רש"י על הש"ס/שבת/פרק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת צ ב (עריכה)


זרע קישואין - חשוב הוא וחייב בשני גרגרין:

המוציא חגב חי כל שהוא - שמצניעין אותו לקטן לשחק בו כדמפרש רבי יהודה בסיפא דמתני':

מת - הרי הוא כשאר אוכלין וחייב בכגרוגרת:

ציפורת כרמים - לקמיה מפרש מאי היא ומאי רפואתו:

שמצניעים אותו לקטן כו' - ות"ק מהאי טעמא נמי מחייב ליה בחגב טהור ומיהו אטמא פליג דלא מצנעי ליה לשחק דילמא אכיל ליה כדלקמן:

גמ' כדי לזבל - אלמא זרע הבא מגרעין אחד חשיב:

הא דזריע - מאחר שהן זרועין חשיב כל אחד ואחד ואדם טורח לזבל אחד מהם אבל דלא זריע אין אדם טורח לזרוע גרגיר אחד:

המוציא גרעינין - גרעיני תמרה:

ביצה קלה - כגרוגרת מביצה שהיא קלה לבשל וזו של תרנגולת:

לחשבון - כמו שנותנים לסימן עדות לכל דינר פשוט:

אחרים אומרים ה' - דעד ד' כללות חשיב איניש ולא מינשי ואין צריך לתת סימן אבל חמש מינשי ומותיב סימנא לכולהו:

לנישבין - לצוד עופות ובלע"ז ליצ"ש (לצי"ש: חבלים, לולאות (מלכודת)) :

מקשה של חזיר - נימין קשין שבשדרה של חזיר:

אחת - דחזיא לאושכפי לתת בראש המשיחה של תפירה:

צורי דקלים - נצרים קלופים לעשות סלים:

שתים - לשתי בתי נירין:

תורי דקל - דקין מצורי והן מן הסיב הגדל סביבותיו ולא ידעתי למאי חזי:

פיילי ביירי - כך שמו:

ומשתכח בדיקלא דחד נבארא - בדקל בחור שלא נכרך עדיין אלא בסיב א' שגדל סביבותיו וכורכו:

לחוכמא - לפתוח הלב:

גובתא - קנה:

שיתין - לאו דוקא אלא מכסהו כסויין הרבה כגון זפת ושעוה על גבה ואדמה:

גושפנקי - חותמות:

ותלי ליה באיברא דשמאל' - בזרוע השמאלי:

וסימן לב כסיל - כגון זה שצריך לפקח לב לשמאלו:

ואכיל לאידך פלגא - בתר דאחכים:

ואי לא - אכיל ליה אלא שדי ליה:

מיעקר תלמודו - וחכמתו שלמד על ידו נעקר ממנו:

ות"ק סבר - חגב טמא לא מצנעי' ליה לקטן לשחק:

דילמא אכיל - ואפי' למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצויין עליו להפרישו מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים דתניא (יבמות דף קד.) לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים:

אי הכי טהור - חי נמי דילמא אכיל ליה ואי משום דאין בו איסור אבר מן החי דחגב אין טעון שחיטה אית ביה מיהא משום בל תשקצו במסכת מכות (דף טז:) כדרב כהנא כו':

שושיבא - מין חגב טהור:

אלא - לאו משום דחייש דילמא אכיל לי' חי אלא דילמא מיית ואכיל לי' וקאכיל טמא אבל טהור ש"ד:

מיספד ספיד ליה - תינוק ולאו אורחיה למיכליה:

פרק עשירי - המצניע


מתני' המצניע בכל שהוא - דהא אחשביה:

אלא כשיעורו - בכל אחד שיעור המפורש לו בזרעונין חמשה זרע קישואין או דילועין או פול המצרי שנים ובשאר דברים כגון יין או אוכלין או גמי כשיעור המפורש בכלל גדול ובהמוציא:

חזר והכניסו - זה שהצניע פחות מכשיעור והוציאו אם חזר ונמלך שלא לזורעו והכניסו:

אינו חייב - בהכנסה זו אלא אם כן יש בו שיעור שלם דכיון דנמלך עליו שלא לזורעו ביטל מחשבתו והרי הוא ככל אדם:

גמ' ליתני המוציא זרע בכל שהוא חייב - ואף על גב דלא אצנעיה מעיקרא להכי דהא דבעינן שיעורא היינו טעמא כדאמרן שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה הלכך מוציא סתם פטור עד שיהא בו שיעור אבל זה שהוציא נימא אחת לזריעה בהדיא גלי דעתיה דטרח ואחשביה:

אמר אביי - ודאי מוציא לזריעה חייב ואף על גב דלא אצנעיה מעיקרא ומתניתין דבעי מצניע במוציא סתם קאמר כגון לטלטלו מבית לבית דאינו חייב אלא משום דאחשביה בהצנעתו ואם תאמר כבר שנו בכלל גדול (עה:) כל שאינו כשר להצניע אינו חייב אלא מצניע הא מצניע חייב הכא במאי עסקינן דאיצטריך למתנייה כגון שהצניעו האי מצניע לזרע או לדוגמא ושכח למה מצניעו והשתא מפיק ליה סתמא לטלטלו מבית לבית:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת צא א (עריכה)


מהו דתימא - כיון דשכח בשעת הוצאה שלא היה זכור בהצנעתו:

בטלה לו מחשבתו - ואין כאן לא חשיבות מחשבת הצנעה ולא מחשבת הוצאה:

קמ"ל - דכל העושה סתם על דעת הראשונה עושה ובחשיבותיה קמא קאי:

כל שהוא תנן - וסתם משנה רבי מאיר:

לאפוקי מגרוגרת - דשאר אוכלין:

אלא מעתה - דמתני' בדעתיה תלינן כדקאמרת משום דעל דעת ראשונה מחשבת ליה שיעורא:

חישב להוציא כל ביתו - בהוצאה אחת דלא אחשבה אלא אם כן הוציא כולה כאחד:

הכי נמי - דכי אפקא פורתא פורתא לא מיחייב:

בטלה דעתיה - ושיעורא דחשיב לאינשי חשיב:

וכל אדם אין חייבין אלא כשיעורו - ואע"פ שהוכשר לזה והצניעו:

כגרוגרת - איכא שיעורא לאכילה ולהוצאה וכ"ש לזריעה דשיעורא בכל שהוא:

ותפחה - ועמדה על גרוגרת קודם הנחה:

ונמלך עליה לאוכלה - והניחה מהו:

את"ל - בההיא אע"ג דעקירה והנחה לאו בחדא מחשבה הואי מיחייב:

התם הוא דזיל הכא כו' - בשעת מחשבה ראשונה היה בו כשיעור למחשבתו ושיעור למחשבה שניה הלכך מיצטרפי עקירה והנחה:

אבל הכא בעידנא דאפקה לא הוה בה שיעור - למחשבה שניה של הנחה ולא מצטרפי הנחה לעקירה:

כיון דאילו אשתיק - בהך שניה אית בה שיעור לזריעה ומיחייב:

השתא נמי מיחייב - הואיל ויש שיעור למחשבה אחרונה ובשיעור זה איכא שיעורא למחשבה ראשונה ויותר:

לא מיחייב - דהא בשעת הנחה ליכא שיעור למחשבה קמייתא:

בתר השתא - בתר מחשבה דהשתא אזלינן לענין הנחה:

יש דיחוי - מה שחסרה בינתים אילו אנחה בההיא שעתא לא מיחייב מי אמרינן תורת דיחוי דנדחה לו מחיוב חטאת ובטלה לה עקירה וכי הדר תפחה והניחה הוי הנחה בלא עקירה:

אי לענין טומאה - דמיבעיא לך אם נטמא לטמא טומאת אוכלין או לאו כביצה בעינן:

והאי משלימו - שנחה אצלו והשלימו וע"י הנחה זו נטמאו:

מאי - מדחשיב הך זריקה לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת כאלו הוא כגרוגרת ומיחייב או לא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת צא ב (עריכה)


שיעורן כגרוגרת - אם הוציאן לרה"ר בשבת:

ואמאי לימא - בכזית מיחייב דהא חשיבה הוצאה לענין איפסולי ביוצא דאי אכליה הוא עובר בלאו דכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו ואכילה בכזית:

חוץ לחומת עזרה - להיקף החיל שלפני עזרת נשים או לעזרת נשים שהיא בחיל:

בהדי הדדי אתיין - דעד דאתנח ונצטרף עם השאר (לא קבל טומאתו מן האויר דהא) לא הוי ביה שיעור:

פשיטא - כיון דלא זרעיה בטליה ממחשבה קמייתא והוה ליה ככל אדם:

אמר אביי - מתניתין בשלא נמלך עליו בפירוש אלא שזרקו לאוצר עם פירותיו וזהו ביטול מחשבה מדלא אצנעיה לחודיה ולמיתנייה איצטריך כגון שמקומו ניכר שלא נתערב יפה עם השאר והרי הוא ניכר ביניהם:

מ"ד כיון דמקומו ניכר במילתא קמייתא קאי - דהוה ליה כמאן דאצנעיה לחודיה: ה"ג קמ"ל מדזרקיה לאוצר בטולי בטליה:

מתני' על האסקופה - בגמרא מוקי לה באסקופה כרמלית:

מלאכתו בבת אחת - עקירה ממקום חיוב והנחה במקום חיוב [והכא] הוה ליה עקירה ממקום חיוב והנחה במקום פטור והדר עקריה ממקום פטור ואנחיה במקום חיוב:

עד שיוציא - כלומר אלא אם כן הוציא בראשונה כל הקופה ובגמ' מפרש לה:

גמ' אי נימא איסקופה רה"ר - כגון גבוהה ט' ורחב ארבעה ורבים מכתפין עליו דחזיא לרבים לכתופי כדאמר בפ"ק (דף ח.):

רשות היחיד - גבוהה י' ורחבה ד' כי חזר והוציאה ליחייב דאיכא עקירה מרה"י והנחה ברה"ר:

אלא אסקופה כרמלית - מג' ועד ט' [ולא ט' בכלל] ואינה מקורה ורחבה ד':

הא לא נח מיחייב - ואע"ג דהעבירו דרך כרמלית ולא אמר מהלך כעומד דמי ואיכא הנחת גופו דהוי כהנחת חפץ:

מחנות - רה"י:

פלטיא - רה"ר:

סטיו - מקום מוקף איצטבאות לישב והוא כרמלית דלא בקעיה ביה רבים להדיא:

קישואין ודילועין - שהן ארוכין ועדיין יש מהם בפנים וכל מה דאגיד לגואי כל דהו לאו הוצאה היא:

אבל מליאה חרדל - שהרי יש ממנו כולן בחוץ אע"פ שעל ידי הכלי הוא נאגד לצד פנים חייב דאגד כלי לא שמיה אגד לומר לא יצא כולו ועדיין אגדו בידו בפנים זהו לשון הש"ס לענין שבת כל כמה דלא נפיק ליה כוליה קרי ליה אגוד דאגודו שייך לגבי רשות קמא:

בד"א - דעד שיוציא את כל הקופה:

במליאה קישואין - שהן ממלאין בארכן את כל רוחב הקופה וכל כמה דלא נפק כולה קופה לא נפיק אינהו:

ר' יוחנן מתרץ לטעמיה - תרתי קתני מתניתין לא זו אף זו דסיפא [מוכחא] דקתני כל הקופה ולא קתני כל הפירות והכי קאמר אף על פי שרוב הפירות מבחוץ או אפילו כל הפירות מבחוץ נמי פטור עד שיוציא כל הקופה:

רוכלין - מוכרי בשמים:

קס"ד בצררי - שהיה בה צרור של בשמים שחוקין דכי אפקה למקצת קופה נפיק בההיא פורתא כמה צרורות כולן וקתני פטור אלמא אגד כלי שמיה אגד:

באורנסי - אגודות שרשין ארוכין או קנה או קילופה של קנמון שהן ארוכין:

הגונב כיס בשבת חייב - בתשלומין ואע"פ שנדון בנפשו שכבר נתחייב בגניבה בשעה שהגביה הכיס בבית הבעלים:

היה מגרר ויוצא - שלא קנאה בהגבהה אלא בהוצאה מבית הבעלים:

פטור - מתשלומין:

שהרי איסור שבת כו' - ובכתובות פריך אי דאפקיה לרה"ר איסור גניבה ליכא דרשות הרבים לאו מקום קנייה היא ומוקי לה בצדי רה"ר אי נמי שצירוף ידו למטה מג' וקבלה:

קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת - דכיון שהוציאו מקצתו קנה כל המעות שמבחוץ שיכול להוציאו דרך פיו ולענין שבת מפטר דאגידי גבי רשות היחיד על ידי הכלי:

דרך שוליו - וכיון דלא מצי למשקל לא קני בהגבהתו:

הא איכא מקום חלמה - מקום התפירה שיכול לקרוע ולהוציא. חלמה שולדורא (שולדידור"א: תפר [מלה במלה: ריתוך]) כמו בהעור והרוטב (חולין קכג.) שאני עור דחלים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת צב א (עריכה)


מפקע - קורע:

בנסכא - שהן חתיכות ארוכות וכל זמן שמקצתן בפנים לא קנה:

ופרכינן וכיון דאיכא שנצין - רצועות שקורין אשטולד"ץ (אישטירלי"ש: שנצים, שרוכים) :

מפיק ליה עד פומיה ושקיל - וכיון דמצי למשקלינהו קני ולענין שבת לא מיחייב עד דמפיק להו לשנצין דעל ידו הוא אגוד לרה"י שהרי לא יצאו: ומברכי עילויה שאין יכול להוציאו בלא שנצין:

קם אביי בשיטתיה כו' - שניהם חזרו בדבריהם והחליפום:

ביד חייב - משיצאו הפירות ואע"פ שגופו ברשות היחיד ולא אמרינן אגד גופו שמיה אגד:

בכלי פטור - כל זמן שיש מקצת הכלי בביתו:

ביד פטור - דאגד גופו שמיה אגד דידו בתר גופו גרירא בכלי חייב וקשיא אתרוייהו למה שהחליפו שיטתן:

התם למעלה מג' - וטעמא משום דלא נח ולא משום אגד גופה:

והכא למטה מג' - דליכא למיפטרי' משום הנחה דכמונח דמי:

מתני' שכן משא בני קהת - בכתף ישאו (במדבר ז) וימין ושמאל וחיק אורח ארעא ובשם רבינו יצחק בר יהודה מצאתי שאמר בשם רב האי שמפורש בהש"ס ירושלמי ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה [שמן] אחד בימין [ושמן] אחד בשמאל והקטורת בחיקו והחביתין בכתף:

מרפקו - איישיל"א ([[:קטגוריה:{קטן (אישיל"א: בית|{קטן, (אישיל"א: בית]][[קטגוריה:{קטן (אישיל"א: בית]])} :

פונדתו - אזור חלול:

ופיה למטה - אין דרך הוצאה בכך אבל פיה למעלה דרך הוצאה:

שפת חלוקו - שפה התחתונה:

גמ' המוציא משאוי למעלה מי' - מעבירו באויר בידו ואינו על כתפו וגבוה מן הארץ [עשרה] קאמר דאי במונח על כתפו מתניתין היא והא דתנן (לקמן דף ק.) הזורק ד' אמות בכותל למעלה מעשרה כזורק באויר אלמא אין למעלה מעשרה רשות הרבים דווקא זורק אבל מעביר חייב דיליף מבני קהת במשכן:

אשר על המשכן וגו' - בקלעי החצר משתעי:

אף מזבח - גובהו י' אמות והוצרך לסובבו בקלעים של י' אמות רחב ומה אני מקיים וג' אמות קומתו (שמות כז) משפת סובב ולמעלה ומה אני מקיים וקומה ה' דקלעים משפת מזבח ולמעלה כך מפורש בזבחים (דף נט:) שהיו הקלעים ט"ו אמות:

מכאן אתה למד - דקס"ד שאר הלוים נמי גביהי כמשה:

תלתא מלעיל - וכיון דמזבח י' אמות והוא נושא בכתף כדכתיב (במדבר ז) ולבני קהת לא נתן (עגלות) וגו' והלוים י' אמות כי מדלו ליה תילתא למעלה מראשיהן או מכתיפו נמצא גבוה מן הארץ קרוב לשליש של י' אמות דהוו טובא טפי יותר מי' טפחים:

ואיבעית אימא - לא גביהי לוים ולאו ממזבח גמרינן דשמא לוים לא גביהי אלא ז' אמות ואין משאן דמזבח גבוה מן הארץ אלא ב' או ג' טפחים ומארון גמר לה ר' אלעזר:

אשתכח דלמעלה מי' קאי - טובא אפילו אין גובהן של לוים אלא ג' אמות כמונו הרי י"ח טפחים וארון אינו תלוי למטה מכתפותיהן אלא ו' טפחים וב' שלישי טפח אישתכח דגבוה י' ויותר:

וליגמר ממשה - שפרש המשכן ונמצא דגובהן של לוים עשר אמות ונילף מלוים נושאי המזבח:

דאמר מר - במסכת נדרים:

אנשי הוצל - היו נושאין כדי מים ויין על ראשיהן ואין אוחזין אותם בידים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת צב ב (עריכה)


מתני' המתכוין להוציא לפניו - כגון שצרר מעות בסדינו כדי שיהיו תלוין לפניו ובא לו לאחריו:

פטור - דלא נתקיימה מחשבתו וה"ל כמתעסק ולא מתכוין:

לאחריו ובא לו לפניו חייב - בגמ' מפרש טעמא:

סינר - כעין מכנסיים קטנים וחוגרת אותו לצניעות ואם תלתה בו שום דבר להוציא ובא לו לצד אחר חייבת:

שכן ראוי להיות חוזר - דרכו להיות חוזר סביבותיה ומתחלתה ידעה שסופו להתהפך:

ר' יהודה אומר אף מקבלי פתקין - של מלך למוסרם לרצים אף הם חייבים בהוצאתן אפילו לא נתקיימה מחשבתן כגון הוציאן על מנת לתתן לרץ זה ונתנו לזה כך לשון רבותי ולבי מגמגם:

גמ' מי ששנה זו לא שנה זו - ת"ק פטר בתרוייהו ותנא בתרא מחייב בתרוייהו:

ועלתה בידו שמירה פחותה - ואנן סהדי דלא ניחא ליה אבל סיפא כל שכן דניחא ליה:

דיוקא דמתני' קשיא - דיוקא דמצינן למידק ממתני':

לאחריו ובא לו לפניו הוא דחייב - דעלתה בידו שמירה מעולה:

וחכמים פוטרין - שאין דרך הוצאה בכך:

אני אמרתי דבר אחד - אי אתם מודים כו':

והם אמרו דבר א' - אי אתה מודה כו':

מכלל דמחייב רבי יהודה - בתמיה הא ודאי דברי הכל פטור דלא מפקי אינשי הכי:

לאחריו ובא לו לאחריו דברי הכל חייב - דיש מוציאין כן בשמירה פחותה:

לאחר ידו דברי הכל פטור - דאין מוציאין כן:

מר מדמי לה לאחריו - דשמירה פחותה היא ומר מדמי לה לאחר ידו דלא דמי למוציא לאחריו דהתם משתמרים הן מן הגנבים אבל אלו נופלין מאליהן ואין מוציאין כן:

שכן לבלרי מלכות עושין כן - בדעתו למוסרן לזה ואין מוצאו ודבר המלך נחוץ ומצא אחר ומוסרו לו:

מתני הוציאו שנים פטורין - כדילפינן בעשותה יחיד ולא שנים:

חייבים - וטעמא מפרש בגמרא:

גמ' זה יכול - להוציאו לבדו וזה יכול להוציאו לבדו והוציאו שניהם:

ר"מ מחייב - דלא דריש בעשותה להכי אלא לפטור יחיד שעשה בהוראת ב"ד כדלקמן:

ור' יהודה פוטר - דלאו אורחיה בהכי וסתם מתני' ר' יהודה היא:

זה אינו יכול וזה אינו יכול - דאורחייהו להוציא בשנים בהא סבירא ליה לרבי יהודה כרבי מאיר דחייב ורבי שמעון פוטר דיליף מקראי כדלקמן:

זה יכול וזה אינו יכול - והוציאו שניהן דברי הכל חייב ולקמן מפרש הי מינייהו חייב: ה"ג הוציאוהו שנים ר' מאיר מחייב ול"ג פטור:

ר' יהודה אומר אם לא יכול אחד - כלומר כל אחד ואחד:

ואם לאו - אלא זה יכול וזה יכול פטור וממילא דבכי האי גוונא ר' מאיר מחייב:

מלגז - פורק"א (קלשון) בת ג' שיניים ומהפכין בה תבואה בגורן והוא מעמר דהוא אב מלאכה:

ולוגזין - מאספין השבלין:

בכרכר ושובטין - דהוא מיסך כדאמר בפרק כלל גדול (לעיל דף עה) שובט הרי הוא בכלל מיסך:

בקנה והוציאוהו כו' - וכל הנך זה יכול וזה יכול נינהו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת צג א (עריכה)


עיגול וקורה גדולים הן ואין אחד יכול להוציאו: ואם לאו - שיכול אחד להוציאו:

נפש תחטא - משמע נפש ולא נפשות:

חד למעוטי זה עוקר - מרשות הרבים:

וזה מניח - ברשות היחיד דכל כמה דלא כתיב אלא חד מיעוט מסתברא דהאי הוא דממעט דהאי קעביד פלגא והאי פלגא וליכא חד דמסייע בכולהו:

וחד - יתורא למעוטי אף על פי דעבדי כי הדדי דהאי עביד כולה והאי עביד כולה ומיהו זה יכול וזה יכול הוא דממעיט דלאו אורחיה למעבדה בתרי:

וחד - יתורא למעוטי תו זה אינו יכול וזה אינו יכול דאף על גב דאורחייהו למיעבד בתרי מעטינהו:

יחיד שעשה בהוראת ב"ד - הורו ב"ד שחלב מותר והלך היחיד ועשה על פיהם דאנוס הוא ורבי שמעון לטעמיה דאמר בהוריות יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב:

תרי מיעוטי כתיבי - נפש אחת חד מיעוטא הוא דאורחיה דקרא לאישתעי הכי:

זה שיכול - דאיהו עבדה לכולה:

אין בו ממש - מי שאינו אלא מסייע בדבר ואם בא לעשותו לבדו אינו יכול אין בו ממש ולא חשיב מידי ולא מיפטר אידך:

אף אנן נמי תנינא - דמסייע אין בו ממש:

היה - זב יושב על גבי מטה:

וד' טליות - טליתות:

שאינה יכולה לעמוד על ג' - וכיון דזה אינו יכול וזה אינו יכול כל אחד ואחד כולי מעשה עביד וגבי מדרס הזב בעינן שינשא רובו עליו בת"כ:

ור' שמעון מטהר - ר' שמעון לטעמיה דאמר זה אינו יכול וזה אינו יכול נמי אינו אלא כמסייע ופטור (ל"א דבעי שיעור זיבה לזה ושיעור זיבה לזה כלומר רובו של זה מכביד על כל אחד ואחד ואפילו מסייע לא הוי):

מפני שיכולה לעמוד על ג' - הלכך כל אחד ואחד ה"ל רביעי ואינו אלא מסייע וסתמא כר' יהודה דזה יכול וזה יכול קרי מסייע:

דעקרה ליה לגמרי - עוקרת הרגל מן הארץ ואפי' מסייע לא הוי. ופרכינן ואי טעמא משום דעקרה ליה כיון דזימנין דעקרה האי וזימנין עקרה האי ובכל ג' איכא לספוקי שמא הכבידה עליהן ולא עקרתן לטמינהו מספק כזב המהפך על ה' פונדאות דמטמינן ליה מספק:

פונדאות - כמין חריטין כיסים ארוכים ונותנין בהן מעות ובלעז בריד"ש (ברידי"ש: ארנקים הנסגרים בקשרי חוטים) וראויין לשמש שכיבה עם מלאכתן שיושב עליהם והם מלאות מעות ופותח פיהם ונוטל ואין צריך לומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו:

לאורכן - כגון שהיה שוכב על מיעיו או פרקדן ואורכו מוטל על אורכן:

טמאים - גרסינן במשנה דטהרות דיש לומר בכל אחת מהן שנישא רובו עליו פעמים על זו ופעמים על זו:

לרחבן טהורין - לפי שארכו מוטל על רחבן ואין רובו נישא על אחת מהן:

ישן - לו עליהן לרחבן:

ספק נתהפך - על ארכו ונמצא כולו נשען על אחת מהן:

טמאות - דכל חדא איכא למימר על זו נתהפך אלמא מטמינן מספק והתם נמי אי משום עקירה הוא ניטמינהו מספיקא אלא לאו טעמא משום דכולהו הוו כל חדא וחדא מסייע ואין בו ממש כן נראה בעיני משנה זו ורבותי גורסין לאורכן טהורין ופירשו טעמא דלאורכן טהורין משום דאמרי שמא ביניהן שכב ולא עליהם וקשיא לי א"כ לקולא תלינן ואמאי תני סיפא ספק נתהפך טמאים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת צג ב (עריכה)


הסוס מטמא בידיו - אם הזב רוכב עליו וטלית תחת אחת מידיו של סוס טמאה אבל תחת רגליו טהורה שאין משענתו על רגליו והא דתנן לעיל ד' טליות תחת רגלי הבהמה טהורות לא כרבי יוסי:

כהן העומד - על גבי כלי או אבן או שום דבר החוצץ בינו לבין הרצפה ועבד עבודתו פסולה דכתיב ושרת ככל אחיו הלוים העומדים שתהא עמידתו כשאר אחיו ותנא דבי ר' ישמעאל הואיל ורצפה מקודשת וכלי שרת מקודשין כו' בזבחים:

שמאל פסולה לעבודה כדאמר בפ"ק דחולין (דף כב.) כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין: שיעור לזה - גרוגרת אם אוכל הוא:

שיעור זיבה - שיכביד רובו עליו וצריך להיות כאן ד' זבים:

נעל אחד בפניו - זו היא צידתו:

נעלו שנים פטורין - ור' יהודה הוא דפטר בשניהם יכולין:

שיעור - צידת צבי לכל אחד ואחד אלא שמע מינה שיעור אחד לכולן ומדר' יהודה נשמע לר' מאיר בשניהן יכולים דבהא לא פליגי:

חייבין לשלם - תשלומי ד' וה':

קנה גרדי - אורחא דמילתא והוא העולה ויורד בשתי:

קנה דעלמא - שאינו עומד אלא להסקה דהוי שיעורו כעצים דאילו האי שיעורו כדי אריגה:

כלפי לייא - כלפי היכא נהפך דבר זה הא רבי שמעון הוא דפטר שנים שהוציאוהו:

מתני' את החי במטה - וחי לא מיחייב על הוצאתו דהוא מקיל עצמו ונושא עצמו:

וכן כזית מן המת - חייב אם הוציא דהואיל ומטמא הוצאה חשובה היא להציל עצמו מן הטומאה:

ור' שמעון פוטר - אפילו במת שלם דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכל מלאכה שאינה צריכה (לגופה) אלא לסלקה מעליו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה הלכך לאו מלאכת מחשבת היא לר' שמעון:

גמ' ופטור על הכלי - שהיא טפילה לאוכל:

ואם היה צריך לכלי - להשתמש בו תשמיש אחר מקום שמוציאו שם:

חייב - על כל אחד ואחד כי היכי דמיחייב ליה תרתי אתרתי הוצאות בהעלם אחד:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת צד א (עריכה)


ששגג על האוכלין והזיד על הכלי - ומאי חייב דקתני מיתה:

והא אף קתני - משמע שני חיובין שוין:

בפלוגתא דר"י ור"ל - דאיפלוגי בידיעות מחלקות בפ' כלל גדול (לעיל דף עא:) איפלוגי נמי רב ששת ורב אשי הכא רב ששת דלא מוקי לה הכי קסבר דאין ידיעות מחלקות ורב אשי סבר: ידיעות מחלקות:

דמשרבטי נפשייהו - משמטים כלפי מטה ומכבידין עצמן להשמיט מיד הנושאן:

מתיר בסוס - למוכרו לנכרי מפני שמלאכת הסוס אם היה אדם עושה אותה אין חייב עליה חטאת דלרכיבה עומד והחי נושא את עצמו והא דאסרו למכור בהמה גסה לנכרי משום שאלה ומשום שכירות אסור וסוס אי נמי דמושיל ומוגר לאו איסורא דאורייתא איכא שאין זו מלאכה אצל הסוס וגבי אזהרת שביתת בהמה מלאכה כתיב':

ואמר רבי יוחנן גרסינן:

דבי וייאדן - של ציידי עופות שנותנין על הסוס עופות כשהן חיין כגון נץ ומינו לצוד שאר עופות ולא משרבטי נפשייהו דלא קשירי והשתא נמי החי נושא את עצמו ומשום הכי א"ר יוחנן בן בתירא ור' נתן אמרו דבר אחד:

בכפות - בין עוף בין אדם:

כמאן דכפיתי דמו - שרוכבים מעוטפין בבגדים רחבים וגם הם עצמן מעונגין מהצג על הארץ:

ואמר ר' יוחנן גרסינן:

בן בתירא ור' נתן אמרו דבר אחד - והא אמרת מודה ר' נתן בכפות ואי משום דאוקמינן בסוס המיוחד לעופות משום רבנן אוקמינן דפליגי עליה ולמימר דאילו באדם שניהם שוין לפטור ואי בכפות מודה רבי נתן היכי מתוקמא דבן בתירא כר' נתן משום דחי נושא את עצמו הא בן בתירא מתיר אפילו למכור לפרסיים דכמאן דכפיתי דמו וכל האומות קרי להו נכרים דסבר דכפות נושא את עצמו:

רמות רוחא - גסות הא דלא מסגו בכרעייה גסות הוא:

פרדשכא - סרדיוט:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת צד ב (עריכה)


אף במוציא את המת לקוברו - ולא תימא לא פטר אלא במניחו לחוץ דאין צורך לא לגופו של מוציא ולא לגופה של הוצאה דאפילו הוא צורך המת פטור:

מר לחפור בו - שהוא צורך המוציא:

מר לעשות לו טס ולחפור - מרה שנרצף פיו וצריך להושיב עליו כמין טס דק שיהא ראוי לחפור: להגיה ולקרות:

לאפוקיה לכרמלית - שהיה מוטל בבזיון או בדליקה או בחמה ואי משום טלטול מניח עליו ככר או תינוק:

לא תעשה - לאו דלא תסור כי הכא:

התולש סימני טומאה - שתי שערות לבנות שהבהרת מטמאה בהן:

והכוה את המחיה - מחית בשר חי והוא סימן טומאה בשאת והכוה זה לבטלה משום מחיה ולטהרה:

עובר בלא תעשה - דהשמר בנגע הצרעת (דברים כד):

אחד מב' - שלא היו בה אלא שתי שערות ותלש האחד:

חייב - דשקלא לטומאה שאין מטמאה בפחות מב' דהכי ילפינן לה בת"כ שיער שנים וחייב מלקות:

מאי לאו הא דתני חייב דאפיק חצי זית מכזית - דשקליה ובצריה לשיעורא:

והא דתני פטור דאפיק חצי זית מכזית ומחצה - דאף על גב דמצמצם לשיעור לאו מילתא היא ולא אמרינן אהני דאי שקיל מיניה פורתא תו ליתא לשיעורא:

ממת גדול - דלא אהני מידי:

מתני' וכן שערו - תולש שער ראשו בידיו:

וכן הגודלת - שערה:

וכן הכוחלת - עיניה:

וכן הפוקסת - יש מרבותי אומרים מתקנת שערה במסרק או בידי' ויש שמפרשין טחה כמין בצק על פניה וכשנוטלו מאדים הבשר:

רבי אליעזר מחייב - בכולם חטאת וחכמים אוסרין משום שבות וטעמא דרבי אליעזר מפרש בגמרא משום מאי מיחייב:

גמ' מחלוקת ביד - בהא שנוטלן בידו ולא בכלי הוא דפטרי רבנן שאין דרך גזיזה בכך בחול:

מהו דתימא בכלי נמי פטרי רבנן - דאין כאן משום גוזז דלא שייך אלא בצמר בהמה:

מחלוקת לעצמו - בהא הוא דמחייב ר' אליעזר שיכול לאמן ידו לעצמו לתקנו בלא כלי:

אבל לחברו - אין יכול לאמן את ידו ליטול יפה בלי כלי:

פשיטא צפרניו תנן - של עצמו:

הנוטל מלא פי הזוג - מלא ראש המספרים:

חייב - בשבת לרבנן בכלי לר' אליעזר אף ביד וזהו שיעורו:

והא תניא - בההיא ברייתא בסיפא ולקרחה שהזהירה תורה לא תשימו קרחה (דברים יד) שתים הוי קרחה מכלל דפי הזוג לאו ב' שערות נינהו:

תניא נמי הכי - כרב יהודה דאמר שתים:

רבי אליעזר אומר - באחת הוא חייב ולא בעינן מלא פי הזוג:

אחת חייב - שבאחת הוא מקפיד שלא יהא נראה כזקן:

שמלת אשה - ודרך הנשים להקפיד על כך ולהתנאות:

ציצין - כמין רצועות דקות הפורשות מעור האצבע סביב הצפורן:

שפירשו רובן - קרובין לינתק:

מי איכא מידי כו' - כיון דבכלי חייב חטאת ביד איכא שבות גזירה אטו כלי:

כלפי מעלה - לצד הצפורן התחילו לפרוש דקא מצערו ליה טפי:

משום כותבת - שמוליכה מכחול סביב העין כאדם המוליך קולמוס סביב האות:

טווה - שמתקנת שערה בין אצבעותיה ופושטתו כשהוא נכרך ולשון השני עושה מאותו בצק כמין חוט:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת צה א (עריכה)


לעצמה פטורה - שאינה יכולה לבנות יפה ואין דרך בנין אלא אשה לחברתה שרואה ועושה:

וכן - מילתא אחריתי דשבת לאיסורא:

סרק - צבע אדום הוא הבא בקנים שקורין טיפוניי"ן (אודם (לפרכוס הפנים)) :

המחבץ - המעמיד החלב בקיבה ול"נ מחבץ עושה כמין כלי גמי ונותן הקפוי בתוכו ומי החלב שהן נסיובי נוטפין ולועזין אותן אנקייד"ש ([[:קטגוריה:{קטן (יונקיירי"ש: כלי של קנים לייצור גבינה [מצוי רק בדפוס סונצינו, אבל לא בכתסי|{קטן, (יונקיירי"ש: כלי של קנים לייצור גבינה [מצוי רק בדפוס סונצינו, אבל לא בכתסי]][[קטגוריה:{קטן (יונקיירי"ש: כלי של קנים לייצור גבינה [מצוי רק בדפוס סונצינו, אבל לא בכתסי]])} :

המכבד - את הבית:

והמרבץ - במים להרביץ את האבק שלא יעלה:

חייב חטאת - לקמיה מפרש טעמא דהרודה חלות דבש חייב משום תולש (מחבץ חייב משום בורר) ומכבד ומרבץ משום בונה:

אחד זה ואחד זה - אחד שבת ואחד יו"ט:

משום שבות - דילמא כי כניס ליה מתמלאין הגומות שבבית מאליהן והוי בנין:

קטיל קני באגמא - חותך קנים מן האגם הוה לא ידע לפרש משנה:

מפרק - כמו מפרק משאוי שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו והוי תולדת דש ואית דאמרי תולדה דקוצר ולא היא דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה ולשון מפרק נמי לא שייך למימר אלא לשון תולש:

בורר - אוכל מתוך פסולת:

זילחא - לרבץ הבית ורצפת אבנים היתה בכל העיר:

מהבלא - שהיה אבק עולה ומרבה הבל:

לאו אדעתאי - לא הייתי זכור ורבותי פירשו לא סבירא לי:

אשה חכמה - אשת ת"ח או בת ת"ח ששמעה מאביה:

מרבצת ביתה - רוחצת קיתוניות בזוית זו וכוסות בזוית זו:

כרבי שמעון - דדבר שאין מתכוין מותר והמרבץ אינו מתכוין להדביק עפר בגומא ולהשוות הבית אלא שלא יעלה אבק:

מתני' התולש מעציץ נקוב חייב - דהוי כמחובר דיונק מן הקרקע ע"י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע ואפילו הנקב בדופנו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת צה ב (עריכה)


אלא להכשיר זרעים - הזרועים בתוכו עציץ נקוב אינו מקבל הכשר לטומאה ושאינו נקוב מקבל הכשר דתלוש הוא והא רבי שמעון קאמר ליה וה"ג ר"ש אומר אין בין נקוב כו' דאילו לרבנן איכא טובא דהא מיחייבי אנקוב משום שבת ופטרי אשאינו נקוב:

לכל מילי - לשבת ולקנות במשיכה ולא בכסף ולפרוזבול שאינו נכתב אלא על הקרקע:

אשר יזרע - כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהו להכי אהני זריעות יתירי דקרא ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא:

מה לי אמר רבי שמעון - מי מודה דהא במחובר הוא האי שורש ואי תלשו לי' בשבת מיחייב:

זימנין - פעם אחרת:

שאם ניקב - העציץ בכדי טהרתו ושאם נטמא נטהר בשבירה זו והיינו כמוציא זית דתנן במסכת כלים (פ"ג מ"א) כלי חרס העשוי לאוכלין שיעורו כזיתים ומודה ר' שמעון בהא דחשיב מחובר כל הזרעים שבתוכו דתו לא הוי כלי:

ניקב בכדי טהרתו מיבעיא - דהוה לן לספוקי ביה בהנך דלאו כנגד הנקב ואת פשטת להו דכולהו מחובר נינהו:

אי אתמר לדרבי זירא - דמודה ר"ש בשום נקב:

הכי הוא דאיתמר - שאם ניקב למטה מרביעית שאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה דבציר מהכי לאו כלי הוא: חמש מדות גרסי':

כמוציא משקה - נקב דק מאד שמשקה יוצא בו:

טהור מלטמא גיסטרא - כלומר אם כלי שלם הוא אינו נטהר בכך אבל אם היה שבר כלי והיה ראוי להשתמש בו דמקבל טומאה משנשבר כדתנן הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין כו' באלו טרפות (חולין דף נד:) וניקב שוב כמוציא משקה אינו טמא עוד משום תורת גיסטרא:

גיסטרא - שבר כלי ולקמיה מפרש טעמא דאין שבר כלי חשוב להצניעו משניקב ולומר הבא גיסטרא אחר ונניח תחתיו לקבל טיף טיף הנוטף מזה אבל אם היה כלי שלם וניקב מעט אין מאבדין אותו אלא אומר הבא גיסטרא אחר ונניח תחתיו:

ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת - כלומר אם כלי שלם היה וניקב כמוציא משקה עדיין כל תורת כלי עליו ואפי' לקדש בו מי חטאת באפר פרה דבעינן כלי ראוי דכתיב (במדבר יט) מים חיים אל כלי וכ"ש שמקבל טומאה:

ניקב ככונס משקה - שאם מושיבו על המים נכנס בתוכו דהיינו נקב רחב קצת:

טהור מלקדש בו מי חטאת - טהור לאו דוקא אלא כמו טהר יומא (ברכות דף ב.) כלומר בטל לו מתורת כלי לענין מי חטאת:

ועדיין כלי הוא לענין הכשר זרעים - הזרועים בתוכו דכתלושין נינהו ואפילו לרבנן שאין נקב זה ראוי להריח לחלוחית הקרקע:

ניקב כשורש קטן - הוי טפי מבכונס משקה:

טהור מלהכשיר זרעים - לרבנן דהוי עציץ נקוב:

ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים - שהוא שיעור לטומאה בכל כלי חרס העשוי לאוכלין סתם כל זמן שלא יחדו לרימונים ומקבל עדיין טומאה:

טהור מלקבל בו זיתים - כלומר מלקבל עוד טומאה משום תורת סתם כלי חרס שהרי שיעורן כזיתים ואם היתה עליו טומאה נטהר ממנה:

ועדיין כלי הוא לקבל בו רימונים - שאם יחדו שוב לרימונים מקבל טומאה מכאן ולהבא או אם היה מיוחד לרימונים מתחילה לא נטהר:

טהור מכלום - משום כלי אלא א"כ מצניעו לגיסטרא יטמא בתורת גיסטרא:

ואם היה מוקף צמיד פתיל - והוא באהל המת אין טומאה נכנסת בו דרך נקב ומצי על כל מה שבתוכו:

עד שיפחת רובו - דכל כלי פתוח כתיב (שם) דרך פתח נכנסת לו טומאה ולא דרך נקביו:

אלא במוקף צמיד פתיל - שאם ניקב כמוצא רימון אינו מציל:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת צו א (עריכה)


ברברבי - ברובו:

זוטרי - כמוציא רמון בטל ליה מכלי:

שונין - התנאים שונין ברייתא:

כלי חרס - דשיעור הראשון האמור בו לבטלו במקצת משום כלי:

ככונס משקה - הוא דמבטל ליה מיהא מתורת מי חטאת ולא אמרו נקב מוציא משקה חשוב נקב לכלים אלא לגיסטרא דהתם ודאי אי נקבה הכי כמוציא משקה משדא שדי ליה:

שאין אומרים הבא גיסטרא - אחרת לגיסטרא זו להניח תחתיה לקבל הטיפין אבל כלי שלם חסין עליו ומשום נקב פורתא לא שדו ליה ומניחין גיסטרא תחתיו:

פליגי בה - בהכשר זרעים:

וסימן - דלא תיטעי למימר חד אמר כמוציא זית:

אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין כו' - ברייתא היא (מנחות קי.) והיא לך לסימן שאחד מן האמוראים ריבה לשער בגדול שבשלשתן ואחד ממעט לשער בקטן שבשלשתן ולא בבינוני כונס משקה ומוציא משקה ליכא למיטעי בהן לענין זרעים:

שיעורו כמוציא זיתים - ליטהר מטומאה:

הרי הוא ככלי גללים - משניקב כמוציא זית ואפילו יחדום לרמונים והא דתנן כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים גבי כלי עץ תנינן לה במסכת כלים (פ'יז מ"א):

פרק אחד עשרה - הזורק


מתני' הזורק רבי עקיבא מחייב - טעמא מפרש בגמרא:

כיצד שתי גזוזטראות כו' - רבנן קאמרי להו:

גזוזטראות - זיזין היוצאין מן הכותל ומניחין עליהן נסרים להלך:

זו כנגד זו - בשני צידי רה"ר והן רה"י שגבוהות י' ורחבות ד':

פטור - שלא מצינו זריקה והושטה במלאכת המשכן מרה"י לרשות היחיד ורחב רה"ר מפסיק ביניהן שלא היתה עבודת הלוים כך להושיט קרשים מעגלה לעגלה שבצדה אלא לעגלה שלפניה (ושלאחריה) שארבע עגלות היו לבני מררי שהיו נושאין קרשי המשכן והן הולכין שתים כאחד זו בצד זו כדאמרינן בגמ' וכשהיו פורקין את המשכן לטעון על העגלות היו מעמידין העגלות כדרך הליכתן שתים זו אצל זו סמוך למשכן ושתים זו אצל זו לפניהם דרך הליכתן לאורך רה"ר שהיו רוצים להלך אחר עמוד הענן ההולך לפניהם ופורקי המשכן היו מושיטין הקרשים לאותן שעל שתי העגלות הסמוכות למשכן והן מושיטין לאותן שלפניהם אבל מעגלה לעגלה שבצדה לא היו צריכין להושיט שהרי שתיהן סמוכות לפורקי המשכן:

היו שתיהן בדיוטא אחת - כלומר בעלייה אחת באורך רה"ר על פני הבית ויש הפסק רה"ר ביניהם:

הזורק פטור - הואיל ולמעלה מי' ולא מצינו זריקה מרה"י לרה"י דרך רה"ר במשכן לא באורך ולא ברוחב:

והמושיט חייב - שמצינו הושטה כיוצא בה למעלה מי' במשכן מרה"י לרה"י וקצת אורך רשות הרבים מפסיק ביניהם:

שכך היתה עבודת הלוים - ומפרש ואזיל כיצד מצינו כזו בעבודתן. שבשתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים פורקי משכן מושיטין לאותן שעל העגלות שאצלן והן מושיטין לאלו שלפניהם אבל לא זורקין שאין אותן קרשים נזרקות מפני כובדן: