חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק יא
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף צו עמוד ב[עריכה]
ולר"א דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי ליה תולדה. פי' גמ' גמיר לה דכולהו רבנן קרי להו אבות וקרי להו תולדות אבל אנן לא שמעינן ליה לר"א דקרי להו אבות ותולדות דאי ממתני' דפ' כלל גדול הא אוקימנן שם דלא כר"א, ופי' הדברים אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי ליה תולדה למאי הלכתא ומאי נ"מ לדינא, דאלו טעמא דמלתא ודאי פשיטא לן אפילו לרבנן משום דהוי במשכן ואע"ג דאיכא דהוו ומיקרי תולדות לפי שהן בכלל האחרות לגמרי ודין הוא שלא יהיו חלוקות מהן לענין חטאת כדאמרינן פ' כלל גדול גבי כותש ובורר וזורה, ואי קשיא דלמא להכי קרי ליה אב וקרי ליה תולדה משום דאי עביד אב ותולדה דידיה מיחייב תרתי והכי אמרינן במס' כריתות פ' אמרו לו, לאו מילתא הוא דאנן הכי קאמרינן למאי הלכתא קרי להו תולדות ליקרינהו לכולהו אבות מלאכות סתם ויהיו חלוקות באמת, ומיהו הא ק"ל דלמא להכי קרי להו תולדה דאי מתרי ביה משום אב דידיה מיחייב כדאמרינן לקמן (דף קל"ח ע"א) משמר משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום בורר ר' זירא אמר משום מרקד ואלו הוו כולהו אבות והתרה באב זה משום אב אחר אינה התראה כלל, וי"ל לר"א כיון דהן חייבין בעצמן צריכות התראה בשמן ממש, ומפרקינן לר"א באמת לא נ"מ מידי לענין דינא אלא הך דהוי במשכן חשיבא קרי ליה אב והך דלא הוי במשכן חשיבא קרי ליה תולדה ואע"ג דאכיא דהוי במשכן וקרי ליה תולדות כגון שובט ומדקדק וכותש ומכניס דלמא ר"א מני להו אבות הואיל והוו במשכן דהא לית ליה מתני' דאבות מלאכות, א"נ לר"א חד אב מיקרי ומני כותש ובורר בחד אב וכן מיסך ושובט שניהם דבר א' הם והם אב א' דומיא דכותש וכותש ומ"מ אני תמה למה באו אלו השאלות על הכנסה והוצאה ולא שאלו סתם על מתני' דאבות מלאכות, וי"ל מפני שזו תולדה ראשונה ששנינו בסדר המשנה וכיון שהשלים דין הוצאה והתחיל בהכנסה מיד שאל, ויש לפרש בענין אחר דקס"ד שהאבות הן מלאכות עיקריות ותולדותיהן מלאכות שטפלות להן כגון מעמר וכניף מילתא ובונה וחופר גומא או מכבד שאלו באת לעשיתן אבות אי אפשר שאין להן שם אלא לטפלן לאבותיהן אבל הוצאה והכנסה מעלתה וחיובה של מלאכה זו כזו מ"ט הוי חדא אב וחדא תולדה, ופריק נ"מ להכי ומסתברא הוצאה דמפרש בה קרא הוא אב ולר"א מאי נ"מ לן מינה ומתרץ משום חשיבות דמשכן, וגירסת הספרים הך דהואי במשכן חשיבא הך דלא הוה במשכן לא חשיבא הך דכתיבא קרי ליה אב הך דלא כתיבא קרי ליה תולדה ופי' הואי במשכן משום שאר אבות וקאמר כתיבא משום הוצאה דהכנסה נמי הוי התם אלא הך דמפרש בה קרא תפס ליה אב, ואיכא דגרסי הך דהוי במשכן וחשיבא קרי ליה אב הך דלא הוי במשכן ולא חשיבא קרי ליה תולדה וכדאמרן לרבנן, ולא מחוורי הך גירסא משום דכל דהוו במשכן ודאי חשיבא אלא שיש מהן שהם בכלל האחרות ולר"א טפי מחשב להו כי קרי להו תולדה מכי קרי להו אב דכי קרי להו אב בהדי אב דדמי ליה מיחשבי כגון כותש בכלל בורר ותולדה חשיב לעצמה:
דף צז עמוד א[עריכה]
אבל למעלה מעשרה ד"ה פטור ולא ילפינן זורק ממושיט. כ' רש"י ז"ל וסיפא דקתני הזורק פטור והמושיט חייב ד"ה היא פי' לפירושו דכי קתני זורק פטור למעלה מעשרה וק"ל א"כ מאי כיצד, ומתרץ בתוס' דהכי קתני שתי גזוזטראות כיצד דינם וכיוצא בזו בפ' ר"ג במס' יבמות וחכ"א יש גט אחר גט ויש חליצה אחר חליצה כיצד וכו' ולא קאי כיצד ארישא אלא כיצד דים יבם ויבמה קתני כדאיתא התם, ונ"ל דלמ"ד קלוטה כמי שהונחה ליכא למיפטר זורק אפילו בשתי גזוזטראות זו כנגד זו ברה"ר דהא אע"ג דלא הוי גזוזטראות כי הני במשכן הרי מוציא הוא מרה"י לרה"ר שהרי קלוטה כמי שהונחה ומתני' רבנן קאמרי לה וה"ק המושיט והזורק פטור לעולם אפילו למטה מעשה מושיט משום דלא הוי הכי במשכן זורק משום דל"א קלוטה כמי שהונחה, היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור לעולם אפילו למטה מעשרה והמושיט חייב לעולם שכך היתה עבודת הלוים ולמ"ד למעלה מעשרה פליגי אבל למטה מעשרה חייב לד"ה רישא דקתני הזורק והמושיט פטור למעלה מעשרה וד"ה דהא ליכא למילף זורק זה ממושיט דמושיט כי האי לא הוה במשכן ואי למטה מעשרה זורק חייב משום דהיינו מוציא כיון דס"ל דקלוטה כמי שהונחה וסיפא נמי למעלה מעשרה ורבנן מש"ה קאמר הזורק פטור וכי קתני כיצד אסיפא קתני, ובירושלמי מצאתי שמואל אמר לא שנו אלא למטה מעשרה טפחים הא למעלה מעשרה אסור מילתיה דר"א אמרה אפילו למעלה מעשרה דאמר ר' הילא בשם ר"א מעגלות למד ר"ע ועגלות לאו למעלה מעשרה אינון כיצד שתי גזוזטראות וכו' ואית תנא דתני כיצד ואית תנא דלא תני כיצד פי' אסור דקאמר שמואל אסור ואין חייבין עליו סבר מחלוקת למטה מעשרה אבל למעלה ד"ה פטור ולא תני כיצד דד"ה הוא וזה סיוע לרש"י ז"ל, ולא גרסנין בדר"א מותר אלא ה"ג אפילו למעלה מעשרה והיינו ר"א דגמ' דילן:
אילימא במעביר למטה מעשרה הוא דמחייב למעלה מעשרה לא מחייב. אי ק' דהו"ל למירמא מ"ט דרבנן דפטרי בלמטה מעשרה, ולאו מילתא הוא דרבנן סברי מהלך לאו כעומד דמי ופטור כיון דלא הניח ברה"ר ור"ע סבר כעומד דמי לחייבו והשתא מקשי מ"מ מה לי למעלה מה לי למטה במעביר והאמר ר,א וכו' וקשיא לר"ע דמקראי נפקא ליה:
דתניא תוך ג' ד"ה חייב. ק"ל והאמר רבא לקמן (ד' ק') תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע"ג משהו, ואיכא דמפרקי דרבא ס"ל כר"י דאמר בפ' המוציא תפלין (ד' צ"ח) אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא כמלא החוט גוללו אצלו ומרשפינן התם טעמא משום דבעינן הנחה ע"ג משהו, ואי קשיא והא אתמהינן עלה התם לימא רבא כתנאי אמרה לשמעתיה ומחסרינן ליה למתני' משום הכי והא ע"כ כתנאי אמרה לשמעתיה, א"ל תנאי דברייתא לאו תנאי נינהו למיקשו מינייהו לרבא הואיל ומתני' כוליה אתא כוותיה ובתוס' מקשו מדר"י אדר"י דהתם אפילו בתוך ג' בעי הנחה ולקמן בשמעתין סבר קלוטה כמי שהונחה ולא סליק להו פירוקא, ולדידי ל"ק שאני התם שאין סופו לנוח שהרי אגדו בידו ואע"ג דגזרינן אטו אין אגדו בידו בשאין סופו לנוח קאמרינן כגון שנתעכב בכותל שאינו משופע ותלוי ועומד לעולם דל"ל קלוטה לא במעביר ולא בחולה אלא בזורק בלבד שנקלטה באויר בסופו ומ"ה בעינן הנחה ע"ג משהו אבל בזורק דהכא כיון שנקלטה בעצמה באויר כהנחה דמשהו דמיא שהרי קלוטה, וכ"ש בשנח באותו רשות בעצמו בהא אית ליה לר"י קלוטה כמי שהונחה, ואי קשיא השתא רבא דאמר כמאן דהא רבא אמרה בזורק ודילמא עד כאן לא אמר ר"י התם אלא בשאין סופו לנוח בקרקע עצמו אלא תלוי ועומד בפחות מג' ואין זה קלוט בעצמו אבל בשסופו לנוח לא אמר דהא פילו למטה מעשרה אית ליה קלוטה כמי שהונחה, לאו קושיא הוא דהא רבא לרבנן קאמר דלית להו לעולם קלוטה כמי שהונחה הלכך קאמר מדר"י בתלוי באויר נשמע לרבנן בקלוטה דאפילו בפחות מג' לאו הנחה היא, ור"ח ז"ל כ' דהך ברייתא פליגא אדרבא והלכתא כרב חלקיה דתניא כוותיה והוא העיקר דההיא ר"י אוקימתא דרבא גופיה הוא למימר כולה ר"י היא וחסורי מחסרא אבל בפשטה רבנן פליגי עליו בסתמא דמתני', והא דמתמה התם לימא דרבא תנאי הוא משום דבשלמא בברייתא איכא למימר דלא שמיע ליה כדלא שמיע ליה לרבא אלא מתני' היכי שביק רבא רבנן ואמר כר' יהודה היינו קושיין:
ולאו מי אוקימנא להאי כגון דמדלי חד וכו'. לא אתפריש עיקר אוקימתא היכן, דבמס' עירובין נמי אמרינן ולאו מי אוקימנא ואולי יש שם חילוף בנוסחת רש"י ז"ל שכ' כאן לאו מי אוקימנא בעירובין:
דף צז עמוד ב[עריכה]
כגון דאמר עד דנפקא ליה לרה"ר תנוח. פי' לא שאמר תנוח סתם דא"כ תנוח ותעמוד משמע והרי לא נחה אע"פ שלענין שבת הויא כמונחת, אלא ה"ק רוצה אני שתהיה כמונחת לענין שבת עם יציאתה שלא אתחייב בהוצאתה אלא בהנחת יציאתה ברה,ר ומ"ה מחייב לר"י כיון דקלוטה כמי שהונחה:
דף צט עמוד א[עריכה]
רש"י ז"ל מפרש שעל עגלה אחת מניחין קרש א' ועודף לכאן ולכאן והויין חמיסר לפי ששתי העגלות הולכין זו אצל זו כל אחת ה' אמות הרי עשר וה' אמות שבין עגלה לעגלה הרי חמיסר והקשה על דברי עצמו ז"ל שהרי יותר מעשרים הם שהרי הקרשים ארכן י' אמות והן מוטלין על דופני עגלה לרחבן ונמצא ארכן של קרשים לרחב הדרך הרי עשרים אמה למד ממה שהיה צריך למשוך קרשי כל עגלה ועגלה צד החיצון של עגלה כדי שלא יגעו קשרים זה בזה ומעכבין את הילוך העגלות, והוא השיב אין זה תשובה שהקשרים למעלה מי' הן ולגבי רה"ר לית ליה למיחשב אלא מקום העגלות ורוחב שביניהם, וזה הפירוש כמה רחוק הוא, חדא דאקשינן למה ליה באמתא ופלגא סגיא ואם הקרשים לרחבן של עגלות הויה האיך שיער זה המקשה שבכך די והלא אף בשתי אמות ומחצה אין די שהרי הקרשים ארוכים מאד וכבדים ושמא יפלו, ועוד היכי הוו חמיסרי ושיתסרי האיך היו הולכות בשוה ואין מקדים רגע א' ואין מאחר רגע דלמא זו אחר זו לגמרי היו מהלכות כיון שהקרשים בעגלה אחת מונחין ומנ"ל דהוו שתים מהלכות בשוה ולא ארבעתן, ועוד דא"כ טובא הויין, ואין תשובתו מחוורת שאע"פ שהקרשים למעלה מי' מ"מ היו צריכין להרחיק האהלים כמלא אותן של קרשים נמצא הכל רחב דרך הרבים, והרי אתה מחשב שתי העגלות וצידיהן והרחק שביניהן עם בליטתן מכאן ומכאן או לא תחשוב אלא כל העגלה רשות בפני עצמה שאין הקרשים שעליהן עושין רשות מפני שהן למעלה מכ' ונמצא בין קרש לקרש ה' אמות והוא רחב רה"ר, ואין דרך זו עולה, והגאונים ז"ל אמרו שעל רוחב שתי העגלות הקרש מוטל והשמועה פשוטה לפי דרך זה ומפורשת בצורתה בחיבור ה"ר יהודה אלברצלוני ובה' המאור לר' זררחה הלוי ז"ל:
דף צט עמוד ב[עריכה]
א"ד כיון דממקום פטור קא אתיא לא. איכא למידק הכא ולפשטיה מהא דתניא מחנות לפלטיא דרך סואי בזורק ותניא כוותיה אלמא אע"ג דאתי ממקום פטור חייב ובתוס' מתרצים ש"ה דכה"ג הוי במשכן אבל הכא לא הוה במשכן ואין טעם זה מספיק שאעפ"כ היה להם לפטור כי היהי דפטר בן עזאי מהלך אע"ג דהוה במשכן, ועוד דאכתי קשיא דהאמר רבא המעביר חפץ מתחילת ד' לסוף ד' אע"פ שהעבירו דרך עליה חייב ועוד אמאי לא פשטוה מהא דתניא ר"י בר' יהודה אומר נעץ קנה ברה"ר ובראשו טרסקל וזרק ונח על גביו חייב ואוקימנא למעלה מי', ועוד מהא דתניא עמוד ברה"ר גבוה י' ורחב ד' ואין בעיקרו ד' ויש בקצר שלו ג' וזרק ונח ע"ג חייב ובכל הני ממקום פטור קאתי וי"ל דמאמוראי לא תפשוט ליה לרב מרדכי דמילתא דפשיטא להו מבעי ליה וטרסקל ועמוד לא עדיפי ממתני' דמתוקמי במורשי וחרצא וכוון וזרק בהן וברייתא דמוה בן עזאי בזורק לא שמיע להו, ונ"ל לתרץ דרב מרדכי פשיטא ליה דכל דאתי ממקום פטור למקום חיוב ונח במקום חיוב ובאויר של חיוב בזורק חייב וכי קא מבעי ליה כגון דהשתא נמי ברשות של אויר פטור קא מנח כגון שעל עמוד זה שכל גופו במקום פטור קאי כלומר למעלה מי' אלא שהוא מונח ע"ג י' וכיון דגופו למעלה אפילו אחר שנח דילמא פטור דחיובא ממקום פטור קאתיא שהרשות הזה אויר פטור הוא כמו שפירש"י דאינו אויר רה"ר ואויר רה"י נמי לא הוי דכי אמרינן רה"י עולה עד לרקיע דילמא באויר חצר אבל בעמוד לא הלכך ההוא דמחנות לפלטיא דרך סטיו ל"ק דבמקום חיוב מנחא וממקום חיוב נמי אתיא שהרי יצאת מרה"י ואח"כ נחה ברה"ר ומעביר חפץ דרך עליו חייב דממקום חיוב קאתיא להנחתה ודר"י בר' יהודה בטרסקל לרב מרדכי שיש דפנות לטרסקל שנמצא מונח ברה"י וכן הא דתניא עמוד גבוה י' ורחב ד' נמי בהכי מתוקמא כגון שיש לו דפנות ואי קשיא אי הכי מתני' נמי לוקמה בהכי ל"ק דסלע לית ליה דפנות וכן הא דא"ר חייא זרק למעלה מי' והלכה ונחה ע"ג חור כל שהוא באנו למחלוקת ר"מ ורבנן ש"ה שהנחתה במקום חיוב כולה וממקום חיוב אתיא ליה אע"ג דעברה במקום פטור כך י"ל מתוך הדחק ונכון הוא דר' מרדכי ודאי דיחוי מידחי ומ"מ עיקר כדאביי ורבא:
התם לא מבטל לה הכא מבטל לה. הקשה בתוס' וכי לא מבטל לה מאי הוה הא ליכא ד' אמות אטו אם היה בידו חץ של ד"א והניחו והגיע מקצתו חוץ לד"א חייב, הרי כל שאינו כולו חוץ לד"א לא מחייב ולדידן לאו מלתא דהתם כולו מונח ואינו מונח כולו חוץ לד"א אלא מקצתו בתוך ד' אבל הכא כיון שהוא מונח על פניו המדובקות בכותל והיא ההנחה שלו חוץ לד"א הוא מונח הלכך כ"ז דלא מטבל ליה ולא מיחשב כמחיצה עצמה בדין הוא דליחייב, והם הקשו ומנ"ל למקשה דבד"א מצומצמות הוא והרי כ"מ ששנו זורק ד"א בשזרק חפץ כולו חוץ לד"א הוא והכא בשיש ד"א על פני הדבלה כחץ דלא ממעטא מד"א, ול"ק דכיון דהניחה בפנים המדובקים בכותל ודאי ד"א מהתם משערינן וקושטא מתרצים דאפילו במצומצמות חייב ואי הוה צריך הוה מתרך דלאו במצומצות הוא ובתוס' מפרשים דאי לאו משום דלא מבטל לה הוה ליה דבילה ככותל ולאו הנחה היא אלא עשיית כותל הוא, ולאו מילתא הוא דא"כ גבי בור בלא מיעוט נמי סילוק מחיצה הוי:
דף ק עמוד א[עריכה]
פירות מיבטלא מחיצה. פי' שאם לא זרק פירות צבור שיהא שיהיו הן עצמן מבטלין המחיצות דהא אמרן לעיל דפירות דלא מבטל להו לא מבטלי מחיצתה ולא אמרינן בהו הנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדי הדדי אתו דהא איכא מחיצות ניכרות בשעת זריקה אלא דכיון דמעיקרא ממלא פירות הזורק שם פטור שהרי נתבטלו קודם זריקה זו מתורת מחיצות שאין עומקו ורחבו ניכר ואינו משתמש לו ואיכא לפרושי הא דאמר התם לא מיבטל לה משום שסופו ליפול משם ואינו בנין והנחה גמורה שתתקיים לעולם כדי שיבטל המחיצות אבל הנך פירות בבור ודאי מבטלי מחיצות ובתוס' פירשו דהכא מבטל להו שאינו יכול להעלותן מן הבור עד לאחר השבת ואינו כלום, ור"ח ז"ל כתב אבל פירות שכבר הושמו בבור אם נתן כלום למעלה פטור דפירי מבטלי מחיצה וה"מ דבטלינהו לגבי בור אבל אי אמנעינהו לפירי בבור למיהדר ולמיכל מינייהו לבתר הכי לא ממעטי בבור וגם זה לא נתחוור לי דאין ביטול פירות בבור כלום דבטלה דעתו אצל כל אדם אלא מעצמן הם מבטלים מחיצות מאחר שכבר הושמו שם כדפי'.
יש מקשים מההוא דגרסינן בפ' חלון חריץ שבין ב' חצרות מערבים שנים ואין מערבין א' ואפילו מלא תבן או קש דתבן וקש לא מבטלו מחיצה וכ"ש פירות, ומתרצי לה בכה"ג הכא בקופה של טבל עסקינן דאינן ראויין לטלטל, ולאו מילתא הוא דודאי פירות לא מבטלי למהוי אינהו מחיצה ולשוויי ב' רשויות רשות א' ולצרפן אבל מ"מ לענין רשות שבת מבטלי מחיצה דעמוק י' ורחב ד' בעינן ומחיצות ניכרות בעינן והא ליכא וכדאמרן וכן נמי גבי סוכה גבוהה פירות לא מבטלי גובהה שהן אינן עושין מחיצות אלא דשבת שאני כטעמא קמא דאמרן וטעם נכון הוא:
דף ק עמוד ב[עריכה]
הא דאמר ר"ה דמוציא זיז כל שהוא ודאי למטה מי' משפת מיא קאמרינן דלמעלה במשהו סגי, מיהו אעפ"כ ק"ל דהאמרן בפ"ק דלמטה מי' נמי אי איכא ד' הוי כרמלית ואי לא מקום פטור בעלמא הוי הלכך בזיז כ"ש סגי וקשה על רב חסדא ורבה בר"ה דמצרכי מקום ארבעה, וי"ל דאויר כרמלית הוא ואין הוצאת זיז כלום, עי"ל דס"ל אפילו ברשויות דרבנן ובלבד שלא יחליפו והלכך אסור להוציא מכרמלית דים לספינה שהוא רה"י דרך זה אע"פ שהוא מקום פטור וה"נ משמע בפרק כיצד משתתפין לפום מסקנא דרבינא דר' יוחנן אפילו בדרבנן נמי קאמר ובלבד שלא יחליפו:
עושה מקום ד' וממלא. ק"ל טובא מקום ד' נמי או כרמלית הוי או רה"י אחר הוי כגון שגבוה עשרה וקמפיק מכרמלית לרה"י ומאי תקנתיה, עד שמצאנו לרבינו האי גאון ז"ל שכ' והיה אדונינו גאון יהודה זקננו ז"ל אומר ששמע מן הזקנים שאותו מקום כגון תיבה פחותה או סל פחותה, ונמצא סיוע בתלמוד א"י, פי' לפירושו באותה שאמרו במס' עירובין בפ' כיצד משתתפין ר' חנינא בן עקיבא אומר גזוזטרא של ד' על ד' אמות חוקק בה ד' על ד' וממלא משום דאמרינן כוף וגוד, ומיהא הכא לא בעינן ד' אמות אלא חקק ד' ואפילו לרבנן דפליגי עליה התם הכא שרי משום דלא אפשר, ולפ"ז י"ל בין בזיז בין בארבעה לא שהוא עומד עליהם וממלא אלא שהוא מעביר דליו תוך הזיז חלול כל שהוא ולפיכך אסרוהו עד שיעבור דרך מקום דא"ל כוף וגוד דמקום חשוב הוא ובין למעלה מי' לשפת מים בין למטה דינן שוה וזה מה שמצינו בירושלמי רב המנונא אמר נסר שהוא נתון לספינה ואין בו רחב ד' מותר לישב בו ולעשת צרכיו בשבת א"ר מנא אלו אמר תיבה פחותה יאות א"ר בון מאן דבעי למעבד תקנה לאלפא מוציא נסר חוץ לג' שאין בו רחב ד' ואני רואה את המחיצות כאילו עולות דא"ר יעקב בר אחא בשם רב המנונא כל ג' וג' שהן סמוכין למחיצה כמחיצה הן ר' יצחק בר' אליעזר מפקד ר' יהושע בר שמיי דהוה פרוש מעבדא ליה סל פחות, ואינו מסכים לגמרי עם גמרתינו מיהו משמע שעל הזיז הוא יושב וממלא, ושמעתי שר"ת ז"ל מפרש מקום ד' נחקק אבל צריך ד"א שהן עשרה טפחים לצדדין כדאמרינן בגזוזטרא דבפחות מכן ליכא למימר כוף וגוד ואינו במשמע:
כחו בכרמלית לא גזרו רבנן ומנא תימרא וכו'. איכא למידק אדמסייע ליה מדר"י תיקשי ליה מדרבנן דאמרי לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה, ובתוס' מפרקינן לה מדתניא בתוספתא ספינה שבים גבוה י' טפחים אין מטלטלין לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה רי"א עמוקה י' ואין גבוה י' וכו' ובהא פליגי תנא קמא סבר אפילו גבוה י' אסור לטלטל מן הים לתוכה ומתוכה לים להדיא ור' יהודה סבר גבוה י' מותר דמכרמלית דרך מקום פטור אתי לרשות היחיד ואפילו אינו גבוה י' מתוכה לים מותר דרך חורה ובהא ל"פ רבנן עליו כלל, ולהאי פירושא האי דבעי זיז ומקום ד' לרבנן משום דאסור להחליף ול"נ דר"י אפילו אינה גבוה י' קאמר דלא תימא כולה כרמלית הוא:
דף קא עמוד ב[עריכה]
קשרה בדבר המעמידה מביא לה טומאה בדבר שאין מעמידה אין מביא לה טומאה ואמר שמואל והא שקשרה בשלשלות של ברזל לענין טומאה היא דכתיב בחלל חרב חלרב ה"ה כחלל. כך הוא בכל הנוסחאות וכך גורס רש"י ז"ל ומפרש דה"ק קשרה בדבר שרגיל להעמיד בה דהיינו שלשלת של ברזל מביא לה טומאה אם ראשו א' קשור באהל המת מביא טומאה לספינה ולכלים שבתוכה דחרב ה"ה כחלל והרי הוא כאבי אבות הטומאה ואיירי בספינה המקבלת טומאה בדבר שאינה מעמידה כלומר שאינו רגיל להעמידה כגון מיתרים דלאו מתכות אפילו במקבלי טומאה אין מביא לה טומאה דאלו ספינה לא מיטמאה מחמת אותו כלי להיותה אב הטומאה אלא ראשון לטומאה ואין היא מטמאה כלים שבתוכה, ואין זה הפירוש נכון חדא ל"ל קשרה אפילו נוגעת נמי ועוד דבדבר המעמידה לא משמע הכי, ועוד דמביא לה טומאה דרך אהל משמע ועל אהל הוא שנוי בכ"מ ועוד דאמרינן שמואל לאפוקי מדנפשיה אתי ומה ענין זו לזו שיעלה על הדעת לדמותן ולמיבעי בהא נמי שלשלת של ברזל כי התם כי היכי דליצטרך שמואל לאפוקי מהך סברא.
וה"ר שמואל גורס קשרה בדבר המעמידה מביאה את הטומאה ובדבר שאין מעמידה אינה מביאה את הטומאה ול"ג בחלל חרב כו' אלא ה"ג גבי טומאה הוא דכתיב כל הבא אל האהל אבל לענין שבת כיון דיכול להעמידה היכרא בעלמא הוא וה"פ הכא כגון שיש טומאה למטה מן הספינה והספינה מאהלת על הטומאה ועל האדם ועל הכלים וכל זמן שהספינה שטה ומתנדנדת אינה מביאה את הטומאה שאין אהל מביא טומאה אלא אהל קבוע דתנן ברישא אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והעוף הפורח והטלית המנפנפת וספינה שהיא שטה ע"פ המים ועלה קתני קשר את הספינה בדבר המעמידה מביאה את הטומאה וזו היא המשנה שהביאו כאן בגמ' ול"ג דתניא אלא דתנן וכן בפר"ח ז"ל, והא דמסיימו בדבר שאין מעמידה אינה מביאה את הטומאה דיוקא דגמ' הוא הא בדבר שאין מעמידה כו' ומ"ה אוקמה שמואל בשקשרה בשלשלת של ברזל ליתד התקועה בארץ או לדבר העומד והעמידה שלא תשיט וזה הפי' היה נכון ומחוור אלו היתה הגי' כן כתובה בספרים, ולזה אפשר שיהא אמת מה שפי' מקצת המפרשים דכי אמרינן חרב הרי היא כחלל לאו דוקא חרב אלא הוא הדין לכלי שטף ולא אמרה תורה חרב אלא להוציא כלי חרס ולפי שאין נעשין אב הטומאה, אבל אחיו רבינו תם ז"ל מקיים הגי' הכתובה בספרים ומפרש לה בשלשלת טמאה שנגעה במת וחזרו הספינה ואהלה על השלשלת ועל הכלים וטמאם לפי שחרב היא כחלל ומטמאה באהל ודוקא קשרה לפי שאיננה נפרדת ממנה ולעולם הספינה מאהלת עליה ועל הכלים נמצאת כאהל קבוע ומביאה את הטומאה בכלים שהספינה עצמה אינה מקבלת טומאה, ואכתי ק"ל למה איצטריך שמואל לאפוקי מההיא מה ענין שבת אצל טומאה ואפשר דכי היכי דלא תיסק אדעתין דכיון דאפילו במאהלת על המת בעי שמואל קשירה בשלשלת משום דליהוי אהל קבוע וה"נ ליבעי קביעותא ואי לא קביעי כמפורדות דמיין קמ"ל דדוקא התם דכתיב אוהל משמע קבוע לגמרי אבל לענין שבת בהכירא בעלמא סגי, והנה בפי' זה גילה רבינו תם ז"ל דעתו דחרב הרי הוא כחלל אפילו לטמוי באהל וחבריו חולקין עליו ובפ' לא יחפור שמעתי בזה דברים ארוכים ושם אכתוב הכל בס"ד: