רש"י על הש"ס/שבת/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת מז ב (עריכה)


יתקע - בחוזק על ידי יתדות שקורין קויינ"ש (קוינ"ץ: טריזים) :

מטה גללניתא - טירנדי"ן (טורנידי"ץ: [מיטה] מסתובבת, מתקפלת) והוא כעין של טרסיים:

מן הצד - מפני שאינה תקועה ומהדקה בחוזק קרי לה מן הצד כלומר ע"י שינוי:

גמ' והא קא מבטל כלי מהיכנו - דלא יוכל ליטלו משם כל היום דנעשה בסיס לניצוצות לימא תהוי תיובתיה דרב חסדא דאסר בפירקין (דף מג.):

אין בהן ממש - משכבו ומותר ליטלן:

כרבי יוסי - בכל כתבי הקדש דקתני עושה מחיצה בכל הכלים בין מלאין בין ריקנין כדי שלא תעבור הדליקה רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאין יכולין לקבל האור והן מתבקעים ומכבין את הדליקה:

בערב שבת - כגון זה שנותן המים מבעוד יום בכלי תחת הנר:

וכי תימא הכא נמי - אין נותנין לתוכו מים בשבת קאמר ור' יוסי היא:

והתניא - אפילו בע"ש אסור ואי לגרם כיבוי מדמית לה אפילו כרבי יוסי לא מיתוקמה דבע"ש לא אמר רבי יוסי:

אלא אמר רב אשי - מתניתין אפילו לרבנן דלא דמי לגרם כיבוי דהתם כי מטי דליקה לכלים דליקה הוא דפקע להו וגרמא בעלמא הוא אבל זה שנתן המים ממש תחת הנר מכבה ממש הוא וגזירה מבעוד יום אטו משחשכה:

שמקרב את כיבויו - זימן כיבוי להדיא והוה ליה מכבה ממש אי הוה יהיב ליה בשבת:

פרק רביעי - במה טומנין


מתני' במה טומנין - הבא לסלק קדירה מעל גבי כירה ולטומנה בדבר אחר ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל אלא בדבר המעמיד הבל מי הוא המוסיף ואסור:

גפת - פסולת של בית הבד של שמן שהוא כנוס יחד וחם מאד:

לחין - יש בהן הבל הרבה יותר מיבשין:

זגין - פסולת של יקב יין:

מוכין - כל דבר רך קרוי מוכין כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלויים:

גמ' קופה שטמן בה - שנותן בה מוכין וטומן בה קדירה:

לענין הטמנה - לטומנו בתוכה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת מח א (עריכה)


אסוקי הבלא - כגון זה שהטמין בדבר אחר והניח קופה על הגפת דליכא אלא שהגפת מעלה הבל למעלה ומרתיח קדרה שבקופה:

אפומא דקומקומא - מיחם של חמין והכוזא היתה מלאה צונן:

נזהיה - גער בו:

מאי שנא ממיחם על גבי מיחם - דתניא בברייתא בסוף פרקין דשרי:

התם אוקומי מוקים - שהמיחם העליון גם בו יש מים חמין והתחתון אינו אלא מעמיד חומו שלא יפיג:

דסתודר - סודר של ראש:

דכובא - קנקן:

נטלא - כלי ששואבין יין מן הכובא:

דקא עצר - שהיה סוחטו מן המים שנבלעו בו:

מאי שנא מפרונקא - בגד העשוי לפרוס על הגיגית שפורסין אותו בשבת:

לא קפיד עליה - אם שרוי במים שהרי לכך עשוי ולא אתי לידי סחיטה:

מוכין - אינן אלא לעשות מהן לבדין שקורין פלט"ר (פילטרי"ש: לבדים (מצעים של לֶבֶד)) ומוקצין הן למלאכה ואסור לטלטלן ואלו שטמן בהן מי אמרינן יחדן להטמנה ואיכא תורת כלי עליהן ומותר לטלטלן בשבת או לא:

עומד ומפקיר לכך - קופה של מוכין שדמיה יקרין אין דרך בכך ולא בטלי להטמנה:

גיזי של צמר - כמות שנגזזו:

ציפי צמר - לאחר שנפצוה ושטחוה כמין מחצלות משטיחין:

לשונות - לאחר שצבען וסורקין אותן כעין לשונות ארוכין לטוותן:

ואין מטלטלין אותן - קס"ד דהכי קאמר ואע"פ שטמן בהן אין מטלטלין אותן:

אם לא טמן בהן כו' - ומילי מילי קתני ברישא אשמועינן דטומנין בהן דלא מוספי הבלא ואשמועינן סיפא דסתם מוכין מוקצות נינהו אבל הני דטמן בהן הוי כמי שיחדן לכך:

למזגא - להיסב עליהן:

לאהדורי אודרא לבי סדיא - להחזיר מוכין שנפלו מן הכר לתוכן:

מתירין בית הצואר - שדרך הכובסים לקושרן:

אבל לא פותחין - לכתחילה דהשתא עביד ליה מנא:

בחדתי - שלא היו מעולם לתוכו אסור דהשתא עביד ליה מנא:

בעתיקי - להחזירו לכר זה שנפלו ממנו:

הפותח בית הצואר - של חלוק לכתחילה:

חייב חטאת - דהשתא קמשוי ליה מנא וחייב משום מכה בפטיש והיינו גמר מלאכה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת מח ב (עריכה)


מה בין זו למגופת חבית - דתניא בפרק חבית שנשברה (לקמן דף קמו.) מביא אדם חבית ומתיז את ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים:

מגופה - אינה מן החבית עצמו ואע"פ שדבוקה בו אינו חשוב חיבור שהרי לינטל עומדת אבל הבגד כשנארג כולו חבור:

שלל של כובסים - דרכם לשלול הבגדים זה עם זה קטנים עם הגדולים כדי שלא יאבדו:

ובגד שתפרו בכלאים - והן שתי חתיכות של בגד צמר שתפרו בחוט של פשתן דודאי סופו ליקרע ולהפרד זה מזה משום איסור כלאים וכן שלל של כובסין סופן להפרד אפ"ה חיבור לטומאה ואם נטמא זה נטמא זה:

עד שיתחיל להתיר - דמעשה מוציא מיד מעשה וכיון שהתחיל להתיר גלי על ידי מעשה דלאו חד בגד הוא:

שלא בשעת מלאכה - כגון שלל של כובסין שלא הוצרך לשוללו אלא משום שעת כיבוס ואפילו הכי חשיב ליה חיבור אחר כיבוס:

מקל - של עצים בעלמא:

שעשאו יד לקרדום - שלא קבעו לתוכו. חיבור: בשעת מלאכה ואע"פ דבאנפי נפשיה פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה הכא בית יד הוא ונתרבו ידות לכל תורת כלי או האוכל בפ' העור והרוטב (חולין קיח.):

לזורקו - למקל ומצניע הקורדום לבדו:

ניחא להו - שיהו שלולין:

דאי מיטנפי הדר מחוור להו - ע"י השלל הזה:

להא שמעתין - דלקמיה מאן תנא להא כו'. כל המחובר לו כגון שלל של כובסין דאמרן לעיל חיבור ונטמא אף זה שלא נגעה בו הטומאה ואי לאו דחיבור הוא הוי טהור ואע"ג דנגע בהאי דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה:

בית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה - כירה זו מיטלטלת היא ומחוברין לה כלי חרס קטנים. בית הפך שמושיבין בתוכו שמן להפשיר:

מטמאין במגע - אם נפלה טומאה באוירן או לאויר הכירה ונגעה הטומאה לשולי הכירה נטמאו גם אלו או נגעה טומאה לשוליהם של אלו נטמאת הכירה:

ואין מטמאין - בטומאת הכירה כלומר בטומאת האויר שאם נפל שרץ באויר הכירה ולא נגעה הטומאה בדופניה היא טמאה דכלי חרס מטמא באויר והן טהורין שאינן חיבור לה אלא לענין מגע כדמפרש טעמא לקמיה:

ור' שמעון מטהר - במגע את מי שלא נגעה בו הטומאה דכל חד כלי באנפי נפשיה הוא אלמא לרבי מאיר חיבור ופליגי עליה:

אפי' באויר ליטמו - מחמת כירה אם נטמאת כירה מאוירה בלא נגיעה:

דגזרו בהו - דליהוו חיבור מדרבנן:

עבוד בהו רבנן היכרא - דלא עבדו להו ככירה ממש ליטמא באויר כי היכי דלידעו שחיבור מדבריהם ולא לשרוף על טומאתן תרומה וקדשים:

איזמל של רהיטני - פליינ"א (מקצועה) שממחקים בה את התריסין ונותנין הברזל לתוך דפוס של עץ המתוקן לו ולאחר מלאכתו נוטלו הימנו:

חיבור לטומאה - נטמא זה טמא זה:

ואין חיבור להזאה - וצריך להזות על שניהם:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת מט א (עריכה)


וגזרו על הטומאה שלא בשעת מלאכה - שיהא חיבור:

ועל הזאה שבשעת מלאכה - שלא יהא חיבור הלכך חיבור לטומאה לעולם ואין חיבור להזאה כלל:

לחין מחמת עצמן - מחממות טפי מלחין מחמת משקין שנופלין עליהן משיבשו: ה"ג מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה:

ממרטא דביני אטמי - מצמר הנמרט מבין ירכותיה של בהמה שהוא מלא זיעה והוא לח מעצמו להכי קרי ליה מרטא דלאו בר גיזה הוא:

מתני' נעורת - דק דק שנוערין מן הפשתן וקורין ארישט"ש (ארישטי"ש: פסולת של פשתן) :

נסורת - שמנסרים הנגרים מן העצים:

ובפירות - כגון חטין וקטניות:

כנפי יונה - נוצה:

גמ' שלא יפיח - שיכול להעמיד עצמו בשעת הרוח:

שלא יישן בהן - שמא יפיח או יראה קרי אבל אם יכול להזהר שלא יישן בהן כל הגופים נקיים בהפחה שיכולין להעמיד עצמן:

ינקרו את מוחו - שהוא תחת התפילין. ינקרו לשון ניקור עינים:

קסדור - מנישטרא"ל (מינישטרי"ל: פקיד, שוטר) שהיה ממונה על כך:

כנפי יונה - כדמפרש לקמיה מפני שהם מצות והם מגינין לישראל והויא להם ככנפים ליונה שהיא נמשלת ליונה והמצות ככנפים:

כנפיה מגינות עליה - מן הצנה ומכל עוף ואדם הבא עליה היא נלחמת ומכה בראש גפה מה שאין כן בשאר עופות:

הרי הוא כזבל - דמוסיף הבל:

מתני' שלחין - עורות כמו והפשיט תרגום וישלח:

ומטלטלין אותן - בין שטמן בהן בין שלא טמן בהן דחזו למזגא עלייהו:

ואין מטלטלין אותן - דמוקצות הן לטוות ולארוג:

כיצד הוא עושה - זה שטמן בהן כיצד יטול קדרתו הואיל ואסור לטלטלן שהרי היא טמונה כולה בהן:

נוטל כיסוי - של קדרה שיש תורת כלי עליה ואף על גב שהן עליה לא איכפת לן דלא נעשית בסיס להן שאין עשוי אלא לכסות קדרה:

רבי אלעזר בן עזריה אומר קופה מטה על צדה ונוטל - כשבא ליטול הקדרה מטה הקופה על צדה:

שמא יטול - הקדרה ויפלו הגיזין שמכאן ומכאן לתוך גומא שישבה בהן ואם יצטרך לחזור ולהטמינה לא יוכל לטלטל גיזין לכאן ולכאן ולעשות גומא להחזירה בתוכה:

נוטל ומחזיר - בגמרא מפרש לה:

גמ' שלחין של בעה"ב תנן - דמותר לטלטלן שאין עומדין לימכר ולא קפיד עלייהו כי מטנפי וחזי למזגא עלייהו:

אבל של אומן - שעומדות למוכרן קפיד עלייהו הלכך לא למזגא קיימי ואין מטלטלין אותן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת מט ב (עריכה)


שלחא הוה - אומן לעבד עורות:

ואמר - בחול:

הביאו שלחין ונשב עליהן - אלמא לא קפיד:

דקפיד עלייהו - שמא יתקלקלו:

ולא אמרו עבודין - לא הוזכרו לחלק בין עבודין לשאינן עבודין:

אלא לענין טומאה - דעבודין מקבלין טומאה ולא שאינן עבודין:

ליפלוג בדידה - בטלטול גופיה איכא לפלוגי בשל אומן בין עבודין לשאינן עבודין דעבודין קפיד עלייהו:

בד"א - דעבודין מותר לטלטלן בשל בעה"ב אבל של אומן מאחר שעבדן קפיד עלייהו:

כולה בבעה"ב איירי - ומהדר ליפלוגי בבעה"ב דאיירי ביה ולא אשכח לפלוגי אלא לענין טומאה ואי שבקיה לבעה"ב דאיירי ביה ונקט אומן מפסקה למילתיה טפי מדהשתא:

הדור יתבי - הנך רבנן דלעיל:

כנגד עבודות המשכן - אותן המנויות שם בפרק כלל גדול היו צריכין למשכן ופרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד הימנה:

שבתורה - שכתובים בכל התורה והכי קאמר קרא (שמות כ) לא תעשה כל מלאכה כמנין כל מלאכה שבתורה:

לא זזו משם - לא ידענא היכא איתמר ומיהו [אפשר] לענין וי"ו דגחון אתמר מדפרכינן לה נמי בקדושין גבי וי"ו דגחון ומתרצינן אינהו הוו בקיאי בחסרות ויתרות ש"מ לענין אותיות איתמר והכא ליכא לשנויי הכי:

משום דכתיב והמלאכה היתה דים - ואי מנינן לתרוייהו הוו ארבעים ומדתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת איכא חד דלא ממנינא ובהני תרי דאיכא למימר דלא מלאכה נינהו ולא ידענא הי מינייהו נפיק והכי קא מיבעיא ליה והמלאכה היתה דים ממנינא היא ומלאכה ממש קאמר והכי קאמר המלאכה שהיו עושין היו עושין די לא פחות מן הצורך ולא יותר מן הצורך כגון רידודי טסין לציפוי הקרשים לדי היו מרדדין אותם וכן בטווי של יריעות והאי לעשות מלאכתו הוא דמפיק ומסייע למאן דאמר במסכת סוטה לעשות צרכיו נכנס לשכב עמה אלא שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו ואמר לו עתידין אחיך ליכתב על אבני אפוד רצונך שימחה שמך מביניהם כו' או דילמא האי לעשות מלאכתו מלאכה ממש הוא ומסייע לה לאידך:

והאי והמלאכה היתה דים - לאו מלאכה היא אלא כדמשמע קרא בהבאת נדבה וכמאן דאמר שלימא ליה עבידתא מלאכת ההבאה שלא היו צריכין עוד וכל מידי דרמי עליה דאינש קרי ליה עבידתא כדאמרינן במסכת סוטה (דף לג.) בטילת עבידתא דאמר סנאה לאייתויא להיכלא ואינו אלא צבא מלחמה להחריב:

הם זרעו וקצרו סמנין - לצבוע תכלת ועורות אילים וטחנו ולשו נמי סמנין לצבוע ואופה דקתני במתני' באבות מלאכות הוא בישול סמנין אלא דנקט סידורה דפת והכי מפרש בפרק כלל גדול (לקמן דף עד:):

קרקע - רשות הרבים:

עגלה - רשות היחיד שגבוהה י' ורחבה ד':

דרך רשות הרבים - דאויר שבין העגלות רשות הרבים:

אבל טמן בהן מטלטלין אותן - קס"ד השתא דמילי מילי קתני מתניתין ולאו אהנך דטמן בהן קאי:

ההוא מרבנן בר יומיה - אותו היום בא לבית מדרשו תחלה


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת נ א (עריכה)

נוטל את הכיסוי - אלמא בהנך דטמן נמי קאסר לטלטולי אלא על ידי כיסוי:

יחדן להטמנה - לעולם:

רבינא אומר - לעולם כדקאמר רבא אם טמן בהן מותר לטלטל דכמאן דיחדן להכי דמו ורבא לאו אמתניתין קאי דמתניתין בגיזין של הפתק דודאי עתיד להחזירן משם ולא יחדן לכך:

הפתק - מערכה גדולה שעורכין ומושיבין להקצותן לסחורה שקורין ט"ש (ערֵמה) בין של בגדים בין של צמר בין של חגבים ובשר מלוח:

חריות - ענפים קשים כעץ משהוקשו שדראות של לולבין ונפלו עלין שלהן קרי להן חריות:

שגדרן - כל (לקיטת) [קציצת] תמרים קרי גדירה:

צריך לקשר - לקשרם יחד מבעוד יום להוכיח שלישיבה עומדים ואם לא קשרם יחד אסור לטלטלן למחר דלא הוי יחוד במחשבה:

ורב אסי אמר ישב - עליהן מבעוד יום:

ואע"פ שלא חישב - עליהן לישב למחר גלי דעתיה דלישיבה קיימי:

פקורין - פשתן סרוק שנותנין על המכה:

בציפא - צמר מנופץ הניתן על המכה:

בזמן שצבען בשמן - גלי דעתיה דלמכה קיימי להניחן עליה בשבת דלאו לרפואה נינהו אלא שלא ישרטו מלבושיו את מכתו והוה ליה כמלבוש דעלמא אבל לא צבען בשמן דלאו מלבוש נינהו הוה ליה משאוי ואין יוצאין בו לר"ה:

ואם יצא בהן כו' - היינו כרב אסי דאמר ישב אע"פ שלא קשר ולא חישב:

אף אנן נמי תנינא - כרב אסי:

קש - סתמיה לטינא קאי ללבנים או להסקה ומוקצה הוא ואם היה נתון על המטה ולא לשכב עליו ובא בשבת לשכב עליו והוצרך לנענעו ולשוטחו לשכיבה שלא יהא צבור וקשה:

לא ינענעו בידו - שאסור לטלטלו:

אבל מנענעו בגופו - כלאחר יד:

או שהיה עליו כר או סדין - ששכב עליו מבעוד יום ואע"פ שלא יחדו לכך ולא חישב עליו דהיינו כרב אסי:

ומאן תנא - דלעיל דאמר צריך לקשור ופליג אדרבן שמעון:

ולא ידענא - זעירי קאמר לה:

דטרידי - ולא יכלו לקשור מבעוד יום והתם הוא דשרי בלא קישור אבל בעלמא לא:

מכניס מלא קופתו עפר - לכסות בו צואה ורוק ומערה העפר בביתו לארץ ונוטלו תמיד לכל צרכיו:

והוא שייחד לו קרן זוית - דהוי כמוכן ועומד לכך אבל נתנו באמצע ביתו למדרס רגלים הרי הוא בטל לגבי קרקעית הבית ומוקצה ואסור:

כרבן שמעון - דשרי במחשבה בעלמא שאין מעשה מוכיח שעומד לעשות צרכיו:

דבר מעביד מעשה - שבן מעשה הוא שיכול לעשות בו מעשה הוכחה:

לימא כתנאי - הא דרב יהודה במידי דלאו בר מעשה:

חפין - משפשפין את הכלים בשבת לצחצחן:

חוץ מכלי כסף בגרתקון - כמין עפר שגדל בחביות של יין וקורין לו אלו"ם‏[1] והוא עיקר תקון כלי כסף וגורר אותו שהכסף רך והוא ממחק שהוא אב מלאכה:

אבל נתר וחול מותר - דלא גריר ליה לכסף:

מאי לאו - הא דתניא אסור לאו משום דגריר ליה אלא משום מוקצה קאסר ליה ותנא דשרי כגון שהכניס מלא קופתו לכך ועירה על גבי קרקע ומאן דאסר קסבר בעינן מעשה וזה לא יכול:

לא דכולי עלמא - במידי דלאו בר מעשה לא בעינן מעשה דאית להו הא דרב יהודה וטעמא מאן דאסר דזימנין דגריר ואף על גב דלא מיכוין לגרור אסור כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ומאן דשרי כר"ש ומיהו גרתקון אסור דודאי גריר ומודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות:

לא יחוף בהן - בנתר וחול שערו בשבת מפני שמשירו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת נ ב (עריכה)


נזיר - בחול ככל אדם בשבת:

חופף - שערו בנתר וחול:

ומפספס - מנפץ שערו דכיון דאינו מתכוין מותר ועל כרחיך ר"ש קא אמר לה אלמא נתר וחול זימנין דאינו משיר ולא דמי לפסיק רישיה ולא ימות:

אבל לא סורק - במסרק דודאי משיר:

אלא הא והא - הנך תרתי מתני' דלעיל דפליגי בנתר וחול ר' יהודה ומאן דאסר סבר זימנין דגריר ור' יהודה האמר דבר שאין מתכוין אסור ומאן דשרי סבר לא גריר כלל ואין כאן משום ממחק:

במאי אוקימתא כר' יהודה ה"ג - ול"ג להא דתניא אסור דהא תרוייהו כר' יהודה אוקימנא להו ועוד הך סיפא דפריך אבל פניו ידיו ורגליו מותר לאו סיפא דההיא דתניא אסור הוא אלא סיפא דההיא דתניא מותר דהכי תני בה לא יחוף בהן שערו אבל פניו ידיו ורגליו מותר והא מלתא גבי הך דתני מותר פריכנא ליה לעיל:

בקטן אשה וסריס - דלית להו זקן:

עפר לבינתא - כתישת לבינה:

שרי - לחוף פניו ואפי' מי שיש לו זקן:

כוספא דיסמין - פסולת שומשמין:

עפר פילפלי - שחיקת פלפלין:

ברדא שרי - לרחוץ פניו:

אהלא - שורש עשב ששמו אהל:

אסא - הדס:

סגלי - עשב שקורין ויאו"ל (ויאול"א: סגל, סיגלית (פרח)) ויש בו שלשה עלין:

כל היכא דליכא רובא אהלא שפיר דמי - ואפי' הוי טפי מתלתא אהלא ופליג אדרב יוסף דרב יוסף תלתא אהלא דווקא קאמר שהאהל עשוי ללבן ולצחצח כבורית ומשיר שיער:

לפצוע זיתים - בליצי"א (בליציי"ר: לחבוט, לטפח) בלע"ז על הסלע למתק מרירותו:

כל צורכו - בין תשמיש בין לפרר אותה ולמחתה בתבשיל רותח:

משום ליפות את עצמו אסור - משום לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כב):

בשביל קונהו - לכבוד קונהו דכתיב (בראשית ט) כי בצלם אלהים עשה וגו' ועוד דהרואה בריות נאות אומר ברוך שככה לו בעולמו:

כל פעל ה' למענהו - הכל ברא לכבודו:

שאם נתקלקלה הגומא - שנפלו הגיזין למקום מושב הקדרה:

שאסור להחזיר - לפי שמזיז הגיזין לכאן ולכאן:

שפיר קאמרי רבנן - ומאי טעמא דר' אלעזר:

חוששין - אי שרית ליה ליטול לכתחילה בקופה זקופה פעמים שנתקלקלה ואתי נמי להחזירה הלכך תקון ליה רבנן להטות קופה על צדה:

סליקוסתא - עשב שהוא נאה למראה ולהריח וממלאין כד עפר לח ותוחבין אותו לתוכו ונותנו לפני שרים וכשהוא רוצה נוטלו ומריח בו ומחזירו למקומו ואי מבעוד יום דצה לתוך העפר ושלפה והדר דצה שפיר דמי ליטלה למחר ולהחזירה שהרי הורחב מקום מושבה והוחלק מבעוד יום ואינו מזיז עפר:

סכינא דביני אורבי - שנועצין סכין בין שורות הלבנים שבבנין להשתמר:

בגורדיתא דקני - קנים הדקלים שיוצאין הרבה בגזע אחד ותכופין זה בזה שפיר דמי לנעוץ בתוכן סכין לשמרו ואין חוששין שמא יגרור הקליפה וחייב משום מוחק:

מתיב רב קטינא תיובתא - להנך רבנן דאמרי דאי לא דצה ושלפה אסור:

הטומן לפת - להשתמר בקרקע שכן דרכו הא דנקט מקצת עליו מגולין משום ניטלין בשבת נקט לה ולאו משום מידי אחריני דאי אין מקצת עליו מגולין אין לו במה לאוחזה אא"כ מזיז העפר בידים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת נא א (עריכה)


לא משום כלאים - דאין זו שתילה:

ולא משום מעשר - דנימא בטלה לה אגב קרקע והרי הוא כלוקטה מתחלה ויהא צריך לעשר על הנוסף שמא ניתוסף:

וניטלין בשבת - שאוחזה במקצת עליה המגולין ולא חייש אם העפר ניזוז מאליו וה"ה לסליקוסתא:

מתני' לא יכסנו משתחשך - הא פרישנא טעמא בפ"ב (דף לד.) מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא ירתיח:

ממלא הקיתון - של צונן:

ונותן לתוך הכר - שלא יחמו בחום הקיץ והחמה כגון כר וכסת של לבדין שאינו מחמם:

גמ' מותר להטמין את הצונן - מפני החמה שלא יחמו ולא גזרינן אטו הטמנה כדי שיחמו:

אי ממתני' הוה אמינא הני מילי - כגון מים צוננין שאין דרכן להטמין תחת כר וכסת לחממן שאין מתחממין בכך הלכך ליכא למיגזר:

אבל דבר שדרכו להטמין - לחמם כגון תבשיל אימא לא יטמיננו מפני החמה:

התיר להטמין את הצונן - מפני החום:

זקן - ר' יוסי:

ממלא מקום אבותיו - גדול כאביו:

היה כפוף ויושב לפני רבי - מפני כבוד הנשיאות ולא היה מורה לפניו אע"פ שגדול הימנו:

כבר הורה זקן - גדלו ונשאו עליו:

אטמין לי צונן - בשבת:

ואייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה - שהחמן נחתום נכרי ובחול ולאשמועינן דאין בהן משום בשולי נכרים:

כרבוותיה - כרבותיו:

אדם חשוב שאני - שהרואה אותו שהוא מיקל עומד ומיקל יותר:

אין טומנין את החמין משחשיכה ואפילו בדבר שאינו מוסיף הבל - וכדאמרן שמא ימצא קדרתו צוננת כשירצה להטמינה וירתיחנה בשבת אבל אם בא להוסיף כיסוי על כיסוי משחשיכה מוסיף:

גלופקרא - קו"ט ‏[2] ויש בו הבל יותר מן הסדינין ונוטל את הגלופקרא בימות החמה אם ירא שמא יקדיח תבשילו מחמת רוב כיסוי:

וכן היה רשב"ג - מיקל קולא אחריתי בהטמנה:

לא אסרו - להטמין משחשיכה אלא במיחם שהוחמו בו דהתם הוא דאיכא למיגזר שמא ירתיח: אבל מפנה הוא ממיחם למיחם אחר ומטמין זהו לשון התוספתא והיינו נמי פינהו ממיחם למיחם מותר דהשתא ליכא למיגזר שמא ירתיח דהשתא אקורי קא מיקר להו במתכוין ארתוחי מרתח להו בתמיה:

טמן - הקדרה בדבר הניטל מה שנתן סביבותיה הוי דבר מוכן. וכיסה. על פיה נמי דבר המוכן כגון כלי:

או שטמן בדבר שאינו ניטל - וכיסה בדבר הניטל:

הרי זה נוטל ומחזיר - דהואיל והכיסוי ניטל מגלה הקדרה ואוחזה אבל טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל או אפי' טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל אם אין מקצת פיה מגולה לא יטול דאין לו במה יאחזנה ואם תאמר יפנה סביבותיה הואיל ודבר הניטל הוא ויאחזנה בדופניה ויטנה על צדה ויפול הכיסוי כי ההיא דתנן לקמן (דף קמב:) האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת ואם היתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת הא אוקימנא התם בשכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור והיכא דמגולה מקצתו אין זה טלטול שמצדדו והכיסוי נופל מאליו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת נא ב (עריכה)


הרי זה כזבל - דמוסיף הבלא ואין טומנין בה אפילו מבעוד יום:

מיחם - של נחשת:

קדרה - משל חרס יש ספרים שכתוב בהן אבל לא מיחם על גבי קדירה ומפרשים טעמא מפני שהקדירה מרבה חמימות ומוספת הבלא למיחם אבל בתוספתא גרסינן ומיחם על גבי קדירה:

וטח את פיה בבצק - הנילוש מבעו"י כל הנך מניחין נמי בשבת:

ולא שיחמו - שיהא העליון צונן ונתנו כדי שיחום מחומו של תחתון:

אלא שיהו משומרין - שהיו שניהן חמין ונתנו על גביו של זה כדי שיהא חומו משתמר בהן:

ואין מרזקין - כמו מרסקין משברין לחתיכות דקות ברד גלצ"א (קֶרַח) בלע"ז:

כדי שיזובו מימיו - משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים האלו:

אבל נותן לתוך הכוס - של יין בימות החמה כדי לצנן ואע"פ שנימוח מאליו ואינו חושש:

פרק חמישי - במה בהמה


מתני' במה בהמה יוצאה כו' - לפי שהאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת ומידי דמינטרא ביה בהמה הוי תכשיט ואורחא ולא הוי משוי ומידי דלא מינטרא ביה הוי משוי:

אפסר - קבישטר"א (קיבישטר"א: אפסר (חלק מהרתמה, שבו מושכים את הבהמה או את הסוס בצווארם)) :

נאקה - דרומי"ל ([[:קטגוריה:{קטן (גמל חד|{קטן, (גמל חד]][[קטגוריה:{קטן (גמל חד]])} :

בחטם - מפרש בגמרא:

ולובדקים בפרומביא - מפרש בגמ':

בשיר - כמו אצעדה סביב צוארו וטבעת קבוע בה ומכניסין בו רצועה או חבל ומושכין הבהמה:

וכל בעלי השיר - כגון כלבים ציידים וחיות קטנות שנותנין שיר לצוארם לנוי:

יוצאין ונמשכין - מפרש בגמ':

ומזין עליהם במקומן - כמו שהם בצואר הבהמה אם נטמאו:

וטובלן במקומן - מכניסין בהמה למים להטביל את השיר:

גמ' מאי נאקה - ומאי חטם:

חיורתי - שהיא קשה להשתמר מפני שבורחת:

בזממא דפרזלא - מוזי"ל (מודי"ל: זמם, מחסום (לפי כלב או שאר בעלי-חיים)) בלע"ז נוקב את חוטמו ומכניסו בתוכו והוא כמין טבעת:

חמרא לובא - חמור הבא ממדינת לוב כמו הכושים והלובים דאסא בדברי הימים (ב טז):

בפגי דפרזלא - פריי' (פריי"ם: רסן) כעין שלנו פגי כמו זה קנה חמור ובית פגי (ב"מ ד' ט.) קיבציי"ל (קיבצינ"א: רתמת-ראש) בית ראשה ולחייה:

צרו שדרו ליה שערי - צרו מעותיו ושלחו לו שעורים בצרור מעותיו ולא רצו לקנות לו חמור מפני שהוא רחוק מבבל מהלך חצי שנה כדאמר בהגוזל (ב"ק ד' קיב:) והשיאוהו עצה לקנות חמור במקומו ויאכילנו שעורים תמיד ונמצא חמורו טוב ומשובח:

ניגרי דחמרא שערי - פסיעותיו של חמור לפי שעורים שהוא אוכל:

מחליפין - שאילתם נאקה באפסר וגמל בחטם מהו משוי הוא ואסור:

לאו למעוטי גמל בחטם - והכי קאמר ארבע בהמות הללו משתמרים באפסר ואסורות לצאת בחטם:

לא למעוטי נאקה באפסר - דהואיל ולא מינטרא ביה משאוי הוא אבל נטירותא יתירתא כגון חטם לגמל לאו משאוי הוא:

יוצאין באפסר - דלובדקי נמי מינטרא ביה: ה"ג כתנאי אין חיה יוצאה בסוגר:

כתנאי - נטירותא יתירתא אי משוי הוא או לא:

בסוגר - קולא"ר (קולר (מילה ארמית, הקיימת גם בצרפתית, ולכן חשבוה ללעז)) של חבל כדמתרגמינן ויתנהו בסוגר בקולרין (יחזקאל יט):

בחיה גדולה - כגון דוב:

קטנה - כגון נמייה וחולדה:

חתול - לא בעי נטירותא אפילו כחיה קטנה שאינו תאב לברוח כל כך:

במיתנא - חבל קטן:

הלכה כחנניה - ונטירותא יתירתא לאו משאוי הוא:

חלשא דעתיה דרבה בר רב הונא - שהיה גדול וכסבור שעשה מדעת:

  1. ^ מלח גבישי המורכב בעיקר מגפרת האשלגן ומגפרת החמרן, ובימי הביניים היו משתמשים בו שימושים רבים
  2. ^ שמלה, כתונת - הבגד העיקרי של גברים ונשים בימי הביניים