רי"ף על הש"ס/שבת/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים



(א א)

מתני'[עריכה]

יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ. כיצד? העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים, פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא, העני חייב ובעל הבית פטור. פשט בעל חבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס, בעל הבית חייב והעני פטור. פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא, שניהן פטורין. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס, שניהן פטורין:

גמ'[עריכה]

בעא מניה רב מרבי, הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ מהו, עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי או לא? אמר ליה חייב ואינו דומה לידו, מאי טעמא? ידו לא נח, גופו נח:

פיסקא: פשט העני את ידו וגו':

והא בעינן עקירה והנחה על גבי מקום ארבעה וליכא? אמר רבא: ידו של אדם (א ב) חשובה לו כארבעה על ארבעה, וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן: ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה. תניא: היתה ידו מליאה פירות והוציאה לחוץ אסור להחזירה, ותניא אידך מותר להחזירה, הא והא בשוגג ולא קשיא, כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת, וכדבעא מיניה רבא מרב נחמן: היתה ידו מליאה פירות והוציאה לחוץ מהו שיחזירנה לאותה חצר? אמר לו מותר, לחצר אחרת מאי? אמר לו אסור, ומאי שנא? אמר ליה לכי תיכול עלה כורא דמילחא, התם לא אתעבידא מחשבתו, הכא אתעבידא מחשבתו. אמר רב ביבי בר אביי: הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה. הא מילתא מקשו בה רבנן: מכדי רדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה, כדגרסינן בפרק כל כתבי הקדש, תנא דבי שמואל: כל מלאכת עבודה לא תעשו, יצאת רדיית הפת ותקיעת שופר שהיא חכמה ואינה מלאכה, ואלא מאי טעמא לא שריוה הכא? משום שלא יבא לידי איסור סקילה, הא לאו הכי אסירא, ואמאי? והא לאו מלאכה קא עביד, ופריקו בה כמה פירוקי דלא דייקי גבן ומשום הכי לא כתבינן להו, אבל אנן הכי מסתברא לן בפירוקא דהאי קושיא, אע"ג דרדיית פת בתנור חכמה היא ואינה מלאכה, לא שרו לה רבנן אלא היכא דשכח פת בתנור וקדש עליו היום, דמציל ממנה מזון שלש סעודות לשבת ומשום כבוד השבת, ואפילו הכי בעי לשנויי כדקתני לקמן: ולא ירדה במרדה אלא בסכין, אבל רדייה שלא לסעודת שבת לא שריוה ליה רבנן, ורדייה דהכא לאו לסעודת שבת היא, דהא לא חזיא לאכילה, ומשום הכי לא שרו ליה רבנן אלא משום שלא יבא לידי (ב א) איסור סקילה.

ת"ר: המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב, ובן עזאי פוטר, דקסבר מהלך כעומד דמי. אמר ר' יוחנן: מודה בן עזאי בזורק. תניא נמי הכי: המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו, אחד המוציא ואחד המכניס ואחד המושיט ואחד הזורק חייב, ובן עזאי אומר: המכניס והמוציא פטור, והזורק והמושיט חייב.

ת"ר: ארבע רשויות לשבת, רשות היחיד ורשות הרבים, כרמלית ומקום פטור. איזהו רשות היחיד? חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה, וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה, זו היא רשות היחיד גמורה. ואי זו היא רשות הרבים? סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין, זו היא רשות הרבים גמורה. ואין מוציאין מרשות היחיד זו לרשות הרבים זו, ואין מכניסין מרשות הרבים זו לרשות היחיד זו, ואם הוציא והכניס, בשוגג חייב חטאת, במזיד ענוש כרת, בעדים והתראה נסקל. אבל ים ובקעה ואצטונית וכרמלית אינן לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד, ואין נושאין ונותנין בתוכן, ואם נשא ונתן פטור, ואין מוציאין מתוכן לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכן, ואין מכניסין מתוכן לרשות היחיד ולא מרשות היחיד לתוכן, ואם הוציא והכניס פטור. חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין, עירבו מותרין, לא עירבו אסורין. אדם עומד על האסקופה נוטל מבעל הבית ונותן לו, ומן העני ונותן לו, ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני, ומעני ויתן לבעל הבית, ואם נטל ונתן שלשתן פטורין. אבל ים ובקעה ואצטונית וכרמלית אינן לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים. אטו הני כולהו לאו כרמלית נינהו? כי אתא (ב ב) רב דימי אמר ר' יוחנן: לא נצרכה אלא לקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, אע"ג דזימנין דדחקי בה רבים ועיילי להתם, כיון דלא ניחא תשמישתיה ככרמלית דמיא. כי אתא רב דימי אמר: אין כרמלית פחותה מארבעה על ארבעה, אמר רב ששת: ותופסת עד עשרה, דעד עשרה הויא כרמלית, למעלה מעשרה הויא מקום פטור, ואקילו בה רבנן מקולי רשות היהיד ומקולי רשות הרבים, מקולי רשות היחיד, דאי איכא מקום ארבעה על ארבעה הוא דהויא כרמלית ואי לא לא הויא כרמלית, ומקולי רשות הרבים, דעד עשרה הוא דהויא כרמלית, למעלה מעשרה לא הויא כרמלית אלא מקום פטור. אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב: בית שאין בו עשרה טפחים וקרויו משלימו לעשרה, על גגו מותר לטלטל בכולו, בתוכו אין מטלטלין בו אלא בד' אמות. אמר אביי: ואם חקק בה ארבעה על ארבעה והשלימו לעשרה מותר לטלטל בכולו, מאי טעמא? הוי חורי רשות היחיד, וחורי רשות היחיד כרשות היחיד דמו, דאיתמר: חורי רשות היחיד כרשות היחיד דמו. חורי רשות הרבים, אביי אמר כרשות הרבים דמו, ורבא אמר לא כרשות הרבים דמו, והלכה כרבא, וכיון דלאו כרשות הרבים דמו, אי אית בהו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים וגביהי עשרה הוו להו כרשות היחיד, ואי אית בהו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים ולא גביהי עשרה הוו להו כרמלית, ואי לית בהו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ואע"ג דגביהי עשרה, מקום פטור הן.

אמר רב חסדא: נעץ קנה ברשות היחיד וזרק ונח על גביו אפילו גבוה מאה אמה חייב, שרשות היחיד עולה עד לרקיע. אמר אביי: זרק כוורת לרשות הרבים, גבוהה י' ורחבה ו' על ו' פטור, אינה רחבה ו' על ו' (ג א) חייב. פירוש, כל מקום שגבוה י' ורחב ד' על ד', חולק רשות לעצמו ורשות היחיד הוא, ולפיכך הזורק כוורת לרשות הרבים פטור, שכיון שגבוהה י' טפחים ורחבה ד' על ד' חולקת רשות לעצמה, והוה ליה כזורק מרשות היחיד לרשות היחיד שהוא פטור. ולא אמרו שהיא צריכה רוחב ו' אלא מפני שהיא עגולה, שאי איפשר שיהא חללה ד' על ד' אלא בשיש בה ברוחב ו' על ו', כדאמרינן: כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא, והדבר ידוע שרוחב העיגול הוא אלכסונו של מרובע החקוק בתוכו, וזהו צורתו כפי שיתברר במראית העין, ולפיכך הוצרכנו להוסיף ברוחב העיגול שהוא אלכסונו של מרובע שני חומשין של ד' טפחים שהן ח' חומשי, לכל טפח וטפח שני חומשין, כדי שיהא אורך הצלע של מרובע החקוק בתוכו ד' טפחים, ועוד הוספנו ב' חומשים לעובי ב' המחיצות של כוורת, חומש מכאן וחומש מכאן, הרי י' וי' חומשים שהן ב' טפחים, נמצא כללן ו' טפחים לא פחות ולא יותר.

רבא אמר: אפילו אינה רחבה ו' על ו' פטור, מאי טעמא? אי אפשר לקרומיות של קנה שלא יעלו למעלה מי' שהוא מקום פטור. כפאה על פיה גבוה ז' ומשהו חייב, ז' ומחצה פטור. רב אשי אמר: אפילו גבוה ז' ומחצה נמי חייב, מאי טעמא? מחיצות לתוכן עשויות, ואין ממנה למעלה מי' כלום ולפיכך חייב. אמר עולא: עמוד גבוה ט' ברשות הרבים ורבים מכתפין עליו וזרק ונח על גביו חייב, מאי טעמא? כל פחות מג' מדרס דרסי ליה רבים, מג' ועד ט' לא מדרס דרסי ליה רבים ולא כתופי קא מכתפי עילויה, ט' ודאי קא מכתפי עילויה. אמר ליה אביי לרב יוסף: גומא מאי? אמר ליה: וכן בגומא. רבא אמר: גומא לא, מאי טעמא? קסבר הילוך על ידי הדחק שמיה הילוך, תשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש. אמר רב יהודה: האי זירזא דקני, רמה וזקפה רמה וזקפה לא מיחייב עד דעקר להו. פירוש זירזא דקני, חבילה של קנים, כגון שהיתה מוטלת על הארץ, והגביה הקצה האחד, והקצה האחר מונח על הארץ, והעמידה והשליכה לפניו, וחזר והגביה הקצה האחר יהיה מונח על הארץ והעמידה והשליכה לפניו וחזר והגביה, אפילו כל היום כולו לא מיחייב, שהרי לא עקר אותה מעל הארץ.

אדם עומד על האסקופה נוטל מבעל הבית ונותן לו, מן העני ונותן לו. האי אסקופה מאי היא? ואסיקנא: אסקופה מקום פטור, כגון דלית ביה ארבעה על ארבעה, וכי הא דכי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן: מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רשות הרבים ולבני רשות היחיד לכתף עליו, ובלבד שלא יחליפו. אחרים אומרים: אסקופה משמשת לשתי רשויות, בזמן שהפתח פתוח כלפנים, (ג ב) פתח נעול כלחוץ. אמר רב יהודה אמר רב, הכא באסקופת מבוי עסקינן, וחציו מקורה וחציו אינו מקורה, וקירויו כלפי פנים. פתח פתוח כלפנים, פתח נעול כלחוץ:

מתני'[עריכה]

לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדון, ואם התחילו אין מפסיקין, ומפסיקין לקרית שמע ואין מפסיקין לתפלה:


(ד א)

גמ'[עריכה]

הא סמוך למנחה, אסיקנא דסמוך למנחה גדולה הוא, ואפילו בתספורת דידן, ולכתחילה אמאי לא? גזירה שמא ישבר הזוג. ולא למרחץ אפילו להזיע בעלמא, ולכתחילה אמאי לא? גזירה שמא יתעלפה. ולא לבורסקי ואפילו לעיוני בעלמא, ולכתחילה אמאי לא? גזירה שמא יראה הפסד בזביניה ויטרד. ולא לאכול אפילו בסעודה קטנה, ולכתחילה אמאי לא? דילמא ממשכא ליה סעודתא. ולא לדין אפילו בגמר דין, ולכתחילה אמאי לא? דילמא חזי טענתא וסתר דינא.

מאימתי התחלת תספורת? אמר ר' אבין: משיניח מעפורת של ספרין על ברכיו. ומאימתי התחלת מרחץ? אמר ר' אבין: משיעביר מעפרתו ממנו. ומאימתי התחלת בורסקי? אמר ר' אבין: משיקשור בין כתפיו. ומאימתי התחלת אכילה? רב אמר: משיטול ידיו, ורבי יוחנן אמר: משיתיר חגורו, ולא פליגי, הא לן והא להו. אמר זעירי: הני חברין בבלאי, למאן דאמר תפילת ערבית רשות, כיון דשרא ליה המייניה לא מטרחינן ליה, ולמאן דאמר חובה, מטרחינן ליה. והא תפילת המנחה דלכולי עלמא חובה היא ותנן: אם התחילו אין מפסיקין, ואמר ר' חנינא: משהתיר חגורו? התם לא שכיח שכרות, הכא שכיח שכרות. אי נמי מנחה, כיון דקביע לה זימנא מירתת ולא אתי למיפשע; ערבית, כיון דכולי ליליא זמן תפילה היא, לא אתי למירתת ואתי למיפשע. והאידנא נהוג עלמא בתפילת ערבית מנהג חובה, ואף על גב דשרא המייניה מטרחינן ליה.

רבה בר רב הונא רמי פזמקיה ומצלי, אמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל". רבא כי איכא ריתחא שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי, אמר: כעבדא קמי מאריה, כי ליכא ריתחא, מציין נפשיה. אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא, כי איכא ריתחא בעלמא פכר ידיה ומצלי, אמר: כעבדא קמי מריה. כי ליכא ריתחא, מציין נפשיה ומצלי, אמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל". רבא אשכחיה לרב המנונא דקא מאריך בצלותא, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה? והוא סבר, זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד. ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא וקא גריס, מטא זמן (ד ב) תפילה וקא מסרהב. קרי עליה ר' זירא: מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. ודווקא מי שתורתו אומנותו, כדבעינן למימר קמן.

מאימתי התחלת הדין? ר' יונה ור' ירמיה: חד אמר, משיתעטפו הדיינין, וחד אמר משיתחילו בעלי דינין, ולא פליגי, הא דעסיקי ואתו בדינא, והא דלא עסיקי ואתו בדינא. ר' אמי ור' אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי, וכל שעתא ושעתא טפחי אעיבורא דדשא ואמרי: מאן דאית ליה דינא ניעול וניתי. רב חסדא ורבה בר רב כהנא הוו יתבי כולי יומא בדינא, והוה קא חלש לבייהו. תני להו חייא בר רב מדפתי: "ויעמד העם על משה מן הבקר ועד הערב", וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו? ותורה אימת היתה נעשית? אלא לומר לך: כל דיין ודיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית; כתיב הכא "מן הבקר ועד הערב", וכתיב התם במעשה בראשית: "ויהי ערב ויהי בקר". עד מתי יושבין בדין? אמר רב ששת: עד זמן סעודה, והיא שעה ששית שהוא זמן מאכל תלמידי חכמים.

אמר רב אדא בר אהבה: מתפלל אדם תפילתו בבית המרחץ. ודוקא במרחץ חדש שעדיין לא רחצו בו בני אדם, אבל במרחץ ישן שרחצו בו בני אדם אסור להתפלל בו. ותניא: הנכנס למרחץ, מקום שבני אדם עומדין לבושין, יש שם קריאת שמע ותפילה ואין צריך לומר שאלת שלום, ומניח תפילין ואין צריך לומר שאינו חולץ. נכנס למקום שבני אדם מקצתן עומדין ערומים ומקצתן עומדים לבושין, יש שם שאלת שלום ואין שם קריאת שמע ותפילה, ואינו חולץ תפיליו ואינו מניח לכתחילה. מקום שבני אדם עומדין ערומים, אין שם שאלת שלום ואין צריך לומר קריאת שמע ותפילה, וחולץ תפיליו ואין צריך לומר שאינו מניח. אמר רב המנונא משמיה דעולא: אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ, שנאמר: "ויקרא לו ד' שלום". אמר רבה בר מחסיה אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: שרי ליה לאניש למימר "הימנותא" בבית המרחץ, ואף על גב דכתיב "האל הנאמן", ההוא נאמן כמה דאת אמר: אלהא מהימנא, אבל שם גופיה לא איקרי נאמן.

והנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו. והני מילי במתנה דעבידא לאיגלויי, דכתיב: "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו"; אבל במתנה דלא עבידא לאיגלויי צריך לאודועיה, דכתיב: "לדעת כי אני ד' מקדשכם", אמר לו הקב"ה למשה: משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני רוצה ליתנה לישראל, לך והודיעם; מכאן אמר רשב"ג: כל הנותן פת לתינוק צריך להודיעו לאמו. במאי מודיע לה? אמר רב פפא: דשייף ליה מההוא מינא. ואף על גב דשבת מילתא דעבידא לאיגלויי היא, מתן שכרה לא עבידא לאיגלויי. ואמר רבה בר מחסיה אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב לבנו יוסף משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. ואמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חריבה, שנאמר: "לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חרבותיו"; פירוש: כשם שהמרומם בית אלהינו מעמיד את חרבותיו, כך מי שאינו מרומם בית אלהינו מחריב את העומד. ולא אמרן אלא בבתי, אבל בקושקשי ואברורי לית לן בה. ואמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לחלום כאש בנעורת, ואמר רב חסדא: ובו ביום, ואמר רב יוסף: ואפילו בשבת. רב אושעיא בריה דרב אידי איקלע לבי רב אשי, עבדו ליה עיגלא תליתאה, אמרו ליה: ניטעום מר מידי, אמר להו: בתעניתא יתיבנא. אמרו ליה: נזפיה מר וליפרעיה, מי לא סבר לה מר להא דאמר רב יהודה אמר רב: לווה אדם תעניתו ופורע? אמר להו: אנא בתענית חלום יתיבנא, דאמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לחלום כאש בנעורת, ואמר רב חסדא: ובו ביום, ואמר רב יוסף: אפילו בשבת. ודוקא תענית חלום הוא דשרי בשבתא, אבל תעניתא אחרינא לא, וכי הא דגרסינן בפרק אין עומדין להתפלל, אמר ר' אלעזר משום ר' יוסי בן זמרא: כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. אמר רב נחמן: וחוזרין ונפרעין (ה א) ממנו דין עונג שבת. מאי תקנתיה? ליתיב תעניתא על תעניתא. ומפרשי לה רבנן בתענית חלום בלבד, אבל בתענית אחר אסור להתענות בשבת. בתעניות ירושלמי, ר' אחא ור' אבהו משום ר' יוסי בר חנינא אמרי: אסור להתענות עד שש שעות בשבת. אמר ר' יוסי בר אבין, מתניתין היא: קודם חצות לא ישלימו, לאחר חצות ישלימו, קודם חצות לא ישלימו, עד כדון צפרא הוא, לאחר חצות ישלימו, כבר עבר רובו של יום בקדושה:

פיסקא: ואם התחילו אין מפסיקין וכו'. אוקימנא בדברי תורה, ומפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה. אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא כגון ר' שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין בין לתפילה בין לקריאת שמע:

מתני'[עריכה]

לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, שמא ישכח ויצא, ולא הלבלר בקולמוסו, ולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר. באמת אמרו: החזן רואה מהיכן התינוקות קורין, אבל הוא לא יקרא. כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה:

גמ'[עריכה]

תנא דבי שמואל: יוצא אדם בתפיליו ערב שבת עם חשיכה, מאי טעמא? כיון דאמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפיליו כל שעה ושעה, קל וחומר מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה: "והיה על מצהו תמיד", שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהם כמה אזכרות, על אחת כמה וכמה, הילכך מדכר דכיר להו.

תניא, חנניה אומר: חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה. אמר רב יוסף: הלכתא רבתי לשבת:

פיסקא: ולא יפלה את כליו. פירוש, לא יפלה אדם את כליו לאור הנר, שמא יטה. אמר רב יהודה אמר שמואל: אפילו להבחין בין בגדו לבגד אשתו לאור הנר לא. אמר רבא: לא אמרן אלא לבני מחוזא דלבשי לבנים, אבל חקלייתא מידע ידיעי. תנו רבנן: אין פולין ברשות הרבים מפני הכבוד, כיוצא בו אמר ר' יהודה ואמרי לה אמר ר' נחמיה: אין עושין אפיקטוזין ברשות הרבים מפני הכבוד. תנו רבנן: המפלה את כליו, מולל וזורק ואינו חושש, ובלבד שלא יהרוג. אבא שאול אומר: נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול. אמר רב הונא: הלכתא מולל וזורק וזהו כבודו, ואפילו בחול.


(ה ב) תניא, ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין הורגין את המאכולת בשבת, דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין. וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר משום רשב"ג: אין פוסקין צדקה על הצבור אפילו ליתום ויתומה, ואין משדכין על התינוקת ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, ואין מנחמים אבלים ואין מבקרין חולים בשבת, דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין. תנו רבנן, הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא. ר' מאיר אומר: יכולה היא שבת שבזכותה תרחם. ר' יהודה אומר: המקום ירחם עליך ועל כל חולי ישראל. ר' יוסי אומר: המקום ירחם עליך בתוך חולי עמו ישראל. שבנא איש ירושלים אומר: בכניסתו שלום, וביציאתו אומר: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובין ושבתו לשלום. כמאן אזלא הא דתניא: מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל? כמאן? כר' יוסי. אמר ר' יוחנן: בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת, פירוש: שמא יבא לזעוק בשבת. אמר רבה בר רב חנא, כי הוה אזלינן בתר ר' אלעזר לשיולי בתפיחה, זימנין הוה אמר ליה: המקום יפקדך לשלום, וזמנין הוה אמר ליה: רחמנא ידכרינך לשלמא, ואף על גב דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, דאמר ר' יוחנן: השואל צרכיו בלשון ארמית אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית, שאני חולה דשכינה עמו, דאמר אביי: מנין שהקב"ה סועד את החולה? שנאמר: "ד' יסעדנו על ערש דוי". תנו רבנן: הנכנס לבקר את החולה, לא ישב על גבי מטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא על גבי מקום גבוה, ולא למעלה ממראשותיו של חולה, אלא מתעטף ויושב לפניו, מפני שהשכינה למעלה ממראשותיו של חולה, שנאמר: "וישתחו ישראל על ראש המטה", וכתיב: "ד' יסעדנו על ערש דוי":


פיסקא: ולא יקרא לאור הנר. אמר רבא: אפילו גבוה ב' קומות ואפילו גבוה ב' מרדעות ואפילו י' בתים זו על גב זו. חד הוא דלא ליקרי אבל ב' קורין, והני מילי בעניין אחד, אבל בשני ענינים אפילו ב' אין קורין. אמר רב הונא: ובמדורה אפילו י' בני אדם כאחד אסור לקרות. אמר רבא: ואדם חשוב שאין דרכו להטות את הנר, מותר. תני חדא: שמש בודק קערות וכוסות לאור הנר, ותניא אידך: לא יבדוק? לא קשיא, כאן בשמש קבוע, כאן בשמש שאינו קבוע. ואיבעית אימא הא והא בשמש שאינו קבוע, ולא קשיא, כאן בדמשחא כאן בדנפטא. איבעיא להו: שמש קבוע בדמשחא מאי? אמר רב הונא: הלכה ואין מורין כן, ורב ירמיה בר אבא אמר: הלכה ומורין כן, אביי אמר: הלכה ומורין כן. שמעינן השתא דבין שמש קבוע ובין שמש שאינו קבוע בודק קערות וכוסות לאור הנר, ודוקא בדנפטיא דמאיס ונפיש נהוריה ולא בעי לאצלויי, אבל בדמשחא שמש שאינו קבוע ודאי אסיר ליה, שמש קבוע פליגי, והלכה בודק ואין מורין כן:


פיסקא: באמת אמרו החזן רואה וכו'. אמר רבה בר שמואל: אבל מסדר הוא ראשי פרשיות, אבל פרשה כולה לא, ותינוקות של בית רבן אפילו פרשה כולה קורין ומסדרין, מפני שאימת רבן עליהן ולא אתו לאצלויי שלא ברשות רבן:


פיסקא: כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה וכו'. איבעיא להו: מהו שתישן נדה אצל בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה? תא שמע: "ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב", מקיש אשתו נדה לאשת רעהו: מה אשת רעהו, הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה, הוא בבגדו והיא (ו א) בבגדה אסור. תאנא דבי אליהו: מעשה בתלמיד אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו, והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתן בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואומרת להן: כתוב בתורה, "כי היא חייך ואורך ימיך", בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם משיבה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה, אמרתי לה: בתי, בימי נדותיך מהו אצליך? אמרה לי: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. בימי לבוניך מהו אצליך? אמרה לי: אכל עמי ושתה עמי וישן עמי הוא בבגדו ואני בבגדי, אבל לא בקירוב בשר, אבל חס ושלום לא עלה על דעתו לדבר אחר. אמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב". כי אתא רב דימי אמר: מטה חדא הואי. במערבא אמרי, אמר רב יצחק בר יוסף: סינר מפסיק בינו לבינה:

מתני'[עריכה]

ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון כשעלו לבקרו, נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, י"ח דבר גזרו בו ביום. בית שמאי אומרים: אין שורין דיו סממנין וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום, ובית הלל מתירין. בית שמאי אומרים: אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום, ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט את העין, ובית הלל מתירין:

גמ'[עריכה]

תנו רבנן: פותחין מים לגנה ערב שבת עם חשיכה, והיא הולכת ומתמלאה כל היום כולו, ומניחין מוגמר תחת הכלים, והם הולכין ומתגמרין כל היום כולו, ומניחין גפרית חחת הכלים, והן הולכין ומתגפרין כל השבת כולה, ומניחין קילור על גב העין ואספלנית על גבי מכה, והם הולכין ומתרפאין כל השבת כולה. ואין נותנין חטים לתוך הריחים של מים (ו ב) אלא כדי שיטחנו מבעוד יום. ואוקימנא אליבא דבית שמאי, דאית להו שביתת כלים, אבל לבית הלל לית להו שביתת כלים ושרי. ואיכא מאן דאמר, אסור ואפילו לבית הלל, מפני שמשמעת את הקול.

תנו רבנן: לא תמלא אשה קדרה עססיות ותרמוסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה. אם עשת כן, למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. כיוצא בו, לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה, ואם עשה כן, למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. מאי טעמא? גזירה שמא יחתה בגחלים. ואיבעית אימא מוגמר וגפרית מאי טעמא לא גזרינן שמא יחתה בגחלים? התם לא מחתה להו, דאי מחתה להו פסדי דקא סליק בהו קוטרא. ואונין של פשתן נמי לא גזרינן, דכיון דקשי להו זיקא לא מגלי להו. צמר ליורה נמי לא גזרינן, ביורה עקורה וטוחה, דליכא למיחש לא לאחתויי ולא למיגס בה. והשתא דאמר מר: גזירה שמא יחתה בגחלים, האי קדרה חיתה שפיר דמי, בשיל ולא בשיל אסיר, ואי שדא ביה גרמא חייא שפיר דמי, מאי טעמא? דאסח לדעתיה מניה, דאמר: השתא ודאי לא בשיל, ולא אתי לאחתויי. והשתא דאמר מר: כל מידי דקשי ליה זיקא לא מגלי ליה, האי בשרא דגדיא ושריק שפיר דמי, דברחא ולא שריק אסיר. דגדיא ולא שריק, דברחא ושריק, רב אשי שרי ורב ירמיה מדפתי אסר. איכא דאמרי: דגדיא, בין שריק בין לא שריק שפיר דמי, דברחא ושריק נמי שפיר דמי, כי פליגי דברחא ולא שריק, רב אשי שרי ורב ירמיה מדפתי אסר. וקא פסקי רבואתה כי האי לישנא בתרא וכרב אשי, ואיכא מאן דפסק כרב ירמיה מדפתי דאסר. ואנן נמי כרב ירמיה מדפתי סבירא לן, דחזינן סוגיא דשמעתא כותיה, דאמרינן, אמר רבינא: האי קרא חייא, כיון דקשי ליה זיקא כבשרא דגדיא דמי ושרי, מכלל דאי כברחא אסיר, ושמע מינה דברחא אסיר:

מתני'[עריכה]

בית שמאי אומרים: אין פורשין מצודות חיה ועוף ודגים, אלא כדי שיצודו מבעוד יום; ובית הלל מתירין. בית שמאי אומרים: אין מוכרין לנכרי ואין טוענין עמו ולא מגביהין (ז א) עליו אלא כדי שיגיע למקום קרוב, ובית הלל מתירין. בית שמאי אומרים: אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי, אלא כדי שיעשו מבעוד יום; ובכולן בית הלל מתירין עם השמש:

גמ'[עריכה]

תנו רבנן, בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חפצו לגוי, ולא ילונו ולא ישאילנו ולא ימשכננו ולא יתננו לו במתנה, אלא כדי שיגיע למקום קרוב; ובית הלל אומרים, עד שיגיע לבית הסמוך לחומה. ר' עקיבא אומר: כדי שיצא מפתח ביתו. ר' יוסי בר' חנינא אומר: הן הן דברי ר' עקיבא הן הן דברי בית הלל, ולא בא ר' עקיבא אלא לפרש דברי בית הלל. תניא, בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חמצו לגוי אלא אם כן יודע שיכלה קודם הפסח, ובית הלל אומרים: כל שעה שמותר לאכול מותר למכור. תנו רבנן: נותנין מזונות לכלב בחצר; אם נטלן ויצא, אין נזקקין לו. כיוצא בו נותנין מזונות לפני הגוי בחצר; ואם נטלן ויצא, אין נזקקין לו. תנו רבנן: אין משלחין אגרות ביד גוי ערב שבת עם חשיכה, אלא אם כן קצץ לו דמים. בית שמאי אומרים: כדי שיגיע לביתו, ובית הלל אומרים: כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. והלא קצץ? אמר רב אשי, הכי קאמר: אם לא קצץ, בית שמאי אומרים: כדי שיגיע לביתו, ובית הלל אומרים: כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. והא אמרת רישא: אין משלחין כלל? לא קשיא, הא דקביע דואר במתא, הא דלא קביע דואר במתא. שמעינן השתא, היכא דקיצץ לו דמים, משלחין אותן בין מגיע בין לא מגיע, והיכא דלא קצץ לו דמים, אי קביע דואר במתא אין משלחין אלא עד שיגיע לבית הסמוך לחומה, ואי לא קביע דואר במתא, אין משלחין כלל אלא אם כן קצץ. פירוש דואר, איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא משכיר ומשלח כל אגרת למי שנשתלחה אליו.

תנו רבנן: אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת. במה דברים אמורים? (ז ב) לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מפליגין, ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת, דברי רבי. רשב"ג אומר: אינו צריך. ומצור לצידן, אפילו בערב שבת מפליגין. יש מי שאומר: הא דתניא אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת, בזמן שהספינה גוששת ואין במים עשרה טפחים, ומשום גזירת תחומין גזרו בה, אבל למעלה מעשרה טפחים לא גזרו; ומשום הכי נהגו העם להפליג בים הגדול. והאי טעמא פריכא הוא, דאי מהאי טעמא היא דאין מפליגין, הוה ליה למתנא: אין מפליגין בספינה קטנה, אמאי תני ספינה סתם, דמשמע בין קטנה בין גדולה? ועוד, מאי איריא ג' ימים? אפילו טפי נמי. ועוד, לדבר מצוה אמאי שרי? והא העמידו דבריהם במקום עשה, כדתנן: אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים, ואמרינן עלה: גבי פסח לא העמידו דבריהם במקים כרת, גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה. אלא היינו טעמא דאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת, משום ביטול מצות עונג שבת, דכל ג' ימים הויא להו שינוי וסת משום נענוע הספינה, כדכתיב בהו: "יחוגו וינועו כשכור" וגו', ולא יכלי למעבד עונג שבת, ולאחר ג' ימים הויא להו נייחא ובעו מיכלא ומקיימי מצות עונג שבת, והיינו טעמא דלדבר מצוה שרי משום דפטירי ממצות עונג, דאמר מר: העוסק במצוה פטור מן המצוה, ותנן נמי: שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, ולהכי נמי אמרינן: אסור להלך בערבי שבתות יתר על ג' פרסאות, דאינון י"ב מיל, משום דמבטיל ליה למצות עונג שבת, כדמפרשא בהדיא. והוא הדין שאין צרין על עיירות של גוים פחות מג' ימים קודם לשבת, משום דלא מיתהני להו מיכלא ומשתיא תוך ג' ימים, משום טרדא ופחדא דליבא, ולבתר תלתא יומי פרח פחדיהו ומקיימי ליה לעונג שבת. גרסינן בפרק לולב וערבה, אמר איבו משום ר' אלעזר בר' צדוק: אל ילך אדם בערב שבת יותר משלש פרסאות. אמר רב כהנא: לא אמרן אלא לביתיה, אבל לאושפיזיה אמאי דנקיט סמיך. איכא דאמרי, אמר רב כהנא: לא נצרכה אלא אפילו לביתיה, ואמר רב כהנא: בדידי הוה עובדא ואפילו כסא דהרסנא לא אשכחית. תנו רבנן: אין צרין על עיירות של גוים פחות מג' ימים קודם השבת, ואם התחילו אין מפסיקין אפילו בשבת, וכן היה שמאי דורש: "עד רדתה", ואפילו בשבת. גרסינן בעירובין, אמר יהודה אמר רב: גוים שצרו על עיירות של ישראל, אין יוצאין עליהן בכלי זיין ואין מחללין עליהן את השבת. תניא נמי הכי: עיירות של ישראל שצרו עליהן גוים, אין יוצאין עליהן בכלי זיין ואין מחללין עליהן את השבת. במה דברים אמורים? בשבאו על עסקי ממון; אבל באו על עסקי נפשות, יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת:

מתני'[עריכה]

אמר רשב"ג: נוהגין היו של בית אבא שהיו נותנין כלי לבן שלהן לכובס גוי שלשה ימים קודם השבת. ושוין אלו ואלו שטעונין בקורות בית הבד ובעיגולי הגת:

גמ'[עריכה]

מאן תנא דכל מילי דאתא ממילא שפיר דמי? ר' יוסי בר' (ח א) חנינא אמר: ר' ישמעאל היא, דתנן: השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום, ר' ישמעאל אומר: יגמר משתחשך, ר' עקיבא אומר: לא יגמר, ואיתמר עלה, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בצריך דיכה כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי במחוסרין שחיקה. הורה ר' יוסי בר חנינא כר' ישמעאל. שמן של בדדין ומחצלת של בדדין, רב אסר ושמואל שרי. פירוש שמן של בדדין, שמן היוצא תחת הקורה של בית הבד בשבת. ומחצלות של בדדין, הן המחצלאות המוקצות בבתי הבד. הני כרכי דזוגי, רב אסר ושמואל שרי. פירוש, מחצלות כרוכות ומונחות לסחורה ונקשרות שתים שתים, ונקראות זוגי. והלכתא כשמואל דשרי, דקאי כר' שמעון דלית ליה מוקצה. אמר רב נחמן: עז להלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותמרי דעסקא ותורי דרדיא, פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה, דר' יהודה אית ליה מוקצה ור' שמעון לית ליה מוקצה, וקיימא לן כר' שמעון לעניין שבת, דהא איפסיקא הלכתא כוותיה בהדיא בסוף פרק מי שהחשיך, והכא נמי אמרינן: ההוא תלמידא דאורי בחרתא דארגיז כר' שמעון, ושמתיה רב הונא. והא כר' שמעון סבירא ליה? באתריה דרב הוה, ובאתריה דרב לא הוה ליה למעבד הכי. ושמעינן מינה דהלכתא כר' שמעון:

מתני'[עריכה]

אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום, ואין נותנין פת לתנור עם חשיכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה. ר' אליעזר אומר: כדי שיקרום התחתון שלה:

גמ'[עריכה]

וכמה כדי שיצולו? אמר ר' זריקא אמר ר' אלעא אמר רב: כמאכל בן דרוסאי. איתמר נמי: כל שהוא כמאכל בן דרוסאי, אין בו משום בישולי נכרים:

מתני'[עריכה]

משלשלין אח הפסח לתנור ערב שבת עם חשיכה, ומאחזין את האור במדורת בית המוקד, ובגבולים כדי שתאחז האור ברובן. ר' יהודה אומר, בפחמין כל שהוא:

גמ'[עריכה]

משלשלין מאי טעמא? דבני חבורה זריזין הן, ולא אתי לאחתויי בגחלים:

פיסקא: ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד. מאי טעמא? דכהנים זריזין הם:

פיסקא: ובגבולין כדי שיוצת (ח ב) האור ברובן. מאי ברובן? אמר רב: ברוב כל אחד ואחד. ושמואל אמר: כדי שלא יאמרו, הבא עצים ונניח תחתיהם. תני ר' חייא לסיועי לשמואל: "להעלות נר תמיד", כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר. עץ יחידי, רב אמר: ברוב עביו, ושמואל אמר: ברוב היקפו. אמר רב פפא: הילכך בעינן רוב עביו ורוב היקפו. אמר רב יהודה: קנים צריכין רוב, אגדן אין צריכין רוב. גרעינין צריכין רוב, נתנן בחותלות אין צריכין רוב. מתקיף לה רב פפא: אדרבה אפכא מסתברא. איתמר נמי, אמר רב כהנא אמר רב: קנים שאגדן צריכין רוב. תני רב יוסף: ארבע מדורות אין צריכין רוב, של זפת ושל גפרית ושל רבב ושל קירה. במתניתא תנא, אף של גבבה ושל קש:

סליקו להו יציאות השבת