רי"ף על הש"ס/שבת/פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים


מתניתין[עריכה]

כלל גדול אמרו בשבת: כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת. והיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל שבת ושבת. והיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. והעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, אינו חייב אלא חטאת אחת.

גמרא[עריכה]

אמר רב הונא: היה מהלך במדבר ואינו יודע אימת שבת, מונה שישה ומשמר יום אחד. אמר רבא: ובכל יומא ויומא עביד כדי פרנסתו, בר מההוא יומא.

וההוא יומא לימות?! - ליעביד מאתמול שתי פרנסות. - ודלמא אתמול שבת הווה? - אלא כל יום ויום עושה כדי פרנסתו, ואפילו ההוא יומא. - וההוא יומא במאי מינכר ליה? - בקידוש והבדלה.

אמר רבא: ואם היה מכיר סכום יום שיצא בו, עושה מלאכה כל אותו היום. - פשיטא! - מהו דתימא, כיוון דבשבת לא נפיק, בערב שבת נמי לא נפיק, והאי חמשא בשבתא נפיק, ותרי יומי לישתרו ליה למיעבד? קא משמע לן דלא, זימנין דמשכח שיירתא ומיקרי ונפיק.

מתניתין[עריכה]

אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע והחורש, והקוצר והמעמר, והדש והזורה, והבורר והטוחן והמרקד, והלש והאופה; הגוזז את הצמר והמלבנו והמנפצו, והצובע והטווה והמיסך, והעושה שני בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, והקושר והמתיר, והתופר שתי תפירות, והקורע על מנת לתפור שתי תפירות; הצד צבי, השוחטו והמפשיטו, והמולחו והמעבדו, והממחקו והמחתכו, והכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות; הבונה והסותר, המבעיר והמכבה, והמכה בפטיש, והמוציא מרשות לרשות. הרי אלו ארבעים מלאכות חסר אחת.

גמרא[עריכה]

תאנא: הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב, כולן מלאכה אחת הן. אמר רב יוסף: האי מאן דקטל אספסתא בשבתא, חייב שתיים: אחת משום קוצר, ואחת משום נוטע. אמר אביי: מאן דקניב סילקא, חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע.

תאנא: החורש והחופר והחורץ, כולן מלאכה אחת הן. אמר רב ששת: היתה לו גבשושית ונטלה, בבית - חייב משום בונה; בשדה - חייב משום חורש. גומא וטממה בעפר: בבית - חייב משום בונה; בשדה - חייב משום חורש.

אמר רבי אבא: החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה, פטור עליה. ואפילו לרבי יהודה, דאמר: "כל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה", הני מילי מתקן, אבל האי - מקלקל הוא.

תאנא: הקוצר והבוצר והגודר והמוסק והאורה, כולן מלאכה אחת הן.

אמר רב פפא: האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי, חייב שתיים: אחת משום תולש, ואחת משום מפרק. אמר רב אסי: אין דרך תלישה בכך, ואין דרך פריקה בכך.

גרסינן בפרק המצניע, תנו רבנן: החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת, חייב חטאת. ואמרינן: חולב משום מאי מיחייב? משום מפרק. מחבץ - חייב משום בורר. מגבן - חייב משום בונה. ומפרק, תולדה דדש הוא.

והמעמר. אמר רבא: האי מאן דכניף מילחא ממלחתא, מיחייב משום מעמר. אמר אביי: אין דרך עימור בכך, אלא בגידולי קרקע.

והדש. תאנא: הדש והמנפץ והמנפט, כולן מלאכה אחת הן.

והזורה והבורר והטוחן. תנו רבנן: היו לפניו (שני) מיני אוכלין, בורר ואוכל, בורר ומניח, ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת. מאי קאמר? אמר אביי, הכי קאמר: בורר ואוכל לאלתר, בורר ומניח לאלתר; ולבו ביום – לא יברור, ואם בירר, נעשה כבורר לאוצר – וחייב חטאת. אמרוה קמיה דרבא, ואמר להו: שפיר קאמר נחמני.

היו לפניו שני מיני אוכלין ובירר ואכל, ובירר והניח, רב אשי מתני "פטור", ורבי ירמיה מדפתי מתני "חייב". רב אשי מתני "פטור", והא תניא "חייב"? - לא קשיא: הא - בקנון ותמחוי, הא – בנפה וכברה.

אמר חזקיה: הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן, חייב חטאת. לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור? - לא, שאני תורמוסין, דשלקי ליה שבע זמנין בקדירה בקליפתא, ואי לא שקלי ליה מן הפסולת - מסרח, הילכך אי לא שקלי ליה מן הפסולת, כפסולת מתוך אוכל דמי וחייב.

והטוחן. אמר רב פפא: האי מאן דפרים סילקא בשבתא, חייב משום טוחן. ואמר רב מנשיא: האי מאן דסלית סילתי, חייב משום טוחן. אמר רב אשי: ואי קפיד אמשחתא, חייב משום מחתך. (מכאן דברי הרי"ף עצמו) פירוש: "דסלית סילתי" – אלו עצי דקלים שעומדין שיבי שיבי, פירוש: נימין נימין; וכשמפרק אותן הנימין, יוצא מביניהן כמין קמח דק, ומתוך כך נחשב כטוחן.

והלש והאופה. אמר רב אחא בר אשי בר עווירא: האי מאן דשדא סיכתא לאתונא, חייב משום מבשל. - פשיטא! - מהו דתימא, לשרורי מנא קא מכוין? קא משמע לן, דמירפא רפי והדר קמיט. (מכאן דברי הרי"ף עצמו) פירוש "סיכתא": גללי בהמה רקיקין.

אמר רבא: האי מאן דארתח כופרא, חייב משום מבשל.

הגוזז את הצמר, המפנצו והמלבנו, והצובע והטווה. תנו רבנן: התולש את הכנף, והקומטו והמורטו, חייב שלש חטאות.

הקושר והמתיר והתופר שתי תפירות. והא לא קיימא? אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: והוא שקשרן.

והקורע על מנת לתפור שתי תפירות. רבה ורבי זירא דאמרי תרוייהו: שכן יריעה שנפלה בה דרנא, קורעין אותה ותופרין אותה. אמר מר זוטרא בר טוביא, אמר רב: המותח חוט של תפירה בשבת - חייב חטאת; והלמד דבר אחד מן המגוש - חייב מיתה; והיודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו מחשב, אסור לספר הימנו.

הצד צבי, השוחטו והמפשיטו, והמולחו והמעבדו. היינו מולח, היינו מעבד! רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו: אפיק חדא מינייהו ועייל שירטוט.

והמוחקו. אמר רבי אחא בר חנינא: השף בין העמודים בשבת, חייב משום ממחק. אמר רבי חייא בר אבא: שלושה דברים סח לי רבי אסי משום רבי יהושע בן לוי: המגרר ראשי כלונסות, חייב משום מחתך; והממרח רטיה בשבת, חייב משום [ממחק]; והמסתת את האבן בשבת, חייב משום מכה בפטיש. והני מילי דקפיד עלייהו.

והכותב שתי אותיות וכו'. תנו רבנן: כתב אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתים, פטור. מחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתים, חייב. אמר רבי מנחם בריבי יוסי: זה חומר במוחק מבכותב.

הבונה והסותר, המכבה והמבעיר, והמכה בפטיש. רבה ורבי זירא דאמרי תרוויהו: כל מידי דאית ביה גמר מלאכה, חייב משום מכה בפטיש.

מתניתין[עריכה]

ועוד כלל אחר אמרו: כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו, והוציאו בשבת – חייב עליו. וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו, והוציאו בשבת – אינו חייב, אלא המצניעו.

גמרא[עריכה]

כל הכשר להצניע. לאפוקי מאי? רב מתנה אמר: לאפוקי דם נדה. מר עוקבא אמר: לאפוקי עצי אשרה. מאן דאמר דם נדה, כל שכן עצי אשרה. ומאן דאמר עצי אשרה, אבל דם נדה לא, דמצנע ליה לשונרא. ואידך – כיוון דחלשא, לא מצנע ליה.

מתניתין[עריכה]

המוציא תבן – כמלוא פי פרה. עצה – כמלוא פי גמל. עמיר – כמלוא פי טלה. עלי שום ועלי בצלים לחים – כגרוגרת; יבשים – כמלוא פי גדי. עשבים – כמלוא פי הגדי, ואין מצטרפין זה עם זה, מפני שאין שווין בשיעוריהן. המוציא אוכלים כגרוגרת – חייב, ומצטרפין זה עם זה, מפני ששווין בשיעוריהן; חוץ מקליפיהן וגרעיניהן ועוקציהן וסובן ומורסנן. רבי יהודה אומר: חוץ מקליפי עדשים המתבשלות עמהן.

גמרא[עריכה]

מאי עצה? אמר רב יהודה: תבן של מיני קטניות.

רבי יהודה אומר: חוץ מקליפי עדשים וכו'. עדשים – אין, פולין – לא? והתניא, רבי יהודה אומר: חוץ מקליפי פולין ועדשים! לא קשיא, הא בחדתי, והא בעתיקי. עתיקי מאי טעמא לא מצטרפי? אמר רבי אבהו: מפני שנראין כזבובים בקערה.

סליקו להו כלל גדול