רי"ף על הש"ס/שבת/פרק כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים


מתני'[עריכה]

חבית שנשברה, מצילין ממנה מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים: בואו והצילו עמי; ובלבד שלא יספוג. אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין; ואם יצאו מעצמן, אסורין. ר' יהודה אומר: אם לאוכלין, היוצא מהן מותר; ואם למשקין, היוצא מהן אסור. חלות דבש שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן, אסורין, ור' אלעזר מתיר:

גמ'[עריכה]

תאנא: ובלבד שלא יספוג ביין, ובלבד שלא יטפח בשמן, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

ת"ר: נתפזרו לו פירות בחצרו, מלקט על יד ואוכל, אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:


אין סוחטין: אמר רב פפא אמר רב יהודה אמר שמואל: מודים חכמים לר' יהודה בשאר מיני פירות, ומודה ר' יהודה לחכמים בזיתים וענבים. אמר ליה ר' ירמיה לר' אבא: אם כן במאי פליגי? אמר ליה: לכי תשכח. אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא בתותים ורמונים פליגי. אמר רבי יוחנן: הלכה כר' יהודה בשאר פירות. תניא: סוחטין בפגעין ובפרישין ובעוזרדין, אבל לא ברמונים, מפני שבית מנשיא בן מנחם סוחטין ברמונים בחול ועושין מהן יין ונמצאו הרמונים בני סחיטה, הילכך אסור לסוחטן בשבת. אמר רב נחמן: הלכה כשל בית מנשיא בן מנחם.

נמצא עכשיו הכלל הראוי מכל אלו הדברים, שזיתים וענבים אין סוחטין אותן בשבת, ואם יצאו מעצמן אסורין בין לאכילה בין למשקין לדברי הכל. והתותין והרמונים אסור לסוחטן בשבת לדברי הכל, ואם יצאו מעצמן, אם לאוכלין היוצא מהן מותר, ואם למשקין היוצא מהן אסור, כר' יהודה. ושאר פירות, כגון פגעין ופרישין ועוזרדין, סוחטין אותן לכתחילה בשבת לדברי הכל. ואי איכא מאן דסליק אדעתיה דרמונים בהדי זיתים וענבים הוו, דהא אמר רב נחמן דהלכה כשל בית מנשיא בן מנחם, ההיא לענין סחיטה לכתחילה איתאמרא, דאין סוחטין אותן בשבת, אבל אם יצאו מעצמן והן לאוכלין מותרין לכתחילה כר' יהודה. והכי נמי מסתברא, דקתני: סוחטין בפגעין ובפרישין ובעוזרדין אבל לא ברמונים, אלמא אסחיטה קאי. ועוד, מדיהיב טעמא כדרב חסדא דאמר: תרדין שסחטן ונתנן בתוך המקוה פוסלין את המקוה בשינוי מראה, ואמאי? והא לאו בני סחיטה נינהו, אלא מאי אית לך למימר, כיון דאחשבינהו הוה להו משקה, הכא נמי כיון דאחשבינהו הוה להו משקה, שמע מינה דאסחיטה קאי, דלא מצית למימר דאחשבינהו אלא היכא דסחטן.

אמר רב יהודה אמר שמואל: סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה. פירוש, הקדרה יש בה אוכל, הילכך הוה ליה משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי, והקערה אין בה אוכל, ולפיכך הוה ליה משקה ואסור. איכא מאן דאמר: האי מימרא לענין יום טוב איתמר, ולא בשבת, דהא קיימא לן במתניתא: אין סוחטין את הפירות להוציא מהן את המשקין, ואם יצאו מעצמן אסורין. ואוקימנא בזיתים וענבים, דבין למשקין ובין לאוכלין היוצא מהן אסורין. ולפיכך לא מיתוקם האי מימרא דשמואל אלא ביום טוב. וכן מצינו בעל הלכות פסוקות שכתבה ביום טוב, ולא כתבה בשבת.

ואיכא מאן דאמר: האי מימרא דשמואל בשבת היא, ומוקים לה למתניתא בסוחט לתוך הקערה, דהוו להו משקין, אבל לתוך הקדרה סוחט כשמואל; ודוקיא דדייק מיניה רב חסדא בלחוד הוא דהויא ביום טוב, וכן הדעת נוטה. ורב חננאל ז"ל כך היה דעתו, אלא שאמר שדברי שמואל ורב חסדא דדייקינן מיניהו – לאו הלכה אינון, והכי אמר: והלכתא כדוקיא דר' יוחנן להא מתניתא, שמע מינה סוחט אדם כבשין ושלקות לגופן, אבל למימיהן אסור, ואם סחט למימיהן נעשה כמי שסחט זיתים וענבים וחייב חטאת; ולא הפריש בסחיטתן למימיהן בין קדרה לקערה, אלא הכל אסור, דהא סחיטת זיתים וענבים בין לקדרה בין לקערה למימיהן הוא צריך, ואמר ר' יוחנן שהסוחט כבשין ושלקות למימיהן כסוחט זיתים וענבים וחייב חטאת. ומתוך אלו הדברים מתברר שאין הלכה לא כשמואל ולא כרב דאמר: סוחט אדם אשכול של ענבים ונותן לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. ויש מי שהעמיד דברי רב ושמואל ביום טוב, מדדייק רב חסדא דברי רב שמואל ואמר: מדבריהם נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה, לקיים דבריהם להיות הלכה.

ואינן דברים נכונים, שאפילו ביום טוב אסור לינק בפיו מן הבהמה, וכל שכן לחלוב, כדגרסינן בפר חרש שנשא פקחת, אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקין מן בהמה טהורה ביום טוב, ואקשינן עלה: היכי דמי? אי דליכא סכנתא – אפילו ביום טוב אסיר, ואי דאיכא סכנתא – אפילו בשבת מותר; ומפרקינן: לא צריכא דאית ביה צערא וסבר מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה הוא – גזור ביה רבנן, יום טוב דאיסור לאו הוא – לא גזור ביה רבנן. הנה שאפילו לינק מן הבהמה ביום טוב לא התירו אלא במקום צער, כל שכן לחלוב במקום שאין צער שוודאי אסור, ואין לנו לאהדורי אפירוקי ולאפוקי שמעתא מדוכתא, אלא ודאי זה שאמר סוחט לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה – בשבת אמרו, וזה שאמר רב חסדא – ביום טוב הוא, ואין הלכה כמותו לא בשבת ולא ביום טוב, וכן קבלנו מרבותינו. אלו הן דברי רב חננאל זצ"ל.

ואנן עיינינן בהו ואשכחינן פירכא לכולהו. חדא, דהאי דאמר: ולא הפריש בסחיטתן למימיהן בין לקדרה בין לקערה אלא הכל אסור, לאו הכי הוא. דהאי דאמר ר' יוחנן: למימיהן חייב חטאת, כענין מימרא דרב ושמואל, למימיהן פטור אבל אסור הוא; דכי היכי דהא דאמרי רב ושמואל למימיהן פטור אבל אסור – לקערה הוא אבל לא לקדרה, הכי נמי הא דאמר ר' יוחנן למימיהן חייב חטאת – לקערה הוא אבל לא לקדרה. תדע, דהא רב ושמואל אינהו דאמרי: סוחט אדם אשכול לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה, ואינהו דאמרי בעניין כבשין ושלקות: למימיהן פטור אבל אסור; ואי סלקא דעתך למאן דאמר למימיהן אסור – לא שנא לקדרה ולא שנא לקערה הכל אסור קאמר, אם כן קשיא דרב אדרב ודשמואל אדשמואל. אלא מה אית לך למימר? האי למימיהן אסור – לתוך הקערה אמרי ולא לתוך הקדרה; ולא פליג ר' יוחנן אדרב ושמואל אלא בפטור אבל אסור ובחייב חטאת, אבל קערה וקדרה לא, דאם כן – לפלגו בהדיא בקערה וקדרה. ומדלא אשכחן פלוגתיהו אלא במותר לרב ובפטור אבל אסור לשמואל ובחייב חטאת לר' יוחנן, שמעינן מינה דלא איפליגו בקדרה וקערה.

ועוד, דלא אשכחן דר' יוחנן פליג עליהו דרב ושמואל אלא בכבשין ושלקות, אבל באשכול של ענבים לא אשכחן דפליג, ומאן דאמר דפליג בעי ראיה. והאי דקאמר דהאי סחיטת זיתים וענבים בין לקדרה בין לקערה למימיהן הוא צריך, והאמר ר' יוחנן שהסוחט כבשים ושלקות למימיהן כסוחט זיתים וענבים הוא וחייב חטאת, גם זו אינה ראיה, לפי שהסוחט ענבים לתוך הקדרה שיש בה אוכל, אף על פי שהוא צריך למימיהן, כיון שהוא סוחט לתוך האוכל – אינו כסוחט משקין אלא כמפרד אוכל לתוך אוכל שהוא מותר. ודאמר ר' יוחנן בסוחט כבשין ושלקות למימיהן שהוא כסוחט זיתים וענבים וחייב, לא אמר אלא שהסוחט כבשין ושלקות לתוך הקערה כסוחט זיתים וענבים לתוך הקערה, אבל לתוך הקדרה אלו ואלו מותרין, שאוכל הן ולא משקה. ולעולם הלכה כשמואל לעניין סוחט אדם אשכול ענבים לתוך הקדרה, ור' יוחנן לא איירי בסוחט באשכול כלל.

והא דאמר נמי שאפילו לינק מן הבהמה בפיו ביום טוב אסור וכל שכן לחלוב, לאו הכי הוא, שהיונק מן הבהמה חמור הוא מן החולב לתוך הקדרה, ואף על פי שהוא מפרק כלאחר יד. שהיונק בפיו – כסוחט משקה הוא, והחולב לתוך הקדרה – כמברר אוכל הוא, ולפיכך מותר. ועוד, הא מותיב רמי בר חמא ומפרקינן לתיובתיה, ומותיב נמי רבינא דהוא בתרא, והוא מותיב לה והוא מפרק לה, גם ר' ירמיה ביקש להעמידה כתנאי ולא עמדה, אלא דברי הכל משקה הבא לאוכל אוכל הוא. ומכל אלו נלמוד שהלכה כרב ושמואל, הילכך הלכה נמי כרב חסדא, דקא יליף מיניה דחולב אדם עז ביום טוב לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. והכי חזינן לרב האיי גאון ז"ל כדפסיקנא, ולית בה ספיקא.


גרסינן בפרק אף על פי (כתובות ס, א): תניא, רבי מרינוס אומר: גונח יונק חלב בשבת, מאי טעמא? מפרק כלאחר יד הוא, ובמקום צער לא גזרו ביה רבנן. אמר רב יוסף: הלכה כר' מרינוס. תניא, נחום איש גליא אומר: צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעה בשבת ואינו חושש, מאי טעמא? מתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו ביה רבנן. אמר רב יוסף: הלכה כנחום איש גליא.

ואי קשיא לך ההוא דגרסינן בפרק חרש שנשא פקחת (יבמות קיד, א), אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקין מבהמה טהורה ביום טוב, ואמרינן: היכי דמי? אי דאיכא סכנה, אפילו בשבת נמי שרי, ואי דליכא סכנה, אפילו ביום טוב נמי אסור. ומפרקינן: לא צריכא דאיכא צערא, וקסבר מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה הוא – גזרו ביה רבנן, יום טוב דאינו אלא בלאו – לא גזרו ביה רבנן. דשמעת מינה דגונח אע"ג דאית ליה צערא אסור ליה ליינק מבהמה בשבת? ההיא לא קשיא מידי, ההוא מימרא אליבא דאבא שאול הוא, ולית הלכתא כותיה, דהא פסק רב יוסף הלכתא כר' מרינוס דאמר אפילו בשבת במקום צערא לא גזרו ביה רבנן. וחזינן מאן דקא מוקים לה כר' מרינוס בצערא דאית ביה סכנה, כי היכי דלא תיקשי ליה האי דאבא שאול. והאי פירוקא לאו מעליא הוא, דאי הכי [ד]הא דר' מרינוס צערא דאית ביה סכנתא הוא, מאי איריא מפרק כלאחר יד? אפילו מלאכה גמורה גבי סכנה שריא. ועוד, האי דקאמר: במקום צערא לא גזרו ביה רבנן, במקום סכנה איבעיא ליה למימר. ועוד, תינח גבי בני אדם דאית בהו סכנה; גבי צנור דקתני "מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו ביה רבנן", התם מאי סכנה איכא? הלכך ליתא להאי פירוקא.


גופא: כבשין שסחטן, אמר רב: לגופן מותר, למימיהן פטור אבל אסור. שלקות, בין לגופן בין למימיהן מותר. ושמואל אמר: אחד כבשין ואחד שלקות, לגופן מותר, למימיהן פטור אבל אסור. ור' יוחנן אמר: אחד כבשין ואחד שלקות, לגופן מותר, למימיהן חייב חטאת. ולית הלכתא כר' יוחנן לעניין חיוב חטאת, דהוה ליה רב ושמואל בחדא שיטתא, וליכא חיוב חטאת אלא בזיתים וענבים, דהוה ליה ר' יוחנן יחיד ואין דבריו של אחד במקום שנים; ועוד, הא תנא דבי מנשה מסייע להו, דאמר: דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. ומסתברא לן דהלכתא כותיה דשמואל בהא מילתא, דקאי ר' יוחנן כותיה לענין איסור, וליכא ביניהו פלוגתא אלא לעניין חיוב חטאת:

אמר ר' חייא בר אשי אמר רב: דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד, וכן תאנא דבי מנשה: דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד, ואין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד. איבעיא להו: עד מפי עד לעניין בכור מהו?רב אסי אסר, ורב אשי שרי. אמר ליה רב אסי לרב אשי: והא תאנא דבי מנשה, אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד? אמר ליה: תני לעדות שהאשה כשרה לה, כי הא דתניא, ר' שמעון בן קפוסאי אומר: בכור ביד כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו, רשב"ג אומר: אפילו בנו ובתו. ודוקא בנו ובתו, אבל אשתו לא, מאי טעמא? אשתו כגופו דמיא. רב יימר אכשר עד מפי עד בבכור, קרי עליה מרימר: יימר שרי בוכרא. והלכתא עד מפי עד כשר בבכור. פירוש: בכור בהמה, כלומר: אם יבא עד מפי עד ויאמר כי מום זה שנפל בבכור זה אינו בידי אדם, מתירין אותו להאכל מיד במומו על פיו:


חלות דבש שריסקן וכו': כי אתא רב אושעיא מנהרדעא אייתי מתניתא בידיה: זיתים וענבים שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן אסורין, ור' אלעזר ור' שמעון מתירין. ופסק בעל הלכות משמיה דרב צמח בר פלטוי ריש מתיבתא כר' אלעזר ור' שמעון:

מתני'[עריכה]

כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן וקולייס האספנין, שהדחתן בחמין זו היא גמר מלאכתן: