חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים


דף קמח עמוד ב[עריכה]

א"ל השאילני לא אתי למיכתב הלויני אתי למיכתב. פירשו המפרשים מפני שסתם הלואה ל' יום ושמעינן מינה שאין סתם שאלה ל' יום כדברי מקצת המורים אלא כל אימת דבעי המשאיל מיהדר ליה, והא דאמרינן טלית שאולה ל' יום פטורה מן הציצית לאו משום דסתם שאלה ל' יום אלא משום שאין אדם עשוי להשאיל יותר אבל עשוי הוא להשאיל שלשים יום ומדעתו אבל שלא מדעתו לאלתר מהדר ליה, ואקשינן וכיון דבחול זמנין דבעי מימר הלויני בכגון זה שאינו חוזר בעינו ואמר ליה השאילני אתי למיכתב שאין לשון זה עיקר ואין משגיחין עליו בשבת נמי אתי למכתב ופריק בחול ליכא קפידא אבל בשבת הואיל ואסרינן ליה רבנן למימר השאילני אפילו בדבר שאינו חוזר בעינו מידע ידע שלא אמר זה השאילני אלא לומר שזמן הלואה זו כזמן שאלה ולא אתי למיכתב:

דף קמח עמוד ב[עריכה]

הא דאקשינן בשבת הוא דאסר אבל בחול ש"ד וכו'. ולא אקשינן השאליני ליתסר מה"ט גופיה הוא שסתם שאלה כל היום אין חוששין שמא יוקרו החטים עד שיהא ריבית בככרות אבל בלשון הלואה שהוא לזמן מרובה חוששין שמא יוקרו החטים הרבה ונמצא ריבית אפילו בככרות, מ"מ ק"ח וכי להלל משעת הלואה הוא אסור והלא אפילו סאה בסאה אינה אסורה משום רבית קצוצה ובפרט הכא דלא פי' סאה בסאה דל"ל בה משעת הלואה עביד ליה שומא דליכא איסור כלל אלא לוה אדם סאה לכתחלה אם הוזלו נותן לו חטיו ואם הוקרו נותן לו דמיהם, וי"ל לפי שאין הנשים מקפידות ביוקר הככרות אוסר הלל הלואתן מתחלה עד שיעשנה דמים גזירה שמא יוקרו ולא תרצה לשום שלא תראה כצרת עין א"נ שלא תדע ביוקרא החטים לפיכך הצריכו לשומן מתחלה וכך משמע הלשון דקאמר והלל אוסר שמא יוקרו החטים:
ה"ג וכ"כ בכולהו נסחי אא"ב ניתה ליתבע מש"ה משמט דקרינא ביה לא יגוש אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע מאי משמט. פי' אי אמרת מאי משמט שלא יגוש הא שמוט ועומד הוא ואי אמרת משמט שצ"ל לו משמט אני אמאי הא לא קרינא ביה לא יגוש ורש"י ז"ל מחק אא"ב וכו' שלא לצורך משום דפירש מאי משמט הא שמוט ועומד הוא ואינו מחוור שא"כ יכול היה לתרץ כי סיפיה שצ"ל משמט אני אלא ש"מ מתרוייהו נמי מקשי ומשום דכתיב לא יגוש כדפרי':
הא דרבה בר עולא דמערים איכא לפרושי שאפילו היו תובעין ממנו בדין כיון דתפס תפס, ואע"פ שלא ניתנה ליתבע לומר שאין ב"ד נזקקין לה אבל מ"מ אי תפס לא מפקינן מיניה ואי קשיא א"ה כי אקשינן מסיפא דמתני' דקתני ואם לאו אינו משמט לימא נ"מ דאי תפס בתר הכי תפס אה"נ אלא אפילו בלא תפיסה נמי בעי לאוקמי ומסתברא נמי דאפילו הדר ביה ותפס מיניה משכון או מעות כשיעור מאי דתפס מלוה מדידיה מפקינן מיניה דכיון דתפס לפרע מלוה והשתא לאו הלואת י"ט מגבינן מיניה אלא גזלתו של זה מוציאין מתחת ידו וה"מ דתפס מלוה מיניה מעות אבל תפס מיניה משכון וחזר הלה ולקחו לאחר זמן מידו אין נזקקין לו דהא לא קנה משכון והלה את שלו ראה ונטל וי"ל שלא היתה הערמתו מועילה לו לרבא בר עולא אלא שהיה בעל דינו בוש מליתבע ממנו ולא מסתבר שלא אמרו חכמים אלא שלא ניתנה ליתבע בב"ד כדי שלא יבא לכתוב ומכיון שאין ב"ד נזקקין לו בודאי יודע הוא שעל אמונתו הלוהו ולא יכתוב אלא מיד יבקש ממנו ומיהו אם תפס תפס כדפרי':


דף קמט עמוד א[עריכה]

לא לעולם דכתיב אכותל ומידלי. פי' לעולם כדאמרינן מעיקרא דכתיב אכותל ומידלי למ"ד שמא ימחוק לא חיישינן דלא ס"ל כרבה ומשום שמא יקרא נמי ליכא דגודא בשטרא לא מיחלף למ"ד שמא יקרא חיישינן דגודא בשטרא נמי מיחלף ואיהו נמי לית ליה דרבה ולתרוייהו לא חיישינן להא דרבה והא דתניא אבל לא מן הכתב ור"א מתיר מכתב שע"ג הכולת בדכתב אכותל ומידלי ולא משום שמא ימחוק אלא ת"ק אסר לה משום שמא יקרא דגודא בשטרא נמי מיחלף ור' אחא מתיר דלא מיחלף ולרבה ת"ק משום שמא ימחוק נסיב וס"ל כוותיה, והא דאמרינן ודקא קשיא לך דרבה תנאי הוא לומר דלאו ד"ה הוא ואשכחן תנאי דפליגי עליה י"ל דר' אחא ודאי לא סבר כוותיה מיהו רבה מוקי נפשיה כת"ק ורב ביבי ואביי מפיק ליה נמי מיניה ומיהו תנא דאין רואין במראה כותיה ס"ל, והא דתניא מונה אדם את אורחיו מכתב שע"ג הכותל אבל לא מכתב שע"ג טבלה ופנקס כר"א אתיא דאלו לת"ק דאית ליה גודא בשטרא מיחלף אפילו חייק ומיתלי נמי אסור וה"ה לטבלה ופנקס דגבוה ומידלי דשרי דומיא דנר אלא אורחא נקט תנא, ואי קשיא לך ל"ל לאוקמי לפלוגתייהו כתנאי ואמוראי נמי בהכי נימא א"ב דחייק מיחק ובגודא בשטרא מיחלף פליגי וכולהו אית להו דרבה, א"ל אה"נ אלא כיון דהא רבה תנאי הוא מדתניא אין רואין במראה ניחא לן למיהדר לאוקימתא קמייתא דאפרוך לה מדרבה ולענין הלכה סמך רבינו ז"ל על דברי רב ביבי במ"ש גודא בשטרא לא מיחלף לקולא אבל במה שסובר דהיכי דמידלי ליכא למיחש למחיקה לית הלכתא כותיה אלא כרבה דאמר אפילו גבוה שתי קומות הלכך כתיב מיכתב לעולם אסור חק מיחק בכותל לעולם מותר, ובס' מלחמות כתבנו ענין אחר דרב ביבי ואביי תרוייהו לשווייה חלוק בגזירה דמתני' אתו רב ביבי אמר שמא ימחוק וכשאין מחיקה מצויה לו מותר והיינו כגון כותל דמידלי ואתי אביי למימר במחיקה ליכא לאפלוגי אלא שמא יקרא וכשאין בו משום קריאה מותר והיינו חק מיחק בכותל הא דכתיבא לעולם אסור ודכ"ע גודא בשטרא לא מיחלף כסתם ברייתא קמייתא והיינו דלא מוקמינן פלוגתא דתנאי ואמוראי בדחייק בכותל ובגודא בשטרא מיחלף פליגי דסברא הוא גודא בשטרא לא מיחלף ועו דתיקום מתני' קמייתא כד"ה ובדחייק הוא:
הכא במראה מתכת עסקינן. פי' ובה אסר ת"ק אפילו בקבועה משום דגזרינן קבוע אטו אינו קבוע כדגזר רבה בנר גבוה אטו אינו גבוה ור"מ התיר בקבועה דל"ל דרבה אבל שאר המראות לד"ה מותרות בין קבועות בין שאינן קבועות ולא גזרינן מראה של זכוכית אטו של מתכות דלא אשכחן ליה לרבה דגזר מין זה אטו מין אחר שא"כ היתה גזירה לגזירה אלא באותו המין שנגזרו בה גזירה ראשונה הוא שאמר רבה שהשוו חכמים מדותיהן ולא חילקו בו בין גוה לנמוך ובין קבוע לשאינו קבוע, תדע דאמרינן אי אדם חשוב הוא מותר ולא גזרינן אטו שאינו חשוב ובשמן נמי חילקו בין משחא לנפטא ולא גזרו זה מפני זה וזה דעת רבינו הגדול ז"ל והוא האמת.
ור' משה בן יוסף ז"ל פי' הכא במראה של מתכת עסקינן וכדר"נ וכל המראות נמי גזרינן אטו של מתכות כההיא דמתרץ רבה הכא בי"ט שחל להיות אחר השבת ומשום הכנה וה"ה לשאר ימים דגזרינן הא אטו הא ותרצו נמי לענין שריפה הכא בי"ט שחל להיות בערב שבת שאין שורפין קדשים בי"ט וחדא מחתא נינהו וטובא אשכחן כה"ג אלו דברי הרב ז"ל, ואינן נכונין דאי הכי ת"ק קאמר אין רואין במראה בכל מראה שבעולם ור"מ דל"ל דרבה היה לו לומר ור"מ מתיר כל המראות חוץ ממראה של מתכת שאינו קבוע, וא"ת דר"מ אסר בשאר מראות שאינן קבועות א"כ הא אית ליה דרבה דאע"ג דאיכא למימר מידכר גזרינן והאי דלא גזר בקבועה ע"כ משום דבין קבוע לשאינו קבוע לא טעו אינשי:


דף קנ עמוד א[עריכה]

הא דאמר ר"י אמר שמואל מותר אדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר. לאו דוקא שיאמר כן בלחוד דהגדה זו לא מהניא ולא מעלה, אלא אפילו אומר לו לשם אני הולך לך עמי מותר והוינן עלה מאין מחשיכין להביא פירות משום דלשמואל כיון דרשאי הוא באמירתו רשאי הוא בחשיכתו כאבא שאול וש"מ דמותר לומר לחבירו הבא לי פירות ממקום פלוני למחר שכן הוא עצמו ע"י בורגנין ומחיצה מביא ורשאי הוא בחשיכתו ובאמירתו:
מת נמי משכחת ליה למיגזא ליה גלימא. וכן נמי לעשות לו ארון והיינו דקתני מתני' להביא לו ארון ותכריכין כלומר לתקן ולהביא וכתבו בתוס', דשמעינן מהא שמותר לאדם לילך בשבת לגינתו ולחורבתו שבתוך התחם להחשיך ולתלוש עשבים ושאר דברים הצריכים לו שלא אסרו למיגז אסא לאחר דלא כלה אלא להחשיך על התחום דאינון עובדין דחול אבל להחשיך תוך התחום מותר והא דאמרינן במס' עירובין ומייתי לה רבינו הגדול ז"ל לא יטייל אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכה כיוצא בו לא יטייל אדם על פתחה של מדינה כדי שתחשך ויכנס למרחץ מיד ההוא משום חשדא שכל הרואה אותו מטייל ועומד שם מכיר ויודע שלכך הוא מתכוין שיכנס למרחץ ומפני כך אסרוה:


דף קנא עמוד א[עריכה]

הא דקאמר אבא שאול כל שאני רשאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו. דמשמע דמילתא פשיטא הוא שרשאי באמירה דעסק המת והכלה ואומר לו לך למקום פלוני לא מצאת במקום פלוני הבא ממקום פלוני למא מצאת במנה וכו' דוקא אמירה דישראל וה"ה לגוי כלומר לך למקום פלוני למוצאי שבת והביא במנה ובמאתים הא לומר לגוי לך בשבת והביא ודאי אסור שאפילו הביא לצורך ישראל תני ואזיל במתני' דאסור ואע"פ שאמירה לגוי שבות בין שיאמר עשה מלאכה היום בשבת בין למחר דהיינו עמוד עמי לערב התירו שבות דאמירה למחר אפילו מישראל לישראל משום צרכי כלה ומת ולא התירו אמירה ולא מעשה בשבילו לדבר הנעשה בשבת שבזו חלול שבת ובזו אין חלול שבת וכן אינו רשאי באמירה דערב שבת וכדאמרינן בפ"ק גבי שליחות איגרות ואפילו במת וכלה נמי אסור דהא מתחלל השבת למחר וכל שהשבת מתחלל בשבילו אסור ובמלאכה הנעשית בשבת לא אמרינן שכן דא"ה באגרות נמי נימא שאם יש שם מחיצות מביא דמשום שטרי הדיוטות ליכא באגרות שלום ושל עסקי רבים וכולן אסורין:
מתני'. גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל. פרש"י ז"ל לעולם, ולא מחוור מדקתני סיפא גבי ארון וקבר עולמית והכא לא קתני ש"מ לאו לעולם קאמר אלא בכדי שיעשו ועוד אי לעולם קאמר דאסורין דכיון שנעשית בהן מלאכה בשביל ישראל קנסינן עולמית כי באו ממקום קרוב מאי הוה הרי הביאן ד' אמות ברה"ר ונעשית בהן מלאכה של תורה בשביל ישראל ומה לנו חוץ לחומה ומה לנו חוץ לאלף תחומין ונ"ל דמתני' לא בשהביאן בשבת בשביל ישראל זה קאמר דא"כ הוה לי למיפלג ולמיתני כדקתני בסיפא בקבר וארון אלא מתני' בשהביא חלילין סתם ומסתמא לשם ישראל הביאן שאין דרכן של גוים לקונן לספוד בחלילין ורובן בשביל ישראל שמקוננין בהם מביאין אותן לפיכך אסורין לכל ישראל עד כדי שיבואו ממקום קרוב ואם עשו ארון וחפרו קבר מסתמא לדעת עצמן עשאוהו ולפיכך מותר מיד והיינו דקתני עשו לו ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית שום ישראל ועלה הוא דמקשינן בגמ' ואמאי ה"נ לימא בכדי שיעשו ואמאי אסור לעולם ומפרקינן בעומד באסרטיא וגנאי גדול הוא למת שיקבר בקבר שחללו בשבילו את השבת כך פירשו הגאונים ז"ל דבר זה ולא כדברי רש"י ז"ל:
גמ'. ממקום קרוב רב אמר ממקום קרוב ממש. פי' רבינו הגדול ז"ל שאם באו עכשיו ממקום קרוב מותרין ואין חוששין לדבר אחר ושמואל אמר אע"פ שאנו רואין עכשיו שהוא מביאן ממקום קרוב חוששין שמא ממקום רחוק באו הלילה ולנו חוץ לחומה במקום קרוב ועכשיו מביאן מחוץ לחומה ודכ"ע מתני' הכי קתני אלא אם כן באו ממקום שיש בו בשעת הספד כדי שיבואו משום אלא משום דסתם הספידן אינו ממש בשעה שחשיכה ואם באו ממקום קרוב סתמא יש בו שיעור משום הכי קתני לה סתם כדתנן נמי רוב עכו"ם לוקח מיד ואם רוב ישראל ימתין עד כדי שיבואו ממקום קרוב אבל מ"מ בין קרוב בין רחוק צריך כדי שיבואו משם דהא בשבת תוך התחום נמי איכא הוצאה והעברה ברה"ר שנעשית בשביל המת:
ה"ג בכל נוסחי ספרי ספרד וזה היא גרסתן של גאונים ז"ל דיקא מתני' כוותיה דשמואל דתנן עיר שישראל וגוים דרין בה וכו' ומתני' היא במסכת מכשירין פ"ב ומייתי ראיה מדת"ק דאמר מחצה על מחצצה אסור ואע"פ שיש שם רשות ולא תלינן ברשות אע"פ שדרכו לרחוץ יותר מכל אדם ורגלים לדבר אפ"ה אסור א"נ מחצה על מחצה גופיה ראיה שאין תולין במעשה שבת להקל אלא להחמיר, ול"נ דדיוקא מדקתני מרחץ המרחצץ בשבת דמשמע דסתמא אסור ואע"פ שהיינו יכולין לתלות ולומר מע"ש הוחמו חמין או שפקקו נקביו וכן סיפא מצא בה ירק נלקט אסור ואע"פ שי"ל מע"ש נלקט, ורש"י ז"ל מפרש חיישינן לקולא ואמר שמצא כיוצא בו חיישינן שמא באמבטי עיברה בפ' אין דורשין וגירסא מוחלפת היא זו אבל לפי הגירסא האמיתית אין ראיה ממשנתינו שבמס' מכשירין לשמואל אלא מדר"י דאמר אם יש בה רשות רוחץ בה מיד שתולין להקל ולומר שמא משחשיכה נעשה ע"י גוים ועבדים הרבה ופי' לשמואל דהכי תנן לא יספוד בהן ישראל אא"כ יש לתללות שבאו ממקום קרוב ואינו מחוור לי חדא דא"כ קשה מתני' לשמואל דקתני גוי שהביא חלילין וכו' אא"כ באו ממקום קרוב ואי ס"ד תלינן לקולא אע"ג דלא ידעינן מנא אתו ולא אסרו אלא בבאין ממקום רחוק בידוע הכי הו"ל למיתני גוי שהביא חלילין ממקום רחוק או מחוץ לתחום לא יספוד בהן ישראל, דמשמע במביא בידוע מחוץ לתחום, ועוד דאא"כ באו ממקום קרוב לא משמע שאפשר לתלות שיבואו אלא באו ממש משמע, ועוד מאי ראיה מדר"י התם פשיטא דשרי ואפילו נעשו בשבתהואיל ואיכא שיעור שאפשר להחם אותן משחשיכה דהא איכא כדי שיעשו אבל יכולני לפרש לקולא ולומר לשמואל הכי קתני לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממש ממקום קרוב שיש בו עכשיו כדי שיעשו לאפוקי באו ממקום רחוק הא ספיקא לקולא הוא וספיקא לא קתני מתני' כאותה ששנינו במצודות חיה לא יטול מהן ביו"ט אא"כ נצודו מבע"י ספק ר"ג מותר וכו', מיהו הא ק"ל דמשמע מדסייעוה לשמואל ממתני' דגבי מעשה שבת נמי תליא לקולא ואפילו היכי דאיכא איסורא דאורייתא כגון בחמין שהוחמו בשבת וכן הבאה דשבת עצמה דאורייתא היא ואמאי הרי אמרו גבי י"ט אם יש מאותו המין במחובר אסור ועוד שנינו מצודות חיה ועופות ודגים לא יטול מהן ביו"ט אא"כ ידוע שניצודו מבע"י ואע"ג דממילא נצודו ואין בהן אלא איסור מוקצה דרבנן ספק הכן אסור ולא תלינן לקולא ומה בין ספק דבר שנתלש יום לספק תבשיל שנתבשל היום שזה מותר וזה אסור, וכ"מ לי הא דאמרינן במס' עירובין בפ' בכל מערבין ההוא ליפתא דאתא למחוזא חזייה רבא דמכשמה אמר הא ודאי מאתמול עקורה מאי אמרת מחוץ לתחום אתא וכו', ורבא ודאי לא היה יודע מהיכן באו אלא שחשש שמא מחוץ לתחום באו וא"ת שמא יודע היה שבא מחוץ לתחום א"א לומר כן מדאמר מאי אמרת משמע דה"ק מה י"ל וליחוש דאי ודאי חוץ לתחום אתא הכי הול"ל מאי איכא דמחוץ לתחום אתאי וכן הלשון הגון ונהוג בככ"מ אלא ש"מ שספק באו מחוץ לתחום אסור וכ"ש ספק מעשה שבת, וי"ל דלא הקיל שמואל בספק מלאכת שבל ליומו אלא בכדי שיעשו למ"ש הקיל, ומיהו בההיא דאר"פ בי"ט אם יש מאותו המין במחובר אסור לערב נמי אסור בכדי שיעשו, משמע דספיקא לחומרא ל"ש ליומיה ול"ש לערב:
הא דתנן ובלבד שלא יזיזו בו אבר. ש"מ דטלטול מקצת שמיה טלטול שלא תאמר עד שיגביה או שיגרור אלא כיון שמזיז ראשו של דבר שאינו ניטול אסור והא דתנן לקמן בפ' בתרא בשליף של תבואה מכניס ראשו תחתיה ומסלקו לצד א' משום צער בעלי חיים התירו כן: