רי"ף על הש"ס/שבת/פרק יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים


מתני'[עריכה]

כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן, אף על פי שנתפרקו בשבת, ואינן דומין לדלתות הבית, לפי שאינן מן המוכן:

גמ'[עריכה]

אף על פי שנתפרקו בשבת, ולא מיבעיא נתפרקו בחול? אדרבה, נתפרקו בשבת, מוכנין אגב אביהן; נתפרקו בחול, אין מוכנין על גב אביהן! אלא אמר אביי, הכי קאמר: כל הכלים הניטלין בשבת, ודלתותיהן ניטלין עמהן, ואף על פי שנתפרקו בחול ניטלין בשבת, ואינן דומין לדלתות הבית, לפי שאינו מן המוכן, שדלתות הבית קבועין בו ולא הוכנו לטלטל.

תנו רבנן: דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל, ניטלין ולא מחזירין. של לול של תרנגולין, לא ניטלין ולא מחזירין, גזירה שמא יתקע:

מתני'[עריכה]

נוטל אדם קורנס לפצוע בו, קרדום לחתוך בו את הדבילה, מגרה לגרר בה את הגבינה, מגריפה לגרף בו את הגרוגרות, את הרחת ואת המזלג לתת עליו פת לקטן, את הכוש ואת הכרכר לתחוב בו, מחט של יד ליטול בו את הקוץ, ושל סקאים לפתוח בו את הדלת:

גמ'[עריכה]

האי קורנס, בין קורנס של אגוזים, בין קורנס של נפחים, בין קורנס של זהבים. אבל קורנס של בשמים אסור, כדרב חייא בר אשי אמר ר' יוחנן, דכיון דקפיד עליה מייחד ליה מקום כסיכי זיירי ומזורי, דאמר רב חיננא בר שלמיה משמיה דרב: הכל מודים בסיכי זיירי ומזורי, דכיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום. ירושלמי: זיירי דעצר בהו, מזורי דחביט בהו, וסיכי הן יתדות:

את הכוש ואת הכרכר וכו'.

תנו רבנן: פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים, אם מגולה מקצתה מבעוד יום, מותר לטלטלה בשבת, ואם לאו אסור. אלעזר בן תדאי אומר: תוחבין בהן בכוש או בכרכר והן ננערות מאיליהן. אמר רב נחמן: הלכה כאלעזר בן תדאי:

מחט ליטול בה את הקוץ:

האי מחט היכי דמי? מחט שלימה, אבל מחט שניטל עוקצה או חורה אסור לטלטלה, כדרבא.

אסוכי ינוקא בשבתא, רב נחמן אסר ורב ששת שרי, וקיימא לן הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי:

מתני'[עריכה]

קנה של זיתים, אם יש קשר בראשו מקבל טומאה, ואם לאו אינו מקבל טומאה, ובין כך ובין כך ניטל בשבת. ר' יוסי אומר: כל הכלים ניטלין בשבת, הוץ מן המסר הגדול ומן היתד של מחרישה. כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך, ר' נחמיה אומר: אין ניטלין אלא לצורך:

גמ'[עריכה]

אמר רב נחמן: האי אוכלא דקצרי, פירוש: כלי חרס מנוקב, מעשנין בו את הכלים ומזלפין בו מים. פירוש אחר: אוכלא דקצרי, אבן גדולה שנותן עליה הכובס את היריעה כשהוא רוצה ללבנה והיא שרויה במים ומכה עליה במזורה. ופירושא קמא דוקא, דגרסינן בפרק חלק: עד דשוויה לנפשיה כי אוכלא דקצרי, דשמע מינה דכלי מנוקב הוא.

אמר אביי: האי חרבא דאושכפא וסכינא דאשכבתא וחצינא דנגרי, כיתד של מחרישה דמי:

כל הכלים ניטלין לצורך. מאי לצורך ומאי שלא לצורך? אמר רבא: דבר שמלאכתו להיתר, בין לצורך גופו בין לצורך מקומו, אפילו מחמה לצל שרי. דבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו ולצורך מקומו אין, מחמה לצל לא. ואף רב סבר לה להא דרבא, דאמר רב: מרא שלא יגנב, זהו טלטול שלא לצורך ואסור, טעמא דשלא יגנב, אבל לצורך גופו ולצורך מקומו מותר. רב מארי בר רחל הוו ליה הנהו בי סדיאתא בשמשא, אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: מהו לטלטולינהו? אמר ליה: שרי דהא חזו לך. אית לי אחריני? חזו לאורחין. אית לי נמי לאורחין? אמר ליה: גלית דעתך דלאו כוותי סבירא לך אלא כאביי סבירא לך, אלא לכולי עלמא שרי ולך אסיר; אלמא חזו למיתב עלייהו לכל דעייל ואתי.

אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: מכבדות של מילת מותר לטלטלן בשבת, אבל של תמרה לא, וכן אמר רבי אלעזר. והני מילי מחמה לצל, אבל לצורך גופו או לצורך מקומו אפילו של תמרה מותר לטלטלן, דקיימא לן דכל דבר שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו בין לצורך גופו בין לצורך מקומו, אבל מחמה לצל לא. פירוש מכבדות של מילת, כגון זנב של שועל וכיוצא בו שמכבדין בהן כלי מילת. והאידנא דקיימא לן כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, הויין להו מכבדות של תמרה דבר שמלאכתו להיתר, ואפילו מחמה לצל שרי:

מתני'[עריכה]

כל הכלים הניטלין בשבת, שבריהן ניטלין, ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה. שברי עריבה לכסות בהן את החבית, שברי זכוכית לכסות בו את פי הפך. רבי יהודה אומר, ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן, שברי עריבה לצוק לתוכן את המקפה, ושל זכוכית לצוק לתוכן שמן:

גמ'[עריכה]

אמר רב יהודה אמר שמואל: מחלוקת שנשברו בשבת, דמר סבר מוכן הוא ומותר, ומר סבר נולד הוא ואסור; אבל נשתברו מערב שבת, דברי הכל מותרין, הואיל והוכנו למלאכה אחרת מבעוד יום. והלכתא כתנא קמא. ואמר בעל הלכות משמיה דרב צמח גאון דהלכתא כר' יהודה, דקיימא לן ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. ומסתברא לן הני מילי היכא דפליג בהדיא, אבל היכא דדברי ר' מאיר סתם ור' יהודה הוא דפליג בהדיא לא אמרינן ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, אלא הלכתא כסתם. ואף על גב דאפליגו בהדיא בברייתא, כיון דסתם לן תנא כר' מאיר הלכה כר' מאיר ולא חיישינן למחלוקת דברייתא.

אמר רב נחמן: הני ליבני דאשתיור מבניינא, שרי לטלטולינהו בשבת, הואיל וחזיין למיזגא עליהו. שרגינהו, ודאי אקצינהו. ואמר רבא: חרס קטנה מותר לטלטלה אפילו ברשות הרבים. ואזדא רבא לטעמיה, דרבא הוה קא אזיל ברסתקא דמחוזא, איתווס מסאניה טינא. אתא שמעיה שקל חספא וקא כפר ביה. רמו ביה רבנן קלא. אמר להו: לא מסתייא דלא גמירי, אלא השתא נמי מיגמר מגמרי? אילו הויא בחצר, מי לא חזי לכסויי ביה מאנא? השתא נמי חזי לדילי.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מגופת חבית שנתכתתה היא ושבריה מותר לטלטלה בשבת, ולא יספות ממנה שבר לכסות את הכלי ולסמוך בה כרעי המיטה. ואם זרקה לאשפה מבעוד יום, אסורה. פירוש "לא יספות", לא יחתוך, כדתנן באבטיח.

אמר רב המדוראי אמר שמואל: קרומיות של מחצלת מותר לטלטלן בשבת, מאי טעמא? אמר רבא, בר המדוראי אסברה לי: מחצלת גופה למאי חזיא? לכסויי בה עפרא, השתא נמי חזייא לכסויי ביה טינופיא. פירוש "קרומיות של מחצלת", שיירי מחצלאות שבלו.

אמר ר' זירא אמר רב: שיירי פרוזמאות אסור לטלטלן בשבת. אמר אביי: במטלניות שאין בהן שלש על שלש, דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירי. פירוש פרוזמאות, בלאות של טליתות, כדאמרינן בסוכה בפרקא קמא: רב עמרם חסידא רמא תכלתא לפרוזמא דאינשי ביתיה:

תנו רבנן: שברי תנור ישן הרי הן ככל הכלים, ומותר לטלטלן בחצר, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אסור לטלטלן בשבת. העיד ר' יוסי שאמר משום ר' אליעזר בן יעקב על שברי תנור שמותר לטלטלן בשבת, ועל כיסוי שלו שאינו צריך בית יד. והלכתא כר' מאיר, כדאמרן לעיל, וכר' אליעזר בן יעקב, דקאמר רבינא: כמאן מטלטלינן האידנא כסויי דתנוראי דמתא מחסיא אע"ג דלית בהו בית אחיזה? כמאן? כר' אליעזר בן יעקב:

מתני'[עריכה]

האבן שבקירויה, אם ממלאין בה ואינה נופלת, ממלאין בה בשבת; ואם לאו, אין ממלאין בה. זמורה שהיא קשורה בטפיח, ממלאין בה בשבת. פקק החלון, ר' אליעזר אומר: בזמן שהוא קשור ותלוי, פיקקין בו, ואם לאו אין פוקקין בו; וחכמים אומרים: בין כך ובין כך פוקקין בו:

גמ'[עריכה]

קשורה אין, שאינה קשורה לא, גזירה שמא יקטום:

ר' אליעזר אומר: בזמן שהוא קשור וכו':

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הכל מודים שאין עושין אהל עראי לכתחילה ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. לא נחלקו אלא להוסיף, שר' אליעזר אומר: אין מוסיפין ביום טוב ואין צריך לומר בשבת; וחכמים אומרים: מוסיפין בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. תניא נמי הכי: מודים חכמים לר' אליעזר שאין עושין אהל עראי בתחילה ביום טוב ואין צריך לומר בשבת, לא נחלקו אלא להוסיף, שר' אליעזר אומר: אין מוסיפין ביום טוב ואין צריך לומר בשבת; וחכמים אומרים: מוסיפין בשבת ואין צריך לומר ביום טוב:

וחכמים אומרים: בין כך ובין כך פוקקין בו:

מאי בין כך ובין כך? אמר ר' אבא בר כהנא: בין קשור ובין שאינו קשור, והוא שמתוקן. והלכה כחכמים, ואף על גב דסתם לן תנא כר' אליעזר בנגר הנגרר (עירובין קב, א), קיימא לן כי האי סתמא אחרינא דתנן (שבת קנז, א): מדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת, משום מעשה רב.

גרסינן בסוף עירובין: שלח ליה רמי בר יחזקאל לרב עמרם: לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת לי משמיה דרב אסי בכיפי דארבא. ושלח ליה, הכי אמר רב אסי: הני כיפי דארבא, בזמן שיש בהן טפח, אי נמי אין בהן טפח ואין בין זה לזה שלשה, מביא מחצלת ופורס עליה; מאי טעמא? מוסיף אהל עראי הוא ושפיר דמי. הנהו דיכרי דהוו ליה לרב הונא, דביממא בעי טולא ובליליא בעי אוירא, אתא לקמיה דרב. אמר ליה: זיל כרוך בודיא ושייר בה טפח, ולמחר פרסיה עלייהו, דמוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי. תניא: קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו, בזמן שקשור ותלוי, פותח ונועל בו; אין קשור ותלוי, אין פותח ונועל בו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה מתוקן, אף על פי שאין קשור ותלוי. אמר רב יהודה בר שילא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל; ודווקא בשיש תורת כלי עליו.

וגרסינן בסוף עירובין: ההיא שריתא, פירוש: קורה אחת, דהות בי רבי פדת, דהוו שקלי לה בי עשרה ושדו לה אדשא. אמר: תורת כלי עליה. ההיא אסיתא דהוה בי מר שמואל, דהוה מחזקא ארבעת קבין, והוו שקלי לה בי עשרה ושדו לה אדשא, אמר: תורת כלי עליה:

מתני'[עריכה]

כל כיסויי הכלים שיש להן בית אחיזה, ניטלין בשבת. אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים? בכיסויי קרקעות; אבל בכיסויי הכלים, בין כך ובין כך ניטלין בשבת:

גמ'[עריכה]

אמר רב יהודה בר שילא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: והוא שיש תורת כלי עליו. דכולי עלמא דכיסויי קרקעות, אם יש להן בית אחיזה אין ואי לא לא. כיסויי הכלים, אף על גב דלית בהו בית אחיזה שרי. כי פליגי בכיסויי (תנור, מר מדמי להו לכיסויי קרקעות, ומר מדמי להו לכיסויי) כלים וחברינהו בארעא; תנא קמא סבר: גזרינן, ור' יוסי סבר: לא גזרינן. והלכה כתנא קמא:

סליקו להו כל הכלים