שבת נא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אינו נוטל ומחזיר. רבי יהודה אומר נעורת של פשתן דקה הרי היא כזבל אמניחין מיחם על גבי מיחם וקדרה על גבי קדרה [1]אבל לא קדרה על גבי מיחם ומיחם על גבי קדרה וטח את פיה בבצק ולא בשביל שיחמו אלא בשביל שיהיו משומרים וכשם שאין טומנין את החמין כך אין טומנין את הצונן רבי התיר להטמין את הצונן בואין מרזקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש:
מתניתין גבמה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה יוצא הגמל באפסר ונאקה בחטם ולובדקים בפרומביא וסוס בשיר דוכל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר. ומזין עליהן וטובלן במקומן:
גמ' מאי נאקה בחטם אמר רבה בר בר חנה נאקתא חיורתי בזממא דפרזלא:
ולובדקים בפרומביא:
אמר רב הונא חמרא הלובא בפגי דפרזלא לוי שדר זוזי לבי חוזאי למיזבן ליה חמרא לובא צרו שדרו ליה שערי למימר דניגרי דחמרא שערי אמר רב יהודה אמר שמואל מחליפין לפני רבי של זו בזו מהו נאקה באפסר לא תיבעי לך כיון דלא מינטרא ביה משאוי הוא כי תיבעי לך גמל בחטם מאי כיון דסגי ליה באפסר משאוי הוא או דילמא נטירותא יתירתא לא אמרי' משאוי הוא אמר לפניו ר' ישמעאל ברבי יוסי כך אמר אבא וארבע בהמות יוצאות באפסר הסוס והפרד והגמל והחמור למעוטי מאי לאו למעוטי גמל בחטם לא למעוטי נאקה באפסר. במתניתא תנא לובדקים וגמל יוצאין באפסר כתנאי אין חיה יוצאה בסוגר חנניה אומר יוצאה בסוגר ובכל דבר המשתמר במאי עסקינן אילימא בחיה גדולה מי סגי לה סוגר ואלא בחיה קטנה מי לא סגי לה סוגר אלא לאו חתול איכא בינייהו תנא קמא סבר כיון דסגי לה במיתנא בעלמא משאוי הוא וחנניה סבר כל נטירותא יתירתא לא אמרינן משאוי הוא אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניה לוי בריה דרב הונא בר חייא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי באורחא קדמיה חמרא דלוי לחמרא דרבה בר רב הונא חלש דעתיה דרבה בר רב הונא אמר אימא ליה מילתא כי היכי
רש"י
[עריכה]
הרי זה כזבל - דמוסיף הבלא ואין טומנין בה אפילו מבעוד יום:
מיחם - של נחשת:
קדרה - משל חרס יש ספרים שכתוב בהן אבל לא מיחם על גבי קדירה ומפרשים טעמא מפני שהקדירה מרבה חמימות ומוספת הבלא למיחם אבל בתוספתא גרסינן ומיחם על גבי קדירה:
וטח את פיה בבצק - הנילוש מבעו"י כל הנך מניחין נמי בשבת:
ולא שיחמו - שיהא העליון צונן ונתנו כדי שיחום מחומו של תחתון:
אלא שיהו משומרין - שהיו שניהן חמין ונתנו על גביו של זה כדי שיהא חומו משתמר בהן:
ואין מרזקין - כמו מרסקין משברין לחתיכות דקות ברד גלצ"א (קֶרַח) בלע"ז:
כדי שיזובו מימיו - משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים האלו:
אבל נותן לתוך הכוס - של יין בימות החמה כדי לצנן ואע"פ שנימוח מאליו ואינו חושש:
מתני' במה בהמה יוצאה כו' - לפי שהאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת ומידי דמינטרא ביה בהמה הוי תכשיט ואורחא ולא הוי משוי ומידי דלא מינטרא ביה הוי משוי:
אפסר - קבישטר"א (קיבישטר"א: אפסר (חלק מהרתמה, שבו מושכים את הבהמה או את הסוס בצווארם)) :
נאקה - דרומי"ל ([[:קטגוריה:{קטן (גמל חד|{קטן, (גמל חד]][[קטגוריה:{קטן (גמל חד]])} :
בחטם - מפרש בגמרא:
ולובדקים בפרומביא - מפרש בגמ':
בשיר - כמו אצעדה סביב צוארו וטבעת קבוע בה ומכניסין בו רצועה או חבל ומושכין הבהמה:
וכל בעלי השיר - כגון כלבים ציידים וחיות קטנות שנותנין שיר לצוארם לנוי:
יוצאין ונמשכין - מפרש בגמ':
ומזין עליהם במקומן - כמו שהם בצואר הבהמה אם נטמאו:
וטובלן במקומן - מכניסין בהמה למים להטביל את השיר:
גמ' מאי נאקה - ומאי חטם:
חיורתי - שהיא קשה להשתמר מפני שבורחת:
בזממא דפרזלא - מוזי"ל (מודי"ל: זמם, מחסום (לפי כלב או שאר בעלי-חיים)) בלע"ז נוקב את חוטמו ומכניסו בתוכו והוא כמין טבעת:
חמרא לובא - חמור הבא ממדינת לוב כמו הכושים והלובים דאסא בדברי הימים (ב טז):
בפגי דפרזלא - פריי' (פריי"ם: רסן) כעין שלנו פגי כמו זה קנה חמור ובית פגי (ב"מ ד' ט.) קיבציי"ל (קיבצינ"א: רתמת-ראש) בית ראשה ולחייה:
צרו שדרו ליה שערי - צרו מעותיו ושלחו לו שעורים בצרור מעותיו ולא רצו לקנות לו חמור מפני שהוא רחוק מבבל מהלך חצי שנה כדאמר בהגוזל (ב"ק ד' קיב:) והשיאוהו עצה לקנות חמור במקומו ויאכילנו שעורים תמיד ונמצא חמורו טוב ומשובח:
ניגרי דחמרא שערי - פסיעותיו של חמור לפי שעורים שהוא אוכל:
מחליפין - שאילתם נאקה באפסר וגמל בחטם מהו משוי הוא ואסור:
לאו למעוטי גמל בחטם - והכי קאמר ארבע בהמות הללו משתמרים באפסר ואסורות לצאת בחטם:
לא למעוטי נאקה באפסר - דהואיל ולא מינטרא ביה משאוי הוא אבל נטירותא יתירתא כגון חטם לגמל לאו משאוי הוא:
יוצאין באפסר - דלובדקי נמי מינטרא ביה: ה"ג כתנאי אין חיה יוצאה בסוגר:
כתנאי - נטירותא יתירתא אי משוי הוא או לא:
בסוגר - קולא"ר (קולר (מילה ארמית, הקיימת גם בצרפתית, ולכן חשבוה ללעז)) של חבל כדמתרגמינן ויתנהו בסוגר בקולרין (יחזקאל יט):
בחיה גדולה - כגון דוב:
קטנה - כגון נמייה וחולדה:
חתול - לא בעי נטירותא אפילו כחיה קטנה שאינו תאב לברוח כל כך:
במיתנא - חבל קטן:
הלכה כחנניה - ונטירותא יתירתא לאו משאוי הוא:
חלשא דעתיה דרבה בר רב הונא - שהיה גדול וכסבור שעשה מדעת:
תוספות
[עריכה]
אינו נוטל ומחזיר. נראה לרשב"א דהיינו כרשב"ג דאמר בפרק נוטל כל היכא דאיכא איסורא והיתרא בהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן אבל לרבנן דפליגי עליה שרו במכוסות לגמרי ליטול בידים דבר שאינו ניטל דבפרק נוטל (לקמן קמב:) מתני' דהיתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה מוקי לה כרשב"ג משמע דרבנן דרשב"ג שרו לטלטל את האבן עצמו:
אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד. מכאן יש ליזהר שלא ירחוץ ידיו בשלג וברד בשבת ופעמים שמתקרשים ויש ברד מעורב בהם אין לרחוץ בהן דאי אפשר שלא ירסק הברד וכל הזהיר בו תבא עליו ברכה:
מתני' במה בהמה יוצאה. דאדם מוזהר על שביתת בהמתו דכתיב למען ינוח וגו' ומיהו לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ליכא אלא במחמר אחר בהמתו כדמוכח בריש מי שהחשיך (לקמן קנג.) ובריש נדרים (דף ב:) דייק בהך דהכא ובכל הני דלעיל דאיכא דוכתא דתנא ברישא הא דסליק מיניה ואיכא דוכתא דתני ברישא הא דפתח ביה:
חמרא לובא. אומר ר"ת דלובא היינו מצרים דכתיב (נחום ג) פוט ולובים היו בעזרתך ואמרינן בירושלמי גריס הבאים מלוב מהו להמתין להם שלשה דורות ומייתי עלה דהדא עלם מצראה דצווחין ליה לוב:
או דילמא כל נטירותא יתירתא לאו משוי היא. וא"ת תפשוט ממתניתין דתנן ולובדקים בפרומביא אע"ג דסגי לה באפסר כדאמר בסמוך תנא לובדקים וגמל יוצאים באפסר ופרומביא עדיפא מאפסר דאמר לקמן חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא בשבת אלמא משמע דעדיף מאפסר וי"ל דלא הוי נטירותא יתירתא ואורחיה נמי בהכי ולא חשיב משוי:
קדמיה חמרא דלוי. משמע שמכבדין בדרכים ובפ' אמר להם הממונה (יומא נז.) נמי אמרינן שלשה שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע גדול מימינו וקטן משמאלו וכן מצינו במלאכי השרת שבאו אצל אברהם וכו' והקשה ר"ת דבפ' שלשה שאכלו (ברכות מז.) מסיק דאין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה ותירץ רבינו תם דהתם כשאין הולכים בחבורה אחת אלא כל אחד הולך לצורך עצמו אבל כשהולכים בחבורה אחת מכבדים בכל מקום:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ד (עריכה)
לו א מיי' פ"ד מהל' שבת הלכה ו', סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' רנ"ח, וטור ושו"ע או"ח סי' שי"ח סעיף ו':
לז ב מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה י"ג, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"כ סעיף ט"ו, וטור ושו"ע או"ח סי' שי"ח סעיף ט"ז:
מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ה (עריכה)
א ג מיי' פ"כ מהל' שבת הלכה ח', סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ה סעיף א':
ב ד מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ה סעיף ה':
ג ה מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ה סעיף ג':
ד ו מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ה סעיף א':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק ד (עריכה)
ואסי' אע"ג דקיי"ל דשרי להטמין את הצונן וכל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי נכרים. אדם חשוב לא איבעי ליה למיעבד הכי:
ת"ר אע"פ שאמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף [הבל] אבל אם בא להוסיף מוסיף כיצד ר"ש ב"ג אומר נוטל הסדינין ומניח [את] הגלופקרין כו' פשוטה היא ר' יהודה אומר נעורת של פשתן דקה הרי הוא כזבל ומניחין מיחם ע"ג מיחם וקדירה על גבי קדירה וקדירה ע"ג מיחם ומיחם על גבי קדירה וטח פיהן בבצק. ולא כדי שיחמו אלא כדי שישתמרו כו' רבי התיר להטמין את הצונן כו':
הדרן עלך במה טומנין .
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק ה (עריכה)
במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה. יוצאה הגמל באפסר כו' ונאקה בחטם נקתא חורתי בזממא דפרזלא. לובדקים בפרומפיא.
חמרא לובא בפגי דפרזלא לבדקם לובא חמור לוב. ממקום ששמו לוב כדכתיב (דניאל יא מג) לובים וכושים במצעדיו. כדגרסי' בירושלמי גרים הבאים מלוב מהו להמתין להו ג' דורות וקיי"ל כר' יוסי דאמר ארבע בהמות יוצאות באפסר בשבת הסוס והפרד והחמור והגמל:
ירושלמי אמר חזקיה וסמניך וכן תהיה מגפת הסוס וגו' למעוטי גמל בחטם שלא יצא.
רב אמר הלכה כר' יוסי. ולית הלכתא כחנניה דתני כל נטירותא יתירתא לאו (משום) [משוי] הוא ושפיר דמי ואע"ג דאמר שמואל הילכתא כחנניה פליג רב עליה:
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ד (עריכה)
גרסת הגאונים ז"ל כך הוא מניחין מיחם על גבי מיחם וקדירה על גבי קדירה ומיחם ע"ג קדירה וקדירה על גבי מיחם. וכ"ג רב אלפס ז"ל וכן מצינו אנו בתוס', ובספרי כתוב אבל לא מיחם על גבי קדירה ולא קדירה על גבי מיחם ואחרים גורסין ומיחם ע"ג קדירה אבל לא קדירה ע"ג מיחם וגי' הגאונים אמת:
והא דקתני אין מרסקין לא את השלג וכו'. פי' רש"י דדמי למלאכה שבורא המים האלה אבל נותן הוא לתוך הכוס ואע"פ שנמוח מאליו, ובתוספתא תני אבל מרסק הוא לתוך הקערה ונראה דמשום סרך מלאכה נגעו בה הא אלו הניחן בחמה ונפשרו ואפילו כנגד המדורה מותרין הן דלאו נולד הוא ולא דמי למשקין שזבו משום דהיינו בעודן קרושין נמי תורת משקין עליהן לכל דבר, ובעל ספר התרומות כתב שאסורין משום נולד ואסור ליתן קדירה שקרש שמנינותא כנגד המדורה משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול והו"ל נולד ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן דנולד הוא וק"ל בשמן דכיון דלעולם אוכל הוא אפילו לרסק ולסחוט מותר דהא בפירות דלאו בני סחיטה נינהו סוחטין אותן לכתחילה ואפילו בתותים ורמונים היוצא מעצמן אם לאוכלין מותר הוא אלא נראה דהכל מותר בין בחמה בין כנגד המדורה דהא ממילא אתו דומיא דלתוך הכוס ומשום חמום לא מתסר דאולידי הפשר הוא:
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק ד (עריכה)
הא דתניא: אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד: פירש רש"י ז"ל: משום דקא מוליד בשבת ודמיא למלאכה שבורא את המים האלו, אבל נותן לתוך הכוס אע"פ שנמוח מאיליו. ומה שכתב הרב ז"ל משום דקא מוליד לאו למיסר משום נולד קאמר, אלא שהאיסור הוא משום סרך מלאכה לפי שהוא כבורא ומוליד את המים הללו. אבל בספר התרומה (סי' רלד ורלה) כתוב שהוא אסור משום נולד, ולפיכך אסר ליתן קדרה או פנאדה שקרש שמנוניתא כנגד המדורה, משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול והוה ליה נולד. ולדבריו אפילו בחמה אסור דהוה ליה נולד. ואינו מחוור. דאם כן למה התירו לתת לתוך הכוס, דמכל מקום הרי הוא נפשר בתוך הכוס והרי הוא נולד בשבת ואסור. ועוד דהא פירות דלאו בני סחיטה נינהו סוחטין לכתחילה (לקמן קמג, ב. קמד, ב), ואפילו תותים ורמונים היוצא מעצמן אם לאוכלין מותר (לקמן קמג, ב). אלא לעולם לא אסרו אלא לרסק ביד מפני סרך מלאכה.
ולי נראה דמשום גזירת סחיטה בפירות העומדין למשקה נגעו בה מפני שהברד והשלג למימיהן הן עומדין, ולפיכך לתת לתוך הכוס מותר שאינו נראה כסוחט. ועוד הקלו בו לרסק בתוך הכוס כפירות דלאו בני סחיטה והתירו לרסק אפילו ביד לתוך הכוס וכדתני בתוספתא (פ"ד הט"ו) אבל מרסק הוא לתוך הקערה. וטעמא דמילתא, לפי שאף על פי שנקרש ונעשה עב הכל יודעין שאין בו אוכל ושמימיו נסחטין מתוכו אלא מים הן מתחלתן ועד סופן אלא שנקרשו לפי שעה ולפיכך הקילו בהן לסוחטן לתוך הקערה או לתוך הכוס, אלא שהחמירו בהן לסחטן ולרסקן בפני עצמן. כך נראה לי.
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק ה (עריכה)
ארבע בהמות יוצאות באפסר וכו' מאי לאו למעוטי גמל בחטם לא למעוטי נאקה באפסר: כלומר: לא למעוטי שמירה מעולה קא אתי, אלא למי שדרכן להשתמר בשמירה מעולה דמותר לצאת בפחותה ממנה קא אתי, ולאשמועינן שיש מהן להקל, כגון סוס וחמור שדרך הסוס בשיר וחמור דהיינו לובדקים וכדמפורש במתני' בסמוך שדרכו לצאת בפרומביא ואפילו הכי שרי בפחותה ממנה דהיינו אפסר, אבל לעולם גמל בחטם דהיינו שמירה יתירתא שרי, ויש מהן להחמיר כגון נאקה באפסר לפי שאינה שמירה לו כלל. וקשיא לי דהוה ליה למימר לא למישרי סוס וחמור באפסר, דאילו נאקה באפסר הא משמע דפשיטא להו בלא הא דרבי ישמעאל דכיון דלא מינטרא ביה כלל משוי הוא והא לא אצטריכא אלא למישרי סוס וחמור באפסר ולומר דשמירה הויא להו. ויש לומר דאין הכי נמי דהכין עיקרא דצריכותא דרבי ישמעאל לפום מאי דדחינן השתא, אלא משום דאמר איהו מאי לאו למעוטי גמל בחטם נקט איהו נמי למעוטי. ואם תאמר אמאי לא מוכח מסוס וחמור דאף על גב דסגי להו באפסר אפילו הכי שריא בהו שיר ופרומביא. יש לומר דסוס דרכו בשיר ואע"ג דסגי ליה נמי באפסר אין זה דרכן של בריות לדקדק ולצמצם בשמירות לומר דאין משמרין אלא במה שהן נשמרין לא יותר מכן ולא פחות מכן, אבל חטם לגמל שמירה יתירתא היא מאד שאין דרכן של בריות לעשותה לסתם גמלים והיא היא דקא מיבעיא לן.
קדמיה חמריה דלוי וכו': הקשה ר"ת ז"ל דהכא משמע דמכבדין בדרכים, והכין נמי משמע ביומא בפרק אמר להם הממונה (לז, א) דאמרינן התם שלשה שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע גדול בימינו קטן בשמאלו וכו', ואילו בברכות פרק שלשה שאכלו (מו, ב) אמרינן אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים. ותירץ דהתם בשאין הולכים לענין אחד והלכך אין אחד מהם צריך להמתין ולכבד את חברו, אבל כאן בשהולכין לענין אחד.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ בתוספתא גורסים ומיחם ע"ג קדירה, וכן עיקר. שכך סוברים רש"י והרי"ף והרא"ש והרמב"ם והטור. וכ' רש"י שיש ספרים שגורסים שאסור מיחם ע"ג קדרה וטעמם שהקדרה מרבה חמימות ומוסיפה הבל למיחם