רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו חננאל | ראשונים | אחרונים



דף קמג עמוד ב[עריכה]


חבית שנשברה מצילין הימנה מזון ג' סעודות וכו' תנא לא יספוג ביין בכפיו ולא יטפח בשמן ביד כדרך שהוא עושה בחול.

לא יטפח כדאמרינן בכל מקום טופח ע"מ להטפיח וכדתנן בפרק החובל בחבירו וכו'. מעשה באחד שפרע ראשה של אשה כו' עד שמרה עומדת על פתח חצירה ושיבר הפך בפניה. ובה כאיסר שמן. גילתה ראשה והיתה מטפחת ומנחת על ראשה וכו':

ת"ר נתפזרו לו פירות בחצירו מלקט על יד על יד ואוכל. אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וכו' וחלקו רב יהודה אמר שמואל ורב ועולא כל חד וחד מעמיד חלוקת ר' יהודה וחכמים ור' יוחנן אמר הלכה כר' יהודה בשאר פירות ואין הלכה כמותו בזיתים וענבים.

א"ר אבא אמר רב יהודה אמר שמואל מודה היה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות.

ובמאי פליגי בתותים ורמונים דתניא זיתים שמשך מהן שמן וענבים שמשך מהן יין והכניסן בין לאוכלין בין למשקין היוצא מהן אסור.

תותים שמשך מהן מים ורמונים שמשך מהן יין והכניסן לאוכלין היוצא מהן מותר למשקין ולסתם היוצא מהן אסור דברי ר' יהודה וחכ"א בין לאוכלין בין למשקין היוצא מהן אסור. נמצאת חלוקת ר' יהודה וחכמים בתותים ורמונים ובה א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה בשאר פירות וכיון שפסק ר' יוחנן הלכה כר' יהודה הוצרכנו לברר דבריו ולפיכך אמרינן וסבר ר' יהודה סתם אסור והתנן במס' מכשירין אמרו לו זיתים וענבים יוכיחו שהמשקין היוצא מהן לרצון טמאין פי' מקבלין טומאה.


דף קמד עמוד א[עריכה]


מפני שהן משקין והמשקין אין צריכין הכשר ושלא לרצון טהורין כלומר אוכלין הן. וכיון שלא הוכשרו אינן מטמאין. ובאנו להעמיד משנה זו לרצון דניחא ליה.

שלא לרצון בסתמא להודיע כי אפילו זיתים וענבים דבני סחיט' נינהו סתמא אוכל הן. וכ"ש תותים ורמונים. ואמרינן לא. פי' לרצון דמתניתין בסתמא. וכל סתם משקה הוא חשוב.

ופי' שלא לרצון דגלי אדעתא בפי' שאין רצונו להוציא מהן משקין. (איכא) [איבעיא] תימא שאני סלי זיתים וענבים כיון שהסלין לאו בני קיבול משקה הן דבר ידוע הוא שכל משקה השותת מהן לעפר והולך וזהו לאיבוד כאילו מעיקרא הפקירן וכשאינן חשובין ולפיכך הן טהורין. תוב אתינן לפרושי דרבנן מודו לי' לר' יהודה בשאר פירות מהא דתניא סוחטין בפגעים. יש מי שאומר ספיגיל ובפרישין ובעוזרדין אבל לא ברמונים. ואוקימנא אפילו תימא רבנן כיון דלא בני סחיטה נינהו אפילו לכתחלה. ושל בית מנשיא היו סוחטין בחול ברמונים ועושין ממנו יין של רמונים כלומר שהרמונים בני סחיטה נינהו כזיתים וענבים ואסור לסוחטן בשבת. אמר רב נחמן הלכה כשל בית מנשיא בן מנחם. ואמרינן וכי מנשיא תנא הוא.


דף קמד עמוד ב[עריכה]


ואוקימנא האי תנא דאמר סוחטין בפגעין ובפרישין ובעוזרדין אבל לא ברמונים וסבר לה כמנשיא בן מנחם שסוחט בחול ברמונים להוציא מהן מים וכן כמו זיתים וענבי' וקיי"ל כוותיה ואקשינן וכי מנשיא הוה רובא לעלמא. ומהדרינן אין. כי הא דתנן המקיים קוצים בכרם וכו' ואוקימנא אע"פ שאין דרך בני אדם לקיים קוצים בכרם כיון שבערביא מקיימין קידש הכא נמי אע"פ שאין דרך בני אדם לסחוט רמונים בחול כיון שסוחטין של בית מנשיא בחול בשבת אסור לסחוט ודחינן ערביא מקום בני אדם רבים ומנשיא אדם אחד הוא ובטלה דעתו אצל [כל] בני אדם ואתינן לטעמא אחריתי אלא האי תנא כטעמיה דרב חסדא דאמר תרדין שסחטן ונתנן למקוה פסלו המקוה בשנוי מראה וכיון שהזכרנו פסולות המקוה אמרינן.

תנן התם [נפל] לתוכו יין ומוהל כו' פי' מוהל המים היוצאים מעוקל בית הבד עת שטוען קורות בית הבד על הזיתים הטחונין והוא מי הזיתים ויש בהן צחצוחי שמן:

איצצאי דוחק. כדגרסינן בפרק המפקיד (בבא מציעא דף מ ע"א) אמר ר' יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים בתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה.

אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה אלמא קא סבר משקה הבא לאוכל אוכל הוא.

ואותביה רמי [בר חמא] זב שחלב עז החלב טמא. כלומר (טמא) [שטימא אותה] הזב בנגיעתו.


דף קמה עמוד א[עריכה]


וא"ת אוכל הוא במאי אתכשר ופרקינן כר' יוחנן דאמר איתכשר בטפה המלוכלכת על פי הדף שנפסלה מאוכל והיא מכשרת במשקה ואותיב רבינא טמא מת שסחט זיתים וענבי' וכו' ופרקינן בסוחט לתוך הקערה שהוא ודאי משקה. ומפני מה לא פירק פירוק זה לגבי חולב עז חדא מתרי תלתא טעמא קאמר.

א"ר ירמיה כתנאי. המחלק בענבים לא הוכשר. פי' מחלק משפשף פעמים שמתמצה בהן משקין. ומחליקן בו.

ולפיכך אמר ר' יהודה הוכשר שכך משקה גמור הוא. ות"ק אמר משקה הבא לאוכל הוא וכאוכל הוא חשוב ואינו מכשיר ובא רב הונא ופירש כי התנאין החולקין במחלק במחליק בענבים פליגי במשקה העומד לצחצחו ואלו החולקין במפצע זיתים בידים מסואבות פליגי.

במשקה העומד לאיבוד.

א"ר זירא א"ר חייא בר אשי אמר רב סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה וכן פירושו כל דבר הנסחט בקדירה הוא אוכל ומותר ולתוך הקערה משקה הוא ואסור. זולתי הדג שאפילו סחיטתו בקערה שרי. והא דאתמר כבשים שסחטן אמר רב לגופן מותר וכו'. דברים פשוטין הן. ואין צריכין לפנים ולא לפני פנים. אמנם צריכין אנו לברר כמי ההלכה. לפיכך אנו מזכירין דברי כולן:

גופא כבשים שסחטן כגון ירקות וראשי לפתות וכרוב וכל הדומה להן. אמר רב לגופן מותר כלומר סחטן להסיר מימיהן ולאכלן מותר. אבל אם כוונתו למימיהן והוא צירן פטור אבל אסור. ושלקות כגון ירקות וכדומה להן שלקן מקודם השבת ונשארו מימיהן בהן וכן דגים מלוחין בין לגופו בין למימיהן מותר. ושמואל אמר אחד כבשים ואחד שלקות לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור ור' יוחנן אמר אחד כבשים וא' שלקות לגופן מותר למימיהן חייב חטאת ומותבינן עלייהו סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת אבל לא למוצ"ש.

זיתים וענבים לא יסחוט ואם סחט חייב חטאת קשיא לרב וקשיא לשמואל וקשיא לר' יוחנן וכל אחד מהן מתרץ מתניתא דא לטעמיה ודבריהן פשוטין הן אבל אנחנו כותבין תירוץ. טעמא דר' יוחנן דהלכתא כוותיה דקיי"ל כל היכא דפליגי רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ולפיכך מדקדקינן בדבריו להעמיד הלכה על בוריו. ר' יוחנן מתרץ לטעמיה סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת.

אבל לא למוצ"ש ואחד כבשים ואחד שלקות לגופן אבל למימיהן לא יסחוט ואם סחט נעשה כמי שסחט זיתים וענבים וחייב חטאת. ולא הפריש בסחיטתן למימיהן בין קדירה לקערה אלא הכל אסור. דהא סחיטת זיתים וענבים בין לקדירה ובין לקערה למימיהן הוא צריך. וא"ר יוחנן שהסוחט כבשים ושלקות למימיהן כסוחט זיתים וענבים וחייב חטאת. ומתוך אלו הדברים מתברר שאין הלכה לא כשמואל ולא כרב שאומ' סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה. ויש שמעמיד דברי (רבינו) רב ושמואל ביו"ט. מדדייק רב חסדא מדברי שמואל. ואמר מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה כדי לקיים דבריהם להיות הלכה ואינן דבריהם נכונים שאפילו ביו"ט כל אילו אסורין ולינק בפיו מן הבהמה ביו"ט אסור וכ"ש לחלוב כדגרסינן בסוף פרק חרש [שנשא] פקחת. אבא שאול אומר נוהגין היינו שיונקין מן בהמה טהורה ביו"ט ואקשינן עליה היכי דמי אי דאיכא סכנה אפילו בשבת שרי אי דליכא סכנה אפילו ביו"ט אסור. ומפרקי' לא צריכא דאית בה צערא (וסברא) [וקסבר] מפרק כלאחר יד הוא. שבת דאיסור סקילה הוא גזור רבנן. י"ט דאיסור לאו לא גזור רבנן. הנה אפי' לינק ביו"ט לא התירו אלא במקום שיש צער כ"ש לחלוב במקום שאין צער שודאי אסור. ואין לנו להדורי אפירכי ולאפוקי שמעתא מדוכתא אלא ודאי זה שאומר סוחט אדם לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה בשבת אמרו. ושאמר רב חסדא ביו"ט הוא ואין הלכה כמותם לא בשבת ולא ביו"ט וכך קיבלנו מרבותינו והא דתנא דבי מנשה דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. לא קשיא הא דר' יוחנן ושאר פירות זולתי זיתים וענבים סלקא שמעתא כר' יהודה דאמר לאוכלין היוצא מהן מותר למשקין היוצא מהן אסור.


דף קמה עמוד ב[עריכה]


והא דתניא סוחטין בפגעים ובפרישין ובעוזרדין אבל לא ברמונים דשל בית מנשיא בן מנחם היו סוחטין ברמונים אמר רב נחמן הלכה כשל בית מנשיא בן מנחם וסלקא שמעתא דאסור לסחוט ברמונים בשבת והא דתני אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד. אוקימנא לעדות שהאשה כשרה לה והלכתא עד מפי עד כשר לבכור. פי' עד מפי עד נאמן להעיד על בכור בהמה טהורה שזה המום שיש בו אפי' שראוי לבוא בידי אדם הוא לא נפל בו מידי אדם ובזו העדות החכם מתירו להאכל במומו וכ"ש בעדות גדולה מזו. ומפורש כך בבכורות פ' כל פסולי המוקדשי'. וסלקא שמעתא התם דהלכתא כרשב"ג דאמר אפילו בנו ובתו נאמנים ויש מי שאומר כי עד מפי עד נאמן בבכור אדם וטעות הוא בידו:

חלות דבש שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן אסורין ור' אלעזר מתיר. כי אתא רב הושעיא מנהרדעא אתא ואייתי מתניתא בידיה זיתים וענבים שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן אסורים. ור' אלעזר ור"ש מתירין. והא מתניתא מסייעא נמי לר' יוחנן:

מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת וכו'. ומיבעיא לן כגון מאי.

ואמר רב ספרא כגון תרנגולתא דר' אסא שהיתה מלוחה ביותר וכשמבקשין לאוכלה שורין אותה במים חמין. אמר רב ספרא כגון זו התרנגולת אם הובאה בחמין מלפני השבת מותר לשרותה בחמין בשבת ולאוכלה.


דף קמו עמוד א[עריכה]


ואם לאו אסור לשרותה ומותר להדיחה והמליח הישן וקולייס האיספנין אם לא הביאם בחמין מלפני השבת אפילו להדיחן בשבת אסור ואם עבר והדיחן חייב חטאת שגמר מלאכה. פי' מכותא מכותתא היא. ויש מי שאומר כותא כותחא היא בדיחי במערבא חולים שבמערב:

מתני' שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות כו'. א"ר הושעיא לא ששובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות אלא דרוסות אבל מפורדות אינו שובר החבית אלא מוציא גרוגרות ואוכל ואינו שובר. ואוקימנא למתניתין כר' נחמיה. מדקתני גרוגרות ולא קתני פירות. והא דתניא רשב"ג אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים בשבת ואינו חושש לרבנן. וכן הא דתני חותלות של תמרים ושל גרוגרות ומתיר ומפקיע וחותך לרבנן והא דתני מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ר' נחמיה דאמר אפילו תרווד ואפילו חולית אין נוטלין אלא לצורך תשמישן:

בעו מיניה דרב ששת מהו למיברז חביתא בבורטיא. פי' לנקוב חבית ברומח. ויש שאומר במקדח ומסקנא לפיתחא קא מיכוין ואסירי:

פיס' אין נוקבין מגופה של החבית. פי' מגופה כסוי החבית דברי ר' יהודה וחכמים מתירין והלכה כחכמים. והני מילי שיהא הנקב בגג הכסוי אבל לנקב נקב בצד הכסוי אסור כדתנן לא יקבנה מצדה שהוא דברי הכל. וכרב הונא דהלכתא כוותיה. דהוא לגביה דרב חסדא רבו וליתא לדרב חסדא:

ת"ר אין נוקבין נקב חדש בשבת. ואם בא להוסיף מוסיף ואקשינן עלה למה אסור לנקוב נקב חדש שנמצא מתקן פתח גם בהוסיפו בנקב ומרחיבו נמצא מתקן פתח. ולמה מותר ופריק רבא מן התורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו חשוב פתח. ואלו הנקבים כולן אין מכניסין בהן אלא להוציא הן עשויין בלבד ומותרין. ורבנן גזרו על כל נקב מפני שלא יפתחו נקב בבית התרנגולין והוא הנקרא לול של תרנגולים כדכתיב ובלולים יעלו. וזה לול של תרנגולים עשוי להכניס רוח ולהוציא בהמות והוא כמין פתח ואסור. ומפני שהוא פתח גמור אסור מן התורה. גזרו על כל נקב אבל ההרחבה שאין אדם מרחיב בלול של תרנגולים כי מתיירא אם מרחיב הלול יכנס ממנו הנחש ויזיק אותן. וכיון שאין דרך בני אדם להרחיב בלול של תרנגולים לא גזרו בהרחבת כל נקב וזהו טעם ת"ק.


דף קמו עמוד ב[עריכה]


וי"א אין מוסיפין דזמנין דלא תקניה מעיקרא ואתי לארווחי ביה הלכתא כוותיה דדרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דר' יוחנן הלכה כי"א.

ושוין שנוקבין בנקב ישן לכתחלה ואמר רב יהודה משמיה דשמואל אינו מותר לפתוח נקב ישן אלא במקום העשוי לשמר פי' להוציא היין מן השמרים אבל לחזק אסור פי' היה נקב בחבית וסתמו שלא יהא שותת. וחלקו רב חסדא ורבה והלכתא כרבה דתניא מסייעתו ואלו דברי רבה רבה אמר למטה מן היין נמי זהו לשמר ומותר לפותחו והיכי דמי לחזק כגון שנקבה למטה מן השמרים דמוכחא מלתא שאין אדם עושה נקב בקרקעיתא של חבית להוציא יין ולא לשמר. עשאו מפני כשמפנה החבית הופכה על פיה. וזה הנקב כיון שסתמו נעשה סתום. זה בגופה של חבית ובטל מלהיות נקב בו וחשוב כפתח בית הנסתם בפירוץ פצימין שנסתלק ממנו דין פתח לגמרי. גובתא שהיא שפופרת של קנה או של עצים שנותנין בנקב החבית או ביד הנוד של יין להיות מושכין ממנו יין מן החבית או מן הנוד.

רב אסר ושמואל שרי ואקימנא חלוקתן בשפופרת חתוכה ואינה מתוקנת להכניסה לנקב אבל לחתוך דברי הכל אסור. ואם היא חתוכה ומתוקנת דברי הכל מותר להחזירה בנקב החבית או בנוד למשוך ממנה יין. והעמדנו עוד חלוקת רב ושמואל כתנאי.

דתניא אין חותכין שפופרת ביו"ט ואין צ"ל בשבת. נפלה מחזירין בשבת. ואין צ"ל ביו"ט. ור' יאשיה מיקל ודייקי' עלה ר' יאשיה אהייא מיקל אילימא ארישא שאמר ת"ק אין חותכין כלומר אין חותכין מקנה גדול חתיכה לעשות' שפופרת הא ר' יאשיה מיקל בהא קא מתקן כלי בשבת אלא שאמר ת"ק נפלה מחזירין אותה. בהא לימא ר' יאשיה מיקל מי החמיר שיאמר בזה מיקל הלא בזה גם ת"ק מותר קאמר. ותריצנא אלא לאו דחתיכה ולא מתקנה איכא בינייהו וכך הציעה. אין עושין שפופרת ביו"ט ואין צ"ל בשבת. ואפי' חתכה ולא מתקנה אסור אבל אם היתה כבר בחבית ונפלה מחזירין אותה בשבת ואין צ"ל ביו"ט ור' יאשיה מיקל בחתיכה ולא מתקנה נמצאו דברי רב כת"ק ודברי שמואל כר' יאשיה והלכה כר' יאשיה ודרש רב שישא בריה דרב אידי משמא דר' יוחנן הלכתא כר' יאשיה וזה שאמר חתכה ולא מתקנה לאו שצריכה תיקון כלי כגון סכין וכדומה לו אלא תיקון ביד בלבד. ואם צריכה תיקון בסכין או זולתו סכין כלי אחר אסורה.

ואם היתה החבית נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שממרח. כלומר סותם כדאמרינן התם לענין חבית שניקבה וסתמה שמרים כו' מורח מן הצדדין. וכיון דר' יהודה דמתניתין וריב"ז ורב ושמואל אמרי ש"מ שאסור לתת שעוה בחבית. וכן משחא. רב אסר גזירה במשחא אטו שעוה. והלכתא כוותיה:

טרפא דאסא. פי' עלה הדס שנותנין על הנקב של חבית להיות מקלח בו היין ולא יהיה שותת בדופני החבית. לדברי הכל אסור ליטול עלה של הדס בשבת ולשומו בנקב של חבית כמרזב. ואפילו רב אשי לא התיר אלא שאם היה הנקב מושך ממנו אבל לתתו לכתחלה אוסר:

בי סדיא רב אסר ושמואל שרי אין זה מקומו אלא בשביל שהזכיר השמועות שחלקו בהן רב אסר ושמואל שרי נסבה בגררא. ופשוטה היא. כסת זו שחלקו בה כסת בינונית לא דקה ולא קשה. ומסקינן בה אפילו זו מותר לטלטלה:

נותנין תבשיל בתוך הבור בשביל שיהא שמור. פי' בור זה אין בו מים ונותן התבשיל בקרקעיתו מהו דתימא לגזור דלמא אתי לאשויי גומות קמ"ל דלא גזרינן. ואת המים היפים ברעים פשיטא ואת הצונן בחמין פשיטא מהו דתימא לגזור דלמא אתי לאשויי גומות ברמץ קמ"ל דלא גזרינן:

מתני' מי שנשרו כליו בדרך כו'.

אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. איני והא תנן שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ואוקימנא ליה דרב כתנאי:


דף קמז עמוד א[עריכה]


אמר רב הונא המנער טליתו בשבת חייב חטאת. פי' המנער כדכתיב התנערי מעפר וכדגרסינן התם ומנערה אחת לשלשים. אם יש אבק בבגד חדש שחור ומקפיד עליו. או אם יש עליו דבר טינוף אוסר רב הונא לנפצו. אבל אם הוא בגד ישן או לבן או אדום ולא קפיד עלייהו שרי וכן הלכה. וזה שראה עולא לרבנן דהוו נפצי גלימייהו ואמר הני מחללי שבתא. רבנן דפומבדיתא במלבושין דלא קפדי עלייהו הוו נפצי. (אמתא) [כומתא] הוא כמין כובע של ראש במקום סודר כדאמרינן בפרק השולח גט לאשתו האי אמתא דהוה שכיב מרה אתת בכת קמיה. ואמרה ליה עד אימת תיתעבד ותזיל ההיא אמתא שקל כומתיה ושדא בה אמר ליה קני הא וקני נפשיך. כלומר קני נפשיך בחליפין. וי"א כומתא הוא כגון כאן דומה לגביע והוה באותו הטמנ' טינוף. והוה אבי' מהסם. כלומר מתיירא כדאמרינן התם חזייה דהוה קא מהסם. א"ל רב יוסף לאביי נפוץ שדי אנן לא קפדינן מידי:

היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפו כגון אלו מוכרי כסות שמקפלין ומפשילין אותן על כתפייהו.

אתמר משמיה דר' יוחנן חייב חטאת ותניא כוותיה והכי הלכתא וכן נמי היוצא וצרורין לו בסדינו מעות חייב חטאת אבל הרטנין שהם הרצים יוצאין בסודר שעל כתפיהן. ולא אלו בלבד אלא כל אדם. והנכון להיות כרוך בצוארו. או נימא כרוכה לו באצבעו. כהורקנוס בר' אליעזר. ואע"ג דאמר משמא דר' יוחנן הלכה אע"פ שאין נימא כרוכה לו על אצבעו:

עולא איקלע לבי אסי בר (חני) [היני] בעא מיניה מהו לעשות מרזב בשבת א"ל הכי אמר ר' אלעזר אסור. כך קבלנו מרבותינו שיש בידם קבלה כי מרזב זה כשיתעטף אדם טליתו ויקפל ב' קצוותיה כמין כרך קיפול ויניחה על כתפו השמאלית ויחזור ויקפל שאר הטלית המשולשל בצידו הימין מניחה בכתפו הימין ונמצאת טליתו מקופלת מהנה ומהנה ומופשלת על כתפיו וחלל כנגד השדרה ונראה כמין מרזב. וכענין זה היה קשר (כישי) [כישא] בבלייתא שהיו קושרין ב' כריכות וקורין אותה כישא וכיסכוסי מאני. וי"א זולתי פירוש זה. אבל חובה עלינו לומר בלשון רבותינו ומה שקיבלנוהו. וכרב פפא שהוא בתראה עבדינן ואמר כללא כל אדעתא לכנופי אסור. כל להתנאות שפיר דמי וכדרב שישא בריה דרב אידי שהיה מתנאה בסדינין כי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והיו ב' צידי טליתו מונחין לו על כתפו ושאר הטלית כרוכה ומופשלת לו לאחוריו.

אמר לפניו יהושע בן זירוז בן חמיו של ר"מ בזו לא חייב ר"מ חטאת. כלומר זה המעשה דומה לרטנין שיוצאין בסודרין בסדינין מקובצין ולא משולשין על כתפיהן ור' מאיר לא היה בזה מחייב חטאת אי לא אסורה מדרבנן. א"ל ר' דקדק ר"מ עד כאן שלשל רבי טליתו:

מתני' הרוחץ במי מערה כו'.


דף קמז עמוד ב[עריכה]


אוקימנא למתני' הרוחץ בחמין דיעבד אבל לכתחלה לרחוץ בחמין אסור. ולהשתטף בחמין נמי אפי' כל גופו מותר כר"ש דתניא לא ישתטף אדם בין בחמין בין בצונן דברי ר"מ. ור"ש מתיר. ר' יהודה אומר בחמין אסור ובצונן מותר. אע"פ דתנינן סתמא כר"ש לית הלכתא כוותיה דהא בפירוש נמי תנינן סתמא כוותיה (לעיל שבת דף לח) . מעשה שעשו אנשי טבריא כו' (ואע"ג דאמר עולא הלכה כאנשי טבריא הא אמר ליה רב נחמן תברינהו לסילונייהו אנשי טבריא) ואוקימנא כר"ש. ופסקי' בגמרי' אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כרבי יהודה ודקדק רב יוסף על רבה בר בר חנה וא"ל בפירוש שמיעא לך דהלכתא כר' יהודה או מכללא אמרתיה. א"ל בפירוש שמיעא ליה. וכיון דפסק ר' יוחנן בפירוש הלכה כר' יהודה כוותיה עבדינן:

ומסתפג אפי' בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו ואע"פ שאין בהם מים מרובין.

דכיון דחד הוא. דלמא מינשי ועביד סחיטה. אבל אם היו ב"א הרבה אפילו אם מסתפגין כולן באלונטית אחת והיא שרוי במים כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי ולא אתו לידי סחיטה. ומותר להביאה בידים בחצר או מן הגג וכדומה לו מקום שמותר לו לטלטל:

אוליירין הם השמשים בני אדם הנכנסין במרחץ והן חשודין בזמה שמא יטמאו לונטיות זו בשכבת זרעם.

א"ל אביי לרב יוסף והלכתא מאי כו' והלכתא כי הא דא"ר חייא בר רבה א"ר יוחנן הלכה מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו. ומקשינן עלה הא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן מסתפג אדם אפילו בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו. ומפרקי' מתני' ר' יוחנן לא תאני לה סתמא.

אלא כבן חכינאי מתני לה. בתלמוד א"י בפ' כירה ר' חנניה בן עקיבא התיר הבאת לונטיות:

סכינתאי א"ר אבין בר רב חסדא א"ר יוחנן צריך לקשר ב' ראשיה למטה.

א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן למטה מכתפים. וכן זה שאמר רבא לבני מחוזא כי מעבריתו מני דבני חילא שרביבו להו למטה מכתפים. שלא להראות משא בכתף:

בלרין נשים לבי בני. פי' דהא קן של נשים כשמביאין להן האוליירין במרחץ לא התירו אלא עד שיתכסה בהן ראשו ורובו:

סכין וממשמשין והלכתא כר' יוחנן דאמר סך וממשמש בבת אחת והוא משמוש ביד בקלות.

אבל לא מתעמלין. פי' פושטין ומקפלין זרועותיהם לפניהן ולאחריהן וכן רגליהן ע"ג ירכותיהן ומתחממין ומזיעין והוא כמין מעשה רפואה ואסור. וכן אסור לעמוד בשבת בקרקעיתה של דיומסת מפני שמעמלת ומרפאה:

חמרא דפרוגתא יין של פרוגיתא והוא שם מקום ומיא דרמיסת גם הוא שם מקום. כלומר יין של פרגיתא ומיא של דיומסת טובים הם וערבין ונמשך לב שותה אותן בהן ואינו רוצה להניחם ומתאחד שם ואותן מקומות אין בהן בני תורה והמתאחר שם זמן הרבה מתקפח ושכח תלמודו.

אבל לא מתגרדין. גירוד זה הוא חיכוך בכלי כי הא דתנן רבנן אין גורדין במגרת בשבת רשבג"א אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורד כדרכו ואינו חושש. רב ושמואל בר יהודה עבדא ליה אמיה מגרדתא דכספא להתחכך בה:

אין יורדין לקירומא. ס"א לפילומא פי' בקעה ויש שם מים ותחתיו טיט כמו טפל. ואם יבקע ויטבע בו אינו יכול לעלות עד שמתקבצין הרבה ב"א ומעלין אותו משם. יש מי שאומרים הרוחץ באותה בקעה מצטנן ואותן המים משלשלין בני מעיו. וזה פי' ביקא. פי' אפיקטויזין קיא.

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא בסם שהוא אסור אבל ביד מותר.

ואין מעצבין את הקטן כו'. פי' מושכין אבריו של קטן ומיישב בידו חוליות של שזירה אחת על חברתה וזהו עיצוב מלשון עצבון:

לפופי ינוקא לחבר אברים של תינוק. וכדתרגם ויחבר ולפיף:

ואין מחזירין את השבר אמר רב הונא בגדתאה אמר שמואל מחזירין את השבר.


דף קמח עמוד א[עריכה]


רבה בר בר חנה לא על (פי') לפירקי' דרב יהודה שדריה לאדא דייאלא א"ל זיל גרד ביה אזל גרביה. פירוש משכיהו והביאהו מלשון פרץ נחל מעם גר כלומר הבריחהו. כדגרסינן בפרק בנות כותים נדות מעריסתן. שילא בר אבינא עבד עובדא כרב. כי קא ניחא נפשיה דרב. א"ל לרב אמי זיל צניעיה ואי לא צאית גרדיה הוא סבר גרדיה א"ל ופי' הכהו וכו':

מי שנפרקה ידו או רגלו פי' שף מבוכניה לא יטרפן בצונן אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא ורב אויא דשניא ליה ידיה והיה אומר לרב יוסף ומראה בידו אם יעשה בידו כך או כך מותר או אסור עד שהיה מראה לו כדי שיראהו מה שהתירו חכמים חזרה ידו למקומה ונתרפא:

הדרן עלך חבית.