חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק טו
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף קיב עמוד א[עריכה]
הכא למילתיה לאו מנא הוא. פרש"י ז"ל דהא לר"י לענין שבת וטומאה לאו מנא הוא, ובתוס' הקשו דהא לרבנו+ן נמי למילתיה לאו מנא הוא אלא משום דאמרינן מגו דמצי לאפוכי משמאל לימין הוי מנא וא"כ לרבנן נמי נימא דלאו מנא הוא לחליצה, ולאו קושיא הוא דה"פ לרבנן דאמרי לענין טומאה ושבת מנא הוא משום דאי בעי מהפך ליה משמאל לימין לענין חליצה נמי מנא הוא דהשתא בסנדל בעלמא של שמאל שהפכו לימין שעומד לשמאל אמרת כשרה כ"ש בזה שכל עצמו אינו קרוי סנדל אלא מפני שעומד להתהפך ולמיהוי של ימין אבל לר"י דאמר לא מיקרי סנדל אלמא ס"ל שאינו עשוי להתהפך אלא להיות של שמאל כשהיה וכבר בטל מתורת סנדל בשמאל הלכך אם הפכו נמי וחלץ בו חליצתו פסולה:
דף קיב עמוד ב[עריכה]
שניה נמי מתקנה ראשונה. פי' פשטיה דר' יוחנן אזלא כדאוקמתיה דאוקמי בסנדל שיש לו ד' אזנים ונפסקה אחת מהן ותקנה ואח"כ נפסקה חברתה שבאותו צד עצמו ואע"ג דמתני' ר"י הוא שאין לו הפוך ובנפסקה אחת מתרסיותיו של סנדל דעלמא טהור מפני שאין ראוי עוד לאותו הרגל וה"נ שנים מצד אחד מסנדל של ד' אזנים ה"מ בשלא תקנו שאינו עומד לתקן שאין דרכן של בני אדם לתקן כן ולצאת במנעלים המטולאים כגון אלו ועוד דהו"ל כלי שנשבר דאפילו עומד לתיקון כגון כלי מתכות וטלית שנקרעה טהור אבל כשתקנה ודאי מקבלת טומאה מכאן ולהבא הלכך גבי סנדל שיש לו שתי אזנים בצד אחד וכשנפסקה אחת לא טהור מטומאתו הראשונה כשתקנה וגלה בדעתו שהוא רוצה באותו טלאי ואח"כ נספקה שנייה אמאי טהור מאותו טומאה שקבל תחלה הא מתקנה וקיימא חדא אלא ש"מ פנים חדשות באו לכאן דהואיל ואתה בא לטמאו מחמת תקון זה שלאחר הטומאה פנים חדשות הן שנולדו בו וכבר נתקלקל משקבל טומאה זו לפיכך טהור מטומאתו הישנה שהיתה עליו וטמא מגע מדרס כלומר שנגע בעצמו וה"נ אע"פ שנקב ונסתם ונקב ונסתם כיון שהגיעו נקבים למוציא רמון הרי הן כמנוקבים עכשיו דמשירדה להן טומאה זו נסתמו כולן ופנים חדשות הן:
דף קיג עמוד א[עריכה]
מתני'. כלל אמר ר"י כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו. ק"ל דמשמע הא איסורא איכא וא"כ האיך ר"י מתיר לכתחלה ועוד הא רבנן מודו שאין חייבין עליו ואיכא דבעי מימר ה"ק להו ר"י לרבנן אפילו בחבל דעלמא אין בו אלא איסורא בעלמא הלכך בחבל דלי דין הוא שיהא מותר לכתחלה וזה אינו נכון, משום דאמרינן בגמ' אילימא חבל דעלמא בהא ר"י מתיר קשר של קיימא הוא, ויש לדחוק קשר של מקצת קיימא הוא להיות פטור אבל אסור, ובדקתי ומצאתי בירושלמי בלשון הזה כלל אר"י וכו' הא רבנן לא אלא בגין דתנינן קדמייתא בשם ר"י תנינן אף הזה בשם ר"י כלל אר"י וכו' אלמא מלתא באפי נפשיה הוא דלא קאי אפלוגתא דר"י ורבנן אלא אדר"מ דלעיל בר"פ דאמר כל קשר שהוא יכול להתירו באחד מידיו אף שהוא לקיימא אין חייבין עליו, דבר פלוגתיה היינו ר' יהודה:
דף קיג עמוד ב[עריכה]
שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. פרש"י ז"ל כגון מקח וממכר וחשבונות, וק"ל היינו ממצוא חפצץ ועיקר הפי' מפורש בירושלמי א"ר חנינא בדוחק התירו שאלת שלום בשבת אר"ש בר אבא ר"ש בן יוחאי כד הוה חמי לאימיה משתעי סגי הוה א"ל אימא שבתא הוא תני אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת ר' זעירא שאל לר"ח בר אבא מהו מימר רענו פרסנו ומ"מ אם רצה אומר כן שטופס ברכה כך הוא בחול וא"צ לשנות אבל לשאול צרכיו מעצמו אסור, ואני תמה בין בחול בין בשבת רענו פרנסנו בבונה ירושלים מאי בעי ושמא בברכת הזן היו אומרים כן כמו שאנו אומרים בה לא חסר לנו ולא יחסר לעולם ועד:
דף קיד עמוד ב[עריכה]
אי ר' ישמעאל ליתקע כי היכי דלידעו דחלבי שבת קריבין ביה"כ. פירש"י ז"ל כיון דקיל לר' ישמעאל יה"כ משבת ליתקע להבדיל מלהקריב חלבי יה"כ בשבת ובתקיעה זו יבינו שהוא יום קל ולכשיחול יה"כ במוצאי שבת לא יתקעו וידעו שמותר להקריב בו חלבי שבת ולר"ע כיון ששניהם שוים אין תוקעין לידע שאין זה קרב בזה ולא זה בזה ואפשר שהטעם לפי שאין במשמע התקיעה אלא שיבדלו מלעשות מלאכה שהיום קל הוא מהיום הבא, הלכך לר"ע אין תוקעין כלל, אבל לר' ישמעאל היה להם לתקוע, וא"ת והלא אין דוחין שבות להתיר והאיך נתקע לידע דחלבי שבת קריבין ביה"כ ועוד שזו שבות רחוקה היא, אין זו שאלה לפי שהתקיעה לאיסור הוא לומר שאין חלבי יה"כ זה קריבין בשבת וקרובה היא וה"ק לר"ע ודאי אין כאן תקיעה והבדלה אלא לר' ישמעאל ליתקע להבדיל מלהקריב חלבי יה"כ בשבת שמקל לחמור הוא צריך תקיעה לידע חומר השבת, וממילא קרבין בו שבזה תוקעין ובזה אין תוקעין שאלמלא לא היו קרבין לא של זה בזה ולא של זה בזה לא היו תוקעין שאין תוקעין אלא מקל לחמור כדפרישית, ובתוס' פי' דכי אמרינן שבות קרובה התירו וכו' לתרוצי נמי הך קושיין דחלבי שבת קריבין ביה"כ אתא.
וי"ג וליבדול כי היכי דלידעו דחלבי שבת קרבין ביה"כ כלומר כשחל יה"כ להיות למוצאי שבת וזו הגירסא אין לה עיקר בשום נוסחא אבל למדה המגיה מן הירושלמי דגרסינן התם מה כר"ע ברם כר' ישמעאל יבדיל שכן חלבי שבת קריבין ביה"כ א"ר זעירא קומי ר' מוני אפילו כר' ישמעאל לא יבדיל כלום הוא מבדיל אלא להתיר דבר האסור לו אלו הקטר חלבי שבת שמא אינו מותר א"ר שמואל אחויה דר' ברכיה ויבדיל שכן הוא מותר להדיח כבשין ושלקות א"ר יוסי כלום הוא מותר להדיח כבשין ושלקות אלא מן המנחה ולמעלה ויבדיל מן המנחה ולמעלה ממ"נ כוס אין כאן נר אין כאן במה הוא מבדיל, א"ר אבין בתפלה עכ"ל הירושלמי ואין הגירסא נכונה לפי הגמ' דילן דאמרה כי היכי דלידעו וכו' דבהבדלה לא ידעו דהא לא אוושי מילתא כדאמרינן לקמן בסמוך וליתקע כי היכי דלידעו דשרי בשחיטה לאלתר ומאי קושיא ש"ה דמהבדלה ידעי והירושלמי קושיא אחרת קא אקשי ודרך אחרת יש לו לפי שכל יום שהוא קל מחבירו מבדילין ביניהם אפילו שלא להודיע שום היתר אלא שמצוה להבדיל בין קודש חמור לקודש קל וכיון שכן לר' ישמעאל מבדיל שהרי יש ביניהן קולא זו ופריקו ליה שפיר וקושיא דמקשי ר' אבין יבדיל במנחה בתפילה לאו קושיא היא שאין מבדילין בחצי היום, ולגמ' דילן פשיטא לה ההוא טעמא ובירושלמי לא חשו מש"ה לאקשויי ולאפרוקי.
ומזה הירושלמי נתברר לך קניבת ירק שאמור כאן שהוא החדה בעלמא וכן שנינו בתוספתא שאלו מקנב ממש בורר הוא וחייב [הערת הגרא"ז - אולי חסר כאן, וצ"ל ואפשר דאינו מסיר הרעים, וכוונתו דבאופן דתולש מניחם במקומן אינו בורר], אבל בתלוש מניח הוא ופי' עגמת נפש שלא תהא נפשו עגומה למוצאי יה"כ ויהא טורח לקנב ואין פירש"י ז"ל נח כלל, והא דתנן במ"ש מבדילין ולא תוקעין לאו למימרא דבשאר מ"ש תוקעין להתיר העם למלאכה דהא קתני רישא כ"מ שיש הבדלה אין תקיעה וכללא קתני לכל הימים ועוד דלא תני דברייתא בפ' במה מדליקין אלא תקיעות של ע"ש ולא משתמיט תנא ותני בשום דוכתא תקיעות של מ"ש כיצד הן ובאיזה שעה הן, אלא מדקתני רישא כ"מ שיש תקיעה אין הבדלה דהיינו כל ע"ש וכ"מ שיש הבדלה אין תקיעה דהיינו מ"ש ואפילו י"ט סמוך לו מלפניה או מלאחריה ולהכי קתני י"ט שחל להיות בע"ש תוקעין כשאר ע"ש ובמ"ש מבדילין ולא תוקעין כשאר מוצאי שבת, והא דאקשינן ליתקע דלידעו דשריא בשחיטה לאלתר לאו למימרא דבעלמא תקעינן אלא אפילו בעלמא לא תקעינן משום דמלאכת רשות היא מאי איכפת לן עלה אלא בי"ט לאחר שבת ראוי לתקוע להתיר מלאכת אוכל נפש שהיא מצוה אלא שאין דוחין בה שבות דאיסור תקיעה, וה"ר משה ז"ל כתב דתוקעין במ"ש אין דברים שלו נכונים וכבר עלתה השמועה כהוגן:
לעבור עליו בעשה ולא תעשה. פי' המפרשים דפליג ר' יוחנן אברייתא וס"ל כאידך דתניא כוותיה וא"כ הול"ל ר"י ס"ל כי הא דתניא, וא"נ ר"י תנא הוא ופליג ומיהו כיוצא בזה יש במקומות אחרים ואע"פ שאינו מביא ברייתא אחרת בפ' ד' מיתות אמר אביי כי כתיב ולא יהי קדש כן בפ' בן סורר ומורה:
דף קטו עמוד א[עריכה]
מפצעין באגוזים ומפרכסין ברמונים מן המנחה ולמעלה. טעמא דמלתא לפי שהוא שעה שבני אדם מתקנין מאכלן לערב, אבל מקמי הכי נראה כמתקן לצורך היום ודילמא אתי למיכל ועוד טעם אחרת שמעתי דמן המנחה ולמעלה כיון שעבר רובו של יום אין נפשו של אדם מתאוה לו לאכול כ"כ משום דהו"ל כמי שיש לו פת בסלו וכך פי' בעל המאור, אבל קודם לכן לפי שאין לו פת בסלו גריר ליביה ואתי למיכל: