חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צו עמוד א[עריכה]

מתני': שתי גזוזטראות ברשות הרבים זו כנגד זו המושיט והזורק מזו לזו פטור:    כלומר: שלא היתה הושטה כזו במשכן.

שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים:    קשיא לי והא הושטת קרשים על גבי עגלות, כשתי דיוטות ברשות הרבים זו כנגד זו היתה, שהרי העגלות לאורך רשות הרבים היו, ורחבן לרוחב הרשות וארכן של קרשים הנתונין על רוחב העגלות לרוחב הרשות היה, כדאמרינן בגמרא שמהן למדנו רוחב רשות הרבים שהוא שש עשרה אמה, ואם כן על כרחנו לרוחב רשות הרבים היו מושיטין הקרשים, וכיון שכן אדרבה מושיט מזו לזו כשהן זו כנגד זו ברשות הרבים ליחייב (כרשות הרבים) שכן היתה עבודת הלוים, ובששתיהן בדיוטא אחת כלומר: לאורך רשות הרבים ליפטר שלא היתה עבודת הלוים כן.

עד שראיתי לרבנו האי גאון ז"ל ענין יראה שאין ההקפדה כשהגזוזטראות לרוחב הרשות או לארכו, אלא בששתי הגזוזטראות עשויות לעשות דיוטא אחת כעגלות ששתיהן נעשות דיוטא אחת, או שתי דיוטות שלא כעגלות של מדבר, ומפני שאין דרך לקרות רה"ר כשמושיט מזו לזו בשני צדי רה"ר פטור, אבל כשהן לאורך הרשות שדרך לעשותן לדיוטא אחת חייב. וזה לשונו: שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברה"ר, גזוזטרא רה"י היא, וכששתים זו כנגד זו ברה"ר ומופלגות זו מזו ואינן דומות לדיוטא אחת, אלא זו רשות לעצמה והיא רה"י וזו רשות לעצמה והיא רה"י ורה"ר ביניהם מזו לזו וכו', אבל אם הגזוזטראות שתיהן העומדות ברה"ר מוכנות להיות דיוטא אחת ורשות אחד, ובאיזה צד שמרכיבין נסר מזו לזו על גבי רשות הרבים כדי להיות שתיהן דיוטא אחת ורשות אחד, אם עשאן כן מבעוד יום הרי הן כרשות אחת ומותר לטלטל מזו לזו על גבי אותו הנסר שהוא מתוח מזו לזו על גבי רשות הרבים, כדתנן התם (עירובין עח, ב) לענין חריץ שבין שתי חצרות, עמוק עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחת, ותנן עלה נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים, וכן שני גזוזטראות זו כנגד זו, מערבין אחת ואין מערבין שנים, פחות מכאן מערבין שנים ואין מערבין אחד, והכי קאמר בב' גזוזטראות כחריץ, אם נתן על שני הגזוזטראות נסר שהוא רחב ארבעה, וגזוזטראות גבהן עשרה הרי הן כרשות אחד, ואם הנסרים מוצבין ביניהן מבעוד יום אלא שקדש היום ולא חוברו, אסור להושיט מזו לזו ובין זולתו, ואם הושיט חייב, כי כך היו העגלות שנמסרו במדבר ללוים. שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים, והיו מותחין קרשים ומציבין קרש על שתי עגלות ראשו זה על זו וראשו זה על זו כנסר שפירשנו ענינו למעלה, וזהו היו שתיהן בדיוטא אחת המושיט מזו לזו חייב, כי כן היה דרכן של לוים בחול שהיו מושיטין את הקרשים מזו לזו וזו היא מלאכתן, ולפיכך העושה כן בשבת חייב, אבל לא היו זורקין כדי שלא לנהוג בזיון בקרשים, ולפיכך הזורק מזו לזו פטור אבל אסור. והזהרו בפירוש זו כי בטורח גדול נגלה לנו. ע"כ.

דף צו עמוד ב[עריכה]

גמרא: הוצאה גופה היכא כתיבא:    לא הוי ליה למימר אלא הוצאה גופה במשכן היכי הואי, כדבעי בפרק כלל גדול (לעיל עד, ב) קשירה במשכן היכי הואי, אלא משום דהוצאה מלאכה גרועה בעיא היכא כתיבא, דאי לא, לא מחייבי עלה אע"ג דהואי במשכן וכדכתבינן בריש מכלתין. ומשום הכי איכא דגריס הכא וממאי דבשבת קאי וכו' גמרי העברה העברה וכו', דאי לא לא מחייבינן עלה אע"ג דהות במשכן. אלא מיהו רבינו האי גאון ז"ל כתב דלא גרסינן ליה וטעותא הוא, דמעיקרא לא איסתפקא להו אלא מנא ליה דהויא מלאכה, ומהדרינן משום דכתיב (שמות לו, ו) אל יעשו עוד מלאכה ויכלא העם מהביא, דאלמא הבאה דהיינו הוצאה קרויה מלאכה. וכן כתבה הרמב"ם ז"ל בזה הלשון בספרו (פי"ב, ה"ח). והוא הנכון.

הכי גרסינן: הך דהואי במשכן חשיבא הך דלא הואי במשכן לא חשיבה, הך דכתיבא קרי לה אב הך דלא כתיבא קרי לה תולדה:    ופירושו, הואי במשכן קאמר משום שאר מלאכות, וכתיבא קאמר משום הוצאה, דהכנסה נמי הואי במשכן שהיו הלוים מכניסין הנדבה ממחנה לויה ללשכות, אלא הך דכתיבא בהדיא ומפרש בה קרא קרי ליה אב. ובשאר מלאכות נמי אף על גב דאיכא מינייהו במשכן ואעפ"כ קרי להו תולדות כשובט ומדקדק (לקמן צז, ב), היינו משום דבכלל האחרות הן לגמרי ואינו בדין שיהיו מחולקין מהן לגמרי לענין חטאת.

ואיכא למידק אמאי לא קאמר דנפקא מינה נמי אפילו לר"א דאי עבד אב ואב דידיה בהעלם אחד, כגון דש ודש אינו חייב אלא אחד, ואילו עביד אב ותולדה כגון דש ומפרק מחייב תרתי. ולאו מלתא דאם כן ליקרינהו לכולהו אבות או מלאכות. ואכתי איכא למידק דדלמא להכי קרי ליה תולדות דאי מתרו ליה משום אב דידיה מחייב, וכדאמרינן (לקמן קלח, א) משום מאי מתרינן ביה משום בורר, ואילו הוו כולהו אבות ומתרה ביה משום אב אחר כגון שמתרה למפרק משום דש לא מחייב. ויש לומר דלר' אליעזר כיון שהן מוחלקות לחטאות מן האבות להתחייב בהן במקום אב, אינו בדין שיתחייב על תולדה כי מתרה ביה משום אב דידיה.

זרק ארבע אמות ברשות הרבים מנא ליה דמחייב:    פירוש: דקא סלקא דעתך (דזריקה ברשות הרבים מנא ליה דזריקה מרשות לרשות הוא דהויא תולדה דהוצאה דהיא היא נמי מרשות לרשות, אבל זריקה ברשות הרבים [מנא ליה דמחייב, ואסיקנא דהא] נמי גמרא גמרינן לה, כלומר: דהויין תולדות דהוצאה ולא שיהיה מלאכה בפני עצמה, דאם כן הויין להו ארבעים או ארבעים ואחת ואנן ארבעים חסר אחת תנן, ואם כן לדידן מנא לן דמחייב על זריקת ועל העברת ארבע אמות ברשות הרבים ולקמן נמי (צז, ב) קרינן ליה לזריקת ארבע אמות תולדה דהוצאה, דאתיא למפשט דר' יהודה מחייב אתולדה במקום אב מדתניא מרשות הרבים לרשות היחיד ועבר ארבע אמות ברשות הרבים ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין, וקא סלקא דעתך דר' יהודה מחייב תרתי קאמר, דאלמא זריקת ארבע אמות ברשות הרבים תולדה דהוצאה היא. ובספר המאור כתוב לפי שארבע אמות בכל מקום קונות לו וכרשותו דמיין, וכשמוציא חוצה להן בזורק או במעביר כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דמיין.

א"ר יאשיה שכן אורגי יריעות זורקין מחטיהן:    תמיהא לי לרבי יאשיה ולרב חסדא דילפי ליה מאורגי יריעות או מתופרי יריעות, אם כן ארבעים הוי דמאן דיליף לה מהכא לאו תולדה היא. ובירושלמי (ה"א) גרסינן ר' יודה עביד ארבע אמות בר"ה מלאכה בפני עצמה, על דעתיה דרבי יודה ארבעים מלאכות נינהו ונתנינהו, לא אתיא במתניתין אלא מילין דכל עמא מודו בהון, ר' זעירא משום רבי יוחנן מתופרי יריעות למד ר' יודה, שהרי תופרי יריעות מזרקין מחטיהן אלו לאלו, וזה כדברי שכל מי שלמד אותה ממשכן אינו עושה אותה תולדה אלא אב, וארבעים הן. ואי אפשר לתרץ לרבי יאשיה ולרב חסדא כמו שתירצו בירושלמי דאנן ארבעים חסר חד תנן, ואם כן זורק ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים לא מיחייב, דאי מחייבת להו אף אתה אומר דארבעים הן, ואי אמרת דאינן אלא ארבעים חסר אחת על כרחין מעביר וזורק ארבע אמות ברשות הרבים פטור, דמנא ליה דמחייב, וצריך לי עיון. אלא משום דלא קמה, לא דייקינן בה כולי האי.

הא דאמרינן: והא במקום פטור קא אזלא:    מסתברא דלאו דוקא במקום פטור, אלא כרמלית קאמר דמקום אורגי יריעות רשות הרבים מקורה היה והיינו כרמלית, ועוד דיריעה עצמה רחבה ד' באמה והויא כרמלית, ואדר' יאשיה ורב חסדא נמי הוי ליה לאקשויי הכי והא כרמלית היא, כדאמרן דמקורה הוא, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה. כך נראה לי.

אימא אינו חייב אלא על אחת מהן:    כבר כתבתיה בריש פרק קמא דמכלתין (ו, ב) בסייעתא דשמיא.

דף צז עמוד א[עריכה]

בעי רבה למטה מעשרה פליגי וכו' אבל למעלה מעשרה דברי הכל פטור:    פירש רש"י ז"ל: ואי בהכי פליגי, הא דקתני שני גזוזטראות בדיוטא אחת הזורק פטור כולי עלמא היא, כלומר: דאיכא לאוקומה בלמעלה מעשרה וכולי עלמא. ואם תאמר אם כן מאי כיצד, פירשו בתוס' דהאי כיצד לאו אפלוגתא דר' עקיבא ורבנן קא מהדר, אלא מלתא באפה נפשה היא, ואגזוזטראות קאי, כלומר: כיצד דין שני גזוזטראות, ודכותיה ביבמות פרק ר"ג (נ, א עיי"ש) וחכמים אומרים יש גט אחר גט ויש חליצה אחר חליצה כיצד כו', ולא קאי ארישא, אלא כיצד דין יבם ויבמה קתני כדאיתא התם. ומיהו יש ספרים דלא גרסי הכא כיצד, ויש לפרש דאי מוקמינן פלוגתייהו בלמטה מעשרה אבל בלמעלה דברי הכל פטור לא גרסינן כיצד. ואי מוקמה פלוגתייהו אפילו בלמעלה מעשרה גרסינן כיצד, וסיפא רבנן הוא ולא רבי עקיבא.

ובירושלמי (שם) נמי איתא הכין: שמואל אמר לא שנו אלא למטה מעשרה הא למעלה אסור. פירוש: אסור בלבד אבל פטור מחטאת, ור' אלעזר אמר אפילו למעלה מעשרה, דא"ר אילא בשם ר"א מעגלות למד רבי עקיבא ועגלות לא למעלה מעשרה אינון, שתי גזוזטראות אית דתני כיצד ואית דלא תני כיצד, על דעתיה דר"א אית כאן כיצד על דעתיה דשמואל לית כאן כיצד, וזה מבואר כמו שאמרנו.

ובמאי אילימא במעביר למטה מעשרה הוא דמחייב למעלה מעשרה לא מחייב והא אמר ר"א המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב:    פירוש: לאו למימרא שהמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ולא הניחו ברשות הרבים שיהא חייב, אלא הכי קאמר: במאי אילימא במעביר דוקא אבל לא בזורק ומשום דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי, אלא דמעביר הוא דחייב ומשום דסבירא ליה לרבי עקיבא דמהלך כעומד דמי, אם כן אפילו למעלה מעשרה נמי וכר"א. ובתוס' במסכת עירובין (לג, א) מצאתי דמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב, ודייקי לה מהא. ואין זה מחוור לי כלל. ושם הארכתי בפרק בכל מערבין (שם) גבי נתנו באילן בס"ד.

ופליגא דרב חלקיה בר טובי:    פירש רבנו האי גאון ז"ל: דרב חלקיה פליגא אתרוייהו, דאדר' אלעזר פליגי דקאמר מחייב למעלה מעשרה, ורב חלקיה קאמר דלמעלה מעשרה כולי עלמא לא פליגי דפטור, ועוד דאע"ג דבין לר"א בין לרב המנונא רבנן פטרי בלמעלה מעשרה כר' חלקיה, מכל מקום לא שמעינן להו דקא מפלגי לרבנן בין תוך שלשה ובין למעלה משלשה, ומשמע נמי מברייתא דרב המנונא דאפילו תוך שלשה קא פטרי רבנן, מדקתני ועבר ברשות הרבים עצמה, וכדרבא דאמר לקמן (ק, א) גבי חולית הבור והסלע, תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו, ואילו לרב חלקיה תוך שלשה דברי הכל חייב.

דף צז עמוד ב[עריכה]

וכגון דאמר עד דנפקא לרשות הרבים תנוח:    פירוש: לא שאמר סתם בלשון הזה עם יציאתה תנוח, דאם כן תנוח ותעמוד משמע, והרי לא נחה אעפ"י שלענין שבת הויא כמונחת. אלא הכי קאמר רוצה אני שתהא כמונחת לענין שבת עם יציאתה, שלא אתחייב בהוצאה אלא בהנחת יציאתה לרשות הרבים, ומשום הכי מחייב לר' יהודה כיון דסבירא ליה דקלוטה כמי שהונחה. הרמב"ן ז"ל.

הא דאמרינן: ממאי דלמא לעולם דעבד חדא חדא:    תמיהא לי מאי קאמר, דהא כיון דאוקי פלוגתייהו דרבנן סברי תולדות נינהו ור' יהודה סבר אבות נינהו, אם כן אפילו עבדינהו תרוייהו בהדי הדדי מחייב ר' יהודה אתרוייהו משום דאבות נינהו. ויש לומר דכלפי מאי דקאמר ליה רב יוסף דקא עבדינהו תרוייהו בהדי הדדי, כלומר: דעיקר דברי רבי יהודה לחיוביה בדעבדינהו תרוייהו בהדי הדדי, ומשום אב ותולדתו, קא מהדר ליה איהו דלאו בדעבדינהו תרוייהו פליגי אלא אפילו בדעבדינהו חדא חדא, ואי אבות נינהו או תולדות נינהו פליגי. כך נראה לי.

אתמר נמי רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא חייב רבי יהודה אלא אחת:    כלומר: דלא מחייב ר' יהודה אתולדה במקום אב, אבל רב יהודה משמיה דשמואל סבירא ליה דמחייב תרתי ומשום תולדה במקום אב. ואי נמי איכא למימר דשמואל סבירא ליה זורק ד' אמות ברשות הרבים אב חשיב ליה ומשום אב מחייב ליה, וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל. והכי נמי איתא בירושלמי (ה"א) דמפרשי התם טעמיה דר' יהודה משום דזורק הוה ליה אב, והוא הירושלמי שכתבתי לעיל (צו, ב) דגרסינן התם ר' יודה עבד ארבע אמות ברשות הרבים מלאכה בפני עצמו, על דעתיה דר' יודה ארבעים מלאכות נינהו, ר' זעירא בשם רבי יוחנן מתופרי יריעות למד ר' יודה שהיו זורקין את המחטין אלו לאלו. ותמיהא לי למה לא העמידוה כן בגמרין והוצרך לדחוק דרבנן פטרי לגמרי, ואם תאמר כדי שלא נעשה רבי יהודה חולק על מנין ארבעים חסר אחת, הא ליתא, דעל כרחין ר' יהודה פליג ולדידיה טפי הוו דהא איכא שובט ומדקדק דעביד להו אבות כדאיתא בסמוך. ויש לומר משום דפשטא דמלתא הכין מכרעא להו טפי דר"י מחייב חדא משמע וחכמים פוטרים נמי לגמרי משמע, דאפילו רב יוסף לא הוה מפיק ליה מהאי משמעותא אלא משום דלא הוה משכח ליה פתרי דהיאך אפשר דליפטרו רבנן לגמרי דהא קא מפיק, הא לאו הכי לישנא ודאי טפי משמע דפטרי לגמרי.

ואיכא למידק אשמעתין, דהכא משמע לכולי עלמא דר' יהודה אית ליה קלוטה, ואילו בעירובין פרק המוצא תפילין (צז, ב) תנן היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו, עד שלא הגיע לעשרה טפחים גוללו אצלו, משהגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב, רבי יהודה אומר אפי' אינו מסולק מן הארץ אלא מלא חוט גוללו אצלו, דאלמא אפי' תוך ג' לרבי יהודה בעינן הנחה ע"ג משהו. וי"ל דלית ליה לר' יהודה אלא כשרוצה שתנוח שם וא"נ היכא דאמר כ"מ שתרצה תנוח, אבל התם דאינו רוצה שינוח שם הספר דאינו רוצה שיתגלגל הספר מידו, בהא לית ליה קלוטה ובעינן הנחה על גבי משהו.

והרמב"ן ז"ל תירץ דר' יהודה לית ליה קלוטה אלא היכא דראוי לנוח שם כגון זורק שנקלטה כולה באויר רשות הרבים, אבל במעביר אי נמי בתלוי ועומד שאין סופו לנוח שם, שדבר אחר גורם לו שלא ינוח כגון ההיא דעירובין דתלוי ועומד ואינו בעצמו קלוט באויר, לית ליה קלוטה.

ואם תאמר בין להדין סברא בין לסברא קמא, רבא דאמר לקמן (ק, א) דלעולם בעינן הנחה על גבי משהו ואפילו בזורק כמאן סבירא ליה. ועוד היכי אמרינן התם בפרק המוצא תפלין גבי ההיא דהיה קורא בספר לימא רבא כתנאי אמרה לשמעתיה, דהא רבא לאו כחד מנייהו וכדאמרן. יש לומר דסבר רבא דמדר' יהודה נשמע לרבנן, דכי היכי דר' יהודה דאית ליה קלוטה ברוצה שתנוח, כי נקלטה במקום שאינו רוצה שתנוח בעי הנחה על גבי משהו ואפילו תוך שלשה, לרבנן נמי דלית להו קלוטה בשום מקום הכי נמי בעו הנחה על גבי משהו ואפילו תוך שלשה, ו[ד]אמרינן התם לימא רבא כתנאי אמרה לשמעתיה, לאו כולה שמעתיה קאמר, אלא דסבר כר' יהודה בהא דבעי הנחה על גבי משהו כל היכא דלית ליה קלוטה. כן תירצו בתוס'.

הא דאמרינן: לאו היינו דאמר ליה רבינא לרבא ואמר ליה באומר כל מקום שתרצה תנוח:    פירשו רב האי גאון ז"ל ורש"י ז"ל דאפילו אקמייתא קאי, כלומר: אפילו נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבעה דפשיטא לך דאינו חייב שהרי לא נעשית מחשבתו, דהא אמר ליה רבא לרבינא דדוקא באומר כל מקום שתרצה תנוח, הא לאו הכי פטור משום דלא בעי לה הכא ולא נעשית מחשבתו, וגרסי' הכי אמאי הרי כתב שם משמעון: ולא גרסי אמר מר, וקושיא היא דקא מקשה אמאי דפטר אפילו בנתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבעה, כלומר: מאי שנא מכותב שם משמעון, ופרקינן התם כל כמה דלא כתב שם לא מכתב ליה שמעון, אבל הכא כל כמה דלא זריק ארבע לא מזדריק תמניא, בתמיהא, כלומר: מי דמי זורק לכותב כותב כל כמה דלא כתב שם שי"ן מ"ם כל חדא באפי נפשא לא מיכתיב ליה שמעון, והלכך הרי אתעבידא מלאכה גמורה מדעתו, אבל זורק מי לא יכיל למיזרק תמניא בבת אחת כי לא נח בינייהו כלל, והלכך כי נח בסוף ד' לא מדעתו נח ולא אתעבידא מחשבתו.

וכתב רב האי גאון ז"ל ומיפרשא בסוף פרק כיצד הרגל מועדת (בבא קמא כו, ב) נתכון לזרוק שמונה וזרק ארבע אי אמר כל שתרצה תנוח אין ואי לא לא. ותימא בעיני קצת שזו מחודשת כאן בתלמוד, דלאחר שאמר פשיטא לי מבעיא ליה וחולק התלמוד אפילו באותה שהיתה פשיטא לשואל.

ויש מי שגורס אמר מר הרי כתב שם משמעון. ולפי גירסא זו נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע חייב כדאפשיט ליה מעיקרא. והא דאמרינן: לאו היינו דאמר ליה רבא לרבה. אנתכוון לזרוק ד' וזרק ח' בלחוד קאי ובההיא הוא דפטרינן, אלא דהשתא הוא דקא מהדר ומדקדק אנתכון לזרוק שמונה וזרק ארבעה דפשיטא ליה ומדמינן לה לכתב שם משמעון, ומתמה ואזיל מי דמי התם כל כמה דלא כתב שם לא מכתב שמעון, אבל זורק אפשר שתנוח בסוף שמונה אע"ג דלא נח בסוף ארבע, [ופרקינן ה"נ כמה דלא זריק ארבע] לא מזדריק תמניא, כלומר: אי אפשר שתנוח בתמניא אלא אם כן עברו בתוך ארבע. ולפירוש זה הא דקא פשיט נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע חייב הכא סלקא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ג, הכ"א). ולפי דבריו הא דאמרינן לעיל (בעמוד א) מידלי חד ומתתי חד גזירה דלמא נפלה ואתי לאתויי, דמשמע דוקא גזירה דלמא אתי לאתויי הא לדלמא נפלה בלחוד לא, התם היינו טעמא דנתכוון להיתר ועלה בידו איסור כנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע, אבל אם זרק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע ונתכוון לזרוק ארבע אמות ברשות הרבים ונפלה ברשות היחיד חייב, דהוי ליה ככותב שם משמעון דהוצאה וזריקה מלאכה אחת הן, דזריקה תולדה דהוצאה היא ואפילו זריקת ארבע אמות ברשות הרבים, כדאיתא לעיל (צו, ב). וההיא דפרק כיצד הרגל (שם) דמייתי מינה ראיה רבנו האי גאון ז"ל, גם שם הפכו הגירסא וגרסי נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה.

דף צח עמוד א[עריכה]

הא קא משמע לן רשויות מצטרפות ולא אמרינן קלוטה כמי שהונחה:    פירש רש"י ז"ל: רשויות מצטרפין, ולא כרבי יוסי דאמר בפרק המוציא (לעיל פ, א) אם בהעלם אחד לרשות אחד חייב לשתי רשויות פטור. ואינו מחוור בעיני, דאם כן מלתא דפשיטא ליה לרבי יוסי לפטורא מתמהינן אנן ואמרינן פשיטא לחיובא, ועוד דשקלי וטרי בה אביי ורבא ורב אשי. ומסתברא דלא שייכי אהדדי, דהתם במוציא חצי זית וחזר ומוציא חצי זית, הלכך דינא הוא דלא יצטרפו אלא כשתי הוצאות הן לגמרי, אבל הכא דבזריקה אחת דינא הוא שיצטרפו. כך נראה לי.

והא נמי דאמרינן: וקמ"ל דקלוטה לאו כמי שהונחה:    פירשה רש"י ז"ל אפחות מארבע אמות, דמדפטור בפחות מארבע ואע"ג דעברה דרך רשות היחיד שמע מינה דקלוטה לאו כמי שהונחה. וגם זה אינו מחוור בעיני, דמנא לן דפטור משום דקלוטה לאו כמו שהונחה, דהא אי אפשר לומר קלוטה להתחייב עליה אלא באומר כל מקום שתרצה תנוח הא לאו הכי לא, וכיון שכן מנא לן דלית ליה קלוטה, דלמא אית ליה ושאני הכא דאפילו נחה ברשות היחיד ממש לא מחייב דהא לא אתעבידא מחשבתו, וכדאמרינן לעיל (צז, א) כגון דמידלי חד ומתתי חד דזימנין דנפלה ואתי לאתויי, דאלמא דוקא משום גזירה דלמא אתי לאתויי הא משום גזירה דלמא נפלה לא, דאפילו נפלה לא מחייב כיון דלא נתכון שתנוח באותו רשות. ואם תאמר דהתם שאני דנתכוון לעשות היתר ועלה בידו איסור, מכל מקום לא עדיף מנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע דפטור לדבריו ז"ל בעצמו אעפ"י שנתכוין לאיסור ועלה בידו איסור, וכיון שכן מנא לן דהכא בדאמר כל מקום שתרצה תנוח דנשמע מינה קלוטה לאו כמי שהונחה. ואם תאמר אם כן פשיטא למאי איצטריך ליה למיתני פחות מארבעה פטור. יש לומר דלמא משום רישא נקט לה.

ורב האי גאון ז"ל פירשה ארישא, כלומר: ומדמחייב ליה בשזרק ארבע אמות שמע מינה נמי קלוטה לאו כמי שהונחה, ולא אמרינן כיון שקלטתו באמצע ארבע אמות כמי שנח ברשות היחיד דמי ונמצאו ארבע אמות ברשות הרבים מקוטעות ולא רצופות, עד כאן. פירוש לפירושו: דלמאן דאמר קלוטה כמי שהונחה אפילו זרק ארבע אמות פטור, דמשום זורק ארבע אמות ברשות הרבים לא מחייב, דהרי זו כמי שהונחה ברשות היחיד כיון דרשות מוחלק הוא, ומשום מוציא ומכניס ליכא לחיוביה, דהא לא אתעבידא מחשבתו.

גירסת הגאונים ז"ל: כי קאמר רב בדרא תתאה:    פירוש: בשורה התחתונה שיש ריוח בין קרש לקרש, אבל לאחר שנתן השורות העליונות אי אפשר לצמצם הקרשים זה על זה ונוטים אילך ואילך ומכסין את הריוח. ורש"י ז"ל גריס בדראתה כמו שכתב בפירושיו.

אמר רב כהנא באטבי:    מלשון כמלא אטבא. ופירש רבינו האי גאון ז"ל: כי קאמר רב דוקא בזמן דלית להו אלא אטבי בלחוד, וקודם נתינת הקרשים, ואקשינן היכא מונח להו אגבה דעגלה עגלה מקורה היא, כלומר: כי אין מניחין האטבי אלא בזמן נתינת הקרשים, דאז מניחין את האטבי על גבי עץ העגלה כדי לאחוז את הקרשים כדי שלא ישמטו, ובאותו העת עגלה מקורה היתה בקרשים, נתבטלו בהא דברי רב חסדא.

דף צח עמוד ב[עריכה]

ואסיקנא בה: אמר שמואל ביתדות:    כלומר: שהיו מניחין יתדות ועמודים של קלעים על חלל העגלה תחלה בשתי וערב, והא הן דרא תתאה ועליהן מניחין את הקרשים, ובזמן שהיתדות בלבד על העגלה אמר רב שתחתיה רשות הרבים. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר. ויש מי שפירש אטבי היכא מנח להו אגבה דעגלה, כלומר: שאין דרך להניח אלא על צפוי העגלה כשהעגלה מקורה נועצין בגבה האטבי, ואם אתה מעמידה באטבי עגלה גופא מקורה הואי, אמר שמואל בזמן אטבי בלחוד וכדרב חסדא, ואפ"ה לא במקורה בנסרים אלא בשיש אגבה דעגלה יתידות בלבד שעליהן תוחבין האטבי. וא"ת מפני מה דחקו להעמידה בכך, לוקמה בשאין שם כלום. תירץ רבינו האי גאון ז"ל, דתחתיהן ליכא למימר אלא בזמן שיש עליהן שום דבר ולא בזמן שהן מגולות לגמרי.

דשפי ליה כטריז:    כך גריס רבינו האי גאון ז"ל, ופירש דטריז בלשון פרסי חתיכות בגד שתופרין בשפת החלוק כמין כיס, לשים בו מעות שקורין אלגי"ב, והוא רחב מלמטה והולך ומתקצר עד כאצבע מלמעלה.

דף צט עמוד א[עריכה]

אמר רבא וצידי עגלה כמלא עגלה:    פרש"י ז"ל: בין שני צידי עגלה דנמצאת כל העגלה מן הקצה אל הקצה עם הצדדים ואופניהם חמש אמות. ומה שאמרו בין עגלה לעגלה ה' אמות, לא מחמת אורך הצדדין, אלא מחמת אורך הקרשים, ובין עגלה לעגלה דקאמר לא מגוף העגלה קאמר, אלא מאופן עגלה לאופן עגלה קאמר, כי הוא ז"ל פירש שהקרשים אינן מוטלין על שתי עגלות, אלא על עגלה אחת, והקרש עודף מכאן ומכאן, דנמצא רוחב העגלה אוכל מן הקרש שתי אמות וחצי, ונמצא הקרש עודף בין שני צדדין אמות ומחצה, צא מהם שתי אמות ומחצה לצידי העגלה, נשארו שני אמות ומחצה מכאן ושתי אמות ומחצה מכאן חוץ לצדדין, וכן הקרש האחר הנתון על עגלה השנית, ושתי העגלות היו הולכות זו בצד זו לרוחב הדרך, נמצא שיש בין אופן עגלה לאופן עגלה חמש אמות [או] יותר כדי שלא יגיע קרש שבזו לקרש שבזו ויעכבו את הליכתן, וכי קאמר כמלא אורך עגלה לא דק.

והרב ז"ל הקשה על דברי עצמו, דאם כן היכי ילפינן לרוחב רשות הרבים שהוא שש עשרה אמות מעגלות, והלא יותר מעשרים ואחד הן, שהרי הקרשים ארכן עשר אמות והן מוטלין על דפני העגלה לרחבן ונמצא ארכן של קרשים לרוחב הדרך, הרי עשרים אמה לבד מאמה שהיה צריך למשוך קרשי כל עגלה ועגלה לצד החיצון של עגלה כדי שלא יגעו הקרשים זו בזו ויעכבו הלוך העגלות. ותירץ הוא ז"ל שאין מחשבין מן הקרשים, לפי שהקרשים למעלה מעשרה הן, ולגבי רשות הרבים לית ליה למיחשב אלא מקום העגלות ורוחב שביניהן.

ור"ת ז"ל השיב עליו כמה תשובות: חדא דכיון דלא היה הקרש שוכב אלא על עגלה אחת, היאך הקשו באמתא ופלגא סגיא, והלא קרשים גדולים ועבים כל כך, היאך אפשר להם במושב אמה וחצי, והיאך שיער המקשה ודקדק כל כך שאפשר להן באמה וחצי, ועוד שאפילו תחשוב מקום העגלות בלבד היה טפי מט"ו אמה, דאי אפשר לקרבן כל כך כדי שלא יעכבו הקרשים הלוך העגלות, ועוד אם מן העגלות אנו מחשבין אף אנו לא נחשוב אלא מקום העגלות עצמן ואינן אלא עשר לדברי רש"י ז"ל, כי מקום פנוי שבין עגלה לעגלה אינו אלא מחמת אורך הקרשים, והקרשים אינן מתחשבין לפי דבריו, ועוד דמכל מקום אע"פ שהקרשים למעלה, צריכין היו להניח מקום פנוי בין האהלים יותר מעשרים ואחד אמה כדי שיוכלו הקרשים לעבור שם, ונמצא הדרך רחב כרוחב הקרשים ומקום בן לוי. ועוד אם לא היה הקרש מוטל אלא על עגלה בפני עצמה, מנא ליה שהיו שתי עגלות הולכות ביחד זו בצד זו, דלמא זו אחר זו ממש היו הולכות, או דלמא אחת מקדמת ואחת מאחרת, או שמא ארבעתן היו הולכות זו בצד זו ונמצא הרשות רחב מאד, ועוד קשיא לי לדידי דבכל השמועה אינו קורא עגלה אלא להעגלה ולשאר קורא צדדין, ואם כן כשאמרו בין עגלה לעגלה כמלא אורך עגלה היינו בין עגלה עצמה לעגלה עצמה, כלומר: מן החלל ועד החלל ולא מן האופן לאופן. ועוד כיון דאמר בין עגלה לעגלה כמלא אורך עגלה, סתמא דמלתא שאין אתה אומר אורך עגלה אלא לחלל אורך העגלה, כך בין עגלה לעגלה היינו מחלל העגלה לחלל העגלה.

אלא הפירוש הנכון כמו שפירשו הגאונים ז"ל. שהקרש היה מוטל ראשו האחד על עגלה זו וראשו השני על העגלה השניה וראש הקרשים מצומצמין על דופן חלל העגלות, וצידי עגלה כמלא רוחב עגלה, כל צד וצד קאמר שנמצא מן האופן ועד האופן שבע אמות ומחצה, והיינו דאמרינן דבין עגלה לעגלה כאורך עגלה, לפי שמחלל עגלה זו עד סוף האופן שתי אמות וחצי וכן לעגלה השניה, ונמצאו אופני שתי העגלות שעליהן שוכבין הקרשים סמוכין זה לזה, ונמצא בין סוף עגלה זו לסוף עגלה זו ט"ו אמות.

מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר בור וחוליתה מצטרפין לעשרה:    וכי היכי דמצטרפי לעשרה, הוא הדין דמצטרפי רחב כותלי החוליא לחלל הבור לרוחב ארבעה. וכן פרש"י ז"ל בערובין פרק המוצא תפילין (צט, ב). ובירושלמי משמע דדוקא כשהעומד רבה על החלל אבל אם החלל רבה על העומד לא מצטרפי, דגרסי' התם בפרקין דהכא (ה"ב): א"ר יוחנן העומד והחלל מצטרפין בארבעה והוא שיהיה העומד רבה על החלל, ר' זעירא בעי עד שיהיה עומד שכאן ועומד שכאן רבה, אמר ר' יוסא פשיטא לר' זעירא שאין עומד מצד אחד מצטרף, פשיטא ליה שיהא עומד מצד אחד רבה, לא צורכא דלא אפילו עומד השני. ע"כ בירושלמי. אע"פ שיש בו קצת גמגום ונראה כטעות ידי סופר, מכל מקום למדנו משם דדוקא כשהעומד רבה על החלל. וכן נראה לי לדקדק מדאביי דאמר לקמן (ק, א) בור עמוק עשרה ורחב שמונה חלקו במחצלת פטור דהנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדי הדדי אתו, ואם איתא דכל מחיצה מצטרפת לחלל הבור, אם כן לא סילקה מחצלת זו מרוחב הבור כלום, שאף היא מצטרפת לחלל, אלא כמו שכתבתי, ויותר מזה כתבתי בריש פרק קמא דמכלתין (ח, א ד"ה רחבה) גבי זרק כוורת בסייעתא דשמיא.

דף צט עמוד ב[עריכה]

או דלמא כיון דממקום פטור קא אתא לא:    איכא למידק ותפשוט מדבן עזאי, דתניא בריש פרק קמא דמכילתין (ו, א) אחד המוציא ואחד הזורק ואחד המכניס חייב, בן עזאי אומר המוציא והמכניס פטור המושיט והזורק חייב, פירוש: מחנות לפלטיא דרך סטיו. ועוד דהא אמר רבא לעיל (ח, ב) המעביר ד' אמות דרך עליו חייב, ואמרינן (צב, א) המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן היה משא בני קהת. ועוד תניא (קא, א) רבי יוסי בר יהודה אומר נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל וזרק ונח על גביו חייב, ואוקימנא בריש מכלתין (ה, א) למעלה מעשרה. ועוד תניא (ק, א) עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה ואין בעיקרו ארבעה ויש בקצר שלו שלשה וזרק ונח על גביו חייב, וכל הני ממקום פטור קא אתיין. ומיהו הא דעמוד וההיא דר' יוסי נראה דלא קשיא ליה, דדחי להו כדדחי מתניתין דחולית הבור והסלע, ומוקי לה במחט או אית להו מורשא, וההיא דרבא נמי לא תקשי ליה, דמאמורא לא פשט ליה. אלא ברייתא דבן עזאי תקשי, וכן משא בני קהת אמאי לא פשטו לה מינייהו.

והרמב"ן ז"ל תירץ דכל היכי דעקר ממקום חיוב ונח במקום פטור ובאויר של מקום חיוב ממש לא מיבעיא ליה דחייב, כי קא מיבעיא ליה בשנח בעמוד העומד ברשות הרבים שאוירו הוא אויר של רשות הרבים והוי מקום פטור, דכי אמרינן דרשות היחיד עולה עד לרקיע, הני מילי רשות היחיד גמורה במחיצות כגון חצר אבל עמוד לא, וכן דעת רבינו האי גאון ז"ל בזה. וכיון שכן כשזרק על גבי עמוד דממקום פטור קא אתיא, ובמקום פטור הוא עומד, כלומר: שכולו עומד באויר מקום פטור אלא שהוא נח על מקום חיוב, פטור, אבל נעץ קנה ובראשו טרסקל שיש לו מחיצות הרי כולו נח במקום חיוב, ועמוד גבוה עשרה ורוחב ארבעה ואין בעיקרו ארבעה, דלמא בשיש לו מחיצות, וההיא דבן עזאי במקום חיוב ממש נח, וכן מעביר דרך עליו ומוציא משוי למעלה מעשרה הנחתה במקום חיוב הוא, הלכך חייב.

ולא מחוור בעיני, דהא מוציא משוי למעלה מעשרה אם עמד לפוש מי לא מחייב, וכן מעביר דרך עליו ועמד בסוף ארבעה מי לא מחייב. ובתוס' אמרו דשאני מעביר ומוציא שכן היו במשכן, ואינו מחוור בעיני ועדיין צריכה תלמוד.

ומכל מקום אני תמה כל שהוא מניח על גבי הסלע או על גבי החוליא למה יתחייב, והא אגד כלי במקום פטור כיון דאויר העמוד מקום פטור, וכדאמרינן לעיל בריש פרק קמא (ח, א) גבי כוורת. ויש לומר דלא אמרו אלא בשהכלי עצמו אוכל כל גובה הרשות ועוד אגדו במקום פטור כגון שנעץ קנה גבוה יותר מעשרה ברשות הרבים, אבל כשאין גופו של כלי גבוה כל כך שיהא אוכל כל גובה הרשות לא, והיינו נמי דכי אמרינן לעיל בפרק המצניע (לעיל צב, א) המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת, אמרינן והתם מנא ליה, [ו]איצטרכינן למילף ממזבח או מארון דמדלי קרקעיתו מן הרשות יותר מעשרה, ואמאי הא לא הוי ליה למימר אלא שהיה גבהו של מזבח או של ארון הנישא על הכתף, למעלה מעשרה טפחים חייב.

כותל ברשות הרבים גבוה עשרה ואינו רחב ארבע ומוקף לכרמלית ועשאו רשות היחיד:    מסתברא דהא דאיצטריך למימר כל הני, משום דמעיקרא היה מקום פטור, ועכשיו כשגדר הכרמלית ונעשית ממילא על ידי מחיצה זו רשות היחיד, הלכך מיבעיא ליה כיון דלא נתחדש שום דבר בגופו של כותל זה ומעיקרא היה מקום פטור, אי אזלינן ביה בתר מעיקרא, או דלמא כיון דמכל מקום על ידה נעשה רשות היחיד אף היא מותרת כרשות היחיד, אבל אם מתחלה גדר כרמלית בארבע מחיצות, פשיטא ליה דאע"פ שאין המחיצות רחבות ד' חייב, כמחיצות רה"י ברה"י כשהוא מניח בראש המחיצה דהוי ליה כחורי רשות היחיד שהן כרשות היחיד.

הכא מבטל ליה התם לא מבטל לה:    הקשו בתוספות: וכי לא מבטל לה מאי הוי הא ליכא ד' אמות, דאטו אם היה בידו חפץ של ד' אמות והניחו מי חייב, והלא כל שאינו כולו חוץ לד' אמות פטור דהוי ליה אגדו מבפנים. ועוד מנא ליה למקשה דאיירי בד' אמות מצומצמות, והלא כל מקום ששנינו זורק או מוציא, בשזרק החפץ כולו מיירי או הוציאו כולו חוץ לד' אמות הוא, ומאי שנא הא. ותירצו הם דהכא נמי בשזרק חוץ לארבע אמות כדין כל שיעורי שבת, והכי קא פריך אי אמרת דהנחה וסילוק מחיצה בהדי הדדי אתו, נמצא דבילה זו ממעטת רוחב הרשות לגבי דבילה אחרת או חפץ אחר לפי שאי אפשר לזורק אחר להתחייב, דהוי כאילו הוסיף במקום הנחת הדבילה בעובי המחיצה ואינו רשות היחיד להתחייב עליו, א"כ ג"ז לא יתחייב עליו. ואהדר ליה דכיון דלא מבטל לה אינה ממעטת ולא מבטלא מחיצתה בהנחתה.

זרק דף ונח על גבי יתדות מהו:    וסבירא ליה לרבא דאמרינן פי תקרה יורד וסותם דאי לא לא הוי רה"י וכדאמרי' נמי לקמן (קא, א) גבי נעץ קנה ברה"ר ובראשו טרסקל. ור"ת ז"ל פירש בערובין (כה, א בתוס' ד"ה אכסדרא. וצד, ב) דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם בד' מחיצות, ולדבריו איכא לאוקומה בדאית לה שתי מחיצות. ועדיין צריך לי תלמוד שהרי מחיצה שהגדיין בוקעין בה הוא, ואינו מחיצה.

דף ק עמוד א[עריכה]

חלקה במחצלת פטור לאביי דפשיטא ליה דמחצלת מבטלא מחיצתא כל שכן חוליא דמבטלא מחיצתא:    מהאי לישנא משמע לי דהא דאביי אע"ג דלא מבטל לה למחצלת, דאי כשבטלה מאי כל שכן דקאמר היא [היא], ולרבי יוחנן דבעי בחוליא, מחצלת אמאי פשיטא ליה. וקשיא לי דאם כן אפילו זרק לתוכה מחצלת לאביי ליפטר, דומיא דזרק חוליא. ועוד קשיא לי דאם כן מתניתין דהזורק באויר למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ דאקשינן עלה והא לא נח ואיצטריך ר"י לאוקומה בדבילה שמינה, לאביי היכי מוקי לה, דאי בדבילה שמינה אמאי חייב, דהא הנחה וסילוק מחיצה בהדי הדדי קא אתו ואע"ג דלא מבטל לה התם, וכי תימא דמוקי לה בחור, הא אביי גופיה [הוא] דקא דחי ליה לרבא בפרק קמא דמכלתין (ז, ב) דאי אפשר לאוקומא בחור משום דצרור וחפץ מיהדר וקאתי, ואי נמי משום דמתניתין אי אפשר דמיירי בדאית בה חור, מדקתני רישא למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר וכדאיתא התם. ומתוך הדוחק יש לי לומר דחלקה במחצלת כשמבטלה שהרי מתכוין הוא לעשות מחיצה, אבל זרק מחצלת שאינו אלא להצניעה שם חייב, דמה שהוא מניח ברשות אינו מבטל הרשות, ומתניתין דהזורק למטה מעשרה טפחים, נמי בדבילה שמינה כדרבי יוחנן משום דלא מבטל לה. והא דאמרינן כל שכן חוליא, ורבי יוחנן דמבעיא ליה חוליא ומחצלת פשיטא ליה. היינו משום דאין דרכן של בריות לבטל מחצלת בבור לעשותה מחיצה גמורה קיימת, ולמחר הוא עשוי לסלקה. וא"ת אי הכי ליפלוג ולימא אפילו בזורק מחצלת, ולימא זרק מחצלת חייב ואם בטלה פטור. יש לומר דאורחא דמלתא נקט, דאדם עשוי לעשות מחיצה במחצלת, ואינו עשוי למעט את העומק במחצלת.

מלאה פירות:    פירוש: מאמש וזרק על גביהן היום, אבל לא קאמר דאם זרק בה פירות שיבטלו מחיצתה. וא"ת פירות דמאמש נמי למה מבטלין מחיצתה, והא דעתו לפנותן ואינן שם אלא להצניען. פירש רבנו האי גאון ז"ל בשאין דעתן לפנותן אלא שבטלן שם, ולדבריו אף ע"ג דאין אדם עשוי לבטל פירות בבור ובטלה דעתו אצל כל אדם, לגבי שבת הוי מיעוט. ובתוספות פירשו בפירות של טבל שאינו יכול לסלקן משם כל אותה שבת, ובטלין הם ליומן שם. ויש מפרשים דאע"ג דלא בטלן כלל משום דפירות מבטלין מחיצות, דמחיצות נכרות בעינן בעומק ורוחב בשעת זריקה והכא ליכא, אבל מים לא מבטלי היכר מחיצות.

רבי שמעון אומר אם יש במקום שזרק עומק עשרה ורחב ארבעה חייב:    ואיכא למידק אדמסייע ליה מדר"ש לותביה מדרבנן דפטרי, דאלמא מיא מבטלי מחיצתא. ויש מי שפירש דת"ק ור"ש לא נחלקו בהא דלכולי עלמא לא מבטלי מחיצתא, אלא בעיקרא דמלתא פליגי, דת"ק סבר דבור עמוק עשרה ורחב ארבעה בכרמלית הרי הוא ככרמלית, ור"ש סבר רשות היחיד הוי. ונראה לי טעמא משום דאי עיקר פלוגתייהו במיא אי מבטלי מחיצתא או לא, ליפלוג בבור מלא מים דמתברר פלוגתייהו ביה טפי. וזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכן כתב (בפי"ד מהלכות שבת ה"ו), דבור עמוק עשרה ורחב ארבעה בכרמלית דינו ככרמלית. אבל הראב"ד ז"ל תפש עליו ואמר, דלכולי עלמא בור שבכרמלית רשות היחיד הוא, אלא הכא שאני שהמים צפין עליו והרי הכל כמקום אחד, וזהו הטעם שנחלק ת"ק על ר' שמעון, אבל בור שביבשה רשות היחיד הוא לכולי עלמא. ואומר אני שהרב ר' משה ז"ל סמך על התוספתא דמכלתין דתניא בפרק י"א (ה"ב) איסרטא על גבי בקעה זרק מן האיסרטא לבקעה פטור, ר"ש אומר אם יש במקום שזרק עומק עשרה טפחים הרי זה חייב. אלא שיש לדקדק עליו מהא דתניא וקא מייתי לה בריש פרק קמא דמכלתין (ח, ב) גבי תשמיש על ידי הדחק, נתכוון לשבות בר"ה והניח עירובו בבור למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב, למטה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב, ואתיא לפרושי הא דקתני למעלה מעשרה טפחים בבור דלית ביה עשרה טפחים, אלמא תשמיש על ידי הדחק שמיה תשמיש, ומשני ליה הוא ועירובו בכרמלית, אבל למטה מעשרה טפחים כלומר: בעומק עשרה טפחים אין עירובו עירוב דהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר, אלמא בור עשרה ורוחב ד' בכרמלית רשות היחיד הוא. כדברי הראב"ד ז"ל.

ויש לי לתרץ לדעת הרמב"ם ז"ל דהא מני ר"ש היא, דנלמוד סתום מן המפורש בתוספתא. אלא דקשה לי קצת דאם כן הוי ליה למימר התם והא מני ר"ש היא כיון דלרבנן לא הוי דינא הכי, וכדקאמרינן בפירוקא אחרינא דפריק התם דקאמרינן וזימנין משני ליה הוא ברה"ר ועירובו בכרמלית ורבי הוא דאמר כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ועוד יש לדקדק על דברי הרמב"ם ז"ל מהא דתניא בעירובין פרק הדר (סז, ב) סלע שבים גבוה עשרה ורחב ארבע אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו, דאלמא אע"פ שהים ככרמלית מקיף את הסלע והיא בתוכו אפילו הכי אין לסלע דין כרמלית אלא הרי היא רשות היחיד גמורה. וזו גם כן אחת מן התשובות שהשיב עליו הראב"ד ז"ל בהשגות.

ואף בזו יש לי ללמוד עליו זכות, דהתם הוא מפני שמוחלק מן הים לגמרי וניכר הוא שאינו ממנו שזה ים וזה סלע, ואע"פ שהים מקיף אותו מכל צדדיו, אינו נעשה בכך ככרמלית, שאם כן אף כל העולם יהא כרמלית, שהרי מקיף אותו אוקיאנוס, וכאותה שאמרו בפרק עושין פסין (שם כב, ב) אי הכי כולי עלמא לא לחייבו דהא מקיף ליה אוקיאנוס, והוא הדין והוא הטעם לספינה שבים בזמן שגבוהה עשרה שאסור לטלטל מתוכה לים כדאמרינן לקמן (בעמוד ב).

אלא שלפי טעם זה היינו צריכין לומר, דתל גבוה עשרה ורחב ארבעה בכרמלית שביבשה דינו ככרמלית, שאף הוא אינו ניכר שיהא מובדל ומוחלק מן הכרמלית. וההיא דאמרינן תל גבוה עשרה ורחב ארבעה מטלטלין בתוכו עד בית סאתים, בתל שברשות הרבים מיתניא. ואי נמי יש לומר דבתל כולי עלמא לא פליגי ואפילו רבנן מודו ביה שאפילו בכרמלית הוי רשות היחיד, שכל שהוא גבוה ניכר שהוא מקום בפני עצמו ומוחלק מן הכרמלית לגמרי, אבל בור אינו ניכר כל כך בתוך הכרמלית ומכלל הכרמלית הוא נחשב שאינו נחלק ממנו, והיינו דלא חלק ר"ש בתוספתא אלא בעומק משום דבגובהה אפילו רבנן לא פליגי עליה, והוא הדין והוא הטעם לספינה שבים. אח"כ באה לידי תשובת הרב ז"ל (הרמב"ם) בעצמו שהשיב לחכמי לוניל שהקשו לו על זה. וכן השיב להם: יראה לי מדבריכם שיש בספר שלכם חסרון דברים, וזהו נוסח הספר בור שבכרמלית הרי הוא ככרמלית, אפילו עמוק מאה אמה אם אין בו ארבעה. עכ"ל הרב ז"ל. וגם זה ענין מגומגם בעיני. והלא מקום פטור אחד מן הד' רשויות הוא, ולמה לא יחלק גם כן רשות לעצמו ויהיה בור זה מקום פטור, וכי יהיה דינו חמור כשהוא בכרמלית מבור שהוא בר"ה שאם אין בו ד' על ד' דהוי מקום פטור.

הא דאמר רבי יהודה אמר רב אמר רב חייא זרק למעלה מעשרה והלכה ונחה בחור כל שהוא:    פירש רבינו האי גאון ז"ל דדוקא בחור גבוה עשרה מצומצמין, אבל למעלה מעשרה לא נחלקו ר"מ ורבנן בהא, כיון דממקום פטור קא אתי ליה. ולא ירדתי לסוף דעת הרב ז"ל, דאדרבה למעלה מעשרה למעלה ממנו כמה משמע, (ואם כן) [דאי לא כן] הוי ליה למימר זרק בחור גבוה עשרה.

הא דקתני: מבוי ששוה לתוכו ונעשה מדרון לר"ה וכו':    במתלקט עשרה מתוך ארבע היא, וכההיא דמסיים ר"ח ב"ג המתלקט עשרה מתוך ארבע וזרק ונח על גביו חייב, ובהדיא קתני בה בתוספתא (פי"א, ה"ד) מבוי ששוה לרשות היחיד ועשוי מדרון לרשות הרבים, אם יש גובה עשרה טפחים בתוך ד' אמות אין צריך לחי וקורה וכו' שוה לרשות הרבים ועשוי מדרון לרשות היחיד, אם יש גבוה עשרה טפחים בתוך ד' אמות אין צריך לחי וקורה וכו', תל ברשות הרבים ר' חנינא ב"ג אומר אם גובהו עשרה טפחים בתוך ד' אמות נטל הימנו ונתן על גביו חייב. וזו היא הברייתא עצמה שהביא כאן בגמרא, אלא שדרך בעלי הגמרא לקצר בלשון הברייתות בהרבה מקומות ולשנות בלשון, ובלבד שתהא הברייתא קיימת.

(הא דקתני) [מתני':] זרק בתוך ארבע ונתגלגל חוץ לארבע:    מסתברא דזורק לתומו על דעת שתנוח באיזה מקום שתרצה, שאם בנתכוון לזרוק בתוך ארבעה, הוי ליה למיתני נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע. ועוד דלא הוה לה דומיא דסיפא, דכל עצמה לא באה אלא לבאר דין נתגלגל. וכיון שכן, רישא דוקא בשנח משהו בתוך ארבע וחזר ונתגלגל, הא לאו הכי אמאי פטור הא נחה מכחו חוץ לארבע. וכן פירשו בתוספות דדוקא בשנח תוך ארבע. ולפירוש זה הוא הדין דהוה מצי לאקשויי רישא אמאי והא לא נח ולוקמה בשנח ע"ג משהו, אלא דניחא ליה לאהדורי טפי בתר פטורא. כך נראה לי.

הא דאמר ר' יוחנן והוא שנח על גבי משהו:    נראה לי פירושו והוא שנח משהו ועל גבי משהו, ולומר דאפילו העמידו הרוח, וכדתניא אחזתו הרוח משהו אע"פ שחזרה והכניסתו חייב.

אמר ליה רבינא למרימר לאו היינו מתניתין וא"ר יוחנן והוא שנח על גבי משהו:    פירוש: ומאי איצטריך רבא לאשמועינן, ותמיהא לי ומנא ידע רבינא דשמעה רבא להא דרבי יוחנן. ויש לומר דהכי קאמר ולאו היינו מתניתין דפירש רבי יוחנן עלה והוא שנח על גבי משהו, אם כן רבא אמאי עבדא שמועה באפי נפשה, יפרש כך אמתניתין כדפירש בה רבי יוחנן, ואהדר ליה דלא שמעינן ממתניתין מאי דשמעינן מהא, דאילו פירש כן אמתניתין הוי אמינא דוקא במתגלגל שאין סופו לנוח, כלומר: שאין ראוי לנוח שם ואפילו נפלה שם, והלכך לא עדיף תוך שלשה דידה מממשו, אבל מקום שסופו לנוח בו, כלומר: שראוי לנוח בו אילו נפלה בו הוי אמינא דאף תוך שלשה שלו כממשו, קא משמע לן.

ובהא נמי מתרצא לי קושיא אחריתי, דקשיא לי היכי פשיטא ליה כולי האי לרבינא דבעינן הנחה על גבי משהו דקשיא ליה נמי אמאי איצטריך רבא לאשמועינן, דהא איכא רב חלקיה בר טובי דאמר לעיל (צז, א) תוך שלשה כולי עלמא לא פליגי דחייב, וברייתא מסייעא ליה דתניא בהדיא תוך שלשה דברי הכל חייב. ועוד דפשטא דמתניתין בעירובין פרק המוצא תפילין (צז, ב) רבנן דר"י דלא כרבא, דתנן היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו למעלה מעשרה טפחים גוללו אצלו וכו', ר"י אומר אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא כמלא החוט גוללו אצלו, ואמרינן עלה בגמ' מאי טעמא דר"י דבעינן הנחה על גבי משהו [וכו'] לימא כתנאי אמרה לשמעתיה. והוצרכנו לדחוק ולומר דכולה ר"י היא, ואביי התם לית ליה הכין, ורב חלקיה נמי אפשר דלית ליה הכין, אם כן מלתא דצריכא לאשמועינן היא. אלא דבמה שפירשתי ניחא דלא קשיא ליה אלא אמאי לא פירש הכי אמתני' וכדר' יוחנן, ועבדה שמועה באפי נפשה.

ומכל מקום איכא למידק לרבא דהא קתני בברייתא דלעיל (צז, א) בהדיא תוך שלשה ד"ה חייב. ויש לומר דרבא סבר דההיא ברייתא משבשתא היא, דהא קתני באידך ברייתא הכא בזרק חוץ לארבע אמות ודחפתו הרוח והכניסתו פטור, אחזתו הרוח משהו אע"פ שחזר והכניסתו חייב, ומתניתין דהכא נמי דייקא לה הכין, דעל כרחין רישא דקתני תוך ארבע ונתגלגל חוץ לארבע בשנח תוך ארבע היא כמו שכתבנו, דאפילו עברה תוך שלשה ליכא מאן דאמר שיהא כמונחת, דבזורק ארבע אמות ברשות הרבים ואפילו תוך ג' ליכא מאן דפטר, דלפוטרו ברשות אחת ליכא מ"ד, אם כן סיפא נמי דקתני חוץ לארבע ונתגלגל לתוך ארבע חייב דוקא בשנחה, הלכך משבש לה רבא לההיא ברייתא דרב חלקיה מקמי דיוקא דהא מתניתין ומקמי הא ברייתא דאחזתו הרוח.

ואם תאמר מאי קא מקשה ליה התם בערובין (צח, ב) לימא כתנאי אמרה לשמעתיה ומאי קא מתרץ להו כולה רבי יהודה, דהא על כרחין רבא כתנאי אמרה, דהא תנא דרב חלקיה לא בעי הנחה על גבי משהו. יש לומר דהכי קאמר לימא כתנאי דמתניתין אמרה, ומאי חזא דשבק רבנן ואמר כרבי יהודה, ורב חלקיה דלמא לא תקשי ליה מתניתין, דאיכא למימר דלצדדין קתני, ואי נמי שאני התם דמתגלגל שאין סופו לנוח כדדחי ליה נמי אמימר לרבינא, ומשבש לה להאי ברייתא דאחזתו הרוח מקמי ההיא ברייתא דקתני תוך שלשה דברי הכל חייב, ומשום דפשטא דמתניתין דעירובין רבנן פליגי עלה דר' יהודה ולא בעו הנחה על גבי משהו, ואע"ג דהתם אפילו קלוטה תוך עשרה אית להו לפי פשטא דמתניתין, מכל מקום שמעינן מינה דלרבנן הנחה לא בעי וכדאקשינן מיניה לרבא ואמרינן לימא רבא כתנאי אמרה לשמעתיה. ומסתברא דהלכתא כרבא, מדפשיטא ליה לרבינא דמתניתין דייקא כוותיה, ורבי יוחנן נמי הכי משמע ליה ופשטא דמלתא נמי משמע דמרימר אית ליה הכין. ור"ח ז"ל פסק כרב חלקיה.

דף ק עמוד ב[עריכה]

ובדין הוא דזיז נמי לא ליבעי אלא כי היכי דלהוי ליה היכרא:    תמיהא לי כיון דאית ליה לרב הונא דמארעא משחינן מי דחקו להצריך אפילו זיז, דהא מקום פטור הוא ומקום פטור אינו צריך דבר אחר להתירו אלא משתמש לכתחילה עם רה"י ועם רה"ר. ומסתברא דמתניתין קשיתיה, דקתני הזורק מן הים לספינה ומן הספינה לים פטור, כלומר: אבל אסור. ופירש הוא (ז"ל) דלאו משום זורק מכרמלית לספינה אלא משום דלא ליתי למיחלף בכרמלית בעלמא, והלכך היכרא בעי ובהיכרא סגי ליה. ואם תאמר אם כן לכולי עלמא לישתרי ואפילו לכשתמצא לומר דממיא משחינן, דהא מכניס מכרמלית למקום פטור וממקום פטור לספינה. יש לומר דסבירא ליה לרב חסדא ולרבה בר רב הונא כמאן דאמר בעירובין (פז, ב) דאפילו ברשויות דרבנן אמרינן ובלבד שלא יחליפו, ולהדין סברא אין חילוק בין שיהא הזיז למטה מעשרה בין שיהא למעלה מעשרה שהוא מקום פטור לכולי עלמא, אפילו הכי אסור כדאמרן דאפילו ברשויות דרבנן אמרינן ובלבד שלא יחליפו.

עושה מקום ארבע וממלא:    ואיכא למידק האי מקום ארבע היכי דמי, אי למעלה מעשרה היינו רשות היחיד, ואי למטה מעשרה היינו כרמלית, ולעולם מטלטל הוא מכרמלית לרשות היחיד. פירש רבנו האי גאון ז"ל בשם הגאונים ז"ל: שאותו מקום כגון תיבה פחותה או סל פחותה, ונמצא סיוע בתלמוד ירושלמי (בפרקין ה"ה) דגרסינן התם: אמר רב המנונא נסר שהוא נתון לספינה ואין בו רוחב ארבע, מותר לישב בו ולעשות צרכיו בשבת, אמר ר' מונא אילו אמר תיבה פחותה יאות, אמר ר' בון מאן דבעי למעבד תקנה לאילפא מוציא נסר חוץ לשלשה שאין בו רוחב ארבע ואת רואה את המחיצות כאילו עולות דאמר ר' יעקב בר אחא בשם רב המנונא כל שלשה ושלשה שהן סמוכין למחיצה כמחיצה הן, ר' יצחק בר' אלעזר מפקד ליה לר' יהושע בר שמיי דהוה פריש, מעבדא ליה סל פחות וכו'. ע"כ בירושלמי. דאלמא משמע שהוא צריך לפחות אותו ולעשות אותו כמין תיבה פחותה או סל פחותה.

ואתיא כאותה דתניא בעירובין בפרק כיצד משתתפין (שם) רבי חנניא בן עקביא אמר גזוזטרא שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות, חוקק בה ארבעה על ארבעה וממלא, כלומר דאמרינן כוף וגוד, ואע"ג דתנא דמתניתין דהתם לית ליה כוף וגוד ולא שרו עד דאיכא מחיצה ממש (על) [של] עשרה טפחים, וכדתנן התם (שם) גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין ממנה אלא אם כן עשה לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה, וקיימא לן כתנא דמתניתין. שאני התם דהוא בחצר ויכול לעשות מחיצה ממש לא התירו לו אלא במחיצה גמורה של עשרה, אבל בספינה איכא למימר מודו ליה לרבי חנינא בן עקיבא, ועוד קולא אחרת התירו בספינה שלא הצריכו דף ארבע אמות על ארבע אמות ולחקוק בו ארבעה על ארבעה, אלא אפילו ארבע על ארבע ובחוקק בה משהו סגי ליה ודולה דרך החקק. אבל ר"ת ז"ל פירש דעושה מקום ארבע דקאמר הכא, היינו מקום חקק של ארבע קאמר, ולעולם בדף של ארבע אמות כדי שיהא עשרה טפחים לכל רוח משפת החקק ועד שפת הדף שנוכל לומר בו כוף כאותה ממש של רבי חנינא בן עקיבא. ואין [הלשון] שבכאן נראה כן.

גמירי דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה טפחים:    כלומר: שיהא למטה ממקום שקיעתה עשרה טפחים, דאי משפת המים אכתי היאך ידלה וישקיע דלי במים, נמצא דולה מכרמלית ממש, דמארעא ועד מקום דלי ליכא עשרה.

הא דאמר רב הונא כרמלית מארעא משחינן:    לא פליגא אדאביי דאמר לעיל (בע"א) מיא לא מבטלי מחיצתה, דהתם הוא ברה"י שעולה עד לרקיע וכיון דמיא לא מבטלי מחיצתה נמצא זה משתמש ברה"י, אבל בכרמלית שאוירו הוא מקום פטור כי שקיל למעלה מעשרה טפחים אי מארעא משחינן על כרחי' פטור, ולא משום דמיא מבטלי מחיצתא, אלא משום דסבירא ליה דמיא נמי רשות הן לעצמן כל שהן בכרמלית אבל ברשות היחיד לא.

דלמא מורשא אית ליה:    פירש ר"ח ז"ל: סמוך לספינה במקום שהוא דולה.

דף קא עמוד א[עריכה]

אלא לאו אחודה ושמע מינה כחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן:    וא"ת אדמסייע ליה מדר' יהודה, לותביה מדרבנן דאמרי לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה. תירצו בתוספות דרבנן ורבי יהודה לא פליגי אלא בגבוהה עשרה ועמוקה עשרה, ובהא פליגי דרבנן סברי דלא מטלטל להדיא מתוכה לכרמלית, ואע"פ שמטלטל מרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור שהאויר הוי מקום פטור כשמעלה ידו על דפני הספינה לשפוך לים, דסבירא להו לרבנן דאין משתמשין להדיא מרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור, ואפילו למ"ד התם בערובין (פז, ב) דלא אמרינן ברשויות דרבנן ובלבד שלא יחליפו, הני מילי במניח [במקום] פטור אבל בלא הנחה לא. ור' יהודה סבר דבגבוהה עשרה ודאי משתמש, דטלטול גמור דרך מקום פטור הוא משתמש, אלא אפילו בשאינה גבוהה עשרה יש לעשות תקנה כגון ששופך דרך חודה. והביאו ראיה לפי' זה מן התוספתא (פי"א, ה"ח) דמתפרשת שם מחלוקתן בגבוהה עשרה, דתניא התם: ספינה שבים גבוהה עשרה טפחים, אין מטלטלין לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה, ר"י אומר עמוקה עשרה ואינה גבוהה עשרה וכו'. אלמא פלוגתייהו דוקא בגבוהה עשרה היא. ולפי פירוש זה הא דבעי רב הונא זיז כל שהוא ורבה ורב חסדא מקום ארבעה לרבנן בלחוד הוא, אבל לר"י אינו צריך שהרי יכול להשתמש להדיא דרך מקום פטור.

אלמא כחו בכרמלית לא גזרו בהו רבנן:    הקשו בתוס' דבפרק כיצד (שם פח, א) גבי גזוזטרא שהיא למעלה מן הים אמרינן, אמר רבה בר רב הונא לא שנו אלא למלאות אבל לשפוך אסור, וקא יהיב טעמא התם משום שהמים נתזין מכחו חוץ לד' אמות, ואמאי והא כחו בכרמלית הוא. ותירצו דהתם דבחצר בדין הוא דליגזור, דאי שרית ליה אתי לאתויי לצד אחר של ביתו דהוא רשות הרבים גמורה, אבל הכא בספינה ומכל צדדיה ליכא אלא כרמלית לא.

הני ביציאתא דמישן:    לפי מה שפירש רש"י ז"ל שהן קצרות למטה שאין להם ארבעה, הקשו בתוס' אם כן כיון שאינה רשות היחיד אפילו כרמלית לא הוי, דאין כרמלית פחות מארבעה כדאמרינן בריש פרק קמא דמכלתין (ז, א) דהקילו בו מקולי רשות היחיד, אם כן מקום פטור הוא ומשתמש בכולה.

ועוד דמאי קאמר אי מלינהו קני ואורבני לית לן בה, דכיון שיכול למלאותה אפילו לא מילא, כדאמרינן בעירובין פרק חלון (עח, א) גבי עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורוחב ד', דבעא מיניה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מלאו כולו ביתדות מהו, אמר ליה לא שמיע לך דאמר ר' יוחנן בור וחולייתה מצטרפין לעשרה, אמאי והא לא משתמש ליה, אלא מאי אית לך למימר דמנח מידי ומשתמש ליה הכא נמי דמנח מידי ומשתמש, דאלמא כל שיכול להניח ולהשתמש בו ברוחב ארבעה, אפילו קודם הנחה חשוב כרשות היחיד. וזו נראה בעיני שאינו קושיא, דהתם הוא דרחב ארבעה אלא שהיתדות התחובות בו אינן רחבין ארבעה, וכיון שהעיקר שהן תחובין בו ישנו רחב ארבעה אין היתדות מבטלות הרשות הואיל ואף בהן יכול להניח מידי ומשתמש, מה שאין כן בבא לעשות רשות לכתחילה שאילו מילא רשות הרבים יתדות ברחב ארבעה לא יעשה רשות היחיד בכך משום דאי בעי מנח עליה מידי, ובור וחולייתה כיון שיש בהן ארבעה ויכול להשתמש אי מנח ביה מידי שפיר דמי, אבל כאן שהיא קצרה מלמטה מארבעה אינה רשות היחיד אף על פי שיכול למלאותה עד שימלאנה. אבל מה שהקשו עליו בראשונה קשה.

ופירשו הם ז"ל כמו שפירשו רבינו האי גאון ז"ל ורבנו חננאל ז"ל, דפירשו ביציאתא דמישן ספינות קטנות עשויות לשמש את הגדולות, ומתוך שהם קלות ומהלכות על בצעי המים קרי להו ביציאתא, מישן שם מקום, ומפני שהוא מקום אגמי מים עושין שם ביצאתא להלך באגמים, ויש להן דפנות ומחיצות וקרקעיתן עשויות נסרים נסרים וביניהם חלל והים והנהר נכנסים לתוכה באגמים והיושבין בתוכה במים יושבין ואפילו תתהפך במים אינה נטבעת, ואמר ר"ה כיון שהיא פרוצה לים שהוא כרמלית דינה ככרמלית, ולא אמרן אלא שאין בה בפחות משלשה נסר רחב ארבעה אבל אם יש בפחות משלשה נסר רחב ארבעה, רשות היחיד הוא ומטלטלין בכולה, ואם אין בפחות משלשה נסר ארבעה ומילא החלל שבין נסר לנסר קני ואורבני מותר לטלטל בתוכה, ופריך רב נחמן אמאי אמרת אם אין בפחות משלשה רחב ארבעה אין מטלטלין אלא בד' אמות, נימא גוד אחית מחיצתא שרואין דפני הספינה כאילו הן מחוברות עם הנסר שהוא קרקעה. זהו תורף פירוש רבינו האי גאון ז"ל. ויש לעיין אם כפירושו למה צריך נסר רחב ארבעה, דכיון דאין בה בין נסר לנסר שלשה הרי זה כלבוד.

ויש בקצר שלו שלשה:    פירש רש"י ז"ל: גובה שלשה, ואפילו שלשה קאמר וכל שכן פחות מכן דהוי ליה לבוד. אבל בתוס' אמרו דלא יתכן, דאם כן הוי ליה כנעץ קנה ברשות הרבים דפליגי רבנן עליה דר' יוסי, משום דהוי ליה מחיצה שהגדיים בוקעין בה. והם ז"ל פירשו דבעובי קאמר, כלומר: אם בצד הקצר שלו יש שלשה טפחים בעובי.

דף קא עמוד ב[עריכה]

לא נצרכא אלא לערב ולטלטל מזו לזו:    וכתב הראב"ד ז"ל דקא משמע לן דאע"פ שהן גבוהות עשרה טפחים ואין ביניהם לא פתח ולא סולם, עירוב מועיל בהם ומטלטלין מזו לזו, מה שאין כן בשני חצרות שאין מעורבות זו בזו אלא או דרך פתח (או דרך סולם) שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים בתוך עשרה, או דרך סולם גבוה עשרה ורחב ארבעה, וספינות אלו אע"פ שאין בהן אחד מכל אלו מותר לערב ולטלטל מזו לזו. וטעמא דמלתא מפני שהן כבתים ולא כחצרות, ואמרינן בעירובין (עו, ב) ביתא כמאן דמליא דמי. ובתוספות אמרו דהא קא משמע לן, דסלקא דעתך אמינא דלא תקנו ערוב אלא בדבר הקבוע תדיר כגון בתים וחצרות, קא משמע לן.

כי אתמר דרב נחמן אמזיד אתמר:    פירש רש"י ז"ל: על נגללו במזיד דקתני בהא ברייתא אתמר, וכי קתני חזרו להיתרן הראשון אשארא. והקשו עליו בתוס' דאם כן למה שנה בברייתא מזידין. על כן פירש ר"ת ז"ל דבעלמא אתמר כלומר: במחיצה שנעשית לכתחילה במזיד, אבל זו אינה נעשית לכתחילה שאינה באה אלא להתיר ערובו כבתחילה וכל שעה היא רשות היחיד הלכך אף מזיד מועיל דלא קנסינן בכי הא כיון שאין זה אלא מעמיד דבר על חזקתו הראשונה.

קשרה בדבר המעמידה מביא לה טומאה, בדבר שאין מעמידה אין מביא לה טומאה, ואמר שמואל והוא שקשרה בשלשלת של ברזל לענין טומאה בחלל חרב אמר רחמנא (במדבר יט, טז) חרב הרי הוא כחלל:    כך היא גירסת הספרים וכן גריס רש"י. ופירש הוא ז"ל: בדבר המעמידה דבר שדרכו להעמידה בו דהיינו שלשלת של ברזל, ודבר שאין מעמידה שאין דרכו להעמידה בהן כגון חבלים שאינן של ברזל, ולומר שאם קשרה בשלשלת של ברזל וראשו האחר באהל המת, הרי השלשלת מטמאת את הספינה דהרי הוא אבי אבות הטומאה כחלל עצמו, וספינה זו ספינת הירדן שמקבלת טומאה (לעיל פג, ב), והרי הספינה חוזרת ומטמאה כלי שבתוכה דהרי היא אב הטומאה, אבל דבר שאין רגיל להעמידה כגון חבלים אעפ"י שנגעו במת אינן אלא אב הטומאה, והן מטמאות את הספינה להיות ולד הטומאה, ואינה מטמאה את הכלים שבתוכה שאין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה.

ואין פירושו מחוור. דאם כן למה לי קשרה אפילו נגעה נמי, ועוד דמביא לה טומאה באהל משמע, דאין הלשון הזה בשום מקום בנגיעה אלא במביא דרך אהל, ועוד דבדבר המעמידה אינו משמע כן, דאי בדבר הרגיל קאמר שהוא שלשלת של ברזל לא הוי ליה לשמואל למימר והוא שקשרה בשלשלת של ברזל, אלא אמר שמואל מאי דבר המעמידה שלשלת של ברזל. ועוד מה ענין זה לענין עירוב שיצטרך שמואל לאשמועינן דלא ניטעי בה, דנבעי נמי שלשלת של ברזל.

ולפיכך פירש ר"ת ז"ל בשלשלת טמאה שנגעה במת או שהאהילה עליו, וחזרה הספינה והאהילה על השלשלת ועל הכלים וטמאם לפי שחרב הרי הוא כחלל, ודוקא קשרה כלומר: שקשר השלשלת בספינה לפי שאינה נפרדת ממנה ולעולם הספינה מאהלת עליה ועל הכלים ונמצאת הטומאה קבועה בה ולפיכך מביא את הטומאה, שאילו לא היתה השלשלת קשורה לספינה נמצאת הספינה לעתים נשמטת ממנה ולא חשבינן הטומאה כקבועה בה ואינה מביאה את הטומאה, וכדתנן (אהלות פ"ח, מ"ה) אלו לא מביאין ולא חוצצין, הזרעים וכו' והעוף הפורח והטלית המנפנפת וספינה שהיא שטה על פני המים, אבל עכשיו שהיא קשורה עם השלשלת אעפ"י שהיא שטה על פני המים מכל מקום הטומאה קבועה בספינה. והא דתנן (שם) וספינה שהיא שטה על פני המים אינה מביאה את הטומאה, התם כשהטומאה והכלים במקום אחד, והספינה והעוף שטין עליהן. ואם תאמר גם לפירוש זה, למאי אצטריך שמואל [לאפוקי] מההיא, מה ענין שבת אצל טומאה. תירץ הרמב"ן ז"ל, כי היכי דלא תיסק אדעתין דאפילו במאהלת על המת בעי שמואל קשרה בשלשלת משום דלהוי אהל קבוע והכא נמי ליבעי קביעותא ואי לא קביעי כמפורדות דמיין, קמ"ל דמשום דלהוי שלשלת גופא מטמאה קאמר, והוא הדין לכל דבר המעמיד דהוי אהל.

דף קב עמוד א[עריכה]

הכי גרסינן בתוספות (ד"ה אמר): זרק בפי הכלב. דאילו לגירסת הספרים דגרסי ונחה בפי הכלב, משמע שלא נתכון שתנוח בפי הכלב ואם כן לא הוי כמקום ארבעה, אבל בשזרק לנוח בפי הכלב מחשבתו משויא ליה מקום.

אם היתה שבת והוציאו:    פירש רש"י ז"ל דקסבר דאין עירוב והוצאה ליום הכפורים. ואינו מחוור, דזעירי דהוה בעי למידק מיניה הכין במקומה בפרק אמרו לו אכלת חלב (כריתות יד, א) איתותב, ואסיקנא דזעירי ברייתא היא, אלא הא אסיקנא התם דלהכי נקט אם היה שבת לטפויי איסורי, דאף משום שבת (היה) [חייב].