חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק יט
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
מתני'. אם לא הביא מע"ש מביאו בשבת. מקשו בתוס' וליתי תינוק לגבי מקום איזמל דהויא איסורא דרבנן דקי"ל באדם חי נושא את עצמו, ואיכא דמפרקא לה בדלא אפשר שיש לו לולד להחזירו אמל אמו וכשנימול הו"ל כפות דחולה הוא והא ודאי לאו מילתא דתינוק קטן לכ"ע ככפות דמי אפילו קודם מילה, וי"א שאפילו אפשר להחזיר שלא לחלל את השבת בהבאה זו לא מהדרינן מדאמרינן בגמ' דרך חצרות וגגות וקרפיפות שלא ברצון ר"א אלמא לא מהדרינן כלל שלא לחלל את השבת כיון דאמר רחמנא מכשירי מילה אפילו בשבת ואע"ג דאמרינן בגמ' אי דאיכא אחר ליעבד אחר משום שכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ה"מ במקום שאפשר שיתקיימו שניהם לגמרי אבל שבת ומילה הואיל וניתנה שבת לדחות אצל מילה גופה נתינה לדחות אף במכשירי מילה ואין מחזירין עליהן אם א"א בענין אחר כיון שמלאכה זו לצורך מילה או מכשיריה היא נעשית דכולי מעשה כמילי אריכתא הוא ומסתברא הכי מדלא מצריך ר"א לאתויי אזמל בשערה כדאמרינן במפנין לגבי חיה אלמא כי אורחא עביד ואפילו אפשר לשנויי לא משנינן, וליכא דוכתא דלא מצי לאתויי איזמל דרך פטור בשעור בפיו או באחר ידו ובמנעלו בחד מהנך גווני דתנן בפ' המצניע פטור, אלא ודאי מכשירי מילה כמילה עצמה וניתנה שבת לדחות אצלן דמסקנא נמי בפ' המוצא תפילין הכי משמע דמכשירי מצוה לר"א אע"ג דאפשר לשנויי לא משנינן וכ"ש במכשירי מילה, ומיהו אם אפשר להביא איזמל דרך רה"ר אסור לעשות כלי בשבת מפני שמלאכה זו מעיקרא שלא לצורך הוא ונמצאת עשייה זו לצורך הכלי לא לצורך המצוה ולמה זה דומה למי שיש לו כלי בביתו והלך והביא אחר דרך רה"ר, ואפשר לומר עוד דשאני דרך גנות דלאו דרך הבאה היא ומצוה מתאחרת בכך, א"נ שלא כרצון ר"א דקאמר לאו דווקא אלא שאין זו הוראתו של ר"א אלא כר"ש, אבל הלשון האחר נראה כמו שפירשתי:
הא דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רה"ר כך אין מביאין אותו דרך גגות חצרות וקרפיפות. נראה לומר דכי דחינא למילה עד מחר ה"מ בדליכא גוי אבל איכא גוי מביאו דרך גגות וקרפיפות לדעת רבינו אלפסי ז"ל דחולק על בה"ג בס"פ, ולפ"ד הגאונים ז"ל אפילו דרך רה"ר ואפילו לעשות איזמל לכתחלה כיון דאמירה לגוי שבות דלית ביה מעשה הוא שרי, וק"ל דגבי מת אשכחן דההוא שכבא דהוה בדרוקרות ושרא להו ר"נ לאפוקי לכרמלית משום שגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה ואפ"ה לא שריא אמירה לגוי כדאמרינן במס' ר"ה דשבת ויה"כ לא אפשר בעממין אלמא חמירה הוא אמירה לגוי במלאכה גמורה משבות עצמה ע"י ישראל עצמו, וי"א ה"ט שאין קוברין אותו בעממין לפי שהוא בזיון למת שחללו עליו את השבת כדתנן לקמן ה"ז לא יקבר בו עולמית ואלו בשאר מלאכות בכדי שיעשו הותרו והוא טעם נכון לגאונים ז"ל ומפני זה הטעם למדנו שטעה המתיר צרכי מילה בי"ט שני ע"י ישראל מק"ו ממת דשויוה רבנן כחול לפי שהמת חמור ממילה שהרי התירו בו כרמלית בשבת מה שאין כן במילה ולא אסרו בעממין אלא מפני כבודו, וכ"ש לדברי רבינו ז"ל שאסר שאין ספק שמת חמור ממילה, וראיתי לרבותינו הצרפתים ז"ל שהכריעו כדבריו מההיא דאתמר התם בההוא ינוקא אחרינא דאשתפוך חמימיה א"ל רבא לישיילוה לאימיה אי צריכה ליחם גוי אגב אימיה אלמא אי לא צריכה ל"א לגוי דליחום ליה לינוקא ומדחייה מילה וזו ראיה גמורה שאפילו אם באו הראשונים לשנות הנוסחאות גם בזו וליגרוס ליחום ליה אגב אימיה א"א להם להתיר אלא ע"י גוי דמלאכה דישראל לא מרבינן בשביל קטן כדאמרינן במנחות בחולה שאמדוהו לשתי גרוגרות וכו' כדאיתא התם, ויש משיבין על דבריו מהאי דאמרינן הלוקח בא"י כותבין עליו אונו אפילו בשבת ואע"ג דאמירה לגוי שבות הכא משום ישוב א"י לא גזרו ביה רבנן אלמא אמירה אפילו לעשות מלאכה גמורה במקום מצוה ל"ג רבנן ולדידן ל"ק ולא מידי דהתם מצוה ותועלת לכל ישראל הוא שלא תחרב ארץ קדושה, ועוד שאין אנו שוקלין מצות זו בזו ואין אנו יודעין מתן שכרה של מצוה כדי שנאמר כמו שהתירו זו נתיר אף זו כמו שמצינו שהתירו שבות עצמה ע"י ישראל גבי מת ולא מצינו לו היתר למילה אע"פ שמצות עשה שבה יותר מפורשת בתורה ונכרתו עליה י"ג בריתות וכן מצינו במקצת מקומות שאמרו במקום פסידא ל"ג רבנן בשבות עצמה כההוא דצינור במס' כתובות ובשאר מקומות ואין אנו מתירין כל שבות משום פסידא, ואין אומרים בדברים הללו זו דומה לזו, וכן אני אומר שאין מתירין אמירה לגוי אפילו בדבר שהוא משום שבות אלא לגבי מילה לפי שניתנה תורה לדחות אצלה אבל בשאר מצות אין דוחין שבות כלל אפילו ע"י גוי שאין לומר היתר דאמרינן כל צרכי חולי נעשין ע"י ארמאי בשבת בין במלאכה גמורה בין בשבות אמרו כדמוכח לעיל ובכמה דוכתי כי ההוא דבפ' הדר דמחמין לאימיה ע"י גוי בשבת ואמרינן בפ"ב דביצה אמימר כחל מגוי וא"ל רב אשי מאי דעתיך משום דצרכי חולה נעשין ע"י גוי מר הא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח א"ל מסייע אין בו ממש, והא כוחל אפילו בישראל שבות הוא ואין נעשה ע"י גוי אלא גבי חולה שמלאכה עצמה מותרת בו וכן משום פסידא אין מתירין דתנן נכרי הבא לכבות אין אומרים לו כבה ואע"פ שהוא שבות דמלאכה שא"צ לגופה ומתני' ר"ש קתני לה אלמא אמירה דשבות אפילו במקום פסידא אין מתירין אותה, והר"מ הספרדי ז"ל התיר שבות דשבות לגבי שופר ולולב:
הא דאמרינן מ"ט ואר"י לפי שאין קבוע להם זמן. ה"ק מ"ט לא התירה התורה מכשירין של אלו כמו שהתירה את של אלו אבל לא איבעיא לן מ"ט דר"א אלו דכיון דלא רבינהו רחמנא ממילא ממעטי דכל הנך מכשירין דדחי שבת מקראי מרבינן להו בשמעתין, וי"מ דהכי קא מיבעי ליה מ"ט ממעט להני הא אפשר לה לאייתינהו מסוכה דמה פרכת מה לסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים מזוזה נמי נוהגת בלילות כבימים ולילה נמי לרבנן זמן ציצית הוא וראיתם אותו מוקמינן ליה לכסות סומא:
הואיל ובידו להפקירן. מלתא דשויא לתרוייהו קאמר אבל גבי ציצית אפשר לו שלא ללבוש טלית, ורש"י ז"ל פי' שבכל יום שמשהה הבגד בלי ציצית עובד בעשה ואפילו מונחת בקופסא וזהו שלא כהלכתא דאנן קיי"ל ציצית חובת גברא ולא חובת מנא כדכתב רבינו אלפס ז"ל , ועי"ל דמש"ה אמר בידו להפקירן שמכיון שהפקירן אע"פ שלבשן פטורין דהו"ל טלית שאולה שכל שלשים יום פטורה מן הציצית ומכאן ואילך נמי מד"ס בלבד היא חייבת אבל מן התורה פטורה דכסותך אמר רחמנא וכן בבית אע"פ שהוא דר בה בשל הפקר פטורה היא מן המזוזה דלא ביתך הוא ולא בית של רבים היא:
הא דאמרינן אלא גמר שבעת ימים מלולב מה להלן מכשירין וכו'. אי קשיא הא לאו מופנה מב' צדדין הוא דע"כ שבעת ימים דגבי לולב צריכה וכן ט"ו ט"ו דלקמן ודאי לאו מופנה, וא"ל דכיון דגלי רחמנא בכל הנך מצות דמכשירין דוחה שבת גלוי מילתא בעלמא הוא ולמדין בג"ש ואין משיבין ומיהו במה מצינו ליכא למיגמר דכל דהו פרכינן במה מצינו:
תפילין דכתיב בהו אות לידחו. פי' מכשיריהן דאלו נטילתן אינה דחויה אצל שבת כדאמרינן בפ' במה אשה דאפילו למ"ד שבת לאו זמן תפלין הוא אם יצא פטור, וכן נמי הא דאמרינן גבי ציצית דכתיב ביה דורות לידח ה"נ קאמר מכשיריו לידחי דאלו ציצית עצמו דרך מלבוש הוא ומותר לכתחלה ואינו חייב בו, וא"ת והא לית להו לרבנן מכשירי מילה דוחין, ל"ק דכיון דגמרי רבנן ג"ש גבי מילה דאיכא לאוקמי במילה עצמה מכשירין לא דחי אבל גבי תפילין וציצית דלא אצטריך רחמנא למישרי גופה דמצוה גז"ש כי אתא למכשירין אתיא:
יהא זר כשר בהן ויהא אונן כשר בהן. איכא דק"ל זר הא כהן כתיב בפרשה, ולדידי ל"ק דה"ק רחמנא אפשר בכהן כהן ליכא כהן יהא זר כשר כדי שלא יתעכב מלאכול בקדשים ומפרקינן הא אהדרי קרא בלילה, אבל בפי' ר"ח ז"ל מצאתי והתקיף רבינא הכי אם חס עלייהו יהא זר או אונן כשר בהן ולא יטריחם להמתין עד שימצא כהן טהור כשר לטהרם, ופריק הא אהדריה קרא אע"פ שחס עליו והקל בקרבנו החזירו לטהרת הכהן שנאמר והביא אותם ביום השמיני לטהרתו אל הכהן:
תניא כוותיה דר"י דלא כראב"י. פי' כלפי ששנינו בברייתא שמיני ימול ואפילו בשבת ומשמע כדראב"י משום הכי אצטריך גמ' למימר דלא כראב"י לומר דכד מעיינת ביה שפיר רישא וסיפא דלא כראב"י וכדמתרץ לה ואזיל ומיהו דלא כרנב"י נמי הויא דאיהו אמר ג"ש וכ"ש למ"ד הלכה דהא איתותב, וא"ת לר"י מכשירי מילה לר"א מנ"ל א"ל לר"א מילה מקרא נפקא ליה מכשירין דנין אות ברית ודורות, ולהאי לישנא היינו נמי דל"א דלא כרנב"י דלר"א מיהא שפיר קאמר והני תנאי לא דרשי וי"ו דוביום ולמאן דדריש צ"ע וי"ו דמחוסרי כפרה מאי דרשי בהו, ובנוסחא דבה"ג לא כתיב אלא תניא כוותיה דר"י סתם ור"ש פי' בב"ב[1] דלאו כלום משמש אלא כי אתמר בבי מדרשא בהאי לישנא תניא דלא כפלוני אמרי הכי וה"נ הכי אתמר דר' אחא שמיע להו למאן דאותבה ואמרה הכי:
ה"ג ת"ל בשר מ"ט דאתי עשה ודחי ל"ת. וכ"כ בכל הנוסחאות וכ' עלה ה"ר יהוסף הלוי בן מג"ש ז"ל בתשובה מתחזייא מילתא לכולהי תלמידי דלישנא אחריתי הוא דכיון דפריש לה גמרא להא מתניתא ואסקה כולה למאי מהדרינן בתר הכי למימר מ"ט ולאו הכין הוא אלא מעיקרא פריש מילה בזמנה דאתיא בק"ו משבת והדר אצטריך לפרושי מילה שלא בזמנה היכא ניחא ליה מעקרא דאתי עשה ודחי ל"ת ולבסוף לא ניחא ליה הא דמשום עשה ול"ת הוא:
רבא אמר מילה בזמנה ל"צ קרא שבת חמירא דוחה צרעת לא כ"ש. פי' לא כדקא מתרצת ליה מעיקרא מילה דוחה דאתיא בק"ו שבת חמירא דוחה צרעת לא כ"ש, ואו אינו דקאמר ה"ק ממאי דשבת חמירא וכו', אלא תריץ הכי או אינו תינח מילה בזמנה שלא בזמנה מאי איכא למימר ת"ל בשר ואם אינו ענין למילה בזמנה תנוהו ענין למילה שלא בזמנה, א"נ כולה כלישנא דמ"ט דאתי עשה ודחי ל"ת:
והא דאמרינן נגעים טהורים מא"ל. קים להו לרבנן דלא יקוץ אפילו נגעים טהורים משום עבודה אבל אנו במקום דמדחיי עבודה לא אשכחן דבשלמא בטמאים קיי"ל בפסחים דטומאת מת נדחית בקרבן צבור ולא זבין ומצורעין ונדחין לפסח שני אבל טהורים לא ידעינן מנ"ל, אלא דהכי קים להו לרבנן:
ודאמרינן כגון מילה בצרעת סדין בציצית. לאו למימרא דמילה בצרעת משום דאתי עשה ודחי ל"ת היא דהא צרעת עשה ולא תעשה הוא ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ולא אתיא אלא מתורת ק"ו כדאמרינן לעיל אלא כגון קאמרינן וכן אני אומר שסדין בציצית לאו מתורת עשה ול"ת הוא דמדחי שא"כ כ"מ שאפשר לקיים את שתיהן מוטב וכו' ובמס' מנחות פ' התכלת אמרינן דאפילו לטלית של צמר עבדינן לבן של פשתים אלא מדין הקישא אתי לן סדין בציצית דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך כדאמרינן פ"ק דיבמות:
הא דאקשינן ואביי אליבא דר"ש האי בשר מאי עביד ליה. נ"ל דאליביה דלישנא קמא איפריך הכי אבל למאן דמתני להא דלעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב וכו' ואוקמה אביי לר"י וכיון דבשאינו מתכוין ליטהר אפילו לדבר הרשות מותר קרא גבי מילה ל"ל, ועוד דאפילו לרבא נמי כיון דאוקמה בדפסיק רישיה ולא ימות אלמא לא אסרה תורה קוצץ בהרתו אלא במתכוין להטהר הא למלאכתו אפילו בדפסיק רישיה ולא ימות מותר הלכך גבי מילה מותר הוא ולמאי אצטריך בשר אלא לא בא הכתוב אלא להתיר אפילו מתכוין לקוץ במקום מילה שאינו לוקה ומותר כדמפרש ואזיל ולא מתוקמה כר"י, ומיהו לאביי דמעיקרא ניחא ליה כדמשני באומר וכו' אלא לרבא ואביי דבסוף דמוקמי לעשות בדפסיק רישיה אכתי קשיא דכיון דשרי רחמנא בפסיק רישיה מתכוין נמי שרי אגב מלאכה דהאי נמי כמתכוין הוא, ושמא נאמר דאע"ג דגלי רחמנא בפסיק רישיה באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוין אסור וגבי מילה שרי ורבא נמי מתרץ לה כדאתמר הכא לאביי אליבא דר"ש באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוין ולא מוקי מעיקרא ברייתא דר' יאשיה נמי בהכי משום דקתני סתם ימול משמע ליה דאפילו לשאינו מתכוין מצריך ליה בשר לר"י ולכן אמר מעיקרא דנצרכה לר"י:
ותנן נמי גבי פסח כה"ג ואר"י אמר רב הלכה כר"ע. איכא דק' להו גבי פסח ל"ל הלכה אטו פסקינן הלכתא למשיחא כדמקשינן במס' סנהדרין בפ' ד' מיתות ובמס' זבחים פ' ב"ש ומ"ה מעברי עליה קולמס מקצת מגיהי ספרים וזה שבוש גדול הוא שכל עצמנו לא אמרנו בגמ' וצריכא אלא על מימרא דר"י וכן פירש"י ז"ל אבל מתני' דר"ע לא מצרכינן להו דאיהו פליג אדר"א בפסח ופליג נמי במילה, ובמס' מנחות פ' שתי הלחם גבי חביתי כה"ג אר"ע וכו' ולא מצרכינן הכא כלל ובר מן דין מה הועילו בתקנתן דהא בשלהי פ' התכלת פסקינן הלכתא כאבא בן דוסתאי דאמר חביתי כהן שני קמצים ובפ' י' יוחסין אמרינן הלכה כר' יוסי דאמר ממזרין ונתינין טהורין לעתיד לבא, עוד נמי במס' יומא גבי כה"ג שאירע בו קרי ביה"כ ומינו אחר תחתיו דאיכא מ"ד השני אינו ראוי לכה"ג ולא לכהן הדיוט ופסיק הלכתא הכי ומתרצינן בכל הני כדמתרץ לה אביי לרב יוסף התם הלכה איתמר וכיון דתריצנא הכי בחד דוכתא ל"צ למיהדר ולמפרקי בשאר דוכתי, א"נ דליכא בכולהו אמוראי מאן דר' ליה הלכתא למשיחא אלא רב יוסף אבל שאר רבנן פסקי הלכתא בכולו סדר קדשים כך מפורש בתוספות:
מאן תנא ר' ישמעאל בנו של ריב"ב היא. פרש"י ז"ל ומפשיט את הפסח עד החזה היינו כדתנן בסדר התמיד הגיע לחזה חותך את הראש ונותנו למי שזוכה בו וגבי פסח נמי משהפשיט עד החזה דיכול להוציא את האימורין בלא נימין קורעו ומוציא מיד והו"ל פירש מן ההפשט, וק"ל אי הוציא את אמוריו אפילו בטלטול נמי אסור ופלוגתא בשלא הוציא את אמוריו היא דלא נעשה העור בסיס לדבר האסור כדמסיק בפ' כל כתבי ואפשר שכיון שאמרו בסדר התמיד כשמגיע לחזה עוסק בנתוח וגומר הפשטו ואח"כ גומר נתוחו ה"נ כשהגיע לחזה קורעו ומוציא את החלבים ולדברי חכמים גומר הפשטו ואח"כ מנתח ונוטל את האליה שלא היה נוטלה עם החלבים כדי שלא יהא גמר נתוח קודם לגמר הפשט בסדר התמיד, ולר' ישמעאל כיון שפי' אינו גומר ומיהו בטלטול שרי אגב אליה ובסדר התמיד נמי האליה אינה מנתחה אלא לאחר הפשט מאוחרת לרוב הנתחים כדמפורש במשנת סדר התמיד, ואי קשיא הא אפילו רבנן לא שרו התם הפשט אלא בברזי דליכא אלא משום שבות כדאמר בפ' כל כתבי והכא גבי ציצין שאינן מעכבין איכא איסורא דאורייתא, א"ל ההוא רבנן קא"ל לר' ישמעאל לדבריך יפשיט בברזא כמו שמצילין תיק הספר עם הספר, אבל אינהו אה"נ דאפילו כדרכו נמי מפשיט ומדמסקי דרבנן דפליגי עליה דר' יוסי בלחם הפנים הוא אידחי ליה מאי דאמרן מעיקרא דדחיה ליה מדר' יוסי ומדר' ישמעאל וכ"ש מדרבנן דפליגי עלייהו אלא אפילו לרבנן דפליגי בפסח נמי שאינו פורש עד שגומר ורבנן דקדוש החודש אפילו להתחיל נמי מתירין שלא תהא מכשילן לעתיד לבא לפיכך פסקו רבינו והגאונים ז"ל כברייתא זו דליכא דפליג עלה אלא ר' יוסי דלחם הפנים הוא יחיד במקום רבים:
הלכה כראב"ע בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו בע"ש. היה נראה דדוקא לאחר המילה אבל קודם המילה מזלפין משום דאוקימתא דסבי עיקר ורבנן לא שרו בין לפני המילה בין לאחר המילה אלא ביזלוף וראב"ע לא שמעינן ליה דפליג אלא בלאחר מילה אבל קבלה היא ביד רבינו שקיבל מן הגאונים ז"ל דאפילו לפני המילה נמי וראב"ע ה"ק להו לא מבעיא ביום ראשון שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני מילה בין לאחר מילה אלא אפילו ביום הג' נמי מרחיצנן אותו כדרכו בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מע"ש או שהם סומכין על הברייתא יותר מדיוקא של רבא דהא מתני' נמי מרחיצין קתני וברייתא לית לה זילוף אלא לאחר מילה בשלישי וכיון דהלכה כראב"ע אין לנו זילוף אלא רחיצה, וא"ת לפני מילה היאך שבת נדחית תדחי מילה כדמוכח בפ' הדר ובפסחים פ' א"ד קרי רחיצה מכשירי מילה ולר"א דפרקינן מותר הא לרבנן אסור ופשוט הוא אלא אנן בחמין שהוחמו קאמרינן ולא שנתיר להחם אלא שאם הוחמו ע"י גוי או לאמו כשאמרה צריכה אני מותר להרחיצו בהם ובא לומר שאע"פ שיש כאן משום גזירת מרחצאות מותר שאם מלין אותו בלא רחיצה סכנה הוא לו, ומיהו לאחר מילה ביום א' או ביום ג' אי אשתפיך חמימיה מחמין לו אפילו ע"י ישראל כדרך כל פקוח נפש שדוחה שבת א"נ בין בחמין שהוחמו בשבת אלאחר מילה בלחוד קאי לראב"ע וכן הלשון עצמו שכ' רבינו ז"ל בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת תפתר לאחר מילה סמך לו על מ"ש לקמיה והיכא דאשתפוך בתר דאימהל וכולה שמעתא דעירובין וכן בעל הלכות אמר וה"מ דלא דחי שבת מכשירין דקמי מילה אבל מכשירין דבתר דאתמהיל כגון דאיתשיד חמימי או דאיבדור סממנא ולא אפשר אלא באחולי שבתא עלייהו סכנה הוא ומחללין שבתא עלייהו התם הוא דאשתפוכי חמימי או דאיבדר סמנא או דאיפגם איזמל מקמי דמימהלי דאמרינן תדחי מילה למחר הכא כיון דאיכא סכנה מחללין שבתא עליה כ"ז כ' בעל הלכות ז"ל אלא ששיבש במקום אחר ואמר מחמין חמין לחולה ולקטן ולחיה בשבת בין להשקותו בין להברותו א' קטן בריא ואחד קטן חולה מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת וזה לא אמרוהו אלא לדברי ר"א וא"צ לפנים:
אבל יש לי בכאן ספק אם היה לו חמין כדי רחיצה שלפני מילה ואין לו כדי רחיצה שנייה שלאחר מילה או שנשתפכו חמין שהכין לה מקמי מילה שאני אומר רוחנין אותו ומלין אותו שאין כאן מכשירין דוחין כלום ואחר שמל הרי כאן סכנת נפשות שודחה שבת ואין אומרים תדחה מילה כדי שלא להביא אותו לסכנה ונדחה שבת אלא מילה עצמה דוחה שבת וסכנת נפשות נמי דוחה ואין למצוה אלא שעתה שאין לדחות מילה מפני דחיית שבת שיבא לאחר מכאן מפני הסכנה, וראיתי מי שסובר שאין מלין אא"כ היה לו חמין וסמנין לאחר המילה ואם נשפכו קודם מילה תדחה מילה לאחר שבת ואין מחללין, ולשון בעל הלכות מסייעו לפי פשוטו אלא שהדברים עצמן מכריעין כמ"ש, ומתני' נמי דייקא דתנן לא שחק מע"ש לועס בשניו ונותן אם לא התקין מע"ש כורך על אצבעו ומביא ואפילו מחצר אחרת ולא קתני בבשאין לו כמון בביתו או שא"א ללעוס בשניו תדחה ומדקתני תקנתא ולא תני דחייה ש"מ כדאמרן, ועוד דכורך על אצבעו ומביא דרך רה"ר איסורא דרבנן הוא ומשאוי הוא לו וא"נ מחצר אחרת שלא נשתתפו נמי איסורא הוא ונדחה מילה מידי דהוה אאיזמל שאין מביאין אותו דרך שער בשנוי ואפילו במבוי שאינו משותף אלא שאין צרכי סכנה שלאחר מילה דוחין אותו מתחלה אלא מל ואח"כ מחלל לצורך הסכנה כדפי':
וי"א דראב"ע וכ"ש בשני קאמר ואי ק"ל הא כתיב ביום הג' בהיותם כואבים אלמא טפי מסתכן בג' מבשני לאו קושיא הוא שבג' היו חלושים ביותר ולא היו יכולין לברוח ולהלחם אבל ביום הב' עדיין לא תשש כחם אע"פ שסכנת יום ב' גדולה משל ג' ויום ראשון תוכיח שלא נגעו בהן מפני שעדיין כחם עליהם אע"פ שהן מסוכנין יותר, ובירושלמי ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים כתוב כאן ולא בהיותו כואב בשעה שכל איבריהם כאבים עליהן, ודעת רש"י ז"ל שאפילו לדברי חכמים יום ב' כיום א' וזה אינו נכון:
ה"ג וכ"ג ר"א ז"ל ור"י אלפסי ז"ל אמר רבה מנא אמינא לה דתניא ר"א הקפר וכו' לאו מכלל דת"ק סבר ד"ה אין מחללין. ופירושה דקים ליה לרבה דת"ק דר"א הקפר הוא רשב"א וה"נ אשכחן לה בתוס' ומש"ה דייק רבה אי ס"ד לר"ש צריך להטיף ממנו דם ברית אפילו בשבת דודאי ערלה כבושה היא היכי א"ל ר"א לא נחלקו ב"ש וב"ה בחול שצריך להטיף אמר ת"ק אפילו בשבת וא"ל איהו אפילו בחול אלא ש"מ דת"ק דהיינו רשב"א בחול אמר ולא בשבת ומ"ה א"ל ר"א מה שאתה אומר שלדברי שניהן בחול צריך להטיף מודינא לך אבל מחלוקת בשבת הוא, נמצא רבה דאמר כד"ה ורב יוסף דלא כחד וא"נ ר"א הקפר את"ק קאי ולדידיה קא"ל כיון דר"א הקפר ורשב"א תרוייהו חד לישנא קא"ל לא נחלקו שצריך להטיף לתרוייהו בחד גונא משמע צריך להטיף בחול ולא בשבת ואקשינן א"ה ר"א הקפר לא בא ללמד אלא דברי ב"ש ומתרץ ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה שאתה אומר כלום בגר שנתגייר כשהוא מהול דלד"ה צריך להטיף ממנו דם ברית כנ"ל והא דפסק שמואל הלכה כרשב"א לא פסק להוציא ממחלוקת של ר"א אלא להוציא מת"ק ומדרב דפוסק הלכתא כוותיה, אבל בגר שנתגייר כשהוא מהול דהיינו ערבי מהול לא אפסיקא הלכתא בהדיא כההוא דאמרינן בפסחים מאי לאו לאכול לא לבער וכין שכר דר"א הקפר עדיפא משום דסוגיין כוותיה כדתניא בפ' הערל אין לי ביום אלא שנמול בזמנו לט' לי' לי"א עד שנתגייר כשהוא מהול מנין אלמא צריך להטיף ממנו דם ברית ועוד דקיי"ל בפ' החולץ כר' יוסי דאמר לעולם אינו גר עד שימול ויטבול, וזה הכלל משמע בין לערל בין לנולד כשהוא מהול בין לערבי מהול בין לגבעוני מהול וכן הא דתניא התם הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דברי ר"י, ור' יוסי אומר אין מטבילין משום דחייש דלמא ערבי מהול הוא וצריך להטיף ממנו דם ברית וכן פרש"י ז"ל ואפסקא הלתכא התם כר' יוסי לפיכך אמרו בכל הלכות ורבינו הגדול ז"ל דגר דאתמהיל בארמיותיה צריך להטיף ממנו דם ברית, ויש דוחה דלמא ר' יוסי משום שמא נולד כשהוא מהול הוא דאמר אין מטבילין אותו ויש לסייע דברי ראשונים דכיון דא"ר יוסי שאינו גר ליכנס תחת כנפי השכינה אלא במילה וטבילה ולא גמרינן מאמהות גר שנתגייר כשהוא מהול ודאי צריך להטיף ממנו שאין נכנסין תחת כנפי השכינה בטבילה בלבד ומילה ראשונה לא מהניא שלא נעשית כהלכתה ואע"פ שמל ערל היה כדמוכח בהדיא בר"פ הערל אבל יש לדחוק בגר שנתגייר כשהוא מהול הואיל ומהיל הוא לגמרי הו"ל כאשה ונכנס תחת כנפי השכינה בטבילה בלבד דבשלמא אדם אחר לא גמר ר' יוסי מאשה שאין דנין אפשר משאי אפשר אבל האי אי אפשר הוא ומיהו מסתברא שאפשר מקרי שאפשר להטיף ממנו דם ברית, ור"א ז"ל כ' גר שנתגייר כשהוא מהול אין לו תקנה אבל בניו נמולין לשמונה ונכנסין בקהל דהא איגייר בטבילה וכבר חשוב להכשיר זרעו אבל בעצמו לא ולא ידעתי זו מנין לו לרב ז"ל דאי כרשב"א א"צ להטיף קאמר לומר שנעשה ישראל גמור להכשיר עצמו בטבילה, ושמא הוא סבור דכיון דקיי"ל אינו גר עד שימול ויטבול וזה א"א למולו אין לו תקנה ואינו נכון כלל דהכא משמע שהטפת דם ברית כמילה, וזהו שאמר ר' יוסי התם אין מטבילין אותו כלומר עד שיטיף שאלמלא אין לו תקנה לעולם מטבילין אותו להכשיר זרעו אבל לא הוא עצמו, ונ"ל שהמל גר ועבד שנתגייר כשהוא מהול מברך אקב"ו להטיף דם ברית מן הגרים או מן העבדים שאין הטפת דם זו מפני ספק אלא חייבין אנו להטיף מהם דם זו של ברית ונכנסין בה תחת כנפי השכינה, אבל בישראל שנולד כשהוא מהול כיון שא"צ להטיף אלא מפני ספק ערלה כבושה הורו הגאונים ז"ל שאין מברכין שאין זו מילה, וה"ה שאין מברכין עליה להטיף שאף אותו הטפה אינה אלא משום ספק, ועוד שלא תקנו ברכה זו בישראל כלל וה"ה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו שאין מברכין דשמא אין כאן ערלה כלל ולא נצטוינו להטיף דם ממנו ונמצא שאין זו דם ברית ומי שהורה לברך עליה להטיף או לאחריה כורת הברית טועה גמור:
אמר רבא א"ר אסי כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה. משמע לן דלית הלכתא כוותיה משום דקם ליה כרב חמא והוא יחידאה ואלמלא לא היה אמורא חולק עליו היינו אומרים שהלכה כמותו אבל מכיון דפלוגתא דאמוראי הוא ור"ה וחייא בר רב פליגי בה וקם ליה מ"ד נימול לשמונה כת"ק דרבים נינהו הלכתא כוותיה ועוד דרבה ורב משרשיא שקלו וטרו אליבא דת"ק, ונראה שדעתו של רבינו הגדול ז"ל כך שלא פסק הלכה כדברי מי וכל היכי דלא איפסק הלכתא כת"ק קי"ל, ועוד שכתבה לכולה סוגיא דהיכי משכחת לה אליבא דת"ק, וי"א כולן נמולין לשמונה ואין דוחין שבת דספיקא הוא ולא נתכוין רבינו הגדול ז"ל לפי דעתם, ולענין עובדא ודאי מוטב שתדחה ולא מחללי עליה שבת שאף לבעל הלכות ז"ל ראיתי שהדבר ספק אצלו:
הא דאמר רשב"ג כל ששהה ל' יום באדם נפל שנא' ופדויו מבן חדש תפדה הא לא שהה ספיקא הוי. פרש"י ז"ל בשאינו ידוע אם בן ח' אם בן ט' שאלו בן ט' היינו כלו לו חדשיו דאפילו רשב"ג מודה ואי בן ח' ודאי לא חיי ובין לרבנן ובין לרשב"ג נפל הוא אלא בדלא ידעינן פליגי דרבנן סברי כיון שלא מת מיד בחזקת כלו לו חדשיו הוא ורשב"ג סבר עד ל' ספיקא הוא וכ"פ לקמן גבי נפל מן הגג ואכלו ארי, והאי פי' ק"ל טובא מהא דגרסינן בפ' הערל א"ר אבוהו סימני סריס ואיילונית ובן ח' אין עושין בהן מעשה עד שיהיו בן כ' ואקשינן ובן ח' מי קא חיי והתניא בן ח' הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה ומפרקינן הב"ע בשלא גמרו סימניו דתניא איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו ור' אומר סימניו מוכחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו הא גמרו אע"פ שלא כלו לו חדשיו אמרינן האי בן ז' הוא ואשתהוי הוא דאשתהי אלא הא דעבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשרינן כמאן כר' דאמר משתהי כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי כרבים עביד מאי רשב"ג דתניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל הא למדת דפלוגתא דרשב"ג ורבנן בשנולד לשמונה ושערו וצפרניו גמרו דת"ק סבר כיון שלא כלו לו חדשיו אע"פ שגמרו סימניו נפל גמור הוא ואסור לטלטלו ור' סבר כיון שגמרו ולד מעליא הוא ורשב"ג סבר תוך ל' יום ספק מכאן ואילך ודאי ובפרקין בתוספתא תני להו לשלשתן, והשתא ק"ל היכי מסתפקא לן בגמ' אי פליגי רבנן עליה דרשב"ג ולא פשטוה מהא אלא מכלל דרב יהודה אמר שמואל והרי כאן ג' מחלוקות מפורשים, ותו דבכולה שמעתין משמע דרבנן לקולא פליגי וכדאמרינן נמי לקמן אם אשת כהן אינה חולצת היינו משום דסמכינן אדרבנן דאמר ולד מעליא הוא וכדמפרש עלה בהדיא בפ' החולץ והא רבנן לחומרא פליגי עליה, ואפשר לומר דלא שמיע להו ההוא ברייתא ואי שמיע להו סברי דילמא הכי תני איזה בן ח' שאסור לטלטלו כל שלא כלו לו חדשיו כלומר שאנו יודעין בודאי שלא כלו לו חדשיו וה"ה שצריך נמי שלא גמרו סימניו ורבי אומר סימנין מוכחין עליו שכיון שלא גמרו בידוע שלא כלו לו חדשיו ואין אתה צריך לחזר אחר חשבון עבור חדשים אבל בשגמרו סימניו ולא כלו לו חדשיו לא דבר ת"ק ובא רשב"ג ופי' כל ל' יום ספק מכאן ואילך ודאי ובא רב יהודה ופי' דפליגו רבנן עליה והדרא מתני' לפשטא וכדפרי' לעיל, והא דאמר בפ' החולץ ורמיזא הכא דרבנן סברי תוך ל' ולד מעליא הוא ואיתא נמי בפ' יוצא דופן מאן חכמים רבי הוא דקים להו לרבנן דגמ' דרבים ס"ל כוותיה א"נ מכיון דרבי ורשב"ג סברי משתהי הו"ל לת"ק כיחיד לגבייהו ולא חיישינן ליה כלל ומש"ה באשת כהן אינה חולצת דאפילו לרשב"ג אינו אלא ספק וסמכינן אדרבי דאמר ודאי ולד מעליא הוא ולא אסרינן איתתא אגברא ואי ק"ל כיון דרשב"ג בבן ח' קאמר היכי אמרינן בגמרא בפשיטא ממהל היכי ממהלינן ליה מאן אמרה דבן ח' ודאי נימול לשמה אע"פ שגמרו סימניו דהא לת"ק דרשב"ג ודאי לא מהלינן ליה, א"ל מעשים היה להם בכל יום שמלין אותן מכיון שגמרו סימניהון אע"פ שאין יודעין אם כלו חדשיהם או שיודעין שלא כלו וכן כולה שמעתא דעגל שנולד כולן בנולדין לספק חדשים בסימנים גמורין מתוקמי דבלא סימנין לכ"ע ספק נפל אלא בספק חדשים ובסימנים גמורים הן ומ"ה לרבי דהיינו רבנן ולד מעליא נינהו, ואי קשיא היכי מתוקמי אליביה קרא דופדויו יש לומר ה"ק התורה לא נתנה דברים לשעורין ולפי שיש שצריכין לשהות עד ל' יום כגון ודאי בן ח' וספק בן ח' נתנה שיעור א' לכל ל' יום כנ"ל פירושא, עד שראיתי להר"ר אברהם ז"ל שאמרה בלשון אחר כדברי רש"י ז"ל דרשב"ג ורבנן בתרתי פליגי רבנן סברי כל שנולד חי ולא פיהק ומת מיד חזקה לט' נולד ואם בידוע שנולד לח' ה"ז נפל גמור ורשב"ג סבר הכל תלוי בל' יום אם שהה ל' יום אפילו נולד לח' אינו נפל דקסבר אפשר הוא דאשתהי ומקיים ל' ואם לא שהה ספיקא הוי כד שיודע לך שנולד לט' וכולה שמעתא סלקא ליה שפיר דקים לן דפליגי בבן ח' ודאי בגמרו סימנים ולא ידעינן אי פליגי בנולד לספק חדשים אי בעו רבנן דליקום בגוויה שכלו לו חדשיו:
ולענין פסקא משמע לכאורה דמהלינן ספקות ממ"נ דאי חי הוא שפיר קמהיל ואי מת הוא כלומר נפל מחתך בבשר בעלמא הוא דהכי סלקא שמעתא, אבל מצינו לרבינו הגדול שכ' להך ברייתא דקתני ספק בן ט' ספק ח' אין מחללין עליו את השבת בפסק הלכה ואנן בגמ' אוקימנא אליבא דר"א דלית הלכתא כוותיה, אלא משמע דרבינו הגדול ז"ל לא ס"ל הא דאמרינן מהלינן ליה ממ"נ וכו' ובקשנו לו חבר ומצאנו לר"ח ז"ל שכ' בפירושיו ולית הלכתא הכי דשינויא הוא ואיברא קושין דבגמ' דאקשינן מימהל היכי מהלינן ליה לאו קושיא אלימתא הוא דאפשר דלא מהלינן ליה וכדפרי' לעיל אלא מיהו כיון דגמ' סליק מהלינן ליה ממ"נ היכי יכלינן לדחויי סוגיא דגמ' בלא טעמא ונראה מדברי ר"ח ז"ל שהוא מפרש הא דאמר אביי כתנאי דאעיקר מילתא דרשב"ג קאי דקאמר בבן ח' בבהמה שגמרו סימניו ספיקא הוי דמ"ד שחיטתו מטהרתו סבר כיון שגמרו סימניו אין בו ספק אלא חי גמור הוא ומ"ד אין שחיטתו מטהרתו סבר ספק מת והתורה טמאתו להודיעך שאינו ולד עד שישהה ח' ימים ולפיכך אין שחיטתו מטהרתו דהו"ל כמחתך בשר בעלמא, וא"ל רבא אי סבר מר חי הוא ולא חיישינן ליה לישתרי באכילה אלא דכ"ע מת הוא כרשב"ג וא"ה לאו מחתך בשר בעלמא הוא שכ"ז שחיותו עליו כחי הוא ושחיטתו מטהרתו ומ"ד אין שחיטה מטהרתו טעמא אחרינא הוא משום דלא דמיא לטרפה ולרשב"ג לאחר ח' ימים אפילו באכילה שרי ובתוך ח' הו"ל ספק נבלה, ולפי' אחר שכתבתי נמי י"ל כלפי שאמר רשב"ג כל שלא שהה בכל הנולדין בין לח' בין לספיקן ספקות הן אע"פ שגמרו להן סימנין אמר אביי כתנאי דאפילו לח' ודאי אמרי ר' יוסי בר"י ור"א בן ח' חי גמור הוא והיינו בשגמרו סימניו, דאי לאו חי גמור הוא הו"ל מחתך בשר בעלמא ורבא דחאה דמת הוא כרשב"ג ואפ"ה שחיטתו מטהרתו ואפילו אין בהן סימנין גמורין וזה הפי' יותר נכון מפרש"י ז"ל שפי' בזה כתנאי אי הוי מחתך בשר בעלמא אי לא דכל היכי דאתמר בשמעתא חי הוא היינו דחי לעולם ואינו נפל כלל, ועוד דלדידיה מאי פירכיה דרבא כיון דלכ"ע נפל הוא באכילה א"א [שמא צריך לגרוס כאן ה"א ור"ל היכי אמר. המעתיק] דלאו מחתך בשר בעלמא הוא שהרי חייבין על שחיטתה בשבת כדאיתא פא"ד (דע"ג ע"א) וכן על חבורה של זה חייבין ודאי אשתכח לפירושא דילן דאפילו למ"ד נפל הוא שחיטתו מטהרתו ואינו כמחתך בשר בעלמא ואפילו למ"ד אין שחיטתו מטהרתו טעמא אחרינא הוא משום דלאו דומיא דטריפה הוא הלכך לענין שבת חבורה הוא ואין מחללין עליה דהיכי אפשר שתהא שחיטתו שחיטה ולא תהא חבורה לענין שבת, וכיון דרבא לא ס"ל ההוא טעמא דא"ר אדא מחתך בשר בעלמא הוא לחומרא נקטינן ולא מחללין שבתא ואם יש טעם אחר טוב מזה גם א הטוב נקבל, ובפ' נושאין על האנוסה גרסינן הכי ר' יוסי בעי אילין תינוקות ספיקות מהו לחלל עליו את השבת, א"ר יוסי ב"ר בון ויאות הוא בן ח' נעשה כמחתך בשר שלא לצורך רבנן דקיסרין א"ר יעקב בר דוסי מי אמרינן שמותר לחתוך בשר שלא לצורך נמצא לדברינו שאפילו נולד לספק ח' וגמרו סימניו אין מלין אותו בשבת אין לך נימול בשבת אלא דקים לן ביה שכלו חדשיו ולא כן דעת הגאונים ז"ל והמחברים:
ה"ג בהלכות רבינו ז"ל המל את הגרים אומר אקב"ו למול את הגרים ולהטיף ממנו דם ברית וכו' וק"ל למה תקנו חכמים בגר לומר למול משא"כ בשאר הנימולין שאומר על המילה היה להם לומר על מילת הגרים ואפשר מפני שעיקר מצות מילת הגרים לגר עצמו שהוא גדול והוא ממציא עצמו לכך ונמצא כמל את עצמו משא"כ בקטנים הנימולין שהן אין להן דעת והמצוה אינה מוטלת על המוהל הזה בלבד כדאמרינן במס' פסחים פ"ק לא סגיא דלאו איהו מהיל ואע"ג דאבי הבן מברך נמי על המילה דומיא דעל ביעור כדמוכח התם טעמא דמילתא משום שהיא מצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח וכל מצוה שהיא כן תקנו בה על וכן אנו מפרשים בעל ביעור אבל כאן שכיון שכל הגרים כאלו הן מלין א"ע אע"ג דאינהו אכתי לא חזי לברכה מ"מ כיון שהחובה מוטלת עליהם ולא על המל לפיכך תקנו בה למול ואפשר דמילת גר חובה גמורה על המל ובעי לברוכי למול דהא לא מתעבדא ע"י שליח אלא כל דמהיל מצוה דנפשיה עביד ועיקר, ותמהני עוד למה כללו שתי ברכות של מילה כאחת ולא ברכו בה תחלה וסוף כשאר הנמולין, וי"ל לפי שאינו גר עד שימול ויטבול לא ברכו עליו על המילה כמו שאין אנו מברכין על הטבילה שלו, אלא הוא עצמו בעלייתו מברך עליה אבל כללו הכל בברכה זו לפי שדם מילה בריתן של ישראל ועל הברית אנו מברכין ובענין הזה הוא ברכת אירוסין עמו שאפרש במקומה בס"ד, ומה שתקנו בה להטיף מהן לפי שיש כמה גרים כשמתגיירים כשהן נמולין ועיקר מילתן הטפת דם ברית לפיכך תקנו לכולן כן, ואחרים אומרים לפי שהם גדולים ודואגין על דמן הנוטף תקנו להן זאת לנחמם, ובעל ה"ג גורס המל אומר על המילה והמברך אומר למול וכן במקצת הספרים ותרתי תקנו בתחלה ובסוף כשאר המילות ומה שאמרו בה למול דמשמע להבא אין מדקדקים בכך מפני ברכה שבסוף והדבר ניכר דלא להבא משמע ולא לשעבר שכבר ברכנו לפניה ברכה אחרת אלא נוסח ברכה הוא שקדשנו למול את הגרים כשהן באין לנו להכניסן בברית, ועוד דמתוך שהוא מילת חובה עליו ועלינו תקנו בה למול וכורת הברית כאחת, ולפי שהיא מופלגת מן הטבילה שהוא מתגייר בה לפיכך לא הניחו לו שיברך הוא עצמו שאי אפשר, וגירסת רבינו שפרשתיה יפה בעיני מזו:
- ^ הערת הגרא"ז: חפשתי בב"ב ולא מצאתי ברש"י ורשב"ם ענין כזה, וגם בגמ' לא נמצא בב"ב ענין כזה, אך מצאתי בכללי התלמוד מובא מתוס' ב"ק דס"ז ע"ב ד"ה דתניא דשייך לעניינו עי"ש, ואפשר דלזה כיון הרמב"ן וצ"ל בב"ק וקים ליה דזהו בשם הר"ש.