רש"י על הש"ס/שבת/פרק יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת צו א (עריכה)


ברברבי - ברובו:

זוטרי - כמוציא רמון בטל ליה מכלי:

שונין - התנאים שונין ברייתא:

כלי חרס - דשיעור הראשון האמור בו לבטלו במקצת משום כלי:

ככונס משקה - הוא דמבטל ליה מיהא מתורת מי חטאת ולא אמרו נקב מוציא משקה חשוב נקב לכלים אלא לגיסטרא דהתם ודאי אי נקבה הכי כמוציא משקה משדא שדי ליה:

שאין אומרים הבא גיסטרא - אחרת לגיסטרא זו להניח תחתיה לקבל הטיפין אבל כלי שלם חסין עליו ומשום נקב פורתא לא שדו ליה ומניחין גיסטרא תחתיו:

פליגי בה - בהכשר זרעים:

וסימן - דלא תיטעי למימר חד אמר כמוציא זית:

אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין כו' - ברייתא היא (מנחות קי.) והיא לך לסימן שאחד מן האמוראים ריבה לשער בגדול שבשלשתן ואחד ממעט לשער בקטן שבשלשתן ולא בבינוני כונס משקה ומוציא משקה ליכא למיטעי בהן לענין זרעים:

שיעורו כמוציא זיתים - ליטהר מטומאה:

הרי הוא ככלי גללים - משניקב כמוציא זית ואפילו יחדום לרמונים והא דתנן כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים גבי כלי עץ תנינן לה במסכת כלים (פ'יז מ"א):

פרק אחד עשרה - הזורק


מתני' הזורק רבי עקיבא מחייב - טעמא מפרש בגמרא:

כיצד שתי גזוזטראות כו' - רבנן קאמרי להו:

גזוזטראות - זיזין היוצאין מן הכותל ומניחין עליהן נסרים להלך:

זו כנגד זו - בשני צידי רה"ר והן רה"י שגבוהות י' ורחבות ד':

פטור - שלא מצינו זריקה והושטה במלאכת המשכן מרה"י לרשות היחיד ורחב רה"ר מפסיק ביניהן שלא היתה עבודת הלוים כך להושיט קרשים מעגלה לעגלה שבצדה אלא לעגלה שלפניה (ושלאחריה) שארבע עגלות היו לבני מררי שהיו נושאין קרשי המשכן והן הולכין שתים כאחד זו בצד זו כדאמרינן בגמ' וכשהיו פורקין את המשכן לטעון על העגלות היו מעמידין העגלות כדרך הליכתן שתים זו אצל זו סמוך למשכן ושתים זו אצל זו לפניהם דרך הליכתן לאורך רה"ר שהיו רוצים להלך אחר עמוד הענן ההולך לפניהם ופורקי המשכן היו מושיטין הקרשים לאותן שעל שתי העגלות הסמוכות למשכן והן מושיטין לאותן שלפניהם אבל מעגלה לעגלה שבצדה לא היו צריכין להושיט שהרי שתיהן סמוכות לפורקי המשכן:

היו שתיהן בדיוטא אחת - כלומר בעלייה אחת באורך רה"ר על פני הבית ויש הפסק רה"ר ביניהם:

הזורק פטור - הואיל ולמעלה מי' ולא מצינו זריקה מרה"י לרה"י דרך רה"ר במשכן לא באורך ולא ברוחב:

והמושיט חייב - שמצינו הושטה כיוצא בה למעלה מי' במשכן מרה"י לרה"י וקצת אורך רשות הרבים מפסיק ביניהם:

שכך היתה עבודת הלוים - ומפרש ואזיל כיצד מצינו כזו בעבודתן. שבשתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים פורקי משכן מושיטין לאותן שעל העגלות שאצלן והן מושיטין לאלו שלפניהם אבל לא זורקין שאין אותן קרשים נזרקות מפני כובדן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת צו ב (עריכה)


גמ' מכדי זריקה תולדה דהוצאה - על כרחיך תולדה היא דלא נמנית באבות מלאכות ותולדה דהוצאה היא שאין לך לתתה תולדת אב אחר דמעין הוצאה היא האמורה באבות מלאכות:

מחנה לויה ר"ה היא - שהיו הכל מצויין אצל משה רבינו:

מרה"י דידכו - מאהליכם:

דשלימא ליה עבידתיה - שהיה הנדבה כדי להשלים:

סברא היא - להיות הכנסה תולדת הוצאה שהיא מעין לה כשאר תולדות שהיא מעין מלאכות:

מכדי אהאי מיחייב ואהאי מיחייב - כדתנן (לעיל פרק א ב.) פשט העני ידו לפנים:

נפקא מינה - דכל אבות מלאכות:

שתי אבות - דלא דמיין ושתי תולדות דשתי אבות:

ולר"א כו' - במסכת כריתות בפרק אמרו לו:

והא דתנן - בפירקין:

בכותל - כדמוקי לה בדבילה שמינה ונדבקת:

כזורק באויר - ופטור דלא נח ברשות הרבים דאין רה"ר למעלה מעשרה וברה"י נמי לא נח שאינו מקום מסוים שיהא רחבו ד' שהרי לא נח בראש הכותל אלא בפניו:

כזורק בארץ - דאויר רה"ר הוא וחייב וכיון דאויר רה"ר הוא ונח בכל דהו מיחייב ורשותא לנפשיה לא הוי לא כרמלית ולא מקום פטור הואיל ובפניו נח ולא נח בראשו שיהא מקום מסוים:

תופרי יריעות - מעשה רוקם:

גבי הדדי - בתוך אמה אחת ואין צריכין לזרוק אלא להושיט:

מטו אהדדי במחטין - כשמותחין את החוט מכין זה את זה במחט:

בוכיאר - כלי שקנה של ערב נתון בו שזורקין בין שני דופני היריעה:

והלא אגדו בידו - חוט של ערב הוא אוחז והקנה נכרך בחוט ואינו נשמט ממנו:

בניסכא בתרא - בחוט האחרון של קנה שהקנה נשמט מהחוט והבוכיאר נופל:

ניסכא - זריקה אחרונה של חוט לשון המיסך:

והא במקום פטור אזלא - בין דופני היריעה ואין זה רשות הרבים אלא מקום פטור דאין רחב ד':

לשואליהן - אורגי יריעה אחרת ויש לו לזה שנים: ה"ג ודילמא שואליהן גביהן הוו יתבין:

מטו אהדדי בחפת - אי גבייהו הוו יתבי מגיעין ידו של זה בשל זה בשפת היריעה כשמותחין חוט הערב:

בחפת - כמו חפת חלוקו (יומא דף עז:):

שלחופי הוו משלחפי - לעולם גבי הדדי הוו יתבי אלא שאין מכוונים אלא זה נמשך לפנים וזה לאחור:

ואין עושה ממלאכת חבירו - שכולם מוכנים בכלי אומנותם ולא הוצרכו לישאול:

מעביר ד' אמות הוה - לא תלשן ולא עימרן אלא העבירן ד' אמות לכך נהרג:

מעמר - תלושין ומפוזרין היו ועמרן כדאמרן (לעיל דף עג:) האי מאן דכניף מלחא חייב משום מעמר:

מגילת סתרים - שהסתירוה לפי שאין כותבין הלכות:

ואינו חייב אלא אחת - על כרחיך לענין שוגג קאמר ולחטאת דבמזיד תרי קטלי לא מקטלי ולהכי פריך והא אנן תנן כו':

ואינו חייב על אחת מהן - מיתה יש בהן אחת שאינו נהרג עליה ולא פירש איזו היא והשתא לרב יהודה אין זו העברה שהרי נהרג מקושש עליה ולמתניתא אין תולש באותו ספק:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת צז א (עריכה)


ואלא הא גמיר גזירה שוה - וא"כ לא כסתו התורה דהוה ליה כמפורש ומשני רבי יהודה בן בתירא לא גמרה ואין אדם דן ג"ש מעצמו:

ואלא - לרבי יהודה:

מהיכן הוה - באיזו חטא מת דכתיב כי בחטאו מת:

מויעפילו - ויעפילו לעלות וגו' שלא הרשיע כ"כ כחילול שבת:

שפנה מצרעתו - קדם ונתרפא:

והנה ידו מצורעת - היינו לוקה בגופו:

ויוציאה והנה ידו - אחר היציאה מצורעת כשלג ובמדה טובה כתיב מחיקו והנה שבה:

נס בתוך נס - לאחר שחזר ונעשה מטה בלען ולא כשהוא תנין דלא כתיב ויבלע תנין אהרן:

ולא ילפינן זורק ממושיט - שהיה בעבודת הלוים למעלה מעשרה מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע וסיפא דקתני הזורק פטור והמושיט חייב דברי הכל היא:

או דילמא למעלה מי' פליגי - ומשום הכי פליגי ופטרי רבנן דאין כאן אויר רה"ר וזורק ממושיט לא ילפינן ורבי עקיבא יליף וסיפא רבנן קאמרי לה:

ועובר גרסינן מרה"י לרה"י ועובר ברשות הרבים עצמה - ולא גרסינן ברישא הזורק:

והא אמר ר' אלעזר - בהמצניע ויליף ממשא בני קהת דארון:

אלא לאו בזורק - מיירי מתניתא כי מתניתין וקתני בברייתא עצמה ובהא הוא דמחייב ר' עקיבא משום דנקלטה באוירו של רה"ר:

למעלה מעשרה - דיליף זורק ממושיט:

ופליגא דרב חלקיה - הא דר' אלעזר:

תוך שלשה דברי הכל חייב - ואע"ג דלא נח מודו דכמונח דמי:

פטור - דלא ילפינן זורק ממושיט:

באנו למחלוקת - ובקלוטה כמה שהונחה:

משום שבות - שזרק מרשותו לרשות חבירו ולאו משום הפסק רה"ר דהוא הדין נמי אם היתה אצלו עד שיערבו:

ואם היו - שתיהן הרשויות שלו מותר לכתחילה:

אסור לזרוק מזה לזה - ואפילו הן שלו דאי משלו לשל חבירו לא הוה שרי שמואל:

לאו מי אוקימנא - בעירובין:

דמדלי חד ומתתי חד - דמתוך כך צריך לאמן ידו מגבוה לנמוך או מנמוך לגבוה טריד בה ודילמא לא זריק על הגג ונופל לרה"ר ואתי לאתויי ולהכי נקט ואתי לאתויי דאילו משום נפילת רה"ר ליכא חיוב חטאת דמתעסק הוא אצל הוצאה דלא נתכוון לזרוק לרה"ר:

כלבוד דמי - דרשות שאינו גבוה ג' בטל אצל רה"ר:

אמר ליה - סברא היא:

לפי שאי אפשר - להחליק רה"ר מגבשושית כאילו נלקטו במלקט ורהיטני פלי"ינה (מקצועה) בלע"ז והן בשני גווני כלים של עץ וברזל חד נעוץ בתוכו ובהן משוה פני רוחב הקרש ומחליקה הלכך גבשושיות נמי רה"ר:

אמר ליה - אי מסברא אפילו ג' נמי:

המשלשל - מתחיל לארוג דופני הסוכה בערב כלפי מעלה ומשלשל ובא כלפי מטה:

משלשל - מוריד:

אם גבוהות מן הארץ ג' טפחים פסולה הא פחות מג' כשרה - דאמרינן לבוד כמי שנכפף עליהן ונשלמו עד למטה הכא לאו טעמא דתילקט הוא נראה לי דהכי גרסינן מאי איכא למימר:

התם משום דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה - ובפחות משלשה ליכא בקיעת גדיים:

תינח למטה למעלה מאי איכא למימר - למעלה היכא דאמרינן לבוד למעלה בכמה דוכתין כגון מקיפין ג' חבלים דעירובין (דף טז:) וכגון שהרחיק את הסיכוך מן הדפנות ג' טפחים פסולה (סוכה דף יז.):

כמאן דמלי - מתוך שהוא חושך ומלא הבלא:

אבל שאינו מקורה - כגון חצר:

וקא קשיא ליה - בהא דאגמריה רביה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת צז ב (עריכה)


דברים הדברים אלה הדברים - גבי שבת דכתיב בויקהל אלה הדברים אשר צוה וגו' דברים משמע תרין ה"א מרבי חד הא תלת אלה בגימטריא תלתין ושש אלו ל"ט כו' ומניינא למה לי על כרחיך לדעת כמה חטאות אדם מתחייב בהעלם אחד על השבת ואי מחייב אתולדה במקום אב בהעלם אחד הוו להו טובא:

אמר ליה רב יוסף - לרב חנא:

מר מתני לה - להא דרב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים אהא דרבי:

וקשיא ליה דרבי אדרבי - רב יהודה לאו אהא אמרה אלא אדר' יהודה מתני לה ולא קשיא ליה דלא אשכחן בעלמא דפטר ר"י אתולדה במקום אב:

מרה"י לרה"ר ועבר ד' אמות ברה"ר - קודם שתנוח דאיכא תרתי הוצאה וזריקה ארבע אמות:

ה"ג ואחת משום העברה - ורבנן פטרי אהעברה משום דלא סבירא לה קלוטה כמה שהונחה ותהוי כמי שהונחה משיצתה בפתח וחזרה ונעקרה ונחה לסוף ד' אבל חייב הוא משום הוצאה:

ואיתעביד ליה מחשבתו - שנחה ביציאתה מיד הלכך חייב משום הוצאה אבל משום העברה לא מחייב ואע"ג דחשיב ליה כמה שהונחה ונעקרה והונחה משום דהויא תולדה במקום אב:

אף השובט - עם שאר אבות מלאכות להא דאמרן דלכך נמנו שאם עשאן בהעלם א' חייב על כל א' וא':

שובט - מכרכר בכרכר:

ומדקדק - לאחר שמתח החוט של ערב מכה בכרכר בב' וג' מקומות וי"מ מדקדק משוה האריגה כשיש שני חוטין כרוכין זה עם זה ומובדלים מן השאר משוה אותן בכרכר או במחט:

מאי לאו דעבדינהו לכולהו - שובט ומדקדק בהדי שאר מלאכות דהא מוסיף קתני ומיסך ואורג נמנו עם אבות מלאכות ואלה תולדותיה' כדקתני שובט בכלל מיסך:

מאי מוסיף - הרי לא נמנו אלא אבות:

ולמאי דסלק אדעתא כו' - נהי נמי דמיחייב אתולדה במקום אב הכא לאו תרתי איכא דאי להכא לסוף ד' בעי לה דתנוח הכא לא מיחייב אהעברת ד' דלא עבר מתחלת לסוף ד' ברה"ר אלא אהוצאה לחודיה הוא דמיחייב והוצאה אריכא הוא דעבד:

ואי להכא - אצל היציאה קבעי לה דתנוח הכא לסוף ד' לא בעי לה דתנוח וליתא לזריקה ד' ולא מיחייב לה דבעינן עקירה מתחילת ד' ברה"ר והנחה לסוף ד' ברה"ר והכא עם יציאת הפתח הא לא נח והעביר לסוף ד' דניחייב אתרווייהו ומיהו אהוצאה הוא דמתחייב דנתקיימה מחשבתו דהא נח ברה"ר:

באומר כל מקום שתרצה תנוח - וכיון דלא איכפת ליה הויא ליה קיום מחשבה בתרווייהו:

הרי כתב שם משמעון - דתנן לקמן בפ' הבונה (לקמן דף קג) דחייב בב' אותיות ואף על פי שנתכוין למלאכה גדולה:

ולאו היינו דבעי מיניה כו' ואמר ליה באומר כו' - הא לא אמר הכי לא מיחייב אלא אם כן נחה במקום מחשבתו הכי נמי בתרוייהו מיפטר לא שנא נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע לא שנא לזרוק ארבע וזרק שמונה פטור:

ה"ג ודקאמרת הרי כתב שם משמעון - ואנתכוין לזרוק שמונה וזרק ד' דפשיטא ליה לחיובא קא מותיב מי דמי התם כל כמה דלא כתב שם לא מכתב שמעון הלכך כי כתב שם בכוונה כתבי' והא עבד ליה מלאכה דיש שם אדם בב' אותיות הללו:

הכא כל כמה דלא זריק ד' - שתנוח לסוף ד' לא מזדרק ליה תמניא בתמיה הלכך כי נח לסוף ד' לא נתקיימה מחשבתו ולא דמי לשם משמעון לשון אחר ה"ג אמר מר הרי כתב שם משמעון מי דמי כו' והיא היא:

מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע ד"א חייב - אם עבר ברה"ר ד"א ואפי' ע"י צירוף חייב:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת צח א (עריכה)


פחות מארבע פטור - דמשום הוצאה לא מיחייב דלא אמרינן קלוטה כמה שהונחה:

רשויות - השוות:

מצטרפות - רשות הרבים זו עם רשות הרבים זו ודלא כר' יוסי דאמר בפרק המוציא יין (לעיל פ.) אף בהעלם אחד לרשות אחד חייב לשתי רשויות פטור ועוד קא משמע לן דלא אמרינן קלוטה כמה שהונחה:

מקורה - מכוסה:

והא עגלות - דמשכן:

דמקורות הוו - בקרשים הסדורין עליהן רחבן לאורך העגלה ואורכן לרחבן על ראש דפנותיה וקא סלקא דעתך על פני כל אורך העגלות היו מסודרות:

וביניהן - בין עגלה לעגלה שבצדה ואף על פי שראשי הקרשים יוצאים לכאן ולכאן שתי אמות ומחצה לכל רוח וראשי קרשים של עגלה זו מגיעין לראשי קרשים של זו שבצדה שהרי חמש אמות היו בין עגלה לעגלה כדלקמן ורחב עגלה חמש אמות החלל שתי אמות ומחצה ובין הדפנות והאופנים ועובי האופנים שתי אמות ומחצה וי' אמות אורך הקרש וכשאורכה נתון על דופני עגלה לרחבה נמצאו ב' אמות ומחצה בולטין מכל צד ונמצא ריוח שבין ב' העגלות מקורה בראשי קרשים:

וצדיהן - ריוח שבין דופן עגלה לאופן ועובי האופן:

כי קאמר רב - תחתיהן רה"ר:

בדראתא - בריוח שבין שורות הסדר שהיה סודר קרש על קרש סדר אחד ומניחו ריוח וסודר סדר אחר ומניחו ריוח:

ה' אמות - כדלקמן:

כמה מותיב - כמה סדרים יכול להושיב על אורך דופנותיה תלתא ותו לא ומחזיקות ד' אמות וחצי פש ליה ריוח פלגא דאמתא:

שדי ליה מר ביני וביני - כשאתה מחלק לריוח שבין הסדרים אין בכל ריוח אלא רביע אמה דהוא טפח ומחצה דה"ל לבוד והיינו מקורה:

אחודן מנח להו - דאיכא רווחא טפי:

סומכא - עובי:

אמתא - כדמשני לקמן עוביין אמה:

כמה מותיב - כמה סדרים הוא מסדר:

ארבעה - דעל כרחיך כל מה שיכול לסדר על פני אורך העגלה הוא מסדר ואינו מגביה להושיב זו על זו שהרי י"ב קרשים היו לעגלה אחת שמ"ח קרשים היו כ' קרשים לצפון ועשרים לדרום ושש למערב ושנים למקצועות וכיון דרחבן אמה וחצי ומושב חודן קצר אם אתה מסדר זו על זו הרבה הן נופלות הלכך כמה הוא מותיב ארבע דחמשה בחמשה לא יתבי דאי אפשר לדוחקן ולצמצם להושיב ה' בתוך ה' אמות ועוד מפני בליטת הטבעות:

כי שדי מר ביני וביני - לחלקה לאמה זו ג' רווחים שבין ארבע סדרים כלבוד דמי שאין כאן ריוח אלא שני טפחים:

הניחא - הא דאמרת שהריוח הזה רשות הרבים הוא למ"ד שעובי הקרשים כלה והולך עד כאצבע איכא למימר דאיכא רווחא טפי בין ד' סדרים:

אלא למ"ד כו' - פלוגתא לקמן בשמעתין:

אמר רב כהנא באטבעי - בריוח שבין צדי הקרשים שהטבעות קבועות בהם קאמר רב דהוי רשות הרבים כלומר אי אפשר לסדר בה ארבע סדרים כדקאמרת לפי שטבעות קבועין בקרשים כדכתיב (שמות כו) ואת טבעותיהם תעשה זהב שהיה תוחב הבריחים לתוכן לפי שהן גבוהות וכשיושבות על האדנים שאינם אלא אמה מנענעות לפנים או לאחור אלא שהבריחים מחברים את כולם והבריח התיכון מחבר כל ג' הרוחות ומחזיקין זה את זה ואותן טבעות זקופין היו ולא שוכבין והיו רחבין ואי אפשר להן לעמוד זה כנגד זה באותו ריוח לפיכך מושיב שתים זו אצל זו בראש העגלה האחת ופונה צד הטבעות של חיצונה לחוץ ושל פנימית לפנים ואין צריך להניח ריוח ביניהן וכן בראש העגלה השני וכל אחת הריוח באמצע בין צדי הטבעות כך פירשו רבותי וכך היו גורסין אמר רב כהנא באטבעי אטבעי היכא מנח להו אגבא דעגלה ועגלה גופה מקורה הואי אמר שמואל ביתדות ומפרש אטבעי כמו טבעי ופרכינן הנך רווחא דאטבעי היכא מנח להו אגבא דעגלה כדפרישית והתינח צדיהן וביניהן רשות הרבים אלא תחתיהן היכי הוי רשות הרבים הא עגלה גופה מקורה הואי דקא סלקא דעתך שהיו עשויות כעלייה מלמטה כאותן שלנו שטוענין בהן חול ועפר לבנין:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת צח ב (עריכה)


אמר שמואל ביתדות - לא היו מקורות מלמטה אלא יתדות היו וריוח ביניהן כעין אותן שלנו העשויות להביא עצים. ולי נראה פי' דאטבי כמו אטבא דספרי האמור במנחות (ד' לב.) והוא גלואו"ן ([[:קטגוריה:{קטן (חתיכת|{קטן, (חתיכת]][[קטגוריה:{קטן (חתיכת]])} בלע"ז שמבקע מקל אחד בראשו ונושך בו דפי הקונטרס והכי קאמר רב כהנא באטבי לא היה נותן ריוח בין כל סדרא וסדרא כדקאמרת דמתוך שהסדר גבוה ג' קרשים כל אחד רחבו אמה וחצי ומושבו קצר שהוא אמה של עובי ותו לא הרי הן נופלות זו על זו אלא מושיב שתי שורות של שלש שנים זו אצל זו כמין אטבי ששתי צלעות האטבא סמוכות זו לזו כן מושיב לראש העגלה האחת ומחזיקות זו את זו ונמצא מקום מושב הסדר ב' אמות וכן עושה לראש השני ואמת הריוח באמצע ופרכינן היכא מנח להו לקרשים אגבה דעגלה והא עגלה גופה מקורה הואי ותינח צידיהן וביניהן כו' כדפרי' וללשון רבותי אין לשון הגירסא נראה כפירושן ולמה הוזכרו אותן טבעות כאן לשלחופינהו לקרשים שבשני סדרים הפנימית שלא יהו טבעותיהן מכוונין זו כנגד זו:

ולהלן הוא אומר תמו נכרתו - מה תמו הנאמר להלן לשון כלייה אף תמים האמור כאן לשון כלייה:

שנא' יחדו - כולן שוות:

דלא לייתי דנסרא - קרש אחד מב' חתיכות:

דלא לישלחופינהו - אחד לפנים ואחד לחוץ אלא מושיב הקרשים מכוונין זה אצל זה שיעמדו הקרשים מכוונים עוביה של זו כנגד עוביה של זו:

ואתי פותיא דהני וממלא סומכא דהני - שכשהושיב ששה קרשים למערב נמצא רחבן תשע אמות והמשכן רחבו י' נמצא חסר הכותל חצי אמה לצפון וחצי אמה לדרום ומביא שני קרשים אחד למקצוע זה ואחד למקצוע זה ומושיבן אצל השש ורוחב הקרש אמה וחצי נמצא חצי האמה ממלא וסותם חסרון הקיר מערבי והאמה מכסה עביו של קרש הדרומי החיצון נמצאו הזויות שוין מבחוץ שני חודי הקרשים סמוכין יחד וכן לצפון:

האי עייל והאי נפיק - דכיון דקרש אחד שבדרום ושבצפון למעלה כלה בעביו וקרש ההוא נותן במקצוע רחב אמה וחצי נמצא רחב הקרש של מקצוע בולט ויוצא לדרום מלמעלה חוץ מעביו של דרומי וכן לצפון:

דשפי להו - לרוחב ב' קרשים שבמקצוע ומקצרן למעלה מרחבן שלא יהיו בולטין:

כי טורים - ההרים הללו שהן משופעין [מב' צדדים]:

בנס היה עומד - שאחר שהקרשים כולן נתונין באדנים לצפון למערב ולדרום היה נותנו ומבריח לשלשת הרוחות ואין לך אומן יכול לעשות כן ובנס היה נכפף מאליו:

דל עשר לאיגרא - לרחב חלל המשכן שהוא י' אמות:

לרבי יהודה - דאמר למעלה כלין עוביין של קרשים לכאצבע אינן ממעטין ביריעות וכשפורשן לרחב המשכן נופלות תשע אמות לצפון ומכסין ט' אמות לקרשים מבחוץ ואמה של אדנים מגולה שהאדנים גבהן אמה וחלולין הם והקרשים חרוצין למטה באמצע חצי אמה רחב בגובה אמה ונשאר חצי אמה לכאן וחצי אמה לכאן והן שתי ידות לקרש האחד ומחסר מן הידות מבחוץ ומשני צידיהן לרכוב על עובי דופני האדן כשנועץ שתי הידות בשני אדנים כדי שיהיו הקרשים תכופות ומשולבות אשה אל אחותה ולא יהא עובי האדן מפסיק ביניהן:

לרבי נחמיה - דאמר אף מלמעלה עוביין אמה ממעט עובי הקרשים הדרומיות והצפוניות אמה לכאן ואמה לכאן באורך היריעות ואינן נופלות אלא ח' אמות לכל צד:

מיגליא אמה מן הקרשים - חוץ לאדנים ואמה דאדנים:

שדי פותייהו לאורכא דמשכן - לאחר שחברו ה' יריעות לבד וכל אחת ד' אמות רחב הרי כ' אמות וכנגדן במחברת השנית שהיא של ה' יריעות. הרי מ' ל' מהן הויין גג למשכן לאורכו ועשר העודפות:

לרבי יהודה - דאמר אין עובי קרשים שבמערב ממעט בהו נמצא היו"ד אמות כולן תלויות ומכוסות כל י' אמות של אורך הקרש הרי אף האדנים של צד מערבי מכוסין:

ועשית יריעות עזים - אלו יריעות עליונות הפרוסות על יריעות התחתונות העליונות קרויות אהל כלומר לגג ומכסה והתחתונות קרויות משכן עצמו שהן לנוי תכלת וארגמן ותולעת שני:

מיכסיא אמה דאדנים - שנשארת מגולה מן התחתונות יכסוה העליונות:

לרבי נחמיה מיגליא אמה דאדנים - ועודפה של יריעה זו הוצרך לכסות אמה דקרשים שלא כסוה התחתונות:

בעודף - שיריעות האהל עודפות על יריעות המשכן ב' אמות יהיה סרוח על כיסוי התחתונות לכסות מה שלא כיסוהו:

ארבעים וארבע - די"א יריעות היו:

תרתי דכפלא - שהיתה נוטה רוחב חצי יריעה על רוח מזרחית שלא היו שם קרשים שהוא פתח למשכן ואין שם אלא מסך פרוש כמו וילון כדכתיב ועשית מסך לפתח האהל וגו':

בשלמא לרבי יהודה - דאמר עובי הקרשים לא ממעט ביריעות היינו דכתיב חצי היריעה העודפת בעליונות יותר מן התחתונות תסרח על אחורי המשכן סרוח על כל אורך הקרשים והאדנים של מערב ונגררות בארץ:

מאי תסרח - אמה אחת נגררת ותו לא שהרי עובי הקרשים מיעט בה אמה:

מחברותיה - חצי היריעה סרוחה מחברותיה אמה ממנה לכסות האדנים ואמה נגררת:

ושיפוליה - שולי בגדיה כך היתה יריעה של אחריו נגררת בארץ:

חרוצים היו קרשים - כמו שפירשתי חצי אמה באמצע רחבן מלמטה בגובה אמה ונשארין הידות לכאן ולכאן וגם הם חרוצים מבחוץ כשיעור עובי דופן האדן ברחב ובגובה אמה עד הארץ לרכוב על האדן שיהו משולבות קרש על קרש ולא יפסיק עובי שני האדנים ביניהם:

וחלולים היו האדנים - שבאותו חלל היו תוקעין ידות הקרשים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת צט א (עריכה)


ונראין קרסין בלולאות - מילתא אחריתי היא שתי מחברות היו היריעות כל אחת ואחת ה' יריעות תפורות זו עם זו במחט על פני כל ארכן ובאמצע היה מחבר בקרסים מחברת עם מחברת שהיו לולאות בשפת חיצונה של כל מחברת באמצע המשכן אלו כנגד אלו כדכתיב מקבילות הלולאות וגו' (שמות כו):

נשא לבן - יתירות חכמה משמע:

בין עגלה לעגלה - שבצדה ה' אמות כמלא אורך העגלה:

למה לי - אורך העגלה ה' אמות:

בארבע ופלגא סגי - שאם מסדרן על רחבן אינו מסדר על ה' אמות יותר מג' והרי בארבע ומחצה יכול לסדרן ואי מסדרן בחודן יותר מד' לא יסדר מפני הפסקת מקום הבריחים שבאמצע הסדרים ובפלגא אמה נמי תסגי ליה:

דלא לידחקו - אם בא לסדרן על רחבן:

צדי עגלה - חלל שבין דפנות לאופנים ועובי הדופן ועובי האופן:

כמלא רחב עגלה - שני הצדדים כמלא רחב חללה דהיינו אמה ורביע לכל צד:

למה לי - רחבה תרתי ופלגא אם מפני שאם יצטרך להושיב מן הקרשים לתוכה יכניס:

באמתא ופלגא סגי - וישכיבם בה על חודן:

כי היכי דלא לידדו קרשים - שלא יהיו הקרשים המוטלים לאורכן על דופנותיה לרחבן מדדין ונוטין לכאן ולכאן שאם מושבות הקרשים קצר מתוך שהן ארוכות ויוצאות לחוץ הרבה יכבד אחד מן הראשין כשהן מדדין בהליכתן ויפלו:

חמיסרי הויין - שתי העגלות ההולכות זו בצד זו רחב כל אחת ה' אמות הרי י' וה' אמות ריוח שבין עגלה לעגלה הרי ט"ו ואם תאמר יותר מעשרים הן שהרי הקרשים אורכן י' אמות והן מוטלות על גבי דופני עגלה לרחבה נמצא אורך הקרשים הרי כ' אמה לבד מה שצריך למשוך קרשי כל עגלה ועגלה לצד החיצון של עגלה שלא יגיעו ראשי הקרשים זו בזו ומעכבין את הילוך העגלות אין זה תשובה שהקרשים למעלה מעשרה הן שהעגלה גבוה י' ולגבי רה"ר לית לן למיחשב אלא מקום העגלות וריוח שביניהן שהוא למטה מי' דכל למעלה מי' לאו רה"ר היא הלכך לא חשיב ליה:

אמתא יתירתא הואי - עוד צריך להיות ברחב הדרך עודף אמה שתתן חצי אמה לכאן וחצי אמה לכאן לשני צדדין החיצונות של ב' עגלות:

דקאי בן לוי דאי משתלפי - זו מזו ליפול לתוך אויר שביניהם:

הוה נקיט להו - נכנס לבין האויר אמה שביניהם ועומד בחצי אמה שיש בין העגלה לצדדין ומתקן את הסדר זו על זו שלא תפול העליונה וכל הדרך הוא מהלך אחורי העגלה וכשרואה אותן משתלפות אל תוך האויר רץ לתוך בליטת הקרשי' שבצדדין עד שמגיע לאמת האויר שביניהם ודוחק עצמו לעמוד בחצי אמה עד שיחזיר הנשלפת למקומה ועל סדרה:

מתני' חולית הבור - קרקע חפירת הבור נותנין סביבותיו להקיף כמין חומה כמו שאנו נותנין היקף עצים או אבן סביב פי הבור:

גמ' למה לי למתני חולית הבור והסלע - פשיטא לן דסלע נקט לענין גובהה ובור לענין עומק שנוטל מתוכו ומוציא לרשות הרבים דאי לענין גובהה כגון למוריד מחוליא למטה וכגון דרחבה ארבע למה לי למיתניא כלל הא תנא ליה סלע אלא ודאי למוציא מתוך אוגני בור נקט לה וכיון דהכי הוא חוליא למה לי ליתני הבור לעומק והסלע לגובה:

מצטרפין לעשרה - לשויה הבור רה"י היחיד ואם הוציא מתוך אוגן חוליא חייב:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת צט ב (עריכה)


מחיצה י' - שיהא הממלא עומד לפנים מן המחיצה וממלא:

ואין שותין הימנה - לעמוד על שפתה ולשאוב בכלי ולהכניס ראשו לחללה ולשתות כדתנן לא יעמוד אדם ברה"ר וישתה ברה"י שמא ימשוך הכלי אצלו:

אלא אם כן הכניס ראשו ורובו - למקום שהוא שותה:

הרי עקירה באיסור - מרה"ר:

הרי הנחה באיסור - ברה"י:

ממקום פטור קאתיא - שאי אפשר שלא הגביה תחילה למעלה מן העמוד שהוא מקום פטור שאינו אויר רה"ר ואויר רה"י נמי לא הוי דכי אמרינן רה"י עולה עד לרקיע ה"מ כנגד רה"י אבל האי מקמי דלימטי לאויר עמוד אגבהיה למעלה מעשרה:

מתניתין היא - הנוטל מהן והנותן על גבן חייב:

ברוקא דהדדי תפיתו - כולכם רוק אחד אתם רוקקים:

ואת לא תסברא - דמתני' היא:

במחט - דאינה גבוהה:

דאית לה - לסלע מורשא נמוך מי' וכיון דכולה גבוהה י' בר מההיא מורשא ואיהו לא הוי מקום חשוב הוי ליה חורי רשות היחיד:

אי נמי דרמיא - מחט בחריץ שבסלע שבראשו ולא נפל מלמעלה מי' אלא לתוך י':

מוקף לכרמלית - בכותל זה הקיפו בקעה שהיתה כרמלית ועל ידו נעשית רה"י כגון שהוקף לדירה או לא הקיפו בו אלא בית סאתים:

וזרק - מרה"ר ונח על ראשו מהו:

או דילמא כיון - דכותל זה עשאה לכרמלית זו רה"י:

כמאן דמלי דמיא - והוי אצל ראשו כארעא סמיכתא כל החלל:

לאחרים - כל החלל עשאו רה"י:

לעצמו לא כל שכן - ראש הכותל:

ועקר ממנה חוליא - והניחו ברה"ר מי מיחייב אע"ג דמקמי עקירה לאו רה"י הוה בשעת עקירה מיהא רה"י הוה:

וסילוק מחיצה - בהנחה זו נסתלקה מחיצת הבור שנתמעטה מעשרה מי מהני האי מיעוטא למיפטריה או לא:

בדבילה שמינה - שנדבק בפני הכותל:

ואמאי - מיחייב הא מתני' ד' אמות קתני ואפילו מצומצמות וכי נח בפני הכותל נתמעט הזריקה מד' אמות כדי מקום הדבילה וקתני חייב כיון דמעיקרא ד' אמות הוה:

התם לא מיבטיל ליה - דבילה הלכך לאו מיעוט הוא:

על גבי יתידות - דקות שהיו גבוהות י' ואין רחבות ד' ודף זה רחב ד' עשאו רשות היחיד:

מהו - להתחייב בזריקה זו:

וחפץ על גביו - ואם תימצי לומר הוא אם תימצי לומר כר' יוחנן דהנחת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי לא מיחייב הכא ודאי אדף לא מיחייב מיהו אחפץ מהו לחיובי:

דלא אפשר דלא מידלי - החפץ מעל הדף בשעת הנחת הדף והדר נייח:

כעשיית מחיצה - ברישא והדר הנחת החפץ דמי חייב דבשעת הנחתו כבר נעשה דף רה"י:

היינו הנחתן - ואם נטל מקצתן והוציא הוה עקירה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת ק א (עריכה)


לאו היינו הנחתן - ואם נטלו משם לאו עקירה היא:

שמן על גבי יין - לענין שבת מחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן:

דתנן שמן - של תרומה:

שצף על גבי יין - של תרומה משום הכי נקט טבול יום משום דפוסל ואינו מטמא הלכך לא פסל אלא שמן בלבד דלאו חיבור הוא למיהוי כחד ואילו הוה טמא הוה מטמא ליה לשמן ושמן פסל ליה ליין:

שניהם חיבור - דהוי כחד ונפסל אף היין ולענין שבת נמי לרבנן הוה ליה כאגוז על גבי מים ולרבי יוחנן הוה ליה כמים על גבי מים:

וזרק לתוכה מחצלת - משום סיפא נקט ליה דבעי למימר חלקה במחצלת פטור לאשמעי' דהנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדדי פטור והכא סילוק מחיצה דזיל הכא ליכא ארבעה וזיל הכא ליכא ד' דבצר ליה עובי מקום מחצלת:

כל שכן חוליא - דסילוק מחיצה ודאי הוא דמבטיל לה:

לרבי יוחנן מחצלת פשיטא ליה דלא מבטלה - דאי נמי אמרינן סילוק מחיצה והנחת חפץ כי הדדי פטור הכא חייב דלא מבטל ליה הלכך לאו סילוק מחיצה היא:

וזרק לתוכה - מרה"ר מידי דנייחא כגון אבן או מים:

חייב - ולא אמרינן כיון דמלא הוא לא הוי רה"י דמבטל להו מחיצות:

מלאה פירות - פטור דבטיל מחיצות כאילו מלאוה עפר:

תניא נמי הכי - דמים לא מבטלי מחיצה:

מן הים לאיסרטיא - מכרמלית לרה"ר פטור:

איסרטיא - הוא סרטיא:

ר"ש אומר אם יש - בים במקום שזרק גומא מיוחדת לבדה עמוקה עשרה ורחבה ד' רה"י לעצמה היא ולא הוי כשאר ים אף על גב דים נמי עמוק הוא וממילא שמעינן מדר"ש דמים לא מבטלי מחיצה:

גמ' רבי מאיר ורבנן - דאיפליגו בחוקקים להשלים בפ"ק דיומא (דף יא:) ובעירובין (דף יא:) לר"מ דאמר חוקקין להשלים במקו' שיש כדי לחוק הכא חייב דרואין החור כאלו הוא ארבע:

תל המתלקט - שהוא מדרון והולך ומתלקט מעט מעט עד שמגביה י' מתוך ד"א הרי הוא כאלו זקוף כולו והוי רה"י במקום גובהו ואם זרק מרה"ר ונח על גביו חייב ודוקא נקט מתוך ד' אמות דאי מתוך ה' הרי הוא כשאר רשות הרבים דניחא תשמישתיה להילוך:

ונעשה מדרון לרה"ר - שהיה קרקע המבוי גבוה מקרקע רה"ר והוצרך לשפע אצל פתחו לצד רה"ר או שהיה שוה לרה"ר ונעשה מדרון לתוכה שהיה רה"ר גבוה מקרקע המבוי וכניסת המבוי נמי מן הפתח ולפנים גבוה כקרקע רה"ר ברחב אמה או חצי אמה ואח"כ הוא נעשה מדרון לצד דופן האמצעי:

אותו מבוי אינו צריך לחי - דאותו גובה שבצד הפתח הוה ליה מחיצה אף על פי שהוא משפע והולך:

מתני' זרק חוץ לד"א ונתגלגל כו' חייב - לא שנפל לארץ דא"כ לא צריכא למימר אלא שהרוח גלגלתהו מן האויר לתוך ד' אמות:

גמ' והא לא נח - חוץ לד' ואמאי אזלינן בתרה:

שנח ע"ג משהו - שעמד קצת ואח"כ נתגלגל והוא הדין אם אחזתן הרוח באויר ועכבתו מעט ואחר כך הכניסתו דחשיב נמי הנחה אם בתוך ג' הוא:

ודחפתו הרוח - בעודו באויר:

אחזתו משהו - הרוח עכבתו במקומו מעט:

לרבנן - דפליגי עליה דר"ע בזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע דלית להו קלוטה כמי שהונחה לא תימא בתוך ג' מודו אלא אפילו תוך ג' נמי צריך שינוח ואם עבר רה"ר כולה פטור ונפקא מינה נמי לזורק ד' אמות וכשבא לנוח והגיע לתוך ג' נזכר שגגתו עד שלא נח פטור כדאמרינן במתני' (דף קב.) עד שתהא תחלתו וסופו שגגה ולא אמרינן עד שלא נזכר הוה ליה מונח:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת ק ב (עריכה)


לאו היינו מתניתין - דקתני חוץ לארבע אמות ונתגלגל כו' חייב ואמר ר' יוחנן והא שנח הא לא נח לא מדלא אוקמא רבי יוחנן כגון שבא לתוך שלשה:

מתגלגל קאמרת - דבר שהרוח מגלגלו באויר קאמרת:

כיון דסופו לנוח - ונזכר עד שלא נח נימא כמונח דמי דהא סופו לנוח וכבר בא לתוך ג':

מתני' וכמה הוא רקק מים - כמה עומקו דנימא אכתי רה"ר הוא ולא נעשה כרמלית:

רקק - גרביל"א (חול, חצץ (שנתערבו בהם מים)) :

גמ' הילוך הילוך - דנקט תרי זימני רשות הרבים מהלכת בו חד למימרא דאי אין רגילין להלך בו פטור וכי רגילין להלך בו חייב ואע"ג דהילוך ע"י הדחק הוא וחד לאשמעינן דדוקא הילוך ע"י הדחק שמיה הילוך אבל תשמיש לרבים ע"י הדחק כגון גומא תשעה ברה"ר אע"ג דחזיא לאצנועי ביה כומתא וסודרא לא הוי תשמיש למיהוי ההוא גומא רה"ר כעמוד ט' שהרבים מכתפין עליו דאמרינן בפ"ק דהוי רה"ר:

אלא רקק תרי זימני למה לי - לאשמעינן הילוך על ידי הדחק אחרינא:

דלא הוי ד' אמות - רחב דלא טריחא להו מילתא לעבור בתוכו ונוח לעבור מלהקיף ולילך לראשו שהוא כלה שם:

אבל היכא כו' - הדר תניא זימנא אחריתי לאיתויי הא:

ה"מ - דהוי ר"ה:

היכא דהוי רחבו ד' אמות - דלאו אורחיה למפסעי אלא עברי בגויה:

אגודא דגמלא - על דף שבגשר המוטל לרוחב הגשר כשאר הדפים ומובדל מחבירו:

חייב - ואע"ג דאיכא דמיפסעו פסעי ולא מנחי כרעייהו עלה איכא טובא דעברי עליה:

מתני' מן הים ליבשה - מכרמלית לר"ה:

מן הים לספינה - מכרמלית לרה"י:

מטלטלין מזו לזו - ובגמרא פריך פשיטא:

שמוקפות - סמוכות זו לזו כמו אין מקיפין שתי חביות (ביצה דף לב:):

אין מטלטלין מזו לזו - דמהפסק כרמלית מיפרשי מהדדי ואנן מוקמינן לה בגמרא שהספינות של שני בני אדם וע"י עירוב מטלטל מזו לזו הלכך כי מיפרשי ומפסקה כרמלית בטל עירוב:

גמ' ספינה - המפרש בספינה בים:

מוציא זיז כל שהוא - מדופני הספינה על המים להיכר בעלמא כדמפרש ואזיל:

וממלא - מן הים ומכניס לספינה:

מקום ארבעה - חלל ד' מוקף מחיצות קטנות ומחיצה תלויה מתרת במים:

כרמלית מארעא משחינן - י' של אויר שנתנו חכמים לאיסור כרמלית כדאמרינן בפ"ק (דף ז.) ותופסת עד י' מקרקעית הים משחינן להו ואוירא שהוא למעלה מי' ואפילו הן מים הוי מקום פטור הלכך בהיתירא קא שקיל לכתחלה:

דליהוי ליה היכירא - לכרמלית גמורה:

ארעא סמיכתא היא - וכל המים כרמלית הן:

סמיכתא - עבה:

זימנין דליכא - במים עמוקה עשרה ואי נמי מארעא משחינן כולה כרמלית היא:

גמירי אין ספינה מהלכת כו' - דכל היכא דתניא ספינה ולא תני עריבה גדולה היא:

והא מורשא אית לה גרסי' - ראש הספינה הולך ומגביה מן המים ואפילו היו המים פחותין מי' אין גוששת שם ואם ממלא כנגד אותו מקום מטלטל מכרמלית לרה"י:

גשושי אזלי קמה - בני אדם ממשמשים בכלונסות את עומק המים ואין מניחין לילך הספינה אלא במקום עמוק שמא תמהר לילך ותשכון לארץ במקום מושבה:

עושה לה מקום ד' - אלמא כל המים כרמלית הן:

שופכין דידיה - מים רעים כגון רחיצת כוסות וקערות:

מאיסי ליה - המים שימלא שוב דרך אותו מקום:

דשדי להו - בכ"מ שירצה על דופני הספינה והן יורדין לים. והא איכא כחו. נהי דלא זריק להדיא לים מיהו מכחו הן באין לים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת קא א (עריכה)


עמוקה - הספינה:

עשרה - לתוכה דהוה רשות היחיד:

ואין גבוה - שפתה י' מן המים כגון שמשוקעת במים מכובד משאה:

מטלטלים מתוכה לים - דרך דופנותיה כגון שופכין כדמפרש ואזיל דכחו בכרמלית לא גזרו:

אבל לא מן הים לתוכה - דאין תשמיש מן הים לתוכה דרך דפנות שאם ימלא וישליך על הדפנות ירדו לקרקעית הספינה ולהכי נקט עמוקה י' דאי אינה עמוקה י' היא גופה כרמלית ומטלטל להדיא אף מן הים לתוכה ואין גבוהה נמי י' דוקא נקט דאי גבוהה י' מותר לטלטל מן הים לתוכה דמכרמלית לרה"י דרך מקום פטור קא מטלטל דצריך להגביה את ידו למעלה מי' ואע"ג דברשות דאורייתא מרה"ר לרה"י מיחייב בכה"ג (לעיל דף ח.) כרמלית מיהא דרבנן היא ולא גזור:

אלא לאו אחודה - שופך שופכים על חודה והן יורדין דרך דפנותיה לים:

ביצאתא - ספינות קטנות וקצרות מלמטה עד כחודו של סכין שקורין קוייט"י (קויי"ט: סירונת (סירה קטנה)) :

אין מטלטלין בתוכן - דלאו רה"י נינהו שאין ברחבן ארבע מלמטה לפיכך אין מחיצותיהן מחיצות:

ולא אמרן אלא - בשקצה שלהן גבוה שלש שאין רחב ד' למטה בעוד שלא הגביה ג' מקרקעיתו ואפי' יש ברחבו י' גובה לא משתרי דכיון דתחתונות לאו מחיצה נינהו הוה ליה תלויה:

אבל יש בפחות מג' גובה רוחב ד' - שעד שלא הגביהו ג' הרחיבו ד' הרי הן כמי שקרקעיתן עולה עד כאן ומחיצותיהן מחיצות:

אורבני - ערבה דקה:

ואי מלינהו - עד מקום רחבן הרי הן כשרות לטלטל אם יש משפת רוחבן ולמעלה י':

ולימא גוד אחית - מכנגד מדת רחבן העליון ולמטה כאילו הן יורדות עד הקרקע מבחוץ:

טרסקל - אין עמוק י' ואנו מודדים לו גובה י' שמדת הקנה עולה לו בגובהו והקנה אין רחב ארבעה אלא שאנו אומרים במחיצות הטרסקל גוד אחית ונמצאו מקיפות את הקנה והוו להו היקף המחיצות מן הקרקע ולמעלה לשוייה ראשו רה"י ואם זרק מרה"ר ונח על גביו חייב:

ומטו בה - יש שמטין בדבר להכריע ולומר שר' חייא אמר:

וחכמים פוטרין - אלמא לא אמרי' גוד אחית להתיר מחיצה תלויה:

ואת לא תיסברא - דאמרי' כה"ג:

ואין בעיקרו - רחב ד':

ויש בקצר שלו ג' - אותו קצר של עיקרו שאינו רחב ד' יש בו גובה ג' והיינו רבותא דליכא למימר לבוד ממקום שכלה רחבו לקרקע אפ"ה הוי רה"י:

דאמרי' גוד אחית מחיצה - סביב מחיצותיה מכנגד רחבה ולמטה כאילו הוא כולו שוה:

ה"נ - בביציתא דמישן נמי נימא גוד אחית:

מידי איריא התם כו' - כולה אביי אמר לה לרב יוסף דהא דמייתי ראיה וחכמים פוטרים כלום ראי' היא לכאן הא דטרסקל דקפטרי רבנן:

משום דהויא מחיצה שהגדיים בוקעין בה - מלמטה בארץ תחת מחיצות הטרסקל שהם פשוטות להלן מן הקנה לכל צד ובקיעת גדיים מעכבת מלמימר גוד אחית שהרי עוברין תחתיה אבל בספינה ליכא בקיעת גדיים שאין לך עובר תחתיהן וכן בעמוד אין דרך להתחכך בו ולעבור תחת שיפועו שאינו אלא מעט:

בקיעת דגים לא שמה בקיעה - לפי שאינן נראין:

בחורבה - שדרך להיות בה מחיצות שנפלו תחתיהן וקיימות מלמעלה ותלויות:

מהו שתתיר - לטלטל בחורבה שלא תהא כפרוצה לרה"ר:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת קא ב (עריכה)


אלא במים - כגון גזוזטרא שהיא למעלה מן הים דתנן בעירובין (דף פז:) דעושה מחיצה תלויה סביב וממלא וכן בור שבין שתי חצרות וחלקו במחיצה תלויה מלמעלה ממלא זה מכאן וזה מכאן ואף על פי שלא עירבו (שם דף פו.):

הא איכא בקיעת דגים - גבי גזוזטרא כך נראה שיטה זו בעיני ועל מה שפירשו רבותי תמהתי [שהם פירשו] דהאי מידי איריא התם משום דהוה ליה מחיצה שהגדיים בוקעים בה רב יוסף קא מהדר ליה לאביי הכי מידי איריא הך דעמוד לדהכא התם משום דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בה וצריכה לגוד אחית הלכך אמרינן בה גוד אחית אבל גבי ספינה דליכא בקיעת גדיים לא אמרינן גוד אחית ותמהתי אם אמרו רבותי כן דאי אפשר לאומרו דהא בפ"ק דעירובין בתרי דוכתי (דף יד: ודף טז.) אמרינן בקיעת גדיים לעכובי גוד אחית דלא לימריה במחיצה תלויה והכא היכי אמרינן דמהני גבי גוד אחית ועוד מאי דוחקיה דרב יוסף לשנויי הכי נימא ליה הא מני רבי יוסי ברבי יהודה היא ואביי גופיה מאי מותיב ליה ואת לא תסברא הא ודאי רבי יוסי ברבי יהודה היא דהא חזינן דחכמים פוטרים גבי טרסקל אלא ע"כ האי מידי איריא מסקנא דמילתיה דאביי היא ולמימר דרבנן קאמרי לה דלא דמיא לטרסקל אלא לספינה:

פשיטא - דמטלטלין:

לא נצרכא - מטלטלין דמתני' אלא לטלטל מזו לזו דרך ביצית קטנה שבין שתי הגדולות ואע"פ שאינה קשורה ניתרת ע"י קשירת שתים החיצונות ולא חיישינן דילמא מישתקלא מבינייהו וקא מטלטל דרך אויר כרמלית:

ביצית - היינו ביציאתא דלעיל:

משה - כלומר רבינו בדורו כמשה בדורו:

שפיר קאמרת - בתמיה:

מזו לזו תנן - משמע שאין אחרת מפסקת ליכנס בה המטלטל הזה:

לערב - הא אשמועינן במתניתין דאפילו שתי הספינות לשני בני אדם שצריכין לערב מערבין ומטלטלין:

נפסקו - בטל העירוב מפני שנפרדות:

שוגגין - שגגת שבת או שגגת מלאכות:

מוטעין - מתעסקין בדבר אחר לקושרו ונקשר זה:

מחצלות הפרוסות - ועשו מחיצות הרבה ושבתו יחידים בהן זה בזו וזה בזו:

לא שנו - דשמה מחיצה:

אלא לזרוק - לחייב הזורק מתוכה לרה"ר או להפך:

אבל לטלטל - להיות מותר לטלטל בתוכה אסור מדבריהם:

אמזיד איתמר - ומשום קנסא ודקתני מתני' חזרו להיתירן הראשון אשוגגין ואנוסין ואמוטעין קאי וכי קתני מזידין אשמה מחיצה קאי ולזרוק כרב נחמן:

בחוט הסרבל - שקושרין בו את בית הצואר שקורין מונטי"ל (מנטי"ל: גלימה) :

להעמידן - שלא יתפרדו:

לאפוקי מדנפשיה - ממילתא דאמר בעלמא דבעינן שלשלאות של ברזל ואשמועינן הכא דלא בעינן כי התם:

קשרה - לספינה:

בדבר המעמידה מביא לה טומאה - אם היה ראשו אחד קשור באהל המת מביא טומאה לכלים שבספינה ולספינה עצמה כגון ספינת הירדן שמקבלת טומאה כדאמרינן (לעיל דף פג:):

ואמר שמואל והוא שקשרה בשלשלת של ברזל - האי קשרה בדבר המעמידה שלשלת של ברזל הוא כדמפרש טעמא ואזיל כלומר קשרה בדבר שרגילין להעמידה בו דהיינו שלשלת מביא טומאה שמטמאה את הספינה להיות אב הטומאה:

בדבר שאינו מעמידה - כלומר שאינו רגיל להעמיד בה כגון מידי דלאו מתכות אין מביא לה טומאה דאילו ספינה לא מיטמאה מחמת אותו כלי להיות אב הטומאה אלא ראשון לטומאה ואינה מטמאה כלים שבתוכה ואשמעינן שמואל הכא דהאי קשורות דמתניתין אף על גב דדבר המעמידה בעינן כל שהוא מעמידה לענין שבת כשר ולא דמי למעמידה דהתם:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת קב א (עריכה)


מתני' הזורק - בשוגג:

ונזכר - שהוא שבת:

מאחר שיצתה - האבן מידו וקודם שתנוח:

קלטה אחר - קס"ד לאחר שנזכר זה קלטה אחר הוו להו שנים שעשאוה וכגון שנעקר ממקומו וקבל או שקלטה כלב בפיו דלא הויא הנחה דבעינן מקום ד' פטור:

גמ' ופרכינן הא נחה - לסוף ד' ברה"ר חייב ואע"ג דנזכר בין עקירה להנחה והא קתני סיפא זה הכלל כו':

סיפא - דקתני עד שתהא תחלתן וסופן שגגה:

אתאן ללכתא ומיתנא - לכתא עץ קטן שכפול ראשו וצריך לחמורים נושאים דרדורים של יין שתוחבין אותו בשני עקלים שהדרדורים תלויין בהן משני צידי החמור ומחברים בו הדרדורים שיחזיק זה את זה:

ומתנא - חבל כלומר לא מיתוקמא סיפא אלא בזורק לכתא הקשור בחבל קטן כדרכו ואוחז החבל בידו וכשנזכר היה בידו לאחוז החבל ולעכב זריקת הלכתא שלא תנוח הלכך תחילתו שוגג וסופו מזיד ופטור אבל זרק צרור וחפץ שכשנזכר אין בידו לעכבו כוליה שוגג הוא ונזכר דקתני ברישא אשמעינן רבותא דאף על גב דנזכר לא מיפטר מחטאת אא"כ קלטה אחר או כלב: ופרכינן:

לכתא ומתנא אוגדו בידו - ואפילו כוליה מילתא שוגג לא מיחייב דאין כאן זריקה:

כגון שנתכוין לעשות חבורה - בתחלתו בשגגת שבת ונזכר עד שלא נעשית החבורה ולעולם בלכתא ומיתנא וכגון שנתכוין לעשות חבורה כו' דהאי משום זכירה הוא דמיפטר שהיה בידו להחזיר נמצא סופו זדון הא לא נזכר חייב ואע"ג דאגדו בידו דחיוביה לאו משום זריקה הוא אלא משום חבורה:

הא בהדיא קתני לה - במתניתין וזה הכלל ע"כ למילתא אחריתי אתא:

אלא אמר רבא - זה הכלל למעביר ארבע אמות ברה"ר ונזכר קודם שהעבירו ד' אמות אתא שהיה בידו לעמוד במקום שנזכר אבל זורק לא מיפטר בזכירה:

והא כי קתני זה הכלל אזריקה תני לה - דאיירי לעיל מיניה בזורק לעשות חבורה ואי סתם זורק לא מיפטר בזכירה היכי מתני גבי זה הכלל:

אלא אמר רבא - רישא מילי מילי קתני לה ותרתי קתני הזורק ונזכר אי נמי לא נזכר וקלטה אחר כו' והדר תני כללא לאתויי מעביר:

חסורי מחסרא וכו' - ולעולם חדא קתני:

שחזר ושכח - קודם שתנוח דהוה ליה תחילתו וסופו שגגה ואשמעינן נזכר דתנא בה לרבותא דאע"ג דהואי ידיעה בינתיים מיחייב דאין ידיעה לחצי שיעור דהיינו כאין בידו להחזיר: ה"ג שכל חייבי חטאות כו': איתמר ב' אמות בשוגג ב' אמות במזיד ב' אמות בשוגג רבה אמר פטור רבא אמר חייב. שתי אמות במזיד שנזכר לאחר שתי אמות ראשונות וחזר ושכח בב' האחרונות:

דר"ג - לקמן בפרק הבונה:

התם דכי גמר שיעורא בשוגג גמר - הכותב ב' אותיות בב' העלמות דמחייב בה ר"ג באות השניה נגמר השיעור ואף הוא בשוגג אבל הכא בשתי אמצעיות שהן במזיד נגמר השיעור כדמפרש ואזיל לה במעביר ושתי אמצעיות מזיד:

שוגג הוא - שהרי אין בידו לעכבה וכיון שחזר ושכח חייב דלא נגמרה מלאכה עד שעת הנחה שהיא לסוף ובשוגג:

אלא במעביר - וכיון דבידו לעמוד בסוף ב' אמות האמצעיות אשתכח דגמר שיעורא במזיד:

התם הוא דבידו - שלא לחזור ולכתוב השניה הלכך כי חזר ושכח הויא לה שגגה אחריתי ולא גמרה לקמייתא:

אבל הכא אין בידו - להחזיר כשנזכר כדמפרש ואזיל בזורק הלכך כולה חדא שגגה היא ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

בפי הכבשן - ונשרפה בשלהבת:

הכא דקא מיכוין - מחשבתו משויא ליה מקום דהא אחשביה:

אכילה אחת - זית אחד:

ד' חטאות - משום חלב משום נותר משום אכילת יוה"כ משום טומאת הגוף ואכל קדש:

ואשם מעילות - דאפילו הוא כהן גבי אימורים זר הוא:

אף אם היתה שבת כו' - ומשום יוה"כ לא מיחייב בהוצאה דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה"כ:

אינו מן השם - אין חטאת זו משום אכילה אלא משום הוצאה:

ואמאי - מיחייב משום הוצאה לדברי הכל הא אין דרך להוציא בפה:

מחשבתו - שצריך לאוכלה בהליכתו ואחשבה להוצאה זו בפיו: