חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים


​​

דף ב' ע"א[עריכה]

מתני': יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים. פירש"י ז"ל בפנים לאותו העומד בפנים, ושתים הוצאה והכנסה דבעל הבית, לחיוב, שהן ארבע הוצאתו והכנסתו לפטור, וכן בחוץ שתים שהן ארבע הוצאה והכנסה דעני לחיוב ולפטור. ופתח לפרושי דעני, והוא מהיכא דסליק, ואמר פשט העני את ידו לפנים ופירש הוצאה והכנסה דעני לחיוב בסדורא דרישא. וי"מ בפנים היינו לחפץ שהוא נכנס לפנים, והיינו הכנסה, ולפי שאין חיוב המלאכה אלא בהכנסה והיא דמתיא ליה חטאת, קרי להכנסה מלאכה דבפנים. ושתים הכנסה דבעל הבית והכנסה דעני לחיוב, שהן ארבע בשתי הכנסות של פטור, ובחוץ שתי הוצאות לחיוב, שהן ארבע שתי הוצאות של פטור. ופי' הכנסה בתחלה, מהיכא דפתח ביה, וליכא קפידא במלתא כדמפורש בריש מס' נדרים דזמנין תנא מפרש מהיכא דסליק מיניה וזמנין מהיכא דפתח ביה ולא קפיד. והא דתני הכנסה והוצאה דעני בחדא, ולא נקיט אורחא דרישא, כיון דפתח במילי דעני מסיים להו. ואחרים פירשו שתים היינו הוצאה דבע"ה לחיוב, והוצאה דבעל הבית לפטור, ושתים שהן ד' בחוץ נמי היינו הכנסה דעני לחיוב והכנסה לפטור, שהן ד' הוצאתו לחיוב והוצאתו לפטור. ואין הפי' הזה נכון, לפי שאין הפטור כדאי להוליד תולדות ואין ראוי לקרותו אב, ודאמרי' בגמ' וכ"ת מהן לחיוב ומהן לפטור, לאו אאבות קיימי אלא הכי קאמר וכי תימא התם לא קתני אלא אבות, והיינו הוצאות שתים לחיוב ותולדותיהן הוצאות שתים לפטור.
ואיכא דקשיא ליה היכי מנו רבנן הוצאות בשתים הא שם הוצאה חד הוא כדמקשינן בגמ' בפ' ידיעות הטומאה והא שם טומאה אחת היא ואע"ג דאסיקנא התם דתרתי נינהו משום טומאה דקדש וטומאה דמקדש אבל שם הוצאה ודאי אחת הוא, ובתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל אמרו לכך מנו אותם חכמים בשתים משום דפלגינהו רחמנא בשתים דמתרי קראי נפקא לן חד מפ' הקודם מדכתיב ויכלא העם מהביא נמנעו מלהוציא מביתם למחנה לויה שהוא רה"ר והיינו הוצאה דבעה"ב, והוצאה דעני נפקא לן במס' עירובין בפ"ק מדכתיב אל יצא איש ממקומו והוינן בה וכי לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לומר שזה ניתן לאזהרת מיתת ב"ד והוצאה בכלל הוא וקרי בה אל יוציא, ואע"ג דהתם מסקינן אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא, אל יצא קרינן, התם ה"ק ועיקר קרא לתחומין הוא אבל הוצאה נפקא מכלליה וכ"ש לרבנן דאמרי תחומין דרבנן ואל יוציא בלחוד הוא.
וא"ת קראי גופייהו ל"ל, צריכי סד"א הוצאה חידשו הוא שברה"י מותר לישא משא גדול ואם הוציא לרה"ר כגרוגרת חייב משא"כ בשאר אבות מלאכות שאינן חלוקות ברשויות אלא אסורן מחמת עצמן והואיל וחידוש הוא ואין לך בה אלא חדושה בלבד והלכות עקרות הן ואין למדות זו מזו לפיכך פירש הכתוב לשתיהן ומיהו הואיל ומלאכה אחת היא לא נמנין בכלל אבות מלאכות בשתים, והביאו ראיה לדבר מדלא גמרינן לה ממשכן והא ודאי הוצאה היתה במשכן ולא למדוה משם כמו שלמדנו לל"ח מלאכות הנשארות, ואמרינן נמי בפ' הזורק ממאי דבשבת קאי דלמא בחול ומשום דשלימה ליה מלאכה, ומסקנא גמר העברה העברה מיה"כ אלמא ליכא למיגמר ממשכן אלא צריכה היתה התורה לפורטה לעצמה, ואי קשיא לך א"כ לימא ללאו יצאתה ואזהרה שמענו, עונש מנין, יש להשיב לך כיון שהיתה במשכן ואשכחן דקפיד עלה רחמנא בלאו ואזהר עלה רחמנא הדרא לכלל שאר כל המלאכות שהיו במשכן, ואין הדברים הללון מחוורין כל צרכן.
וי"א דלא צריכי תראי קראי להוצאה דעני ודבעה"ב שאלו כן היו מנינו להו באבות מלאכות בתרתי ונמצאו ארבעים, אלא משום דאי כ' רחמנא ה"א ללאו יצאתה ואין בה מיתת ב"ד לכך שנה עליו הכתוב להביאה לכלל שאר מלאכות, ודקא קשיא לך למה מנו אותן חכמים שתים לאו קושיא הוא דלא דמי למאי דאקשינן בפ' ידיעות הטומאה שם טומאה אחת הוא והתם בין נגע בקודש בין שנכנס במקדש בהעלמת טומאה ובידיעתה אי אתה צריך להודיעו אלא שהוא טמא הלכך לעולם העלמה אחת היא לגמרי, אבל הכא הואיל ושתי הוצאות הם בשני ענינים תרתי חשיבי, וכ"ש שיש להתחייב על הוצאות בעה"ב והכנסת עני שדרך האדם למשוך לעצמו והיא המלאכה החשבוה אצלם, וזה הטעם נכון בתי' הקושיא.
אבל נראה לי דל"צ תרי קראי להוצאה ופלוגתא דתנאי היא ומאן דסבר תחומין דאורייתא מפיק לה מויכלא ואל יצא איש ממקומו לתחומין בלבד הוא דאתא אל יצא כתיב ולא יצא קרינן, ומאן דסבר תחומין לאו דאורייתא מפיק לה מא יצא קרינן בה אל יוציא, ויכלא לא משמע ליה דלא גמר העברה העברה מיה"כ אלא בחול קאי ומשום דשלימה מלאכה, א"נ לכ"ע מויכלא, ואל יצא אל יוציא ליכא דדריש הכי אלא ר' יונתן בלחוד וקשיא ליה התם ודחייה רב אשי לגמרי לכ"ע, ולמ"ד תחומין לאו דאורייתא לאזהרת לא יצא ללקוט המן אתאי, והא ע"כ למ"ד תחומין דאורייתא ולא דריש אל יצא אל יוציא צריך אתה לומר ששתי הוצאות מויכלא, ופי' שהזכרנו בזה למעלה [הגהות הגר"ז: דגם למ"ד תחומין דאורייתא הוצאה נפקא מכלליה] פי' משובש ורחוק הוא דכיון דמקרא ומסורת אל יצא לתחומין אתא אל יוציא מנ"ל ועוד דא"כ לא נפיק מלאו שניתן לאזהרת ב"ד לעולם:
ירושלמי א"ל יוסי עני ועשיר א' הם ומנו אותם חכמים שתים וכו'. פי' מפני שמשונה הוצאת זה מזה מפני שהעני מביא לרה"ר שהוא עומד ודרך הוצאה כך, ובע"ה מוציא מרה"י שהוא בו לרשות שאינו עומד שם.
ראיתי לבעלי הקונדריסין שפי' למה פתח תנא דמכילתין בהוצאה משום דבעי למינקט סדרא מע"ש כדקתני לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה והדר מייתי סדורא דיומא במה מדליקין שהוא סמוך משתחשך והדר במה טומנין והדר תנא כללא דיומא גופיה לפיכך שנה תחלה איסור הוצאות כדי שיהא ראוי לגזור עליהן סמוך לחשיכה שמא ישכח ויוצא, אע"ג דקתני אין שורין את הדיו ואין נותנין דיו וכו' ומתני' לא מקדים אבות דידהו, מ"מ הואיל סדרו בהוצאה לומר הוצאה מלאכה הוא וגזרו עליה סמוך לחשיכה וכן גזרו בדיו ואונין וכולה מתני' ולהכי תנא הכא לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה מפני שסמכו ענין לו לאל יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה:

דף ב' ע"ב[עריכה]

גמ': הא דתנן שבועות שתים וידיעות הטומאה ב' וכו'. אפרשה במקומה בס"ד, הא דמקשינן מ"ש הכא דתני ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ ומ"ש התם דקתני וכו' מקשי בתוס' הא בשבועות לא מצי למיתני כי הכא ודומיא דמראות נגעים בעי למיתני, והם החמירו בקושיא זו ולאו מילתא היא דאי יציאת שבת ד' שהן שמנה כדקתני להו הכא, לאו דומיא דשבועות ומראות נגעים הן ולא הוה למיתנינהו התם בשתים שהן ד' ותו לא, והא דאמרינן התם דלאו עיקר שבת אבות תני תולדות לא תני פי' ס"ל דאיכא אבות ותולדות הוצאות אב הכנסה תולדות והכא דעיקר שבת קתני הוצאה והכנסה, התם לא קתני אלא הוצאה, ולהאי טעמא הא דקתני התם ב' שהן ד' באבות ה"ק שתי שמות שהן ד' מלאכות וכן שבועות שתי שמות הרעה והטבה שהן ד' להבא ולמפרע וכולן אבות הן:
אלא אר"פ הכא דעיקר שבת תני חיוב ופטור. נ"ל דרב פפא הדר ביה ממאי דאמרדאבות היינו יציאות וסבר דהכנסות נמי אבות הן, וכדתנן התם ב' שהן ד' ב' היינו הוצאה והכנסה, דעני שהן ד' הוצאה והכנסה דבעה"ב ולא מפני שהן תולדות אלא שתי שמות הוצאה והכנסה שהן ד' מלאכות בעני ובעה"ב כדפרש"י, וכולן אבות הן, ויש עיקר גדול בתורה לארבע כמו לשתים, והא לא מפרשי בתורה הוצאות והכנסות של עני יותר מבעה"ב ולא מבעה"ב יותר משל עני, ואקשינן עלה חיובי מאי נינהו יציאות כלומר חיובי דקתני במתני' דהתם דאינן אלא שתים יציאה דעני ויציאה דבעה"ב והא יציאות קתני, ואי קשיא מתני' דהכא תיקשי ליה נמי שהן שמנה בהוצאות היכי משכחת לה, י"ל אה"נ אלא אשיטה דהתם קיימי, עי"ל בשלמא מתני' לא תיקשי דלמא קתני הוצאות שתים דעני ודבעה"ב לחיוב שהן ד' לפטור לכלי שהיה עומד בפנים, ושתים מלאכות שהן ד' לכלי שהיה עומד בחוץ והיינו הענסות וסיפא לאו איציאות דרישא קאי אלא בפנים הוצאה בחוץ היינו הכנסה, מ"ה אלימא ליה למפרך אמתני' דשבועות דלא קתני תרתי היינו פנים וחוץ.
ופרקינן תנא להכנסה נמי הוצאה קרי ליה תדע מדתנן המוציא מרשות לרשות חייב מי לא עסקינן דקא מעייל עיולי. פי' מי לא עסקינן לאו דוקא אלא מלישנא דמתני' מדלא קתני המוציא סתם וקתני מרשות לרשות ודאי משמע דהכנסה נמי אתא למכלל בה דתרוייהו מלאכה אחת ושם אחד, ואין בה חלוק להפרישן בשני אבות ולא באב ותולדה, וי"מ דרב אשי סברי' קאמר דע"כ במעייל עיולי נמי עסקינן במתני' והא הכנסה נמי מכלל האבות הוא כמו ההוצאה וצריך הוא לשנותה בכללי האבות, אלא ודאי הוצאה קרי לה וכיון שהן מלאכה אחת ושם אחד לא מנה אותן בשתי אבות, ולאו מילתא היא, דהתם בפ"ק דשבועות אמרינן בהדיא ודילמא דקא מפיק מרשות היחיד לרה"ר א"כ ליתני מרה"י מאי מרשות לרשות וכו', וא"ת הכנסה דמקריא אב מנ"ל סברא הוא דכל עקירת חפץ ממקומו הוצאה הוא לרב אשי, וא"כ אמאי לרבא הכנסה תולדה, וי"ל הכנסה דמחייב עלה נפקא לן מההוא דאמרינן בפ' במה טומנין דאמרינן התם הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה אתם אל תכניסו מרה"ר לרה"י, ואי קשיא הא דמפקינן להוצאה בפ' הזורק מויכלא העם מהביא תיפוק ליה ממשכן כדקתני התם הם הורידו אתם אל תוציאו, לא תיקשי משום כתנאי הוא כדאמרן, א"נ אלו לא כתב רחמנא ויכלא ה"א הוצאה והכנסה לאו מלאכות נינהו כדפרישית לעיל, אבל השתא דכתב רחמנא בהדיא הוצאה גלי עלה דהכנסה והוצאה כשאר מלאכות הוא, וגמרינן לה ממשכן, והיינו נמי דמחייב סקילה עלה כדפרי' לעיל, ואי קשיא לך הא דאמרינן בהזורק הך דהואי במשכן חשיבא קרי ליה אבות אלמא הכנסה לא הויא במשכן ולא כתיבא ולא חשיבא, איכא למימר ההוא טעמא לר"א קאמרינן ולשאר אבות מלאכות ותולדותיהן, אבל הוצאה והכנסה כתיבא וחשיבא ותרוייהו חד אב נינהו לההוא טעמא, ודאמרינן התם מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה, ההוא לישנא דלא כר"פ מיהו לאו למימרא דלא הוית במשכן דודאי מיהוי הוית התם כדאמרינן בפרק במה טומנין אלא כיון דמלאכה אחת הן לגמרי לא חשיבי להו בתרתי כדאמרינן בפרק כלל גדול שובט הרי הוא בכלל מיסך ומדקדק הרי הוא בכלל אורג והוו תולדות ואע"ג דהוו במשכן, וכן נמי כותש הוי במשכן וחשבינן ליה תולדה, וא"ת מאי אולמה דהוצאה מהכנסה, איכא למימר משום דמפרשי בלאו דויכלא ומיהו ר"פ סבר כיון דתרוייהו הוי במשכן ולא חשיבא חדא טפי מחברתה שתיהן שנאן בכלל לשון המוציא מרשות לרשות וקסבר תנא דעיקר חיובא משום עקירת חפת ממקומו, הלכך הוי חדא מלאכה לגמרי ואין תולדה זו כשאר התולדות שלא נשנו שהרי כתיבא וחשיבא וכל היכא דכתיבי וחשיבי אע"ג דאיכא דדמיא לה חשיב לה כדאמרינן בפרק כלל גדול גבי זורה ובורר הלכך ע"כ הויא בכלל המוציא מרשות לרשות ומשום דהוא חד שם וחד מלאכה תא הכי.
ולפ"ז יצאתי מקושית כל התלמידים שמקשים היאך אמרינן הכא ובכלל המוציא מרשות לרשות שנה להכנסה, והא הכנסה תולדה היא והתם אבות תני תולדות לא תני ולא ראיתי לא' מהם נבון בדבר, ורבא אמר רשויות קתני סבר דהוצאות אבות והכנסות לא נשנו מפני שאינן חשובות כ"כ והך נמי לא חשיבא כהוצאה משום דהוצאה היתה עיקר הבאה למחנה לויה, ואין הכנסה צורך המשכן כ"כ וכן אפשר לפרש ההוא דאמרינן לר"א הך דהוי במשכן חשיבא קרי ליה אב, כלומר דלא הויא במשכן א"נ הויא במשכן ולא חשיבי כגון הכנסה וכגון כותש קרי ליה תולדה וע"כ אתה אומר שהרי היו במשכן מלאכות ולא חשיבי ליה לתנא וקרי להו תולדות כגון כותש וכדאמרן:
מתני' נמי דייקי דקא מפרש הכנסה לאלתר. פרש"י ז"ל דקתני כיצד פשט העני את ידו לפנים ונתן וכו' וכן עיקר ואי קשיא ע"כ מתני' הכנסות קתני ול"ל דיוקא, איכא למימר מתני' דהכא איכא לפרושי דסיפא לאו ארישא קיימי כדאמר, ואיכא למימר האיך דייקא לאפוקי מדרבא דאמר רשויות קתני דאי תני רשות ל"ל לאקדומי להכנסה, אדרבה הוצאה דמיפרשה טפי הו"ל לאקדומי, ועוד שהוא אב אליבא דרבא אלא ש"מ דהכנסה והוצאה שם אחד להן שכולם נקראו הוצאה ולפיכך הקדימה ללמדך שהוא בכלל יצציאות, והיינו דקאמרינן לאלתר דאלמא אי מאחר לה אחורי לא שמעינן מינה כלום, וי"מ מדקתני בפנים קא דייק דהיינו הכנסה כדפרש"י במתני' ולא מחוור:
רבא אמר רשויות קתני'. פרש"י ז"ל דלרבא ה"ק בין הכא בין התם רשויות שבת שתים רה"ר ורה"י ועל ידיהן ד' איסורין בפנים וכנגדן בחוץ, וקשה לי דלא תני התם דומיא דמראות נגעים אלא שתים שהן עם שנים אחרים ד' ולא דמי כלל, ועוד ושתים מבחוץ ל"ל הו"ל למיתני ושהן ד' מבחוץ אלא משמע דה"פ לרבא רשויות שבת שתי מלאכות שהן ארבע וה"ג בנוסחא דוקנא רבא אמר רשויות קתני רשויות שבת ב' שהן ד' ונוסחי דכתב בהו רשויות שבת ב' ותו לא קייטי נינהו ולא דייקו:

דף ג' ע"א[עריכה]

הא דאמר שמואל כל פטורי שבת פטור אבל אסור בר מהני תלת לאו כל היכי דתני במס' שבת פטור קאמר והא בפ' במה מדליקין, תנן בשביל החולה שיישן פטור ואוקמיה בחולה שיש בו סכנה ופטור ומותר הוא, וכל הזריז ה"ז משובח וא"צ ליטול רשות מב"ד, אלא כ"מ שאמרו מי שעושה מלאכה פלונית פטור עליה מפני שאינה מלאכה גמורה אותו הפטור היא פטור אבל אסור דומיא דמתני' דהכא, ואי קשיא הא דתניא בפ' במה אשה ר"א פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון וההוא פטור ומותר הוא כדתניא אידך יוצאה אשה בכובלת ובצלוחית של פלייטון וההוא פטור ומותר הוא כדתניא אידך יוצאה אשה בכובלת לכתחילה ל"ק דההוא פטור לאו פטור ומותר קאמר אלא לר"מ קאמר ליה דקאמר חייב וא"ל איהו אינו חייב ולא בא עדיין לומר היתר בה לכתחלה עד שבא במקום א' וא"ל לרבנן מותר לכתחלה וכיון דמפרש בהדיא מותר לכתחלה לאו פטורי דשבת הוא אלא לר"מ נסיב ליה והדר מפרש ליה באידך ואפשר דר"א לא התיר לכתחלה אלא בכובלת דמדשבקיה בההוא ברייתא לבר זוגיה ולא תנא יוצאה אשה לכתחלה בכובלת ובצלוחית של פלייטון הלכך ההוא פטור לאו פטור ומותר הוא דאיכא צלוחית שפטור אבל אסור, ופר"ת הא דקא מני שמואל צידת נחש ומפיס מורסא לאו אליבא דנפשיה קאמר דלדידיה חייב עלה כדאסיק בפ' כירה במלאכה שא"צ לגופה ס"ל לר"י וצידת נחש ומפיס מורסא אינו פטור אלא לר"ש כמ"ש בפ' ח' שרצים אלא אליבא דמאן דתני פטור קאמר ומותר הוא:
פטורי דאתא בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב. פרש"י ז"ל והיינו עקירה דמצי למייתי לידי חיוב חטאת אלו עביד הנחה ולהאי פי' קא חשיב פשט העני את ידו ונטל בעה"ב מתוכה ופשט בעה"ב את ידו ונתן העני לתוכה והיינו שתי עקירות דעני בתרתי וב' דבעה"ב בתרתי וכן פר"ת ז"ל, ואיכא דקשיא להו כיון דתרי פטורי דעני עקירות והכנסות נינהו ותרי פטורי דבעה"ב עקירות והוצאות אמאי חישב להו בתרתי, ואחרים פי' שעני שפשט ידו לפנים בין מלאה בין ריקנית היא תחלת מלאכה מפני שיכול ליטול ולהוציא ולבא לידי חיוב חטאת וכן של בעה"ב ותרתי נינהו חדא דהוצאה וחדא דהכנסה, ואין זה נכון שהוא מונה מי שלא עשה תחלת מלאכה מפני שיכול הוא להתחיל בה, ועוד שהוא פטור ומותר בהכנסת היד אם לא עשה דבר אחר, ואחרים פי' שהמניח הוא העושה מלאכה ומני פטורי דאתי בהו איניש לידי חיוב חטאת דהיינו גמר מלאכה שהוא המחייב אותו חטאת ונטל בעה"ב מתוכה חדא ונתן בתוכה והכניס חדא והיינו תרתי הכנסות דבעה"ב ושתי הוצאות דעני וזה הפי' הנכון משום דמתני' הני פטורי דהכנסות אתא לאשמעינן דפטרי ליה בסמוך מבעשותה, ודקא קשיא לך היכי הוו תרתי כיון שהמלאכות ע"י שניהם משתנות זו מזו אע"פ שהוא לא מנה אלא פטור הבא לידי חיב חטאת תרתי חשיב ליה:
ה"ג והא אתעבידא מלאכה ול"ג כדכתב במקצת נוסחי מבינייהו וה"פ והא אתעבידא מלאכה עי"ז שעושה הנחה ויתחייב אבל הראשון ודאי פטור שאם התחיל במלאכה ובא שני וגמרה אינו בדין שיתחייב ראשון.
איתמר נמי א"ר חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה. פי' מייתי לה ראיה [בא ליישב קושית התוס'] דהכי הוא עיקר והכי אסכימו אמוראי בבי מדרשא ולא תימא מתני' ר' הוא ויחידאה הוא ורבנן פליגי עליה ומפקי ליה מנפש אחת למעוטי זה עוקר וזה מניח ולא גרסינן נזרקה מפי חבורה ואמרו בעשותה:

דף ג' ע"ב[עריכה]

תפשוט דלא התירו ואב"א לעולם לא תפשוט וכיון דיש כאן ב' תירוצים חדא קולא וחדא חומרא לחומרא אזלינן ולא נפשוט בעיא דרב ביבי וצריך לומר דמזיד ג"כ לא לפשוט דודאי יש חילוק ביניהם דכאן וודאי לא יעשה בידים, אבל בהך דרב ביבי ממילא נאפה ואסקינן לאותה חצר מותר לחצר אחרת אסור דמיתעביד מחשבתו אבל גבי רודה פת מן התנור רצונו לאפות הפת ורודה אותו קודם שנאפית ומיהו במזיד אפילו לאותו חצר אסור כדקאמרינן:
ואב"א דכ"ע לא קנסו שוגג אטו מזיד. כלומר אידי ואידי בשוגג כדקאמרת ולא משום קנס אטו מזיד אלא בשוגג גופיה אסור לחצר אחרת אלמא במזיד קנסו וכן נראה ממ"ש רבינו הגדול הא והא בשוגג, ומ"מ לפי לשון שפי' דוקא מבעוד יום אבל משחשיכה מותר לאותה חצר דהא איפשט התירא בין בשוגג בין במזיד לחצר אחרת אסור לעולם דהא אפשר ליה להחזיר לאותה חצר ואין זה מתוקן בהלכות:

דף ד' ע"א[עריכה]

אילימא בשוגג ולא אידכר למאן התירו. איכא דקשיא להו דילמא דחזי אינשי ואמרי ליה רדה, ואיכא דקשיא להו עוד דלמא איירי בהזדי בלאו ושגג בכרת דחשוב שגגה כמבואר לקמן פרק כלל גדול, ונראה דלא קושיא הוא כלל דמשמע ליה דמשום חיוב חטאת דוקא התירו לו ולא משום דאתי לידי חלול שבת וכשמודיעים לו מן האיסור דאז ליכא תו חיוב חטאת באמת אסור לו לרדות, וא"כ כיון שאינו יודע שיש חיוב חטאת ואינו יודע רק מחיוב לאו, איך ירדה אותו גם כשמודיעין לו איך יאמרו לו רדה כיון דליכא תו חיוב חטאת הרי אסור לו לרדות, וכשמתרץ הש"ס במזיד ותני שלא יבוא לידי איסור סקילה ה"ה באידכר או בשאר דברים:
וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. קשיא ליה לר"ת ז"ל והא אמרינן בעירובין פ' בכל מערבין ניחא ליה לחבר דליעבד איהו איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבא ומפרקי שאני התם שע"י החבר הוא עושה שא"ל מלא לך כלכלה זו תאנים מתאנתי, וקשיא להו הא אמרינן בפסחים שהכהן עובר על עשה דהשלמה ומקריב קרבן מחוסר כפורים בערבי פסחים כדי שלא יבא חברו לידי איסור כרת, ואיכא למימר שאני כהנים דשלוחי ישראל שוינהו רחמנא והוא אינו יכול לזכות מעצמו, וא"נ שהדביק פת בתנור בשוגג דלאו איסור הוא שאפשר לו להתכפר בחטאת ואין רדייתה אלא זכות לו שיפטר מקרבן כנ"ל:
והא בעי עקירה והנחה מע"ג מקום ד'. פי' גמרא גמרי לה הכי ומקראי לית לן ואפילו ממתני' וברייתא לית לן בהדיא וכן הא דמקשי ודילמא הנחה הוא דלא בעיא הא עקירה בעינן סברא הוא ועדיפא ליה עקירה ולא כמו שפי' [אולי צריך להוסיף בתוס'. המעתיק]:
למימרא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה כמי שהונחה פליגי כו'. איכא למידק ודלמא רבה אכתי בספוקיא קאי ומיהו בדר"ע לא מסתפקי לעולם דבודאי סבר קלוטה כמו שהונחה וע"כ ל"ק הא מני רבנן דבדרבנן מספקא ליה, ואיכא דמיפקריה אי מספקא ליה לרבה הול"ל דודאי למעלה מעשרה פליגי אבל למטה מעשרה ד"ה קלוטה כמי שהונחה כי היכי דתיקום מתני' כד"ה מדקאמר ר"ע הוא אלמא ליכא לאוקמי לעולם כרבנן, ולדידי ל"ק לי כלל ואנן מר"ע גמרינן ולא מדברי רבה ומתני' למעלה בלחוד קתני, דר"ע מחייב וחכמים פוטרין אבל למטה מעשרה לא תנן ואפילו תימא בין למטה בין למעלה קתני בדר"ע משום דיליף זורק ממושיט הוא מתחייב בשתיהן אבל משום קלוטה כמי שהונחה לא שמעינן ליה לר"ע דמחייב כדלא שמעינן להו לרבנן ודבר פשוט הוא זה.
ויש שמוסיפין לומר דאי במילף זורק ממושיט כי פליגי בדיוטא אחת פליגי אבל בשתי דיוטאות אפילו במושיט כדאיתא בפ' הזורק, הלכך בשתי דיוטאות למטה מעשרה משום טעמא דקלוטה כמי שהונחה לא שמענו שחייב ר"ע כלל ואע"ג דאמר רבה אבל למטה מעשרה ד"ה חייב הא סברא דנפשיה הוא כלומר דאפשר לומר כן, אבל מכיון דלא שמעינן ליה לר"ע דאמר הכי ליכא למימר הא מני ר"ע דהא אפשר דלא סבר הכי כי היכי דלא אמרינן הא מני רבנן היא אע"פ שאפשר, ולשון אחר מתרצין עוד בתוספות דאי אמרינן למעלה מי' פליגי ור"ע יליף זורק ממושיט' לית ליה קלוטה כמי שהונחה דאי ס"ל הכי קלוטה למעלה כמי שהונחה שם היא ופטור דמונח במקום פטור הוא, אלא הא דאמרינן אבל למטה מי' ד"ה חייב, לר"ע משום דיליף זורק ממושיט הוא ולרבנן משום דנסיב לה טעמא משום קלוטה כמי שהונחה הלכך אי מבעיא ליה לרבה לא מיתקומא מתני' כר"ע כלל, ולא נראה דלמעלה מי' כיון דאיתפליג ליה רשותא מקרקע דהאי רשות ליכא למימר כמי שהונחה לפוטרו, דאלת"ה למטה מעשרה בשתי דיוטאות הו"ל ר"ע לפטור ורבנן לחיוב ואנן איפכא קא משכחינן וד"ה חייב קאמרינן, ודאמר רבה אבל למטה מי' ד"ה חייב משום דאמרינן קלוטה כמי שהונחה ק"ל ל"ל למימר הכי א"ה קשיא לרבנן אדרבנן כדאמרינן בכוליה שמעתין דאינהו בעי הנחה ע"ג מקום חשוב, ואיכא למימר ניחא ליה לאהדורי למילתייהו דרבנן במתני', א"נ לאו סברא דדוקא קאמר, אלא למטה מעשרה איכא למימר דד"ה חייב ואיכא למימר נמי למטה מי' נמי פליגי ובסיפוקא שלישית היא:

דף ד' ע"ב[עריכה]

ואמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים אחת משום הוצאה וא' משום הכנסה. איכא דקשיא ליה והא רב יוסף דהוא מארי' דההוא פירוקא אמר בפ' הזורק דר' לא מחייב אלא אחת לעולם, ול"ק דר"י לא אמר אלא ר' הוא סתם וכיון דחזיא ליה מר' דזיז דדחי, מהדר גמ' לאוקמי כאידך דר' ואליבא דרב ושמואל כי היכי דלא תיקשי ליה ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי:

דף ה' ע"א[עריכה]

הכא למטה מי'. קשה לי למטה מי' נמי תעשה כרמלית ואע"פ שהאדם תופסן בידו כשם שלמעלה נעשית ר"ה ואע"פ שהוא תופס אותה כדאמרינן אלא טרסקל בר"ה רה"י, ולאו מילתא הוא דכיון שהוא כלי לא עשו אותה כרמלית כדאמרינן לקמן בקופה עשרה רה"י פחות מכן מטלטלין ממנה לר"ה ומר"ה לתוכה וכמו שפירש"י, ולא גזור רבנן לבטלה מתורת כלי הואיל וכלי הוא ואפשר דהאי למטה מי' לאו דוקא אלא למטה מג' נמי הוא ואיידי דאמר הא למעלה מי' אמר נמי למטה מי' והל"ל למטה מג' ואע"ג דלא מתוקמא במשלשל ידו למטה מי' משום דקתני עומד, הכא כיון דיש טרקסל בידו אפשר שעומד ויש לטרסקל בית יד גדול עד שהוא עצמו עומד למטה מג':
אכפל תנא לאשמעינן כל הני. פירש"י ליתני פשט כנף בגדו לפנים, וקשיא לן הא טובא קמ"ל דלמטה מג' חייב בידו ופלוגתא דאמוראי הוא לקמן בפ' המצניע ומלתא אגב אורחיה קמ"ל דהא הנחה הוא, ולאו מלתא הוא דהתם כשהוציא ידו לרשות אחרת דאפילו מג' איכא למימר בתר גופא גרירא, אבל למי ששלשל ידו למטה מג' ברשות גופו פשיטא דהנחה היא ול"צ למימר, וסיפא דקתני פטורין ודאי אי בשלשל המכניס והמוציא ידו למטה מג' מצריך צריכי וקמ"ל דאגד ידו שמיה אגד אלא דלא ניחא ליה למימר דנקט רשיא בהאי גונא לאמשיענן פטורא דסיפא ומיהו רישא נמי קתני פשט העני ידו לפנים ונטל ואי קסבר אגד ידו לא שמיה אגד אפילו נתן בעה" ידו לתוכה העני חייב אלא י"ל ס"ל הכא כמאן דמחייב התם ולא ניחא לן לאוקמי לסיפא בשלשל המכניס והמוציא אלא בשלשל המקבל הלכך קשיא למה איכפל תנא לאשמעינן כל הני, וי"מ איכפל תנא לאשמעינן הני לומר דהו"ל לאשמעינן מאי דאשמעינן במילי דאורחא הוא אבל למיתני עשיר ועני סתם בשוחה וגומא וננס (ד)לאו אורחא הוא:
ידו של אדם חשובה כד' על ד'. איכא דקשיא ליה בלא"ה נמי לחייב דמחשבתו משוי ליה מקום כדאמרינן בשלהי פ' הזורק גבי זרק בפי כלב ובפי כבשן חייב ובמס' עירובין פ' המוצא תפלין השתין ורק חייב חטאת ומפ' לה טעמא דמחשבתו משוי ליה מקום, ואיכא דמפרקי שאני התם דנעשית מחשבתו לגמרי אבל הכא לא נעשית לגמרי שאין עיקר מחשבת נתינת אוכלין אלא משום אכילתן או תשמישן, וכן נטילתן, כך מפורש בתוס', ואחרים אומרים דבמתני' ליכא למימר הכי דבשלמא נתן בתוכן איכא מחשבה אלא נטל ממנה מאי מחשבה איכא וכי הנוטל מחשב מאיזה מקום הוא נוטל, ואי קשיא אי ממתני' ליכא מחשבה היכא אמרינן בסמוך מהו דתימא ה"מ היכי דאחשביה לידיה, איכא למימר, ה"ק מ"ד דר"י לאו אמתני' איתמר אלא בעלמא איתמר ובהיכי דאחשביה, קמ"ל, ואני אומר שאין עיקר קושייתם קושיא כלל שאין אומר במלאכת [מחשבת], המלאכה עצמה (ש)תהא מחשבה עושה אותה מלאכה, שהרי הוא מחשב להניח ואינו מניח, אבל עיקר הדבר כך הוא כשאדם מחשב למלאכה ועושה אותה כגון זרק בפי הכלב שהוא מתכוין להאכילו והוא מאכילו, אותה האכילה משוויה פיו של כלב מקום, וכן שריפת פי הכבשן לפי שהנחה זו חשובה לו לפי כוונתו יותר ממקום אחר, ודרך הנחה זו בכך, וכן השתנת השתן ויריקת הרוק שהוא מכוין לנקות עצמו מהן ועושה כך, ומגו דהוה מלאכה לכך הוה מלאכה לענין שבת שזו מלאכת מחשבת, אבל אם דעתו להניח על מקום שאין בו ד' במה יעשה אותה מלאכה גמורה הרי אינו מתכוין אלא להניח שם, ואין אותה ההנחה כלום, נמצא שלא מתכוין להניחה כשם שאין הנחתו מלאכה כך מחשבתו אינו למלאכה, תדע דהא אמרינן התם בשלהי הזורק גבי הא דתנן בכריתות אם היתה שבת והוציאו חייב, ואמאי הא אין דרך הוצאה בכך כלומר בפיו אלא מחשבתו משויה ליה מקום, ואי ס"ד כל מילי דחשיב עליה מחשבתו משויה ליה למקום היכי תנן בפיו ובמרפקו פטור הא מכוין להוציא בפיו, וכן נמי נגר היוצא בקיסם שבאזניו ושולחני בדינר שבצוארו לר"מ אמאי פטור לימא מחשבתו משוי ליה הוצאה אע"פ שאין דרך הוצאה בכך אלא ש"מ דשאני מתכוין לאכילה ואוכל דמגו דמהני מחשבתו לאכילה מהני נמי לשבת לשוויה מלאכה דדרך מלאכה זו בכך, מה שאין לומר כן במחשב למלאכה עצמה ולא לדבר אחר שאם אינה מלאכה הרי לא חשב לכלום, כן נראה לי:
כתוב בכל הנוסחאות שתי כחות כאדם א' דמי ופטור וכן הוא גרסת ר"ת ז"ל, ופי' כגון שנעקר ממקומו וקיבל וכשני בני אדם דמי וחייב שהרי עקירה והנחה הוא, או דלמא כאדם א' הוא ופטור כאלו נותן מימינו לשמאלו, דאע"פ שהעבירה ד' אמות פטור, כך מפורש בתוס', ולא דאיק ליה דהני לאו שני כחות נינהו דעקירה והנחה בבת א' הוא, לשון אחר כגון שקיבל בעקירה ממקומו, וכך פירושה, כשני ב"א דמי בעומד ומקבל דהא עקירה והנחה תרוייהו מכחו אתו, או דלמא כאדם א' דמי שעשה עקירה ולא הניחה במקום א' דפטור, וה"נ ההנחה לא נעשית מכחו הראשון, ויש לרש"י ז"ל פי' אחר טוב מזה אבל אין הגירסא מודה לו:

דף ה' ע"ב[עריכה]

בכותל משופע. מפורש בתוס' בשרבין מכתפין עליו דאי אין רבין מכתפין עליו הו"ל כרמלית, ואני אומר אע"פ שאין רבים מכתפין עליו דכל אויר ר"ה עד עשרה ר"ה ופני כותל ומשופע שוין הן, ותנן למטה מעשרה כזורק בארץ ואוקמינן בפני הכותל ממש ובדבלה שמנה כדלקמן:

או דלמא בתר כלי אזלינן והא לא נח. ק"ל והא אמרינן במס' ב"מ פ"ק אלא מעתה היה מהלך בספינה וקפצו דגים ונפלו לתוך הספינה ה"נ דלא קני ומהדרינן מי דמי התם ספינה מינח נייחי ומיא הוא דקא ממטי לה, ולאו קושיא הוא כלל דהתם כל חצר דאינה מהלכת קניא וספינה אינה מהלכת אלא מיט ממטי לה, אבל גבי שבת הנחה בעי והא ניידה ולא נייחה:
הא דסבר בן עזאי מהלך כעומד דמי לית לה הא דאמר ר' יוחנן המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן דלדידיה כיון שנמלך ויצא כעומד לפוש ועוקר דמי וה"נ מפורש בר"פ א"נ, וקשיא להו לרבנן איפכא מעביר ד' אמות בר"ה גמרא גמירי לה וא"כ לילף מיניה דמהלך לאו כעומד דמי, דלמא שאני התם דמקום חיוב הוא לכ"ע אבל הכא מקום פטור הוא לכ"ע ואין דנין קל מחמור להחמיר עליו, תו קשיא להו לר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה זורק ד' אמות בר"ה היכי משכחת לה, ומפרקי לה דלא אמר ר"ע קלוטה כמי שהונחה דוקא בהכנסה לרשות אחרת דקלוטה מחיצות, אבל בחד רשות לא אמרינן, ובירושלמי מצאתי רב חסדא שאל לרב הונא לדעת ר"ע אין אדם מתחייב בתוך ד' אמות לעולם כיון שהוציאה נעשה כמי שהונחה על כל אמה ואמה ויהא פטור ואין שפ פירוק מפורש על זה:

דף ו' ע"א[עריכה]

אלא מידי דהוה אמוציא וכו'. אי קשיא צדי ר"ה גופיה מנ"ל עיין תוס', ואפשר שכן היה במשכן מיתרי האהלים זה נכנס וזה יוצא במחנה לויה דהוי ר"ה וקים להו לרבנן דאורחיה בהכי:
אימור דשמעת ליה לר"א היכא דליכא חפופי אבל היכא דאיכא חפופי מי שמעת ליה. וק"ל דגרסינן במס' עירובין פ' כל הגגות, ונפלגו בצידי ר"ה דעלמא אי פליגי בצידי רה"ר דעלמא ה"א עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר"א אלא היכא דאיכא חפופי אבל היכא דליכא חפופי לא קמ"ל דאדרבה היכי דליכא חפופי פליגי והיכא דאיכא חפופי מודה ר"א לרבנן דכרמלית הוא, א"נ סוגיא דהתם כר"פ דהכא דסבר אפילו איכא חפופי נמי פליגי ור' אחא הוא דאמר דלא פליגי דלא שמעינן ליה לר"א הכי:
ארבע רשויות לשבת. הקשו בתוס' ליתני חמשה דהא קרפף יותר מב' סאתים שלא הוקף לדירה הזורק מתוכו לר"ה חייב ואין מטלטלין בו אלא בד' אמות, והעלוה בגמגום, ולדידי לא קשיא דההוא רה"י דאורייתא והני בין מדאורייתא בין מדרבנן שמותם עליו אלא שדיניהן שלשה מן התורה ומדבריהם ארבע:
למעוטי הא דר"י דתניא יתר ע"כ אר"י מי שיש לו ב' בתים וכו'. אי קשיא אמאי לא מייתי ההוא דתנן בפ' כל הגגין ועוד אר"י מערבין למבוי המפולש, איכא למימר אי מהתם ה"א כי אמר ר' יהודה מערבין בצורת פתח או בדלתות ואע"ג דהתם בגמ' מוכח דאפילו בלחי או קורה קאמר ממתני' בהדיא לית לן:

דף ו' ע"ב[עריכה]

זהו ר"ה גמורה וכו' למעוטי אידך דר"י. קשה לי מיהא מימעטו תרוייהו דקתני מבואות המפולשין ר"ה גמורה אלמא שתי מחיצות לאו דאורייתא וכיון דר"ה דאורייתא הוא לא מהני בה לחי או קורה, איכא למימר כי קתני ר"ה הם ברחבים י"ו אמה קתני דפחות מכן לאו רשות הרבים הוא כדגמרינן בפ' הזורק וכי אר"י מי שיש לו ב' בתים וכו' דאלמא שתי מחיצות הוי רה"י דאורייתא דלמא ברחב עשר או מעשר ועד י"ג אמה ושליש בלחוד קאמר דומיא דפסי ביראות וכדסבר רב אחא קמיה דרב אשי למימר בפ"ק דעירובין, ומשום הכי דיינינן ליה מרישא וזהו רה"י שהוא גמורה במחיצתה אבל שתי מחיצות לעולם מדאורייתא לא הוי רה"י:
אלא אימא אינו חייב על אחת מהן. כ' רש"י ז"ל יש אחת בהן שאינו חייב עליו מיתה וכן הוא בודאי דחייבין על כולן במזיד כרת ובשגגתן חטאת דאי ס"ד דפטור מ"מ קשיא מנינא דאיסי דקתני ארבעים חסר אחת לומר לך שאם עשאן כולן בהעלם אחת שהוא חייב ארבעים חטאת חסר אחת, אלא ודאי לא פטר איסי אלא מסקילה והיינו דאמרינן ענוש כרת ונסקל אצטירכא ליה דכיון דבשוגג חייב חטאת פשיטא דענוש כרת ואיסי נמי מסקילה קאמר דאינו חייב על אחת מהן:

דף ז' ע"א[עריכה]

אילימא דאיכא מחיצה עשרה הוא דהויא כרמלית ואי לא וכו' והא"ר גידל וכו'. איכא למידק וליקשי ליה מדתניא לעיל וכן גדר שהיא גבוה י' ורחב ד' זו היא רה"י גמורה א"נ מדתנן חולית הבור והסלע בזמן שהן גבוהין י' הזורק לתוכן וכו', ואיכא למימר דלהכי מקשי ליה מדרב גידל משום דאית בה תרתי מדקאמר גבוה י' רה"י פחות מי' כרמלית ולא דאיק אלא הכא בבקעה שאינה מוקפת לדירה והוא יותר מב' סאתים וקאמר והיא כרמלית אבל פחות מי' בין הוקף לדירה בין לא הוקף לא הוי כרמלית, ומסיפא קשיא דקאמר אין מטלטלין בו אלא בד' אמות כדפרש"י ז"ל, ומיהו הוי יכול לאקשויי משמעתין דעולא בקרפף מדר' יוחנן לדר' יוחנן דבמחיצה עשרה רה"י הוא מדאורייתא, אלא הא מפרשא ליה טפי דקאמר פחות מכן הוא כרמלית, א"נ בשאין בה אלא שתי דפנות שאינה רה"י וקאמר דלא הוי כרמלית אלא במחיצה עשרה כדין מחיצת רה"י ומסיפא קשיא כדאמרן, ובתוס' מתרצים דה"ק אילימא דאי איכא אויר הראוי למחיצה עשרה הוא דהוי כרמלית אבל ודאי מחיצה עשרה פשיטא ליה דרה"י הוא והאי דנקט מחיצה ולא נקט אויר משום דבעי לאיתויי מלתא דרב גידל והוא אויר מחיצה שאין בו עשרה כדאמר בית שאין תוכו עשרה וקרויו משלימו ואין צורך:
ה"ג וכן גרסו הגאונים ז"ל ואם חקק בו ד' על ד' והשלימו לעשרה מותר לטלטל בתוכו בכולו. ואיכא למידק אמאי לא בעינן שיהיו מחיצות תוך ג' חשפת החקק כדאמרינן לענין סוכה אם יש משפת חקקו ולכותל ג' טפחים פסולה, איכא למימר לענין סוכה דפנות בעי דכתיב בסכת תשבו בסכת בסכות, הלכך בעינן תוך ג' דליהוי לבוד אבל לענין שבת כל היכי דלא בקעי רבים כלל רה"י הוא והא איתנהו למחיצות מבחוץ דהוו עשרה הלכך תוך החקק נמי תוך מחיצות דעשרה הוי ורה"י הוי, ואיכא דקשיא ליה הא אמרינן בפ' המביא גט תנין גדור חמשה ומחיצה עשרה אין מצטרפין וליכא למימר דשאני הכא דרובא מחיצה דהתם משמע דאפילורובא מחציה לעולם אין מצטרפין כדקאמרינן עד שיהא או כולו בגדור או כולו במחיצה, ואיכא דמפרקי שאני חקק בית שהוא ראוי לדירה שהרי יש לו מחיצות גמורות ונעשה בית גמור, ועוד שאותן מחיצות ראויות לקירוי לפיכך מצטרף הגדור עמהם, ומיהו קשיא הא אמרינן בפ' הזורק בור וחולייתה מצטרפין לעשרה, ואיכא למימר שאני חוליות הבור שכן דרך כל הבורות לעשות להם חוליא והו"ל כגדור עשרה משא"כ בחריץ בעלמא, ורב נתן בעל הערוך פי' גדור חמשה כגון גבשושית שבקרקע גדור מלשון גדודו דפ"ק דעירובין ומלשון גודא וגוד אסיק מחיצתא, ולפ"ז י"ל דחריץ מצטרף עם מחיצה שעל שפתו שהכל כמחיצה למי שעומד בתוכו כך תרצו מקצת חכמים הצרפתים ז"ל שלא כדברי רש"י שפי' שם חריץ עמוק חמשה וכותל חמשה על שפתו, ואחרים פי' ההוא דהתן לענין ערובי חצרות כההוא דמייתי לה בפ' כל הגגות בעירובין שתי חצרות זו למעלה מזו ועליונה גבוה י' טפחים אם יש גדור חמשה ומחיצה חמשה מערבין שנים ואין מערבין אחד וכו' שמעתא התם, וי"ל דהא דאמר אביי הכא מצטרפין מימרא הוא וההוא דפ' הזורק נמי מימרא הוא דר' יוחנן ומימרא לר"ח לא ס"ל ואע"ג דהתם בפ' הזורק מסייע לה להא דר' יוחנן ממתני' דקתני חולית הבור והסלע ולא תני הבור והסלע ר"ח לית ליה ההוא דיוקא ומיהו לית הלכתא כדר' חסדא כדפסקינן התם בגמ' בהדיא ובפ' הזורק תניא כוותיה דר' יוחנן ומיניה הוא דדחי לר"ח מהלכתא:
נעץ קנה ברה"י וזרק ונח על גביו אפי' גבוה ק' אמות חייב. נראה שרש"י ז"ל מפרש דלא בעי ר"ח הנחה ע"ג מקום ד' ברה"י ואע"פ שמשמען של דברים כן, תימה הוא א"כ היכי פשיטא להו לרבנן דגמ' דבעינן עקירה והנחה ע"ג מקום ד' דאקשו לה בהדיא לעיל אמתני' ומשמע דאביי כר' חסדא ס"ל מדקא מהדר לאוקמי מימריה אליבא דד"ה, ותו דכתב לה רבינו הגדול ז"ל בפסק הלכה ואע"ג דקיי"ל הנחה ע"ג מקום ד' בעינן, ומצאתי לרבינו חננאל ז"ל שכ' וק"ל דלמעלה מ' אין צריך ד' על ד' אלא קנה אפילו עולה מלעלה מי' טפחים וזרק ונח על גביו חייב, ומדברי כולם נלמוד לפרש דהיינו נמי דאתא ר"ח לאשמעינן דרה"י עולה עד לרקיע והויא כמונחת בקרקע ואע"ג דלא ס"ל קלוטה כמי שהונחה דהנחה כל דהו, ברה"י מיהו הוי הנחה כמו שהוא מקום ד' הלכך לא בעינן הנחה ע"ג מקום ד' אלא כגון בר"ה, א"נ לאדם שהוא עומד ברה"י שאינו דומה לקנה נעוץ דהוא כרה"י עצמה, וא"ת הא לעיל אמרינן דר' לא בעי הנחה ע"ג מקום ד' מקמי דתייתי פירוקא דאביי, איכא למימר התם לא ס"ד נמי דכרב חסדא והוי מצי למדחי התם טעמא דר' כר"ח אלא הואיל ואתא לדחויי ניחא ליה לדחויי כדאביי והוא מסקנא דשמעתא:

דף ח' ע"א[עריכה]

רחבה ששה פטור. כ' רש"י ז"ל דלא דק ולחומרא לא דק דהא סגי בחמשה וג' חומשין, ולא מחוור חדא דכל היכי דמצריך להכי מקשי ליה בגמ' בהדיא, ועוד שאין זו חומרא דאנן לא לכתחלה קאמרינן דאפילו רחבה כמה פטור אבל אסור הוא, אבל לפטור ממיתה וקרבן קאמרינן ואם אינה רחבה ששה חייב מיתה וקרבן קאמר, ורבינו אלפסי ז"ל נתן אותן שני חומשין למחיצות נמצא עובי המחיצה אצבע צרדה שהוא חומשו של טפח כדמפרש בפ' התכלת (דף מ"א ב' וע"ש ברש"י ד"ה בתילתא) וגבוה עשרה דקאמרינן אפילו בהדי שוליה נמי, והא קי"ל גדור חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין וכדכתיבנא לעיל:
כפאה על פיה וכו' שבעה ומחצה פטור. פרש"י משום דהויא למעלה מעשרה ובשאינה רחבה ו' עסקינן שאלו היה רחבה ששה כיון דמטא לעשרה בשבעה ומשהו נמי פטור דאמרינן גוד אחית מחיצתא והוה רה"י, ומקצת חכמים הצרפתים ז"ל אמרו דליכא למימר לבוד בשאינה רחבה ששה דכשאר חפצים דעלמא הוא, לפיכך פרשוה ברחבה ששה ואפ"ה בשבעה ומשהו חייב משום דשוליה ממעטי בה כיון דאינה גבוה עשרה, ועדין לבוד עושין אותה רשות אין אומרים פחות משלשה מצטרף עם המחיצות דלא אמרינן לבוד אלא במחיצות והני לאו מחיצות נינהו, ול"ד לבית דקירויו משלים לעשרה דע"ג רה"י דהתם הא איכא עשרה וה"נ אם היתה גבוה עשרה עם השולים בלא אויר שולים מצטרפין עמה וכשיש בה שבעה ומחצה פטור שנמצא אויר שתחת שולים עשרה ונעשית רה"י, ואני איני אומר כן דלעולם בין ברחבה ששה בין בשאינה רחבה לא אמרינן בכלים לבוד, ועכשיו כלי הוא אלא עיקר פטורה משום שכיון שהוא בתוך ג' נעשית כמונחת וכשהוא גבוה ז' ומחצה הרי הונחה ואותבה למעלה מי' לפיכך פטור ולא משום מחיצות כלל, וכן דעת רב אלפס ז"ל דלא מסיים הכא רחבה כמה, ויותר מזה כתבתי בס' המלחמות:
וכן בגומא. י"מ וכן בגומא תשעה ר"ה וכ"ש פחות מתשעה דמשתמשי בה רבים ולא מדמי גומא דתשעה לעמוד אלא כל גומא עמוקה מג' מדמי לעמוד תשעה, והיינו דאמרינן מאי לאו אסיפא וקתני פחות מכן מטלטלין וכל פחות מכן במשמע אפילו שמנה שבעה, ולא מתסבר אלא פחות מט' לא משתמשי בה להניח שם כליהם, כי היכי דליתברו ברגלי בני אדם ובהמה, ובדברים הנגררין ברשות הרבים, אבל עמוק תשעה משתמרי כלים בגוייהו שאין סתם כלים נוגעין בשפתה, וםחות מכן דגומא אתשעה:
לא ארישא. פי' אאין מטלטלין מתוכה לר"ה ולא מר"ה לתוכה אבל לא קאי אשיעורא דפחות מכאן כלל, ותימא הוא דהא וכן קתני כדאקשינן בעלמא, א"ל רישא אם טלטל חייב חטאת ועלה קתני וכן בפחות מכן אע"פ שאין מטלטלין אם טלטל פטור:

דף ח' ע"ב[עריכה]

האי זיזרא דקני רמה וזקפה לא מחייב עד דעקר ליה. איכא למידק והתניא הגונב כיס בשבת כו' היה מגררו ויוצא מגררו ויוצא חייב שהרי איסור שבת ואיסור גניבה אין באין כא' אלמא אע"ג דלא עקר ליה מחייב, וראיתי מתרצין בשם הראב"ד ז"ל דשאני מוציא מרשות לרשות דעקירת הרשויות עקירה הוא לחייב עלה, ולפי דעתי אינו כן שא"כ אף המפנה חפצים מזויות לזויות ונמלך עליהן כשהן ברה"י והוציאן למה הוא פטור נימא עקירת גופו מרה"י לר"ה עקירה הוא ואע"פ שהגבהה הראשונה לא היתה לכך ואע"פ שלא עמד, דעקירת הרשות עקירה הוא ועקירת גופו עקירה הוא, דיהא המגרר עצמו כמגרר חפץ, אלא הך מימרא דזירזי דקני איכא למימר דשאני רמה וזקפה ממגרר שהמגרר משעה שגירר הוציאה ממקומה הראשון ואפילו לא משכה במילואה, רבל רמא וזקפה עדיין ראש אחד במקומה הראשון ומונחת היא שם וכי חזר והפך פעם אחרת לא עשה מלאכתו כאחת ועקירות הרבה הן והנחות הרבה הן לא עקר בבת א' כל הכלי, אבל מגרר עקירה אחת הוא עקירה בתחלת ד' והנחה בסוף ד' ולא הוי מונח בנתיים, והיינו דלא אשמעינן רב יהודה מגרר ויוצא ולא בדברים המתגלגלים אלא דוקא בדברים המרובעים שעוקר ומניח כגון זרזא דקני ורמא וזקפיה, ועי"ל דההוא כגון שהיתה רה"י גבוה מר"ה וכשהוא מוציאה משפת אסקופת הבית נעקרה ונפלה לר"ה או לצדי ר"ה והרי יש כאן עקירה וכ"ש למאן דאוקמא בפ' אלו נערות כגון ששלשל יד למטה מג' וקבלה, והא ודאי עקירה וזה מחוור לכל, אבל מצאתי בחבור הרמב"ם ז"ל כתירוץ שכתבתי והוא העיקר, והכי נמי מוכח בפ' כיצד צולין בנגררין דעקירה והנחה הוא:
הא דאקשינן והא"ר חמא בר גוריא אמר רב תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו. איכא למידק עליה לימא ליה הכא בפתוח לר"ה הוא והתם בפתוח לכרמלית והכי אוקמא רבא בפ"ק דערובין, ואיכא למימר לא בא בעי לתרוצי הכי משום דהתינח לרבא לאביי דאמר בין הלחיים אסור לעולם מאי איכא למימר, ואל תתמה למה לא בעי לשנויי אליבא דרבא ומקשינן סתם אליבא דאביי דאשכחן כוותיה טובא, כי ההוא דאקשינן בר"פ האשה שנתארמלה ליזול בתר רובא דרוב נשים בתולות נשאות, וההוא קושיא מעיקרא אליבא דרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב, אבל אנן קיי"ל כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב ולדידיה ל"ק כלל כדמפורש בפ' המוכר פירות ואפ"ה מקשינן ליה סתם כ"ש בזו, וכיוצא בה אקשינן במס' תמורה ונברור חד לגבי כלב אליבא דמ"ד יש ברירה וקי"ל אין ברירה בדאורייתא ותירוציה דרב יהודא אמר רב הלכה הוא ולפתוח לכרמלית, אבל פתוח לרה"ר ל"צ למיהוי מקורה מדק"ל כרבא ואעפ"כ אין זה מחוור לי משום דרב אמאי איצטריך לפרוקי באסקופת מבוי אי כרבא ס"ל ואי כאביי קשיא לרבא מדרב דרב קשיש מינייהו טובא ולא לפרוקא אליבא דאביי אתי אא"כ אתה אומר דחד מחד פריקא נקט.
ואחרים אומרים דלא מתקומא בפתוח לרה"ר כי התם דא"כ אפילו פתח נעול כלפנים ומותר להשתמש בו דרבא ל"פ התם אלא סתם אמר בין הלחיים בין פתוח בין נעול בין מקורה בין ניתר בלחיים הכל מותר וכלפנים הוא כפשטא דשמעתא דהתם ובפתוח לכרמלית בין הלחיים אסור דמודה ליה רבא לאביי ותחת הקורה לעולם מותר דחודו החיצון יורד וסותם, והא דפירש"י ז"ל בהא דקאמרינן וקריו כלפי פנים פתח פתוח כלפנים מחודה החיצון של קורה לא מחוור כלל, דאכולה אסקופא משמע, ובירושלמי כל זמן שהפתח פתוח כולה כלפנים והטעם הואיל והותרה מקצתה של אסקופה הותרה כולה, דהא איכא היכרא טובא דמיפרשן מרה"ר הוא כולה אסקפוה ולא אתי לאפוקי לחוץ היינו נמי דלא מוקי לה באסקופת בית משום דלעולם בבית אין מה שנשמך לקרויו נמשך אחר הקוריו משום דבית אין היכרו והיתרו אלא במחיצות:
והא דאמרינן מסייע ליה לר"י בר אבדימי. נ"ל דרב אשי הוא שאמר כן לפי פירוקו אבל לפי פירוקא של ר"י אמר רב א"צ דה"ק ואם היתה גבוה י' ורחבה ד' אינה בכלל המבוי ואין דינה כדין אסקופת המבוי שתהא ניתרת בקירוי ושיהא הפתח פתוח, אלא רה"י גמורה הוא ומותר לטלטל בכולה בלא קורת מבוי ואפילו במבוי מפולש שהוא אסור, היא מותרת, אבל לדברי רב אשי דאמר באסקופת בית מאי ה"ז רשות לעצמה, דא"נ הויא כולה אסקופה ארבעה בזמן שהפתח נעול אסור דהא לא הוי בחוץ אלא פחות מד' ולא מצטרף בהדי מה שבפנים, ובזמן שהפתח פתוח בלחדו האו דמשתרייא וא"כ היינו רישא, ועוד דאפילו הויא אסקופא חוץ לפתח ד' דמותרת הול"ל הר"ז רה"י, או לומר אע"פ שהפתח נעול כלפנים דהא בית לעולם רה"י הוה, וכ"ש דאם היתה אסקופת רחבה ד' דלא משמע אלא כולה בין דתוך הפתח בין דחוץ הפתח, ומ"ה דייקי לרב אשי מדקתני ה"ז רשות לעצמה ש"מ דאסור לטלטל מזו לזו ומסייע ליה לר"י בר אבדימי, ובודאי לריב"א לית הלכתא כאחרים דר"ש פליג עליו דאמר בפ' כל גגות א' גגות וא' חצרות רשות אחת והתם פסקינן כר"ש לפי' סמך לו רבינו אלפסי ז"ל אפירוקא דר"י אמר רב דלדידהו לא אשכחן דפליגי רבנן אאחרים, ורב אשי נמי לא פליג אההוא דינא אלא מר פרק לה בכה"ג ומר בכה"ג ול"פ לפיכך לא כתב רבינו ז"ל הא דאמרינן מסייע ליה לריב"א אע"פ שכתבה לההוא דאחרים, וכן לא כתב סיפא דאם היתה אסקופא דכולה פשיטא כדפרי' דמלתא גופא דאר"מ אסור לכתף עליו מפורש התם בעירובין דלא אר"מ אלא בעמוד ואמת המים אבל מכתשת וכ"ש קופה וכלים גדולים לא: (לוה אדם תעניתו ופורע אפילו במקומו במס' תענית בס"ד):

דף י"א ע"ב[עריכה]

אמר אביי היא היא. פי' לאו למימרא דסבר אביי בכ"מ גזרינן גזרה לגזרה, אלא ביוצא בזו לפי שעשו כרמלית כרה"ר לכל דבר וכן אסור לצאת בה"ש בכל מה שאסור לצאת משחשיכה וה"נ אומר אביי בפ"ק דביצה דמקשי היא גופא גזירה וכו' וכולה שמעתין מהוצאות בלחוד מייתי, ומצאתי במקצת הנוסחאות ואביי אמר לך כולה חדא גזירה הוא, ולרבא נמי איכא דוכתי דגזור בכה"ג כדאמרינן בפ' במה אשה כל שאסור לצאת ברה"ר אסור לצאת לחצר ואפילו בדברים שאם יצא בהן לרה"ר פטור שאינו אלא מדברנן אלא התם בתכשיטין שאין אשה עשוי לפושטן כשיוצאה לחוץ.
והא דאמרינן וכן בגת לענין מעשר. י"מ שלא התירו אלא על הגת משום דמיחזי עראי אבל חוץ לגת אינו מוכיח ונראה קבע ולפיכך אסור, ומאי וכן אראשו ורובו, ור"ח ז"ל כתב ה"ק כשם שהעומד ברה"ר ושותה ברה"י אין מותר לו לשתות אא"כ יכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה שאם ישארו לו המים מותר להחזיר למקומן כן בגת לענין מעשר אין מותר לו לשתות מן היין שבגת קודם שיעשר אלא אם הם צונן שיתכן לו להחזיר המותר, אבל בחמין שמפסידין היין וא"א לו להחזיר המותר אסור שכיון שמזגו בחמין נקבע למעשר ואסור:
זה לשון ר"ח ז"ל הא דתני רבה בר שמואל יוצא אדם בתפילין ע"ש עם חשכה קשה לן והא היוצא בשבת בתפילין פטור הוא כדאיתא בפ' במה אשה יוצאה ואם כן ל"ל משמוש בתפילין הא אמרן לרבא דכל שאם יצא בשבת פטור אין גוזרין בו, ואפשר לומר דשאני תפילין דדרך מלבוש הוא ואין אדם פושט עצמו בחוץ ואי לאו משמושין הוה אסור כמו דאסרו בתכשיטין בחצר:

דף י"ב ע"א[עריכה]

הא דאמרינן הלכה מולל וזורק וזהו כבודו אפילו בחול. משום כבודו קאמר ולא מפני שהוא אסור מדלא קאמר הלכה מולל וזורק ובלבד שלא יהרג אלמא א"צ להזהכר כ"כ שלא יהרג, ותנא דאמר ובלבד שלא יהרוג ובלבד שלא ימלול ר"א הוא ור"א כב"ש ס"ל דאמרי אין הורגין את המאכולת בשבת דאיהו מדב"ש הוה כדאמרינן בכמה דוכתי ר"א שמותי הוא, שפירושו מתלמידי שמאי כדמוכח בהדיא בירושלמי מסכת ביצה ובמסכת סוכה פ' הישן, א"נ קסבר ר"א לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר הזה דלא ס"ד לאוקמי מתני' כב"ש מ"מ מסקנא דב"ה סברי מותר להרוג מאכולת בשבת אפילו לכתחלה, ורבה דשדי להו לקנא דמיא ור"נ אמר לברתיה קטלן בשבת הוה דדבר הלמד מענינו הוא, ומוכח בירושלמי דגרסינן התם חזקיה אמר כל ההורג כינה בשבת כאלו הורג גמל שמואל מקטע ידא ורגלא ויהב ליה קומי עוקר ר' יוסי בר בון יהיב ליה גו צליחותא אר"ש בן חלפתא ולא מחלזון למות וחלזון יש בו גידין ועצמות ולא קתני כל דבר שאין בו גידין אינו חי יותר מששה חדשים וכו', ומיהו בגמ' דילן בפ' שמונה שרצים לא אמרינן הכי אלא מה אלים שפריו ורבין אף כל דפרין ורבין דלפום הכי נמי אמרינן התם שהורג פרעוש בשבת חייב ותמה אני על ר"ת ז"ל שכ' כאן הכינה היא הפרעוש ואי אפשר וגמרא בהדיא הוא בפ' ח' שרצים, מ"מ נפרש שהפרעוש מין שמ פרה ורבה הוא, וי"א שהוא מין הידוע ההווה מן העפר בימות החמה שקורין בערבי אלברגו"ת והוא אינו פרה ורבה אלא שחייבין עליו כמי שהוא פרה ורבה מזכר ונקבה, שכן ההורג עכבר שהשריץ מן העפר חייב ולא פטרו מאלים מאדמים אלא כגון כינה שהווה מן הזיעה וכן תולעים שבאשפות ובדברים המוסחרין, וז"ד הרמב"ם ז"ל, ול"נ דעכבר שהשריץ מן העפר חייבין עליו ודאי מפני שמינו פרה ורבה הוא, אינו אלא שהוא כמין הסרסים אבל מין שאין בהם מפרים ורבים כלל כגון אלברגו"ת פטור, ולכתחלה נמי מותר בין לצוד בין להרוג דבכלל מאכולת הן וכדפרישית, וא"ת על מה שאמרנו ר"א מתלמידי ב"ש הוא והלא תלמידו של ריב"ז היה ור' יוחנן תלמידו של הלל היה כמו דאמרינן בב"ב קטן שבכולן ריב"ז, א"ל חזר ושמש שמאי או אחד מתלמידיו או שהסכים עמהם בדבריהם ונמנה עמהן כדאמרינן בו ביום גדשו סאה ור' יהושע שהיה מדב"ה אמר בו ביום מחקו סאה ולפי שלא נעשה כרצון ב"ה שאותו היום כפופין הוו ביית לבית שמאי, אי נמי ריב"ז קיבל מהלל ומשמאי כדתנן באבות ושנה לו מדותיו של הלל ומדותיו של שמאי והוא ראה דבריו של שמאי ונתחבר לתלמידיו:

דף י"ב ע"ב[עריכה]

הא דאמרינן ל"ק כאן בשמש קבוע כאן בשמש שאינו קבוע. ק"ל דמי עדיף שמש קבוע מאדם עצמו שאסור לו להבחין בין בגדו לבגד אשתו שהוא עיון הגס, יותר מבדיקת כוסות וקערות ושם לא חלקו נמי בין משחא לנפטא אלא הכל אסור, וצ"ל שהטעם כמו שמפורש בירושלמי אית דבעי מימר מפני נקיות ומפני הסכנה מותר ואמרינן נמי התם לקנב חוזרין מפני נקיות ומפני הסכנה מותר ואעפ"כ בשמש שאינו קבוע ובמשחא אסרו מפני שהוא עיון דק יותר מאלו מפני שאינו רגיל לשמש לאחד וקרוב להטות:
וכולה פרשה לא מיתיבי. ק"ל וכולה פרשה היכי סליק אדעתיה דשרי והא מתניתא קתני בהדיא אבל הוא לא יקרא, וא"ל קרייה לחוד וסדור לחוד וכי קתני היכן התינוקת קורין, לא לאור הנר אלא היכן קורין למחר והכי אקשי וכולה פרשה לא מסדר והארשב"ג מסדרין פרשיותיהן לאור הנר, ומיהו למאי דאמרינן שאני תינוקת של בית רבן דאימת רבן עליהן מותר להן אפילו לקרות ודיקא נמי מדקתני מתני' אבל הוא לא יקרא משמע אבל הם קורין, והא דקתני ברייתא מסדרין פרשיותיהן משום דאורחא דמילתא דאינן אלא מסדרין בעלמא, ואינו מחוור, וא"ל סדור כולה פרשה וקרייה כולה חד הוא וכי אקשי אדרבה בר שמואל וכולה פרשה לא משום דס"ד דמתני' הכי קתני היכן התינוקות קורין בלילה וקורא עמהם מפני שהם שנים בענין א' ומותר לקרות אבל הוא לא יקרא בפ"ע ומ"ה אקשינן וכולה פרשה לא שריא בהדי תינוקת דודאי רבה בר שמואל הדי תינוקות אמר דסידור משמע שהוא מסדר לתינוקות ואלו בפני עצמו אין זה מסדר ואותה הוא מסדר זה המלמד סדר הפרשיות והם גומרין אותם והא דתניא מסדרין פרשיותיהן והיינו לפני רבן שמסדרין לפניו ללמוד סדר היום והפרשיות, ופריק שאני תינוקות דאימת רבן עליהן והן מותרין והוא אסור שהם אין מונעין אותו מלתקן אם ירצה מפני אימתן והן ודאי לא יתקנו כנ"ל:

דף י"ג ע"א[עריכה]

הא דאמרינן דפליגא דר' פדת. פירש"י ז"ל הא דרב יוסף דפשט בעיין מדרשא דהך קרא פליגא דר"פ דאמר לא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות והיינו תשמיש ממש ושאר קורבה אפילו קרוב בשר מדרבנן הוא והיא בבגדה אפילו מדרבנן ליכא למיגזר, ולא מחוור דמסקנא דעוף וגבינה לא עולה ולא נאכל אפילו למאן דאמר בשר עוף מדרבנן ואע"ג דרב יוסף לא היה סבר הכי מעיקרא בפרק כל הבשר, ועוד ק' לי אטו היא בבגדה לידי שאר קרובה דרבנן אתי לידי גילוי ערוה לא אתי, ולא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה דתשמיש קאמר וכל עיקקר בעיין משום שינוי ודיעות הוא דאתיא עלה ולא משום קולא דקריבה, ותו קשיא בהיקשא גופה מה ענין אשת איש לאשתו נדה בהיא בבגדה והוא בבגדו גבי אשתו כיון דלא רגילי בהכי איא שינוי, גבי א"א ליכא אלא חוצפה ופריצותא, אלא נראה דה"פ דסוגיא דבעיא דמעיקרא היא בבגדה והוא בבגדו אי שרי ואע"ג דאיכא קריבה דסתם ישנים במטה אחת נגעו אהדדי כדאמרינן בברכות והא איכא עגבות ומיתהנו מהדדו כדכתיב אם ישכבו שנים וחם להם ואיכא נמי חבוק וחשש דביאה, ואתא רב יוסף למיפשט בה איסורא משום חששא דביאה ואפילו כשתמצא לומר דקריבה שריא ואידחי משום שינוי ודיעות, והדר פשטינן לאיסורא דקריבה גופא אסורה מהקישא דא"א דהתם ודאי כל קריבה אסורה ואפילו בלא יחוד דלא אתי השתא לידי ביאה והא אפילו להסתכל בה אסור בערוה, אף אשתו נדה בכל ענין אסור וקאמרינן דהך הקישא פליגי אדר"פ דאמר לא אסרה תורה בשאר בשר אלא גלוי ערוה בלבד, ואלו בא"א דבר ברור הוא שנאסרה כל קריבה שבעולם והכתוב אומר הרחק מעליה אל תקרב אל פתח ביתה ולאו דמישפטה בעיין לר"פ להתירא והתם איכא חששא דביאה ור"פ לא איירי בשינוי ודיעות כלל אלא דר"פ לית ליה הך הקישא ושרי קריבה בעריות דשאר ופירושו לא אסרה תורה לומר שהוא מותר כדאמרינן בעלמא לא אסרה תורה אלא פשוט ידים ורלגים ולא אסרה תורה אלא דמות ד' פנים בהדי הדדי דהיינו לומר דשרי והכי איתמר התם כל כי האי ריביתא ליכול לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, ואי קשיא והא תנן לענין בנים קטנים וישן עמהם בקרוב בשר הגדילו זה ישן בכסותו וזה ישן בכסותו, התם ביחוד וקירוב בשר חששא דביאה איכאור"פ היכי דליכא יחוד וחששא דביאה הוא דשרי קריבה ואי שינוי ודיעות סגי להיכר באשתו נדה לא מתסר משום קריבה וכן עולא דמנשק לאחוותיה אבי ידייהו בשינוי הוא שלא כדרך הנושקין ובלא יחוד ור"פ בשינוי ודיעות לא איירי כלל:

דף י"ג ע"ב[עריכה]

בימי לבונך מהו אצלך. פי' היה יודע אבא אליהו שטעה אותו תלמיד בכך חפיכך שאל לו כן אבל לא מפני שיהא שום קולא בימי לבון מבימי נדות, ונראה שזה הליבון הוא לאחר שתיקן רבי שאם ראתה יום א' או ב' וג' שיהא מונה שבעה והם, ומאחר שהשלימה שבעה ימים מתחלת ראייה קורין השאר ימי ליבון לומר שאינו ימי נדות שכבר יצאה מהן, והן ימי לבון לפי שלא היה יודע לטבילת נדה עיקר מן התורה ולא היה יודע ה"ד תהא בנתדה עד שתבוא במים כדכתב כאן רש"י ז"ל ולפיכך נענש, ואין זה מחוור שיטעה מי ששימש ת"ח הרבה בכך, ולא היה יודע שטבילת נדה מן התורה, וכן קשיא לי שנלמוד טבילת נדה מכאן תהא בנדתה עד שתבוא במים דא"כ זקנים הראשונים דמוקמי לה לא תכחול ולא תתקשט במיני צבעונין טבילה לנדה מנ"ל. אבל נ"ל שטבילה לנדה ולזבה מפורשת הוא מן התורה בזב כתוב איש כי יהיה זב כו' פרשה דטומאה וכתב וכי יטהר הזב וגו' וספר לו ורחץ בשרו במים חיים וטהר וכשבא הכתוב לפרש בין נדה וזבה כתוב ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה כלומר טומאת הזב בלובן והזבה באודם, וכתיב וספרה ואחר תטהר בטהרה האמרוה לענין הזב למעלה וזהו נמי פשוטו של מקרא ומ"ש שאין הזבה צריכה מים חיים אפשר שראו ריבוי בכתוב מן ואחר תטהר או ממקום אחר, אבל טבילה מפורשת היא ובהרבה מקומות בתורה כן שכתוב וטמא עד הערב וטהר ואין כתוב ורחץ במים ואנן לומדין מן המפורשין שכתוב שם ורחץ בשרו במים וטמא עד הערב ואין טומאה פורחת דמ"מ א"א למי ששימש ת"ח שלא תהא לו נדה בהכרת עד שתטבול ומ"ש ר"ע תהא בנדתה עד שתבוא במים משמע ליה דהיינו אזהרה לאשה שתהא נזכרת לנתדה ותהיה מתרחקת עצמה ומתנדה מבעלה ומטהרת כל ימי נדותה, והאי דקאמר עד שתבוא במים לישנא בעלמא כל ימי נדותה עד שתטהר, ובלשון הראשון של זקנים הראשונים תניא נמי לא תכחול ולא תפקוס עד שתבוא במים וזו ראיה לדברינו, ויש לדחוק ולומר שטבילה שבפרשה שאמרנו לטהרות הוא אבל לבעלה או מדר"ע או מדרשה התם אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהן וגם זה אינו מתחוור, ומ"מ א"א למשמש ת"ח הרבה שיקל מחמת שלא תהא צריכה טבילה, אלא נפרש דטובלת היתה אשתו לסוף ימי נדותה של תורה ולפי שהיה מיקל ופורץ גדר של חכמים נחש שכל דבריהם כגחלי אש וכן מפורש בס' הישר, וי"א דשומרת יום כנגד יום היא שנקרא ימי ליבון והיה מיקל לפי שהיא חששא בעלמא ושמא לא תראה ולא תבוא לידי זיבה וסוף דבר שלא כהוגן נעשה וראה מה עלתה בו, אבל לשון הראשון יותר נכון שאף בזה לא היה ראוי לטעות שאינה חששא אלא ספירה היא שכשם שסופרת שבעה לזיבה כך סופרת אחד לאחד שהיא זיבה קטנה ואם טבלה אפילו בשמיני ושמשה אינו אלא תרבות רעה ואפשר דמשום חומרא דאתיא לידי קולא הוא דבטלוה לטבילתה בדורות האחרונים ומשום טהרות נהגו בה תחילה:
האוכל אוכל ראשון ואוכל שני. פיר"ת ז"ל שאין זה פסולי גויה דההוא בדורות ראשונים נתקנו ובמס' יומא מספקא להו נמי בפסול גויה א דאורייתא וההוא אינו פוסל במגע תרומה אלא נפסל גופו מלאכול בתרומה וטעמא דההוא משום דמחזי כמאן דנגעי בהדדי ומטמו במעיו ולהכי בעו חצי פרס שנתמעט בעיכול מכביצה וחזרו ב"ש וב"ה וגזרו אוכל כביצה ושיפסול במגע תרומה ומפורש בס' הישר.
והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין. פי' נ"ל דאף טהור קאמר וכ"ש טבל ועלה ונפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין דמכלל טהור לא נפיק, ועוד דעיקר גזירה בנפילה הוה שהיו נותנין עליהן ג' לוגין מים שאובין וכל עיקר לא גזרו ביאה אלא משום נתינה שהוקבעה להם ובדין הוא דהו"ל למיגזר תרוויהו בטמא שטבל ולא כלל בטהור אלא דאי לא הא לא קיימא הא כמדפורש בגמ',וא"ת ביאה נמי הא לא קיימא כיון דטהור לא מיטמי לב"ה, א"ל דאי ביא לא קיימא כולה האי לא איכפת לן שעיקרה של גזירה נפילה הוא, וא"ת לטהור נמי לגזור ביאה ומתקיימא כולה מילתא שפיר נוכל לומור דבהכי סגי להו, א"נ שא"א ליגזר בטהור ביאה שא"כ אין לך אדם רוחץ במרחץ ולא בשום מקום במים שאובין וא"א לרוב ציבור לעמוד בגזירה זו לפיכך לא גזרו כן וזה הטעם מספיק לכל, דמ"ה גזרו ביאה רק בטמא מפני שא"א לעמוד בה ואי אתו לבטלה תיבטל שא"א לגזור עוד בה גזירה אחרת כנ"ל וראיה לדבר מההוא דגרסינן במס' גיטין חציו בנפילה וחציו בביאה מהו ומשכחת לה בטמא שטבל וש"מ שמטמא בכל אחת משתיהן שאלמלא לא היו מטמאין אלא זה בנפילה וזה בביאה פשיטא דחציו בנפילה וחציו בביאה טהור דהא כולו בנפילה לזה או כולו בביאה לזה נמי טהור וליכא דמטמא בשתיהן והתם לא קמבעיא ליה אלא אי מצטרפות הואיל וכל אחת מטמא בפ"ע וכדמוכח שמעתא:
ושדי לפומיה ופסיל ליה. פי' משום שגזרו במשקין שניים תחלה חוץ מטבול יום נקט פסיל להו אבל אוכלין טמאין טמויי נמי מטמא להו דמשקין בתרומה וי"א דמשקין שבפיו מאוסין הן ואי שדי להו לא מטמו אחרינא אלא מפסיל פסול להו מלאכול והא דאמרינן מ"ש הא שכיחא והא לא שכיחא ק"ל הא נמי שכיחא משום דילמא אכיל אוכלין דתרומה ושקיל משקין טמאין ושדו לפומיה ופסול ואמאי לא אמר טעמא מהא ותרוייהו שכיחי, ומפרקי אוכל תרומה לדעת מזהיר זהיר מאוכלין טמאין אבל אוכל אוכלין חולין טמאין שמא יתן תרומה לתוך םיו שלא לדעת, ואינו מחוור וי"ל שאין חוששין שמא יאכל תרומה ויטמא אותו בפיו במשקין טמאין הבאין עליה לאחר מכאן לפי שכבר נמאסה משלעסה ועמד בפיו ואין חכמים חוששין כ"כ לטומאתה שיגזרו עליה שאינה ראויה, אבל עיקר החששא לשמא יאכל אוכלי חולין טמאין או משקין ויביא תרומה ויתננה לתוך פיו שנמצא שהוא מטמאה עם כניסתה לפיו וראויה היא שעדיין לא נפסלה מלאכול ויש בידו שתים ' שהוא אוכל תרומה טאמה שעדיין במקים שיכול להחזירה הוא, וא' שהוא מטמא תרומה טהורה הראויה, ולדידי לאו קושיא הוא כלל לפי שגזרו על מי שכבר אכל אוכלין טמאין שיפסול תרומה משום מי שהיו הדברים טמאין בפיו שמטמאה ודאי, אבל לגזור משום מי שבפיו אוכלין טהורין אינו מענינו, ודבר ברור הוא:

דף י"ד ע"א[עריכה]

אלימא הך גזור ברישא הא תו למה לי. פירש"י ז"ל הלא גזרו סמוך לנטילתן מגע תרומה, ואכתי ק' לי הא נ"מ שאפילו נטל ידיו ע"מ לאכול ושמר ידיו ולא הסיח דעתו מהן אלא במגע הספר שיטמאו מחמת הספר ואין בכלל גזרה ראשונה אלא מסיח דעתו דהיינו סתם ידים, ואיכא למימר דהא ודאי לא גזור דהא טעמא משום דר' פרנך וטעמיה דר' פרנך משום דהידים עסקניות הן, אבל מי שנטל ידיו תיכף ושמרן מותר לו לאחוזר ס"צת ערום הלכך אין הספר מטמא אותן אלא כשהסיח דעתו מהן, ואין תי' זה נכון בעיני לפי שרבותינו שהיו בתר ב"ש וב"ה כגון ר"מ ור"י וחבריו נחלקו איזה ספר מטמא הידים, ומחלוקות אחרות בענין זה במס' ידים ומאי נפקא מינה להו מאחר דגזור בכל הידים, לפיכך נראה דה"ק הא תו ל"ל למגזר אי בשהסיח דעתו ודאי בלא מגע ספר טמאות, ואי בשלא הסיח לא היו צריכין לגזור עליהן שאין טעמא של גזירה אלא משום דר' פרנך ודר' פרנך ליכא אלא משום היסח הדעת ומפני שהידים עסקניות הן, וכבר היה זה בכלל הגזירה הראשונה ולא היו צריכין לגזור עליה גזירה אחרת בפ"ע, ומפרקין אלא הא גזור ברישא וגזרו סתם על הספר שיטמא את הידין ולא חילקו בין מי שהסיח דעתו למי שלא הסיח דעתו מהן וגזירה ראשונה לא זזה ממקומה, שהיה צריך מנין אחר להתיר, נמצא שהספר פוסל כל הידים עכשיו דגזירה ראשונה כך היתה ובמקומה עומדךת לפיכך נחלקו חכמי ישראל והאחרונים איזה ספר מטמא והיאך מטמא:

דף י"ד ע"ב[עריכה]

הא דאמרינן אילימא במשקין הבאין מחמת שרץ מן התורה. ק"ל והא טומאת אוכלין ומשקין לטמא אחרים לאו דאורייתא כדאיתא בפסחים, וי"ל ההוא לאו מי"ח דבר הוא אלא מימות נביאים אחרונים הוא דכתיב הן ישא בשר קודש, ונגע בכנפ אל הנזיד ואל יין ואל השמן היקדש, ומעלות דרביעי בקודש ושלישי בתרומה דהוו מימות הראשונים לא משכחת להו אלא בהדי משקין טמאין והא דקאמרינן דאורייתא הוא אליבא דמ"ד אפילו לטמא אחרים דאורייתא, א"נ ה"ק עיקר טומאה דאורייתא שהרי שניים הן, וכשמטמאין אחרים כבר נגזר שאם אין אתה אומר כן אף האוכלין עצמן מי"ח דבר הן:
אילימא במשקין הזב דאורייתא הוא. בדין הוא דהו"ל לאקשויי א"ה טמויי נמי ליטמי דמשקה דזב אב הטומאה הוא והכלים ראשון ומטמא את התרומה אלא איידי דאקשה לעיל דאורייתא הוא אקשי נמי הכא:
אלא במשקין הבאין מחמת שרץ. פי' אפילו במקין הבאין מחמת שרץ מי"ח דבר אבל משקין הבאים מחמת ידים מטמאין כלים כדאמרינן פ' שלשה שאכלו שמא יטמאו משקין שבידו ויחזרו ויטמאו את הכוס תדע דהא שנטמאו במשקין בחד גונא קתני לאוכלין וכלים כנ"ל:
הא דאמרינן י"ח דבר גזרו וי"ח דבר נחלקו נראה שרש"י מפרש שאינן אלא י"ח שגזרו ובהן נחלקו אלא שעמדו מנין ורבו ב"ש וגזרו בהן בכולן ולפי פי' למחר חזרו בהן ב"ה והודו למניינם ולפי פשט הדבר בי"ח אחרים נחלקו ולמחר הושוו ובספר הישן מא"י מצאתי השיטה מוחלפת די"ח דבר גזרו ובי"ח דבר נחלקו ולמחר הושוו, ובפ' ירושלמי מצאתי השיטה בי"ח דבר נחלקו ובי"ח דבר הושוו וי"ח גזרו פי' י"ח דבר נחלקו וגזרו, וי"ח דבר שהשוו שמנה מיציאות שבת והכנסות, תשיעי ספר, עשירי מרחץ, י"א בורסקי, י"ב לאכול, י"ג לדין, י"ד חייט ט"ו לבלר, ט"ז מפלה כליו, י"ז לא יקרא, י"ח לא יאכל הזב עם זבה, ושמנה עשר שנחלקו שבסוף המשנה דיו, סממנין, כרשינין, אונין, צמר, חיות, עופות, דגים, מוכרין, טוענין, מגביהין, עורות, כלים, וחמשה מהן שהוזכרו בברייתא לא ישאילנו, ולא ילונו, ולא ימשכנו, ולא יתן לו, ואיגרות, הרי די"ח במחלוקת:

דך ט"ו ע"א[עריכה]

שמאי אומר מקב לחלה. שמעתי בשם ר"ת דכיון דכתיב בחלה תרימו תרומה פי' ותנתן לכהן וקיי"ל שיעור אוכלין בכביצה פחות מכן אינה חלה ולא מקיימא ביה מצות נתינה ושמאי אזיל בתר דעתו של בע"ה שהוא מפריש א' מכ"ד נמצא שהוא מפריש מקב כביצה והלל אזיל בתר דעתו של נחתום שהוא מפריש א' ממ"ח נמצא מפריש מקביים חלה של כביצה ואחרים מפרשים דבעריסותיכם דכתב רחמנא פליגי מ"ס עריסותיכם תרתי והעומר הוא עשירית האיפה מלבר שהן שני קבין ומ"ס עריסותיכם דכל חד וחד משמע וכ"פ הראב"ד ז"ל ואינו נכון דקב וקביים דשמאי והלל וקב ומחצה דרבנן תרוייהו ירושלמית ולא מדבריות ועוד שאין זה עישור אלא תשיעית:
מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שחייב אדם לומר בלשון רבו. פי' הראב"ד ז"ל דטעמיה דהלל מפני שהוא המדה הגדושה שנאמרה בתורה כדכתיב ושמן זית הין ואע"פ שנאמרה בתורה מדות קטנות כיון דמים שאובין לפסול את המקוה דרבנן אזלינן לקולא ולא מיפסל אלא בשיעור הין ולפיכך שנה לו רבו הין לגלות לו שמפני שנאמרה בתורה הוא פוסל את המקוה, ושמאי סבר ט' קבין לפי שהן ראוין לשטיפת כל הגוף ועזרא תיקן לבעלי קריין לפיכך חשיבי כמקוה פסול ופוסלין וחכ"א ג' לוגין מפני שהן חשובין שנתנם תורה לקרבנות ציבור והוא רביעית ההין ואזלינן בתר שיעורא זוטא ואע"ג דאשכחן לוג שמן, בצבור מיהא לא אשכחן פחות מג' לוגין ולא אשכחן לוג אלא לשמן אבל ליין אין פחות מרביעית ההין והוא ג' לוגין: (והא דתנן שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן אפרש במקומה בס"ד):
לא גרסינן בדר' ישמעאל בר' יוסי בשמונים שנה של כלי זכוכית דא"ה קשיא דהא יוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן גזור ואע"ג דאיכא למימר דגזור מעיקרא ולא קבילו מינייהו וגזור בשמונים שנה וקבילו מינייהו מדלא מקשינן ומפרקינן לה בגמ' כדמקשינן ומפרקינן לה מארץ העמים ש"מ לא גרסינן לה:

דף ט"ז ע"א[עריכה]

ה"ג וכן במשניות מדוקדקות כלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה מיטמאין ומטמאין אוכלין מאוירן מטמאין אחרים מאחוריהן דהיינו גבן ואין מקבלין טומאה מגבן אלא מתוכן, וגבן ואחוריהן חדא מילתא הוא אלא דגב משמע כל חוץ שלהם ולפרושי מילתא נקט הכי לומר דאין להם טומאה כלל לא מאוגנן ולא מאוזנן דכלהו גב נינהו ומה שפירש"י ז"ל אחוריהן כגון חקק בית מושב שהוא תוך אינו ענין במשנה זו דאי דרך תשמישן הוא מיטמאין ואם לאו אינן מיטמאין וה"נ מוכח בכמה מקומות במסד' כלים דאחוריים היינו גב דכלי דוק ותשכח התם בפ' כ"ה:

דף ט"ז ע"ב[עריכה]

הניחא למ"ד לא לכל הטמאות אלא לטומאת מת. פלוגתא דרשב"ג ורבנן הוא בסיפא דהך מתני' גופא והוא במס' כלים בר"פ י"א דתנן כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין נשברו טהרו חזר ועשה מהן כלים חזרו לטומאתן הישנה רשב"ג אומר לא לכל טמאות אלא לטומאת נפש, ודאמרינן נמי הניחא למ"ד כלי טמא חושב משקין פלוגתא דר"מ ור' יוסי הוא בתוספתא דמסכת מכשירין דתניא עריבה שירד דלף לתוכה המים הניתנין והצפין בכי יותן נטלה לשפכה בש"א בכי יותן ובה"א אינן בכי יותן בד"א בטהורה אבל בטמאה הכל מודים שהן בכי יותן דר"מ רי"א א' טמאה וא' טהורה בש"א בכי יותן ובה"א אינן בכי יותן:
המניח כלים תחת הצינור א' כלים גדולים כו' פוסלין את המקוה. בצינור שקבעו ולבסוף חקקו הוא ואליבא דמ"ד במס' ב"ב אינו פוסל את המקוה, כן פירש"י ז"ל ויש לפרשה בצינור מפולש שאינו עשוי לקבלה שאינו פוסל את המקוה ותנן במס' מקואות פ"ג סילון שהוא צר מיכן ומיכן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה, ושנינו עוד המניח טבלה תחת הצינור אם יש לה לבזבז פוסלת את המקוה ואם לאו אינה פוסלת ותנן נמי החוטט בצינור לקבל צרורות פוסל את המקוה מכל הני שמעת מינה שכל שהצינור אינו עשוי לקבלה כגון אלו שלנו אינו פוסל את המקוה ופי' כלים גדולים העשוין לנחת שאינן מקבלין טומאה שלא תאמר אין שם כלי עלייהו כדקתני נמי כלי גללים ואצ"ל קטנים ולא כדפירש"י:

דף י"ז ע"א[עריכה]

טמאוהו משום כלים המאהילין על המת. פירש"י ז"ל טמאוהו טומאת ערב ומאן דחזא סבר שטמאוהו טומאת שבעה מדין אוהל ואית דמקשו הכא ה"ד אי בפשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה אי איכא חרב חרב הרי הוא כחלל, וניחא להו הב"ע שיש במרדע בית קבול לחרב המרדע וטמא משום מקבלי כלי עץ ואע"פ שהיא עשויה למלאות שמיה קבול כדאמרינן בסוכה בנקבות פסול וכו' ואינו טמא משום כלי מתכת בדליתיה לחרב המרדע א"נ יש בו חרב המרדע בטול הוא אגב גופא של מרדע כדתנן מתכת המשמש את העץ טהור ולפיכך אין אומרים בה חרב הרי היא כחלל, ולדידי לא ניחא לי בהאי תירוצא דכי אמרינן חרב הרי היא כחלל לאו דוקא חרב אלא ה"ה לכלי שטף הנוגעין באב הטומאה של מת דתנן בריש מס' אהלות ד' טמאין במת ג' טמאין טומאת ז' וא' טמא טומאת ערב כו' עד כיצד כלים הנוגעין במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת ז' הרביעי בין אדם בין כלים טמאין טומאת ערב אר"ע יש לי חמישי השפוד התחוב באוהל כאהל והשפוד ואדם הנוגע בשפוד וכלים באדם טמאין טומאת ז' אמרו לו אין האהל מתחשב, מדקתני כלים סתם ש"מ שכל כלי הנוגע באב הטומאה הבא מן המת או אהל על המת הוא נעשה אב הטומאה ויש ראיות אחרות ובמקום אחר אכתוב מה ששמעתי בעז"ה, ולפ"ז קשה איך אר"ע משום כלים המאהילין טומאת ערב משום חרב הוא טמא טומאת ז', ואני אומר דה"נ קאמר ר"ט שהראשונים שאמרו האיכר עובר ומרדע על כתפו אהל צדו האחת על הקבר טמאוהו טומאת ז' משום כלים הנוגעים במת אמרו ודוקא במרדע שמקבל טומאה וה"ה לכלי כל שמקבל טומאה ור"ע תיקן שמשום אהל טמאוהו ואפילו אין המרדע מקבל טומאה ור"ע תיקן שמשום אהל טמאוהו ואפילו אין המרדע מקבל טומאה נמי ודוקא בעובי המרדע ואפשר דנפקא מינה שהנזיר מגלח על אותו טומאה ומזה שלישי ושביעי ואלו משום מגע כלים הנוגעין במת אמרינן בהדיא במסכת נזיר אטו מאן דנגע בכלים בר הזאה הוא בתמיה, והוי יודע דר"ט קיבל מר"ע שהוא שמע וטעה והוא דרש והסכים לשמועה וכמו שאמרו לו בהרבה מקומות כיוצא בזה כל הפורש ממך כפורש מחיים והיינו דלא אמרינן בגמ' א"ה לר"ט בצרי לה וכדאקשינן לר"י ואע"ג דאיכא למימר דר"ט מני אוכלין וכלים בתרתי כיון דלא אמרינן הכי בהדיא בגמ' לא ניחא להו למימר הכי:
גזירה משום הנושכות. פירש"י ז"ל אשכולות נושכות זו את זות וכשבא להפרידן נסחט המשקה עליהם וכיון דעבד בידים ולא אפשר בלא סחיטה משכר, ואינו מחוור, ור"ח ז"ל פי' משום הנושכות יש מי שאומר שנושך אדם מאשכול ונוטפין ממנו משקין ובשם גאון ז"ל מצאתי כשאדם בוצר כרמו יש מהן שהגרגרים שלהם מדובקין זה עם זה ונושכין זה את זה מפני דבוקן ואע"פ שהמשקה יוצא מהן אינו הולך לאיבוד והמשקה עומד ונשמר בדבוק אותן גרגרים ואינו נופל בקרקע ומ"ה הוכשר זה פי' גאון ז"ל ויותר מחוור מן הראשונים:
והלא מגיס. והוא צובע שכן דרך הצובעין להגיס בבגדים ומיהו גבי בישול נמי המגיס חייב משום מבשל כדתניא בתוספתא ומייתי לה בגמ' בפ' המביא גדי יין א' נותן את האור וא' נותן את העצים וא' נותן את הקדירה וא' מגיס כולן חייבין ומיהו לא גזרינן דילמא מגיס כדגזרינן בצובע שאין דרך כ"כ להגיס בה אלא משעה ראשונה כדי שיתערב הכל ויתבשל ונראה דלא מחייב אלא בהגסה ראשונה כשאינו מתבשל מהרה אלא בהגסה זו שנמצא אף הוא צובע, ובההוא ליכא למיחש כדאמרינן קדרה חיתה שרי אבל מי שהגיס דבלאו הכי מתבשל אף המגיס פטור דמאי עביד הלכך ליכא למיגזר בשבת משום מגיס דלאו קרובי בישולא איכא דבלא"ה מתבשל, א"נ א"ל דמש"ה לא אדכרו מגיס משום שחתוי הגחלים כוללת יותר שיש לחוש אפילו במבושל כמאכל בן דרוסאי ובצלי ופת ואלו משום מגיס ליכא, לפיכך הזכיר חיתוי גחלים בכ"מ ובקדרה חיתה ליכא משום מגיס כי היכי דלית בה משום חיתוי גחלים דהא מסח ליה לדעתיה מיניה ולא נגע בו כלל וי"ל עוד דגבי צבע יש לחוש לפי שהוא קרוב להיורה והוא מפסיד הרבה וכ"נ בירושלמי:

דף י"ח ע"ב[עריכה]

בשיל ולא בשיל אסור. פי' משהגיע למקצת בישול שהוא קודם למאכל בן דרוסאי עד שיתבשל לגמרי כמאכל כל אדם ואפילו במצטמק ויפה לו נמי בכלל זה שהכל אסור ואפשר דלא איירי הכא במצטמק ולאו משום דשרי אלא דלא פי' רבינא הכא וכך אמר בעל הלכות גדולות ז"ל מאכל בן דרוסאי בשיל ולא בשיל ודינין הללו יתבררו לקמן בס"ד:

דף כ' ע"א[עריכה]

קרא לאברים ופדרים הוא דאתא. פי' לאברים ופדרים של חול שהעלן בחול ע"ג המזבח והן נשרפין והולכין שהוא מותר לחתות ולהבעיר בהן ולהוסיף בהן אש באותה המערכה עצמה שלהן אבל להעלות או לעשות מערכה אחרת בפ"ע לשל חול אסור ושל שבת ודאי מקטירן והולך ובתוס' מאריכין בזה: (יינן ובנותיהן ופתן כולן אפרש אותן במקומם במס' ע"ז בס"ד):