חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צ עמוד ב[עריכה]

מתני': המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה כו':    תמיהא לי למה הוצרך לחזור ולשנות כאן, שהרי כבר שנינו כן בפרק כלל גדול (עה, ב) דתנן התם כל שאינו כשר להצניע, ואין מצניעין כמוהו, והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו. ויש לומר דאתא לאשמועינן דאפילו שכח למה הצניעו והוציאו, חייב שעל דעת ראשונה הוא עושה, וכדאוקים לה אביי.

גמרא: למה ליה למיתני המצניע ליתני המוציא:    כלומר: דאפילו לא החשיבו מתחלה להצנעה אלא שהוציאו עכשיו לזריעה חייב דהא אחשביה, ודוקא במוציא לזריעה וכיוצא בזה, לפי שאין אדם טורח לזרוע נימא אחת, וכדאמרינן בפרק המוציא (עט, א) אמר רב פפא הא דזריע הא דלא זריע, לפי שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה, אבל אי טרח ואפקיה לכך חייב דדבר חשוב הוא לכך, מה שאין כן במוציא לאכילה שאפילו הצניעו והוציאו לאכילה אינו חייב בפחות מגרוגרת. ותדע לך מדאמרינן לקמן (צא, א) בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו, דאלמא דוקא תפחה, הא לא תפחה אף על פי שחשבה ממש לאכילה פטור ומן הטעם שאמרנו. כך נראה לי.

דף צא עמוד א[עריכה]

מתקיף לה רב יצחק בריה דרב יהודה וכו':    פירש רש"י ז"ל: דאדאביי קאי דאוקי מתניתין בששכח למה הצניעו, ואפילו הכי אזלינן בתר מחשבתו הראשונה. ואינו מחוור. שאם כן היה לו לבעל הגמרא לסדר דברי ר' יצחק אחר דברי אביי ולא יפסיק ביניהם בהא דרב יהודה. ובתוספות פירשו דאהא דרב יהודה אביו קאי, משום דפירש כל שהוא היינו אפילו חטה אחת הואיל ועל ידי מחשבתו אתה מחייבו בדבר שאינו ראוי להוציאו אפילו לזריעה שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה, אלא שאנו הולכין לגמרי אחר מחשבתו, אם כן חשב להוציא כל ביתו הכי נמי. ופרקינן התם בטלה מחשבתו אצל כל אדם, כלומר: שאין כח בידו שלא להחשיב מה שהוא חשוב אצל הכל, אבל להחשיב מה שאינו חשוב אצל הכל לטרוח בכך לכתחלה הרשות בידו, כיון שאף השיעור הזה ראוי הוא וחשוב אצל הכל אלא שאין טורחין בכך לכתחלה.

פשיטא זיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא:    קשיא לי, מאי קושיא שהרי דרך התלמוד הוא כן בהרבה מקומות לפתוח בדבר פשוט כדי לשאול אחריו מה שצריך לשאול, ואף כאן מפני שרצה רבא לשאול אחריו הוציא חצי גרוגרת לזריעה. והוציא כגרוגרת לאכילה, עשה להן פתח מזה אע"פ שאינו צריכה, ולמה הוצרך לתת טעם מהו דתימא בעינן עקירה והנחה בחדא מחשבה, בלאו הכי ניחא. ובפרקין (צב, ב) תנינן המוציא ככר לרשות הרבים חייב, והא אינה צריכה אלא משום דבעי למיתני הוציאוהו שנים פטורין. וניחא לי דמרא דשמעתא קמייתא ר' נחמן, ואיהו לא בעי הנך בעייתא, אלא רבא הוא דאיבעיא ליה, ומשום הכי אקשינן לר' נחמן, למה ליה לאשמועינן הכי פשיטא.

בהא דבעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו:    הקשה הרמב"ן ז"ל, מאי קא מיבעיא ליה, דהא איהו הוא דאמר במסכת מנחות בפ' כל המנחות באות מצה (נד, א), כל היכא דמעיקרא הות ביה והשתא לית ביה הא לית ביה, וכל היכא דמעיקרא לית ביה והשתא אית ביה מדרבנן, כי פליגי דמעיקרא הוה ביה וצמק וחזר ותפח, מר סבר יש דיחוי באיסורין, ומר סבר אין דחוי באיסורין, וכיון שכן גבי שבת נמי בדלית ביה ותפח היכי מחייב.

ותירץ הוא ז"ל, דהכא בגרוגרת ממש עסקינן, ואמרינן התם שאני גרוגרת הואיל ויכול לשלקן ולהחזירן לכמות שהיו, וכיון שכן כשתפחה יש בה שיעור, ומיהו בעוד שלא תפחה לא חשיבא שיעור ואפילו למאן דאמר התם (שם נה, א) גבי תרומה דשיעור הוא. ואינו מחוור בעיני כל הצורך, דמאי שנא שבת מאי שנא תרומה, הא אפילו קודם ששלקה חשבינן ליה התם לענין תרומת מעשר כתאנה מדתורמין גרוגרת על התאנים במנין, ואף על גב דהשתא בציר ליה שיעורא.

ולי נראה דאינו דומה שיעור הוצאת שבת לשאר האיסורין, דאילו פגול ונותר וחלב לא חייבה התורה בהם אלא בשיעור אכילה דהיינו כזית, וכיון שכן כל שאין בו כזית אף ע"פ שתפח ונראה ככזית הרי אין בו כזית ולא נהנה גרונו בכזית, אבל הוצאות שבת בחשיבותא תליא מלתא, וכל שדרך הבריות להחשיב ולהצניע חייבין עליו בהוצאתו, ועל כן אין שיעור הוצאה אחד לכל הדברים אלא כל אחד ואחד לפי מה שהוא חשוב, עד שהעלו הענין שאפילו מה שאינו חשוב לכל ואין מצניעין כמוהו והצניע המצניע חייב, וכיון שכן אף פחות מכגרוגרת שתפחה ונראה (ככזית) [כגרוגרת] מחשיבין אותו ומצניעין כמוהו ולפיכך חייב. כך נראה לי.

זרק כזית תרומה לבית טמא מהו:    ואסיקנא כגון שהיה פחות מכביצה אוכלין וכזית זה מצטרף לכביצה, ומשום דאיסור שבת ואיסור טומאה בהדי הדדי אתיין, ומשום הכי נקט זרק ולא נקט הוציא, דאילו הוציא קדים ליה איסור שבת לטומאה, דכשיצרף ידו למטה משלשה מיד הוה ליה כמונח לענין שבת, ואפילו לרבנן דבעי הנחה על גבי משהו, הני מילי בזורק אבל במעביר לא וכדאמרינן לעיל בפרק המוציא (פ, א), ולענין טומאה לא נטמא עד שנתחבר ממש לאוכלין. ונקט נמי תרומה דאילו חולין לא עבד ולא מידי, שהרי החולין מותרין הן באכילה אף לאחר שנטמאו.

ואם תאמר אע"ג דמצטרף לענין טומאה היאך יתחייב לענין שבת, דהא בעינן עקירה והנחה בדבר חשוב ואילו בהנחה איכא דבר חשוב כיון דמצטרף לאוכלין, אבל בשעת עקירה דלא היה שם אלא כזית אינו חשוב. יש לומר עקירה צורך הנחה היא, וכיון דבשעת הנחתו יהא חשוב, אף עכשיו חשבינן ליה כדבר חשוב, דהא לצורך אותו הנחה עקרה, ודאי חייב, ואילו זרקו לבית טהור פשיטא ליה דחייב הואיל וזר לוקה עליו בכזית גם ראוי לאכילת כהנים, אבל כשנטמא בטל חשיבותו דאף זר אינו לוקה עליה, וכדאמרינן במסכת יבמות בריש פרק הערל (עג, ב) דהאוכלה בטומאת עצמה אינו לוקה עליה, וליכא אלא איסור עשה דכתיב (דברים טו, כב) בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה, והיינו דלא בעי לה הכא אלא שזרקו לבית טמא ומשום צירוף אוכלין שבה, והלכך בשעת עקירה ודאי שיעור הראוי לענין שבת הוה ביה, כן תירץ רבנו שמואל.

אבל הרמב"ן ז"ל הקשה עליו שאם מפני שראויה היתה לאכילת כהנים אם כן אף החולין ראוין לאכילת כל אדם, וכן בהא נמי דמשני בלחם הפנים מדאפקיה איפסיל ליה, אכתי קשיא דהא חשיב הוא דזר וכהן לוקין עליו בכזית. ועוד שאם כן כל האוכלין האסורין ליחייב בכזית. ונראה לי שעיקר טעם רבי שמואל ז"ל אינו אלא מפני שהיא ראויה לאכילת כהנים כלומר: מחייבת להם הכתוב ושמרתם את משמרת תרומותי (במדבר יח, א), מה שאין כן בחולין, ועם דברי רבי שמואל ז"ל עלה לנו תירוץ למה נקט כזית, הואיל ואינו מתחייב אלא משום צירופו ואם כן אפילו פחות מכזית, אבל עם דברי הרב ז"ל אינו קשה, דמשום עקירה נקט כזית דפחות מכזית אינו כלום.

ועוד יש לומר דדוקא כזית משום דחשיב בעלמא ללקות עליו, מה שאין כן בפחות מכזית, דאפילו לרבי יוחנן דאמר (יומא עג, ב) חצי שיעור דאורייתא איסורא בעלמא הוא דאיכא. ואע"ג דלגבי תרומה טמאה ליכא חילוק בין כזית לפחות מכזית, דאפילו בכזית ליכא אלא עשה כדאמרן, ובפחות מכזית נמי איכא איסורא דאורייתא מדרבי יוחנן דאמר חצי שיעור דאורייתא וקיימא לן כותיה, מכל מקום כיון דבעלמא חמירא כזית ללקות עליו ופחות מכזית לעולם לא, הכא נמי כזית הוי חשוב פחות מכזית לא הוי חשוב.


הא דנקט הכא: כגון דאיכא אוכלין פחות מכביצה. ולא אמר דאיכא פחות מכביצה תרומה, מסתברא דאפילו איכא פחות מכביצה אוכלין חולין, והדין נותן דהא תלמודא משום צירוף הוא דבעי, ואפילו על ידי צירוף דחולין מיטמא כזית של תרומה. אבל ראיתי לרבינו האי גאון ז"ל שכתב אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן, שאם טימא תרומה פחות מכביצה פטור, ואהדרינן לעולם לענין שבת וכגון שזרקו לאותו בית טמא תרומה פחות מכביצה ואיתא התם וזרק עכשיו כזית שהוא משלימו לההוא דאיתיה התם לכביצה. ע"כ. ואיני יודע למה הוצרך לפרש כך, דאפילו כזית מקבל טומאה על ידי צירוף ומתחייב הוא עליה משום מטמא תרומה.

ומיהו דוקא בשלא היה שם אלא פחות מכביצה אוכלין, שלא ירדה להן טומאה אלא ע"י צירוף הכזית דאז מקבל טומאה אף כזית זה, אבל אם יש שם כביצה אוכלין כבר נטמאו בלא צירוף כזית זה, ואע"פ שנצטרף להם כזית זה לא נתוסף להם טומאה שכבר שבעו להם טומאה, וכיון שכן אין מצטרפין עם זית זה שיקבל טומאה על ידיהם כאילו הוא משיעור הכביצה, ואינו אלא כזית העומד לעצמו שאינו מקבל טומאה ולפיכך נקט הכא פחות מכביצה וכענין שאמרו במנחות בפרק הקומץ רבה גמ' (כד, א) שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו, בעי רבא עשרון שחלקו ונטמא אחד מהן והניחו בכסא וחזר טבול יום ונגע באותו טמא מהו, מי אמרינן שבע ליה טומאה או לא, כלומר: שבע ליה טומאה אותו חצי שנטמא כבר ולפיכך אינו מצטרף לטהור לטמאו, ואע"פ שאם היו שניהם טהורין ונגע באחד מהם פשיטא ליה דמצטרף.


מהא דאמרינן הכא: למאי אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן. שמעינן דאין אוכלין מקבלין טומאה פחות מכביצה, והכי נמי משמע מדתנן במסכת אהלות (פי"ג, מ"ה) (משנה, אהלות יג, ה) אלו ממעטין בחלון פחות מכביצה אוכלין, וקתני סיפא (במ"ו) זה הכלל, הטהור ממעט והטמא אינו ממעט, אלמא פחות מכביצה אינו מקבל טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים שאילו כן לא היה ממעט.

והא דתניא בספרא (ויקרא יא, לד) מכל האוכל מלמד שהוא מטמא בכל שהוא. יש מפרשים אותה בצירוף כלי כגון ההיא דתניא (פסחים מד, א) המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתן פסל את כולן. והא דתניא בפרק קמא דחולין גמרא (כד, ב) הטהור בכלי חרס תוכו אע"פ שלא נגעו כו', נאמר תוכו לטמא ונאמר תוכו ליטמא מה תוכו האמור לטמא אע"ג שלא נגע, תוכו האמור ליטמא גם כן אע"פ שלא נגע, ואמרינן עלה התם מנא לן אמר רבי יונתן התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל, כלומר ואילו מחמת נגיעה לא היה אפשר שיטמא אלא לכל היותר בגרגיר שלישי, אלא שכל גרגיר וגרגיר מיטמא מאויר כלי, דאלמא אפילו כל שהוא מקבל טומאה. יש לומר דלאו דוקא מלא חרדל, דהתם לא איירי בהאי דינא דכביצה ופחות מכביצה, אלא הכי קאמר התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חתיכות כמלא חרדל, ולעולם כשיש בהן חתיכות גדולות כביצה. ורש"י ז"ל כתב בהרבה מקומות (פסחים לג, ב ועוד) דכל שהוא אוכלין מקבלין טומאה, אבל לטמא אחרים בעינן כביצה. ושמעתין דהכא לכאורה הויא תיובתיה, וההיא נמי דאמר באהלות הויא תיובתיה.

דף צא עמוד ב[עריכה]

ואי סלקא דעתך אגד כלי שמיה אגד, קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת:    כתב רש"י ז"ל: במסכת כתובות (לא, ב) פריך דאפקיה היכא, אי דאפקיה לרשות הרבים איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא, ומוקי לה בצדי רשות הרבים, אי נמי דצירף ידו למטה משלשה וקבלה. ולפי דבריו הכי פירושא, קדים ליה איסור גניבה דמכיון שיצא מקצת הכלי בחוץ וקבלו הוא בידו, כל פרוטה ופרוטה שבכיס קנהו בהגבהה, כיון שיצא דרך פיו שהוא יכול להוציא המעות משם, ואי נמי אפילו דרך שוליו משום דאי בעי מפקיע לחלמה. ואוקימנא בנסכא, ומהא שמעינן דבכליו של מוכר היכא דלא משתקיל ליה לא קני ואפילו בהגבהה, ויש מפרשים דהכא סבירא לן כמאן דמוקי לה התם בדאפקיה לרשות הרבים, ולענין מיקנה ממש לא קני, ומיהו לענין גניבה מיחייב, מכיון דאפקיה מרשות בעלים ואי בעי שקיל ליה.


כך היא גירסת הספרים: והא איכא מקום חלמה דאי בעי מפקע לה, בנסכא, וכיון דאיכא שנצין מפיק ליה עד פומיה ושרי ושקיל, ושנצין אגיד מגואי, דליכא שנצין, אי בעית אימא דאית ליה ומכרכי. אבל רבנו האי גאון ז"ל גריס: והא איכא שנצין, דליכא שנצין, אי נמי אית ומכרכי. ופירש משמא דרבוותא ז"ל דקושיא היא אמאן דאיצטריך לאוקומיה בדמפיק ליה דרך שוליו ובנסכא, כלומר למה לן לדחוקי ולאוקמה בהכין, אפילו תימא דמפיק דרך פיו לא מצי שקיל עד דנפק כוליה משום דשנצין שבפיו קשורין שכן דרך אותן כיסין, ופריק דליכא שנצין, כלומר דניחא ליה לאוקומה בכל כיס אפילו דלית ליה שנצין, ואי נמי דאית ליה ומכרכי עלויה.

דף צב עמוד א[עריכה]

איפוך:    יש מפרשים דלגמרי מהפכין דרבא לדאביי ודאביי לרבא, כלומר: דאביי אמר ביד פטור בכלי חייב ורבא אמר ביד חייב בכלי פטור, ואע"ג דאמר רבא לקמן (ק, א) בעינן הנחה על גבי משהו, הני מילי בזורק אבל במעביר לא וכדאמרינן לעיל בפרק המוציא (פ, א) גמרא דיו לכתוב בו שתי אותיות. ואיכא דקשיא ליה, דהא ר' אבהו אוקי מתניתין דפשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, בשלשל ידו למטה משלשה (לעיל ה, א), ואפילו הכי קתני נטל בעל הבית מתוכה שניהם פטורים, ורבא לא פליג עליה, אלא דקשיא ליה איכפל תנא לאשמועינן כל הני. ויש לומר דרבא אעיקר דינא נמי פליג עליה, אלא דלא אשכח קושיא דלדחייה מההיא סברא, אלא משום דאי אפשר דליכפל תנא לאשמועינן כל הני. ואי נמי יש לומר דבדינא דרישא בלחוד דהיינו נתן לתוך ידו של בעל הבית הוא דלא פליג רבא עליה דבדידיה איירי רבי אבהו, אבל בסיפא דהיינו נטל בעל הבית מתוכה, אי למטה משלשה כרישא חיובי מחייב רבא ופליג אדרבי אבהו, ומשום דרבא סבר אגד יד לא שמיה אגד, ורבי אבהו סבר דאגד יד נמי שמיה אגד, ואי נמי דידו בתר גופו גרירא.

וכתב רב האי גאון ז"ל דלכולהו ביד חייב וליכא מאן דפטר, אלא מאן דפטר בשלא שלשל ידו למטה מג', ומאן דלא פטר בשלשל ידו למטה מג', וכדאוקי' מתניתין רבי אבהו דנתן לתוך ידו של בעל הבית, ואע"ג דהא אקשינן עליה איכפל תנא לאשמעינן כל הני, ולא הביא במתניתין, מימרא מיהא לא בטל הוא ולא נפק הדין טעמא מהלכתא. ונראה דהוא ז"ל מפרש דהא דפרקינן הכא, התם למעלה משלשה הכא למטה משלשה אוקימנא לכולהו, כלומר: התם למעלה משלשה, והוא הדין לדאביי, ורבא למטה משלשה, ורבי אבהו רישא דמתניתין בלחוד הוא דמוקי בלמטה משלשה, אבל סיפא דמתניתין בלמעלה משלשה הוא וכדאוקימנא לה הכא. וזה דחוק.

ויש מפרשים דכלי בלבד הוא דמפכינן, אבל יד כדקאי קאי, אביי אמר בין ביד בין בכלי חייב, ורבא אמר בין ביד בין בכלי פטור, ורבא בעיקרא דמימרא פליג על ר' אבהו, וכי אקשינן הכא וביד חייב אדאביי בלבד הוא דאקשינן.

מתני': לאחר ידו ברגלו ובפיו:    פירוש: שלא דרך אכילה, הא בשעה שהוא אוכל ונתכוון להוציא כך חייב, דמחשבתו משויא ליה מקום. וכדתנן בכריתות (יג, ב) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד כו', ר"מ אומר אם היה שבת והוציאו בפיו חייב, ואמרינן עלה לקמן בשלהי פרק הזורק (קב, א) אמאי והא אין דרך הוצאה בכך, ופרקינן כיון דקא מכוין מחשבתו משויא ליה מקום וחייב.

ובמרפקו:    פירש רש"י ז"ל: מרפקו שחיו שקורין אישילא"ש. והקשו עליו דמרפק היינו אציל וכדמתרגמינן על כל אצילי יָדַי (יחזקאל יג, יח) מרפק ידיה, ועוד דתנן בערכין פרק האומר משקלי (יט, א), משקל ידי עלי ר"י אומר מביא חבית מים ומכניס עד מרפקו ושוקל, ותניא בברייתא (בע"ב) יהודה אומר ממלא חבית מים ומכניס עד האציל, אלמא היינו מרפק היינו אציל, ואציל היינו קובד"ו, וכדאמרינן במסכת סופרים (פ"ג, הי"א) לא יניח אדם ספר תורה על ברכיו ויניח אצילו עליו, ואין דרך להניח השחי אלא הקובד"ו. ועוד דבההיא דערכין תניא וברגל עד הארכובה, דאלמא מרפק ביד היינו כנגד ארכובה ברגל, וארכובה היינו ראש השוק, וכולה שמעתא דערכין ודאי הכין מכרעת, ותנן במסכת אהלות (פ"א, מ"ח) גבי רמ"ח אברים באדם שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע ארבע בכתף אלמא מרפק למטה מן הזרוע.

והרמב"ן ז"ל תירץ שכל אותו עצם מתחילתו ועד השחי נקרא מרפק, ואציל דהתם בערכין, היינו עד תחילת הפרק, וההיא נמי דרמ"ח איברים היינו תחילתו מפני שיש בו שני עצמות שקורין חכמי הטבע קובד"י עליון וקובד"י תחתון, ומפני שרצה לחלק אותו (מסוף) הפרק הוציא תחילתו בלשון מרפק וסופו בלשון זרוע, ולפיכך לענין משנתנו ראוי יותר לפרש שחי כמו שפירש רש"י ז"ל, לפי שכן דרך אדם להוציא תחת שחיו ולא להוציא בקובד"י.

גמרא: גירסת הספרים: ומשכן גופיה מנא לן דכתיב (שמות כו, טז) עשר אמות אורך הקרש, וכתיב (שם מ, יט) ויפרש את האהל על המשכן, ואמר רב משה רבנו וכו':    כלומר: דכל שבטו כמוהו, וכדאמרינן בסמוך ואינו נכון. אבל רב האי גאון ז"ל לא גריס ליה כלל, דכיון דגמרינן למזבח שהוא עשר, ממילא ידעינן דאף הלוים קומתן עשר, מדכתיב גבי מזבח גופיה (במדבר ד, יד) ופרשו עליו כסוי עור תחש.

דף צב עמוד ב[עריכה]

מדקאמר להו אי אתם מודים בלאחריו ובא לו לאחריו שהוא חייב מכלל דפטרי רבנן:    פירוש: לאו ממאי דקאמר להו אי אתם מודים קא דייקי, דאדרבא בכל מקום אמאי דלא פליגי קאמרי הכי, ולומר כמו שאתם מודים בזה אודו לי בזה, אלא מדקאמר הם לא מצאו תשובה לדברי קא דייק, דקא סלקא דעתך דהכי קאמר הם לא מצאו תשובה וחלוק לחלוק ביניהם ואעפ"כ לא חזרו בהן, דאלמא סברי דאף במוציא [לאחריו ובא לו לאחריו הוי] כלאחר ידו ופטורין.

אף מקבלי פתקין כן:    פירש רש"י ז"ל: פתקי המלך פעמים מוציאין אותן למוסרן לרץ זה וכשאינו מוצאו לזה מוסרו לרץ אחר ומפני שדבר המלך נחוץ, ואע"פ שלא נתקיימה מחשבתו שהוציא על מנת שיתנו לרץ זה ונתנו לרץ אחר. ואינו מחוור. דאינו דומה לנתנו לאחריו ובא לו לפניו או לאחריו [ובא לפניו], אבל רב האי גאון ז"ל פירש לבלרי מלכות חוגרין בסינר, ותולין פתקין במתניהם פעמים שבאים לפניהם פעמים שבאים לאחור ולא אכפת להון. וזה נכון.

זה יכול וזה אינו יכול:    פירוש: כל יכול שבכאן הוא שיכול להוציאו באותו ענין שהוא אוחזו עכשיו וכל שאינו יכול פירושו שאינו יכול להוציאו באותו ענין שהוא אוחזו עכשיו, ואע"פ שיש בכחו לתקנו ולהוציאו בענין אחר, דמכל מקום כיון שהוא אוחזו עכשיו בענין שהוא אינו יכול להוציאו, לא איכפת לן אם יש בו כח להוציאו בענין אחר.

דף צג עמוד א[עריכה]

לכך נאמר (ויקרא ד, כז) בעשותה, יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין:    עיקר דרשא העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, אלא הא דאמר הכא בעשותה יחיד שעשאה חייב, פירושו הוא לומר בעשותה העושה את כולה הוא לבדו ולא העושה את מקצתה וחברו מקצתה, כלומר: אף על פי שעשאוה כולה בין שניהם.

רש"י ז"ל גריס: רבי שמעון לטעמיה דאמר יחיד שעשאה בהוראת בית דין חייב. ואין הגירסא מחוורת. דאדרבה בהוריות (ג, ב) תנינן הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהן בין שהביאו כפרתן בין שלא הביאו כפרתן, והלך היחיד ועשה על פיהן ר"ש פוטר ר"א אומר ספק. ויש מתרצים דשאני התם דכיון שחזרו בהם וידעו שטעו, ידיעתן כידיעתו וכמי שנזכר הוא דמי שהרי עליהן היה סומך. והר"ם בר' יוסף תירץ דהתם הוא דאיכא כפרה הכא ליכא כפרה. ואינו מחוור. דמכל מקום מנא לן דר' שמעון אית ליה הכי, והיכן אמרה דנימא רבי שמעון לטעמיה. אבל רבנו האי גאון והגאונים ז"ל גורסים, ורבי שמעון יחיד שעשאה בהוראת ב"ד לא צריך קרא, כלומר: דפשיטא משום דאנוס הוא.

הי מנייהו מחייב וכו' רב המנונא אמר משום דקא מסייע בהדיה:    יש מקשים והיאך אפשר שזה שיכול ועושה המלאכה פטור, וזה שאינו יכול ואינו עושה המלאכה יהא חייב, והיאך אמר כן רב המנונא. ותירץ הר"מ בר יוסף ז"ל, משום דמספקא לן דשמא אותו שיכול חייב, לפי שהוא עושה עיקר המעשה, או שמא אותו שאינו יכול חייב, לפי שהוא עושה בכל כחו, ומחייבים ליה משום דמדמינן ליה לזה אינו יכול וזה אינו יכול דחייבין לרבי מאיר ורבי יהודה, (והלכך) [והיכול] לפטור מדמינן ליה לזה יכול ולזה יכול דפטור לרבי יהודה, ופשיט רב חסדא דזה שיכול יש לחייב מפני שהוא עיקר, ואמר ליה רב המנונא, דאדרבה זה שאינו יכול ומסייע בכל כחו יש לחייב, ואמר ליה מסייע אין בו ממש. ומכל מקום בין רב חסדא בין רב המנונא שניהם מודים דאין לחייב אלא האחד לבדו.

ואינו מחוור. שהטעם בזה אינו יכול וזה אינו יכול אינו מפני שמסייע בכל כחו, אלא מפני שתלויה בכל אחד. ועוד קשיא לי דאי משום הא, שאינו יכול לר' שמעון אמאי חייב, דהא לר' שמעון זה אינו יכול וזה אינו יכול פטורין. ועוד יכול אמאי פטור לרבי מאיר, דהא זה יכול וזה יכול לרבי מאיר שניהם חייבין, וסתמא דמלתא הכא אינו חייב אפילו לרבי מאיר אלא האחד, וכולהו שוו בהא, דאינו סברא שיהיו שניהם חייבין לרבי מאיר ולא יהא חייב אלא האחד לרבי יהודה ורבי שמעון, שכיון דכיילינן ואמרינן זה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב, משמע דכולן שוין בהא בין בחיוב בין במהות החיוב.

ויש מפרשים דמשום דקתני דברי הכל חייב, הוה משמע להו דאינו חייב אלא האחד, ומשום כך שאלו איזה ראוי לחייב יותר, ואמר רב חסדא זה שיכול, שהמלאכה נעשית על ידו, דזה שאינו יכול בטל הוא אצל היכול, אע"ג דמחייב ר' יהודה בזה אינו יכול וזה אינו יכול הכא לא, ורב המנונא אמר דאפילו שאינו יכול חייב לרבי יהודה מפני שמסייע, וכדמחייב ר"י בזה אינו יכול וזה אינו יכול, ואמר ר"ח מסייע אין בו ממש, ואינו דומה לזה אינו יכול וזה אינו יכול, דהתם המלאכה נעשית ע"י שניהם ואי אפשר להעשות ע"י האחד, ולפיכך אין אחד מהם מסייע אלא שניהן עושין מעשה. וגם זה אינו מחוור בעיני כל הצורך מן הטענה שכתבתי. דאי אפשר לחלק בדבר זה ולומר דאליבא דר"י קאמר רב המנונא ולאו אליבא דהנך, דלדידהו מאי איכא למימר, וכולהו שוין בדבר זה.

ומסתברא ודאי דלרב המנונא אף מי שאינו יכול קאמר דחייב וכדברי הפירוש האחרון, אלא דהכי פירושא: רב חסדא אמר יכול חייב לכולי עלמא, ואפילו לרבי יהודה ור' שמעון מפני שהמלאכה כולה נעשית על ידו, ואינו דומה לזה יכול וזה יכול, דהתם כל אחד עושה מלאכה וראוי לעשות את כולה וכשלא עשאה כולה התורה פטרתו, אבל זה יכול וזה אינו יכול יחיד שעשאה קרינן ביה, ומי שאינו יכול אינו אלא מסייע ומסייע אין בו ממש ואפילו לר"מ, ואינו דומה לזה אינו יכול וזה אינו יכול, דהתם כל אחד עושה מעשה ואין אחד מהם מסייע אלא עושה מעשה כחבירו. ורב המנונא אמר שאפילו המסייע יש לחייב לכולי עלמא, לר"מ מפני שעושה מעשה בכל כחו, ור"מ בכל ענין מחייב, וזה גם כן עושה הוא מעשה בכל כחו, והוי ליה כזה אינו יכול וזה אינו יכול, והוא הדין לרבי יהודה מן הטענה הזו לדעת רב המנונא, ולרבי שמעון דפטר בכל ענין בין בשניהם יכולין בין זה לעצמו וזה לעצמו בין בזה אינו יכול וזה אינו יכול, סבירא ליה לרב המנונא דהכא מודה, משום דכשזה יכול וזה יכול והוי ליה לחד למעבד כולה ולא עבד, קרינן ביה העושה כולה ולא העושה מקצתה, והוא הדין והוא הטעם לזה אינו יכול וזה אינו יכול, כיון שאין אחד מהם יכול לעשותה, דלא קרינן בהו יחיד שעשאה, אבל בזה יכול וזה אינו יכול, היכול חייב על כרחו דבדידיה קרינן ביה יחיד שעשאה, וכיון שהיכול חייב, אי אפשר לפטור את השני משום שנים שעשאוה, שאם כן אף היכול ליפטר, וכיון שכן מחייבין אותו מיהא משום מסייע, ואמר ליה רב חסדא מסייע אין בו ממש ופטור.

היה יושב על גבי מטה וארבע טליות וכו' ורבי שמעון מטהר:    מה שפירש רש"י ז"ל בפירוש שני דטעמא דר' שמעון דבעיא שיעור זיבה לזה ושיעור זיבה לזה, כלומר: שיהא זב מכביד על כל אחד ואחד, אינו מחוור, דהא אתיא למפשט מהא דמתניתין דלא בעיא שיעור לכל אחד ואחד, ואם איתא תנאי היא דהא ר' שמעון בעי שיעור זיבה לכל אחד ואחד, אלא הלשון הראשון עיקר, דר"ש לטעמיה בזה אינו יכול וזה אינו יכול.

היה רוכב על גבי בהמה וכו' טהורות מפני שיכולה לעמוד על שלש:    פירש רש"י ז"ל: דכל אחד ואחד הוי ליה רביעי ואינו אלא כמסייע, וסתמא כר' יהודה דזה יכול וזה יכול קרי מסייע. ומסתברא דאפילו ר"מ מודה בהא דעד לא קאמר ר"מ אלא בזה יכול וזה יכול, דכיון דכל אחד יכול אנו רואין [כאילו] כל אחד עושה מעשה, דאיזה מהם יקרא עושה ואיזה מהם יקרא מסייע, וכן בזה אינו יכול וזה אינו יכול, כיון ששניהם צריכין לה הרי כל אחד עושה מעשה ואפילו לרבי יהודה, אבל כאן כיון שאין הרביעי צריך לשלשה ואותו הרביעי אינו מסויים נמצא שכל אחד מהם ראוי להקרא מסייע, ואינו כזה יכול וזה יכול שאין האחד ראוי ליקרא אלא מסייע. ולפי מה שכתבתי אני פטורין לכ"ע ואפילו לר"מ.

וכיון דזימנין עקרה הא וזימנין עקרה הא, ליהוי כזב המתהפך:    קשיא לי מאי כיון, דכשתמצא לומר דלא עקרה כל שכן דהיה לנו לטמא אליבא דמ"ד מסייע יש בו ממש, ולא הל"ל כיון, אלא ה"ל למימר אע"ג דזימנין עקרה לה לגמרי ליהוי כזב המתהפך, ונ"ל דה"פ דאם איתא דמסייע יש בו ממש, אלא דהכא אתי לטהורי' משום דזימנין דעקרה ליה לגמרי, אדרבה כ"ש שיש לטמויינהו לא מחמת מסייע אלא מחמת שהזב נשען עליו ממש דהוי כזב המתהפך, ואלומי הוא דאלים לקושייה.

דף צג עמוד ב[עריכה]

גירסת הספרים: אמר מר זה יכול וזה יכול רבי מאיר מחייב איבעיא להו בעינן שיעור לכל אחד ואחד וכו':    ורב האי גאון ז"ל דחאה לגירסא זו בשתי ידים, שאי אפשר דאבעי להו דלא כהלכתא, וגריס אמר מר זה אינו יכול וזה אינו יכול, ומשום דמחייב בה ר' יהודה וקיימא לן כותיה, ועוד הביא ראיה מדאמרינן אף אנן נמי תנינא, צבי שנכנס לבית ולא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין, דהיינו כר' יהודה דאמר בזה אינו יכול וזה אינו יכול דחייב, אלמא דבזה אינו יכול וזה אינו יכול הוא דאיבעיא להו. ואין צריך למחוק הגירסא דמדר"מ נשמע לרבנן, ומשום הכי אצטרכינן למבעי אהא דר"מ משום דדבר רחוק הוא שיהא שיעור גדול כל כך שלא יהא האחד יכול להוציאו ולא יהא בו שיעור לזה ולזה. ולא עוד אלא שיראה כדבר שאי אפשר, דשיעורי שבת אינן גדולים כל כך, שימצא דבר שיהא שיעורו גדול כל כך שלא יוכל אחד להוציאו ואפילו היה תשש ודל כח, אלא שאפשר להעמידו כגון שהוציאו בכלי ואינן צריכין לכלי, ומתוך כבדו של כלי אין אחד יכול להוציאו.

שמע מינה אוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים:    כלומר: ש"מ דאיכא תנא דסבירא ליה הכין, והיינו סומכוס דמספקא לן אליביה בפרק אותו ואת בנו (חולין פב, ב) ולא אפשיטא התם, דלמא נפשוט מהא. ותמיהא לי היכי מדמי לה לאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, דהא הכא בבת אחת מפיק להו ובכי האי גוונא ליכא לחיובא תרתי ואפילו תמצא לומר בקצר וקצר או אכל ואכל בהעלם אחד שהוא חייב תרתי, דאטו מי שבלע בבת אחת כדי שני זיתים מי איכא למימר שיהא חייב שתים. ותדע לך דהא איכא בכריתות פרק אמרו לו אכלת חלב, (טו, א) דר"א מחייב תרתי בקוצר כגרוגרת וחזר וקצר כגרוגרות בהעלם אחד, ואפילו הכי בקצר כשני גרוגרות בבת אחת אינו חייב אלא אחת, וכדאמרינן התם גבי קצר וקצר היכי משכחת לה דלא מחייב, כגון שקצר שתי גרוגרות בבת אחת אבל קצר כגרוגרת וחזר וקצר כגרוגרת חייב שתים. ויש לומר דכיון שהן שני שמות דהיינו אוכלין וכלי, וגופין מחולקין, אפילו בבת אחת חשבינן ליה כזה אחר זה, וכדאמרינן התם הכא במאי עסקינן בדלית המודלה על גבי תאנה וקצצן בבת אחת דמשום הכי מחייב ר"א הואיל ושמות מחולקין וגופות מחולקין, דכותיה גבי קצר וקצר היכי משכחת לה דלא מיחייב כגון שקצר שתי גרוגרות בבת אחת.

ואכתי קשיא לי אמאי לא אוקמה כר"א דאית ליה התם בכריתות בפרק אמרו לו (שם) הבא על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו וחזר ובא עליה חייב על כל אחת ואחת, ואיבעיא להו התם טעמא דרבי אליעזר משום דעבד תרתי, ומינה דקצר וקצר דעבד תרתי חייב שתים, או דלמא טעמא דרבי אליעזר התם משום דאי אפשר לערבן לביאות בבת אחת אבל בשתי גרוגרות דאפשר לערבן אין חייב אלא אחת, ואסקה רבה לטעמיה דר"א התם משום דעבד תרתי, והלכך קצר כגרוגרת וחזר וקצר כגרוגרת בהעלם אחד חייב שתים, וכל שהוא חייב בקצר וקצר מחייב בקוצר בבת אחת שתי גרוגרות בשמות מחולקין וגופות מחולקין, כגון דלית המודלה על תאנה וקצצן בבת אחת וכדאיתא התם, והכא בכלי ואוכלין דכותה היא.

ויש לומר דפלוגתא היא התם, דרב יוסף אמר דטעמיה דר' אליעזר התם משום דאי אפשר לערבן, אבל הכא דאפשר לערבן אינו חייב אלא אחת, והלכך לא בעי לעיולי נפשיה בפלוגתא. ובירושלמי נמי משמע דאית להו כההיא סברא דר' יוסף דגרסינן התם בפרקין דאמר ר' עקיבא (שבת פ"ט ה"ז) גבי מתניתין דהמוציא קופת הרוכלין אף על פי שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, וקשיא אילו הוציא והוציא בהעלם אחד כלום הוא חייב אלא אחת, למי נצרכה לר' אליעזר, שלא תאמר מינין הרבה יעשו כהעלמות הרבה ויהא חייב על כל אחת ואחת, לפום כן צריך מימר אינו חייב אלא אחת, ואע"ג דרבה ורב יוסף הלכתא כרבה, הכא לא מעייל נפשיה בפלוגתייהו, ועוד דפשטא דברייתא התם כרב יוסף דיקא. כך נראה לי.

ה"ג: הכא במאי עסקינן כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי:    וחייב אף על הכלי דקתני כרת או מיתה קאמר, ועל האוכלין פטור מחטאת משום דאינו שב מידיעתו שהרי מזיד על הכלי. ואני תמיה לרב ששת רישא דקתני חייב על האוכלין ופטור על הכלי, מאי קאמר דאי במזיד בשניהם מאי נפקא מינה דהא נסקל על האוכלין, ואי במזיד על האוכלין ושוגג על הכלי אפילו היה צריך לכלי נמי פטור אף על הכלי, דאינו שב מידיעתו שהרי מזיד על האוכלין, ואי בשוגג בזה ובזה אפילו היה צריך נמי לכלי פטור, דאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא. ואולי נאמר דהיא גופא קמ"ל שני זיתי חלב בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, ולאפוקי מדר' אליעזר, ואליבא דרבה דאמר (כריתות טו, א) קצר וקצר בהעלם אחד חייב שתים. אי נמי יש לומר כגון ששגג על האוכלין שהיה סבור שלא אסרה תורה הוצאת האוכלין, והזיד על הכלי כלומר: שנתכוין להוציאו, שאסור להוציאו לצורך עצמו אבל לעשותו טפלה מותר, והלכך אע"פ שנתכוין להוצאת הכלי פטור עליו ולפיכך חייב על האוכלין, והכי קאמר: המוציא אוכלין בכלי ושגג על האוכלין והזיד על הכלי חייב על האוכלין, מפני שהוא פטור על הכלי, ואתקיף לה רב אשי והא אף על הכלי קתני, כלומר: דמשמע דחייב הוא שתים בין על הכלי בין על האוכלין.

ור"ח ז"ל גריס אמר רב ששת כגון שהזיד על האוכלין ושגג על הכלי. וחיוב הכלי דסיפא כחיוב האוכלין דרישא, ותרווייהו לחטאת. ואינו מחוור. דאי אפשר לחייבו חטאת על שגגת הכלי כיון שהזיד באוכלין, וכדאמרן שהרי אינו שב מידיעתו. ורבנו האי גאון ז"ל גורס כגירסת הספרים וז"ל: אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי, פירוש והכי קאמר חייב על זה חטאת ועל זה כרת, מתקיף לה רב אשי והא אף על הכלי קתני, דאלמא האי כי האי. ע"כ. והוא מן התימא האיך אפשר שיתחייב חטאת על האוכלין כיון שהזיד על הכלי. ואולי נאמר דראוי לחטאת קאמר אלא שדבר אחר גרם לו להפטר. ובזה אפשר להעמיד אף גירסת ר"ח ז"ל.

דף צד עמוד א[עריכה]

ובפלוגתא דרבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש:    פירש רש"י ז"ל: דרב ששת דלא אוקמה בנודע לו וחזר ונודע לו, ורב אשי דאוקמה בהכין, פליגי בפלוגתא דר"י וריש לקיש, דרב ששת כר"ל ולפום כך לא מצי לאוקומה בנודע לו וחזר ונודע לו, ורב אשי כרבי יוחנן. ואינו מחוור. דמנא ליה דרב ששת כר"ל [כיון] דקיימא לן כר' יוחנן אלא דלא אסיק אדעתיה לאוקומה בהכין, ואי נמי דלא קשיא ליה האי אף על הכלי. אלא הכי פירושא: רב אשי אמר בנודע לו וחזר ונודע לו וכפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל, למר בנודע לו וחזר ונודע לו מיד, דידיעות לבד מחלקות, ולמר בנודע לו לאחר הפרשה, ואי נמי לאחר הקרבה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בפרק כלל גדול (עא, ב).

דבי וייאדן:    פירש רש"י ז"ל: ציידי עופות, וקושרן ומניחן על הסוס כשהן חיין. ומה שאמר קושרן לא דק דמודה ר' נתן בכפות. ורבי האי גאון ז"ל פירש בזיארן, הנץ וכיוצא בו שהמלכים צדין בהם עופות קורין אותן באז, והאחד העוסק בהן קורין אותו בלשון פרסי באזאר, ובזמן שהן יותר מאחד קורין להן בזיארן, ויש להם סוסים מיוחדים הנקראין סוסיא דבאזאר"ן.

פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו:    פירוש: משום דאף זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, לפי שאין לו הנאה לא בהוצאתו ולא בקבורתו, אבל ההנאה היא מניעת הטומאה שהוא מונעו ממנו בהוצאתו, וכן (לקמן קז, ב) צידת נחש שלא ישכנו נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינו אלא מניעת היזק ואין לו הנאה בגופה של מלאכה, וכן (לעיל לא, ב) כבוי פתילה וגחלים מלאכה שאינו צריכה לגופה, שאין הנאה לו בגופו של כבוי, אלא בכבוי של פתילה שצריך להבהבה וגחלים לעשות מהם פחמים שהוא צריך להדליקם ולכבותם, והכבוי בעצמו הוא התיקון ממש.

ואם תאמר אם כן תופר יריעה שנפל לה דרנא (לעיל עה, א) לא יהא חייב שאינו צריך לגופה של תפירה, שברצונו לא נפל בה דרנא ולא היה צריך לאותה מלאכה, יש לומר דמכל מקום כיון שנפל שם דרנא צריך הוא לאותה תפירה ונהנה הוא ממנה, כתולש מן המחובר דברצונו לא היה מחובר ואינו צריך שיהא מחובר כדי שיתלוש ממנה, ואף על פי כן מאחר שהוא מחובר צריך הוא לתלוש ונהנה הוא מאותה תלישה ממש, ומלאכה הצריכה ממש הוא. והמוציא ריח רע כל שהוא, ששנינו בפרק א"ר עקיבא (לעיל צ, א) שהוא חייב, אף רבי שמעון מודה בה ובשהוציאו לצורך רפואה לגמר בריח רע, והרבה עושין כן. וכן פירשה הר"ז הלוי ז"ל.

דף צד עמוד ב[עריכה]

מי קאמינא לרשות הרבים לכרמלית קאמינא:    יש מפרשים דדוקא על ידי ככר או תינוק, דכיון דאפשר לתקן הטלטול על ידי ככר או תינוק מתקנין, ולא התירו להוציאו לכרמלית אלא מפני שאי אפשר בלאו הכי ומשום כבוד הבריות התירו. והרמב"ן ז"ל כתב דנראה דכיון שצריך להוציאו לכרמלית, שרי אפילו בלא ככר, כדי שלא ירבה בהוצאה, שהוצאת התינוק עצמה אסורה היא לכרמלית ואם המת הותר מפני כבודו יתירו בהוצאת התינוק והככר. ויש לי לומר דכל שהוא בתוך רשות היחיד אי אפשר להוציא בלא ככר או תינוק, מפני שיש לתקן איסור הטלטול על ידי כך, וכיון דכל שאר טלטול המת שברשות היחיד לא התירו בלא ככר ותינוק, נראה שלא התירו כאן בלאו הכין, ואם באנו לומר דכשיגיע בצד הכרמלית יסלק הככר ויוציאנו בלא ככר, יראה כחוכא דעד כאן לא התרנו לטלטל בלא ככר, ועכשיו אתה אוסרו בככר ומתירו בלא ככר, הלכך לא אפשר בלא ככר או תינוק.

ומכל מקום יש לעיין דמהכא משמע דאפילו לרבי שמעון אסור להוציאו לרשות הרבים עצמה, ואמאי והלא ליכא בהוצאת המת אפילו מרשות לרשות לר"ש אלא איסורא בעלמא, ומשום כבוד הבריות נתיר לר"ש כמו שאנו מתירין לרבי יהודה בכרמלית ועל ידי תינוק. ובשם ר"ח ז"ל [אמרו] שלא התירו כבוד הבריות אלא בדבר שעיקרו מדברי סופרים כגון כרמלית, אבל לרשות הרבים לא, דהכא מי מפיס במלאכה שלו אם הוא צריך לגופו אם לאו, שהרי אפשר בהוצאת המת שיהא בה צורך לגופה של מלאכה כגון אותה שאמרו בירושלמי (פ"י ה"ה) במת עכו"ם שהוציא לכלבו, ואפילו אמירה לעכו"ם שהוא שבות שאין בה מעשה לא התירו כל שיש בה חלול שבת באבות מלאכות, וכל שהן בדררא דאיסורא דאורייתא גנאי הוא למת ואין ההיתר משום כבודו. וכן כתב הרמב"ן ז"ל. והראב"ד ז"ל פירשה לזו בשאינו מוציא לכבודו של מת, חדא דיותר הוא מתכבד בבית ממה שהוא מתכבד בכרמלית, ואם מפני שלא יסריח בחום הבית הוציאוהו לכרמלית, והלא ממטה למטה (לעיל מג, ב) לא התירו להפכו כדי שלא יסריח וכל שכן להוציאו לכרמלית, אלא הכא משום כבוד החיים הוא שהתיר, מפני שהיה מסריח וכדי לסלק מהם ריחו כדי שלא יהיו מלוכלכין בו התירו.

ולענין מחלוקת רבי יהודה ור"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה פסק ר"ח ז"ל הלכתא כרבי שמעון. מדאשכחן לרבא דהוא בתרא דסבירא ליה כותיה בפרק נוטל אדם את בנו (לקמן קמא, ב). ורבנו האי גאון ז"ל גם הוא נראה מדבריו שהוא פוסק כן, וכן פסק הראב"ד ז"ל. אבל הרב אלפסי ז"ל נראה שפוסק כרבי יהודה, מפני שכתב בפרק כירה (מב, א) ההוא דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים אבל לא של עץ, ואמרינן התם דשמואל סבירא ליה כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, וכן השמיט הרב ז"ל בפרק שמונה שרצים (קז, ב) אותן ג' שמועות דצידת נחש ומפיס מורסא וצידת צבי דאוקימנא כר' שמעון. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"א, ה"ז) כרבי יהודה. והרמב"ן ז"ל כתב לקמן בסוף פרק כל כתבי הקדש (קכא, ב) שאף הרב אלפסי ז"ל כר"ש הוא פוסק, שהרי הביא משנתינו שבפרק במה מדליקין (כט, ב) דקתני חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם ואוקמה כרבי שמעון, והני מתניתין דמפיס מורסא וצידת נחש כבר כתבן בפרק האורג (קז, א) דאלמא הכי סבירא ליה, ומה שכתב בפרק כירה (מב, א) ההוא דשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה [ד]סבירא ליה כרבי יהודה, בא ללמדנו דלמאי דסבירא לן כר"ש אפילו של עץ נמי שרי.

והא דתנן פטור, דאפיק חצי זית מכזית ומחצה:    איכא למידק מאי דוחקייהו לאוקומה הכין, לימא דלא הוה ביה אלא חצי זית ואפקיה. יש לומר דמן המת משמע דפריש מן המת. ואי נמי יש לומר דאי הכי פשיטא ולא צריכא למימר.

דף צה עמוד א[עריכה]

שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב לוקה את הארבעים:    הא דקתני ביום טוב לוקה את הארבעים, לא קאי אחולב ואמחבץ ומגבן דאוכל נפש נינהו, ואוכל נפש מדאורייתא מישרא שרי ואפילו בשאפשר לעשותו מערב יום טוב, דלא אמרו אפשר ולא אפשר אלא במכשירין, וכדאיתא בביצה (כח, ב) ובמגילה (ז, ב) משום דכתיב (שמות יב, טז) אך הוא לבדו יעשה לכם. והא דאמרינן בפרק ר' אליעזר דמילה (קלד, א) אסור לגבן, הני מילי מדרבנן אבל מדאורייתא שרי, וכל שכן לר' אליעזר דאית ליה (לקמן קלז, ב) אפילו במכשירין דבין אפשר בין לא אפשר שרו, וכל שכן בחולב דאוכל נפש ממש ואי אפשר מערב יום טוב, והא דהכא ר"א תני לה. ומיהו אפשר להעמידה לזו אפילו בחולב ומחבץ ומגבן, וחולב בחלב טמאה, ומחבץ ומגבן בשרף ערלה ובכל דבר שאסור באכילה, ומכל מקום הרודה חלת דבש ביום טוב לוקה את הארבעים ואכולה סיפא קאי, דאע"ג דאוכל נפש הוא הא מקישו הכתוב ליער לומר שהוא אסור משום תולש, ומחובר אסור אפילו ביום טוב דבר תורה, ואפילו באוכל נפש וכדאמרינן בשמעתא קמייתא דביצה (ג, א) פירות הנושרין אסורין גזירה שמא יעלה ויתלוש, ובירושלמי (ביצה פ"א, ה"י) ממעטו מדכתיב הוא לבדו יעשה לכם, מיעוטין הן, דגרסינן התם: תני אין בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין, והבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל, ביום טוב סופג את הארבעים, ומקשינן והא תניא בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי, ומתרץ אמר רבי חנינא ענתנה דר"ג היא דאמר אף מדיח ושולה, והא תני (תוספתא פ"ב הי"ב) של בית ר"ג היו שוחקין פלפלין ברחים שלהן, מותר לטחון ואסור לבור, אמר רבי יוסי ברבי בון לא הותרה טחינה כדרכה. פירוש: לומר שאין שחיקת הפלפלים ברחים שלהם לר"ג טחינה כדרכה, מנין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין, רבי יוסי בשם ר"ל אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם (שמות יב, טז), מן ושמרתם את המצות (שם יז), כלומר: מלישה ואילך למעט טחינה והרקדה וכ"ש תלישה וקצירה, תני חזקיה ופליג אך הוא לבדו, הרי אלו מעוטין, מכאן שלא יקצור ושלא יטחון ושלא ירקד ביו"ט, וברירה איכא בינייהו.

ומכל מקום לדברי הכל נתמעטו טחינה והרקדה, שלא התירה התורה ביום טוב אלא מלאכות של יומן כגון שחיטה ואפיה ובישול, אבל אלו תקון הן ודרך בני אדם לתקן מהם לימים רבים, וכדי שלא יתקן ביום טוב מחמת חול, לא התירה התורה אותן ביום טוב אפילו לצורך היום. ולא התירה אלא תיקון אוכל בדבר שהוא ברשותו, אבל לעקור דבר מגדולו לא, ואפילו פירות הנפגמין מיום טוב לחברו כגון תאנים ותותים, וכל שכן צידת בעלי חיים שהוא בכלל, והיינו טעמא דאין צדין דמתניתין. וטעם זה כתב בו הרמב"ן ז"ל ביום טוב פרק אין צדין (ביצה כד, ב) בספר המלחמות. ועוד יש לומר טעם בענין איסור הצידה כדי שלא ילך בחורשין ויצוד, ונמצא בטל משמחת יום טוב. ובפ"ק דביצה גרסינן בירושלמי (הל' יב) מהו להעמיד חלב, אם אתה אומר כן, אף הוא מעמיד מיום טוב לחול.

אבל בתוס' אמרו דאף מחובר באוכל נפש מותר דבר תורה, והכא לא קאי אחלת דבש, אלא אהנך תרתי דהיינו מכבד ומרבץ. והא דאמרינן בפרק קמא דביצה (ג, א) גזירה שמא יעלה ויתלוש, איירי סמוך לחשיכה, ואפשר הכא נמי ברודה סמוך לחשיכה קאמר, ואי נמי ברודה בפירוש לצורך חול, ואליבא דמ"ד התם בפרק אלו עוברין (פסחים מח, א) דר' אליעזר לית ליה הואיל, אבל למאן דאמר התם דר"א אית ליה הואיל אי אפשר לאוקומה בהכין, אלא אפילו בעושה לצורך חול לא לקי. ולפי דברי התוס' איכא למימר דאפילו אבבא דרישא קאי, ואכולהו קתני ביום טוב במזיד לוקה את הארבעים, ומיירי בחולב ומחבץ סמוך לחשיכה. ומכל מקום אין דרכם מחוורת, דודאי הכין משמע דמחובר אסור ביום טוב דבר תורה.

חולב חייב משום מפרק:    ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק כלל גדול (לעיל עג, ב. עה, א) דאין דישה ואין עמור אלא בגדולי קרקע. ופירש ר"ת ז"ל בספר הישר בכתובות בפרק אעפ"י (ס, א) דתרי גווני מפרק נינהו, מפרק בגדולי קרקע הוי תולדה דדש, ומפרק דלאו גדולי קרקע כגון הכא הוי תולדה דממחק, שממחק הדד ומפרק ממנה החלב. אבל רש"י ז"ל פירש שהוא תולדת דש. ולדידיה תקשי לן הא דהא אין דישה אלא בגדולי קרקע. גם לפירושו של ר"ת ז"ל קשה מדאמרינן בפרק חבית (לקמן קמד, ב) חולב אדם לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה, ואם איתא דחולב חייב משום ממחק, אפילו כשחולב נמי לתוך הקדרה ליחייב דהא ממחק הדד, דלענין ממחק מה לי לתוך הקדרה מה לי לתוך הקערה. אבל לפרש"י ז"ל ניחא דכל שהוא מפרק בתוך הקדרה הוי ליה כאוכל הבא לתוך אוכל ואינו כדישה, אלא שאף לדברי רש"י נמי קשיא אידך, דאין דישה אלא בגידולי קרקע.

ויש לומר דר"א לית ליה הכין, ולא קיימא לן כותיה, ולפי זה חולב אינו אסור דבר תורה. ואי קשיא לך דהא אמרינן בכתובות (ס, א) פרק אע"פ, גונח יונק חלב כדרכו ואינו חושש, מאי טעמא מפרק כלאחר יד, ובמקום צער לא גזרינן ביה רבנן, דאלמא חולב ביד הוי ליה מפרק גמור ואסור ד"ת. ויש לומר דלדבריו דר"א קאמר, ולומר דאפילו לר"א דמחייב אי יונק בפיו שרי דמפרק כלאחר יד הוה, ולעולם לא סבירא לן כותיה וכן כתב רב האי גאון ז"ל, אבל ר"ח גאון ז"ל כתב דחולב מפרק גמור הוא וחייב, מההיא דמס' כתובות (שם) ואיתא נמי ביבמות (קיד, א). ולדבריו בהמה נמי גדולי קרקע מיקרי, וכדאמרינן בעלמא (עירובין כז, ב) גבי מעשר שני מה הפרט מפורש פרי וגדולי קרקע והתם בקר וצאן כתיב (דברים יד, כו).

טעמא מאי אמור רבנן דלמא אתי לאשוויי גומות:    פירוש: רבנן דאמרי אינו אלא משום שבות, אבל לרבי אליעזר דמחייב אי אפשר לומר כן, דהיכי מייתי לידי חטאת וכל שכן לידי מיתה משום גזירת אשוויי גומות, עד שיודע לך שהשוה אותן ממש, אלא טעמא דר"א דחשיב מכבד ומרבץ מתקן ממש כבונה, ואי נמי מחייב משום מכה בפטיש.

והאידנא דסבירא לן כר' שמעון שרי אפילו לכתחילה:    פירש רש"י ז"ל וכן בתוס' דלא קאי אלא אמרבץ בלבד, משום דלא הוה פסיק רישיה ולא ימות, אבל מכבד אסור אפילו לר"ש, ולא פליגי רבנן הכא ואמרי אינו חייב אלא משום שבות אלא במרבץ בלבד, אבל במכבד כולי עלמא מודו, והא דקתני אחד זה ואחד זה אשבת ויום טוב קאי. וכן מפורש בתוספתא (פ"י, ה"י) וחכמים אומרים אחד שבת ואחד יום טוב אינן אלא משום שבות. ומסתייעא הדין סברא מדאמרינן בפרק מפנין (לקמן קכז, א) אמר שמואל מאי אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר כולו, משום דאתי לאשוויי גומות, אבל אתחולי מתחלינן, ומני ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה, אלמא אפילו ר"ש מודה בכבוד הבית דאסור, דהוי ליה פסיק רישיה ולא ימות, ואפילו ביום טוב אסרו לכבד את הבית ואפילו בין המטות, כי הוא אחד דברים (ביצה כב, ב) שהיה עושה ר"ג להקל ואין חכמים מודים לו. ועוד דאמרינן בפרק כל הכלים (לקמן קכד, ב) ר"א מתיר אף בשל תמרה, ומתמהינן במאי אילימא מחמה לצל, בהא לימא ר"א אף של תמרה, ומאי תמיהא אי סבירא ליה כר"ש דשרי. אבל הרי"ף ז"ל התיר בפרק כל הכלים (שם) לכבד אפילו במכבדות של תמרה משום דאמרינן הכא והאידנא דסבירא לן כר"ש שרי אפילו לכתחילה, ולימד דאפילו אמכבד קאמרינן. וכן פסק רבנו האי גאון ז"ל כאן.

ובעל הלכות גדולות כך פסק, דאפילו מכבד בדהוצי שרי, והא דאמרינן בריש פרק מפנין (שם) אבל לא את האוצר ומשום אשוויי גומות, לאו משום דאתי לאשוויי גומות מתוך כבוד קאמר, דהתם לאו במכבד אלא בגומר בלבד בלא כבוד איירי, ואף על פי כן אסור משום שמא יראה שם גומות וישוה אותם לדעת קאמר, לפי שלא ראה אותם עד עכשיו ודרך מכבדי אוצר בכך לפי שנעשה כולו גומות ועשוין למלאות מפני האורחין. וההיא דביצה (שם) דהתיר ר"ג לכבד בין המטות ולא הודו לו חכמים, השיב הרי"ף ז"ל בתשובה דהיינו חכמים היינו ר' יהודה, ולא קיימא לן כותיה אלא כר"ש, וההוא דמכבדות של תמרה דפרק כל הכלים (שם) גירסא אחרת יש לגאונים ז"ל בה, והכי גרסי: ואי מחמה לצל בהא לימא ר"א אף של תמרה, סבירא ליה כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר.

ורמינהו רבי שמעון אומר אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשר זרעים בלבד:    איכא למידק מאי קושיא, אדרבה ברייתא כמתניתין דלענין שבת נקוב כשאינו נקוב, דהא כייל ר"ש בברייתא לכל נקוב כשאינו נקוב חוץ מהכשר זרעים בלבד. ויש מפרשים דדינא דמתניתין לא קשיא ליה, אלא לישנא דמתניתין קא קשיא ליה, דמדקתני במתניתין ר"ש פוטר בזה ובזה משמע להו דר"ש עושה נקוב כשאינו נקוב לכל דבר, דאי לפטור בלבד התולש מעציץ נקוב, הוי ליה למיתני התולש מעציץ נקוב חייב ור"ש פוטר, אלא להכי תנא פוטר בזה ובזה, לאשמועינן דזה כזה לכל דבר, והיינו נמי דאקשי ואזיל למימרא דר"ש נקוב כשאינו נקוב משוי ליה, ואילו לא קשיא ליה אלא מאי דפטר התולש בשבת מעציץ נקוב, הכי הוי ליה למימר אלמא לר"ש נקוב כתלוש הוא, ומשום הכי קשיא ליה דהא בברייתא קתני מיהא דלענין הכשר זרעים לא הוי נקוב כשאינו נקוב.

ואינו מחוור בעיני כלל. חדא דפוטר בזה ובזה לא משמע שיהיה כלל גדול כל כך שלא יהא חלוק נקוב משאינו נקוב בשום מקום, דהא לא מפיק ברייתא מיניה אלא הכשר זרעים שיהא ראוי עליו להקשות. ועוד דאי כדקאמרת דלישנא דמתניתין כללא רבה לכל מילי, מאי קא מתרץ לכל מילי ר"ש כתלוש משוי לה, ושאני לענין טומאה דהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים, דהא ודאי טעמא ברירא קאמר לענין ברייתא אמאי חלק ר"ש בין הכשר זרעים לשאר דברים, אלא לענין קושיתנו לא אנח לן כלום, דאכתי תקשי לן כללא דמתניתין, כיון שאי אפשר למהוי נקוב כשאינו נקוב לענין הכשר זרעים מיהא, אם כן היכי קתני במתניתין פוטר בזה ובזה, דמיניה שמעינן דזה כזה לגמרי. ועוד דדוחק הוא לומר דמאן דמקשה מברייתא לא הוי ידע טעמא דברייתא גופא, מאי שנא הכשר זרעים משאר מילי, אמאי בזה כנקוב ובעלמא כשאינו נקוב.

וכן אין לפרש דהכי קשיא ליה דברייתא קתני אין בין נקוב לשאינו נקוב, וסבירא ליה דלחומרא קאמר דלכל מילי שאינו נקוב כנקוב, דאם כן הוי ליה למיתני אין בין שאינו נקוב לנקוב. ועוד דבהדיא תניא במס' כלאים (פ"ז, מ"ח) עציץ נקוב מקדש ושאינו נקוב אינו מקדש, ר"ש אומר זה וזה (אסורין) [אוסרין] ולא מקדשין, אלמא ר"ש לקולא אזיל בנקוב, וכל שכן דלא אזיל בשאינו נקוב לחומרא.

והפירוש המחוור מה שפירש בתוס' דדינא דמתניתין קא קשיא ליה, היכי פטר ר"ש בתולש מן הנקוב דהא לגבי הכשר משוי ליה לנקוב כמחובר, וברייתא גופא לא הויא קשיא דקא סלקא דעתך דאין בין נקוב לשאינו נקוב דקתני, היינו לכל מילי דתלוי בארץ כגון כלאים ומעשרות ושביעית ופאה, משום דכתיב בהו ארצך או אדמתך או שדה וכרם, ומשום דסבירא ליה לר"ש דאפילו נקוב לאו שדה וכרם מקרי ולאו אדמתך מקרי, אבל לכל שאר מילי דלא תלוי בארץ אלא בתלוש ומחובר כהכשר זרעים יש הפרש בין נקוב לשאינו נקוב, והא דקתני אלא להכשר זרעים בלבד, לאו הכשר זרעים ממש קאמר בלבד, אלא הכשר זרעים והדומה להם בלבד קאמר, והלכך שבת נמי ליחייב, וקא סלקא דעתיה דמקשה הכין משום דלא הוי ידע לפרושי מאי שנא הכשר זרעים משאר מילי, ופריק לא כדקס"ד, אלא הכשר זרעים דוקא קאמר כפשטא דברייתא וטעמא כדמשני וכו'.

דף צה עמוד ב[עריכה]

ועדיין כלי הוא לקבל רמונים:    פירוש: אם יחדו לרמונים, אבל סתם כלי חרס שיעורו כמוציא זיתים וכדתנן במס' כלים (פ"ג, מ"א) וכמו שכתב רש"י ז"ל.

ובמוקף צמיד פתיל עד שיפחת רובו:    ואם מוקף צמיד פתיל בפיו מציל על מה שבתוכו אע"פ שלא הקיף צמיד פתיל בנקבו כיון שלא נפחת רובו דכלי פתוח כתיב כך פרש"י ז"ל, ואע"ג דלענין צמיד פתיל בעינן סתימה מעליא וכדמוכח התם במשנת מסכת כלים, הני מילי דרך פיו ואפילו נקב כל שהוא, ומן הצדדין כשנפחת בכדי שיעורו, ברברבי רובו ובזוטרי במוציא רמון, אבל בפחות מכן לא בעינן סתימה כלל.

אבל ר"ת ז"ל הקשה היאך אפשר שיהיה נקוב במוציא זית או במוציא רמון ויהא מציל באהל המת, והא ראוי בנגיעה ממקום הנקב. ולפיכך פירש הוא ז"ל דלעולם בשסתם הנקב היטב, אלא דעד רובו א"נ עד מוציא רמון קרוי כלי, ומציל בצמיד פתיל, אבל יותר מכן אינו כלי, ואפילו הקיפו צמיד פתיל אינו מציל, דהוי ליה כאוכלין שגבלן בטיט דאמרינן בזבחים (ג, ב) דאינו מציל באהל המת, ואם תאמר א"כ מאי קא מבעיא ליה התם לרבא במסכת ב"ק (קה, א) גבי חבית שנקבה וסתמוה שמרים אגף חציה והניח חציה מהו, דאלמא לא בעי סתימה גמורה. יש לומר דהכי קאמר סתם חציה והניח חציה סתום מן השמרים מהו שיצטרפו אותן הסתימות, אבל הניח חציה בלא סתימה כלל פשיטא דאינה מצלת.

דף צו עמוד א[עריכה]

לא קשיא הא ברברבי הא בזוטרי:    פירש רש"י ז"ל: ברברבי ברובו, בזוטרי כמוציא רמון. וכן משמע לכאורה מדאמר רבא נקב כמוציא רמון טהור מכלום, ואם הוקף בצמיד פתיל עד שיפחת רובו, דאלמא רובו יותר ממוציא רמון. והקשו עליו בתוס' מדתנן במסכת כלים (כלים ב"ק פ"ז, ה"ו) חבית שנקבה וסתמוה שמרים הצילה, והרי חבית כלי גדול הוא ואם הולכים בו אחר רובו היאך אפשר לשמרים לסתום רובו, וההיא גבי צמיד פתיל תנינן לה במסכת כלים פרק אלו כלים מצילין בצמיד פתיל (פ"י, מ"א), ובתוספתא (פ"י, מ"א) קתני עלה ר' יהודה אומר אין צמיד פתיל מבפנים, כיצד חבית שנקבה וסתמוה שמרים אינה מצלת וחכמים אומרים מצלת. על כן פירשו בתוס' ברברבי כמוציא רמון בזוטרי ברוב, וההיא בשנקבה כמוציא רמון, ואפשר לשמרים לסתום כמוציא רמון.

ולפי דבריהם נראה לפרש דהא דאמר רבא ובצמיד פתיל עד שיפחת רובו לאו אמוציא רמון דסליק מיניה קאי, אלא מלתא באנפי נפשה קאמר, כלומר: ויש מדה אחרת בכלי חרס שאינה לטהרת עצמו אלא לטהרת כלים שבתוכו, שאע"פ שניקב מציל בצמיד פתיל עד שיפחת רובו, ולעולם בזוטרי ובפחות ממוציא רמון, ומשום דשיעור רובו הוי דינא, ומוציא רמון חומרא להחמיר עליו אפילו במעוטו, לפום כן נקט רבא רובו משום דאיהו דינא. ומיהו לעיקר קושית התוס' שהקשו ממתניתין דחבית שנקבה, כתב הרמב"ן ז"ל דאינה קושיא, דחבית כלי העשוי למשקין הוא, וכל העשוי למשקין שיעורו בכונס משקה בצמיד פתיל, וכדתנן במס' כלים (פ"ט, מ"ח) נקב העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים, העשוי למשקים שיעורו במשקין, העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרא בצמיד פתיל בכונס משקה.

פליגי בה תרי אמוראי במערבא חד אמר כמוציא רמון וכו':    פירש רש"י ז"ל: דבהכשר זרעים פליגי. והקשו עליו בתוס' דהא בהדיא תנן במסכת עוקצין (פ"ב, מ"י) גבי הכשר כמה הוא שיעורו של נקב כדי שיהא בו שורש קטן. והם פירשו לענין צמיד פתיל ובסתם כלי. והרמב"ן ז"ל הקשה דסתם כלי חרס לאוכלין הוא, ושיעורו בזיתים או יותר ושורש קטן פחות מכן הוא. ופירש הוא ז"ל דלהכשר זרעים הוא, כדברי רש"י ז"ל, ולר"ש קאמרי דאיהו מיקל בנקב ואפילו הכי בהכשר בעי טפי. [ולדבריו] אני תמיה היאך נחלקו סתם אמוראי אליבא דר"ש דלית הלכתא כותיה. ולדברי כולם אני תמיה אם להכשר זרעים או לצמיד פתיל הוא, למה הכניסו דברי רבי זירא באמצע, דלמעלה אחר דברי רבא ורב אסי היה לו לאמרה. וצריך עיון.