רי"ף על הש"ס/שבת/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים


מתני'[עריכה]

כירה שהסיקוה בקש או בגבבה נותנין עליה תבשיל, בגפת או בעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר, ב"ש אומ' חמין אבל לא תבשיל, וב"ה אומר חמין ותבשיל, ב"ש אומ' נוטלין אבל לא מחזירין וב"ה אומ' אף מחזירין:

גמ'[עריכה]

איבעיא להו האי לא יתן לא יחזיר הוא, אבל לשהות משהין אע"ג שאינו גרוף ואינו קטום ומתני' חנניא היא, או דילמא האי לא יתן לא ישהה הוא ואפילו לשהות אי גרוף וקטום אין ואי לא לא ופליגא דחנניא, ושקלינן וטרינן ומסקנא דלא יתן לא ישהה הוא ואפילו לשהות ואי גרוף וקטום אין ואי לא לא, וכל שכן להחזירה, ומסתברא לן דהכי הוא מסקנא דהא בתר דשקלינן וטרינן איבעיא להו מהו לסמוך לה, תוכה וגבה הוא דאסר אבל לסמוך שפיר דמי, או דילמא לא שנא, ומדאמרינן תוכה וגבה הוא דאסיר, שמעינן דאסור לשהות על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, ועוד דהא אסקינן לבעיין מאי הוי עלה, תא שמע כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה ואין משהין על גבה אלא אם כן גרופה וקטומה, וגחלים שעממו או שנתנו עליהן נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה, אלמא דהכין היא הלכתא, ור' אושעיא הכי סבירא ליה, ורבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן נמי הכי סבירא ליה, ועוד הא אמרינן לקמן לענין תנור שהסיקוהו בקש ובגבבה, סבר רב יוסף למימר תוכו תוכו ממש, על גביו על גביו ממש, אבל לסמוך שפיר דאמי, ואותיביה אביי, כיפה שהסיקוה בקש ובגבבה הרי היא ככירים, בגפת ובעצים הרי היא כתנור דאסור, הא ככירה שרי, במאי עסקינן? אלימא על גבה, ובמאי, אילימא בשאינה גרופה ואינה קטומה, אפילו על גבה מי שרי? אלמא דהכין הלכתא, דכירה כי אינה גרופה ואינה קטומה על גבה אסור, והא דאמר רב ששת אמר ר' יוחנן דמתניתין להחזיר תנן, אבל לשהות משהין ואע"ג שאינו גרוף וקטום, לית הלכתא כותיה, ואע"ג דסייעיה רבא ואמר תרויהו תננהי, ההוא סיועא לאו דוקא הוא ולא גמרי מיניה, דעל מסקנא דגמרא סמכינן, ומדחזינן למסקנא דגמרא וסוגיא דשמעתא דאסור לשהות על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, ממילא שמעינן דמימרא דרב ששת וסייעתא דרבה וכל מאן דדמיא להו דחיות אינון, הילכך כירה שאינה גרופה ואינה קטומה אסור לשהות עליה חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשיל שלא בישל כל צרכו, אבל תבשיל שבישל כל צרכו וחמין שהוחמו כל צרכן אע"פ שאינה גרופה ואינה קטומה משהין. ודוקא דבר שהוא מצטמק ורע לו כגון ליפתא ודייסא ותמרי וכיוצא בהן, אבל דבר שהוא מצטמק ויפה לו כגון כרוב ופולין ובשר טרוף אסור. וכירה שהיא גרופה וקטומה משהין עליה כל מילי בין בישל כל צרכו בין לא בישל כל צרכו וכל שכן מצטמק ויפה לו, דעיקרא דגזירה דילמא אתי לאחתויי בגחלים הוא, וכיון שהיא גרופה וקטומה לא אתי לאחתויי בגחלים, וכן הלכתא. ואי אינשי על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה מידי דלא בשיל כל צרכיה אסיר, וכל שכן אם עבר ושהה במזיד, דאמר רב שמואל בר יהודה אמר רב יהודה: בתחלה היו אומרין, המבשל בשבת בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל, והוא הדין לשוכח, משרבו משהין במזיד ואומרים שוגגין אנו חזרו וגזרו אף על השוכח. והיכא דשכח מידי דבשיל כל צרכיה ומצטמק ויפה לו, הא מילתא איבעיא לן בגמרא ולא אפשיטא, ולקולא עבדינן ולא אסרינן לההוא תבשיל דספיקא דרבנן הוא ולקולא.

גרסינן בפרק מרובה: המבשל בשבת בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר, בשוגג יאכל למוצאי שבת, במזיד לא יאכל עולמית. ר' יוחנן אומר: בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. מאי טעמיה דר' יוחנן הסנדלר? כדדרש ר' חייא אפיתחא דבי נשיאה: "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם", מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסור באכילה. אי מה קדש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה, תלמוד לומר "לכם", משלכם תהא. יכול אפילו בשוגג? תלמוד לומר "מחלליה מות יומת", במזיד אמרתי לך ולא בשוגג. פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר מעשה שבת דאורייתא, וחד אמר מעשה שבת דרבנן, מאן דאמר מעשה שבת דאוריתא, כדאמרן, ומאן דאמר דרבנן, דאמר קרא "כי קדש היא לכם", היא קדש ואין מעשיה קדש, וקיימא לן דבכל התורה כולה רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל, ושמע מינה דליתא לדר' יוחנן הסנדלר, הילכך הלכה כר' יהודה דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל למוצאי שבת בין לו בין לאחרים, במזיד יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו.

גרסינן בחולין בפרקא קמא: השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, מאי טעמא? כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט. המבשל לחולה בשבת אסור לבריא, גזירה שמא ירבה בשבילו:

פיסקא: ובית הלל אומרים אף מחזירין. אמר רב ששת: לדברי האומר מחזירין, מחזירין כמה פעמים בשבת, ואף ר' אושעיא סבר מחזירין ואפילו בשבת, דאמר ר' אושעיא: פעם אחת היינו עומדין לעילא מר' חייא בר אבא, והעלינו לו קומקום של חמין מדיוטא התחתונה לדיוטא העליונה, ומזגנו לו את הכוס והחזרנוהו למקומו ולא אמר לנו דבר. אמר ר' זריקא אמר ר' אמי אמר ר' תדאי: לא שנו אלא שעודן בידו, אבל הניחן על גבי קרקע אסור. אמר רבי חזקיה משמיה דאביי: הא דאמרת עודן בידו מותר, לא אמרן אלא שדעתו להחזיר, אבל אין דעתו להחזיר אסור, מכלל דאם הניחן על גבי קרקע אע"פ שדעתו להחזיר אסור. בעי ר' ירמיה: תלאן במקל מהו? הניחן על גבי מיטה מהו? תיקו. בעי רב אשי: פינן ממיחם למיהם מהו? תיקו:

מתני'[עריכה]

תנור שהסיקוהו בקש אי בגבבה לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו, כיפה שהסיקוה בקש ובגבבה הרי היא ככירים, בגפת אי בעצים הרי היא כתנור:

גמ'[עריכה]

תנו רבנן: תנור שהסיקוהו בקש או בגבבה אין סומכין לו, ואין צריך לומר בתיכו, ואין צריך לומר על גביו, ואין צריך לומר שהסיקוהו בגפת או בעצים:

פיסקא: כיפה שהסיקוה. אמר ליה רב אחא בריה דרבא: מינה דכל מידי דאסיר לאשהויי על גבי כירה אלא אם כן גרופה וקטומה, אסיר לאשהויי על גבי כיפה אפי' גרופה וקטומה, אבל חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבישל כל צרכו שרי לאשהויי על גבי כיפה, מידי דהוה אכירה דאע"ג דאסיר לאשהויי עלה כי לא גרופה וקטומה מידי דלא בשיל כל צרכיה, אבל מידי דבשיל כל צרכיה שרי, הכא נמי לא שנא, ודוקא מצטמק ורע לו דומיא דכירה, אבל מצטמק ויפה לו אסיר, והיכי דמי כירה, והיכי דמי כיפה? אמר ר' יוסי בר חנינא: כירה מקום שפיתת שתי קדרות, כיפה מקום שפיתת קדרה אחת:

מתני'[עריכה]

אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל, ולא יפקעינה בסודרין, ור' יוסי מתיר. ולא יטמננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה:

גמ'[עריכה]

איבעיא להו: גלגל מאי? אמר ר' אסי: גלגל חייב חטאת. אמר מר זוטרא, אף אנן נמי תנינא: כל הבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן וקולייס האספנין, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן:

פיסקא: ולא יפקיענה בסודרין ור' יוסי מתיר. והא דתנן: נותנין את הצונן בחמה בשביל שיחמו, לימא ר' יוסי היא ולא רבנן? אמר רב נחמן בר יצחק: בחמה כולי עלמא לא פליגי דשרי, בתולדות האור כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי בתולדות חמה, רבנן סברי גזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור, ור' יוסי סבר לא גזרינן, והלכתא כתנא קמא:

פיסקא: ולא יטמננה בחול. ובהא אפילו רבי יוסי מודה, מאי טעמא? רבה אמר: גזירה שמא יטמין ברמץ, ורב יוסף אמר: גזירה שמא יזיז עפר ממקומו, מאי ביניהו? איכא ביניהו בעפר תיחוח:

מתני'[עריכה]

מעשה שעשו אנשי טבריה הביאו סילון של צונן בתוך אמה של חמין, אמרו להם חכמים: אם בשבת, כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתייה, ואם ביום טוב, כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתייה:

גמ'[עריכה]

אמר עולא: הלכה כאנשי טבריה. אמר ליה רב נחמן: כבר תברינהו אנשי טבריה לסילונייהו. והלכה כרב נחמן.

תניא: לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן דברי ר' מאיר, ור' שמעון מתיר. רבי יהודה אומר: בחמין אסור, בצונן מותר. אמר רב חסדא: מחלוקת בקרקע, אבל בכלי דברי הכל אסור. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הלכה כר' יהודה. והלכתא בחמין אסור בין בכלי בין על גבי קרקע, ודוקא חמי האור אבל חמי טבריא שרו, כדבעינן למימר קמן. איתמר: חמין שהוחמו מערב שבת, רב אמר: למחר רוחץ בהן כל גופו אבר אבר, ושמואל אמר: לא התירו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו. תניא כותיה דשמואל: חמין שהוחמו מערב שבת, למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר, ואין צריך לומר חמין שהוחמו בשבת. מרחץ שפקקו נקביו מערב שבת, למוצאי שבת רוחץ בו מיד. אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא: בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת, התחילו הבלנין להחם חמין בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו, אסרו להם את החמין והתירו את הזיעה, ועדיין היו רוחצין בחמין ואומרים מזיעין אנחנו, אסרו להם את הזיעה והתירו להם חמי טבריה, ועדיין היו רוחצין בחמי האור ואומרים בחמי טבריא רחצנו, אסרו להם נמי חמי טבריא והתירו להם את הצונן, ראו שאין הדבר עומד, התירו להם חמי טבריא, ועדיין זיעה במקומה עומדת. אמר רבא: האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא. תנו רבנן: לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים ואפילו עומדת בחצר, ואי אית ביה גדודי שרי, מאי טעמא? דאי נמי עקר למיא הא איכא גדודי דמהדרי להו. תנו רבנן: מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן, ובלבד שלא ישתטף בצונן ויבא ויתחמם כנגד המדורה בשבת, מפני שמפשיר מים שעליו. תנו רבנן: מיחם אדם אלונטית ומניחה על גבי מעים בשבת, ובלבד שלא יביא קומקום של חמין ויניח על גבי מעים בשבת, ודבר זה אפילו בחול אסור, מפני הסכנה. תנו רבנן: מביא אדם קיתון של מים ויניחנו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפוג צינתן. ר' יהודה אומר: מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה, לא בשביל שיתבשל אלא בשביל שיתפשר. רשב"ג אומר: סכה אשה ידה בשמן ומחממתה כנגד המדורה, וסכה לבנה קטן ואינה חוששת. אמר רב יהודה אמר שמואל: אחד מים ואחד שמן, יד סולדת בו אסור, אין יד סולדת בו מותר. היכי דמי יד סולדת בו? אמר רחבה: כל שכריסו של תינוק נכוית ממנו. אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר ר' לבית המרחץ ובקשתי להניח פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן, שמע מינה תלת, שמע מינה [שמן] יש בו משום בישול, ושמע מינה כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה הפשירו לא זהו בישולו. אמר רבי אבא אמר רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר, חוץ מבית הכסא ובית המרחץ. אמר אביי: דברים של קדש אסור לאמרן בלשון חול, ודברים של חול מותר לאמרן בלשון קדש, ולעניין אפרושי מאיסורא אפילו בלשון קדש שרי, דהא ר' אמר ליה לר' יצחק בר אבדימי: טול בכלי שני ותן. ואמרינן נמי, אמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ, ובקש להדיח לו קרקע ואמר לו אין מדיחין, לסוך לו שמן ואמר לו אין סכין:

מתני'[עריכה]

מולייר הגרוף שותין ממנו בשבת. אנטיכי אע"פ שהיא גרופה וקטומה אין שותין הימנה בשבת:

גמ'[עריכה]

היכי דמי מולייר הגרוף? תאנא: מים מבפנים וגחלים מבחוץ. מאי אנטיכי? אמר רב נחמן: בי דודי. תניא כותיה דרב נחמן: אנטיכי, אע"פ שהיא גרופה וקטומה אין שותין הימנה בשבת, מפני שנחושתה מחממתה:

מתני'[עריכה]

מיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו, אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן:

גמ'[עריכה]

מאי קאמר? אמר אביי, הכי קאמר: המיחם שפינה ממנו ויש בו מים חמין, לא יתן לתוכו מים מועטין כדי שיחמו, אבל נותן הוא לתוכו מים רבים כדי שיפשירו. ומיחם שפינה מים ממנו, לא יתן לתוכו מים כל עיקר, מפני שהוא מצרף, ור' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור. אמר רב: לא שנו אלא שיעור לצרף, אבל שיעור להפשיר מותר, ושמואל אמר: אפילו שיעור לצרף נמי מותר, כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר. ואי קשיא לך הא דאמר שמואל: מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל גחלת של עץ לא, דאי כר' שמעון סבירא ליה, אפילו של עץ נמי מותר? בדבר שאין מתכוין סבר לה כר' שמעון, במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה דאמר חייבין עליה. אמר רבינא: הילכך קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מד' אמות, ובכרמלית אפילו טובא, וכן הלכתא:

פיסקא: אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן. תנו רבנן: נותן אדם חמין לתוך צונן אבל לא צונן לתוך חמין, דברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין מותר. במה דברים אמורים? בכוס, אבל באמבטי, חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין. ור' שמעון בן מנסיא אוסר. ומסקנא דשמעתא דהלכתא כבית הלל, דקאמרינן, אמר רב הונא בריה דרב הושעיא: חזינא ליה לאבא דלא קפיד, מדתני ר' חייא: מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים, בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין:

מתני'[עריכה]

האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. ר' יהודה אומר: לכל הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר:

גמ'[עריכה]

והלכתא כתנא קמא. סבר רב יוסף למימר, מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון בשיל ובכלי שני לא בשיל. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינו כתבלין, דבכלי שני נמי בשיל, ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא. ואיכא דאמרי, סבר רב יוסף למימר, מלח הרי הוא כתבלין דבכלי ראשון בשיל ובכלי שני לא בשיל, אמר ליה אביי, תני רבי חייא: מלח אינו כתבלין, דבכלי ראשון נמי לא בשיל, והיינו דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא. והלכתא כלישנא בתרא:

מתני'[עריכה]

אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן, ואם נתנו מבעוד יום מותר, ואין נאותין ממנו, לפי שאינו מן המוכן:

גמ'[עריכה]

אמר רבא אמר רב חסדא, אע"פ שאמרו: אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, לפי שאסור לבטל כלי מהיכנו, אבל כופה עליה כלי שלא תשבר. איתמר: מת המוטל בחמה, אמר רב יהודה אמר שמואל: הופכו ממיטה למיטה, ורב חיננא בר שלמיה משמיה דרב אמר: מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. היכא דאיכא ככר או תינוק כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי היכא דליכא, מר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול, ומר סבר לא שמיה טלטול. לימא כתנאי: אין מצילין את המת מפני הדליקה. אמר ר' יהודה בן לקיש: שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה. היכי דאמי? אי דאיכא ככר או תינוק, מאי טעמא דתנא קמא דאסר? אי דליכא ככר או תינוק, מאי טעמא דר' יהודה בן לקיש דשרי? אלא לאו בטלטול מן הצד פליגי, דמר סבר: טלטול מן הצד שמיה טלטול, ומר סבר לא שמיה טלטול? לא, דכולי עלמא טלטול מן הצד שמיה טלטול, והיינו טעמא דר' יהודה בן לקיש, מתוך שאדם בהול על מתו, אי לא שרית ליה טלטול דרבנן אתי לידי כיבוי דאוריתא. אמר רב יהודה בר שילא אמר ר' יוחנן: הלכה כר' יהודה בן לקיש במת. שמעינן מינה דטלטול מן הצד שמיה טלטול, והיינו טעמא דר' יהודה, דלא שרו ליה רבנן אלא גבי מת דלא אתו לידי איסורא דאוריתא, אבל בעלמא אסור. וקשיא לן הא דגרסינן בפרק כל הכלים לענין פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים, אם מגולה מקצתה מותר לטלטל, אלעזר בן תדאי אומר: תוחבין לה בכושא או בכרכר והיא ננערת מאיליה, אמר רב נחמן: הלכה כאלעזר בן תדאי דסבר טלטול מן הצד לא שמיה טלטול? ופרקינן: כי אמרינן טלטול מן הצד שמיה טלטול, הני מילי כגון אבנים וכיוצא בהו דאינן לצורך שבת, דאסור לטלטל ממקום למקום דומיא דמת, כדאמרינן התם: בן שמונה חי הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו דכמת דמי; אבל פגה שטמנה בתבן ופוגלא וחררה שטמנה ברמץ וכיוצא בהן, דאוכלין הן וצריך לאוכלן בשבת, טלטול מן הצד בכל כי האי מילתא לא שמיה טלטול:

פיסקא: ואין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן. תנו רבנן: מותר השמן שבנר ושבקערה אסור להסתפק ממנו, ור' שמעון מתיר:

מתני'[עריכה]

מטלטלין נר חדש אבל לא ישן, דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו באותו שבת. ר' שמעון אומר: כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדלוק בשבת. נותנין כלי תחת הנר לקבל בו ניצוצות, אבל לא יתן לתוכו מים מפני שהן מכבין:

גמ'[עריכה]

מטלטלין וכו' חוץ מן הנר הדולק בשבת. כבה, מותר לטלטלו. ואע"ג דקיימא לן הלכתא כר' שמעון לעניין מוקצה, בהא לית הלכתא כותיה, דגרסינן בפרק מי שהחשיך, פליגי בה רב אחא ורבינא: חד אמר, בכל השבת כולה הלכה כר' שמעון לבד ממוקצה מחמת מיאוס, ומאי ניהו? נר ישן, וחד אמר: במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכתא כותיה, לבד ממוקצה מחמת איסור, ומאי ניהו? נר שהדליק בה באותה שבת, אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אף ר' שמעון מודה, דתנן: כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה, וקימא לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל, הילכך נר שהדליקו בה באותה שבת, אף על פי שכבה אסור לטלטלו דמוקצה מחמת איסור הוא, וכן מותר שמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת, אסור לטלטלו ולהסתפק ממנו באותה שבת.

אמר ר' זירא: פמוט שהדליקו עליה באותה שבת, דברי הכל אסור לטלטלה בשבת. לא הדליקו עליה באותה שבת, דברי הכל מותר לטלטלה בשבת. וכן הלכתא. ומיטה שיש עליה מעות, אסור לטלטלה; אין עליה מעות, מותר לטלטלה, בין יחדה בין לא יחדה, והוא שלא יהו עליה בין השמשות, אבל אם היו עליה בין השמשות, מגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא, והוי ליה מוקצה מחמת איסור הילכך אסור לטלטלה. והילכתא מניחין נר על גבי דקל בשבת ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב, מאי טעמא? כיון דבשבת בדיל מיניה, לא אתי לאשתמושי במחובר, וביום טוב דלא בדיל מיניה אתי לאשתמושי במחובר, הילכך בשבת שרי וביום טוב אסיר. אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצמוקין בלבד. ירושלמי: מאי שנה הני? הואיל ומסריחות בנתים. אמר רבא, כי הוינן בי רב נחמן הוינן מטלטלינן כנונא אגב קטמא, ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים.

תניא: מלבנות המטה וכרעי המטה ולווחים של סקיבוס לא יחזיר, ואם החזיר פטור אבל אסור. לא יתקע, ואם תקע חייב חטאת. רשב"ג אומר: אם היה רפוי, מותר. בי רב חמא הוה ליה מטה גללניתא, הוו מהדרי ליה ביומא טבא, אמר ליה ההוא מרבנן לרב חמא: מאי דעתיך? בניין מן הצד הוא, נהי דאיסורא דאוריתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא? אמר ליה: אנא כרשב"ג סבירא לי, דאמר: אם היה רפוי מותר, וכן הלכתא:

פיסקא: נותנין כלי תחת הנר לקבל בו ניצוצות. והא קא מבטל כלי מהיכנו? אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ניצוצות אין בהן ממש, ושרי לטלטולי ולא קא מבטל כלי מהיכנו:

פיסקא: ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. תניא: נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות בשבת ואין צריך לומר ביום טוב, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה, מערב שבת ואין צריך לומר בשבת, מפני שהוא מקרב כבוי: