוקתו:

מ"ת אמר רב יהוד אאמר רב ר"ש היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עלי' פי' דאי ר' יהודא כיון שאם צדן לצורך הוי חייב שלא לצורך נמי חייב דהא עבד צידה א"ו מתני' דמפליג בין לצורך ובין שלא לצורך ר"ש היא ור"נ ורבנן דפליגי בפירקן דלעיל בצידת צירעין ויתושין אתי ר"מ דמחייב כר' יהודא וחכמים דפטרי הן ר"ש ואי קשיא מדתני בסיפא ושאר שקצים ורמשים הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור מכלל דרישא דתני שמנה שרצים הצדן והחובל בהן חיבי אע"ג דצדן שלא לצורך חייב וכיון דאוקימנה מתני' כר"ש אמאי חייב שלא לצורך והא הויא מלאכה שא"צ לגופה חשובה כיון שדרך העולם לצודן אע"פ שהוא א"צ להן מלאכהן היא חשובה וחייב ואיזו תקרי מלאכה שא"צ לגופה כגון הוצאת המה שלא היא צריך לו ולא כל העולם צריכין לו שיאן צורך לעולם במת אבל אם הוציא בגרוגרת אוכלין אע"פ שלא היה צריך להם חייב הוא כיון דחשיבי לעלמא והה"נ בצידה היכא דצד דבר שבמינו ניצוד וחשיב לעלמא אע"פ שהוא א"צ לו חייב דמלאכה חשובה הויא ולא מיפטר אלא כשצד דבר שיאן במינו ניצוד וגם הוא אינו צריך לו:

הכא נמי מחייב משום עוקר דבר מגידולו פי' והוי חולדה דגוזז דשייך בבע"ח דאין קוצר בבע"ח אבל מאן דתולש כשותא הוי חולדה דקוצר:

דף קח עמוד ב[עריכה]

יין בתוך העין אסו' ע"ג העין מות' פי' בתוך העין אסו' משום דמוכח' מילת' דלרפוא' קעבדי אבל ע"ג העין מותר דמיחזי כרוחץ אותה ואע"ג דכוונתו לרפואה לא גזרי' בי' משום שחיקת סממנין דת"ח ידע ולא גזרי אלא מפני עמי הארץ הרואין ואפי' אי אתי עם הארץ ונמלך אם הוא מותר ליתן יין ע"ג העין לרפואה שרינן לי' שאין לחלק ולומר שלא הותר אלא לת"ח ואי אמרת כיון דעם הארץ הוא דילמא אתי למישחק סממנין אתה צריך לומר דמודעינין לי' שלא ישחוק אב הרואין ליכא דמודע להו ואתי למישחק ומש"ה אסרי' דבר המוכיח:

שורה אדם פתו ביין ונותן ע"ג העין בשבת פי' ולא מוכחא מילתא דלרפואה קעביד אלא לרחוץ עינו והאי דקעבדי ע"י פת משום דמשמוש היד קשה לעין:

שורה אדם קילורית מערב שבת ונותן ע"ג העין בשבת גם הנה יש לומר דלא מוכחא מילתא דנימוח הקילור במים ונעשית כמו מים:

דף קיא עמוד א[עריכה]

כאן קודם טיבול כאן לאחר טיבול פי' היו רגילין לטבל ירקות בתוך סעודתו הילכך קודם סעודה אם מגמע ובולע נראה כמכסה את החומץ אם הוא טוב לטיבול אבל לאחר סעודה ודאי מוכחא מילתא דלרפואה קעביד:

האי מסוכריא דנזייתא עיין בריש כתובות במהדורא תליתאה:

דף קיב עמוד ב[עריכה]

ה"נ פנים חדשות באו לכאן פי' אע"ג דלא דמי להדדי דסנדל לא בט מתורתו הראשונה לגמרי שאזנו הראשונה טמאה מדרס ושניי' הוא דבטלה ואינה טמאה אלא למגע מדרס והאי כלי מבטלינן לי' מתורתו הראשונה ומטהרינן לי' לגמרי אפ"ה שפיר ילפינן מני' דכי היכי דלגבי סנדל לא מהני תיקון הראשונה לשניי' ואע"ג דראשונה אעג דנתחדשה אכתי הוי טמאה מדרס לא חשבי' לה כשלימה דתיהוי שניי' טמאה מדרס כסנדל שנפסקה אחת מאזניו אלא אמרי' פנים חדשות באו לכאן ובטל הסנדל גבי הך אוזן שניי' ואל הויא טמאה אלא מגע מדרס ה"נ אע"ג דבנקבים קמאי הוה עדיין הכלי בטומאתו הראשונה כי סתמן לא אמרי' דכשלם דמי ועכשיו בנקב זה אין בו שיעורו לטהרו אלא כיון דפנים חדשות באו לכאן כמאן דליתנהו להנך סתתמי דמי ומשלים השיעור למוצאי רמון וטהור:

דף קיג עמוד א[עריכה]

אם היו מקצת העלין מגולין כו' כל מה שקילסתי בפ' במה טומנין במהדורא תנינא פתרון רבינו יצחק זצוק"ל אינו נ"ל כלל דבע"כ לישנא דמתני' דתני אם היו מקצת העולין אכולהו משמע דקאי ואין לחלק בין שבת לכולן אלא בכולהו דוקא אם היו מקצתן מגולין אבל אם היו כולן טמונין חשובין כזרועין ויש לחוש לכלאים ולשביעית ולמעשר ומש"ה נ"ל פתרון רבי' האי גאון זצוק"ל דמשבש עלין ותני אם היו מקצתן מגולין כדכתבית התם במה"ק והשתא א"ש דהוי דוקא אכולהו דאלו הוו כולהו טמונין חשובי כזרועין ואם נתעבו השרשין בארץ והוסיפו במאתים יש לחוש משום כלאים הכרם (שביעית) וכן לשביעית ולמעשר שהשרשין באל העצים בודאי כך דרך לזורען לטמון את כולו ומסתברא דל"ג עלין שהטומן לפת וצנין שיעמדו לחין קוצץ את העלין ומשליכן מפני שהשמש עתיד לייבשן ולכומשן ואין אדם טומן אלא שהשרשין שיעמדו לחין ולא יכמושו:

דף קטו עמוד ב[עריכה]

אע"פ שיש בהן אותיות השם כו' פי' ומאי דאמרי' שאם היה השם כתוב על ידות הכלים שיגוד מגנז אותו אמת שהוא טעון גניזה בחול אבל בשבת לא טרחינן לאצולי' כיון דלא ניתן לכתוב שם:

דף קיז עמוד א[עריכה]

מי דמי התם נעשה בסיס לדבר מהמותר כו' פי' מה שהיה אוסר ר' ישמעאל לטלטלו מחמה לצל מקני שהפסח שהוא מוכן דאע"ג דלא חזי לאכילה כל יומא אין דין מקצה בקרבנות שאין שבות במקדש אלא העור הוי מוקצה והפסח נעשה בסיס נעור שהיא מוקצה ומש"ה אסר ר' ישמעאל אב הספר נעשה בסיס לתיק שהוא מותר בטלטול שהרי מטלטלין תיק לבדו דתורת כלי שי עליו ואין כאן אלא טלטול דטרחא בעלמא וכיון דלא טרח טירחא יתירה אל אאגב דמציל הספר מציל תיקו עמו שרי ומהדר דמאע"פ שיש בתוכן מעות (מהדדי ליה) שהן מוקצות ואפ"ה שרי לטלטלינהו אגב הספר ה"נ נטלטל העור אע"פ שהוא מוקצה אגב הפסח ודחיי' מי דמי התם נעשה בסיס לדבר המותר ולדבר האסור הכא נעשה בסיס לדבר שכולו אסור פי' הספר והתיק עם המעות דומה לכלכלה והאבן בתוכה שאם יש בתוכה פירות שמותר לטלטלה אבל אבן בלחוד לא וה"נ גבי האי פסח הוא בסיס לדבר שכולו אסור דהיינו העור והמורה פירש שהעור נעשה בסיס לבשר שהבשר אסור לטלטלו מושם דהוי מוקצה שאינו נאכל ביומו ואינו נ"ל שהעור גורם איסור לבשר וא הבשר לעור והכי משמע לישנ' דגמרא:

דף קכא עמוד א[עריכה]

והתניא הזב והזבה המצורע והמצורעת בועל נדה וטמא מת טובלין כדרכן ביוה"כ נדה ויולדת טובלין בלילי יוה"כ בטל קרי טובל והולך כל היום כולו ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעה אינו יכול לטבול פי' ת"ק סבר טבילה בזמנה מצוה הילכך הזב והזבה ושאר טמאין שחל יום שביעי שלקן ביוה"כ טובלין בו ביום ונדה ויולדת שלח ליל שמיני שלהם בלילי יוה"כ טובלין בו בלילה כדי לקיים טבילה בזמנה ובעל קרי טובל והולך כל היום כולו ואע"פ שראה קרי מן המנחה ולמעלה ששוב א"צ להתפלל טובל ביוה"כ כדי לקיים טבילה בזמנה ור' יוסי אומר בכולהו פליגנא עלך דטבילה בזמנה לאו מצוה ואל דחינן יוה"כ מקמה ואין אחד מהם טובל ביוה"כ אך בעל קרי שאסור להתפלל עד שיטבול טובל ביוה"כ כדי שלא יפסיד תפלת יוה"כ אבל מן המנחה ולמעלה שכבר כלו תפלות יוה"כ אינו יכול לטבול אלא ממתין וטובל למוצאי יוה,כ וא אמרי' טבילה בזמנה מצוה:

אמר ר' אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ירושלמי ביומא דר' אמי נפלה דליקה בכפר אפיק ר' אמי כרוז בשוקיהון דארמאי ומר מן דעבד לא מפסיד א"ר אלעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי סכנה הוות כו' אפי' ר' איטפי ולא כן תני אין אומרים יעשו דברם בקטנים ובגוים אלא אפילו בישראל ואפילו בגדולים:

אבל קטן שבא לכבות כו' ולא כן תני ראו אותו יושב ומלקט עשבים אין את זקוק לו תמן אין לו צורך בעשבים ברם הכא יש לו צורך בכיבוי ובפ' אלו הנחנקין נמי אמרי' מאן שמעת ליה דאמר מלקקל בחבורה חייב ר"ש:

דף קכב עמוד א[עריכה]

קרנות של בית ר' מותר לטלטלן בשבת. פ' עגלות היו למרכבת אנשים ומותר לטלטלן בשבת ואע"פ שהן נגררות אפילו ר' יהדוא דאסר לגרור מטה וספסל הכי שרי וכדתנן בשלהי פ' י"ט. ר' יהודא אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהוא כובשת והתם אמרי' תרי תנאי אליבא דר' יהודא דאיכא מאן דאסר ואתא ר' אבא למימר דהלכה כמאן דשרי:

אי משום דסבר לה כר' אלעזר דאמר בחותם אחד עיין בפ' אין מעמידין במהדורא תליתאה:

אם בשביל ישראל אסור נ"ל שאסור לכל ישראל. ולא אמרינן הכא שאם עשה בשביל ישראל זה שיהא מותר לישראל אחר כדאמרי' בבא מחוץ לתחום בפ' אין צדי ובפ' בכל מערבין שאם בא בשבי ישראל זה מותר לישראל אחר והכא סתם קאמר אם בשביל ישראל אסור דמשמע אסור לכל ישראל. וטעמא דמילתא יש לומר משום דהכא מלאכה האסורה מן התורה והבאת חוץ לתחום היא מדרבנן. אי נמי יש לומר הבאת חוץ לתחום דטריחא מילתא למיזל התם לא גזרו אלא בישראל זה שהביא בעבורו וגזירה שמא יאמר לו עוד לך והבא אבל ישראל אחר שאין מכירו לא יאמר לו לך והבא והילכך שרי. אבל הכא דליכא טירחא יתירא אסור לכל ישרלא גזירה שמא יאמר לו שיעשה עוד בשבילו. ומספקא לי אם הביא גוי לישראל מים בכרמלית דלכיא רסור תורה כ"א דרבנן אם הוא יכול לשתותם דבמתני' לא תנן אלא אסור תורה ואי מדמינן כל איסורי דרבנן להבאת חוץ לתחום. או דילמא בחוץ לתחום יש לומר דאחמור רבנן מפני שישראל אסור ללכת שם וגזרי השמא יאמר לגוי שילך ויביא לו אבל מים דרך כרמלית שיכול ישראל ללכת שם ולשתות לא גזרו:

דף קכג עמוד א[עריכה]

הא מני ר' נחמי' היא דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמיש נ"ל דל"ג אלא הא מני ר' נחמיה היא בלחוד. ופי' דאסר כלים שמלאכתן לאיסור אפילו לצורך מקומן כדכתיב לקמן במהדורא תנינא:

למימרא דסר רב נחמן דטלטול מן הצד לאו שמי' טלטול פי' נ"ל דלאו מושם דפסק הילכתא כבן תדאי ילפי' הכא דגם ת"ק טלטול מן הצד שרי ומאי קאמר ר"נ מלמטה למעלה אסור. אפילו כת"ק לא אתי אלא הכי קא מקשה לי' מדפסק הילכתא כבן תדאי אלאמ שמיעא לי' הך בריתא דשרי טלטול מן הצד בין למר בין למר ול"פ אלא כשמכוסה כולה דלא שרי ת"ק לאחוזי גחלים ע"י כוש וכרכר ובן תדאי שרי ס"ל כי הך ברייתא מדפסק הלכה כבן תדאי. וא"כ אמאי אסר גבי פגליא מלמטה למעלה:

וחררה שטמנה בגחלים. נ"ל דאע"ג דלא כבו אין בהן אלא איסור מוקצה ולאו מושם הבערה דלא מקרי הבערה אלא כשמבעיר שלהבת והילכך בין כבו בין לא כבו מותר לטלטלה והן ננערות מאליהן ולא היא דוקא כב' אבל אם לא כב' הויא הבערה כשמהפך בהן דהכי אמרי' בכריתות בשלהי פ' ספק אכל חלב. ת"ר החותה גחלים בשבת חייב חטאת ר"ש בן אלעזר אומר משום ר"א בר' צדוק חייב שתים מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר התחתונות:

ואמאי והא פשוטי כל עץ נינהו כו' עיין מ"ש בפ' כ"ב דכלים:

דף קכד עמוד א[עריכה]

הכא במאי עסקינן מחמה לצל ק"ל טובא השתא רבא דלא אסרו אלא מחמה לצל מוקי למדוכה ועלי חמה לצל. וכ"ש רבה דאסר אפילו לצורך מקומו דמצי לאוקימנה בין מחמה לצל בין לצורך מקומו ואמאי כי אקשי לי' אביי לעיל נייהו פריק לי' הא מני ר' חנניא היא. ונ"ל דרבה דפריק לעיל הא מני ר' חנניא היא שפיר פריק לי' דלא מצית לאוקימנ' מחמה לצל או לצורך מקומו הא לצורך גופו שרי דאינהו מוכחי דאפילו לצורך גופו אסור דמפליג במדוכה בין יש בה שום ובין אין בה ששום ש"מ דכי איןו בה שום אפילו לצורך גופא אסורה דאם איתא דלצורך גופא שריא אדמפלג בין יש בה שום ובין אין בה שום ליפלוג וליתני בדידה לצורך מקומה או מחמה לצל אסורה אבל לצורך גופא שריא. אבל השתא דפסיק ותני אם אין בה שום אין מטלטלין אותה ש"מ דאפילו לצורך גופא שרי אמאי איצטריך למיתינ לקצב עליו בשר דמשמע משום שמחת יו"ט שרו לה. והא אפילו בכל תשמיש שהן צריכין לו מותר א"ה ש"מ אם קוצב עלי' בשר אסור לטלטלו אפילו לצורך מקומו. הילכך רבה שתירץ לו הא מני ר' חנניא היא העיקר תירץ לו. אבל רבא שתירץ לו מחמה לצל לפי שיטתו השיבו שאביי הי' מקשה לו כך בשלמא לרבה דאמר לצורך מקומו אסור מצי לאקומינהו לצורך מקומו אל לדידך דשריית אפילו לצורך מקומו היכי מוקמת להו. ואהדר לי' שגם אני יכול להעמיד המחמה לצל ולחלק ביניהם כמו שאתה מחלק לרבה אבל מיהו עיקר התירוץ הוא דתני ר' חנניא נינהו כדפריק רבה: וכדתריץ רבא גופי' לעיל במדוכה דר' נחמי' היא ולעולם אחר התרת כלים נשנית ותירץ העלי הוא מפני שהאדם מייחד לו מקום כדתריץ רבא לעיל ומש"ה לא מנאו ר"א לעיל כשאמר קנים ומקלות וקלוסטרא ומדוכה קודם התרת כלים נשנו:

דף קכה עמוד א[עריכה]

אלא אמר רבא בשבחי' דהאי תנור קא מיפלגי. פי' וס"ל דכל דלא הוה מנא לענין טומאה לא הוה מנא לענין שבת ואע"ג דחזי לאשתמושי בי':

דף קכו עמוד א[עריכה]

קנה שהתקינו בעה"ב להיות פותח ונועל בו כו' פי' כך הוא הקנה למנעול כמו הפקק לחלון שאם הי' קשור ותוי דמי לדלת שנוטלין ופותחין בה ואם לאו דמי לבנין כך הוא זה הקנה אם הוא קשור ותלוי דמי למפתח שנועלין ופותחין בו ואם לאו דמי האי נעילה דנעיל בהאי קנה כבנין:

דף קכז עמוד א[עריכה]

איבעיא להו הני ארבע וחמש קופות דקא אמרי' אע"ג (דלית) [דאית] לי' אורחין טובא או דילמא הכל לפי האורחין. פירש המורה איבעיא להו אליבא דרב חסדא. ואינו נ"ל דהיכי תיסק אדעתיק למימר דרב חסדא דאמר חמש אין טפי לא באורחין מועטין קאמר אבל באורחין טובא אפילו טובא נמי א"כ שמואל דפליג עלי' ואמר אפילו טובא נמי באורחין מועטין קאמר. וכיון דאורחין מועטין נינהו. אמאי שרינן להו לפנות אפי' טובא שלא לצורך א"ו לא שרא שמואל לפנות טובא אלא לפי צורך האורחין מכלל דרב חסדא אפילו באורחין טובא לא שרא אלא ה' קופות. והך בעיא היא אי הוה הלכם כרב חסדא ואע"ג דאית לי' אורחין טובא לא שרינן לי' אלא ה' קופות או דילמא הלכה כשמואל והכל לפי האורחין:

דף קכח עמוד א[עריכה]

ובלבד שלא יקטום בכלי פירש המורה כדרך חול. כדאמרן האי מאן דפריס סילקא דדמי לטוחן שאינו נ"ל שא"כ אל יחתוך אדם צנונות או כרישים עבים חתיכות קטנות על שלחנו או לא יפתוח את פתו דהוי תולדה דטוחן אלא כל מידי דבעי למיכלי' לית בי'. משום טוחן ופריס והאי דקאמר הכא שלא יקטום בכלי נ"ל מפני שהן קשים כעצים מיחזי כמאן דקטים להו לצורך שום תיקון ולאו לצורך אכילה:

דג תפל אסור לטלטלו. ואי אמרת נימלחי' משוי לי' אוכלא ואסור לשוויי אוכלא בשבתא אי נמי לא חזי ההוא יומא אע"ג דמלח עד שיתייבש מפני שהוא רך ומאוס לאוכלו חי:

דף קל עמוד ב[עריכה]

חדא דר' אליעזר שמותי הוא. פירש המורה ברכוהו כדאמרן בהזהב. ואינו נ"ל שהי' קורין אותו בלשון גנאי. ואף בשעת המעה אומר וברכוהו ולא שמתוהו. ואני שמעתי שהי' מתלמידי שמאי ומפני זה יאן הלכה כמותו:

דף קלא עמוד א[עריכה]

אלא אמר רב אשי. מי גרם לחצרו שיאסרו בתים ואינן. פי' מי גרם לאסור לטלטל מחצר לחצר ואע"פ שלא שיתפו עירוב הבתים שערובי בתים כל חצר וחצר לעצמן ושכוחי מאני דבתים בחצר וגזרי' כלים ששבתו בחצר אטו כלי הבתים אבל אם לא עירבו גם הבתים דלא שכיחי מאני דבתים בחצר מותר לטלטל מחצר לחצר כר"ש. ורב סבר הלכה כר"ש והאי שלא עירבו אז מותר לטלטל מחצר לחצר. אבל אם עירבו אססור טלטל מחצר לחצר גזירה משום מאני בתים. והילכך כל זמן שהחצירות מותר לטלטל מזי לזו גםבכל המבוי נמי מותר לטלטל אבל אם עירבו הבתים והחצרות לא שיתפו כי היכי דאסור לטלטל מחצר לחצר הה"נ אסור לטלטל בכל המבוי משום דססבר רב הלכה כר"ש דאמר חצרות וקרפיפות רשות אחת הן. ומבוי כמו קפף דומה ומבוי וחצרות רשות אחת הן. ואע"פ שהחצרות מוקפות מחיצות לא חשיבי הנהו מחיצות לר"ש כלל דלא חשיבי לי' מחיצות אלא מחיצות הבתים המצריכות לערב בין בית ובית. אבל מחיצות דחצרות כאלו אינן והוו להו כחמש חבורות ששבתו בטריקלין ואין מחיצות ביניהן שאינן צריכות לערב. וכין שאין מחיצותיהן חשובות כלל הו"ל מבוי וחצרות כאלו הי' פתוחין ופרוצין זה לזה ואויר א' הן וכיון שאויר א' הן. אינך יכול לחלקו ולומר חציו אסור וחציו מותר. הילכך אם לא עירבו הבתים שהחצרות מותרות לטלטל מזו לזו כלים ששבתו לתוכן הוא הדין גם המבוי מותר לטלטל בכולו כלים ששבתו לתוכו. אבל אם עירבו הבתים שאסור לטלטל מזו לזו. כך אסור לטלטל בכל המבוי שאורי אחד הוא נחשב חלל ואויר המבוי עם אויר החצרות ואי אפשר להיות חציו אסור וחציו מותר:

דף קלב עמוד ב[עריכה]

דילמא משום גברא הוא דלא חזי פי' ואע"פ שמ"מ חמורה הצרעת שטומאתה דוחה את העבודה משא"כ בטומאת מת. אנן אקציצה דצרעת מהדרינן כדאמרינן מילה דוחה אותה וא"כ מה שאומר דצרעת דוחה את העבודה מקציצתה קאמר שאין קוצצין את הבהרת מפני העבודה:

נגעים טהורין מאי איכא למימר. אי הוה בעי הוה א"ל ונגעים טהורין מנלן דדחו עבודה. אלא דרב אשי בעי למימר דמן דינא הוא דאל דחיא עבודה צרעת ואפילו בנגעים טהורים משום דבעידנא דקא מיעקר לאו נא מקיים עשה

ונגעים טהורים פירש המורה כגון בוהק ופרחה בכולו. ואינו נ"ל דבוהק אינו נגע דכל שהוא מקרום ביצה ולמטה לא מקרי נגע והקוצצו אינו עובר ומאי דמרבה בספרי עד שלא נזקק לטומאה הוא נגע מקרום ביצה ולמעלה אלא שאין בו סימן טומאה שער לבן ומחי' ופסיון ופרחה בכולו נמי אין לומר בו שלא יקוץ כיון דפרחה בכולו אטו כל גופו יקוץ ונראה לי דנגעים טהורים הם נגע העומד שני שבועות ולא פשה ולה הביא סימן טומאה שהוא טהור כדתנן בפ"ק דנגעים וכל זמן שיולדו בו סימני טומאה הוא טמא כדתנן בפ"ג דנגעים עור הבשר מטמא בשני שבועות ובשלשה סימנין בשער לבן ובסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני' ואחר הפטור והפסיון בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ואחר הפטור. והילכך כיון שראוי להיות טמא אסור לקוצו ולא זמן שהנגע בו אע"פ שהוא טהור פסול לעבודה כדתנן בפרק מומין אלו בבכורות ובעלי נגעים טהורין פסולים באדם וכשרים בבהמה:

דף קלג עמוד ב[עריכה]

מהו דתימא האי דם מופקד פקוד כו' פי' ה"א דם מופקד פקוד ובלא מציצה נמי עתיד הוא לצאת ואל בא התנא להתיר המציצה אלא משום דעביד טירחא יתירא קמ"ל דחבורי מיחבר וסכנה הוא לו. והמציצה שהתיר התנא חבורה גמורה היא ומשום סכנה התירו לו:

דף קלד עמוד ב[עריכה]

רב יהודא ורבה בר אבוה דאמרי תרווייהו כיצד קתני כו'. פי' ת"ק סבר כיצד מרחיצין אותו ע"י זילוף והזילוף נמי ביד אבל אל בכלי אבל לרחוץ כל גופו אסור שכמו שאסרו רחיצת כל גופו לגדול כדאמרן בפ' כירה הה"נ אסרו אותה לקטן. וראב"ע סבר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת וכ"ש יום שני ויום ראשון וכ"ש לפני המילה דלא גזרו רבנן רחיצת כל גופו לא בגדול ולא בקטן מפני שהוא צריך לרחיצה בחמין. ורבא פירש דגם ת"ק מתיר הי' רחיצת כל גופו בין לפני המילה בין לאחר המילה ודוקא יום ראשון למילתו הי' מתיר לרחוץ אבל יום שלישי לא הי' מתיר אלא בזילוף וא ברחיצה וראב"ע הי' מתיר גם יום השלישי ברחיצה ואין בין ת"ק לראב"ע אלא יום שלישי אב יום ראשון ויום שני ולפני המילה גם ת"ק שרי. ואיפסקא הלכה כראב"ע דשי אפילו יום שלישי בין בחמין שהוחמו בערב שבת בי בחמין שהוחמו בשבת. בין הרחצה מילה. בין הרחצת כל גופו מפני שסכנה היא לו וכל סוגיא דשמעתא אזלא דאל מחללינן עלי' שבתא להחם לו חמין בשבת דעד כאן לא שרינן לי' אלא רחיצת גופו אבל להחם לו חמין בשבת אסור דהא מרחיצין קתני ולא מחמין ועוד דתנן בין לפני המילה בין לאחר המילה דמשמע דין אחד להם. והיאך נוכל לחלק ביניהן ולומר דרחיצה דקמי מילה לא דחיא שבת. ודבתר מילה דחיא שבת כדכתבית במהדורא תנינא א"ה מוכחא מתני' דלא שרינן לי' אלא רחיצה בלחוד או שיעשו לו חמין בשבת ומרחיצין דר' אלעזר דומיא דמרחיצין דת"ק הוא ולא שיחמממו לו חמין בשבת והאי דאמר שהוחמו בשבת ע"י גוי הוי כדפריש ריב"ם זצוק"ל ((ומפני שבמעשה) והאי דקאמר מפני שסכנה היא לו לאו סכנה ממש שנחלל עליו את השבת שיאן המילה מכה של חלל אלא לדחות מפניו הרחיצה שהיא איסור דרבנן. ורב אחא משבחא ורבינו יצחק מפא"ס ובעל ה"ג זצו"ל שמתירים היכא דאשתפיך חמימי' ואיבדור ממני' בתר דאימהיל שמחללין עליו את הבת מפני שסכנה היא לו צריכן ראי' גדולה לדבריהם . ואינו נ"ל ההיתר שלה' לחלל עליו את השבת דכי היכי דעקמי מיל הלא מחללינן כדמוכח בפ' הדר עם הנכרי הה"נ לאחר המילה לא מחללינן דהכי תנן בין לפני המילה בין לאחר המילה דמשמע דינן שוה ודברי רבא שהביא בעל הלכות גדולות דאמר הכל אצל מילה חולין הן ואחד קטן בריא ואחד קטן חולה מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת בפסחים בפ' אלוא דברים הן. והכי אמרי' התם השיב ר"ע הזאת טמא מת שחל להיות שביעי שלו בערב הפס' שחל להיו' בשבת תוכיח שהיא מצוה והיא משום שבות ואינה דוחה את השבת גזירה שמא יטלנה בידו ויעבירנ' ארבע אמות דרך רה"ר וליעבר' דהא שמעי' לי' לר' אליעזר דאמר מכשירי מצוה (דוחין שבת) הנ"מ היכי דגברא חזי אבל היכא דגברא לא חזי ליכא חיובא עלי'. אמר רבה לדברי ר"א קטן בריא מחמין לו חמן להברותו ולמולו דהא חזי קטן חולה אין מחמין לו חמין להברותו ולמולו דהא לא חזי פי' קטן חולה ששכל זמן שלא ירחיצוהו בחמין לא יראה למול ואם ידחוהו יראה למול. ולהכי קרי ליה חולה שהוא צריך להתחזק בחמין קודם המילה כדי שיוכל לסבול צער המילה אבל לא חולה ממש דא"כ לאו בר מילה הוא כלל כדתנן קטן החולה ממתינין אותו עד שיבריא וכיון שבלא חמין אין ראוי למול לא חל חיובא עלי' ואין מחמין לו חמין בשבת אמר רבא אי בריא חמין למה לי אלא אמר רבא הכל אצל מילה חולין הן ול"ש בריא ול"ש חולה אין מחמין לו חמין להברותו ולמולו דהא לא חזי כך מצאתי כתובה הגירסא בכל הספרים וכך גורס גם המורה ופירש חולין הן כל זמן שלא נדיחנו בחמין ואפילו לר"א צריך להיות מחמין חמין מע"ש ובעל הלכות שגורס אלא אמר רבא הכל אצל מילה חולין הן ואחד קטן בריא וא' קרטן חולה מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת נראים לי דבריו בזה וגריסת הספרים אינה נראית לי דהא כל דרמי עלי' חיובא בחול דחו מכשירי שבת לר' אליעזר ואם כל הקטנים לא רמו עלייהו חיובא א"ע היאך צוה השם למול כל אדם יכול להיפטר משום דלא רמי עלייהו חיובא ולא עברי בעשה. אלא ודאי אע"ג דחולין הן כך צוה להחם ולמול כמו שצוה להביא איזמל ולמול (מחמין). וכיון שכך צוה בחול גם השבת דוחין והילכך מחללין גרסינן ולא דמיא מילתא דרבא לרבה. דרבה חילק בין בריאים לחולים והילכך יש לומר על בריאים רמאי חיובא ולא על חולים אבל רבא דאמר הכל חולין הן בעל כרחין הכי רמיא עלייהו חיובא בחול להחם ולמול והילכך גם בשבת מחמין אב מיהו כל זה הוא אליבא דר' אליעזר כדאמרי' בפירוש התם לדברי ר' אליעזר אבל לרבנן דאמרי שאין המכשירין דוחין את השבת בודאי שאין מחממין חמין בשבת. ומפני שקראו הקטן חולה נתן עליו בעל ההלכות תורת חולה לחלל את השבת ואל היא דלא נקרא חולה אלא שצריך להתחמם בחמין להתחזק ולמול ולא שיהא מסוכן לחלל עליו שבת כדין חול ההמסוכן למות:

דף קלה עמוד א[עריכה]

א"כ ר' אליעזר הקפר טעמייהו דב"ש אתא לאשמעי' עיין בפרק קמא דעירובין במהדורא תליתאה:

דף קלה עמוד ב[עריכה]

ויש יליד בית נימול לאחד גרסי' ואל לאחר שמנה וכך מצאתי בכל הספרים וה"ג בירושלמי יש קטן נימול ליומו היך עביד' ילדה ואח"כ נתגיירה נימול ליומו. נתגיירה ואח"כ ילדה נימול לשמנה:

דף קלו עמוד א[עריכה]

מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס חי הוא. פי' חשוב חיותו קצת ולפיכך שחיטתו מטהרתו והה"נ דחשיב חיותו שאסור לחבול בו בשבת דלא כמחתך בשר מת דמי. ומש"ה אין מלין אותו בשבת. דאע"ג דאמרי' חי הוא לאו שנחלל עליו את השבת דכיון דקים לן שאינו יכול לחיות לאו בר מילה הוא או דמי לטרפה שאינה יכול' לחיות דטרפה אע"ג דאינה יכול הלחיות הרי הוא כחי לכל דבר וגיטו גט. כדאמרי' בו שחט בו שנים או רוב שנים ואמר כתבו גט לאשתו כותבין ונותנין וכי היכי דגיטו גט ה"נ דקידושין קדושין. וזוקק לייבום ופוטר מן הייבום. ובפ' הקומץ בתרא אמרי' דטרפה חייב ליתן חמש סלעין כדכתבי' ההם וחייב הוא בכל המצו' שבתור' ואם נולד טרפה בר מילה לשמונ' הוא ודחי שבת. כללו של דבר הרי הוא כחי לכל דבריו לבד בזה שההורגו אינו נהרג. ומ"ש טרפה מבן שמנה שבן שמנה אינו ראוי לחיות עד שלשים יום. והילכך אינו כחי לכל דברי'. אבל טרפה יכול לחיות עד שנים עשר חודש. והילכך הוא כחי לכל דבריו: ומ"ס מת הוא פי' ואל בר חבורה הוא אבל מיהא לא מטמא עד שימות ולא דמי לנטל ירך וחלל שלה ולנשברה מפרק' ורוב בשר עמה ולעשא' גיסטרא שהן כנבלה ומטמאין אע"פ ששמפרכסין דההוא פירכוס לא הוי אלא כזנב הלטאה שמפרכסת אע"פ שהיא חתוכה אבל פירכוס דבן שמנה כיון שיכול לחיות עד כ"ט יום חשוב פירכוס ולא מטמא עד שימות ולא דמי לנטל ירך וחלל שלה ולנשברה מפרק' ורוב בשר עמה ולעשא' גיסטרא שהן כנבלה ומטמאין אע"פ שמרכסין דההוא פירכוס לא הוי אלא כזנב הלטאה שמפרכסת אע"פ שהיא חתוכה אבל פירכוס דבן שמנה כיון שיכול לחיות עד כ"ט יום חשוב פירכוס ולא מטמא עד שימות וראיתי שריב"ם זצק"ל כתב על דכ"ע מת הוא כמו טרפה והחובל בין בטרפה בין בבן ח' לא יהא חייב דכמתים דמי דהוצאת נשמה היא ונטילת נשמה לא שייך בהו דמתים הן וההורג אפילו אדם טרפה פטרו דגברא קטילא קטל. וה"נ לא שייך בהו חבורה ואינם נ"ל דבריו כלל. דטרפה כחיהוא לכל דבריו. ומש"ה שחיטתו מטהרתו משא"כ בבן ח' וכיון דשחיטתו חשובה לטהרו היאך לא תהא חבורתו חבורה. ואפילו לפי מה שברנו דבן ח' הוי כחי לא דמי לטרפה כדפרישית. ואל תביא ראי' מההורגו שפטור משום דבעי' כל נפש והאי כיון דעתיד הוא למות כגברא קטילא הוי ודוקא לענין זה אבל לכל דבר כחי' הוא לכל דבריו שהרי גיטו גם. וה"ה לכל מילי כדפרישית:

אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כרשב"ג פי' ה"נ חזקה מסייעת את המיעוט שהולד כל זמן שהיא במעי אמו בחזקת שלא כלו לו חדשיו הוא והילכך לא סמכי' ארוב נשים יולדת בן קיימא כדי להוציאו מחזקתו אלא חיישי' למיעוטא דמפילות ומוקמינן לי' אחזקי' אבל היכא דאין החזקה מסייעת המיעוט התם ודאי לא חיישי' למיעוטא כדכתבית בפ' שלישי דבכורות משום רבינו תם זצוק"ל עיין מה שכתבתי בהכל שוחטין במהדורא תליתאה:

המברך אומר ברוך אשר קידש כו' פי' אע"פ שבירך על המילה עוד חוזר ומברך כורת הברית מפני שניתנה מצוה זו לאבות מה שאין כן בכל המצות:

דף קלח עמוד א[עריכה]

משום מאי מתרינן בין. פי' כיון דהבערה לחלק יוצאת כאלו כתיב לאו אכל מלאכה ומלאכה דמי והו"ל כמו לאוין דחלב ודם שהן חלוקין זה מזה וצריך להתרות על החלב מושם חלב ועל הדם משום דם וכך על כל מלאכה ומלאכה:

מה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח פסולת ה"נ נוטל אוכל ומניח פסולת. פי' מפריש הפסולת מן האוכל ונוטל האוכל ומניח הפסולת וה"נ הכי עבוד א"ר זירא כוותי דידי מסתברא מה דרכו של מרקד פסולת למעלה ואוכל למטה כו'. פי' לא דמי המשמר לבורר דבורר הוי כחטים כשכיברן בכברה להשיר דרך הנקבים העפרירות שיש שם ונמצא פסולת לטה ואוכל למעלה אב המרקד את הקמח משיר הקמח דרך הנקבים והסובין נשארין בנפה ובין בורר חטים שהפסולת למטה ואוכל למעלה ובין המרקד שהפסולת למעהל ואוכל למטה שנין ההן נקראין פסולת מתוך אוכל שהרי מקבץ הפסולת למקום אחד ומשליכה והאוכל מניח ואוכל מתוך פסולת דאמרי' דהוי שינוי כגון שבורר האוכלין אוכל אוכל ומניח הפסולת שם שאין דרך עולם בכך ובורר דתנן בפ' כלל גדול בנפה ובכברא הוה דומיא דמרקד אלא שהמרקד בקמח והבורר בחטים והמורה פי' התם במשנה הבורר פסולת בידיו המרקד בנפה. ואינו נ"ל דהתם אמרי' אלא אמר רב יוסף בורר ואוכל ביד בורר ומני' ביד ובקינון ובתמחוי לא יברור ואם בירר פטור אבל אסור בנפה ובכבר' לא ברור ואם בירר חייב חטאת אלמא אין חיוב חטא' נוהג אלא בנפה וכברה:

טלית כפילה לא יצא פי' המורה לשטוח טליתו על ארבע יתדוה לישן תחתי' וראשי' מתכפלין מכאן ולכאן לצד הארץ והויין לי' כתלים להגן מן החמה דהוי אוהלא ואינו נראה דמה איסור יש בכפילת ראשי' שנעשים לו כתלים כי אם בפרישתה שעושה אהל על ראשו ומה לו לומר כפיל הונ"ל לפרש כך טלית כפיל השהיתה טליתו תלוי' מבע"י על יתד א' והי' היתד באמצעה ושני ראשי' משולשין מיכן ומיכן ליתד ובעבור זה קורא אותה כפילה שהיתה תלוי' כפולה שהיתד הי' באמצעה ועכשיו ביום השבת רוצה לפרוש שני ראשי' לכאן ולכאן ולשטחן על יתדות אחרים כדי לעשות לו צל ואתא למימר שלא יעשה ממנה אהל בשבת ואל אמרי' כיון שהיתה תלוי' ביתד מע"ש הו"ל כאלו התחיל מבע"י והשתא לא הוי אלא כמוסיף בעלמא ומותר להוסיף בשבת דזה שתלאה ביתד לא מוכחא מילתא דלשם אהל תלאה שם אלא כאדם שתולה טליתו שלא תלך אנה ואנה והילכך כששוטח שני ראשיו אהל גמור קעביד אבל אם כרך מאתמול על שני ראשי' חוט או משיחה כדי למותחן בהן מוכחא מלתא שדעתו לעשות מהן אוהל הלכך כשתלאה ביתד מבעוד יום הוי תחלת אוהלא ועכשיו כששוטח שני ראשיו אינו אלא מוסיף על אוהל עראי:

דף קלט עמוד ב[עריכה]

מערים אדם על המשמרת בי"ט לתלות בה רימונים ותולה בה שמרים נ"ל לפרש כך שהמשמר' היא מבג' עב של פשתן או של צמר או שק ויש לה לילאו' שתולין אות' ושוטחין אותה על גבי יתדות ונותנן ע"ג שמרים וכשרוצה מלקט כל הלילאת ועושה אותה כמין שק שיש לו בית קיבול ומצניע שם חפציו ומערים אדם על המשמרת ותולה אותה כמין שק ומצנעי שם רימונים שבהיתר תולה אותה להשתמש בה כדרך שק וכיון שתחלת תליאתה היתה בהיתר נמלך ומותחה ע"ג יתדות ליתן עלי' שמרים דמוסיף על אהל עראי הוא:

וגני במיעברא אע"ג דאמרי' בפ' יוה"כ תנו רבנן ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו עובר עד צווארו במים ואינו חושש ותניא נמי שומרי' פירות עוברין עד צוארן במים ואינן חוששין דוקא לעבור ברגליו אבל ע"י מעבורת אסור מפני שמוליך המעבורת על המים שהן כרמלית וגם לומר לגוי אסור שכל שהוא אסור לעשות אסור לומר לגוי וזה ה' עושה ערמה שיעבירנו הגוי:

דף קמ עמוד א[עריכה]

חרדל שלשו מע"ש פי' אבל ללושו בשבת אסור וכ"ש שאסו' לטוחנו בשבת אפי' ע"י שינוי כדאמר'ל קמן בפלפלתא דהתם לא בעי לישה אבל הכא בעי לישה:

ד' קמא ע"א דילמא את לאשויי גומות כל אלה הלכות רבא (באית) כר' יהודא משום דס"ל כוות' כדאמ' לקמן בפ' נוטל ואין הלכה כמותו דקי"ל כר"ש:

דף קמא עמוד ב[עריכה]

נוטל אדם את בנו והאבן בידו. פי' טעם משנתינו הוא שמותר לטלטל המוקצה עם המוכן שהרי המוקצה בעצמו נתיר לפנינו לטלטלו ע"י ככר או תינוק כ"ש לטלטל המוקצה עם המוכן. א"נ י"ל דטעמא דמתני' היא משום דטלטול מן הצד לאו שמי' טלטול וכל כמה דלא מטלטל המוקצה בעינו אלא מטלטל המוכן והמוקצה עליו הו"ל טלטול מן הצד ומש"ה שרי תנא בכל הני לטלטל האבן עם התינוק ועם הכלכלה ועם חבית של יין ותרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין ולשני הטעמים הללו דוקא אם יש לו צורך באותו המוקצה אב בלי צורך אע"ג דטלטול מן הצד לא הוי טלטול או מפני שמטלטלו עם המוכן למה רוצה לטלט' המוקצ' א"ו לא התיר התנא אלא לצורך:

רבא כר' נתן ס"ל פי' אע"ג דרבא גופי' אמר לעיל בפרק המצניע דמודו רבנן לר' נתן באדם מ"מ לא מצינו בפירוש שאמר סברא זו כ"א ר"נ ומש"ה כר"נ ס"ל ולא למעוטי רבנן:

רבא כר"ש ס"ל כו' כתב ריב"ם זצק"ל וגבי כיס שבצואר המת נמי פטור דהוי הוצאה שא"צ לגופה דלהוצאת הכיס א"צ אבל כשתלוי בחי צריך להוציאה לטייל בו הקטן שלא יבכה וצריכה לגופה ואינו נ"ל כלל שהרי הוכחתי לעיל בריש פ' שמנה שרצים דכל מידי דחשיב לעלמא אע"פ שהיא א"צ לו מלאכה הצריכה לגופה היא וכיס נמי חשוב לעלמא והיאך יפטור בזה ר"ש א"ו טעמא דמילתא כדפריש המורה דכיס שהי' תלוי בצוואר לשחק בו אגב מררי מבטל לי' לגבי' ולא חשוב ליה האי שעתא. וזה פתרון נאה דאע"ג דהאי חשוב אגב מררי' מבטל לי' ההיא שעתא והו"ל כאחד מתכריכיו ומו שהמטה חשובה לכ"ע ומפני שהיא תשמיש למה היא בטלה אצל המת ופטור עלי' הה"נ כל תרכיכי המת בטלין אצל המת והכיס עמהן:

תנן נוטל אדםאת בנו והאבן בידו פי' אע"ג דטלטול מן הצד לאו שמי' טלטול אל הי' מתירו התנא בלי שום צורך והכא מה צורך יש לו באותה האבן ישליך האבן ליטול את בנו. א"ו מדשרי ליה ש"מ דטעמא הוי משום דלא נקייט לה איהו ביד' דמאי דנקיט תינוק דבכתיפו לאו כמאן דנקיט לי' איהו דמי ומתרץ לעולם כמאן דנקיט לי' איהו דמי והכא בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו עסקי' שהוא צריך לאותה האבן לגעגעו בה. אבל אע"ג דכמאן (דנקיט) לה איהו דמיא טלטול מן הצד הוא. דלא נקיט האבן לבדה אלא נקיט התינוק והאבן עליו דומיא דכלכלה ואבן בתוכה. אבל גבי הוצאה לרה"ר ליכא למיפטרי' דלא הותר מן הצד אלא בטלטול דרבנן. ולא בהוצאה דאורייתא שאם הוציא אוכלין כגרוגרת ע"ג עשבים אע"פ שאין שיעור בעשבים חייב על האוכלין ואע"פ שלא הי' על ידו ממש. והמורה פירש בתינקו שיש לו גיעגועין על אביו אם לא יטלנו הרי הוא נחלה ולא העמידו טלטול שלא בידים אגב סכנה. ואע"ג דלא סכנת נפשות היא אלא סכנת חולין וא"צ לכל זה. שאע"פ שאין בו שום סכנה הוא מותר כיון שהוא צריך לאבן זו לגעגעו כדדאמרי' לקמן גבי כלכלה ולגבי חבית דלכל מידי דאית לי' צרך התירו טלטול מן הצד:

דף קמב עמוד א[עריכה]

אי הכי מאי אריא אבן אפילו דינר נמי. פי' הניחא אי מוקמית לה בכל תינוק דעלמא ואע"פ שיאן לו געגועין שא"צ לאבן כלל וטעמא משום דלא נקיט לה איהו דמי היינו דשני לו בין אבן לדינר דבאבן א ניחא לי' לאב דלינקטה תינוק ולא ישליכנה אבלדינהר כיון דניחא לי' לאב דלינקטי ואל ישליכנה אסור ומיהא קשיא לרבא דאע"ג דניחא לי' בכיס דלינקטי' כיון דלאו איהו נקיט לי' בידי' לא מצית לחיובי'. אלא אי תיקמה בבן שיש לו געגועין ומשום צורך התירו לו יתירו לו נמי גם הדינר דאע"ג דניחא לי' שיתפשם יפה טלטול מן הצד הוא והיתרוהו לצורך ומהדר דילמא אתי לאתויי בידי' והו"ל טלטול גמור שלא היתירוהו אפילו לצורך:

אמאי תיהוי בסיס לדבר אסור. פי' אין זה דומה למאי דאמרי' אבל במניח נעשה בסיס לדבר אסור דכל מתני' בשוכח מיייר כדבעי' למימר לקמן אלא הפ' אע"ג דהוא טלטול מן הצד שאינו נוגע באבן אלא בכלכלה תיאסר כל הכלכלה בעוד שהאבן בתוכה שלמה יטלטלנה עםהאבן באל צורך ישליך האבן ויטלטלנה וכל זמן שהאבן בתוכ' יהא אסור לטלטל הכלכלה ומוקמה בכלכלה מליאה פירות שאינו יכול להליך האבן מפני הפירות שבה. שאם יטנה להשליך האבן יפלו גם הפירות ופתרון המורה שפירש טעם הפירות משום דעיקרה נעשה בסיס לפירות והילכך אבן מטלטלת אגב כלי שהיא ותר אינו נ"ל דאין כאן שום בסיס כלל דבשוכח מיירי מתני' וטעם ההיתר הוא משום טלטול מן הצד ובלא צורך לא התירו לו והילכך הקשה לי שיטנה וישליך האבן ותירץ לו מפני שהוא מליאה פירות וא"א לו להטותה ושקיל וטרי ומסיק אלא אמר רב חייא בר אשי אמר רב הכא בכלכלה פחותה עסקי' דאבן עצמה נעשית דופן לכלכלה פי' האי דופן כלכלה אינו דומה לדופן קרוי' דהתם קשורה ומהודקת יפה והילכך הואי ההוא אבן כלי אבל הכא לפי שעה הוי דופן לכלכלה ולא הוי כלי שיהא מותר לטלטל הבלי צורך כגון מחמה לצל אלא לצורך כגון שהיא מליאה פירות או אע"פ שאינה מלאה פירות רוצה להבאי פירות וכדי לא יפלו הפירות הוא צריך לאותה האבן ומפני שהוא טלטו מן הצד התירו אותו לצורך ונ"ל שכ זה הוא בשוכח אבל במניח נעשית הכלכלכה בסיס דבר האסור ואסור לטלטל הכלכלה ואע"פ שיש בתוכה פירות שהוא עצמה נעשית מוקצה בעבור האבן ואפילו ר"ש מודה בזה דכיון שהאבן מוקצה גם הכלכלה נעשית מוקצה כיון שהניחה שם ע"ד לעמוד שם בשבת אבל ודאי אם נפלה משם האבן בשבת הויא פלוגתא דר' יהודא ור"ש דר' יהודא סבר מיגו דאיתקצאי האי כלכלה ביה"ש איתקצאי לכולי יומא ור"ש האי סברא לית לי' וכי היכא דכולה מתני' מיירי בשוכח כדמוקמי' לקמן באבן שע"ה החבית ובמעות שעל הכר הה"נ מתוקמא האי והאי דלא פרשו הכי אלא במניח כדפי' לקמן מפני שסתם אבן אינה חשובה לו להצניעה בכלכלה כמו מעות שעל הכר או אבן שע"פ החבית שהיא חשובה לכסות החבית אבל מיהו מדסיפא בשוכח רישא נמי בשוכח כיון שביארתי דבמניח נעשית הכלכלה בסיס לדבר האסור ואע"פ שיש בתוכה פירות אסור לטלטלה א"כ מ שכתבתי ב"פ כירה במהדורא תנינא גבי מיכני דתנן שאם אינה נשמטת גורר אותה בשבת אע"פ שיש בתוכה מעות ותליתי ה דכיון דכלי אחר היא עם השידה הו"ל כאלו הוי המעות בתוך השידה ומפני שיש בשידה כלים התרנו לטלטל הדומיא דכלכלה והאבן בתוכה שאם יש בה פירות מותר לטלטלה עם האבן אין הדבר כן שאם הניח המעות בתוך השדה אע"פ שיש בתוכה הרבה כלים אסור לטלטלה דכל השחדה נעשית בסיס לדבר האסור ' אלא כך נ"ל פירושה כל זמן שהמוכני נשמטת מן השידה היא כלי בפני עצמה ואם יש בה מעות אסור לטלטל השנעשית המוכני בסיס להן. אבל אם אינה נשמטת היא כלי אחד עם התיבה וכשגוררה כאלו גורר התיבה הוא ולפיכך מותר שהשידה לא נעשית בסיס למעות שתיאסר שבודאי אלו הי' משים המעות בתוך השידה היתה נאסרת כל השידה אבל עתה ששם אותה במוכני לא נאסרה השידה וכיון שא"א לגרור השידה ע"י המוכני מותר לגרור המוכני בשבת אע"פ שהמעות עלי' שכל הטלטו' הזה אינו אלא בעבור השידה והשידה לא נאסרה אבל כשהיא נשמטת אע"פ שלצורך השידה גוררין אותה כאלו היא מופרדת ממנה חשבי' לה ואסור לטלטלה:

דתנן סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה כו'. אי קשיא אמאי לא אייתי רישא דתני' סאה של תרומה שנפלה למאה ואחד הגביה ונפלה מקום אחר ר"א אומר מדמע כתרומה ודאי וחכ"א אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון אלמא דס"ל לר"א תרומה בעינה מחתה. תשובה התם הוהו אמרי' דטעמא מושם דהגביה ואמר זו תהא התרומה שנפלה משום הכי מדמעת כתרומת ודאי אבל כ"ז שהיא מעורבת עם החולין דומיא דמתני' לא אמרינן להכי אייתי הך סיפא דאע"ג שהיא מעורבת קסבר תרומה בעינה מחתה:

רשב"א אומר נותן עיני' מצד זה ואוכל מצד זה. קשיא לי טובא דהאי בטבל גמור נמי אמרי' נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה. כדאמרי' בחולין בפ"ק על ר"מ שאכלם עלה של ירק בבית שאן ודילמא נותן עיניו מצד זה ואוכל מצד זה הוי ולא תימא דוקא במעשר ירק מדרבנן הוא דאמרי' הכי אבל במעשר דגם דאורייתא לא. דהא תנאי בפ"ח דתוספת דמאי הקורא שם לשולי החבית לא ישתה מפי' לפי' לא ישתה משולי' מפני שהמשקין מעורבין אבל הקורא שם לפום מגורה אוכל מפי' לפיה אוכל משילי' אלמא אף במעשר תירוש ודגם דמדאורייתא נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה. ולא תימא דוקא דיעבד דהא הקורא קתני' אבל לכתחלה לא דהא תנן בפ"ג דתרומות האומר תרומה הכרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר זה בתוכו. ר"ש אומר קרא השם וח"א עד שיאמר בצפונו או בדרומו אלמא כל היכי דמסמן לי' מקום שרי. ול"פ אלא כשאמר בתוכו ועד שיאמר לכתחל' ושמע וכיון דלגבי טבל גמור אשכחן דנותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה אמאי תנן אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט ואצ"ל בשבת ונימא כיון דיכול ליתן עיניו בצד זה וליכול בצד זה כמתוקן דמי ונגבי' בשבת תרומה ומעשר כדשריר' יהודא להעלות את המדומע משום האי טעמא ותו ר' יהודא אמאי פליגי בהעלאת המדומע בלחוד. ליפלוג נמי בהגבהת תרומה ומעשרות ולישר' להו להגביהן ותו אמאי תנן לעיל ב"פ מפנין את הדמאי אבל לא את הטבל ולא מעשר שני והקדש שנפדו ומקשי' בדמאי. והא לא חזי לי' ומתרץ כיון דאי בעי מפקר להו ניכסי' והוי עני וחזי ליה. ומה צורך לכל זה הדוחק הטבל בעצמו נפנה מיגו דיא בעי מצי מתקן לי' דנותן עיניו בצד זה ומטלטל מצד זה. וגם מעשר שני והקדש נמי נפנה מתוך שיכול לומר יהא מחולל על המעות שיש לו. כדאמרי' בלוקח יין מבין הכותים בפ"ק דחולין ותו אמאי אמרי' בפ' כירה טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן. ומה צורך לומר שאם עבר והלא בלא עבירה יכול לתקנו ליתן עיניו בצד זה וליכול מצד זה ונ"ל דאע"ג דאמרי' נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה דוקא בחול אבל לא בשבת. דאע"ג דבלא שום מעשה יכול לתקנם באמירה בעלמא אסור לתקן את הטבל בשבת ע"י אמירה דכיון דמתקן הוא מה לי באמירה מה לי ע"י מעשה. ודייקא נמי דאפילו האמירה אסורה בשבת מדתנן בפ' בתרא דדדמאי המזמין את חבירו שיאכל אצלי והיא אינו מאמינו על המעשרות אומר בע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו זה שעשיתי מעשר עשוי תרומה מעשר עליו ומעשר שני בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות אלמא דוקא מערב שבת מותר לומר כן. אבל בשבת אסור שאפי' בדיבור בעלמא אסור לתקן בשבת. והא דתנן התם בסיפא מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס ה"ז מעשר ושאר מעשר סוך לו זה שעשיתי מעשר עשוי תרומה מעשר עליו ומעשר ב' בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות דמשמע שבשבת הוא אומר כן מדקתני מזגו לו את הכוס אומר כו' דלבתר דמזגו לו את הכוס בשבת הוא אומר כן האו ליתא דכי היכי דברישא תני אומר מע"ש וא בשבת דה"נ סיפא מע"ש הוא והאי דתני מזגו לאו דוקא אלא כלומר כשימזגו לו את הכוס אומר (מהיום) ע"ש מה שאני עתיד לשייר מחר בשולי הכוס הרי הוא מעשר כו' ומשום דפריש ברישא אומר מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר לא איצטריך למיתניי' בסיפ' בפירו' ובוודאי דהכי מיפרש' ולעול' אסור לומר בשבת שום דיבור שעל ידו יתקן טבלו והכי תנן ב"פ בכל מערבין ועוד אמר ר' יהודא מתנה אדם על הכלכלה ביו"ט הראשון ואוכלה בשני היו לפניו שתי כלכלות של טבל אומר אם היום חול תהא זו תרומה על זו. ואם היום קודש אין בדברי כלום וקורא עליו שם ומניחה ולמחר הוא אומר אם היום חול תהא זו תרומה על זו ואם היום קודש אין בדברי כלום וקורא עלי' שם ואוכלה אלמא אפילו הדיבור בעלמא שהרי שתי כלכלות היו ולא הי' צריך להפריש אסור לאומרו ביו"ט כיון שבדיבור זה מתקן טבלו. והילכך אין שום תקנה לתקן את הטבל בשבת. ואי אמרת נהי אדאפילו אמירה אסורה בשבת כי גמר תיקוני' בההיא אמירה אבל יאמר בשבת שנים שאני עתיד להפריש למוצאי שבת הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון. תשעה מעשר שני וניססמוך אברירה ונטלטל הטבל בשבת כדאמרי' גבי לוקח יין מבין הכותים ואמאי אמרי' אין מפנין את הטבל תשובה גם זה אסור לומר בשבת והאי תנן גבי הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש כו' דוקא מע"ש הוא מותר לו לומר כן אב בשבת אסור לו לומר שום אמירה ואע"פ שגמר התיקון תלוי בהפרשת מוצאי שבת דהא סמכי' אברירה ואמרי' דלהני קרא שם ונמצא שתיקן בשבת ותדע דהאי אומר שני לוגין מע"ש הוא דהא בפ' המזמן תנינן לה וכבר תני ברישא אומר מערב שבת א"כ כל הני אומר דתנן בההוא פירקא מע"ש הן. אבל לעילם לומר בשבת אסור הוא. ואי קשיא כיון דהאי אומר דיין הכותים מע"ש הוא. א"כ מאי מוורתלהפריש בשבת כדתנן ברישא פירקא אומר מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר אלמא כל הכיא דאמר מע"ש מותר להפריש בשבת. והכא נמי אי מע"ש אמר יפריש בשבת ואמאי תניא אמרו לו שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע כשישתה יפריש קודם שישתה ותו ליכא למיחש לבקיעת הנוד. א"ו האמירה בשבת היתה ומש"ה אסור להפריש בשבת שנמצא גומר הכל בשבת והדר קושיין לדוכתא תשובה לעולם כל אמירה בשבת אסורה והאי אומר דיין כותים מערב שבת הוא ומאי דקשיא לך א"כ יפריש בשבת כדתני ברישא לאו קושיא שחילוק יש בין הדמאי ובין הוודאי שהדמאי א"צ להפריש אלא תרומת מעשר בלבד מפני שהוא אסורה לזרים אבל מעשר ראשון הוא שלו שאומר לו הבא ראי' שלא נתעשר וטול כדפרישית בפ"ק דחולין והילכך כיון שא"צ להפריש המעשרות כ"א לוגמא הראשונה שבוצע וכל שאר המעשרות מסומנים מאיליהן אחרי' מותר לבוצעה ומניחה ואינה אוכלה והשאר ניתקן מעלי' וכיון דמע"ש אמר כן נמצא שבשבת לא עשה כלום אבל בטבל גמור הוא צריך להפריש המעשרות והתרומה וליתן לבעליהן והילכך אע"פ שמערב שבת אמר מה שאני עתיד להפריש אסור להפריש המעשרות למחר שנראה שהוא מתקן הטבל בשבת ומפני זה הוא צריך לומר מה שאני עתיד להפריש למוצאי שבת ואיכא למיחש לבקיעת הנוד תדע דהכי הוא דתנן בההוא פירקא היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבית המדרש או בשדה אומר שני תאנים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני היו דמאי אומר מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו. זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו מעשר שני בצפונו או בדרומו. ומחולל על המעות. פי' היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבה"כ או בשדה ואינו יכול לילך לביתו ולעשרם וצריך ליכל מהן בשבת אומר מע"ש שני תאנים שאני עתיד להפריש כו' פי' האי להפריש למוצאי שבת הוא ואל בשבת מדתני בסיפא בהיו של דמאי מה שאני עיתיד להפריש למחר וברישא לא תני למחר ש"מ להפריש דרישא לוצאי שבת הוא ואתא תנא לפלוגי ולמימר דבטבל גמור אינו יכול לומר להפריש למחר ובדמאי יכול לומר מה שאני עתיד להפריש למחר וזו טעם הדבר בטבל גמור שהוא צריך להפריש התררומה והמעשרות ולא די לו בהפרשת האחת שהוא חייב ליתנם ללוי אם יפריש המעשר בשבת הו"ל מתקן גמור אבל הדמאי שבאחת די לו וא"צ להפריש המעשרות התיר לו להפריש לחר מפני שאינו נוטל אלא אחת. ונראה כי הוא נוטלה לאוכלה ואח"כ נמלך עלה ומניחה ולעולם כל אמירה אסורה בשבת ומש"ה אין מגביהין תרומה ומעשרות ואין מפנין את הטבל וכי היכי דאמירה דמעשר אסורה בשבת הה"נ הלול דמעשר והקדש אסורה בשבת ואע"פ שבדיבור בעלמא יכול לחללם ולומר הרי הן מחוללין על המעות שבבית שכיון שבאותו הדיבור נתקנו הו"ל מתקן בשבת והאי דתני חילול גבי יין כותים מע"ש הוא או בשבת ששום תיקון אסור לעשות בשבת או ביו"ט ומש"ה אין מטלטלין מעשר שני והקדש שלא נפדו ואע"פ שכל תיקון דטבל הוא אסור בשבת ואפילו ע"י אמירה הכא במדומע פליגי רבנן ורשב"א דרשב"א סבר יכול הו' גבי מדומע ליתן עיניו בצד זה וליכל מצד זה בשבת דכיון דבטלה התרומה בא' ומאה חולין גמורין היא ומשום גזל כהן אמרו חכמים דצריך להרים ואסרו לו לאכול מאותם החולין עד שירים הילכך אע"ג דלגבי טבל או דמאי אסור בשבת ליתן עיניו בצד זה וליכל בצד זה משום דהוי מתקן בשבת הכא שרי ורבנן פליגי עלי' ואמרו כיון דאסרו אותו חכמים ליכול עד שירים אם יתן עיניו בצד זה ויאכל בצד זה הו"ל מתקן בשבת וכ"ש שאסרו להרים. ורשב"א היה מתיר ליתן עיניו בצד זה ולכול בצד זה שאינו ע"י מעשה אבל להרים שהיא מעשה בידים היה אוסר ואע"פ שהמדומע קל ור' יהודא ס"ל כרשב"א בנותן עיניו מצד זה וכיון שזה מותר הי' מתיר להעלות, דכמתוקן דמי כיון שיכול ליתן עיניו בצד זה וליכול בצד זה:

דף קמב עמוד ב[עריכה]

מאן תנא דכל היכא דאיכא התירא ואיסורא כו' עד רשב"ג היא פי' דאילו ת"ק אליבא דב"ה שרי למישקל פסולת שהן צרורות והן מוקצין כמו האבן משום דקסבר דלא נאסר לטלטל אבן ויוצא בה אלא כשהיא בעינה אבל כשהיא מעורבת עםה האוכל וא"א לו ליכל אם לא יבדיל זה מזה מותר לטלטלו והכא נמי לא איפשר למשתי עד דשקיל לאבן:

ה"נ כיון דאי בעי למישקל לא מישתקיל לי' עד דשקיל לה לאבן כפסולת מרובה (על האוכל) דמי כך מצאתי גירסא זו כתיבה בכ הספרים ונ"ל שהיא גירסא דיוקא ואין צורך לשבשה כדמשבש לה המורה וה"פ הרי גם רשב"ג מודה שכשהאוכל מרובה שנוטל הפסולת וה"נ מרובה היא החבית מן האבן והילכך מטלטל האבן ותירץ כיון דאי בעי למישקל מן היין לא מצי עד דשקיל לאבן מפני שהוא מכסה את כל פי החבית או דמיא לכלכלה מליאה פירות דמצי למישקל אוכל באל טלטול הפסולת כפסולת מרובה על האוכל דמי ולא מצי למישקל האבן שהיא הפסולת:

דף קמג עמוד א[עריכה]

מעבירין מעל גבי השלחן קליפין ועצמות פי' המורה קליפי אגוזים ואינו נ"ל דהא אוקימנא לה כר"ש ובע"כ בקליפין הראויין לבהמה מיירי כדתני סיפא שיער של אפונין ושל עדשים ומוקמינן לה כר"ש וקשיא לי כיון דתנא ליה רישא מה צורך עוד לשנות שיער של אפונין אי למיסתמי' כבית הלל פשיטא דבב"ש במקום ב"ה אניה משנה ויש לומר דסיפא אתית לפרושי רישא דמה קליפין מעבירין הראויין לבהמה:

דף קמד עמוד א[עריכה]

סוחטין בפגיעין ובפרישין ובעוזרדין פי' כיון שאין דרך העולם לסוחטן אע"פ שהוא מתכוין להוציא מימיהן מותר כי היכי דאשכחן במוצץ מציצות ובבורר יד על יד שאע"פ שהמוצץ הוא תולדה דדש והבורר היא מלאכה ע"י שינוי הותרו והה"נ הסחיטה אע"פ שהיא תולדה דמפרק ע"י שינוי הותר' וכיון שאין דרך בני העולם לסוחטן אין לך שינוי גדול מזה:

דף קמד עמוד ב[עריכה]

ר' יעקב אומר מוהל הרי הוא משקה ומה טעם אמרו מוהל היוצא לכתחלה טהור לפי שאינו רוצה בקיומו פ' כל מוהל היוצא מן הזתים אפי' קודם שיטחון אותם בבית הבד שיתחיל שמנו לצאת הוא חשוב משקה כשמן להכשיר את הזרעים שהשמן הוא אחד משבעה משקין ההמכשירי כדתנן בפ"ב דמכשירין ז' משקי הן והשמן הוא אחד מהן והשתא קאמר ר' יעקב שכמו שהשמן חשוב משקה להכשיר כך המוהל נמי כחשיב מקשה להכשיר את הזרעים ומה טע אמרו מוהל היוצא בתחל' טהור שאמרו בוצרין בטהר' ומוסקין בטומא' שהיין הזב מן הענבי' בשע' בבציר' חשוב משק' ומכשיר והילכ' צריך שיבצור בכלי' טהורים שלא יטמאו הענבים אבל הזתים מוסק אותם בכלים טמאים שהמוהל שלהם אינו חשוב משקה להכשיר את הזתים לפי שאינו רוצה בקיומו כלומר לא מפני שהמוהל אינו חשוב משקה אלא מפני שאינו רוצה בקיומו דלא חשיב לי' מידי בעבור זה אותו המוהל שהוא יוצא בעת המסיקה קודם שישהו במעטן טהרו שאין אדם חפץ בו אב מוהל היוצא מן המעטן כשנדחקין הזתים זה עם זה ומתחממין יוצא מהם מוהל והוא קרוב לשמן אותו המוהל ודאי מכשיר את הזרעים שבאותו המוהל רוצים בקיומו שהוא מתוק ואוכלין אותו כשמן ואע"פ שאין בו שמן הוא חשוב משקה שלעולם אין השמן אלא ע"י טחינה ואפ"ה הוא חשיב משקה מפנ י שיוצא צלול ומתוק והוא קרוב לשמן ר"ש אומר אין מוהל משקה ומה טעם אמרו מוהל היוצא מעקל בית הבד טמא לפי שא"א לו בלי לחלוחי שמן פי' ס"ל לר"ש דמוהל שאין בו שמן כגון אותו שהוא יוצא מן המעטן אינו חשוב משקה ואע"פ שהוא רוצה בקיומו מיד ידהוי אתותים ורימונים ותפוחים שאע"פ שהוא רוצה בקיום המשקה שלהן אינו מכשיר דדוקא שבעה משקין שמנו חכמים מכשירין ותו לא ומה טעם אמרו מוהל היוצא מעקל בית הבד טמא שאמרו חכמים במכשירין מי החלב כחלב והמוהל כשמן לפי שא"א לו בלי לחלוחי שמן ודוקא מוהל היוצא מעיקל בית הבד מכשיר שכיון שנסחטו הזתים ויצא שמנן המוהל היוצא לאחר מכן א"א שלא יהיו בו לחלוחי שמן מעורב ומש"ה מכשיר אבל מוהל מן המעטן שעדיין לא נטחנו הזתים והוא מוהל לבדו אינו חשוב משקה ואינו מכשיר מאי בינייהו איכא ביננייהו דאזיל בתר איללא פי' כבר ר' יעקב מודה בשמן היוצא לכתחלה קודם שישימים במעטן שאינו מכשיר ומפני זה מוסקין בטומאה ור"ש מודה במוהל היוצא מעקל בית הבד שהוא מכשיר שא"א לו בלא לחלוחי שמן א"כ באיזה מוהל פליגי דר' יעקב אומר הרי הוא משקה ור"ש אומר אינו משקה איכא בינייהו מוהל היוצא מן המעטן כשישהו שם הזתים להתחמם שהוא הולך מחמת שנדחקים הזתים ומתחממין והוא קרוב להיות מתוק כשמן וקי"ל שאין לחלוחי שמן מעורב בו דלר' יעקב חשוב משקה. ולר"ש לאו חשוב משקה והה"נ פליגי ר"ש ור"מ בפ' בתרא דמכשירין דתנן התם מי החלב כחלב והמוהל כשמן שיאן המוהל יוצא מידי שמן דברי ר"ש ר"מ אמר אע"פ שאין בו שמן פי' ר"ש סבר דוקא מוהל היוצא מעקל בית הבד הוא כשמן לפי שא"א לו בלא לחלוחי שמן אבל מוהל שמן היוצא מן המעטן שאין בו לחלוחי שמן טהור שאין המוהל חשיב משקה ור"מ אמר אע"פ שאין בו שמן כגון זה שיוצא מן המעטן חשוב משקה כשמן ואתיא דר' מאיר כר' יעקב והכי תניא בתוספתא ר"ש אומר מוהל מי פירות הוא חוץ מן היוצא מעקל בית הבד ר"מ אומר כל מוהל משקה חוץ ממוהל זתים שלא נגמרה מלאכתן פי' ר"ש סבר כל מוהל חשוב כשאר מי פירות שאינן מכשירין חוץ מן היוצא מעקל בית הבד שלחלוחי שמן מעורבין בו ור"מ אומר כל מוהל חשוב משקה חוץ ממוהל היוצא מן הזתים שלא נגמרה מלאכתן שלא נתבשלו עדיין שאפילו אם תטחנם בבית הבד אין היוצא מהן שמן אותו המוהל ודאי חשוב כמי פירות אב כל זמן שיש שמן בזתים כל מוהל היוצא מהן חשוב משקה כשמן ומדקאמר ר' יעקב ומה טעם אמרו מוהל היוצא לכתחלה טהור לפי שאינו רצה בקיומו יש לדקדק טעמא דאינו רוצה בקיומו דמסתמא אפקורי מפקר ליה הא גלי דעתי' דניחא לי' בגוי' חשוב הוא משקה להכשיר וזהו מאי דאמרינן בהילכתן לקמן המפלע בזתים ידים מסואבות הוכשרו פי' משום דניחא לי' במוהל היוצא מהן או שיתרככו הזתים באותו מוהל ויהיו לאכילה או מושם שיוצא אותו המוהל שהוא מר ויהיהו הזתים מתוקים לאחר שיצא או תו המר ודמי האי למאי דתנן בפ"ק דמכשירין ומייתינן לה בכריתות בפ' אמרו לו הממתק את הכרישה והסוחט שערו בכסותו ר' יוסי אומר היוצאין בכי יותן ואת שבו אינם בכי יתן' מפני שהוא מתכוין שיצאו מכולו פי' הכרישה היא מציאת מים וממתק אותה כדי שילאו מימי' ויאכלאותה וכן הסוחט את שערו שהוא מלא מים וכורך ראשו בכסותו ווסוחט המים ומוציאן אע"פ שאינו חפץ באותם המים לבד שמתכוין להוציאם מחשבה הויא ואותם המים היוצאים לחוץ אם נפלו עם הזרעים הוכשרו אבל המים שנשארו בתוך הכרישה או בשערו אע"פ שסחטן מצד זה לצד זה כל זמן שלא יצאו אינן בכי יותן מ"מ היוצאין הן בכי יותן ואמרי' התם אמר שמואל וכרישה עצמה הוכשרה מ"ט בשעת כרישתן ממנה הכשירוה וה"נ כשפוצע אלא הזתים כיון שהוא מתכוין להוציא המוהל שלהן חשוב הוא משקה להכשיר ובשעה שפורש מן הזתים הוכשרו אלמא אפי' המוהל היוצא מן הזתים קודם כניסתן למעטן חשוב משקה להכשרי את הזרעים אם יש בו רצון אבל מסתמא אין בו רצון עד שיחשב עליו ומש"ה מוסקין בטומאה דמסתמא אינו רוצה בקיומו:

אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדםעז לתוך הקדרה כו' פי' אע"ג דאמרי עז העומד' לחלב' שהאי מוקצה חלבה מוכן האו שכיון שיכול לחולבה לתוך הקדרה אין לך מוכן גדול ממנו אבל מיהו העז היא מוקצה שכיון שהוא עומדת ליחלב הסיר דעתו מלשוחטה ודמיא לתמרי דעיסקא ולפירות שבאוצר שפירות יפים הם אלא מפני שהסיר דעתו מהם הוי מוקצה גם זו העז נמי כיון שהסיח דעתו ממנו נעשית מוקצה וחלבה לא דמי לביצה של תרנגולת העומדת לגדל ביצים שהיא אסורה משום דביצה לא עבידא דאתיא בכל יומא וכי מתילדא הו"ל נולד אבל החלב דעביד דאתי בכל יומא דעתי' עלוי' דומי לנהרות המושכין וממעיינות הנובעין דאמרן לעיל בפ' כל כתבי הקודש שהן מכנין משום דעבידי דאתי וכן נמי צואה של קטן אי נמי י"ל דרב חסדא מדברי שמואל יליף ושמואל ס"ל כר"ש דל"ל מוקצה כדאמרי' בריש מסכתין ובשלהי מסכתי וראיתי ששמעמידי דברי רב חסדא דוקא ביו"ט ולא בשבת ואין זה כלום דהשתא אשכול של ענבי דסחיטתו הויא מלאכה מן התורה מותר בשבת חליבת העז דלא הוי אלא מדרבנן כדאמרן לעיל בפ' המצניע שאין דיש האלא בגידולי קרקע לא ע"ש דשרי בשבת עיין בריש יו"ט במהדור' תליתאה ועיין בפסקיי:

שם טמא מת שסחט זתים וענבים כביצה מכוונת טהור פי' בפ' כל שעה פליגי אמוראי חד אמר משקין מיפקד פקידי ואם ניטמאו הענבים לא ניטמאו משקין שבתוכן וחד אמר משקין מיבלע בליעי אם נטמאו הענבים ניטמו משקין שבתוכן. מ"ד מיפקד פקידי אע"פ שהוכשרו הענבים שכשנגע בהן טמא מת ניטמאו המשקה שבתכן לא ניטמאו והילכך משקה היוצא מהן טהור שמשעה שיוצאת טיפ ההראשונה נתמעטו מכביצה ואין כח באוכל לטמא המשקה בפחות מכביצה ובלבד שיזהר שלא יגע במקום המשקה שהמשקה מקבל טומאה בכל שהוא ומטמא בכל זשהו אום היה זבוזבה אפילו גרגר יחידי שכיון שיוצאת טיפה הראשונה ניטמאת במשא אע"פ שלא נגע בה ומ"ד מיבלע בליעי מוקי לה בענבי' שלא הוכשרו ואימ' מיתכשרי לכי סחי' להו לכי סחי' להו בצר לי' שיעורי' פי' אין אולכ ראוי לקבל הכשר עד שיהא בוכביצה כשיעור טומאתו שכמו שבפחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא כדפרישית לעיל בה' המצניע, כך אינו מקבל הכשר ואע"ג דלקבל טומאה מקבל טומאה מדרבנן כדתנאי בסיפרא אהכשר לא אחמור רבנן אלא אוקמוה אדין תורה שכ'ז שאי בו כביצה אינו מקבל הכשר מן התורה ויפה מוכיח מיכן רבנו תם זצוק"ל שאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מ התורה שאם הי' מקבל טומאה היה מקבל הכשר וכמו שאינו מקבל הכשר כך אינו מקבל טומאה:

דף קמה עמוד א[עריכה]

חמחליק בענבים לא הוכשרו ר' יהודא אומר הוכשרו פי' המורה נחתום המחלק פני ככרותיו בענבים וקשיא לי' תיפוק לי דהוכשרו הככרות משעת לישה ודוחק נ"ל לפרש כגון שנילושו במי פירות שהי' לו לפרש אלא בפ"ק דמעשרות עיגול נקט ברישא דתנן התם העיגול משיחליקנו מחליקין בתאנים ובענבים של טבל ור' יהודא אוסר המחלקי בענבים לא הוכשר ר' יהודא אומר הוכשר הנה רישא מיירי בעיגול של דבלה ובסיפא נמי בעיגול של דבלה מיירי שעדיין לא הוכשר לקבל טומאה ועכשיו כשמחליקו בענבים ביין היוצא מהן לת"ק לא חשבי משקה ולר' יהודא חשיב משקה ואזדו לטעמייהו כי היכי דפליגו ברישא לגבי טבל פליגי נמי בסיפא גבי הכשר והאי דקרי לי המשקה ההולך לאיבוד מפני שכשסוחט האשכול על העיגול זב ויורד המשקה מיכן ומיכן ונופל לארץ והדר מסיק דלאו לאיבוד אזיל שהרי מחליק בו העיגול אלא במשקה העומד לצחצחו קמיפלגי:

סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אי קשיא נהי דאוכל הוי מ"מ הרי מפרק אוכל מתוך פסולת ומ"ש מדש חטים שמפרק אותם מתוך השבולת תשובה כל הענבים כמות שהן חזי לאכילה ואין בהן פסולת הילכך אע"ג דסחיט להו ומפיק מנייהו פסולת כיון דההיא משקה אוכלא הוי הו"ל כאוכלא דאפרית כאדם הפורס את ככרו אבל ודאי כי בעי להו למשקה אין כל הענבים ראויות לשתי' הילכך הוו חולדה דדש שאין כל השבלים ראויות לאכילה:

אבל לא לתוך הקערה פירש המורה דזמנין דלמשקה קאי. ואע"ג דבקטרה לא שתי אינשי לא מוכחא מילתא ואיכא איסורא ואינו נ"ל אלא אע"ג דמוכחא מילתא דא בעי לה לשתיי' אלא לערות התבשיל מתוך הקדרה עליו הי' אוסר דעד כאן לא שרא אלא משקה הבא לאוכל שלעולם לא עמד המשקה בעינו אבל לתוך הקערה שעמד המשקה בעינו לר' היה מתיר וה"ה לתוך הקדרה אם היתה ריקנית ולפי זה הפתרון נוכל לומר דאית ליה לשמואל טעמא דאמרי' בגבי ביצה שנולדה ביו"ט גזירה משום משקין ששזבו דאע"ג דביצה אוכלא היא הנהי משקין שזבו אסורין ואע"ג דלאכילה קא בעי להו כיון דעמדו בעינם דבר חדש נינהו ואסור משום סוחט והה"נ הביצה כיון דדבר חדש הוא איתא לאחלופי במשקין שזבו אבל לפי פתרון המורה משמע דכל זמן דבעי להו לאכילה מותרין ולית לי' לשמואל ההיא גזירה גבי ביצה:

וכן תנא דבי מנשיא אינו חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד נ"ל דל"פ הא אדרבי יוחנן דהאי לא מיירי אלא במשקין הנסחטין מן הפירות ששום משקה מהן אינו חשוב אלא היוצא מן הזתים מן הענבים אבל כבשין שבלעו משקה חשוב אע"ג דמעלמא קא אתי חייב חטאת הוא דל"ש משקה דאתי מעלמא למשקה היוצא מגופו וכל היכא דפלגי רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן אבל אשכול לתוך הקדרה השוו רב ושמואל בדבר זה שמותר לשוחטו ור' יוחנן לא פלגי עלייהו דלא איתמר ר' יוחנן אלא למימי הן כדבעי' לי' למשקה בעינא אבל במשקה הבא לאוכל לא פליג הילכך הילכתא כוותייהו:

דף קמה עמוד ב[עריכה]

חלות דבש שריסקן כו' דוקא בריסקן פליגי דתו לא גזרינן דילמא אתי למיסחט דאפילו אי סחיט להו ליכא חיוב חטאת כדאמרן בפ"ק אבל אם ריסקן מודו לת"ק דאסירי ות"ק אפילו ריסקן אסר שאם סוחט אותן איכא חיוב חטאת והכי אשכחן דפליגי בשום ובוסר ומלילות ר' ישמעאל ור"ע בפ"ק ואי קשיא מ"ש שום ומלילות מפגיעין וכרישין וי"ל דשום ומלילות דרך בני אדם להוציא מימיהן ודמי לרימונים וכל שדרכו בכך אסור כגון תפוחים שמוציאים מהן יין וכן הלימוני חדשים שסוחטין אותם למימיהם כל הני אסירי מדרבנן ולכתוש שומן שלא להוציא מימיהן אלא לערב בהן חומץ או מים או שמן אסור ואינן דומין לפלפלין דשרינן בפ' תולין בקתא דסכינא דהתם אע"ג דאסורי משום טוחן כדכתבית בפ' כלל גדול ע"י שינוי שרי דהוי כמפרק אוכלין וה"נ אם רוצה לפזר שחיקתו של שומים על התבשיל שרי ע"י שינוי אבל לערב בתוכן חומץ זה הוא כעין לישה ואסור לעשותו בשבת כדאמרן בפ' תולין חרדל שלשו מערב שבת ושחלים ושומין שריסקן מערב שבת ובשבת אסירי דמיחזי כי לש:

וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת פי' מדיחין אין אבל שורין לא ולא דמי לתבלין דתנן בפ' כירה אבל נותן הוא לתוך הקערה דהתם שרייהן לא הוי גמר מלאכתן אבל הני שהן מלוחין שרייתן והא גמר מלאכתן:

דף קמו עמוד א[עריכה]

שובר אם את החבית ליכל ממנה גרוגרת פי' אע"ג דקי"ל כל המקלקלין פטורין וכל פטורי שבת הוי פטור אבל אסור הנ"מ כשאין לו צורך באותו הקלקול אבל הכא שעושה הקילקול בעבור צורך הגרוגרת מותר הוא:

דף קמו עמוד ב[עריכה]

הלכה כר' יאשי' ומאי דאמרן לעיל בפ' תולין דשקיל ברא דחומא בהערמה י"ל דס"ל כרב דאסר וי"ל בכל מידי אסר רב אפי' בברא דתומא ומאי דקשיא לי במה"ק מנוקבין נקב ישן י"ל שאין סותמין אותו אלא מוציא כל היין משם שאין צריך לסותמו עיין בפסקיי:

איכא בינייהו דקטים ומנח פי' ורב אשי דאמר גזירה שמא יקטום בבא לשאול קאמר שאין אנו מתירין לו גזירה שמא יקטום אבל דקטים ומנח ובא לישאל בכה"ג שרינן לי' דליכא למיגזר שמא יקטום:

דף קמז עמוד א[עריכה]

היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו בין כתפיו בשבת חייב חטאת נ"ל דדידן נמי אע"ג דאית בה פתילין שמכניסן בצווארו אם קיפלה על כתפיו חייב חטאת הוא שהפתילין לא מעלין ולא מורידין שאינן עשוין אלא שלא תפול מעל כתפיו ואם קיפלה על כתפיו אין זה דרך מלבוש ומשוי הוא:

מה מי טבריא חמץ או מי מערה חמין פי שחיממן באור מערב שבת ומש"ה תני הרוחץ דיעבד אין לכתחלה לא. דאלו חמי טבריא אפי' לכתחלה נמי כדאמרן לעיל בפ' שמנה שרצים רוחצין בחמי טבריא ובפ' כירה נמי אמרן ראו שאין הדבר עומד התירו להן חמי טבריא ומפני שהן מי מערה חמי האור מש"ה דייק מכלל דלהשתטף כל גופו אפי' לכתחלה שפיר דמי ומוקמה כר"ש דשרי להשתטף בחמין ורבינו יצחק מפא"ס זצוק"ל מפרש שמי מערה הן חמין משום דמרבעא ומטללא ומשום דילמא אתי לידי זיעה ואינו נ"ל שיהו אסורין מי מערה יותר מחמי טבריא וגם הזיעה בחמי טבריא מותרת היא דהשתא הרחיצה מותרת כ"ש הזיעה וגם לא היינו צריכים להעמיד מתני' כר"ש דר' יהודא דאמר לא אסר אלא בחמי האור אבל בצונן לא ואע"פ שהן חמין מאליהן ואי קשיא כיון דסתם מתני' מוקמי' כר"ש היכי פסק ר' יוחנן הלכה כר' יהודא בפ' כירה י"ל דר' יוחנן לא דייק האי דיוקא אלא אמר לך שטיפה נמי בכלל רחיצה היא:

דף קמז עמוד ב[עריכה]

ר' שמעון אומר מסתפג אדם באלנטית ומביאה בידו לתוך ביתו אי קשיא והא הכא רישא דקתני' הרוחץ מכלל דלהשתטף מותר סתם כר' שמעון וסיפא דלא יביאננה בידו סתם כרבנן דפליגי עלי' דר' שמעון ואמאי לא אקשי תלמודא הכא. ותירץ. רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי כדאקשי ותירץ בריש מסכת שבועות תשובה התם דרישא וסיפא הוא פלוגתא דר' עקיבא ור' ישמעאל דר"ע אית לי' בשבועות שתים שהן ארבע ור"י ל"ל ובידועת הטומא' ר"ע ל"ל ור"י אית לי' משום הכי איצטריך לי' למימר רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי אבל הכא דברישא פליג ר' יהודא על ר"ש ובסיפא פליגי עלי' רבנן י"ל כולה מתני' רבנן היא ובשיטוף ס"ל כר"ש:

אמר רבב"ח א"ר יוחנן לפופי ינוקא בשבת שפיר דמי פי' דר' יוחןנ אתא כרב דאמרן לעיל בשלהי פרק מפנין אמר רבה בר אבוה אמר רב כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחי' בשבת כו' עד והחתל לא החתלת מיכן שמלפפין את הולד בשבת: בחומרי שדרה דמיחזי כי בונה פירש המורה ולאחר זמן מיירי דאי ביום לידה הא אמרן בפ' מפנין כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחי' בשבת ואינו נ"ל דהתם לא אמרי' אלא מכין שמלפפין את הולד בשבת אבל מעצבין לא אמר ש"מ דאף ביום לידה אסור ואסוכי ינוקא דפליגי בי' רב נחמן ורב ששת בריש כל הכלים אנו צריכין לומר שהוא פחות ממעצבין:

דף קמח עמוד א[עריכה]

היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר פי' דשבירת העצם היא יותר מסוכנה מפריק' היד:

שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן פי' אין לשון שאלה נופל אלא בדבר החוזר בעינו כגון שאלת בהמה וכלים אבל כל מידי לדלא הדר בעיניה נופל בו לשון הלואה והאי דקתני שואל משום דסתם שאלה דהדרא בעינא מצי למיתבעי' מיד והלוואה דלהוצאה נתנה לא מצי למיתבעי' עד שלשים יום ומש"ה קתני שואל כלומר אומר לו שישלם לו מיד למוצאי שבת ובלבד שלא יאמר לו הלויני דקובע לו זמן לפורעו לזמן מרובה. ומה שלווה ממנו לזמן מועט קורא התנא שאלה מפני שעשה דינו כשאלה שניתנה לתובעה מיד:

וכן אשה מחבירת' ככרו' פי' אע"ג דנשי' קפדן אהדדי לא אמרי' השאלתן כהלוואה אנשים דמיא:

ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו פי' ואל אמרי' עבדין דחול קעבדי ונראה כמו"מ וליתסר:

ועושה עמו חשבון לאחר שבת. פי' זה ששאל מחבירו כדי יין וכדי שמן וכן ערב פסחים שלקח הטלה מחבירו אינו עתיד לשלם לו אלא דמים ואתא למימר לן שלא יזכור לו שום דמים בשבת לומר כי כך הוא שוה ייני ושמני והטלה שלי אלא יבטח עליו שיפרעהו שוויו ולמוצאי שבת יעשה עמו חשבון ויפרענו:

וכיון דבחול זימנין דבעי למימר לי' הלוני וא"ל השאילניכו' פי' דרך בני אדם לומר הלויני עד זמן מועט ודעתו לזמן מרובה:

דף קמח עמוד ב[עריכה]

והנ"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא. אינו כן שבתחלת פ' המביא מסיק עלה ואל היא לא שנא בדרבנן ול"ש בדאורייתא דהא תוס' יוה"כ דאורייתא וקאכלי ושתי עד חשיכה ולא אמרי' להו ולא מידי:

לא תלוה אשה ככר לחבירתה. פי' דוקא הלוואה דלזמן מרובה תסוי אסור אבל שאלה דלזמן מועט שרי דלא יהא אלא סאה ובסאה שיאמר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצע מפתח:

ה"ג אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע מש"ה תני משמע וא"צ לשבש מן הספרים אא"ב: מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט מה שפירש המורה הטעם דכיון דהקרבתן דוחה קדושתן נמי דוחה אינו נ"ל שהרי נדרים ונדבות קריבין ביו"ט ואסור להקדישן דדוקא קאמר חגיגתו ביו"ט ולא נדרים ונדבות ולקמן נמי הכי קמסיק בחובות שקבוע להם זמן:

הקדש עילוי מדרבנן פי' כל קדושה שאינה פושטת בגוף הבהמה מפני שהוא קדוש' ועומדת קרי לי' הקדש עילוי כדתנן גבי בכור בשלהי פ' המקדיש שדהו מקדישו אתה הקדש עילוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח:

דף קמט עמוד א[עריכה]

ולמאן דאמר שמא ימחוק ליחוש שמא יקרא. פי' שאין לומר דהא איהו לא חייש אלא למחיקה וכל היכא דליכא למיחש למחיקה שרי שמה ראיתה שאתה חושש למחיקה ולקרוא בשטרי הדיוטות אינך חושש:

וכי תימא טבלה ופינקס בשטרא לא מיחל' פירוש ובהכי פליגי דרב ביבי דתלי טעמא במחיקה סבר כיון דליכא למיחש למחיקה הכא שרי ואביי סבר אע"ג דליכא למיחש למחיקה איכא למיחש לקריאה דס"ל טבלא ופנקס בשטרא מיחלף ורב ביבי סבר לא מיחלף:

אלא לעולם דכת' אנותל ומודלי פי' ורב ביבי סבר כיון דליכא למיחש למחיקה לקריאה לא חיישי' דגודא בשטרא לא מיחלף לא בחקיקה כדתניא בההוא מתניתא ולא בכתיבה ואביי סבר דוקא בחקיקה לא מיחלף גודא בשטרא אבל בכתיבה מיחלף:

וש"מ דרבא תנא. היא כתב ריב"ם זצוק"ל ואי אמרת מנלן דת"ק סבר לה כרבא אימא דלית לי' והא דקאסר היינו כמו אביי דספר דגודא בשטרא מיחלף איכא למימר דניחא למימר דת"ק בהך סברא פליג יותר מלומר דגודא בשטרא מיחלף דלא מסתבר כ"כ. ועוד הא לא בעי התלמוד למימר דכולהו לית להו דרבא אלא איכא למימר דאיכא דסבר כוותי' ואינו נ"ל כ"ז הדוחק אלא ה"ט דא אמרי' הכי שיותר הי' מסתייע רב ביבי שאנחנו הקשינו לו מדברי רבא כדי לסתור דבריו והוא תירץ ואמר דרבא תנאי היא דהא רב אחא ע"כ ל"ל דרבא ואנא דאמרי כרב אחא ואי אמרת דגם ת"ק לית לי' דרבא כ"ש שיסתייע יותר והוא רצה להוכיח במוכרח דאיכא תנא דלא ס"ל כרבא דהיינו ר' אחא אבל ת"ק דאיכא למימר דס"ל ואיכא למימר דאל ס"ל לא יכול להסתייע ממנו:

מאי תלמודי' א"ר תנן אל תפנו אל מדעתיכם פי' לישנא דאלילים דייק דאי כשנעשו לשם ע"ז מיירי לימא אלהים אחרים דלא אשכחן בשום דוכתא שקרא משה לע"ז אלילים אלא ש"מ זהו פירושו של אלילים דבר ריק שאע"פ שלא עשיתם אותם לצורך לעבדם אלא מדעתכם ומרצונכם עשיתם אותם לציור בעלמא אל תפנו בהם:

דף קנ עמוד א[עריכה]

אבל אומר לו ראה שתעמוד עמו לערב כמה נ"ל דחוק פתרון המורה. א"כ ישכיר אדם פועלין ויעשה מו"מ ע"י רמיזה שלא יבאר הדבר בפירוש ועוד דדיוקא דמתני' יתירא לא משמע הכי שפיר: וברוב ספרים מצאתי כתוב ראה שתעמוד עמי לערב ולא הנראה. והנכון בעיני לפרש כן דוקא לא יאמר לחבירו לשכור לו פועלין בשבת אבל יכול לומר לו ראה שתעמוד עמי לערב למ"ש לשכור לו פועלין. דדוקא לשוכרן בשבת אסור משום ודבר דבר אבל לומר לי תשכירם במוצאי שבת אינו אלא הרהור ואע"ג דהרהור דמעשה אסור כדאמרי' בעירובין לא יטייל אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכה הרהור דדיבור מותר וריב"ם זצק"לכ' אסור הוא לומר אני אשכור פועלין למחר ואינו נ"ל כלל:

מפקחין פיקוח נפש בשבת במקצת ספרים מצאתי כתוב וגם המורה פירשו ואמר בדבר שיש בו סכנה ואניו נ"ל דלא מיירינן אלא בדבו' בעלמ' ובפ"נ שיש בו סכנ' אפי' מעש' וחילוק גמו' מות' וברוב ספרים אינו כתוב ולפקח על עיססקי רבים הוא להשתדל ולדבר בעבורםאם יש להם שום צורך:

דף קנ עמוד ב[עריכה]

שאם יש בורגנין הולך. פי' וכיון שהתיר שמולא האמירה ממילא שגם החשיכ' מותר' דכל שאני רשאי באמירתו רשאני אני להחשיך עליו ומש"ה מקשה לי' מאין מחשיכין על התחום להביא פירות:

לימא שאם יש מחיצות מביא. פי' ואע"ג שהן חוץ לתחום נמי לימא שאם יש בורגנין. ולא היא שאלו הי' שם מחיצות הי' רשאי להביא אפי' מחוץ לתחום שכל המחיצה היא כארבע אמות וא"צ לבורגנין אחרים. ומה שהקשה ריב"ם זצוק"ל ותירץ דכל חשיכה דמתני' אינו כדי לצאת חוץ לתחום לא הכל בתוך התחום וקילסתי דבריו במהדורא תנינא אינו נ"ל כלל ואין להעמיד מתני' אלא להחשיך על התחום כדי לצאת חוץ לתחום מדקתני כלל אמר אבא שאול כל שאני רשאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו ומפרשינן בגמרא מילתא דאבא שאול דאדשמואל קאי דאמר מותר אדם לומר לחברו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי וכיון שאני רשאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו ואם איתא דלא לצאת חוץ לתחום קאמר אמאי נקט שאני רשאי באמירתו אפילו במעשה נמי הוא רשאי שמותר אדם לשמור פירות בשבת אלא ודאי חוץ לתחום קאמר שאע"פ שאינו יכול לצאת ולשומרם בשבת רשאי הוא לומר לחבירו שעומד חוץ לתחומו כגון שיש בין עירו לעירו ג' אלפים אמה ולזה יש פירות סמוך לעירו ורואין זא"ז ואע"פ שאינן יכולין לילך כל אחד לשמור פירותיו רשאי הוא להחשיך על התחום לצאת לשומרה במו"ש אלמא בפירוש מוכח ממתני' דרשאי הוא להחשיך לצאת חוץ לתחום אבל מיהו סייעתא לשמואל לא הוי דלא יליפ' ממתני' שהוא רשאי להחשיך על התחום כדי לצאת חוץ לתחום אלא דוקא לשמור פירות ומפני שהוא זכאי באמירתן ולא מטעם הואיל אבל אם הי' עתיד ללכת מכרך לכרך ורוצה להחשיך על התחום כדי לקצר דרכו אינו רשאי שלא מצינו שהוא זכריבאמירתו שאסור לומר אדם לחבירו לך למקום פלוני למחר דדוקא לכלה שרינן כה"ג כדאמרי' לקמן לא מצאתה במקום פלוני לך במקום פלוני אבל לדבר הרשות לא:

וההיא אתא שמואל לאשמעינן דע"י הואיל הוא זכאי באמירתו וכיון שהיא זכאי באמירתו גם הוא רשאי בחשיכתו ומתני' דתני אבל מחשיך הוא לשמור ה"ה נמי לקצר דרכו שכשם שלשמור פירות הוא זכאי באמירה הה"נ לילך לכרך פלוני הוא זכאי באמירתו ע"י הואיל ואתיא בזה הכלל:

שלמא לשכור פועלין דבשבת לא מצי אגר. אי קשיא ונימא כיון דרשאי אני באמירתו שהי מותר לומר פועלין אני משכיר למחר אהא רשאי בחשיכתו לאו מילתא היא שזו היא אמירה דאמירה שלשכור בשת אין שם מעשה אלא אמירה ולומר למחר אשכור פועלין היא אמירה על אמירה ומש"ה שריא ולא הותרה החשיכה אלא במקום שהותרה האמירה ואל אמירה דאמירה:

דף קנא עמוד ב[עריכה]

מחשיכין על התחום להביא בהמה היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה. פי' מחשיכין על התחום כדי לצאת חוץ לתחום ולהביא בהמה להנהיגה לפניו. וגם ביום השבת נמי אם היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה וכיון שהוא זכאי להביאה מחוץ לתחום באמירה רשאי הוא להחשיך כדי לצאת חוץ לתחום ולהביאה ודמיא רישא לסיפא שכמו שבתחיל ההוא רשאי להחשיך מפני שהוא זכאי לומר גם להביא בהמה נמי הוא רשאי להחשיך מפני שהוא רשאי לומר:

עשו לו ארון כו' ואמאי ה"נ לימא ימיתין בכדי שיעשו כו' פי' המורה ימיתין בכדי שיעשו דנה לא מוכחא מילתא מיהו יש לומר בשביל ישראל נעשה כעומד באסטרטאי שאין דרך לקבור שם דודאי לא נעשה בשביל ישראל תינח קבר. ארון מיא מאי איכא להוכוח דלא בשביל ישראל נעשה. במוטל הארון על קברו של גוי באספרטאי דמוכח דלשם אותו קבר נעש' הארון ואינו נ"ל פתרון זה ומפני שסבר המורה דהאי שיקל' וטריא אריש' קא פריש הכי ולא היא דאע"ג דכתיב עשו לו ארון כו' לא כתב כל המשנה ואסיפא קאי דקתני' אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית. ומתמה ואמאי אמרת עולמית ומ"ש ארון וקבר מכל המלאכות שעושה הגוי בשביל ישרלא דאמרי' שהן מותרות בכדי שיעשו וכדתניא גבי מרחץ ימתין בכדי שייחמו חמין. ואוקמיה עולא בעומד באסטרטא פי' שהי' הדבר מפורסם. החמירו בו יותר משאר מלאכות וגם הנה הוא דחוק פתרון המוכה מאוד שפירש שהי' קברו של גוי עומד באסטרטא וכי בקרקעו של גוי הי' צריך ישראל זה להיקבר א"ו בקברו של ישראל מיירי ומתמה תינח קבר ארון מאי פי' קבר ודאי היא דבר מפורסם אלא ארון שעושה בביתו מאי פירסום איכא ואוקמה ר' אבהו במוטל על קברו וכיון שעל קברו הי' עושה שהי' עומד באסטרטא ומפורסם לכל קנסו אותו חכמים שלא יהנה מהם לעולם וה"ה לכל מלאכה שעושה הגוי לישראל בשבת. והיא מפורסמת לרבים יש לאוסרה עליו עד לעולם. כגון שהיו בונין את ביתו בשבת. ומאי דאמרן בפ"ק וכולן ב"ה מתירין עם חשיכה דוקא בביתו של גוי ובמקום דלא חזי לי' ישראל ולא ידעי לי' דהוא מלאכת ישראל וכדאמרי' בפ' מי שהפך אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר אמר ר"פ ואפילו חוץ לתחום לא אמרן אל אדליכא מתא דמיקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור אמר רב משמרשי' וכי ליכא נמי מתא דמקרבא להתם לא אמרן אלא בשבתות ויו"ט דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם אבל בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי להתם אסור:

ובלבד שלא יזיזו בו אבר מהכא מוכח שאסור להזיז את האבן אע"פ שאינו מגביה שהרי כשמזיז אבר המת אינו מגביהין מע"ג קרקע שוהא מחובר בגופו של מת:

דף קנב עמוד ב[עריכה]

קבען בפותחת טמאי. אין לפרש שעד שלא יקבע הפותחת לשדה ולתיבה אינה מקבלת טומאה דהא לא חזיא מידי כ"א כשיקבענה וסוגרין בה את השדה ומש"ה כי קבעה בדלת טהורה דהא לעולם לא ירדה עלי' טומאה דא"כ היכי תנן שאם היו החפי' של מתכת טמאה ושל עץ טהורה ה"ד אי שדה ומגדל אינן באין במדה אע"פ שהחפין של עץ טמאה דכל המחורב לטמא טמא ואי באין במדה אע"פ שהחפין של מתכת טהורה דכל המחובר לטהור טהורה אלא בע"כ תלושה מקבלת טומאה מכי קבע בה החפין ואפ"ה של גל טהורה מנפי שעל דעת כן נעשיה מתחלתה כדפרישית בתשובות:

אמר רב ששת אם יש עלי' עד ותרת פי' אם יש אבן שיש עליה עד מותרת לקנח בה שכבר מוכנה היא ואין עלי' תורת מוקצה ואע"פ שהן יותר ממלא היד הן מותרות ואע"פ שירדו עלי' גשמים אם רשומה ניכר מותרת היא שכבר הוכנה:

דף קנג עמוד א[עריכה]

קים להו לרבנן דאדם מוסר עצמו על ממונו פי' וגבי דליקה תנן אין אומר לו כבה ואמאי לא שרי' לי' משום האי טעמא התם מפני שהוא בהול להציל מפני הדליקה אפי' המותר לו אסרנו לו כדאמרי' התם מיכדי בהתירא קטרת ניציל טפי גבי מצילין מזון ג' סעודות ומהדר מתוך שאדם בהול וכו' והמותר אסרנו לו כדי שלא יהא בהול להציל כ"ש האסור לו אבל הכא שאינו בהול לכיא למיגזר שמא יעביר בידו ד"א הילכך התירו לו איסור דרבנן שאם לא נתיר לו שמא יבא לעשות איסור תורה:

דף קנג עמוד ב[עריכה]

והא הו"ל מחמר פי' בלאו מחמר נמי אסור לו לאדם להניח בהמתו שתעשה מלאכה בשבת כדאמרי' בפ"ק דע"ז גבי אין מוכרין בהמה גסה לגוים גזירה משום שאלה ומשום שכירו' וכי מוגר לה לגוי לא קאי ישראל בהדה ואפ"ה מיתסר ואין לחלק בין משוי לשאר מלאכות כמו שסברתי לחלק במהדורא תנינא שהרי הוכחתי במהדורא תנינא דע"ז מההיא דבן בתירא מתיר בסוס שכך הוא המשוי כמו רחירשה ודישה וטחינה ומאי דאמרי' התם גבי נסיוני ושמעה ליה לקלי' ואזלא מחמתי' דמשמע דוקא משום דשמעא לי' לקלי' והו"ל מחמר הוא דאסור הא לא שמעה ליה לקלי' שפיר דמי ורב אחאי נמי דשרא על ידא דספסירא התם משום דלא ידיע' לי' לקלי' והילכך נמי דאמרי' והא הו"ל מחמר דמשמע טעמא דאיהו מחמר אחרי' אסור הא לא"ה שרי בוודאי דכולי האי מיירי כשמתחיל לעשות המלאכה מבע"י להטעינה והיא עושה מאלי' כל השבת דדוקא אםהוא מחמר אחרי' הוא אסור דנראה שמחמתו עושה הבהמה אבל אם אינו מחמר אחרי' שרי דומיא דכל המלאכות שמותר להתחילן עם השמש והן נגמרת מאליהן בשבת ומעשה בהמתו נמי כמלאכה הנעשית מאלי' דמי ולא אסר רחמנא מלאכת הבהמה אלא כשמטעינה בשבת או ששם עתה לחרוש ולדוש בשבת ומש"ה בעינן כשהתחיל מבע"י יהא מחמר והמשוי שהי' עושה חמורו בלא כיסו אע"ג דהוא מחמר אחריו דהא שמע' לי' לקלי' ואזלא מחמתי' כיון שלא הטעינה מבע"י ע"ד לילך בבשבת אלא לילך בחול וקידש עליו השבת מותר להניחה כדפרישית במה"ק נמצא דלא מיתסר במלאכת בהמתו אלא כי עביד בה מלאכה בשבת אם התחיל מבע"י ע"ד לעשות בשבת מחמר אחרי' בשבת:

דף קנד עמוד ב[עריכה]

אמר רב הונא היתר בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומטה תחתיהן ומוקמינן לה בקרני דאומני דלא חזי לה וקשיא לי דא"כ מוכיח מיכן דקסבר ר"ה שמותר לטלטל כלי הניטל לצורך דבר שאינו ניטל בשבת ולעיל בפ' כירה אמרי' ר' יצחק אמר כשם שאין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל עיצתה כך אין כופין עלי' כלי בשביל שלא תשבר קסבר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת ואמרי' התם אמר להו רב שבת פיקו אמרן לי' לר' יצחק כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל דאמר ר"ה עושין מחיצה למת בשביל החי ואין עושין מחיצה למת בשביל המת כו' אלמא קסבר ר"ה אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל כר' יצחק והכא היאך היה מתיר להניח כרים וכסתות תחת קרני דאומני שהם מוקצים וי"ל הדר בי' ר"ה מההיא משום דאותבינן התם לרב יצחק מטובא מתנייתא ואוקמינהו בשינויא דחוקי:

והא קא מבטל כלי מהיכנו בע"כ אית לן לפרושי דהני קרני דאומני הן מוקצין מחמת חסרון כיס דקפיד עלייה ושמא ישברו מפני שהן של זכוכית ומוקצה מחמת חסרון אפילו לצורך מקומו אין מטלטלין אותו כיון דקפיד עלוי' שאילו היה קרני דאומני כמו כלים שמלאכתן לאיסור אמאי אמרינן דקא מבטל כלי מהיכנו השתא גרני גופייהו מצי לטלטולי לצורך מקומון וכרים וכסתות שתחתיהן לא כ"ש וה"נ אמרן לעיל בשלהי פרק תולין במנעל שעל האמוס לאביי שאם היה ריבוי מותר לנענע המנעל והאמוס נופל ולא הוי מנעל בסיס לאמוס וליתסר משום דאמוס גופי' לצורך גופו מותר הוא הילכך אין לפרש קרני דאומני אלא מוקצין מחמת חסרון כיס שאסור לטלטלו אפי' לצורך מקומן וה"ה נמי לכרים שתחתיהן:

בשליפי זיטרי פירש המורה משואות קטנים ששומט הכר מתחתיהן ונופלין על כר שני וכן עד שמגיעין לארץ אי קשאי ולימא הכרים נעשו בסיס לדבר האסור ויהא אסור לטלטלן. דהא הניח מדעת הוי ובמניח אמרי' גבי מעות שעל הכר דנעשה בסיס לדבר האסור ואסור לנער הכר וה"נ יהא אסור לשמוט הכרים מתחתיהן ואין לומר דלא יקרא בסיס אלא כשמניח מבע"י אבל כשמניח בשבת לא דהא בפ' כירה מותבינן למ"ד אין מבטלין כלי מהיכנו מחבית של טבל שנשברה שמביא כלי ומניח תחתי' והא קא מבטל כלי מהיכנו וכן מנותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות וכן מכופין את הסל לפני האפרוחין וכל אלא בשבת מניחן וקרי להו ביטול כלי מהיכנו ולא אמרי' שאם יצטרך לכלי ישפכנו במקום אחר שכיון שהניח הטבל לתוכו בשבת נעשה בסיס לדבר האיסור ואסור לטלטלו תשובה התם אע"פ שהניחו בשבת ע"ד לעמוד שם הניחן ולא לפי שעה והילכך נעשו בסיס לדבר האסור אבל הכא לפי שעה הניח הדברים שלא ישברו בעת נפיילתן ואל שיעמדו עליהן כל היום הילכך מותר לשומטן:

שתים בידי אדם ואת באילן כו' מם שפירש המורה שסכך הסוכה סמך על אותן שתים בידי אדם ועל האילן אע"פ שלשון הגמרא מוכיח כן דכתיב במקצת ספרים ואנח סכך עלוי' אינו נ"ל כלל דהכי תני רישא העושה סוכתו על גבי הגמל או ע"ג האילן כשירה ואין עולין לה ביו"ט והתם בע"כ שעשה קרקעית הסוכה על האילן משמע וסביב לה עשה דפנות למעלה ובתר הכי תני שתים באילן ואחת בידי אדם או שתים בידי אדם או שתים בידי אדם ואחת באילן כשרה ואין עולין לה ביו"ט דלא מבעי' כשעומדת כל קרקעית על האילן לבדו שאין עולין לה אלא אפי'ק על האילן ועל שתים בידי האדם אין עולין לה והדר תני העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה ההיא ודאי מיירי שעשה האילנות דפנות לסוכה וקרקע עולם הי' קרקעית הסוכה אבל שתים בידי אדם קרקעית הסוכה סמך עליהם ולמעהל מהן עשה הדפנות והסכך וגם המורה שם בסוכה פירש כדברי:

לא דכפיי' לאילן כו' פי' כפף האילן וסמך התקרה עליו ומפני זה אין עולין לה שהוא משתמש ע"ג האילן אבל לעולם אם חקק בצדי האילן ושם שם רשי הקורות התקרה עולין לה ביו"ט דצדדין שרי אי הכי אימא סיפא כו' פי' אי אמרת דכפיי' לאילן א"כ אע"פ שעשה שלש בידי אדם אמאי עולין לה ביו"ט והא כל עיקר התקרה היא סמוכה על האילן א"ו דחק הוא ומש"ה עולין לה ביו"ט דיכולה לעמוד בלא האילן ומהדר אלא הב"ע בגווזא פרסכנא פי' לעולם צדדין מותרין והככא כגון דסמך התקרה על האילן ומיהו לא תימא דכפיי' לאילן אלא כמות שהיא עומד סמך ראי הקורות עליו והילכך כשעשה שתים בידי אדם זו בצד זו ואחת באילן אין התקרה יכול הלעמוד באל סמיכת האילן אבל אם עשה שלש בידי אדם ואחת באילן כל עיקר התקרה אינה סמוכה אלא על השלש שבידי אדם והאילן לא עשאו אלא כעין כותל בעלמא מן הצד וזה שינה עכשיו שכשהיינו אומר' דכפיי' לאילן משמע שכל סמך התקרה היא על האילן והשלש שבידי אדם הן מקצתן כמו כתלים בעלמא אבל השתא דלא כפיי' לאילן אלא סמך הקורות עליו כאשר הוא עומד יבא יפה שבשבתים בידי אדם לא סגי דלא יסמוך האילן התקרה אבל בשבלש יכולה לעמוד התקרה על שלש וא"צ לסמיכת' האילן וה"ה נמי אם היו שתים בידי אדם כעין מבוי ושם התקרה עליהן ואחת באילן שעולין לה דהשתא נמי ינטל האילן והאי יכולה לעמוד ואתיא בזה הכלל והא דנקט שלשה בידי אדם דהכי ודאי יכול לסמוך התקרה עליהן בלא האילן אבל השתים בידי אדם פעמים יכול ופעמים אינו יכול אם הם זו כנכד זו יכול אבל זו בצד זו אינו יכול והמורה משבש א"י הכ"י ואומר ה"ג אלא מאי צדדין אסורין כו' ואינו נ"ל כלל:

דף קנה עמוד א[עריכה]

האי דרגא דמידלא כו' כל מה שפירשתי במהדורא תנינא הוא העיק' ודברי המור' דחוקי' ביותר שתחל' קורא אביי לסוכ' הסמוכ' בצדי האילן צדדין ואח"כ חוזר וקור' אותן צדי צדדי ותימה וגם לשון הגמרא אינו מוכיח כן דיא הכי הו"ל למימר הכי מי סברת צדדין נינהו לא צדי צדדין נינהו השתא דאמר דכ"ע צדדין אסורין והכא בצדי צדדין קמיפלגי הכי משמע אלו סמך הסוכה לצדי האילן כגון דחק בגזע כ"ע ל"פ דאסור אלא דחק יתידות בצדי האילן ועיליהן סמך הסוכה דהו"ל גזע האילן צדדין ויתידות צדי צדדין ונמצאת סוכתו סמוכה בצדי ולעולם הסוכה אינה מן המנין ותו אי סוכה היא מן המנין ואע"ג דסמכה לגזע מן הצד הוי צדי צדדין א"כ כי סמכה ע"ג האילן הו"ל צדדין ולרבה דשרי צדדין אמאי אסר תנא דמתני' אפי' ע"ג האילן א"ו הסוכה אינה מן החשבון שהיא תשמישו ואם עומדת ע"ג האילן הו"ל משתמש באילן ואי חק בצדי האילין וסמכה שם הו"ל משתמש בצדי האילין וכששם יתידות בצדי האילן וסמכה של הו"ל משתמש בצדי צדדין:

דף קנה עמוד ב[עריכה]

אין נותנין מים למורסן דברי ר' ר' יוסי בר' יהודא אומר נותנין מים ע"ג מורסן מאוד פירשתי יפה במהדורא תנינא דקמח דבר גיבול הוא איכא חיוב חטאת ומורסן דלאו בר גיבול הוא ליכא חיוב חטאת ודייקא דהכי הוא דלגבי קמח קתני אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי ר' ולגבי מורסן קתני אין נותנין מים על גבי מורסן דברי ר' ואל קתני חייב ור' דמחייב חטאת בנתינת מים דקמח אוסר נתינת מים דמורסן מושם גזירה ור' יוסי בר' יהודא דלא מחייב חטאת הנתינת מים דקמח עד שיגבל שרי נתינת מים דמורסן ולא אסר אלא גיבולו מושם גזירת גיבול דקמח ומתני' לא אתיא אלא כר"י בר' יהודא כדאוכח רב יוסף לאביי ממתניתא דמורסן אבל מה שכתבתי שם דדיו נמי דלא בר גיבול הוא שלא יהא בו חיוב חטאת אינו כלום שכל אותה השיטה מוכחת שיש בו חיוב חטאת והריני מפרש כל אותה השיטה הכי אמרי' התם מאן תנא נתינת מים לדיו זהו היא שרייתה אמר רב יוסף ר' היא פי' אלו לא היתה נתינת המים גמר מלאכת הדיו עד שיגבל לא הוו אסרים ב"ש ליתן מים מבע"י שהרי אין המלאכה נגמרת בשבת שעדיין צריך לאכול למוצאי שבת א"ו בנתינת מים לבד נגמרת המלאכה ואוקמה ר' יוסף כר' דאמר דבנתינת מים לקמח בלבד חייב נימא לי' אביי ודילמא לא היא ע"כ לא קאמר ר"י בר' יהדוא התם אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל דיו דלאו בר גיבול הוא מנתינת מים הוא דליחייב פי' גם כר' יוסי בר' יהודא יכול להעמיד מתני' דע"כ לא בעי גיבול אלא בקמח שדרך העולם לגבלו ולעשותו עיסה כדי לעשות ממנו ככרות הילכך עד שלא גמר מלאכת הגיבול לא מחייב אבל דיו דלאו בר גיבול הוא שאין שורין הדיו והסממנין אלא שיתנו טעם במים וא"צ לגבלן לעשות מהן עיסה מודה ר' יוסי דמשעת נתינת מים הוא חייב שהן נשרין מאליהן ודמי למדביק פת בתנור שהיא נותנת והיא נאפית מאלי' מעט מעט וכן שפיתת הקדרה על האש ואע"פ שאינן בני גיבול חייב חטאת הוא שהרי עיקר לישה לא ילפי' אלא מלישה דסממנין שאינו דרך לישת לחם במלאכת המשכן ולישת הלחם ילפי' מלישה דסממנין ומיהו אע"ג דבלישת סממנין לא בעינן גיבול בלישת הלחם בעי' גיבול דהאי כמנהגו והאי כמנהגו ולא דמי גיבול דדיו וסממנין דאמרי' לאו גיבול הוא לגיבול דמורסן דלאו בר גיבול הוא דבוודאי בגיבול דמורסן ליכא חיוב חטאת שאין דרך העולם לגבלו אבל דיו אע"פ שאין דרך העולם לגבלו בשרייתו איכא חיוב חטאת שהיא אותה שהיתה במשכן ואהדר לי' רב יוסף לא ס"ד דתניא אחד נותן את האפר ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי (ר') ר' יוסי בר' יהודא אומר אניו חייב עד שיגבל פי' הנה האפר דלאו בר גיבול הוא אופילו הכי הוה אמר ר' יוסי עד שיגבל א"כ נמנתי' דלא כר' יוסי וקשיא לי טובא כיון דאפר לאו בר גיבול הוא היכי סליק אדעתא דרב יוסף דההוא אפר. אפר ממש הוא ומחייב עליו חטאת ומ"ש אפר ממורסן. ותו דהא במסכת יו"ט בפ' המביא אמרי' קיטמא שרי ופירש המורה שמותר לגבלו כדי להטיח בו תנורו ביו"ט משום דאפר לאו בר גיבול הוא. ולפי שעה הוא עושה כדי שלא יצאו חומו. וא"כ היכי ס"ד דר"י שיהא חייב חטאת על האפר. ונ"ל לתרץ דשני מיני גיבולין הם גיבול דקמח הוא כדי לעשות עיסה וכיוצא בו גיבול דעפר שעשוין ממנו עיסה לבנין וגיבול דדיו וסממנין הוא לשרותן כדי שיתנו טעם במים. ואין דרך לגבלן לעשות מהם עיסה. ורב יוסף דסר דהאי אפר אפר ממש הוא. הנה מפרש ברייתא דמחייבא בי' חטאת כגון שלא גיבלו לבנין אלא הי' צריך לשרות האפר במים. כדי שיתן האפר טעם במים. כגון אלו שעושין הבורית שעושין אותו ממי האפר ודמיא שרייתו לשריית דיו וסממנים ומש"ה היא חיב חטאת. ושמעי' מינה דאע"ג דלאו בר גיבול שיעשה ממנו עיסה והא אלא לשרייתו הוא צריך שיתן טעם במים בעי ר' יוסי בר' יהודא גיבול דקסבר לא מיערב שפיר. ואינו נשרה יפה אם לא יגבלהו והה"נ בדיו וסממנים. ולעולם מתני' דלא בעיא גיבול ר' היא וא ר' יוסי בר' יהודא. ואהדר לי' אביי מאי אפר עפר. פי' דהוה לי' מו גיבול דקמח שעושין אותו עיסה ולעולם בדיו וסממנים לא בעי ר"י בר' יהודא גיבול ואהדר לי' רב יוסף והתניא אפר והתניא עפר. אלמא בשניהם שהן שני מיני גיבולין פליג ר"י בר"י ואומר עד שיגבל ואהדר לי' אביי מידי גבי הדדי תניא. פי' ולעולם לא בעי ר"י ב"ר יהודא גיבול אלא גבי קמח ועפר שעושין אותה עיסה אבל דיו וסממנין מודה ר"י בר"י דבנתינת מים בלבד מחייב. ולעולם מתני' ר"י בר' יהודא היא. והאי דלא אסתייע רב יוסף ממורסן דלא בר גיבול הוא ומשום דמורסן שרי מן התרוה ולא מיתסר אלא מדרבנן וכך היא מורסן לגבי קמח כמו גיבול האפר לבנין גבי עפר שהאי מורת מן התורה ואנו עסוקין במידי דאיכא חיוב חטאת הילכך לא אתיא. וי"ל שקיבל רב יוסף דברי אביי כדי שיבוא שתי המשניות כר"י ב"ר ולא תיתי חדא כר' חדא כר"י בר"י וקשיא לי דאמרי' התם מ"ש כולהן דגזרו בהו ב"ש ומ"ש קורת בית הבד ועגולי הגת דלא גזרו בהו ב"ש ומהדר אמרי כולהו דאי עבור להו בשבת מחייב חטאת גזרו בהו ב"ש ע"ש עם חשיכה. קורת בית הבד ועיגולי הגת. דאי עבוד להו בשבת לא מחייב לא גזרו בהו ב"ש עם חשיכה ובשלמא שורין דיו וסממנין איכא חיוב חטאת. אבל כרשינן מאי חיוב חטאת איכא. והא תנן לעיל בפ' תולין אין שורין את החלתית בפושרין. אבל נותנה לתוך החומץ. אין שורין את הכשינין ולא שפין אותן אמרי' בגמרא שרה מאי. תרגמא אדא נרשאה קמי' דרב יוסף. אם שרה חייב חטאת. א"ל אביי אלא מעתה תרא אומצא במיא ה"נ דמחייב. אלא אמר אביי מדרבנן היא. שלא יעשה כדרך שהאי עושה בחול. אלמא כל המשנה לא מייר אלא באיסורא דרבנן. ונ"ל דהא דאמי' דבכל מידי דליכא חיוב חטאת לא גזרו בהו ב"ש לאו למעוטי איסורי דרבנן קאתי. דהא אין מוכרין לנכרי ולא טוענין עמו ואל מגביהין עליו כל הני מדרבנן ננהו. וכן נמי נותנין קילור ע"ג העין דמוקי לה רבה כב"ה. מכלל דב"ש אסרי. אלא למעוטי דוקא קורת בית הבד ועיגולי הגת. ומפני שכל עיקר מלאכתן דהיינו דריכה ושחיקתן נעשית מע"ש ואל נשאר אלא מידי דאתי ממילא וקסבר האי תנא דכל מידי דאתי ממילא כגון אלא אפי' אם יסחטם בידיו לית להו חייב חטאת כדאמרי' התם מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי. כו'. אלא כל מאכה שהיא מתחיל בה סמוך לחשיכה אף על פי שאין בה אלא איסורו דרבנן אסרי ב"ש:

אמר הלכה כר"ש. קשיא לי אמאי לא מנו נמי ריב"ל דאמרן לעיל בפ' כירה כי אתא ר' יצחק אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן הלכה כר"י. וריב"ל אמר הלכה כר"ש. ואמרי נמי התם ר' אבהו כי מיקלע לאחרי' דרב יוחנן לא מטלטל שרגא וכי מיקלע לאחר' דריב"ל שרגא: