רבינו אשר על הש"ס/שבת/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א[עריכה]

במה טומנין ובמה אין טומנין אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול בין לחין בין יבשין. ולא בתבן ולא בזגין ולא במוכין ולא בעשבין בזמן שהן לחין אבל טומנין בהן כשהן יבשין. וטומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה ובנעורת של פשתן ובנעורת של חרשים ר' יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה. פי' ה"ר יוסף בשם רשב"ם ז"ל דכולה פירקין איירי כשלא הגיע למאכל בן דרוסאי דאם הגיע למאכל בן דרוסאי מותר להטמינו בדבר המוסיף הבל. כדאמר בפירקין דלעיל דמותר לשהות ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה. וה"ה נמי שמותר לטומנו בדבר המוסיף הבל. ולא נהירא דסתם קדרות בין השמשות מבושלות הן ומתני' איירי בסתם קדרות. ועוד דמתניתין דכירה מתוקמה דבשיל כמאכל בן דרוסאי בין אי להשהות תנן בין אי להחזיר תנן ומסתמא פירקין נמי איירי בהכי. ור"ת ז"ל היה אומר אע"ג דשרינן בשהייה דבשיל כמאכל בן דרוסאי בהטמנה אסירנא והיה נותן טעם לדבר דסתם משהה קדירה על גבי כירה בלא הטמנה לצורך אכילת לילה הוא משהה כיון שמניחה מגולה וחתויי כל דהו אינו מועיל לה כיון שהיא מגולה ושליט בה אוירא. וגם אין צריך כל כך חתוי לצורך אכילת הערב. אבל סתם הטמנה היא לצורך מחר וצריך חתוי שלא יתקרר ומעט חתוי מהני להחזיק החום כיון שהיא טמון הלכך אפילו מבושל כמאכל בן דרוסאי אסרו להטמין בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה:

גמ' איבעיא להו גפת של זיתים תנן אבל בשל שומשמין שפיר דמי או דילמא בשל שומשמין תנן וכ"ש של זיתים דלא. ת"ש דאמר רבי זירא משום דבי ר' ינאי קופה שטמן בה אסור להניחה ע"ג גפת של זיתים ש"מ של זיתים תנן. לעולם אימא לך לענין הטמנה אפילו דשומשמין נמי אסור. לענין אסוקי הבלא דזיתים מסקא הבלא דשומשמין לא מסקי הבלא:

סימן ב[עריכה]

יש מקומות שבמקום שמסיקין האור ובשלו הקדרות כל היום לעת ערב מסלקין את האש וגורפין הרמץ ונותנין הקדירה לצורך מחר ומכסין אותה באפר צונן. ויש לתמוה על מנהגם דאסירנא הכא לתת קופה שטמן על גפת של זיתים דמסקי הבלא ואין לך מוסיף הבל יותר מן המקום שבשלו שם כל היום. ויש לתת טעם למנהגם דשאני התם שנתנו הקדירה לקופה לשם הטמנה וגם ראוי להטמין בתוך גפת של זיתים הלכך איכא למיחש דילמא אתי למימר מה לי ליתן גפת תחת הקדרה מה לי להטמין בתוכו אבל במקום שבשלו שם הקדירה כל היום תחלת נתינת הקדירה שם לא היתה לשם הטמנה וגם אין ראוי להטמין בתוך הקרקע הלכך ליכא למיחש. אבל זה ק"ק על מנהגם שגורפין ומסלקין את הקדירה ואין מדקדקים היכן מניחין אותה ולחד לישנא דרב חזקיה משמיה דאביי דייקינן מינה לעיל פ' כירה דף לח: דאם הניח על גבי קרקע אע"פ שדעתו להחזיר אסור ואפילו בע"ש נמי אסור להחזיר כדפרישית לעיל. ושמא כאידך לישנא סבירא להו דשרי הניח על גבי קרקע אם דעתו להחזיר. ועודן בידו אפי' אין דעתו להחזיר דבשל סופרים הלך אחר המיקל. ור"ח פירש משום חומרא דשבת חשיבא כשל תורה ואזלינן לאומרא ונ"ל דלא אסרינן חזרה מבעוד יום אלא היכא דנטלה מעל גבי כירה שעתיד להשהות עליה ולהחזירה עליה משום שהייה. שאם אתה מתיר להחזירה מבעוד יום אתי להחזירה משחשיכה. אבל אם החזירה לשם הטמנה לא אסרינן. ויש מקומות הרבה שנהגו לעשות חפירה גדולה אצל מקום האש מרוצפת בלבנים סביב ומחממין אותה וגורפין אותה ומטמינין בה הקדירה ומכסין אותה ומביאין ראיה להתיר מנהגם מהא דאמר בפ"ק דף יח: דקדרא חייתא ובשיל שפיר דמי ליתן לתוך התנור. ולא דמי כולי האי דהתם הוא בתורת שהייה והכא הוא בתורת הטמנה. ובדבר המוסיף הבל יש לחלק דהא דאסרי הטמנה בדבר המוסיף הבל היינו משום גזירה שמא יטמין ברמץ והיינו דווקא כעין הטמנה ברמץ שהרמץ מגיע לקדירה סביב. אבל בתנור וכן בחפירה זו שיש אויר הרבה בין הדפנות לקדירה לא דמי' להטמנה ואין להחמיר בה יותר משהה על גבי כירה. ורשב"ם היה מתיר לתת פירות סביב הקדירה אע"פ שאי אפשר להם לצלות קודם חשיכה. דקי"ל כחנניא דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי וכו' ופירות כיון דנאכלים חיין חשיבי טפי ממאכל בן דרוסאי ויותר הם טובים בלא בשול כלל ממאכל בן דרוסאי עד שיתבשל. ולא דמי לבצל וביצה דאסרינן לעיל דף יט: אלא כדי שיצולו מבעוד יום. דביצה אין דרך לגומעה. ובצל אף על פי שאוכלין אותו חי לפעמים אין טוב לאוכלו חי כמו תפוחים וכשנותן פירות סביב הקדירה יזהר שלא יחזיר הכיסוי אם צלו משחשיכה ולא יוסיף עליו עוד עד שיצולו משום דממהר לגרום בשולו בשבת:

סימן ג[עריכה]

רבה ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא חזו לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא. נזהיה רבה. אמר ליה רבי זירא מ"ש ממיחם על גבי מיחם אמר ליה התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי מוליד. ורבי זירא הוה בעי למישרי משום שלא נתנו שם אלא להפשיר כדתניא לעיל דף מ: נותן אדם קיתון של מים כנגד המדורה לא בשביל שיחומו אלא בשביל שתפיג צינתן. ורבה אסיר ליה משום דלא שרינן לעיל אלא ברחוק מן המדורה כדפרישי' לעיל בפרק כירה סימן י' אבל הכא שהיו ראוין להתבשל אפילו לפשר אסור:

סימן ד[עריכה]

הדר חזייה דפריס סודרא אפומא דכובא ואנח נטלא עלויה. נזהיה רבה. אמר ליה ר' זירא אמאי. אמר ליה השתא חזית. לסוף חזייה דקא עצר ליה. אמר ליה ומ"ש מפרונקא. אמר ליה התם לא קפיד עילויה הכא קפיד עילויה. בעא מיניה רב אחא בר מתנא מאביי מוכין שטמן בהן מהו לטלטלן בשבת. אמר ליה. אביי וכי מפני שאין לזה קופה של תבן עומד ומפקיר קופה של מוכין:

סימן ה[עריכה]

רב חסדא שרי לאהדורי אודרא לבי סדיא בשבתא. איתיביה רב חנן לרב חסדא מתירין בית הצואר בשבת אבל לא פותחין ואין נותנין המוכין לתוך הכר או לתוך הכסת ביום טוב ואין צריך לומר בשבת. לא קשיא הא בחדתי והא בעתיקי. תניא נמי הכי אין נותנין המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב ואין צריך לומר בשבת. נשרו מחזירין אותן בשבת ואין צ"ל ביום טוב לולאות של מלבושים שעל הכתף אם יצאו יש מתירים להחזירן בשבת אם הנקב רחב ויכול להחזירן בקל כיון דנתקו. ונראה דאסור להחזירן שרגילין לקושרן והוא קשר של קיימא כדאמר לקמן בריש כל הכלים מה בין זה למגופת חבית. אמר ליה זה חבור וזה אינו חבור: בזמן שהן לחין איבעיא להו לחין מחמת עצמן תנן או מחמת דבר אחר תנן ודחי ליה ואזלינן לקולא דאיסורא דרבנן היא וטומנין בהם אם לחין מחמת ד"א:

סימן ו[עריכה]

מתני' טומנין בשלחין ומטלטלין אותן: גמ' יתיב רבי יונתן בן עכנאי ורבי יונתן בן אלעזר ויתיב רבי חנינא בר חמא גבייהו ויתבי וקא מבעיא להו שלחין של בעל הבית תנן אבל של אומן כיון דקפיד עלייהו לא מטלטלינן להו או דלמא של אומן תנן וכ"ש של בעל הבית וסלקא כתנאי. ומסתברא דהלכה כרבי יוסי דאמר אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן דשלחא הוה ונתברר לו שאין האומנין מקפידים עליהן. וכ"כ רבינו שרירא גאון משום הראשונים דהלכה כרבי יוסי: תנו רבנן נסרים של בעל הבית מטלטלין אותן ושל אומן אין מטלטלין אותן. ואם חשב לתת עליהן פת לאורחים בין כך ובין כך מטלטלין אותן.

סימן ז[עריכה]

מתני' טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן. כיצד יעשה נוטל הכסוי והן נופלות: שם ע"ב

גמ' אמר רבא לא שנו אלא שלא טמן בהן אבל טמן בהן מטלטלין אותן: איתיביה ההוא מרבנן בר יומיה לרבא כיצד יעשה נוטל את הכסוי והן נופלות. אלא אי איתמר הכי איתמר לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן איתמר נמי כי אתא רבין אמר רבי יעקב אמר רבי אסי בן שאול א"ר לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן. רבינא אמר בשל הפתק שנו. רבינא מהדר לתרוצי דברי רבא כמו שאמר מתחלה דסתם גיזין אם טמן בהן מטלטלין אותן ומתניתין בשל הפתק מיירי וגם סתם גיזין. וקאמר רבא אסתם גיזין אם טמן בהן מטלטלין אותן. וסיפא דקתני נוטל את הכסוי והן נופלות בשל הפתק. והאי דקאמר רבא אם יחדן להטמנה מטלטלין אותן אהפתק קאי. והא דאמר אביי לעיל אם טמן במוכין אין מטלטלין אותן. אם נאמר דלא פליג רבא עליה צריכים אנו לומר דמוכין חשיבי מגיזי צמר או בשל הפתק איירי:

סימן ח[עריכה]

תנא רבה ב"ב חנה קמיה דרב חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה צריך לקשר. רשב"ג אומר אין צריך לקשר. הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כרשב"ג. איתמר רב אמר קושר ושמואל אמר חושב. ורב אסי אמר ישב אע"פ שלא קשר ואע"פ שלא חשב. והלכתא כרב אסי דהוא אמר כי האי תנא יוצאין בפקורין ובציפה אימתי בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה אבל לא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה לא יצא ואם יצא מבעוד יום אע"פ שלא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה מותר לצאת בהן. והיינו כרב אסי דאמר ישב אע"פ שלא קשר ולא חשב וכן יצא אע"פ שלא צבע ולא חשב: וקשה לר"י דנקט ברישא בזמן שצבען בשמן מאי איריא צבען אפילו חשב נמי מדמכשר יצא בלא צבע ובלא חשב וכ"ש חשב ולא יצא. דלכאורה משמע דישיבה גריעה ממחשבה וכן נמי יציאה. וי"ל הא דקא אמרינן שצבען לא כדי לצאת בהם בשבת אלא כדי לצאת בהם מבעוד יום ואחר כך נמלך ולא יצא בהן אפ"ה יכול לצאת בהן בשבת ולפי דברי ר"י ז"ל משמע דבעי מחשבה לצורך השבת. והך צביעה דצבען כדי לצאת בהן מבעוד יום גריעה ממחשבה לצורך שבת וקמ"ל דאפ"ה מהני. ולא משמע הכי לעיל דנמלך עליהן דקתני גבי חריות של דקל משמע דאפילו בחול מהניא הך מחשבה לרשב"ג. והא דתניא צבען ולא תנא חשב איכא למימר תיקון מעליא נקט. וממילא ידענא דה"ה חשב מדנקט סיפא ואם יצא בהן דשמעינן מינה דכ"ש חשב ורב אשי נמי סייעה לרב אסי ממתניתין דתנן הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו. ואם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידו:

סימן ט[עריכה]

אמר רב יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צורכו דרש מר זוטרא משמיה דמר זוטרא רבה והוא שייחד לה קרן זוית. תניא בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתיקון הא בנתר וחול מותר אמר רב יהודה עפר לבינתא שרי לרחוץ בהן פניו וידיו ורגליו. אמר רב יוסף כיספא דשומשמין שרי אמר רבא פלפלי שרי אמר רב ששת ברדא שרי. מאי ברדא. אמר רב יוסף תלתא אהלא ותלתא אסא ותלתא סגלי. רב נחמיה בריה דרב יוסף אמר כל היכא דליכא רובא אהלא שרי. בעי מיניה מרב ששת מהו לפצוע זיתים פירוש למימשי ביה ידיה אמר ליה וכי בחול מי התירו לך משום הפסד אוכלין:

סימן י[עריכה]

מתני' רבי אלעזר בן עזריה אומר קופה מטה על צדה ונוטל שמא יטול ואינו יכול להחזיר. וחכמים אומרים נוטל ומחזיר. לא כסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך. כסהו ונתגלה מותר לכסותו משתחשך נראה דהוא הדין לכתחלה מותר לגלותו ולחזור ולכסותו כמו שמותר ליטול ולהחזיר. והאי דנקט כסהו ונתגלה לאשמעינן דאפילו נתגלה מבעוד יום מותר לכסותו משתחשך. דמבעוד יום איירי כמו רישא דלא כסהו מבעוד יום. ומיהו אם כסהו מבעוד יום אדעתא שלא לכסותו משתחשך נראה דאסור דדמיא לתחלת הטמנה:

גמ' א"ר אבא א"ר חייא בר אשי הכל מודים שאם נתקלקלה הגומא שאסור להחזירה. דודאי יטלטל הגיזין בידו לתקן מושב הקדירה. ועל ידי הקדירה לא יטלטל פן ישפך התבשיל אם ינענע הצמר ע"י הקדירה ובחוששין שמא נתקלקלה הגומא קמיפלגי. רבי אלעזר בן עזריה אומר חוששין ורבנן סברי אין חוששין. והלכתא כרבנן:

סימן יא[עריכה]

אמר רב הונא האי סליקוסתא דצה ושלפה והדר דצה שרי ואי לא אסיר פירוש סליקוסתא אגודה של בשמים כמו חבצלת השרון וכיוצא בה שנותנין אותה בארץ לחה כדי שלא תתייבש. וקסבר רב הונא אם נעצה מע"ש ושלפה והדר נעצה כדי שתהא מקומה מרווח וכשיטלנה בשבת לא תתקלקל הגומא מותר לטלטלה בשבת ואם לאו אסור. ולית הלכתא כוותיה. וכן הא דאמר שמואל האי סכינא דביני אורבי דצה ושלפה והדר דצה שרי ואי לא אסיר. ואמר מר זוטרא ואיתימא רב אשי בגודרייתא דקני שפיר דמי א"ל רב מרדכי לרבא מתיב רב קטינא תיובתא הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצתן מגולין אינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום כלאים וניטלין בשבת וסלקא לה בתיובתא אלמא לא צריך למישלף ומיהדר אלא לגלויי מקצתן וכן הלכתא:

סימן יב[עריכה]

מתני' ממלא את הקיתון ונותן תחת הכר או תחת הכסת:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל מותר להטמין את הצונן. א"ל רב נחמן לדרו עבדיה אטמין לי צונן ואייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה. ובימות החול הוה. שמע רבי אמי ואיקפד. א"ל רב יוסף מ"ט קפיד מר תרווייהו כרבוותיה עביד חדא כרב וחדא כשמואל. כשמואל דאמר שמואל מותר להטמין את הצונן. כרב דאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי נכרים. והוא סבר אדם חשוב שאני. ת"ר אע"פ שאמרו אין טומנין את החמין משחשיכה בדבר שאין מוסיף הבל אבל אם בא להוסיף מוסיף. כיצד רבן שמעון בן גמליאל אומר נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין או נוטל הגלופקרין ומניח את הסדינין. נראה לר"י דלא גרסינן כיצד דת"ק איירי בתוספת ולא איירי בחלוף. ונוטל הגלופקרין ומניח הסדינין לאו מוסיף הוא אלא ממעט דגלופקרין חמין יותר כדמוכח בגיטין פרק מי שאחזו. ונראה דרשב"ג פליג את"ק דת"ק לא שרי אלא להוסיף אבל אסור לגלותו ולהחליף ורשב"ג שרי אפי' להחליף ומפרש דבכל ענין מותר להחליף בין להקר בין לחמם כ"ש ליטול ולהחזיר אותו דבר עצמו דאינו כל כך תחלת הטמנה. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר כלומר וכן היה מקיל קולא אחרת גבי הטמנה. ולהך פירושא לכאורה נראה הלכתא כת"ק. ומתני' מצינן לפרש דווקא כסהו ונתגלה בדיעבד מותר לכסותו אבל לכתחלה אסור לגלות ולכסות כי היכי דתיתי מתני' כת"ק וה"ר יונה ז"ל מקיים גירסת הספרים דכולה כת"ק ומפ' הכי כיצד אם בא להוסיף מוסיף. מי אמר לא שרינן להוסיף אלא אם כן כסה מתחלה בדבר המשמר חומן יפה כגון גלופקרין וכיוצא בו. או דלמא אפילו כסהו בדבר קל כגון סדינין שאין משתמר חומן כל כך כיון דמהני כל שהוא כסהו מבעוד יום חשבינן ליה. ומפרש רשב"ג מדקאמר נוטל את הסדינין אלמא דחשיב כסהו מבעוד יום אף בסדינין. והא דמסיים רשב"ג נוטל הגלופקרין כו' זו ואין צריך לומר זו קתני. ובירושלמי מדקדק בדבר זה דגרסינן בירושלמי תניא אין טומנין משחשיכה אבל מוסיפין עליו כסות או כלים. וכמה יהא עליהן ויהא מותר לכסות. רבי זריקא בשם רבי חנינא אמר אפילו מפה. אמר רבי זעירא ובלבד דבר שהוא מועיל אמר רב כל הדברים מועילים. אמר רבי חנינא ויאות מאן דנסיב סמרטוט ויהיב ליה על רישיה בשעת צינתא דילמא לא כבש צינתא. וכן היה רשב"ג אומר לא אסרו אלא באותו מיחם אבל פינה ממיחם למיחם מותר. כלומר אם רצה להטמין את החמין בשבת יפנה למיחם אחר ויטמינם:

סימן יג[עריכה]

טמן וכסה בדבר הניטל בשבת או טמן בדבר שאינו ניטל וכסה בדבר הניטל הרי זה נוטל ומחזיר. טמן וכסה בדבר שאינו ניטל או טמן בדבר הניטל בשבת וכסה בדבר שאינו ניטל אם מגולה מקצתה נוטל ומחזיר ואם לאו אינו נוטל. ר' יהודה אומר נעורת של פשתן דקה הרי הוא כזבל. מניחין מיחם ע"ג מיחם וקדירה ע"ג קדירה ומיחם ע"ג קדירה וקדירה ע"ג מיחם. וטח את פיה בבצק. ולא בשביל שיחומו אלא בשביל שיהו משומרים. וכשם שאין טומנין את החמין כך אין טומנין את הצונן רבי התיר להטמין את הצונן. ואין מרסקין את הברד ואת השלג בשבת בשביל שיזובו מימיו אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש. צריך אדם ליזהר בחורף כשנוטל ידיו בשבת שלא יהא ברד או שלג במים שמא ירסקנו במים. כתב רבינו ברוך ז"ל בספר התרומות ואסור להחם פשטיד"א בשבת אצל המדורה משום דשומן הנקרש נימוח והוה ליה מוליד ודמי להך דאין מרסקין לא את הברד ולא את השלג:


הדרן עלך במה טומנין