רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו חננאל | ראשונים | אחרונים



דף נא עמוד ב[עריכה]


במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה. יוצאה הגמל באפסר כו' ונאקה בחטם נקתא חורתי בזממא דפרזלא. לובדקים בפרומפיא.

חמרא לובא בפגי דפרזלא לבדקם לובא חמור לוב. ממקום ששמו לוב כדכתיב (דניאל יא מג) לובים וכושים במצעדיו. כדגרסי' בירושלמי גרים הבאים מלוב מהו להמתין להו ג' דורות וקיי"ל כר' יוסי דאמר ארבע בהמות יוצאות באפסר בשבת הסוס והפרד והחמור והגמל:

ירושלמי אמר חזקיה וסמניך וכן תהיה מגפת הסוס וגו' למעוטי גמל בחטם שלא יצא.

רב אמר הלכה כר' יוסי. ולית הלכתא כחנניה דתני כל נטירותא יתירתא לאו (משום) [משוי] הוא ושפיר דמי ואע"ג דאמר שמואל הילכתא כחנניה פליג רב עליה:


דף נב עמוד א[עריכה]


רב עליה.

ואמר בין לנוי בין לשמר אסור.

ושמואל אמר לנוי אסור לשמר מותר. ומותבנן לרב קשרה לפרה אדומה בעליה במוסרה כשרה. קשיא לרב דאמר לשמור בשבת אסור שנמצאת מוסרה בפרה (מחזי) [משוי]. והמשאוי פוסל בפרה אמאי קתני כשרה. ופריק אביי ורבא ורבינא דאיהו בתרא לעולם לשמר כמשאוי והכא בפרה מורדת ומשום הכי לא היה מוסרה משאוי עליה. אבל כולי עלמא משאוי היא כרב ומדמשני רבינא לאוקמה כרב שמע מינה הלכתא כוותיה דרב:

יוצאין כרוכין. שהיו אפסריהן כרוכין על צואריהן. ואסיקנא דיוצאין כרוכין וכ"ש נמשכין. מולאות פי' פרדות של בית רבי היו יוצאות באפסריהן כרוכין בשבת. יוצאין בשיר ונמשכין בשיר ומזין עליהן וטובלין במקומן. פי' שיר כעין צמידין. כדמתרגמינן שירין. ואקשינן וכי טבעות של בהמה בני קיבולי טומאה נינהו. והתנן בכלים פ' י"ב טבעת אדם טמאה.

טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות.


דף נב עמוד ב[עריכה]


ואוקמה ר' יצחק נפחא בבאין מנוי אדם. כלומר טבעת אדם היתה ונעשה עתה שיר לבהמה.

ואוקמה רב יוסף הואיל ואדם מושך בהן. פי' פעמים שמכניס אדם אצבעו באותו השיר ומושך בה הבהמה שנמצאת טבעת העשוי' לאצבעו של אדם. כמו מקל בהמה של מתכת טמאה מפני שמחזיקה אדם ורודה בה כו'.

וטובלן במקומה והא עביד חציצה. כלומר כיון שהשירים הללו נושכין זה לזה הרי מקום הנשיכה סתום ואין המים באין בהם. ופריק ר' אמי בשריתכן. כלומר ריתכן באור והטבילן במים בעודן השירין כמו גחלים לוחשות שהמים באין אליהם מכל צד. ואמרינן האי פירוקא דר' אמי דלא כר' יצחק נפחא היא. דאי אליבא דר' יצחק נפחא טבעת של בהמה יורד לקבל טומאה. אפי' אם יחשב עליה להיות טבעת של אדם. וטבעת של אדם אינה עולה מידי טומאה להבטל מעליה תורת כלי אלא בשינוי מעשה כדתנן כל הכלים יורדין לידי טומאתן כו' ואי בשריתכן הנה עשה בהן מעשה ונסתלקה תורת כלי מעליהן. ואין צריכין לא הזאה ולא טבילה. (כי בעינן) [ושנינן] מעשה לסלק תורת כלי מעליהו מעש' לקלקל כגון שבירה וכיוצא בה. אבל ריתוך שהוא תיקון וחיזוק לכלי מתכת כי האי גוונא אינו מעשה לטהר ולא מבטל הטומאה מעל הטבעת.

במתניתא תנא במחוללין. כלומר חלולין הן מלשון נבובים אלו השירין. והמים באין בהם מכל צד. ואין שם חציצה:

תנא (תוספתא פ"ה) ומכניס חבילין לתוך ידו. ובלבד שלא יכרוך לתוך ידו. ובלבד שלא יכרוך ע"ג ידו ולא ישלשל חבלים מידו יתר מטפח:

שאל תלמיד את ר' אלעזר שמעתי חלוקה בין טבעת לטבעת. א"ל לענין שבת בין טבעת שיש עליה חותם. לטבעת שאין עליה חותם.

אבל לענין טומאה כל טבעות דינם אחד. ואסיקנא טבעת של אדם של אצבע של מתכת הכל דינם אחד לענין טומאה. וכן נמי מחט שלימה שיפא [נקובה ושאינה] נקובה הכל דינם אחד לענין טומאה. ואם היא ניטל חרירה או עוקצה או העלת חלודה ומעכבת התפירה (או נקובה) טהורה היא. ואקשינן ולענין (שבת אנה) [טומאה אינה] היא חלוקה בין מחט למחט.

והתניא מחט בין נקובה בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת. [ולא אמרו כו'] ושנינן הא תרגמה אביי זו הברייתא אליבא דרבא דאמר מחט שניטל עוקצה או חרירה מדלענין טומאה לאו כלי הוא וטהורה היא. לענין שבת נמי לאו כלי ואסור לטלטלה. מתניתא דקתני בין נקובה בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בגלומי כלי מתכת היא. כלומר עדיין גולם הוא חוט של ברזל ועדיין הוא צריך לנקבו ולחרר לו עוקם לעשותה מחט. ועכשיו אין לה לא נקב ולא עוקם. ואמרינן זמנין דמימליך עליה דהאי גולם ומשוי ליה מנא כמות שהיא. אבל מחט שניטל חרירה שלה או עוקצה לבין גרוטאות זריק לה:

[מתני'] חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו כו'. אוקמה שמואל בשקשורה לו מע"ש. וקיי"ל כוותיה. ומתניתא מסייעא ליה.


דף נג עמוד א[עריכה]


נתינת מרדעת ע"ג חמור דברי הכל מותר לדחות צער בהמה לתלות (קרצטל) [טרסקל] בפיה משום תענוג הוא. ור' יוחנן ושמואל אסרי וכן הלכה והני מילי בבהמות גדולות ומשום תענוג. אבל קטנים דמשום צערא הוא ברה"ר אסורים לצאת הסייחין (בקרצטלין) [בטרסקלין] שבפיהם אבל בחצר שרי. מסורכו פי' חגורו:

תניא יוצא אדם באגד שעל גבי (בהמה) [המכה].


דף נג עמוד ב[עריכה]


ובקשישין:

תניא אדם שאחזו דם מעמידין אותו במים בשביל לרפאותו. מ"ט משום דנראה כמיקר.

אבל בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים כו'. אמר עולא בהמה גזירה משום שחיקת סמנים. ושחיקת סמנים תנאי היא.

דתניא בהמה שאכלה כרשינין הרבה אין מריצין אותה בחצר בשביל לרפאותה. ור' יאשיה מיקל. והלכתא כוותיה דדרש רבא הלכתא כר' יאשיה. והא דר' יאשיה מסייעא לשמואל.

מעשה שנעשה נס ונפתחו שני דדין כשני דדי אשה כו' וזו שהיתה גידמת כו'. פשוטות הן:

פי' תותרי. סמרטוטין של רקמה ושל משי שעושין על הבהמה ליפותה.

עולא אמר עור שמעמידין להן כנגד לבן שלא יפלו עליהן זאבים. משום דמסגו כי דוו. ומסתברא כוותיה דתנן (בע"ז דף כט:) באיסורי. הנאה ועורות לבובין. ות"ר (שם דף לב.) איזהו עור לבוב. כל שהוא קרוע כנגד הלב. (וקרודה) [וקדורה] כמו ארובה כו'. שחוזות מלשון שית זונה:


דף נד עמוד א[עריכה]


כבולות מלשון כבלים כדכתיב ארץ כבול וגו' ופי' [דמשתקעא] כרעא בגוה כי כבלא שהיא עפרא וחול וזו היא חומטון.

כבונות. מכבנין עור הטלה מיום לידתו עד ח' ימים וזהו צמר רך הנקרא (מילא) [מילת]. ר' יהודה אומר עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב כיון דאשתכח' ת"ק דברייתא כר' יהודה דמתניתין ורב אמר הלכתא כוותייהו הלכה כמותם ואפי' ר' יהודה לא חלק אלא אמר כך הלכה. לצרור דדי הבהמה לצמקן כדי שתתעבר הבהמה מותר.

אבל מי מפיס כלומר מי המבחין בין קשירת דד ליבש לקשירת דד לחלב וקי"ל הלכתא כרב באיסורי וכן הלכתא ואע"פ שר' יוסי חולק:

לא יצא הגמל במטולטלת כו' תנא [לא] יצא הגמל במטולטלת בחטרתא שתכנס בו הרוח אבל יוצא בזנבו הקשורה בחטרתו שלא תכנס בו הרוח. לא עקוד ולא רגול. אוקמה רב יהודה עקוד יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם. רגול שלא יכוף על זרועו ויקשור. ותניא כוותיה ולא יקשור גמלים זה בזה וימשוך:

ירושלמי שלא יהו אומרים פלוני יוצא לעשות מלאכתו בשבת. פי' חיננא שוקי מלשון חגאיד חגיגת נכרים.

אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו ובלבד שלא יכרוך אתונו למימר הא דתנן ובלבד שלא יכרוך משום דנראה כאלו מושך האדם עם הבהמה ומשום כלאים. והתנן בכלאים בסוף פרק ח' אדם מותר עם כולם לחרוש ולמשוך אלא משום כלאים דחבלין חיישינן דלמא חבל אחד צמר ואחד פשתים וכיון שיכרוך עובר משום כלאים והתנן התוכף תכיפה אחת אינה חבור הנה תכיפה שהיא כגון תפירה אחת אינה חיבור וכ"ש כריכה שאינה חיבור. ושנינן מתניתין לא יכרוך ויקשור שנמצאת כריכה ותפירה כעין שתי תכיפות אמר שמואל ובלבד שלא יהא אפסר יוצא מתחת ידו טפח ואסיק' הלכה למעשה שלא יהא אפסר יוצא מתחת ידו טפח כלומר אינו משולשל האפסר מתחת ידו כדי כריכה וכן לא יהא אפסר הניתן בראש הבהמה וראש האפסר (בין) [ביד] המושך הבהמה אותו וביני ביני יגביהנו שלא יהא קרוב לקרקע טפח.


דף נד עמוד ב[עריכה]


וכן הלכה. פי' מטוטלת צפיחה. פי' דלא נחמטה שלא יעלה כעין עיפוש באליה. חנונות עץ ושמו עץ וחנון. ומניחין קיסם ממנו בחוטמו כדי שתתעטש ויפלו דרני ראשה. שמעון גזירא אומר כו'. גמון עץ קטן כמו עול.

לא פרה בעור הקופר ברצועה שבין קרניה אי לרב בין כך ובין כך אסור אי לשמואל לשמר מותר לנוי אסור וזה היתה לנוי:

כל מי שיש בידו ספק למחות ואינו מוחה נתפס עליו כו'.

ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו אם שרים חטאו זקנים מה חטאו אלא על שלא מיחו:


דף נה עמוד א[עריכה]


ד' מתו בעטיו של נחש כבר פירשנוהו: