רי"ף על הש"ס/שבת/פרק כב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים

מתני'

חבית שנשברה, מצילין ממנה מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים: בואו והצילו עמי; ובלבד שלא יספוג. אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין; ואם יצאו מעצמן, אסורין. ר' יהודה אומר: אם לאוכלין, היוצא מהן מותר; ואם למשקין, היוצא מהן אסור. חלות דבש שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן, אסורין, ור' אלעזר מתיר:

גמ'

תאנא: ובלבד שלא יספוג ביין, ובלבד שלא יטפח בשמן, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

ת"ר: נתפזרו לו פירות בחצרו, מלקט על יד ואוכל, אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

אין סוחטין: אמר רב פפא אמר רב יהודה אמר שמואל: מודים חכמים לר' יהודה בשאר מיני פירות, ומודה ר' יהודה לחכמים בזיתים וענבים. אמר ליה ר' ירמיה לר' אבא: אם כן במאי פליגי? אמר ליה: לכי תשכח. אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא בתותים ורמונים פליגי. אמר רבי יוחנן: הלכה כר' יהודה בשאר פירות. תניא: סוחטין בפגעין ובפרישין ובעוזרדין, אבל לא ברמונים, מפני שבית מנשיא בן מנחם סוחטין ברמונים בחול ועושין מהן יין ונמצאו הרמונים בני סחיטה, הילכך אסור לסוחטן בשבת. אמר רב נחמן: הלכה כשל בית מנשיא בן מנחם.

נמצא עכשיו הכלל הראוי מכל אלו הדברים, שזיתים וענבים אין סוחטין אותן בשבת, ואם יצאו מעצמן אסורין בין לאכילה בין למשקין לדברי הכל. והתותין והרמונים אסור לסוחטן בשבת לדברי הכל, ואם יצאו מעצמן, אם לאוכלין היוצא מהן מותר, ואם למשקין היוצא מהן אסור, כר' יהודה. ושאר פירות, כגון פגעין ופרישין ועוזרדין, סוחטין אותן לכתחילה בשבת לדברי הכל. ואי איכא מאן דסליק אדעתיה דרמונים בהדי זיתים וענבים הוו, דהא אמר רב נחמן דהלכה כשל בית מנשיא בן מנחם, ההיא לענין סחיטה לכתחילה איתאמרא, דאין סוחטין אותן בשבת, אבל אם יצאו מעצמן והן לאוכלין מותרין לכתחילה כר' יהודה. והכי נמי מסתברא, דקתני: סוחטין בפגעין ובפרישין ובעוזרדין אבל לא ברמונים, אלמא אסחיטה קאי. ועוד, מדיהיב טעמא כדרב חסדא דאמר: תרדין שסחטן ונתנן בתוך המקוה פוסלין את המקוה בשינוי מראה, ואמאי? והא לאו בני סחיטה נינהו, אלא מאי אית לך למימר, כיון דאחשבינהו הוה להו משקה, הכא נמי כיון דאחשבינהו הוה להו משקה, שמע מינה דאסחיטה קאי, דלא מצית למימר דאחשבינהו אלא היכא דסחטן.

אמר רב יהודה אמר שמואל: סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה. פירוש, הקדרה יש בה אוכל, הילכך הוה ליה משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי, והקערה אין בה אוכל, ולפיכך הוה ליה משקה ואסור. איכא מאן דאמר: האי מימרא לענין יום טוב איתמר, ולא בשבת, דהא קיימא לן במתניתא: אין סוחטין את הפירות להוציא מהן את המשקין, ואם יצאו מעצמן אסורין. ואוקימנא בזיתים וענבים, דבין למשקין ובין לאוכלין היוצא מהן אסורין. ולפיכך לא מיתוקם האי מימרא דשמואל אלא ביום טוב. וכן מצינו בעל הלכות פסוקות שכתבה ביום טוב, ולא כתבה בשבת.

ואיכא מאן דאמר: האי מימרא דשמואל בשבת היא, ומוקים לה למתניתא בסוחט לתוך הקערה, דהוו להו משקין, אבל לתוך הקדרה סוחט כשמואל; ודוקיא דדייק מיניה רב חסדא בלחוד הוא דהויא ביום טוב, וכן הדעת נוטה. ורב חננאל ז"ל כך היה דעתו, אלא שאמר שדברי שמואל ורב חסדא דדייקינן מיניהו – לאו הלכה אינון, והכי אמר: והלכתא כדוקיא דר' יוחנן להא מתניתא, שמע מינה סוחט אדם כבשין ושלקות לגופן, אבל למימיהן אסור, ואם סחט למימיהן נעשה כמי שסחט זיתים וענבים וחייב חטאת; ולא הפריש בסחיטתן למימיהן בין קדרה לקערה, אלא הכל אסור, דהא סחיטת זיתים וענבים בין לקדרה בין לקערה למימיהן הוא צריך, ואמר ר' יוחנן שהסוחט כבשין ושלקות למימיהן כסוחט זיתים וענבים וחייב חטאת. ומתוך אלו הדברים מתברר שאין הלכה לא כשמואל ולא כרב דאמר: סוחט אדם אשכול של ענבים ונותן לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. ויש מי שהעמיד דברי רב ושמואל ביום טוב, מדדייק רב חסדא דברי רב שמואל ואמר: מדבריהם נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה, לקיים דבריהם להיות הלכה.

ואינן דברים נכונים, שאפילו ביום טוב אסור לינק בפיו מן הבהמה, וכל שכן לחלוב, כדגרסינן בפר חרש שנשא פקחת, אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקין מן בהמה טהורה ביום טוב, ואקשינן עלה: היכי דמי? אי דליכא סכנתא – אפילו ביום טוב אסיר, ואי דאיכא סכנתא – אפילו בשבת מותר; ומפרקינן: לא צריכא דאית ביה צערא וסבר מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה הוא – גזור ביה רבנן, יום טוב דאיסור לאו הוא – לא גזור ביה רבנן. הנה שאפילו לינק מן הבהמה ביום טוב לא התירו אלא במקום צער, כל שכן לחלוב במקום שאין צער שוודאי אסור, ואין לנו לאהדורי אפירוקי ולאפוקי שמעתא מדוכתא, אלא ודאי זה שאמר סוחט לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה – בשבת אמרו, וזה שאמר רב חסדא – ביום טוב הוא, ואין הלכה כמותו לא בשבת ולא ביום טוב, וכן קבלנו מרבותינו. אלו הן דברי רב חננאל זצ"ל.

ואנן עיינינן בהו ואשכחינן פירכא לכולהו. חדא, דהאי דאמר: ולא הפריש בסחיטתן למימיהן בין לקדרה בין לקערה אלא הכל אסור, לאו הכי הוא. דהאי דאמר ר' יוחנן: למימיהן חייב חטאת, כענין מימרא דרב ושמואל, למימיהן פטור אבל אסור הוא; דכי היכי דהא דאמרי רב ושמואל למימיהן פטור אבל אסור – לקערה הוא אבל לא לקדרה, הכי נמי הא דאמר ר' יוחנן למימיהן חייב חטאת – לקערה הוא אבל לא לקדרה. תדע, דהא רב ושמואל אינהו דאמרי: סוחט אדם אשכול לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה, ואינהו דאמרי בעניין כבשין ושלקות: למימיהן פטור אבל אסור; ואי סלקא דעתך למאן דאמר למימיהן אסור – לא שנא לקדרה ולא שנא לקערה הכל אסור קאמר, אם כן קשיא דרב אדרב ודשמואל אדשמואל. אלא מה אית לך למימר? האי למימיהן אסור – לתוך הקערה אמרי ולא לתוך הקדרה; ולא פליג ר' יוחנן אדרב ושמואל אלא בפטור אבל אסור ובחייב חטאת, אבל קערה וקדרה לא, דאם כן – לפלגו בהדיא בקערה וקדרה. ומדלא אשכחן פלוגתיהו אלא במותר לרב ובפטור אבל אסור לשמואל ובחייב חטאת לר' יוחנן, שמעינן מינה דלא איפליגו בקדרה וקערה.

ועוד, דלא אשכחן דר' יוחנן פליג עליהו דרב ושמואל אלא בכבשין ושלקות, אבל באשכול של ענבים לא אשכחן דפליג, ומאן דאמר דפליג בעי ראיה. והאי דקאמר דהאי סחיטת זיתים וענבים בין לקדרה בין לקערה למימיהן הוא צריך, והאמר ר' יוחנן שהסוחט כבשים ושלקות למימיהן כסוחט זיתים וענבים הוא וחייב חטאת, גם זו אינה ראיה, לפי שהסוחט ענבים לתוך הקדרה שיש בה אוכל, אף על פי שהוא צריך למימיהן, כיון שהוא סוחט לתוך האוכל – אינו כסוחט משקין אלא כמפרד אוכל לתוך אוכל שהוא מותר. ודאמר ר' יוחנן בסוחט כבשין ושלקות למימיהן שהוא כסוחט זיתים וענבים וחייב, לא אמר אלא שהסוחט כבשין ושלקות לתוך הקערה כסוחט זיתים וענבים לתוך הקערה, אבל לתוך הקדרה אלו ואלו מותרין, שאוכל הן ולא משקה. ולעולם הלכה כשמואל לעניין סוחט אדם אשכול ענבים לתוך הקדרה, ור' יוחנן לא איירי בסוחט באשכול כלל.

והא דאמר נמי שאפילו לינק מן הבהמה בפיו ביום טוב אסור וכל שכן לחלוב, לאו הכי הוא, שהיונק מן הבהמה חמור הוא מן החולב לתוך הקדרה, ואף על פי שהוא מפרק כלאחר יד. שהיונק בפיו – כסוחט משקה הוא, והחולב לתוך הקדרה – כמברר אוכל הוא, ולפיכך מותר. ועוד, הא מותיב רמי בר חמא ומפרקינן לתיובתיה, ומותיב נמי רבינא דהוא בתרא, והוא מותיב לה והוא מפרק לה, גם ר' ירמיה ביקש להעמידה כתנאי ולא עמדה, אלא דברי הכל משקה (דף רי"ף סא.) הבא לאוכל אוכל הוא. ומכל אלו נלמוד שהלכה כרב ושמואל, הילכך הלכה נמי כרב חסדא, דקא יליף מיניה דחולב אדם עז ביום טוב לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. והכי חזינן לרב האיי גאון ז"ל כדפסיקנא, ולית בה ספיקא.

גרסינן בפרק אף על פי (כתובות ס, א): תניא, רבי מרינוס אומר: גונח יונק חלב בשבת, מאי טעמא? מפרק כלאחר יד הוא, ובמקום צער לא גזרו ביה רבנן. אמר רב יוסף: הלכה כר' מרינוס. תניא, נחום איש גליא אומר: צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעה בשבת ואינו חושש, מאי טעמא? מתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו ביה רבנן. אמר רב יוסף: הלכה כנחום איש גליא.

ואי קשיא לך ההוא דגרסינן בפרק חרש שנשא פקחת (יבמות קיד, א), אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקין מבהמה טהורה ביום טוב, ואמרינן: היכי דמי? אי דאיכא סכנה, אפילו בשבת נמי שרי, ואי דליכא סכנה, אפילו ביום טוב נמי אסור. ומפרקינן: לא צריכא דאיכא צערא, וקסבר מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה הוא – גזרו ביה רבנן, יום טוב דאינו אלא בלאו – לא גזרו ביה רבנן. דשמעת מינה דגונח אע"ג דאית ליה צערא אסור ליה ליינק מבהמה בשבת? ההיא לא קשיא מידי, ההוא מימרא אליבא דאבא שאול הוא, ולית הלכתא כותיה, דהא פסק רב יוסף הלכתא כר' מרינוס דאמר אפילו בשבת במקום צערא לא גזרו ביה רבנן. וחזינן מאן דקא מוקים לה כר' מרינוס בצערא דאית ביה סכנה, כי היכי דלא תיקשי ליה האי דאבא שאול. והאי פירוקא לאו מעליא הוא, דאי הכי [ד]הא דר' מרינוס צערא דאית ביה סכנתא הוא, מאי איריא מפרק כלאחר יד? אפילו מלאכה גמורה גבי סכנה שריא. ועוד, האי דקאמר: במקום צערא לא גזרו ביה רבנן, במקום סכנה איבעיא ליה למימר. ועוד, תינח גבי בני אדם דאית בהו סכנה; גבי צנור דקתני "מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו ביה רבנן", התם מאי סכנה איכא? הלכך ליתא להאי פירוקא.

גופא: כבשין שסחטן, אמר רב: לגופן מותר, למימיהן פטור אבל אסור. שלקות, בין לגופן בין למימיהן מותר. ושמואל אמר: אחד כבשין ואחד שלקות, לגופן מותר, למימיהן פטור אבל אסור. ור' יוחנן אמר: אחד כבשין ואחד שלקות, לגופן מותר, למימיהן חייב חטאת. ולית הלכתא כר' יוחנן לעניין חיוב חטאת, דהוה ליה רב ושמואל בחדא שיטתא, וליכא חיוב חטאת אלא בזיתים וענבים, דהוה ליה ר' יוחנן יחיד ואין דבריו של אחד במקום שנים; ועוד, הא תנא דבי מנשה מסייע להו, דאמר: דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. ומסתברא לן דהלכתא כותיה דשמואל בהא מילתא, דקאי ר' יוחנן כותיה לענין איסור, וליכא ביניהו פלוגתא אלא לעניין חיוב חטאת:

אמר ר' חייא בר אשי אמר רב: דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד, וכן תאנא דבי מנשה: דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד, ואין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד. איבעיא להו: עד מפי עד לעניין בכור מהו?רב אסי אסר, ורב אשי שרי. אמר ליה רב אסי לרב אשי: והא תאנא דבי מנשה, אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד? אמר ליה: תני לעדות שהאשה כשרה לה, כי הא דתניא (בכורות לה:) ר' שמעון בן קפוסאי אומר: בכור ביד כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו, רשב"ג אומר: אפילו בנו ובתו. ודוקא בנו ובתו, אבל אשתו לא, מאי טעמא? אשתו כגופו דמיא. רב יימר אכשר עד מפי עד בבכור, קרי עליה מרימר: יימר שרי בוכרא. והלכתא עד מפי עד כשר בבכור. פירוש: בכור בהמה, כלומר: אם יבא עד מפי עד ויאמר כי מום זה שנפל בבכור זה אינו בידי אדם, מתירין אותו להאכל מיד במומו על פיו:

חלות דבש שריסקן וכו': כי אתא רב אושעיא מנהרדעא אייתי מתניתא בידיה: זיתים וענבים שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן אסורין, ור' אלעזר ור' שמעון מתירין. ופסק בעל הלכות משמיה דרב צמח בר פלטוי ריש מתיבתא כר' אלעזר ור' שמעון:

מתני'

כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן וקולייס האספנין, שהדחתן בחמין זו היא גמר מלאכתן:

גמ'

כל שבא בחמין וכו'. מאי היא? כגון תרנגולתיה דר' אבא. פירוש, שהיתת מלוחה ביותר, (דף רי"ף סא:) וכשמבקשין לאוכלה שורין אותה במים חמין. אם הוחמה במים מערב שבת, שורין אותה במים חמין, ואם לאו אסור לשרותה בחמין בשבת:

וכל שלא בא בחמין מערב שבת אין שורין אותה וכו':

איבעיא להו: הדיח מאי? אמר רב יוסף: הדיח חייב חטאת:

מתני'

שובר אדם את החבית לאכול ממנו גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי. אין נוקבין מגופה של חבית, דברי ר' יוסי, וחכמים מתירין. ולא יקבנה מצידה, ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה, מפני שהוא ממרח. אמר ר' יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב שבת ואמר: חושש אני לו מחטאת:

גמ'

תניא, רשב"ג אומר: מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף ומניחה לפני האורחין בשבת ואינו חושש. תניא: חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך. בעו מיניה מרב ששת: מהו למיברז חביתא בבורטיא בשבת? לפיתחא קא מיכוין ואסור, או דילמא לעין יפה קא מיכוין ושרי? אמר להו: לפיתחא קא מיכוין ואסיר:

אין נוקבין מגופה של חבית וכו':

אמר רב הונא: מחלוקת למעלה, אבל מן הצד דברי הכל אסור, והיינו דקתני ולא יקבנה בצדה, וכן הלכתא.

ת"ר: אין נוקבין נקב חדש לכתחילה בשבת, ואם בא להוסיף מוסיף, ויש אומרים: אין מוסיפין. ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחילה בשבת. דרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דרב נחמן: הלכה כיש אומרים:

ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחילה:

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא במקום העשוי לשמר, אבל במקום העשוי לחזק אסור. פירוש לשמר, להוציא יין מן השמרים. היכי דמי לשמר והיכי דמי לחזק? אמר רב חסדא: למעלה מן היין זהו לחזק, למטה מן היין זהו לשמר. רבה אמר: אפילו למעלה מן היין נמי זהו לשמר, והיכי דמי לחזק? כגון שנקבה למטה מן השמרים. והלכתא כרבה, דתניא דמסייע ליה:

גובתא, פירוש שפופרת, רב אסר ושמואל שרי. למיחתך לכתחילה כולי עלמא לא פליגי דאסיר, אהדורי כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי דחתיכא ולא מתקנא, מאן דאסר סבר גזירה דילמא אתי למיחתך לכתחילה, ומאן דשרי סבר לא גזרינן דילמא אתי למיחתך לכתחילה. כתנאי: אין חותכין שפופרת ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. נפלה, מחזירין אותה בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב. ור' יאשיה מיקל. אהייא? אילימא ארישא, הא קא מתקן מנא! אלא אסיפא, תנא קמא נמי מישרא קא שרי! אלא דחתיכא ולא מיתקנא איכא ביניהו, תנא קמא סבר גזרינן, ר' יאשיה סבר לא גזרינן. דרש רב שישא בריה דרב אידי משמיה דר' יוחנן: הלכה כר' יאשיה:

אם היתה נקובה וכו':

מישחא, רב אסר ושמואל שרי. מאן דאסר סבר גזרינן משום שעוה, ומאן דשרי סבר לא גזרינן משום שעוה; והלכתא כרב.

אמר טבות רישבא אמר שמואל: האי טרפא דאסא אסיר. פירוש, אסור ליתן עלה של הדס בתוך הנקב של חבית לקלח בו היין, כדי שלא יהא שותת בדופני החבית. מאי טעמא? רב ירמיה מדפתי אמר: גזירה (דף רי"ף סב.) משום מרזב. רב אשי אמר: גזירה שמא יקטום. מאי ביניהו? איכא ביניהו דקטים ומנח:

מתני'

נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור, ואת המים היפים ברעים בשביל שיצננו, ואת הצונן בחמין בשביל שיחמו:

מי שנשרו כליו במים מהלך בהן ואינו חושש. הגיע לחצר החיצונה, שוטחן בחמה, אבל לא כנגד העם:

גמ'

אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור. והא אנן תנן: שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם? התם תנאי היא, כדתניא: שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם, ר' אלעזר ור' שמעון אוסרין. הא מילתא אע"ג דהויא לה סתם מתניתין ומחלוקת בברייתא, הויא לה הלכה כמחלוקת דברייתא, דקאי רב כוותה, דמקשינן מההיא דרב בפרק קמא דעבודה זרה: "מאי אינו נראה? אילימא דלא מיתחזי, והאמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור", אלמא הכי הלכתא.

אמר רב הונא: המנער טליתו בשבת חייב חטאת, ולא אמרן אלא בחדתי, אבל בעתיקי לית לן בה, ובחדתי נמי לא אמרן אלא באוכמי, אבל בחיורי וסומקי לית לן בה, והוא דקפיד עלייהו. עולא איקלע לפומבדיתא, חזנהו לרבנן דנפצי גלימייהו, אמר להו: הא קא מחללי רבנן שבתא, אמר להו רב יהודה: נפצו ליה באפיה, אנן לא קפדינן ולא מידי. אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף, אמר ליה: הב לי כומתאי, הוה טלא עלה, והוה קא מיחסם למיהבה ניהליה, אמר ליה: נפוץ ושדי, אנן לא קפדינן ולא מידי.

אמר ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתיפו בשבת חייב חטאת. תניא נמי הכי: סוחרי כסות היוצאין בטלית מקופלת ומונחת להן על כתפיהן חייבין חטאת, ולא סוחרי כסות בלבד אמרו, אלא כל אדם, אלא שדרכן של סוחרי כסות לצאת בכך. וחנווני היוצא במעות הצרורין לו בסדינו חייב חטאת, ולא חנווני בלבד אמרו, אלא כל אדם, אלא שדרכו של חנווני לצאת בכך. הרטנין יוצאין בסודר שעל כתפיהן בשבת, ולא רטנין בלבד אמרו, אלא כל אדם, אלא שדרכן של של רטנין לצאת בכך. אמר ר' יהודה: מעשה בהורקנוס בנו של ר' אליעזר בן הורקנוס שיצא בסודר שעל כתיפו בשבת, אלא שנימא אחת קשורה לו על אצבעו, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו: אע"פ שאין נימא קשורה לו על אצבעו. דרש רב נחמן משמיה דרב חסדא משמיה דר' יוחנן: אע"פ שאין נימא קשורה לו על אצבעו. עולא איקלע לבי איסי בן הינו, בעא מניה: מהו לעשות מרזב בשבת? אמר ליה, הכי אמר ר' אלעזר: אסור. מאי מרזב? אמר ר' זירא: כישי בבלייתא. יש אומרים כי מרזב זה, כשמתעטף אדם בסדינו ומקפל שני קצותיה כמין דרך קיפול, ויניחנה על כתיפו השמאלי, ויחזור ויקפל שאר טלית שמשולשל בצידו הימין ויניחנה על כתיפו הימין, ונמצא טליתו מקופלת מכאן ומכאן ומשולשלת על כתיפו וחללו כנגד השדרה ונראה כמרזב. ובעניין הזה כישי בבלייתא, שהיו קושרין שתי כריכות וקורין אותה כישא.

ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא, אמר ליה: הכי מאי? אמר ליה: אסיר. אמר רב פפא, נקוט האי כללא בידך: כל אדעתא לכנופי אסיר, כל אדעתא כדי להתנאות בו שפיר דאמי, כי הא דרב שישא בריה דרב אידי מתנאה בסדינו [הוה]. כי אתא רב דימי אמר: פעם אחת יצא רבי לשדה, והיו שני צידי טליתו מונחין לו על כתיפו, אמר לפניו ר' יהושע בן זירוז בן חמיו של ר' מאיר: בזו לא חייב ר' מאיר חטאת? אמר לו: דקדק ר' מאיר עד כאן? שלשל רבי את טליתו. כי אתא רבין אמר: לא היה יהושע בן זרוז אלא יהושע בן קפוסאי היה, חתנו של ר' עקיבא, ואמר לו: בזו לא חייב ר' עקיבא חטאת? אמר לו: דקדק ר' עקיבא עד כאן? שלשל רבי את טליתו. כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר: נשאל איתמר:

מתני'

הרוחץ במי מערה או במי טבריה, מסתפג אפילו בעשרה אלונטיות. ולא יביא בידו. אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת פניהם ידיהם ורגליהם ומביאין אותה בידם:

גמ'

קתני מי מערה דומיא דמי טבריה, מה מי טבריה חמין אף מי מערה חמין. הרוחץ, דיעבד אין, לכתחילה לא. ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק שמונה שרצים, תנו רבנן: רוחצין במי גדר במי חמתן במי טבריה, וגרסינן נמי בפרק כירה: ראו שאין הדבר עומד והתירו להם חמי טבריה, וזיעה במקומה עומדת, ושמע מינה דמותר לרחוץ במי טבריה לכתחילה, והכא קתני הרוחץ, דיעבד אין, לכתחילה לא? לא קשיא; הא דאמרינן דיעבד אין לכתחילה לא, לא איתמר אלא במי מערה, והא דקתני מי טבריא לגבי מי מערה, לגלויי עליהו דמי מערה: מה מי טבריה חמין אף מי מערה חמין נינהו, דקתני להו גבייהו; אבל מי טבריה מותר לרחוץ בהן אפילו לכתחילה. ומי מערה מאי טעמא לא שרו לכתחילה? משום דמערה מיטללא, כדאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה: מערה מרבעא ומטללא, הילכך נפיש הבלא דידה ואתי לידי זיעה, ומשום הכי לא שרו לכתחילה:

ומסתפג אפילו בעשרה אלונטיות ולא יביא בידו וכו':

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הלכה מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו, ולא גזרינן דילמא אתי לידי סחיטה. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: האוליירין מביאין בלורי נשים לבי בני, ובלבד שיתכסה בהן ראשו ורובו.

סבניתא, אמר ר' אבין בר רב חסדא אמר רבי יוחנן: צריך לקשר ב' ראשיה למטה מן הכתפיים. אמר להו רבא לבני מחוזא: כי מעבריתו מאני דבני חילא, שרביבו להו למטה מן הכתפיים:

מתני'

סכין וממשמשין, אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין. אין יורדין לפילומא, ואין עושין אפיקטויזין בשבת, ואין מעצבין את הקטן, ואין מחזירין את השבר. מי שנפרקה ידו או רגלו לא יטרפם בצונן, אבל מטבל הוא כדרכו, ואם נתרפא נתרפא:

גמ'

ת"ר: סכין וממשמשין בבני מעים בשבת, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. והיכי עביד? אמר ר' חמא בר' חנינא: סך ואחר כך ממשמש, ור' יוחנן אמר: סך וממשמש בבת אחת, והלכתא כר' יוחנן. גרסינן בסנהדרין בפרק חלק, תנו רבנן: סכין וממשמשין בבני מעים בשבת, ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ומעבירין כלי על גב העין בשבת. אמר רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים? בכלי הניטל בשבת, אבל כלי שאינו ניטל בשבת אסור. תנו רבנן: אין שואלין דבר מן השד בשבת. ר' יוסי אומר: אף בחול אסור. אמר רב הונא: [גירסת ד"ת: אין] הלכה כר' יוסי. ואף ר' יוסי לא אמר אלא בשעת הסכנה:

אבל לא מתעמלין. אמר רבי חייא אמר ר' יוחנן: אסור לעמוד בקרקעיתה של דיומסית, מפני שמתעמלת ומרפאת:

ולא מתגרדין. תנו רבנן: אין גורדין במגרדות בשבת. ר' שמעון אומר: אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, גורד כדרכו ואינו חושש, והלכתא כוותיה:

אין יורדין לפילומא: מאי טעמא? משום נקא. פירוש, בקעה ויש שם מים, ותחתיו טיט כמו דבק, ואם ירד אדם שם חוששין שמא יטבע באותו הטיט וידבק שם, ואינו יכול לעלות עד שמתקבצין בני אדם ומעלין אותו משם. ויש מי שאומר: הרוחץ באותה בקעה מצטנן, ואותן המים משלשלין את בני המעים:

ואין עושין אפיקטויזין בשבת: אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא בסם, אבל ביד מותר. תניא, ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אף בחול אסור מפני הפסד אוכלין. ומסתברא דהני מילי היכא דליכא צער, אבל היכא דאית ליה צער וכשמקיא אוכלין שבבטנו מתרפא מותר, וכן אמר בעל הלכות משמיה דרב צמח בר פלטוי גאון ז"ל:

אין מעצבין את הקטן. אמר רבה בר בר חנה: לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי. והא אנן תנן: "אין מעצבין את הקטן"? התם בחומרי שדרה, דמיחזי כבונה:

ואין מחזירין את השבר וכו': אמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל: הלכה מחזירין את השבר בשבת, וכן הלכה:

סליקו להו חבית