חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
במה טומנין ובמה אין טומנין: פירשו בשם רבנו שמואל ז"ל: דכולה פרקין דהכא מיירי בבשיל ולא בשיל, אבל בחייתא אי נמי בבשיל כל צרכו שרי, דהא אמרינן בשלהי פרק קמא (לעיל יח, ב) דבקדרה חייתא אי נמי בבשיל לא גזרינן שמא יחתה בגחלים, ואיסור הטמנה אינו אלא משום גזירת חתוי כדאיתא בשלהי פרק במה מדליקין (לעיל לד, ב). אבל ר"ת ז"ל ורבנו יצחק הזקן ז"ל לא הודו לו, משום דסתם קדרות בין השמשות הם מבושלות ובסתם קדרות איכא לאוקומי מתניתין. ועוד נראה לי דאילו יש חילוק בהטמנה כמו בשהיה, היה להם לבעלי הגמרא לפרש הענין כך כמו שפירשו בפרק כירה והיה להם לחלק כאן כמו שחלקו שם בנתבשל כל צרכו או מצטמק ורע לו ובלא נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, אלא שאין בהטמנה חלוק כלל.
ונתן ר"ת ז"ל טעם לדבר, לפי שהשהיה מן הסתם אינה אלא לאכול לערב וחומה משתמר עד שעת אכילה, ועוד כיון שהוא מניחה מגולה ושליט בה אוירא אין חתויו מועיל לו כל כך ואין החום נתפש בה והלכך אף הוא אינו בא לידי חתוי, אבל הטמנה שהוא מניחו למחר אע"פ שהוא טמון אם לא יחתה בו מתקרר והולך ובמעט חתוי חומו נתפש ומועיל והלכך אתי לחתויי, ולפיכך גזרו שלא להטמין בדבר המוסיף שמא יטמין ברמץ ואתי לחתויי.
גמרא: קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים: מסתברא מדקאמר קופה שטמן בה אסור להניחה ולא קאמר קדרה שטמנה בקופה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים, שמע מינה שאף על פי ששולי הקדרה טמונין בתוך הקופה אפילו הכי אסור להניח הקופה על גבי דבר המוסיף הבל ואע"פ שמפסיק הקופה בינו ובין הקדרה, ושמע מינה שאין קטימה מועיל להטמנה וכל שכן הוא.
ואפשר שאפילו אין הקופה דבוקה ממש על גבי גפת של זיתים אלא שהיא תלויה עליו אסור, דכיון שטמנה גילה בדעתו שהוא רוצה להניחה למחר ומקפיד עליה שישתמר חומה ואתי לחתויי, דכיון דמשום גזירת חתוי הוא מה לי נוגעת בדבר המוסיף מה לי אינה נוגעת כל זמן שגילה בדעתו שהוא מקפיד שישתמר חומה. ועוד נראה לי דעל כרחין הכא בכל ענין מיירי ואפילו בשאינה נוגעת על גבי הגפת ממש, שאילו בנוגעת ממש למה לי משום שטמן בקופה אפילו לא טמן כלל יהא אסור שהרי כל זמן שפני הקדרה דבוקין על פני דבר המוסיף הבל זו היא הטמנה וכמו שכתבנו בריש פרק כירה (לעיל לו, ב ד"ה עד) משמן של גאונים ז"ל שהטמנה במקצת הטמנה היא ואין הדבר תלוי בהטמנת כל הקדרה, ותדע לך מדקתני במתניתין (לקמן מט, א) כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות, אלמא כסוי הקדרה היה מגולה ואף על פי כן לא התירו אלא בדבר שאינו מוסיף אבל בדבר המוסיף אסור, ואם תאמר דוקא בשכולה טמונה חוץ מפיה, אם כן נתת דבריך לשיעורין. אלא נראה דמה שלא אסרו כאן אלא בשטמן בקופה היינו אפילו בשאין שולי הקדרה והקופה דבוקים על פני הגפת אלא אפילו בתלויה עליו מפני שהוא מעלה הבל ומרתיח קצת למה שהוא עליו וכל זמן שהוא טומן מגלה בדעתו שהוא מקפיד להיות חומו משתמר ואתי לחתויי, אבל כל זמן שאינו מניח ממש עליו ואף הוא אינו מקפיד עליו להטמינה כבר גילה בדעתו שהוא מתיאש ממנו ואינו מקפיד אם אין תבשילו חם ולא אתי לחתויי.
ודוקא כשהדבר שהוא מטמין בתוכו הוא דבוק עם הקדרה שזו היא הטמנה, אבל אם הוא רחוק ממנו ויש ריוח ביניהם אין זו הטמנה, אלא כאותה שהתירו בפרקין קמא (לעיל יח, ב) קדרא חייתא ובשיל לתוך התנור, שלא גזרו אלא במה שנותנין סביב לקדרה כגון רמץ וגזירה משום שמא יטמין ברמץ, אבל בתנור וכיוצא בו כגון כלי חרס רחבים שאין דופניהם דבוקים לדופני הקדרה ויש אויר ביניהם מותר. וכן אמרו בתוס'.
ויש מפרשים: קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים ודוקא בששולי הקופה נוגעין בגפת, דהוה ליה כטומן בדבר שאינו מוסיף וטמן את הכל בדבר המוסיף. ואם כן לדבריהם הא דר' זירא אתא לאשמועינן דאפילו טמן בקופה שדפני הקופה מבדילין בין הקדרה והגפת אסור. ואינו נראה כן, אלא דוקא בשטמן קאמר וכמו שכתבתי. כך נראה לי.
לעולם אימא לך דשומשמין נמי אסור וכו': וכן הלכה. וכתב מורי הרב רבנו יונה ז"ל דכיון דלא איפשיטא בעיין מוקמינן מתניתין על סתם משמעותיה, דקתני ולא בגפת סתמא דמשמע אפילו דשומשמין. ועוד מדנקט ר' זירא לענין אסוקי הבלא גפת של זיתים ולא גפת סתם כמתניתין, שמע מינה דמתניתין דקתני גפת סתם אפילו דשומשמין קאמר. וליכא למימר דאשמועינן ר' זירא דגפת דקתני במתניתין גפת של זיתים תנן, דהא ודאי לא שמעינן דינא דהטמנה מדינא דאסוקי הבלא. עד כאן. ואף על גב דאתינן למיפשט מינה איפכא, מדנקט גפת של זיתים שמע מינה דשומשמין לא, הכין ודאי הוה סלקא דעתין מעיקרא, אבל השתא דדחינן הני מילי לענין אסוקי הבלא מסתבר ודאי הכין, מדנקיט לה ר' זירא באסוקי הבלא ואיצטריך לפרושי בהדיא גפת של זיתים לומר דלענין אסוקי דוקא גפת של זיתים אבל לענין הטמנה אפילו דשומשמין.
אמר ליה התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד: ואם תאמר דקארי לה מאי קארי לה, והא קתני בהדיא בההיא ברייתא גופא (לקמן נא, ב) דמיחם על גבי מיחם לא בשביל שיחמו אלא שיהיו משומרין. יש לומר בהא דר' זירא לא הוה ידיע ליה לההיא ברייתא ולא מינה קא מותיב, אלא הכי קאמר ליה: מאי שנא ממיחם על גבי מיחם דהא מעשים בכל יום דמניחין ולא מיחה אדם בדבר. ואינו מחוור בעיני, דהוה ליה למימר והא מעשים בכל יום דמניחין מיחם על גבי מיחם, שכן דרך התלמוד לומר בכיוצא באלו. אלא נראה לי שר' זירא לא היה יודע כל אותה ברייתא אלא רישא דברייתא, ויש כיוצא בזה בהרבה מקומות בתלמוד שהמקשה יודע תחלת הברייתא או סופה ואינו יודע כולה ומקשה ממנה, וכיוצא בה אחת בפרק לא יחפור (ב"ב כו, א) גבי אין פורשין נשבים ליונים.
אמר ליה התם אוקומי קא מוקים: איכא למידק היכי דמי, אם הניח כדי להפשיר, מאי טעמיה דרבא והא קתני בפרק כירה (לעיל מא, א) אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן ותניא (לעיל מ, ב) מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן והפגת צינה היינו הפשר וכדכתיבנן לעיל (מ, ב
<----------כאן חסר הרבה טקסט ---------->
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ד"ה רשאי למסור נפשו עליה ומקבל שכר, שכל מצוה שמסרו ישראל נפשן בשעת השמד מוחזקת בידם ומקבלין עליה שכר הרבה. ואמרו (בבראשית) [בויקרא] רבה (פרשה לב, א) מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב על שנטלתי את הלולב. ואפילו על התפלה שהיא מצוה מדרבנן, מסר דניאל עצמו עליה.
הביאו לן שלחין ונשב עליהן: פירוש: בשבת, וכן פירשו כל הגאונים ז"ל. ורש"י ז"ל שפירש בחול היה מעשה, אינו מחוור, דאם כן מאי קא מייתי מינה ראיה דילמא עין יפה נהג בהן מפני האורחים. ועוד רבי ישמעאל אדמייתי מהא ליתי מאידך דאבוה דאמר לקמן בהדיא דמותר. אלא ודאי בשבת היה מעשה, וניחא ליה לאתויי מהא דעבד עובדא בנפשיה.
כנגד מלאכה ומלאכות שבתורה ארבעים חסר אחת: פירש ר"ח ז"ל: שכתובין בתורה מלאכה ומלאכות ס"א, טול מהם ג' מלאכתו הכתובים בויכולו (בראשית ב, ב-ג) שאינן צווי וד' שכתוב בהן ועשית ויעש תעשה ולרגל המלאכה אשר לפני (בראשית לג, יד), וי"ד שכתוב בהן כל מלאכת עבודה הרי כ"א, נשארו מ'. ובכללם ששת ימים תאכל מצות וגו' לא תעשה מלאכה (דברים טז, ח), ולמה זה כי בפירוש אמרו בתלמוד ארץ ישראל בפרק כלל גדול (במכילתין פ"ז ריש ה"ב) שבא להשלים ל"ט מלאכות שבתורה. ויש מי שהוציא מכלל אלו הארבעים ויבא הביתה לעשות מלאכתו (בראשית לט, יא) נשארו ל"ט, ויש מי שהוציא והמלאכה היתה דים (שמות לו, ז) ולדברי הכל נשארו ל"ט.
ואי קשיא לך למאן דיליף ממלאכות שנכתבו בתורה אטו מדעת עצמן בררו להן חכמים המלאכות. ועוד דבהדיא תנן בפרק הזורק (לקמן צו, א) המושיט חייב שכן היתה עבודת הלוים. ויש לומר דכולהו ילפי ממשכן מדנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן, אלא דמר יליף כולה מילתא ממשכן, ומר לא יליף מניינן ממשכן אלא ממלאכה ומלאכות, וחשיבותן כלומר אבות המלאכות בלחוד ילפינן ממשכן. ואם תאמר אם כן מאי קאמרינן בסמוך תניא כמאן דאמר ממשכן דתניא אין חייבין אלא במלאכה שכיוצא בה היתה במשכן, והא כולי עלמא מודו בהא. יש לומר דמדקתני הם זרעו ואתם לא תזרעו קא מסייע ליה, דמינה משמע דעיקרא דמילתא מהתם יליף וממלאכות שבמשכן אזהרינהו רחמנא.
אלא אי איתמר הכי איתמר לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן: כתב רבנו האי גאון ז"ל: והלכה כמו שאמרנו משמיה דרבא בשנייה שאם יחדן להטמנה מטלטלין אותן, וקאי רבינא כוותיה דקאמר משנתנו בשל הפתק, עד כאן. ולא הבנתי דבריו, דהא משמע דרבינא קאי כלישנא קמא דרבא ולתרוצה למתניתין דלא תקשי אדרבא הוא דאתו, דאילו בשייחדן להטמנה אפילו בשל הפתק נמי מטלטלין אותן. אבל הרב אלפסי ז"ל הביא אוקמתא בתרייתא דרבא ולא הביא דברי רבינא. והוא מן התימה, דרבינא בתראה הוא וקיימא לן כוותיה. וכן פסק הרב רבנו יונה ז"ל דבשל הפתק אם יחדן להטמנה מטלטלין אותן, דהא דתני ר' יוסי בן שאול אמר רבי לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה בשל הפתק הוא כרבינא, אבל במוכין וגיזי צמר שאינן של הפתק אפילו לא יחדן להטמנה אם טמן בהן מטלטלין אותן כדאמר רבא בקמייתא. ואף על גב דרבא אמתניתין קאי כדמשמע מדקאמר לא שנו, ומתניתין הא אוקימנא בשל הפתק. יש לומר דמתניתין בכל מוכין וגיזי צמר קא מיירי, ורישא הכי קאמר טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן אם לא טמן בהם, ואם טמן בהם מטלטלין אותן אם אינן של הפתק, ואם של הפתק אין מטלטלין אותן. והרב בעל ההלכות ז"ל גם הוא כתב דמוכין שטמן בהן מטלטלין אותן. ודאמר (רבא) [אביי] לעיל (מח, א) וכי מפני שאין לזה קופה של תבן מפקיר קופה של מוכין ההיא נמי בשל הפתק.
ורב אסי אמר יושב אף על פי שלא קשר ואף על פי שלא חשב: מדקאמר ישב ואף על פי שלא חשב מסתברא דמוסיף הוא על דברי שמואל, דטפי עדיף חשב ולא ישב מישב ולא חשב, ומדסייעיה רב אשי לרב אסי (מדתניא) [מדתנן] הקש שעל המטה מנענעו בגופו וכו' שמע מינה הלכתא כרב אסי וכל שכן אם חשב עליהן כשמואל ואף על פי שלא ישב. וכן פסק רבנו האי גאון ז"ל, וזה לשונו: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאם חשב אף על פי שלא קשר מותר, ומאי ניהו קשר שקשר חוטי החריות אחד באחד. ואף על גב דרב סבר לה כתנא קמא, הכא קמו להון שמואל ורבה בר בר חנה בחד טעמא והלכה בהדיא איתמרא קמיה דרב, ודרב אסי הלכה ניהו דהא סייעה רב אשי ממתניתין ואמר שמע מינה. עד כאן. ומורי הרב רבנו יונה ז"ל כתב כן ומסתברא לן דרב אסי אפילו ישב קאמר וכ"ש חשב דמיחדי לישיבה טפי. והא דתניא יוצאין בפיקרין ובציפה בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה, ואילו מחשבה לא מהניא. התם משום דלא מוכחא מילתא דמיחדי למכתו ומיחזי כמוציא בשבת, אבל יצא בהן מבעוד יום מוכחא מילתא.
ופירוש ציפה ופיקרין פירש רבנו האי גאון ז"ל פאה נכרית שעושה איש קרח לכסות את ראשו כמי שיש לו שער. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.
דתנן רבי שמעון אומר נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק: לאו רבי שמעון תני(א) במתניתין אלא סתמא קתני, והכי תני(א) לה בנזיר פרק שלשה מינין (לט, א. מב, א) נזיר שגלח בין בזוג בין בתער או שפספס כל שהוא חייב נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק רבי ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער, אלא דבגמרא (שם) אמרינן עלה הא מני רבי שמעון היא דאמר (לעיל כב, א) דבר שאין מתכוין מותר ולפיכך הכניסו כאן רבי שמעון בלישנא דמתניתין משום דרבי שמעון היא. והרבה כיוצא בזה בתלמוד. ואחרת יש בריש פרקין (מח, ב) ההיא דתנן שלל של כובסין וכמו שכתבתי עליה למעלה (שם ד"ה תנן).
והא דתנן: אבל לא סורק: אמרינן עלה התם (בנזיר שם) משום דכל הסורק להסיר נימין המדולדלות קא מכוין. ופירוש חופף אפילו בנתר ובחול, ותדע מדקתני רבי ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער.
עפר לבינתא: כתב רבנו האי גאון ז"ל יש שמפרש לבנה ממש, ויש אומרים לבינתא של לבונה כנרד לובאן בלשון ערב, וכך אנו סוברים.
מהו לפצוע זיתים בשבת: פירש רש"י ז"ל: כדי למתק מרירתן. ואינו מחוור. דאם כן מאי קא מתמה וכי בחול מי התירו אדרבא אפילו בשבת יהא מותר דתקון אוכל כזה למתקו למה יאסר, והכא לאו משום סחיטה קא בעי דאם כן הוה ליה למיבעי הכין בהדיא ולא היה לו לשאול כן בכאן אלא לקמן בפרק חבית בהלכות סחיטה. אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש לפצוע זיתים לממשא ידא. וזה נכון.
והכא בחוששין קא מיפלגי מר סבר חוששין שמא נתקלקלה הגומא: פירש רש"י ז"ל: אי שרית ליה ליטול בקופה זקופה פעמים שנתקלקלה הגומא ואתי נמי להחזירה. והקשה עליו מורי הרב ז"ל דאם כן חוששין שמא תתקלקל הגומא הוה ליה למימר. אלא הכי קאמר מר סבר חוששין שמא נתקלקלה הגומא שאם נטלה בקופה זקופה לא יחזיר עד שיתברר לו שלא נתקלקלה הגומא הא סתמא דילמא נתקלקלה הגומא, ומר סבר סתמא לא חיישינן. כן פירש מורי הרב ז"ל. וכפירושו מצאתי לרבנו האי גאון ז"ל.
אמר שמואל האי סכינא דביני אורבי דצה שלפה והדר דצה שפיר דמי: פירש רש"י ז"ל, דהא דאסרי רב הונא ושמואל היכא דלא דצה משום דמזיז עפר ממקומו. ואינו מחוור. דאם כן קשיא דשמואל אדשמואל, דהא אית ליה לשמואל דטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול, כדאיתא לעיל בפרק כירה (מג, ב) דאמר שמואל מת המוטל בחמה הופכו ממטה למטה קסבר טלטול מן הצד לא שמיה טלטול. ועוד דטלטול בכהאי גוונא לא אשכחן אמורא דאסר, דהא איפסיקא הלכתא כרבי אלעזר בן תדאי (לקמן קכג, א) וכמה סתומות נסתמו כן, וכמו שכתבתי שם בפרק כירה באותה שמועה. אלא טעמא דרב הונא ושמואל הכא משום עשיית גומא. וכן נראה מדברי רבנו האי גאון ז"ל שפירש גזראתא דקני שפיר דמי שאם יש בין נדבכי הבנין קנים או שהיה הבנין בקנים מותר לנעצה לכתחילה שאין לקנים גומא. עכ"ל.
יש ספרים דגרסי: אם היו מקצת עליו מגולין. וכתב רבנו האי גאון ז"ל דטעות הוא, שאם האמהות טמונין והעלין מגולין הרי זו זריעה מעולה, אלא דוקא אם היו מקצתן מגולין. נראה שהוא ז"ל אינו גורס אותו כלל אלא כך אם היו מקצתן מגולין. ויש גורסים אם היו מקצת העליון מגולין. והכל עולה לטעם אחד. ולפי גירסא זו וגירסת רבנו האי גאון ז"ל הא דנקט מקצתן מגולין בין לענין שבת בין לענין כלאים ושביעית ומעשר נקט לה.
אבל רש"י ז"ל גורס: אם היו מקצת העלין מגולין, ומשום שבת נקט לה אבל לענין כלאים ושביעית ומעשר לא. וטעמא דאין בהם משום כלאים ושביעית ומעשר פירש בירושלמי (כלאים פ"א ה"ט) באגודה, כלומר: שעשה מהן אגודה וטמנה. ודוקא טומן שאינו רוצה בהשרשתן אבל מתכוין לזריעה לא, וכדאיתא התם בירושלמי. ודוקא בשלא השרישו הא השרישו אסור ליטלן בשבת משום תולש, ומדקתני ולא משום מעשר [משמע] דמיירי בשהשרישו וניתוספו שאם לא ניתוספו אפילו השרישו ואפילו זרען לשם זריעה גמורה אין בו משום מעשר, ואף רש"י ז"ל כן פירש, ומיהו בשבת דוקא בדלא אשרוש וכדאמרן.
אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש: ולא משום מעשר דאי איכא התם שמנה ראשי לפתות לא מצטרפי לחיובינהו להנך במעשר, כלומר: שאם יש כאן שמנה ראשי לפתות שלא נתעשרו וטמן עם אלו ואחר כך עקרן אינן כלפתות חדשות להצטרף עם אלו. ולדבריו נראה לי דצריך להעמידה בשרבו הגידולין על העיקר, שאם לא כן היאך יצטרף הלפת עצמו למעשר השמנה שלא נתעשרו כלל ובעיא היא בנדרים פרק הנודר מן הירק (נז, ב) בגידולין שרבו על העיקר אם מבטלין את העיקר אם לא הא לא רבו פשיטא דלא, [ו]אתינן למיפשטה התם מדאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן ליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה, אלמא אתיאן גידולין ומבטלין עיקר, ודחינן דילמא לחומרא, והכא אם היה כל שיעור הלפתות מצטרף עם שמנה החדשות הוי חומרא דאתי לידי קולא וכמעשר מן הפטור על החיוב ומהחיוב על הפטור. ומצאתי בפירושי המשנה לרבנו שמשון ז"ל (כלאים פ"א מ"ט ד"ה ונטלין) שהקשה עליו למה שפירש דמעשר בעי צירוף, שלא מצינו כן בשום מקום אלא גבי מעשר בהמה, דמעשר ירק פשיטא דמחייב על כל לפת ולפת.
יש מי שכתב דלית הלכתא כי הא מתניתין דקתני אם היו מקצתן מגולין ניטלין בשבת דאלמא בשאינן מגולין כלל אינן ניטלין, ואנן הא קיימא לן כר' אלעזר בן תדאי דאמר לענין פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים תוחב לה בכוש או בכרכר והן ננערות דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול (לקמן קכג, א). אבל מורי הרב ז"ל כתב דהלכתא היא, וטעמא דכיון שהיתה גומא זו מכוסה ולא היתה ניכרת שם כל עיקר מיחזי השתא כעושה גומא מה שאם כן בתבן וגחלים דלית בהו משום עשיית גומא בפרק אלו קשרים.
אמר רב יהודה אמר שמואל מותר להטמין את הצונן: פירש רש"י ז"ל: להטמין שלא יחמו ולא גזרינן אטו הטמנה כדי שיחמו. ונראה מדברי הרב ז"ל שלהטמין את הצונן כדי לחממו אסור ואע"פ שהוא מטמין בדבר שאינו מוסיף הבל. אבל הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' שבת ה"ד) פירש אפילו לחממו. וכן נראה מדברי הגאונים ז"ל. וכן ודאי נראין הדברים, דכולה פירקין בהטמנה דלהחם קא מיירי ולא בהטמנה דלהעמיד צנה ושלא יתחמם, ועוד מדדחינן אי ממתניתין הוה אמינא הני מילי דבר שאין דרכו להטמין, ואם להטמין שלא יחמו אין לך דבר שדרכו להטמין שלא יתחמם יותר מן המים בימות החמה.
וכתב הרמב"ן ז"ל דדוקא בדבר שאינו מוסיף אבל בדבר המוסיף אסור ואפילו מבעוד יום ואף על פי שהוא צונן גמור. והוצרך לפרש כן, כדי שלא תאמר דכדרך שהתירו להטמין אפילו משחשיכה בדבר שאינו מוסיף, דאלמא שאני צונן גמור מחמין שהרי אסרו להטמין את החמין משחשיכה ואפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, הכי נמי לישרי להטמין הצונן מבעוד יום אפילו בדבר המוסיף שלא גזרו בצונן כלל לחתוי גחלים. והביא ראיה ז"ל מדרב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא (לעיל לט, א-ב). ודבר ברור הוא.
אע"פ שאמרו אין טומנין את החמין בדבר המוסיף הבל אם בא להוסיף מוסיף, כיצד רבן שמעון בן גמליאל אומר נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין וכו': כתב מורי הרב ז"ל: איכא מרבוותא ז"ל דלא גריס כיצד, משום דקשיא ליה הרי אין דברי רבן שמעון בן גמליאל פירוש לדבר זה דרבן שמעון בן גמליאל לגלות ולחזור ולכסות הוא מתיר וברישא דברייתא לא התרנו אלא להוסיף. ומביא ראיה מן התוספתא (פ"ד הי"ב) דלא קתני בה כיצד. ולפי דבריהם הא דרבן שמעון בן גמליאל פליגא, והלכתא כתנא קמא שלא התיר אלא להוסיף. ובכולהו ספרי גרסינן כיצד, ומיתחזי לן דהכי פירושא, כיצד אם בא להוסיף מוסיף מי אמרינן לא התרנו להוסיף אלא אם כן כסה מתחילה בדבר המשמר חומו בתוכו כגון גלופקרין וכיוצא בו או דילמא אפילו בדבר קל כגון סדינין שאינן משמרין חומו כיון דמהני כל שהוא כסהו מבעוד יום חשבינן ליה, ופרשוה מתוך דברי רבן שמעון בן גמליאל שאמר נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין וכולה זו ואין צריך לומר זו קתני. ומצינו בתלמוד ירושלמי (פ"ד ה"ג) שהוצרכו לפרש דבר זה, והכי גרסינן התם: תני אין טומנין משחשיכה אבל מוסיפין עליו כסות וכלים, כמה יהא עליהם ויהא מותר לכסותן, רבי זריקא בשם רבי חנינא אמר אפילו מפה, אמר רבי זעירא ובלבד דבר שהוא מועיל, אמר רבי חנינא כל הדברים מועילין, אמר רבי מתניא ויאות מאן דנסיב מרטוט ויהיב ליה על רישיה בשעת צינתא דילמא לא כביש צינתא. עד כאן לשון מורי ז"ל.
לא אסרו אלא באותו מיחם אבל פינן ממיחם למיחם מותר: תוספתא (פ"ד הי"ב): לא אסרו להטמין אלא במיחם שהוחמו בו מערב שבת אבל מפנה הוא לתוך מיחם אחר או לתוך קיתון אחר ומטמין.
הא דתניא: טמן וכיסה בדבר הניטל וכו': פירש רש"י ז"ל: טמן קרוי מה שנותן סביבות הקדרה וכיסוי קרי מה שנותן על פיה, והלכך כשטמן בדבר שאינו ניטל אם כיסה בדבר שניטל מגלה הקדרה ואוחזה, אבל טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל אם אין מקצת פיה מגולה לא יטול דאין לו במה יאחזנה, וליטול מלמטה ולנער את הכיסוי דומיא דהאבן שעל פי החבית (דלקמן קמב, ב) אי אפשר, משום דהוה ליה מניח ולא התירו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור (כדאיתא לקמן שם), והיכא דהוה מקצת פיה מגולה אין זה טלטול שמצדדו והכיסוי נופל מאליו. ויש להקשות דאם כן אפילו מקצת הכיסוי מגולה היאך יטלטל והלא נעשה הכיסוי בסיס לדבר האסור, דאטו נר שעל גבי הטבלא פנוי מי מנער את הטבלא ומעות שעל גבי הכר כל הכר מגולה ובמניח לא יגע בו (שם).
ושמעתי משמו של הראב"ד ז"ל דהיכא דמקצת פי הקדרה מגולה לא נעשה האוכל בסיס לדבר האסור, והקדרה נעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר, כגון כלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה שמותר לטלטלה אפילו במניח, כדאיתא בפרק נוטל. וגם זה אינו מחוור בעיני. שאפילו כשאין מקצתה מגולה האוכל עצמו לא נעשה בסיס, שאין הדבר שאינו ניטל עומד ממש על האוכל אלא על כיסוי הקדרה, והקדרה היא שנעשית בסיס לדבר המותר ולדבר האסור ולעולם יהא מותר. ועוד מאי שנא מפגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים דתוחב לה בכוש או בכרכר כדברי רבי אלעזר בן תדאי בפרק כל הכלים (לקמן קכג, א) וקיימא לן כותיה כדאיתא (שם).
ונראין דברי הר"ז הלוי ז"ל שפירש שהכיסוי הוא תחת ההטמנה והוא כיסוי לקדרה או לתבשיל בלא קדרה, ואם היתה קדרה מגולה כיון שאין הכיסוי מגיע עד הארץ אף על פי שכיסה בדבר שאינו ניטל נוטל ומחזיר שמנער את הקדרה והכיסוי נופל, ואין אומרין בזה נעשה בסיס לדבר האסור לפי שאינו אלא לצורך שעה ודעתו היה מאתמול ליטול ממנה בשבת, ואם לא היתה הקדרה מגולה כל עיקר כגון שהכיסוי שלה מקיף אותה מכל דפנותיה ומגיע עד לקרקע אינו נוטל ומחזיר. ע"כ.
אלא שקשה לי קצת. שהיה לו לומר כיסה בדבר שאינו ניטל וטמן בדבר הניטל לפי שהכיסוי קודם להטמנה. ועוד דמאי שנא דנקט איסור בכיסוי והיתר בהטמנה, לימא נמי איפכא שאפילו כיסה בדבר הניטל וטמן בדבר שאינו ניטל אם מגעת ההטמנה עד לקרקע אינו נוטל. אלא שבזו יש לומר שאין דרך להטמין עד לקרקע או להניח פיה מגולה בלא הטמנה.
גם הטעם שאמר שאינו בסיס לדבר האסור מפני שאינו אלא לצורך שעה אינו מחוור בעיני, שהרי אסרו (לעיל מז, א) נר ושמן ופתילה מפני שנעשו בסיס לדבר האסור ואף על פי שאין הנר בסיס לכל היום אלא לצורך מקצת הלילה שהרי אדם מצפה מתי תכבה נרו (לעיל מו, ב). אבל נראה כמו שכתב הוא ז"ל בפרק כל הכלים (לקמן שם) לפי שאין הקדרה נעשית בסיס להטמנה ולכיסוי ואינה תשמיש להם אלא אדרבא הם תשמישין לקדרה, וה"ל כפגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים שהתבן והגחלים תשמיש לפגה וחררה ואין הפגה והחררה תשמיש להם.
הא דתניא: אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד: פירש רש"י ז"ל: משום דקא מוליד בשבת ודמיא למלאכה שבורא את המים האלו, אבל נותן לתוך הכוס אע"פ שנמוח מאיליו. ומה שכתב הרב ז"ל משום דקא מוליד לאו למיסר משום נולד קאמר, אלא שהאיסור הוא משום סרך מלאכה לפי שהוא כבורא ומוליד את המים הללו. אבל בספר התרומה (סי' רלד ורלה) כתוב שהוא אסור משום נולד, ולפיכך אסר ליתן קדרה או פנאדה שקרש שמנוניתא כנגד המדורה, משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול והוה ליה נולד. ולדבריו אפילו בחמה אסור דהוה ליה נולד. ואינו מחוור. דאם כן למה התירו לתת לתוך הכוס, דמכל מקום הרי הוא נפשר בתוך הכוס והרי הוא נולד בשבת ואסור. ועוד דהא פירות דלאו בני סחיטה נינהו סוחטין לכתחילה (לקמן קמג, ב. קמד, ב), ואפילו תותים ורמונים היוצא מעצמן אם לאוכלין מותר (לקמן קמג, ב). אלא לעולם לא אסרו אלא לרסק ביד מפני סרך מלאכה.
ולי נראה דמשום גזירת סחיטה בפירות העומדין למשקה נגעו בה מפני שהברד והשלג למימיהן הן עומדין, ולפיכך לתת לתוך הכוס מותר שאינו נראה כסוחט. ועוד הקלו בו לרסק בתוך הכוס כפירות דלאו בני סחיטה והתירו לרסק אפילו ביד לתוך הכוס וכדתני בתוספתא (פ"ד הט"ו) אבל מרסק הוא לתוך הקערה. וטעמא דמילתא, לפי שאף על פי שנקרש ונעשה עב הכל יודעין שאין בו אוכל ושמימיו נסחטין מתוכו אלא מים הן מתחלתן ועד סופן אלא שנקרשו לפי שעה ולפיכך הקילו בהן לסוחטן לתוך הקערה או לתוך הכוס, אלא שהחמירו בהן לסחטן ולרסקן בפני עצמן. כך נראה לי.