רש"י על הש"ס/שבת/פרק ט

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי





דלא מקנחיתו בחספא - שאוכל לעשות לכם כשפים:

ולא קטיל לכו כינא אמנייכו - ואין אתם הורגין כינה בבגדיכם:

ולא אכיל לכו ירקא מכישא דאסר גינאה - אין אתם מוציאין שום וכרישא ובצל מאגודה שאוגדין הגננים ואוכלים אלא אתם מתירין האגודה תחילה ש"מ כל הני קשה לכשפים: מותיב לי במילי דעלמא מושיבני לפניו בדברי חנם שאינו תורה:

לא ליתיב בהדיא - במהרה ובחוזק לפי שנפתח הנקב בחזקה וניתקין שיני הכרכשא ויוצאת: ולא ליטרח טפי פדיימבר"א (פרימבר"א: ללחוץ, להתאמץ) בלע"ז:

מקנח בצרור - בשבת אע"פ דלאו בר טלטול הוא בעלמא:

ואינו מקנח בחרס - משום סכנה:

מקנח בחרס - שיש תורת כלי עליה: באוגני כלים שהם חלקים ואינן מקרעין את הבשר:

ואינו מקנח בעשבים - שהעשבים לחים וחותכין את הבשר ורבותינו מפרשים משום תלישה ואיני יודע מהו דאי בעשבים מחוברין מי איכא מאן דשרי וכמדומה אני דמוקמי לה במחוברין ומקנח בהן בחיבורן:

ואינו מקנח בצרור - דלאו בר טלטול הוא הלכך מקנח בעשבים כשהן במחובר ולא יזיזם ומשום שימוש במחובר לא מיתסר כדאמרי' בעירובין בפרק ג' (דף לד:) דלא אסרו אלא באילן ובקנים עוזרדין לפי שהן קשין: שיניו נושרות: שיני הפה מכרכשא:

לחין - אין אור שולט בו:

רוח רעה - ריח הפה שהזבל מרקב במעיים ויוצא ריח דרך פיו:

רוח זוהמא - כל גופו מסריח בזיעה מסרחת שהריח נבלע בבשרו ובאבריו והוה בו לזיעה מזוהמת:

ואינו יכול לפנות - שאין הנקב נפתח:

יסתלק לצדדין - כשבדק עצמו בזוית זו יסתלק לזוית אחרת ויבדוק:

טייעא - ישמעאל:

הנכנס לסעודת - קבע. וגנאי הוא לו אם יצטרך לעמוד מן הסעודה ולפנות:

י' פעמים - ימתין בין פעם לפעם ויבדוק עצמו:

ואמרי לה ד' פעמים של י' י' - דהכי עדיף טפי שהילוך מרובה מוריד הזבל לנקביו:

מתני' בין פצים לחברו - כשמסדרין פצימין ועמודים וקורות ועושין סואר של קורות על הארץ ויש חלל בין זה לזה סומכן מתחתיו שלא יתעקם:

זכר לדבר - דחרס חשיב בחתיית אור:

לחשוף - לדלות וחבירו חשפי שובל (ישעיהו מז) חשפי מים שעל הנתיבה שתצטרכי לעבור הגשמים ושריעת נהרות:

מגבא - גומא שמים נקבצין בתוכה: גמ' מסתברא שיעורא דרבי יוסי נפיש ומקרא שיעורא דר' מאיר נפיש. אתקפתא היא כלומר לפי דבריהם נראה שרבי מאיר מחמיר דאמר לחתות בו אור ולא פי' שיעורא וחרס פורתא חזי לחדא גחלת ואילו לקבל רביעית מים נפיש שיעורא וכי מעיינת בקרא לחשוף מים זוטר דאי ס"ד לחשוף מים נפיש לייט לה שלא יותר בה אפילו כלי קטן והדר אמר כלי גדול וכי דרך המקללים כן:

אמר אביי מתני' - דקאמר רבי מאיר לחתות אור מיקידה גדולה קאמר שאפילו גחלת קטנה אינו ראוי לחתות בה אלא בחרס גדול מפני שהוא נכוה:

שפיר קאמר ר' יוסי - דמדלייט לה בה ש"מ דחזי:

אפילו מידי דלא חשיב - כגון לחשוף מים לא לישתכח בה ולעולם לא חשיב שיעורא אלא לחתות אור:

פרק תשיעי - אמר רבי עקיבא


מתני' אמר רבי עקיבא מניין לעבודה זרה כו' - משום דבעי למיתני בהדייהו מניין שמרחיצין את המילה כייל להו להנך דדמיין לה:

במשא - אדם הנושאה:

תזרם כמו דוה וגו' - בעבודה זרה משתעי:

גמ' כותלו סמוך לעבודה זרה - שהיה אותו כותל מחיצה אף לבית עבודה זרה: אסור לבנותו דקמהני לעבודה זרה:



היה שלו ושל ע"ז - שהיה חצי מקום הכותל של ע"ז:

נדון מחצה על מחצה - המחצה שלו נחשבת בארבע אמות של כניסה לפי שחייבוהו חכמים להרחיקו משלו ארבע אמות וליכנס כולו בתוך שלו:

שקץ תשקצנו - לשון שקץ כשרץ שאינו מטמא במשא:

נדה מטמאה במשא - אדם הנושאה דאיתקש לזב והדוה בנדתה והזב את זובו וגו' (ויקרא טו) וזב מטמא במשא דכתיב (שם) וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותם וגו' אף הזב במשמע אותם:

באבן מסמא - אבן ששמוה על גבי יתידות וכלים תחתיה כדכתיב (דניאל ו) והיתית אבן חדא ושמת על פום גובא ונדה או זב יושבין עליה אע"פ שלא הכבידו על הכלים טמאים הכלים דכתיב כל אשר יהיה תחתיו: למשמשין שאין הכלים המשמשין מטמאים לא במשא ולא באבן מסמא:

למשא - אבל לא לאבן מסמא דלהכי אהני היקשא דשרץ:

ולוקשה לנבלה - דאית בה משא ולית בה אבן מסמא והכי עדיף דתו לא צריך לאקושה לשרץ למעוטי מאבן מסמא:

אינה לאברים - אם נחתך אבר ממנה מטמא במשא ובאהל משום תורת אבר מן החי אבל לא משום תורת אבר מן הנדה ונפקא מינה דלא מטמא באבן מסמא:

אף ע"ז אינה לאברים - כגון ע"ז של חוליות אבר אבר ממנה אינו מטמא כלל משום ע"ז:

דבעי רב חמא - לקמן (דף פג:):

אליבא דרבי עקיבא בעי לה - דאקשה לנדה (למשא) מי אמרינן להא נמי איתקש או דילמא לחומרא מקשינן לקולא לא מקשינן:

דלא מטמאה - דהא איתקש לשרץ ובשרץ כתיב מגע ולא כתיב משא:

למשמשיה - תירוצא היא:



ור' עקיבא למאי הלכתא איתקש לנדה למשא - לחודה לוקשה לנבלה:

כרבה מתני לה - דאמר לעיל דר"ע לאבן מסמא נמי אקשה לנדה ולא מצי לאקושה לנבלה:

ובעי לה אליבא דר' עקיבא - מי מקיש נמי לענין נדה דאינה לאברים או לא:

ניחא - דקתני לרבנן כשרץ אלמא לא מטמיא במשא:

ממתני' - דמסכת ע"ז אבניו ועציו כו':

ה"ג נכרי ונכרית וע"ז ומשמשיה כו' - ול"ג מגע נכרי ונכרית שגזרו חכמים עליהן טומאת זבין:

הן ולא היסטן - קס"ד היסטן משמע שהוסטו דהיינו משא ולא כשאר היסיטות שבהש"ס דמשמעו שהטמא הסיט האחרים:

בשלמא לר"א ניחא - דקתני ולא היסטן דמשמע דלא מטמא במשא ולקמן פריך מאי הן אי הן טמאין קאמר פשיטא השתא היסטן טמא הם מיבעיא הכי איבעי ליה למתני מגען ולא היסטן:

לכל דבריהם - אלמא מטמאו במשא דאי לא מטמאו אלא במגע מאי כזבין לימא כטמאי מתים:

אלא - הא משבשתא היא ובעי לתרוצי ורבה מתרץ לטעמיה ורבי אלעזר לטעמיה: ואבן מסמא שלהן גרסי' גבי נכרי ונכרית בין בתרצתא דרבה בין בדר' אלעזר והכי אמרינן בפרק בתרא דמסכת נדה (דף סט:) נכרי ונכרית מטמאין באבן מסמא:

ר' אלעזר מתרץ לטעמיה כו' ע"ז היא ולא היסטה - ולא משאה שאינה מטמאה במשא:

מתקיף לה רב אשי מאי הן - אי רבה ורבי אלעזר היסט דברייתא לשון משא משמע להו שהסיטו אחרים דהיינו משא מאי הן והיסטן הן ולא היסטן דקתני בין לר' עקיבא בין לרבנן אי למימרא דהן עצמן טמאים פשיטא דאי טהורים הם היסט מנא להו הכי איבעיא לאיפלוגי ע"ז אין היסטה טמא ר' עקיבא אומר היסטה טמא:

אלא אמר רב אשי הכי קאמר נכרי ונכרית בין הן שהסיטו אחרים - והיינו היסטן דקתני בה ככל היסט שבמשנה:

בין אחרים שהסיטו אותן - דהיינו משא וזהו הן דקתני בברייתא והכי משמע הן והיסטן דלישנא דברייתא משא שהזכירו חכמים נכרי ונכרית בין הן שהוסטו על ידי אדם בין היסטן כלומר מה שהסיטו הן טמאין דתורת זבין עליהם דזב שהוסט ע"י אדם או הסיט את האדם ואת כל דבר טמאוהו דתנן (זביץ פ"ה משנה ב) כל הנישא על גבי זב טמא והיינו היסט וילפינן לה במסכת נדה (ד' לג.) מוכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו ומוקמי' לקרא התם ע"כ דה"ק וכל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו דהיינו נישא על גבי הזב:

ע"ז שהסיטה את אחרים טהורים - דאיתקש לשרץ להכי שלא תטמא לא בהיסט ולא באבן מסמא ואליבא דרבה קמתרץ לה רב אשי:

אחרים שהסיטוה טמאים - דהיינו משא ומודו רבנן דמטמאה במשא דאיתקש לנדה:

רבי עקיבא אומר - ע"ז נמי כנכרי ונכרית בין שהסיטה בין שהוסטה וה"ה לאבן מסמא דאיתקש לנדה והכי תני רב אשי לברייתא אליבא דרבה נכרי ונכרית הן המשא שלהן והיסטן ע"ז היא המשא שלה ולא היסטה משמשיה לא הן ולא היסטן ר' עקיבא אומר נכרי ונכרית ע"ז הן והיסטן משמשיה לא הן ולא היסטן וממילא לר' אלעזר מתרץ לה רב אשי הכי נכרי ונכרית הן והיסטן ע"ז ומשמשיה לא הן ולא היסטן ר' עקיבא אומר נכרי ונכרית הן והיסטן ע"ז היא ולא היסטה דבמשא מטמיא ולא באבן מסמא דהוא דומיא דהיסט משמעין לא הן ולא היסטן כך נראה לי סוגיא זו ולא פירשו רבותינו כן והם פירשו מאי הן דאתקפתא דרב אשי אדרבי עקיבא קאי ולא קשיא ליה אלא דתני לה בלשון רבים והכי קשיא ליה כיון דר"ע אע"ז לחודה אמאי תנא הן והיסטן היא והיסטה איבעיא ליה למיתני ולא נהירא לי דקשיא לי טובא בגוה חדא דלא אתקפתא היא דכיון דאמרן דמתני' מחסרתא היא ואוסופי מוספינן עלה שפיר מיתני בה ל"ע בין לרבה דקאמר ר"ע אכולהו קאי וקאמר הן והיסטן לר' אלעזר נמי קאי אכולהו דהכי קאמר ר' עקיבא ע"ז לענין היסט דהיינו משא כנכרי ונכרית וכולן הן והיסטן והכי קתני רבי עקיבא אומר נכרי ונכרית ע"ז הן והיסטן ועוד מ"ש דלא מיפלגי בין הסיטו להוסטו אלא בתרצתא דרב אשי ומאי דוחקיה לפלוגי בהו אי לאו דהן דברייתא משמע ליה שהוסטו והיסטן משמע ליה שהסיטו ועוד דסוף סוף בתירוצא דרב אשי לא מיתרצה אתקפתיה דאי הן משום מגע משמשיה קאמר הן ולא היסטן הוא ואילו רבי עקיבא הן והיסטן קאמר ואי אנכרי ונכרית הכא נמי ה"מ לתרוצי כלישנא קמא ומאי אתקפתיה:

היכי משכחת לה - שהחפץ יסיט אדם או חפץ אחר:

כרע הזב טמאין - שהרי הסיטן זב והיסטו של זב כי האי גוונא כתיב בין בכלים בין באדם בין באוכלין ומשקין בכלים כתיב וכלי חרש אשר יגע בו הזב ותניא בת"כ יכול יטמאנו מאחוריו נאמר כאן בו ונאמר להלן אשר תבושל בו מה להלן מאוירו אף כאן מאוירו א"כ למה נאמר אשר יגע בו פשיטא מי גרע משאר טומאות שמטמאין כלי חרס מאוירן כיון דכתיב גבי שרצים ל"ל למכתבי' הכא אלא להביא מגעו שהוא ככולו ואפי' מאחוריו ואיזה וזה היסטו וגבי אדם נמי וכל אשר יגע בו הזב ואי משום מגע הא כתיב נוגע בבשר הזב אלא להביא מגעו שהוא ככולו ואפי' מאחוריו ואיזה זה היסטו וגבי אוכלין ומשקין תנא וכל כלי עץ ישטף במים אמר ר' שמעון ומה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא הזב כלי שטף במגע והלא כבר נאמר הנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו אם הנוגע בו יכבס בגדיו שהן כלי שטף במגע הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע אלא למה נאמר וכל כלי עץ וגו' להביא אוכלין ומשקין וכלים הנישאין ע"ג הזב דבסיפיה דקרא דאשר יגע בו הזב כתיב דאוקמינן דמשתעי בהיסט והיינו דתנן כל הנישא על גבי הזב טמא:



כרעו הן - ונשאו הן את הזב:

טהורין - דתנן כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב האדם אבל כל שאר כלים ואוכלים אין מיטמאין מחמת משכב ומושב כדתניא (לעיל דף נט.) מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים עמוד ונעשה מלאכתנו ולמהוי אפילו ראשון לטומאה מחמת משא הזב נמי לא דכי כתיב משא הזב באדם כתיב והנושא אותם וגו' והא דאמר לעיל נכרי ונכרית וע"ז שהסיטום אחרים טמאים באדם קאמרינן:

כל הטמאו' המסיטות - אחרים כגון בכף מאזנים או אדם טמא מת שהסיט את חברו טהורין:

שלא מצינו לו - בשאר טומאות שבתורה אלא בזב:

וכל דדמי ליה - דאתי מריבויא דזב וע"ז מנדה גמרי דהיינו זב:

ישנה לאברים - כגון של חוליות ישנה לטומאתה אבר אבר או לא:

דהדיוט יכול להחזירה - שאין צריך אומן לכך:

פחותה מכזית - והיא שלמה:

לענין איסור - ליאסר בהנאה:

ומחבקה ומנשקה - וזהו לשון ברית אהבה וחבה אלמא אדוקים בה וע"ז היא:

הא איתקש למת - כדלקמן אל קבר בני העם:

ורבנן למאי הלכתא כו' - אתקפתא היא לרבנן דאמרי אינה מטמאה במשא למאי הלכתא אמרו אליבייהו דאיתקש לנדה דאינה לאברים ולשרץ דלא מטמינן במשא למת דאינה מטמאה בכעדשה כולהו לקולא:

אימא - כולהו לחומרא:

דרבנן - דכל הנך היקשות דברי קבלה נינהו ואסמכתא בעלמא ושקץ תשקצנו לאו לשון שרץ ממש הוא אלא עיקר קרא לכנות לה שם לגנאי אתא:

מתני' שהיא טהורה - שאינה מקבלת טומאה:

בלב ים - הרי היא כים:

גמ' פשיטא אניה בלב ים היא - לאו פירכא היא אלא פירוש למתני':

נלמדנה משק - שהרי כלי עץ היא והוקשה לשק לענין טומאה:

אף כו' - וזו אינה מיטלטל' מלאה דגדולה היא:

ספינה של חרס - דלא איתקש לשק:

אי נמי ספינת הירדן - איכא בינייהו שהיא קטנה ומיטלטלת מלאה וריקנית לפי שהנהר קטן:

הא נמי בלב ים - דים לאו דוקא וכל הנהרות נמי טהורין הן:

נשנית משנה זו - של מסכת כלים דתני בה ספינת הירדן טמאה ולא נתגלה הטעם למה:



ולחנניא - דאמר ספינה המיטלטלת מלאה טמאה אפילו אינה מיטלטלת אלא על ידי שוורים מרוב גודלה הוי טילטול וטמאה:

כקתידרא - קצרה ומוקפת משלש צדדין:

טמאה מדרס - שלישיבה מיוחדת היא:

כמטה - שהיא ארוכה ומתחתיה מקבלת כמטה של עור שאין בה שום נקב:

טמאה טומאת מת - כלומר מקבלת שאר טומאות כולן חוץ מטומאת מדרס דכלי הוה לקבל טומאה ולישיבה אינה מיוחדת שטוענין בה פרגמטיא ואומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו והא דנקט טמא מת משום דאב הטומאה הוא והכי קאמר אב הטומאה הוא על ידי מת ולא על ידי זב:

ושל אבנים - העשויה להוליך בה אבנים:

טהורה מכלום - אינה מקבלת שום טומאה לפי שפרוצה מתחתיה נקבים גדולים ולא כלי הוא דכל הכלים שיעורן כרמונים:

ואמר רבי יוחנן כו' - אלמא אף על גב דשל עץ איתקש לשק דבעינן מיטלטל מלא וריקן וזו אינה מיטלטלת אלא על ידי שוורים קאמר טמאה טמא מת:

תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס - לפי שמשמשת שכיבה עם מלאכתה שמשתמשין בה דרך פתחה ואין צריך לומר לשוכב עליה עמוד ונעשה מלאכתנו:

מלמעלה - פתחה כאותן שלנו:

טמאה טמא מת - כלומר נעשה אב הטומאה על ידי מת כשאר כל הכלים הראויין לקבל טומאה שאם האהיל אהל המת עליהן נעשין אב הטומאה ולענין שאר טומאות הויין ראשון לטומאה ככל הכלים ולא שמעינן ממתניתין אלא דכלי הוא לטומאה ומדרס לא הויא דאינה מיוחדת לשכיבה דצריך לומר לו עמוד יש מקשין הבל על משנה זו הא דאמר רבי יוחנן בפרק במה אשה (לעיל דף נט.) אף אומר בטומאת מת עמוד ונעשה מלאכתנו והבל הוא בפיהם דכי איתמר ההיא לענין כלי שנשבר ועודנו ראוי למלאכה ולא מעין מלאכה ראשונה וקאמר רבי יוחנן דטהור מטומאתו ראשונה ואומר בו עמוד ונעשה מלאכתנו הראשונה והרי הוא אינו ראוי אבל לומר שתהא מיוחדת למת ולא למלאכה אחרת לא תהא זאת בישראל דהא כתיב (במדבר יט) כל אשר באהל יטמא וכל כלי פתוח וגו' וכל טמא מת שבתלמוד הנזכר אצל מדרס הוא הדין לטמא שרץ או לטומאת נבלה ולא הוזכר מת אלא משום דעל ידי מת נעשה אב הטומאה [כמו] על ידי מדרס שלא בא ללמדנו אלא לומר שהוא כלי מקבל כל טומאה חוץ מטומאת מדרס אם ישב עליו זב אינו נעשה אב הטומאה:

הבאה במדה - תיבה גדולה שאינה מיטלטלת ויש לה חלון מלמעלה להשתמש בתוכה:

טהורה מכלום - למדרס לא חזיא הואיל וחלולה מלמעלה אינה משמשת שכיבה עם מלאכתה ולשאר טומאות לא חזיא דאינה מטלטלת מליאה ולא איתפרש מה לשון באה במדה ולי נראה על שם אנשי מדות כלומר שצריכה למוד ארכה ורחבה:

מדרס כלי חרס טהור - שאם ישב עליו הזב ולא נגע באוירו טהור ואינו מטמא משום מדרס ולקמיה יליף לה מקרא:

מאי קאמר - מה ענין ספינה אצל מדרס ספינה טהורה אף מטומאת מגע ולמדרס לא חזיא:

ומגעו טמא - אם נגע הזב בתוכו:

וספינה של חרס טמאה - במגעה:

כחנניא - דיליף טעמא משק וחרס לא איתקש לשק:

כתנא דידן - דיליף מבלב ים והא נמי בלב ים היא:

מאי אף ספינה - על כרחיך טהורה ממגע קאמר ומאי אף הא לא טיהר תנא קמא כלי ממגע דנימא אף זו כיוצא בו:

וספינת הירדן טהורה כתנא דידן - דיליף מבלב ים לא שנא גדולה לא שנא קטנה והוא הדין נמי דמצי לתרוצי וספינה של חרס טהורה בתר דמפכינן דתנא קמא לרבי יוסי אלא משום דשכיחא טפי של עץ משל חרס:

משכבו - הוא והמשכב הוזכר כאן:

כלי חרס אין לו טהרה במקוה - דכתיב ישבר אין לו טהרה אלא שבירתו:

מפץ - של קנים:

במת מניין - שהוא טמא לפי שמצינו שפשוטי כלי עץ טהורין מטומאת מגע שרץ מניין שכלי הראוי למשכב ומושב מקבל טומאת מגע במת:



ודין הוא ומה פכין קטנים - של חרס שטהורין בזב שאינן מטמאין על ידו בשום טומאה דלמדרס לא חזו דאין עשויין לישיבה ועוד שהן של חרס ובמגע לא לטמאו דאין מטמאות אלא מאוירן ואין יכול להכניס אצבעו לתוכן מפני שפיהן צר ובהיסט לא דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא בהיסט ובהעור והרוטב (חולין קכד:) אמר נמי הכי לגבי טומאת משא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא אע"פ שאפשר ליגע בחוט השערה ותניא בת"כ דשיער הזב מטמא הנ"מ כלי הראוי לנגיעת בשרו ולהכי אפקיה רחמנא בלשון נגיעת בשר כדכתיב (ויקרא טו) והנוגע בבשר הזב:

טמאין במת - באהל המת דכתיב (במדבר יט) וכל כלי פתוח:

מפץ שטמא בזב - דהא חזי למשכב וכתיב וכל המשכב וגו' ומהכא נפקא לן בעלמא (נדה דף מט:) דכל המטמא במדרס מטמא טומאת מת ואפילו פשוטי כלי עץ:

ואמאי - טמא בזב טומאת מדרס:

והא לית טהרה במקוה - דכי כתיב טבילה בפרשת שרצים ובפרשת מדין כתיבא והנך כלים דכתיבי התם ילפינן להו טבילה אבל פשוטי כלי עץ שלא נכתבו שם לענין טומאה לא ילפינן להו טבילה ולית להו טהרה במקוה דהא לא כתיבא בהו כי היכי דאוכל ומשקה אין להם טהרה במקוה לפי שלא למדנו להם טבילה בתורה:

שאני התם דאיכא במינו - יש בכלי עץ שיש להן טהרה במקוה כגון מקבלים:

רחמנא ליצלן מהאי דעתא - דכיון דלדידיה ליכא טהרה במקוה לא שאני מכלי חרס:

וטעמא מאי - היכא כתיבא דמשום דאיכא במינו אע"ג דבדידיה ליכא [מיטמא נימא] הואיל ואקשיתיה לזב עצמו בעי דתיהוי ליה טהרה לדידיה:

כתיב משכבו - מקיש משכבו לו:

וכתיב וכל המשכב - אע"ג דלא דמי לזב דהא לא כתיב משכבו:

וכל כלי פתוח - כלי חרס קאמר שהטומאה נכנסת לו דרך פתחו:

מי לא עסקינן - מי לא משמע במקרא דאפי' ייחדו לאותו כלי לאשתו נדה לישב עליו כל ימיה אמר קרא דמציל על מה שבתוכו באהל המת ואי טמא מדרס היכי מציל והא כל דבר טומאה אין חוצץ בפני הטומאה אלא ש"מ דאין מדרס בכלי חרס הלכך כלי חרס המוקף צמיד פתיל טהור מכלל טומאה ובהיסט נמי לא מטמיא ליה כדפרישית לעיל דכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא לפיכך מציל על מה שבתוכו:

מתני' שזורעין בתוכה ה' זרעונין - ולא הוי עירבוב שיש בה כדי להפריש ביניהם הפרש הראוי:

ד' מד' רוחות הערוגה - ממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן:

ואחת באמצע - גרעין אחד ואע"פ שכל אצל הקרנות סמוכין זה לזה ואין ביניהם הרחקה ג' טפחים ויונקים זה מזה אין כאן בית מיחוש דגבי כלאים היכרא הוא דבעינן דלא להוי עירבוב דהא אכלאים קפיד קרא אבל ליניקה לא חיישינן אפילו בכלאי הכרם דאורייתא כדתנן (ב"ב דף כו.) זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ואע"ג דינקו מתתאי וכ"ש כלאי זרעים דרבנן דלא חיישינן ליניקה כדתנן גבי ראש תור לקמן בשמעתין וגבי ב' שורות והרי יש כאן היכר גדול רוח זו זרועה צפון ודרום וזו זרועה מזרח ומערב אבל בין זרע האמצעי לזרעוני הרוחות צריך הרחקה כדי יניקה דאין שם היכר ואי הוו מקרבי הוי עירבוב והמפרש ד' גרעינין בד' הרוחות טועה דאי ההרחקה משום יניקה ט' זרעונין יש לזרוע בו ד' בד' הקרנות ואחד בכל רוח ורוח באמצעו וא' באמצע הערוגה ויש בין כל אחד ואחד ג' טפחים כשיעור יניקה טפח ומחצה לכל אחד הלכך לכל הרוח הוא ממלא עד סמוך לקרן ואפילו אין בין זרע שברוח זו לזרע שברוח זו ג' טפחים לא איכפת לן דלענין כלאים היכר בעלמא הוא דבעינן כדפרישית:

זרועיה - ובגמ' מפרש היכי משמע ה' זרעונים בו' טפחים:

גמ' תוציא חד צמחה חד זרועיה תרי תצמיח חד - וששה טפחים דליכא למילף מקרא


קים להו לרבנן דסתם ערוגה הנזרעת בה ה' זרעונין כך היא מדתה דחמשה זרעונין בשיתא טפחים לא ינקי אמצעי ושברוחות מהדדי דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה עם מקום הזרע הרי מן הזרע הנזרע (סמוך לגבולה) [בגבול הערוגה] כנגד האמצעי ועד האמצעי ג"ט ומאלו השנים אנו למדים דסבר תנא דידן שיניקת הזרע טפח ומחצה מדלא קבע מקום לזרע הנזרע אצל הגבול להושיבו אצל הקרן אלא אפי' אם בא לזורעו כנגד אמצעיתה זורעו אלמא בהרחקת ג' טפחים סגי ואע"ג דלענין כלאים היכרא בעלמא בעינן ולא חיישינן ליניקה כדתנן לקמן בשמעתין גבי ראש תור וגבי ב' שורות מיהו הפרש זרעוני ערוגה דלא להוי ערבוב ליכא היכרא בבציר משיעור יניקה דגבי ראש תור ושתי שורות דלקמן איכא היכרא הלכך כי רמיז לן קרא ה' זרעונין בערוגה בשל ו' טפחים קאמר:

ומנא לן דהא דקים להו לרבנן - בשיעור יניקה מילתא היא למיסמך עלה ולומר בקיאין הן החכמים בעבודת אדמה לידע כמה יונקים שלא תתמה לומר מי הודיע לבריות שיעור יניקה ואיך יוכלו לעמוד על כן:

גבול רעך - ליטע סמוך למיצר להכחיש קרקעו כשיעור אשר גבלו הראשונים ומי הם ראשונים אמוריים וחויים שהיו בקיאים בכך כדאשכחן בבני שעיר:

מלא קנה זה - קנה המדה שבו מודדין הקרקע:

לזית - ראוי לגדל זיתים וזה לתאנה והיו יודעין להפריש את הארץ בין קנה לקנה בריחה וטעמה היכן לזיתים והיכן הוא לתאנים וממילא דבקיאים היו בשיעור יניקה:

שמריחין - סרס את התיבה ודורשה:

וחוי - למה נקרא חוי:

שטועמין את הארץ - לאיזה דבר ראויה:

כחיויא - כנחש שמאכלו עפר:

שנעשין בני חורים מנכסיהם - שנטרדו מנחלתם ולא הוצרכו לעבוד אדמתן כדכתיב ובני עשו יירשום (דברים ב):

אמר רב אשי ערוגה - שאמרו צריכה להיות ו' חוץ מגבוליה שהיו מניחין בערוגה קרקע חלק סביבות הזריעה למקום דישה כשהוא משקה הזרעים מהלך בגבולין ואשמעינן רב אשי דלא תימא ו' עם הגבולין וכשהניח טפח חלק לכאן וטפח חלק לכאן לא תהא ערוגה מקום יניקתה אלא ארבע ואין הפרש בין אמצעי לשכנגדו אצל הגבול אלא טפחיים:

בכמה - כמה רחבן להיות ערוגה כהלכתה ותהא עליה תורת הערוגה לכל דבריה כדלקמן להתיר ראש תור ירק הנכנס לה והיוצא ממנה דכי ליתא כשיעורא לא חשיב למיהוי לה קולי שדה:

פרסה - פרסת רגל:

והשקית ברגלך - להטעין על כתפך מים ולהלך ברגלך סביבותיה להשקותה למ"ל ליה למכתב רגלך לומר שבמקום מהלכו להשקותה כשיעור רגל הוא:

אמר רב ערוגה בחורבה שנינו - במשנתנו להתיר בה ה' זרעונין אבל לא שסביבותיה ערוגות שהרי לא פירשו לך אלא הפרש זרעונין שבתוכה ואם תזרע ערוגות סביבותיה לא תוכל להרחיק בין אותן שבתוכה ולזרוע אותן שברוחות הערוגה סמוך לגבול להרחיקה מן האמצעי כשיעורו לפי שאתה מקריבו אצל זרע הנזרע בחברתה אצל גבולה שאין ביניהן אלא שני טפחים של גבולי הערוגה ואנן ג' בעינן:

והא איכא מקום קרנות - מאי דוחקיה דלא לאוקומיה בערוגה בין הערוגות מוקפת מכל צד ג' ערוגות שהן ח' כזה ולזרוע באמצע וכן בכולן ה' זרעונין והא איכא בכל ערוגה מקום קרנות זויותיה ואתה יכול להמשיך זרע גרעין שתזרע בצד גבולן של זו לצפון ושל זו לדרום של זו למזרח ושל זו למערב ולזרוע אותן גרעינין אצל הקרנות ואינך צריך להמשיכן מכנגד אותן שבחבירו מבפנים אלא הפרש טפח ואמאי אמר רב בערוגה שבחורבה שנינו:

בממלא את הקרנות - רב מוקי מתניתין בממלא את כל הרוח של ערוגה לצפון מן המזרח למערב וכן רוח דרומי אבל המזרחי והמערבי זורע מעט ויניח הפרש מכאן ומכאן (כזה) הלכך אי אתה יכול לזרוע עוד בערוגה שאצלה לצפון ושאצלה לדרום מפני עירבוב של ב' הערוגות:

וליזרע מאבראי - ויקיפנה ערוגות מכל צד ואת הקרנות שבתוכה לא ימלא ומאי דוחקיה דרב לאוקמיה בערוגה שבחורבה שאין שם אלא היא:



גזירה שמא ימלא - ואחר כך יזרע בחברתה אצל הגבול מתוכה כאשר זרע האמצעית ולא ישים ללבו עירבוב של שתי הערוגות:

ולא יהא אלא ראש תור - כלומר אפילו מילא אותו ואחר כך זרע גרעין אחד בחברתה ואין הפרש כשיעור בינו לבין זרע שבזו מה בכך לא יהא נדון אלא כראש תור ירק הנמשך ובא משדה זו לשדה זו שנראה יפה שאינו מזו שנכנס לה אלא מזו שיוצא ממנה ואיכא היכירא וליניקה לא חיישינן ראש תור קרי ליה לפי שכן דרך לסוף השדה להיות מתקצרת החרישה ולימשך באלכסון כראש תור (כזה):

אין ראש תור בערוגה - אין תורת היתר ראש תור מערוגה לערוגה אלא משדה גדולה לתוך ערוגה או מערוגה לתוך שדה גדולה או משדה גדולה לתוך שדה גדולה אבל שתי ערוגות לא הוי היכר אלא דומה כאילו הן אחת דלא חשיבא כל חדא באפיה נפשה:

והא קא מערבי בהדדי - העלין של ערוגה זו בעלין של חברתה מלמעלה שאין ביניהן אלא שני טפחים של גבולין:

בנוטה שורה לכאן ושורה לכאן - ממשיך של רוח זו בצד קרן מזרחית צפונית ושל רוח זו לצד מערבית דרומית וכן כולן להרחיקן שלא יהיו זה כנגד זה כמו שפי' גבי אתקפתא דלעיל דמקום קרנות ולא גזר שמואל שמא ימלא את הקרנות כך נראית שיטה זו בעיני ולא פירשו רבותי כן שהם פירשו קרנות אלו גבולין ויש לי גמגומים בה הרבה גם בכל הש"ס לא שמעתי קרנות אלא זויות ומצאתי לי סמך ביסודו של רבי שמעון הזקן אחי אמי מפי רבינו גרשום אבי הגולה ותשובת רבינו יצחק בן יהודה שהושיבה בג' פנים לא ישרו בעיני:

הפקיע - לשון קריעה שקורע הקרקע כמו מבלאי מכנסי הכהנים היו מפקיעין (סוכה דף נא.):

תלם - מענה שורה:

על פני כולה - שהעביר מזרע שבצפון לזרע שבדרום דרך האמצעי וזרעו מאחד המינין או ממין ששי מהו מי מבטל תורת שורה הלכות ערוגה בשביל תלם אחד או לא:

בא עירבוב וביטל את השורה - ואסור:

שתי שורות של קישואים - ואצלן שתי שורות של דלועין ואצלן ב' שורות של פול המצרי ולא בערוגה אלא בשדה גדולה:

מותר - דשתי שורות חשיבי למיהוי שדה לנפשייהו והוי היכירא דכל מין ומין מילתא באנפי נפשיה:

שורה אחת - מכל אחד הוי עירבוב [דלא חשיבא כל חד שדה לנפשה אלמא תלם אחד הוי עירבוב]:

דאיכא שראכא - זמורותיהן ארוכות ומתערבות הרבה מלמעלה ונראה עירבובן במקומות הרבה:

כל גנתו ירק - של הרבה מינין:

עושה - כל ערוגותיה מרובעות ו':

ועוגל - בכל ערוגה ה' וזורע בעוגל מין אחד ויש היכר הרבה לדבר ואין צריך להרחיב בין ערוגה לחברתה וזורע חצי טפח הסובב את כל ערוגה וערוגה משאר מינין לפי שכל אחד ואחד נראה מקומו חלוק לעצמו:

והאיכא דביני וביני - הן גבולי הערוגה שאמרנו למעלה ערוגה ו' חוץ מגבולין ואותן גבולין כשיזרעם מחברים את היקף ריבוע הערוגות והוי עירבוב שהרי הם של שני מינין:

במחריב בין הביניים - ואינו זורען ולמלאות דקאמר ר' יוחנן לאו דוקא למלאות כל הגנה קאמר אלא שיהיו כל ערוגותיה מליאות ולעולם חוץ מגבוליהן:

אם היו - ריבוע הערוגות זרועין שתי זורע בין הביניים ערב:

עבודת ירק בירק אחר - כמה שיעור עבודתו להרחיק חבירו ממנו כדי עבודתו:

ו' טפחים - לה' זרעונין כמו ששנינו:



כטבלא מרובעת - אלמא עגולה לאו ערוגה היא:

התם - דבעי מרובעת לאחשובה שדה קאמר להתיר ראש תור כו' ולית ליה לר' יוחנן הא דאמר לעיל אין ראש תור בערוגה אי נמי אית ליה מערוגה לערוגה אבל משדה לערוגה יש ראש תור:

מתני' שהיא טמאה - דיום השלישי אכתי לא מסרחה שכבת זרע וראויה לקלוט ולהיות ולד נוצר הימנה וקרינן שכבת זרע הראוי להזריע:

לג' ימים - דהקפיד הכתוב על טומאת קרי במתן תורה וקס"ד עם יום הפרישה קאמר דבד' בשבת פירשו מנשותיהן וקבלו תורה בשבת שהוא רביעי לאותם ששימשו מטותיה' ברביעי לפני הפרישה וטבלו לילי שבת ולא חש הכתוב אם יפלוטו בשבת דמסרח ואינו שכבת זרע הראוי להזריע אבל אם פלטו ע"ש בשלישי טמאות לכך הפרישן שלשה ימים:

מנין שמרחיצין - דאף ביום ג' מסוכן הוא:

כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו - מקיש סיכה לשתיה:

גמ' רישא - דמתני':

דלא כר' אלעזר בן עזריה - דאילו לדידי' שמעינן ליה פולטת ביום השלישי טהורה לקמן בברייתא:

וסיפא - דקתני מרחיצין את המילה כו' ר' אלעזר בן עזריה דהוא אמר לה לקמן בפרק ר' אליעזר:

מאן דלא מוקי כתנאי - דדחיק ומוקי מתניתין בתרי טעמי או משבש לה ומפרש לה דלא לאוקמי כתנאי משבש לה ואמר משבשתא היא ותני בה טהורה:

ומאן דמוקי לה כתנאי - דניחא ליה לאוקומי כתנאי מלמימר משבשתא היא ומלאוקמי בתרי טעמי מוקי נמי להאי כתנאי ופלוגתא היא בהמפקיד (ב"מ מא.) גבי חבית דאמר ר' יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא ליה מאני לבי מסותא ומוקי רישא ר' ישמעאל וסיפא רבי עקיבא ואי הוה בעי הוה מצי לאוקמי בתרי טעמי ובחד תנא ואיכא דמוקי לה התם בחד תנא ומוקי סיפא בשהניחה במקום שאינו מקומה:

ביום השלישי - כגון ששמשה בה' ופלטה שכבת זרע בשבת ל"ש שמשה תחילת ליל חמישי דאישתהי ד' עונות שלמות ליל ה' וה' ליל ו' וו' ל"ש שמשה יום ה' עם חשיכה דלא אישתהי אלא מקצת ה' וליל ו' וו' דליכא אלא ב' עונות שלמות. העונה או יום או לילה:

ר' ישמעאל אומר פעמים שהן כו' - בא לחלוק ולומר דפולטת בג' לשימושה טמאה אבל פולטת בד' טהורה ומודינא לך דמקצת היום ככולו דלא הקפידה תורה אלא במנין של הימים ולא במנין העונות:

ופעמים שהם ד' עונות - שלמות שאם שמשה ד' בשבת עם חשיכה פליטתה טמאה עד תחלת שבת:

פעמים שהם ה' עונות - כגון שמשה בתחלת היום של ד':

פעמים שהן ו' - כגון שמשה בתחלת ליל ד' בין השמשות:

נותנין לה מקצת עונת ו' - להשלים ה' וכל הפולטת בתוך ה' עונות שלמות טמאה:

אמרוה - להא אתקפתא דלקמיה:

בשלמא כו' - פלוגתא דרבנן ור' יוסי בברייתא ומייתי לה בהאי פירקא לקמן דלרבנן בה' בשבת פרשו ולר' יוסי בד' ולכ"ע בשבת ניתנו עשרת הדברות וכיון דבשבת נתנו ע"כ בליל שבת טבלו ולא שחרית כדמתרץ לקמן שלא יהו הללו טובלין והללו מהלכין לקבל תורה הלכך בשלמא ר' אלעזר כרבנן דאמרי בחמשה בשבת עבוד פרישה ויש שלא פרשו אלא עם חשיכה ומדטבלו ליל שבת ולא חשו שמא תפלטנה עוד ש"מ דפולטת בג' טהורה ומקצת היום של תשמיש ככולו:

ור' ישמעאל - דאומר בג' טמאה בד' טהורה קסבר בד' עבוד פרישה כר' יוסי דהוה ליל שבת רביעי ומיהו יש שלא פירשו עד סמוך לחשיכה וליכא אלא ד' עונות ליל ה' וה' ליל ו' וו' ואפילו הכי משטבלו פליטתן טהורה דלא הקפידה תורה אלא בימים:

אלא רבי עקיבא - דאמר כל ה' עונות טמאה אם תפלוט כמאן ומהיכא למד דאעונות קפיד קרא הא ימים כתיב וקיימא לן מקצת היום ככולו:

לעולם - ר' עקיבא כר' יוסי וכדרב אדא דאמר משה כל עליותיו בהשכמה עלה וכל ירידותיו בהשכמה הלכך ירידה דכתיב: וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם דהיינו פרישה בהשכמת רביעי היתה ומדהוזקק להפרישן בהשכמה ש"מ עד ה' עונות שלמות קפיד קרא:

ופרכינן למה ליה למימרא להו - שחרית בלאו הכי נמי לא הוו משמשי:

דקאמר רב הונא - דאין משמשין ביום דכתיב (משלי יט) בוזה דרכיו ימות דבעי צניעותא שלא יסתכלו:

תלמיד חכם - שהוא צנוע ולא יסתכל סגי ליה במאפיל בטליתו:



והא טבולי יום נינהו - כיון דלכולהו שמעינן דבלילי שבת טבלו הוו להו טבולי יום כשקבלו תורה שלא היה להם הערב שמש אחר הטבילה וכיון דהכי הוא איכא למימר דמבע"י טבלו שם ואפ"ה פליטתן טהורה ובצרי להו חדא עונה אליבא דכולהו:

ראויה קאמינא - ראויה לינתן לטבולי יום וקסברי הני תנאי לא הקפידה תורה על טבולי יום דלא כתיב הערב שמש אלא לענין קדשים הלכך כל ג' ימים האמורים לענין פרישה הוזקקו להיות קודם טבילה ומיהו לא ניתנה לטבולי יום לפי שטבלו מבעו"י ולא פלטו ואם היו פולטות יחזרו ויטבלו משתחשך אבל לא הוצרכו לכך:

וליטבלו בי שמשי וליקבלו תורה בי שמשי - לילי שבת קרי בי שמשא בכל דוכתא מפני שבין השמשות שלו חלוק מכל ימים והוצרך להזכירו בכמה מקומות והכי פריך לר' עקיבא דאמר הקפידה תורה על מנין העונות ולא הקפידה אלא על חמש למה לא קבלוה בלילה מדהמתין עד הבקר איכא למימר שהקפידה על פליטת הלילה ואיכא ו' עונות:

לא בסתר דברתי - במקום ארץ חשך ולילה חשך הוא:

ליטבלו בשבתא בצפרא - ולמה הוצרך לירד בהשכמה דיום אי פרשו עם חשכה בד' ויטבלו בשבת שחרית ואם פלטו לאחר טבילה טהורין דהא עברו ה' עונות שלמות ואם פלטו לילי שבת ונטמאו לא איכפת לן וטובלין שחרית דהא בעל קרי טובל ביומו ואת אמרת ניתנה תורה לטבולי יום ויש ספרים דגרסינן ביה תרי לישני וגרסינן הכי לרבי אלעזר לישמשו ביממא דחמשא לר' ישמעאל לישמשו בליליא דחמשא לרבי עקיבא לישמשו ביממא דארבעה ואומר אני שהוא שיבוש והגורסו טעה ולא ידע לפרש מהו שאמר ר' ישמעאל פעמים שהן ה' עונות כו':

אבל חכמים אומרים ו' עונות שלמות - סברי להו כר' יוסי דאמר בארבעה עביד פרישה ובהשכמה כר' עקיבא ולית להו שטבלו בלילי שבת אלא סבירא להו דאותן שטבלו לילי שבת ופלטו לאחר טבילה הוצרכו לטבול בשבת שחרית ולפיכך נתעכבה שכינה מליתן עד הבקר ולא משום לא בסתר דברתי לחודיה:

שפירשה מן האשה - כגון פולטת שכבת זרע שקבלה מזכר הוא דאמר ר' אלעזר בן עזריה דבתרי יומי מסרחת מפי שמתחממת בגופה:

אבל פירשה מן האיש - על הבגד מטמאה לעולם:

כל זמן שהיא לחה - ומיהו משיבשה לא מטמיא דתו לא חזיא להזריע:

מאי לאו שפירשה מן האיש - על הבגד ומטהר לה לחה מסרחת דלא קתני פרט לכשיבשה:

של ישראל במעי כותית מהו - מי מסרחת בג' ימים כישראלית ואי פלטה ליה בתר ג' טהור הנוגע בטיפה או לא ולהכי נקט שכבת זרע של ישראל דאילו דכותי אמרינן במסכת נדה קריו טהור בפ' בנות כותים (נדה דף לד.):

דדייגי במצות - לקיים מצות וחרדים בדבר ומתוך דאגה מתחממין כדכתיב (תהלים לט) חם לבי בקרבי:

חביל - חם:

דאית לה פרוזדור - בשר כותלי בית הרחם בולט מן השינים ולחוץ ובית הרחם הוי מן השינים ולפנים:

אשה אית לה פרוזדור - לפיכך לא שליט בה אויר בגופה ומתחממת:

בו' בחדש כו' - דהא דכתיב ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי סבירא להו כר' יוסי הגלילי דאמר בפ"ק דיומא (דף ד.) זה היה מעשה אחר עשרת הדברות ור' יוסי סבירא ליה דמשה וכל ישראל עומדים לקבל עשרת הדברות ולא בא הכתוב אלא לחלק כבוד למשה:

כתיב הכא - הזה הזה לגזירה שוה:

מה להלן - זכור את היום הזה בעצמו של יום הזכירה דיציאת מצרים נאמר להו כדכתיב הזה אף כאן בעצמו של יום הזכירה דשבת נאמר להן זכור את יום וגו':

בקביעא דירחא - באיזה יום הוקבע החדש: משום חולשא דאורחא גרסינן:

בתרי בשבא אמר להו ואתם תהיו לי - ומשה עלה ויקרא אליו כל הענין עד אלה הדברים אשר תדבר וגו' הדברים האלה נאמרו לו למחרת ביאתם כדאמרינן כל עליותיו בהשכמה היו ואפי' למאן דלית ליה בהשכמה ירד דלא אקיש אית ליה בהשכמה עלה דהא בהדיא כתיב קרא:



בתלתא אמר להו מצות הגבלה - שהדברים שנאמרו לו בשני ירד לערב ואמרן לישראל כדכתיב ויבא משה ויקרא לזקני העם וגו' ולמחרת השכים ועלה וישב משה את דברי העם וגו' כדאמר כל עליותיו בהשכמה היו ובו ביום נאמר לו הנה אנכי בא אליך בעב וגו' ומצות הגבלתם דהשמרו לכם עלות בהר אע"פ שהיא כתובה אחר וקדשתם היום ומחר שהיא מצות פרישה קודם לכן נאמרה דכתיב בההיא עלייה שעלה בשלישי להשיב להקב"ה דברי העם דנעשה (ונשמע) הנה אנכי בא אליך וסיפא דקרא ויגד משה את דברי העם וגו' וכי מה דברי העם יש כאן אלא מצות הגבלה נאמר לו בו ביום ולקמן תניא לה הכי ולערב אמרה לישראל ולמחרת בד' השכים ועלה והגיד שקבלו עליהם מצות הגבלה ונאמרה לו מצות פרישה וקדשתם היום ומחר ואע"פ שיש עוד ג' ימים עד יום שבת האמרינן לקמן לר"י דמשה הוסיף יום אחד מדעתו:

היום ומחר - משמע בה' נאמר לו לפרוש ה' וו':

אמר לך ר' יוסי - לעולם ברביעי נאמר לו לפרוש ד' וה' והוא הוסיף יום אחד והסכים הקב"ה לדעתו:

ופירש מן האשה - לגמרי לאחר מתן תורה מיד משפירש עם חביריו שוב לא חזר לתשמיש: אף היום צריך להיות לילו עמו והא לא אפשר:

וקבע להם זמן - אימתי ידבר עמהם:

אמרה תורה והיו נכונים וגו' - פירשו מנשותיהן:

ולא קבע לי זמן - לדבורו שאוכל לפרוש קודם לכן:

לאהליכם - להתיר נשותיכם לתשמיש שאסרתי לכם:

בן נכר - מומר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים:

התורה כולה - תלויה בלוחות הללו וישראל מומרים על אחת כמה וכמה שאינם כדי לה:

אשר - אישור שאישרו ושיבחו על שבירתן: ה"ג והיו נכונים ליום השלישי ול"ג והיו נכונים לשלשת ימים:

הא אמרן יום אחד הוסיף - והאי קרא דוהיו נכונים ליום השלישי קודשא בריך הוא אמר ליה ומשה אמר להן היו נכונים לשלשת ימים ולא אמר ליום השלישי אלא פירשו ג' ימים וקרא דכתיב ויהי ביום השלישי בהיות הבקר שלישי לימים שלמים שלילן עמם קאמר:

ת"ש - דתניא בברייתא הכי שלישי שלישי בחדש היה שלישי בשבת היה ולקמן בעי שלישי קמא למאי ע"כ במילתא דשלישי קמיירי וקאמר. עלה שלישי זה שלישי בחדש:

קשיא לרבנן - דשמעינן בחד בשבא איקבע ירחא א"כ על כרחך בתרי בשבת אמר ואתם תהיו בתלתא הגבלה בארבעה פרישה ובשביעי נתנה תורה דהא לכ"ע בשבת נתנה תורה:

לכדתניא כו' - והכי קאמר יום שלישי לדברים שהתחיל משה להמשיך לבם של ישראל ולפרש עונשן ומתן שכרן ואותו יום היה שלישי בחדש (ונשמע) לויגד משה שאמר להן לישראל ומה אמרו ישראל למשה על כך שהוצרך משה להגיד למקום והלא לא נאמר בינתים אלא הנה אנכי בא וגו': זו מצות הגבלה שאע"פ שכתובה אחר מצות פרישה בשלישי נאמרה לו והוצרך להשיב שקבלו עליהן:

עונשה - של תורה:

משבבין - כמו וילך שובב (ישעיהו נז) שמונעין מלקבל שאם יקבלו יענשו הדברים הללו משבבין את לבם מן המקום ואף על פי כן קיבלו עליהן:

כגידין - ירק מר:

ששי ששי בחדש כו' - לקמיה בעי ששי קמא למאי דהכא ליכא למימר ששי לאותן דברים דבשלמא שלישי דברייתא לעיל איכא למימר דאיירי בהו דהא כל ג' ימים היה משה מדבר באותן הדברים דעל כרחיך ויגד משה בד' כתיב דברים שקבלו בג':

קשיא לרבנן - דמשמע דבחד בשבא איקבע ירחא:



לחנייתן - שהרי בר"ח חנו והכי קאמר ששי לחנייתן הוא הששי בחדש הוא ששי בשבת:

למסען - אף למסען שביום שבאו למדבר סיני נסעו מרפידים:

וקא מיפלגי - רב אחא ורבא במצות שבת שנאמר להם במרה אם נצטוו על התחומין בו ביום או לא דכתיב בדברות האחרונות שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ש"מ קודם הדברות נצטוו בה:

ואר"י במרה - דכתיב שם שם לו חק ומשפט (שמוח טו):

אתחומין לא איפקוד - הלכך כשנסעו מרפידים נסעו בשבת שלא הוזהרו לילך יותר מאלפים אמה:

לערב - לערב משמע לערב הבא:

ריש ירחא דאייר שבתא - שהרי ניסן מלא הוא לעולם וריש ירחא דסיון בחד בשבתא:

השלים ניסן - נתמלא בשלשים יום לשון שלם חיסר אייר שהרי אייר חסר כסדרן ומתרמי סיון בחד בשבתא:

ואותו היום שבת היה שנא' ובקר וראיתם וגו' - שנתרעמו בו ביום על המן כדכתיב וילונו על משה וגו' להמית את כל הקהל הזה ברעב והבטיחם להוריד להם מן למחר וע"כ בחד בשבת ירד להם מן תחלה שנאמר ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי לירידתו שבת לא יהיה בו:

ריש ירחא - דסיון חד בשבת. כשתשלים לאייר עד ט"ו ויום ט"ו ר"ח סיון:

עשר עטרות - ראשון לעשרה דברים:

ראשון לבריאת עולם - שאחד בשבת היה:

ראשון לנשיאים - להקרבת נשיאים לחנוכת הבית: ראשון לכהונה אותו היום שמיני למילואים ועבודה באהרן ובניו ועד עכשיו היה בבכורות:

ראשון לעבודה - לסדר עבודת ציבור תמידין ושאר קרבנות של תרומת הלשכה:

לירידת אש - ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח וגו' (ויקרא ט):

לאכילת קדשים - במחיצה ועד עכשיו היו נאכלים בכל מקום: לשכון בישראל שכינה שרתה שם כדכתיב ושכנתי בתוכם מכלל דעד השתא לא שרתה:

לברך - ברכת כהנים כדכתיב וישא אהרן את ידיו וגו':

לאיסור הבמות - מעכשיו נאסרו שהוא ראוי לפתח אהל מועד כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו:

דהאי שתא - שנה השנית ליציאתם הוקם המשכן:

ד' ימים - כשאתה קובע כל החדשים כסדרן אחד מלא ואחד חסר הוו ארבעה ימים בין תחלת שנה לתחלת שנה אחרת שמנין חדשי לבנה כסדרן שנ"ד ימים כולן שבועין חוץ מארבעה ימים:

ואם היתה שנה מעוברת ה' - דקסבר שני האדרים עבדינן חסרים ופסח דחוי יום אחד לקמן:

ז' חסרים עבוד - ולא היו אלא ג' בין פסח לפסח הלכך דאישתקד בה' בשבא ולית ליה דאחרים דאמרי אין מעברין ואין מחסרין שום חדש לצורך אלא לעולם אחד מלא ואחד חסר:



לרבנן ח' חסרים עבוד - ולא היו בין פסח דאשתקד לפסח דהאידנא אלא ב' ימים ונמצא דאשתקד בע"ש:

בשני עלה משה - ושמע ואתם תהיו לי וירד והגיד:

בג' עלה - ושמע הגבלה וירד והגיד:

בד' ירד - להפרישם:

ושוב לא עלה - עד קבלת הדברות שעלו כולם:

ומאחר שלא עלה מהיכן ירד - דאמר' בד' ירד ולא אמרת עלה וירד אלא אימא בד' עלה וירד ושוב לא עלה:

ובחמישי בנה מזבח - כדכתיב ויבן מזבח תחת ההר:

מאי לאו משום תורה - לא היה לו פנאי לעלות שקבלו כולן יחד את הדברות:

עליה דרב חסדא - לפני רב חסדא לפי שרב חסדא יושב והדרשן עומד קאמר עליה דדומה כמו שהעומד למעלה מן היושב:

אוריאן תליתאי - תורה נביאים וכתובים:

לעם תליתאי - כהנים לוים וישראלים:

על יד תליתאי - משה תליתאי לבטן מרים אהרן ומשה:

ביום תליתאי - לפרישה:

תחתית ההר - תחת ההר ממש:

גיגית - קובא (גיגית, מיכל גדול ועגול) שמטילין בה שכר:

מודעא רבה - שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה שקבלוה באונס:

בימי אחשורוש - מאהבת הנס שנעשה להם:

דין - תורה:

בתחילה - קודם שאמרו ישראל נעשה ונשמע:

יראה - שמא לא יקבלוה ויחזור העולם לתהו ובהו כדר"ל:

ולבסוף - כשקבלוה:

יום הששי - מאי שנא דכתיב ה' ביום גמר מעשה בראשית:

מלמד שהתנה כו' - הששי משמע הששי המיוחד במקום אחר כדאמרינן בעלמא (חולין צא.) הירך המיומנת אף כאן ויהי ערב ויהי בקר של גמר בראשית תלוי ביום הששי והוא ו' בסיון שנתנה בו תורה מריבוי דה' דריש ביה נמי הא:

שני כתרים - מזיו שכינה:

מאה ועשרים - [כל א' וא' נטל כתר]:

טענו - הכתרים והכי משמע את עדים [אשר היו להם] מהר חורב:

בחורב פרקו - דמשמע נמי ויתנצלו את עדים מהר חורב:

ומשה יקח - אותו עדי לשון אחר את האהל לשון בהלו נרו (איוב כט) והוא היה קירון עור פניו:

עושי דברו לשמוע - מוכנין לעשות קודם שישמעו ולא כדרך שאר עבדים ששומעים תחילה את הדבר לידע אם יכולין לקבלן עליהם אם לאו:

פריו קודם לעליו - כך דרכו וחלוק משאר אילנות חנטת פירותיו קודם לעליו:

אצבעתא דידיה - אצבעות ידיו:

וקא מייץ בהו - היה ממעכן ברגליו ואינו מבין מתוך טירדא:

עמא פזיזא - נמהר:

דקדמיתו פומייכו לאודנייכו - קודם ששמעתם אותה היאך היא קשה ואם תוכלו לעמוד בה קבלתם עליכם לקיימה


דסגינן בשלימותא - התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו:

בתחלה - בקבלה שקבלתם אחת הוא אצלם ולבסוף כשקיימתם שתים יש:

לבבתני - קרבתני:

עלובה - חצופה דעולבנא לישנא דחוצפא היא והכי אמר במס' גיטין:

מזנה בתוך חופתה - כישראל כשעמדו בסיני ועשו העגל:

במסיבו - בחופתו:

נתן - עזב ריחו הטוב לאחרים:

ועדיין חביבותא היא גבן - אע"פ שהמקרא מספר בגנותנו הראה לנו לשון חבה מדלא כתיב הסריח:

הנעלבים ואינם עולבים - אחרים באין עליהם בחוצפה ולא הן על אחרים:

עושין מאהבת המקום ושמחים ביסורים - על עליבה הבאה עליהם:

צבא רב - כל האומות:

מה פטיש - מתחלק הסלע על ידו לכמה ניצוצות:

למיימינים - עסוקים בכל כחם וטרודים לדעת סודה כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר:

קושרים לו שני כתרים - לדבור שהיה בו ממש ונראה כדכתיב רואים את הקולות (שמות כ):

אע"פ שמיצר ומימר לי דודי - בעגל שאמר הורד עדיך:

בין שדי ילין - אמר מיד לעשות לו משכן להיות מצומצמת שכינתו בין שני הבדים שנראי' במקדש ראשון כשני שדים דוחקין ובולטין בפרוכת שכנגד הפתח:

עין גדי - עון עגל שהוא מין בהמה לשון אחר לשון עכו"ם העורכים לגד שלחן (ישעיהו סה):

שכרמתי - שאספתי להתאוות אלהות הרבה כדכתיב אלה אלהיך ישראל (שמות לב):

שכורמים עליו - שמאספין עליו את הבגדים והוא דף ארוכה ומנוקבת נקבים הרבה ומניח המוגמר תחתיה והכלים מתגמרין מדרך הנקבים. לישנא דמיכנש גרסינן:

מעביר ראשון - לגן עדן:

מור עובר - על שהעבירן:

גשם נדבות - גבי מתן תורה כתיב בספר תהלים:

י"ב מיל - זו היא מדת מחניהם והיו הקרובים לדיבור חוזרין מפחד הקול עד קצה המחנה:

מדדין אותן - מסייעין אותן להתקרב מעט מעט שהיו חלשים כאשה המדדה את בנה בתחלת הילוכו:

ידודון - משמע הם עצמם ידודון:

ידדון - מדדין אחרים:

תתקע"ד - באלפים שנה שקדמה תורה לעולם היו עתידין דורות הללו להבראות שנאמר (תהלים קה) דבר צוה לאלף דור וראה הקב"ה שאין העולם מתקיים בלא תורה כל כך והעבירן ולא בראן ונתנה לכ"ו דורות הרי שחסרו תתקע"ד מאלף:

מה אדיר שמך - אדיר הוא הרבה בארץ ואין ראוי לך ליתן הודך שם כי אם על השמים:

פירש שדי מזיו - נוטריקון של פרשז:



קנאה יש ביניכם - שאתם באים על ידה לידי רציחה:

מסר לו - למדו:

באדם בשכר - שחרפוך וקראוך אדם נוצר מאדמה לשון שפלות:

מסר לו סודו - להקטיר מחתות קטורת בשעת מגפה ולעמוד בין המתים ובין החיים:

ואי לאו דאמר ליה - מלאך המות:

מנא ידע - הלא בתורה לא נכתב:

בדאי אתה - בתמיה:

קושר כתרים - כגון הנך דאמרי' בפרק הבונה (דף קד.) תגא דקו"ף לגבי רי"ש וכן שעטנ"ז ג"ץ שצריכין כל אות ג' זיונים כדאמרינן (במנחות דף כט:) ראש הזיי"ן נמתח לימין ולשמאל בגגו מעט וכן ראש השי"ן השמאלי וכן כל ראשי שבע אותיות הללו בכל מקום שהן:

אין שלום - אין דרך ליתן שלום:

בעירך - במקומך:

לעזרני - לומר תצלח מלאכתך:

מיד - בעליה אחרת אמר לו יגדל נא כח ה':

בא השטן - הוא יצר הרע המחטיא את האדם הוא העולה ומסטין [והאומר] דהוא מדת הדין אין הגון בעיני:

כשעלה משה - להר אמר להם לסוף מ' יום אני בא בתוך שש שעות הם סבורים שאותו יום שעלה בו מן המנין הוה והוא אמר להם מ' יום שלימים יום ולילו עמו ויום עלייתו אין לילו עמו שהרי בז' בסיון עלה נמצא יום מ' י"ז בתמוז היה בי"ו בא שטן ועירבב את העולם והראה דמות חשך ואפילה דמות ענן וערפל וערבוביא לומר ודאי מת משה שהרי באו כבר שש ולא בא ואי אפשר לומר שלא טעו אלא ביום המעונן בין קודם חצות לאחר חצות שהרי לא ירד משה עד יום המחרת שנאמר וישכימו ממחרת וגו':

באו שש - שקבע לכם:

שנאה לעכו"ם - שלא קבלו בו תורה:



שפרו ורבו - דכל אחד נתעברה אשתו זכר במצות שובו לכם לאהליכם ולא ידענא היכא רמיזא:

כשני מיבעי ליה - דומיא דכשלג דלא כתיב כשלגים:

ארד עמך אעלה גם עלה - כאן רמז ד' גליות גם ריבויא הוא:

יאמר ה' - אתה אמור התוכחה ובך אנו תולין:

ימחו - הואיל שחטאו ויתקדש שמך בעולם כשתעשה דין בעוברין על דבריך:

קראת להן בני בכורי ישראל - שהיה גלוי לפניך שהן עתידין לומר לפניך בסיני נעשה ונשמע לקבל עולך מאהבה כבנים:

דל עשרין דלא ענשת להו - שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקב"ה אלא מכ' שנה ומעלה דכתיב (במדבר יד) במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' מבן כ' שנה ומעלה אשר הלינותם עלי:

כי אתה אבינו - כנגד יצחק אמרו והוא אמר להם הראו כנגד הקב"ה שהוא אביכם:

בשלשלאות של ברזל - כדרך כל הגולים שהרי ע"פ גזרת גלות ירד לשם:

בחבלי אדם - בשביל חיבת האדם משכתים למצרים בחבלים ולא בשלשלאות:

כמרימי עול על לחייהם - כאדם הסובל ומסייע לבהמתו להרים עולה מעל צוארה בלווחין ובמקלות:

ואט אליו אוכיל - הטיתי לכם כח להכיל את עבודת הפרך:

מתני' ביצה קלה - כבר מפורש שזה ביצת תרנגולת שהיא קלה לבשל ולא בשיעור כל ביצה שיערו אלא כגרוגרת מביצה קלה:

ומצטרפין - כל מיני תבלין זה עם זה:

קליפי אגוזים - הגדילה ע"ג הקליפה בעודן לחין:

סטיס - קרו"ג ([[:קטגוריה:{קטן (כרכום (קורטם?) [ממנו מפיקים צבע צהוב|{קטן, (כרכום (קורטם?) [ממנו מפיקים צבע צהוב]][[קטגוריה:{קטן (כרכום (קורטם?) [ממנו מפיקים צבע צהוב]])} :

פואה - וורנצ"א (ורנצ"א: פואה) :

פי סבכה - בראש הסבכה שעשאה בקליעה נותן מעט בגד:

נתר - מין אדמה שקורין ניטר"א (נתר (חנקת האשלגן)) :

קמוליא ואשלג - בגמרא מפרש להו:

את הכתם - של דם נדה שאלו הסמנין מעבירין על הכתם של דם נדה בבגד לטהרו:

גמ' התם - הוא דקולמוס מרוסס לא חזי למידי אלא להסקה:

ככא דאקלידא - שן של מפתח:

ורמינהו - אמתני' דקתני תבלין מצטרפין שני מינין לכשיעור:

ב' וג' שמות - פלפל לבן שחור וארוך או אפילו מן ג' מינין והם (שם אחד) של איסור אסור אם תיבלו בהן את הקדרה:

ומצטרפין - לתבלה אם אין בכל אחד כדי לתבל ונצטרפו ותיבלו:

ואמר חזקיה - הא דקתני מצטרפין:



במיני מתיקה - עסקינן שכולן מיני מתיקת קדירה אבל מין אחר אין מצטרף ומתניתין לא מפליג:

דוגמא לאירא - מעט צמר שהוא כמין דוגמא שמראה הצבע לבע"ה כזה תחפוץ או כזה והוא כדי ליתן באירא של קנה של גרדי ושיעורה מועט:

לשרות - ומתני' בשאינן שרויין והבא לשרות אינו שורה פחות מכדי בגד קטן:

אנפטרין - מקום:

הוסיפו עליהם - לענין שביעית:

החלביצין - לטרו"ן (לייטרו"ן: נץ חלב (חסת-ארנבת?):

והלעונין - לענה:

כברית' - גפרית:

שיש לו עיקר - שנשרש בארץ ולפי דעתי תורניסא דגרסינן במס' ע"ז דבר שאין לו שורש הוא כמו זה ולא כמו שמפרשין אותו פיונ"א (פי"ן: אורן) :

שלוף דוץ - לא איתפרש אבל כך שמו (בכתב יד אחד מצוי כאן הלעז: טראפנ"א, ונראה שפירושו: שרף-אלה [השערה בלבד]) :

ברמצא דפרזלא - פוריידורא (פוריידו"ר: מקדח) של ברזל:

מתני' פלפלת כל שהוא - ואינו פלפל שלנו ובגמרא מפרש כל שהוא למאי חזי:

מיני בשמים כל שהן - לריח טוב:

מיני מתכות כל שהוא - ראוי לדרבן קטן: שמצניעין אותו לרפואה ל"ג:

מקק ספרים - אכילת תולעת אוכלת הספרים ומרקבן ושמו מקק:

שמצניעין אותן לגונזן - שכל דבר קדש טעון גניזה:

מאומה - אלמא אחשביה קרא לאיסורא והא דתנן (לעיל דף עה.) כל שאינו כשר להצניע כו' ואוקימנא למעוטי עצי אשירה דלא כר' יהודה:

גמ' לצלחתא - כאב חצי הראש:

ריח רע - שמעשנין בהן חולין ותינוקות כגון חלטית להבריח מעליו מזיקין:

ארגמן - צבע שצובעין בו ארגמן וטעמא לא איתפרש ול"נ שגם הוא ראוי להריח:

בתולת הוורד - עלה של וורד בחור אחת:

מיני מתכות כל שהוא - מתני' היא:

הרי עלי ברזל - לבדק הבית:

לכליא עורב - טבלאות של אמה היו עושין והן חדין כסכין סביבותיהם ומסמרין חדין בכולן ומחפין בהן גגו של היכל למנוע את העורבים מלישב:

ממעה כסף - נחשת שוה מעה כסף:

צנורא - מזלג קטן [כעין] שטוין בו זהב ולבדק הבית למאי חזי:

שמוחטין בו פתילות - ומנקבין ראשיהן לעדויי חושכן מוקיי"ר (למחוט (נר)) בלע"ז:

מקק דסיפרי תכך דשיראי - כל אלו תולעין הן שבכל מין ומין וחלוקין בשמותיהם תכך איילא פה הה:

כולהו סכנתא - לאוכלן:

קוצים יש בתאנים - היה תולעת יושב ונוקב בגרונו ודומה שהוא קוץ:

קטליה פה לדין - הרגו פה לדין:

מתני' רוכלין - מוכרי בשמים לקישוטי נשים ויש להן קופות קטנות לצרורות בשמים:

אינו חייב אלא חטאת אחת - דכולה חדא הוצאה היא:

פחות מכגרוגרת - דאע"ג דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת הני כיון דלזריעה קיימי בפחות מכגרוגרת נמי מיחייב:



זרע קישואין - חשוב הוא וחייב בשני גרגרין:

המוציא חגב חי כל שהוא - שמצניעין אותו לקטן לשחק בו כדמפרש רבי יהודה בסיפא דמתני':

מת - הרי הוא כשאר אוכלין וחייב בכגרוגרת:

ציפורת כרמים - לקמיה מפרש מאי היא ומאי רפואתו:

שמצניעים אותו לקטן כו' - ות"ק מהאי טעמא נמי מחייב ליה בחגב טהור ומיהו אטמא פליג דלא מצנעי ליה לשחק דילמא אכיל ליה כדלקמן:

גמ' כדי לזבל - אלמא זרע הבא מגרעין אחד חשיב:

הא דזריע - מאחר שהן זרועין חשיב כל אחד ואחד ואדם טורח לזבל אחד מהם אבל דלא זריע אין אדם טורח לזרוע גרגיר אחד:

המוציא גרעינין - גרעיני תמרה:

ביצה קלה - כגרוגרת מביצה שהיא קלה לבשל וזו של תרנגולת:

לחשבון - כמו שנותנים לסימן עדות לכל דינר פשוט:

אחרים אומרים ה' - דעד ד' כללות חשיב איניש ולא מינשי ואין צריך לתת סימן אבל חמש מינשי ומותיב סימנא לכולהו:

לנישבין - לצוד עופות ובלע"ז ליצ"ש (לצי"ש: חבלים, לולאות (מלכודת)) :

מקשה של חזיר - נימין קשין שבשדרה של חזיר:

אחת - דחזיא לאושכפי לתת בראש המשיחה של תפירה:

צורי דקלים - נצרים קלופים לעשות סלים:

שתים - לשתי בתי נירין:

תורי דקל - דקין מצורי והן מן הסיב הגדל סביבותיו ולא ידעתי למאי חזי:

פיילי ביירי - כך שמו:

ומשתכח בדיקלא דחד נבארא - בדקל בחור שלא נכרך עדיין אלא בסיב א' שגדל סביבותיו וכורכו:

לחוכמא - לפתוח הלב:

גובתא - קנה:

שיתין - לאו דוקא אלא מכסהו כסויין הרבה כגון זפת ושעוה על גבה ואדמה:

גושפנקי - חותמות:

ותלי ליה באיברא דשמאל' - בזרוע השמאלי:

וסימן לב כסיל - כגון זה שצריך לפקח לב לשמאלו:

ואכיל לאידך פלגא - בתר דאחכים:

ואי לא - אכיל ליה אלא שדי ליה:

מיעקר תלמודו - וחכמתו שלמד על ידו נעקר ממנו:

ות"ק סבר - חגב טמא לא מצנעי' ליה לקטן לשחק:

דילמא אכיל - ואפי' למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצויין עליו להפרישו מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים דתניא (יבמות דף קד.) לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים:

אי הכי טהור - חי נמי דילמא אכיל ליה ואי משום דאין בו איסור אבר מן החי דחגב אין טעון שחיטה אית ביה מיהא משום בל תשקצו במסכת מכות (דף טז:) כדרב כהנא כו':

שושיבא - מין חגב טהור:

אלא - לאו משום דחייש דילמא אכיל לי' חי אלא דילמא מיית ואכיל לי' וקאכיל טמא אבל טהור ש"ד:

מיספד ספיד ליה - תינוק ולאו אורחיה למיכליה:

פרק עשירי - המצניע


מתני' המצניע בכל שהוא - דהא אחשביה:

אלא כשיעורו - בכל אחד שיעור המפורש לו בזרעונין חמשה זרע קישואין או דילועין או פול המצרי שנים ובשאר דברים כגון יין או אוכלין או גמי כשיעור המפורש בכלל גדול ובהמוציא:

חזר והכניסו - זה שהצניע פחות מכשיעור והוציאו אם חזר ונמלך שלא לזורעו והכניסו:

אינו חייב - בהכנסה זו אלא אם כן יש בו שיעור שלם דכיון דנמלך עליו שלא לזורעו ביטל מחשבתו והרי הוא ככל אדם:

גמ' ליתני המוציא זרע בכל שהוא חייב - ואף על גב דלא אצנעיה מעיקרא להכי דהא דבעינן שיעורא היינו טעמא כדאמרן שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה הלכך מוציא סתם פטור עד שיהא בו שיעור אבל זה שהוציא נימא אחת לזריעה בהדיא גלי דעתיה דטרח ואחשביה:

אמר אביי - ודאי מוציא לזריעה חייב ואף על גב דלא אצנעיה מעיקרא ומתניתין דבעי מצניע במוציא סתם קאמר כגון לטלטלו מבית לבית דאינו חייב אלא משום דאחשביה בהצנעתו ואם תאמר כבר שנו בכלל גדול (עה:) כל שאינו כשר להצניע אינו חייב אלא מצניע הא מצניע חייב הכא במאי עסקינן דאיצטריך למתנייה כגון שהצניעו האי מצניע לזרע או לדוגמא ושכח למה מצניעו והשתא מפיק ליה סתמא לטלטלו מבית לבית:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/שבת/פרק_ט&oldid=2792077"