חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים

דף סז עמוד ב[עריכה]

מתני' היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. מפורש במס' כריתות בפ' אמרו לו משום דימים שבנתיים הויא ידיעה ופרש"י ז"ל שאי אפשר שלא שמע בנתיים שאותו היום שבת היה ואע"פ שלא נודע לו שחטא שלא היה זכור שעשה בו מלאכה כיון דשגגה ראשונה משום שגגת שבת הוה והרי נודע לו שהוא שבת ונודע לו שהמלאכות אסורות בו ושהללו מלאכות הן ואע"פ שלא נודע לו שחטא הוא שהרי אינו זכור שעשה בו מלאכה, ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן התם במס' כריתות אלא נדה מאו ימים שבנתיים איכא כגון שבא עליה וטבלה וחזר ובא עליה והכא מאי איכא למימר אי אפשר שלא ידע שהיתה נדה והרי אפשר שלא ראה ושלא שמע ואפילו ראה אותה טובלת אפשר שהיה סבור שטבלה בשביל טומאה אחרת כגון ששמשה או מגע שרץ וכיוצא בה ואפשר לומר שכיון שראה אותה טובלת מעלה הוא על דעתו שטובלת לנדתה שרוב טבילת הנשים לנדתן עוד הקשו א"כ היכי מפרשינן לה ואמרי בגמ' הכא משום דכתיב שמירה אחת לכל שבת ושבת למה לי קרא פשיטא הא איכא ידיעה בנתיים והא נמי לאו קושיא הוא דקמ"ל אע"פ שלא נודע לו שחטא כיון שנודע לו שגגתו כולה ידיעה היא ול"נ ימים שבנתיים דהוו ידיעה לא ששמע שאוותו היום שבת היה ולא שנזכר אלא שלא נתן לבו לדבר כלל אבל מאחר שהוא יודע עיקר שבת ויודע שיום שביעי לעולם הוא שבת ולאחר שבוע אחר שיודע בכל ימות השבוע שהוא חול ואלו נתן דעתו לחשב ודאי ידע שהיום שבת וכשעשה מלאכה בשבוע שעבר שבת היתה אע"פ שלא נתן דעתו לכך הוה ידיעה וכן בנדה כשראה אותה טובלת לנדתה ולא נתן אל לבו שבא עליה בשעת נדתה ואפשר שאף רש"י ז"ל לזה נתכוין ולפי פירוש זה אין משנתינו אלא בידע עיקר שבת שהוא יום שביעי, אבל הר"ר שמואל ז"ל פי' שכיון שנודע לו יום החום הוי הפסק להתעלמות שהרי יצא מן הספק הא' ויודע שעכשיו היא חול וכן בנדה מאחר שראה אותה טובלת וידוע שטהורה מנדתה ועכשיו אין לו ספק שיודע בודאי שהיא טהורה ידיעה היא ולזה הפי' ימים שבנדה וימים שבשבת שוין הן לגמרי והוא הפי' הנכון, ואיכא למידק היכי אמרינן במס' כריתות ק"ו מנדה והא ימים שבנתיים דהוו ידיעה בשבת כתיבא כדאמרינן בגמ' והכא משום דכתיב שמירה א' לכל שבת ושבת והיכי תלי ר"א כתיבה בדלא כתיבה, ואפשר דסבירא ליה תרתי בעי מיניה ימים שבנתיים אי הוה ידיעה לחלק ואי שבתות כגופין מחולקין דמיין ופשיט ליה תרוייהו מנדה ואגב אבל אדרבה כי כתיבי בשבת כתיבא, א"נ אסמכתא נינהו:
חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. פי' למ"ד שבתות כגופין מחולקין דמי חייב על כל אב מלאכה ומלאכה של כל השבתות ולמ"ד לאו כגופין מחולקין חייב אחת דהכא ליכא למימר ימים שבנתיים הוה ידיעה לחלק שאין כל השגגות אלא בימים אלא במלאכות:


דף סח עמוד א[עריכה]

גמ', שביעית נמי משום דקבעי למיתני עוד כלל אחר אמרו. ק"ל גבי שביעית מאי גדוליה דראשון טפי מאחר דכמה מילי כייל, ואפשר לומר משום דקמאי יש להן ביעור ובתרא אין להם ביעור, ואי קשיא הא באידך פירקין דשביעית קתני כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד לאוכל אדם וכו' ולא קתני בתריה כלל אחר, ההיא נמי משום דהוא כלל גדול מכלל אחר אמרו דקתני מקודם בפ"ק קתני נמי בהאי כלל גדול כך מפורש בתוס':
ולבר קפרא דתני כלל גדול במעשר מאי אבות ומאי תולדות איכא. בדין הוא דהול"ל ב"ק משום דתני כלל אחר אמרו קתני כלל גדול וא"ל ב"ק לא תני במתנייתיה כלל אחר הלכך לא ה"ל למיתני כלל גדול משום כלל אחר שבמשנה א"נ משום דבעי חד טעמא דשוי לתרוייהו לתנא דמתני' ומתניתין דבר קפרא והיינו גדול עונשה דתרוייהו ס"ל הכי אלא דמר לא תני ענשה של תאנה וירק מפני שהוא מדבריהם ומר תני ליה:
ואלו פיאה ליתא בתאנה וירק. פי' רבותינו הצרפתים ז"ל שלפיכך לא תקנו פיאה בתאנה וירק לפי שאין לקיטתו כאחד ויש בו משום ביטול עניים שיאמרו עכשיו מניח בעל הבית פיאה ויפסידו יותר ממה שירויחו וכן בירק מפני שאין לו גורן ואין לקיטתו קבוע וידועה, ונ"ל שזהו הטעם שלהם מדברי תורה הוא דדומיא דקציר חייבה תורה כל שלקיטתן כאחד כדתניא בתורת כהנים ול"ל דאסמכתא נינהו דמנ"ל למעטינהו הא לא כתיב בה דגן ותירוש כדכתיב במעשר אלא כולן מן התורה חייבין כולן שלקיטתן כא' והשאר פטורין ולא רצו להתקין על דברי תורה שאין בזה תקנה לעניים וכשמיעטו תאנה רבותא קמשמע לן אע"פ שחייבת בבכורים וכ"ש בשאר אילנות שאין לקיטתן כא' וכך שנינו בפ"א של פיאה ובאילן האוג והחרובין האגוזים והשקדים והגפנים והרמונים הזתים והתמרים חייבין בפיאה ש"מ הא כל שאר האילנות פטורין:
גר שנתגייר לבין העכו"ם. כגון שנתגייר בפני ג' והודיעוהו מקצת מצות אחרות ולא הודיעוהו מצות שבת או שטעו ולא הודיעוהו שאלו נתגייר בינו לבין עצמו אינו גר:
אדתני היודע עיקר ליתני הכיר ולבסוף שכח. וא"ת דילמא הא קמ"ל שאפילו יודע עיקר שבת אינו חייב אלא על כל שבת ושבת כדקתני רישא.
והא דאקשינן נמי אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה. קשיא דילמא לא שכחה נמי אינו חייב אלא על כל שבת ושבת, ורש"י ז"ל תירץ בזה דאי סלקא דעתין אינו חייב אלא על כל שבת ושבת הוה ליה למיכרך ולמיתנו הכי מי שידע עיקר שבת ושכחה ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת ונכון הוא, אלא שקשיא לי הא דאמרינן מתני' בהכיר ולבסוף שכח ורב ושמואל דאמרי תרוויהו אפילו תינוק שנשבה לבין הגוים כהכיר ולבסוף שכח דמי, ופרש"י ז"ל דמתני' אצטריך למנקט הכיר ולבסוף שכח דמי דלא תימא חייב על כל שבת ושבת ואמאי ליתני תרוייהו וליכרוך הכי מי שלא ידע עיקר שבת והשוכח עיקר שבת ואפשר דהכי נמי אמר שמואל מאי השוכח עיקר שבת שאינו יודע עיקר שבת בין שהיתה שכוחה ממנו בין ששמע ושכח וכי אמרינן מתני' בהכיר ולבסוף שכח לומר שהיא בכלל משנתינו לדברי הכל ומסייעא לזה הפירוש לשון הברייתא ששנה נמי השוכח עיקר שבת וחזר ופי' כיצד תינוק שנשבה לבין הגוים שהכל בכלל לשון זה כנ"ל אי נמי סבירא להו לרב ושמואל דשקולין נינהו שבזה ובזה אין בהן ידיעה ואין לחייב בשניהם אלא אחת ולא חייש תנא למיתני לאפוקי מטעותיה דר' יוחנן אבל יודע עיקר שבת ושכחה ולא שכחה תרי גוני נינהו ולזה יש ידיעה ולזה אין ידיעה והלכך צריך היה לפרש כיון דתני כלל א"נ רישא דקתני אינו חייב אלא אחת מוכחא מילתא דהא אתא לאשמעינן דהא הכיר ולבסוף שכח אינו חייב אלא אחת אבל לא הכיר נמי חייב:


דף סח עמוד ב[עריכה]

הא דאמרינן מאי טעמא דמונבז. פרש"י ז"ל דאבנין אב ודאי לא סמיך דשוגג חלוף דמזיד הוא וליכא לדמויינהו וק"ל אי כולה מהקישא אתיא ליה מ"ש דפטור בשלא היתה ידיעה כלל ומ"ש בידיעה דשעת מעשה דלא פטר ליה, אלא י"ל דהבנין אב ודאי דנין וכל שלא היתה לו ידיעה כלל אינו בכלל החטא אלא מאי טעמא דמונבז בידיעה בשעת מעשה דהא ליכא לאתויי בבנין אב שאם אינו נקרא חוטא עד שתהא לו ידיעה בשעת מעשה א"כ לעולם פטור עד שיזיד בלאו וכרת והא לית ליה למונבז כדתניא לקמן שגג בזה זהו שוגג ומפרשינן דידיעה דשעת מעשה מהקישא מרבי לה ואהני בנין אב ואהני היקש:


דף סט עמוד א[עריכה]

מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת. ואי קשיא ולימא מה התם זדונו סקילה אף כל שזדונו סקילה ולאו מלתא דהיא גופה קמשמע לן מדכתיב תורה אחת לעושה בשגגה הוקשה בפי' כל התורה כולה לע"ז וסמיך ליה והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה וגו' לכרת הקישה הכתוב ואי קשיא מונבז הא מנ"ל לאו קושיא הוא דאדרבה למונבז היקש גמור הוא ואינו למחצה ולרבנן הקישל למחצה הוא אלא דסברי רבנן שאין מקישין שוגג למזיד דלא דמו וי"מ דמונבז גמר לה מדגרסי' במס' יבמות עליה עליה מג"ש נאמר כאן אשר חטא עליה ונאמר להלן לצרור לגלות ערותה עליה מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אף כאן כל שזדונו כרת ושגגתו חטאת ואלו היה פי' זה נכון הוה בעי בגמ' ומונבז הך סברא מנ"ל:
עד שישגוג בלאו שבה. פי' אע"פ שהוא יודע איסור עשה שבה כיון שהוא שוגג בלאו שגגה הוא, והא דאקשינן דידע ליה במאי ואוקימנן בתחומין ואליבא דר"ע ולא מוקי דידע ליה בעשה דשבתון ותשבות משום דאי לא ידע בלאו העלם זה וזה בידו ולקמן אמרינן שאינו חייב אלא אחת וכדבעינן לפרוש תמן בס"ד, ויש לפרש דלאו שבה היינו איסור שבה שהוא סבר מותר והאי דסמך ליה אקרא דלא תעשה היינו איסור שבהן וכן עיקר:
והא דא"ר יוחנן מנינא ל"ל שאם עשאן כולן בהעלם אחד שחייב על כל א' וא'. פי' ללמד ששגגת כרת שמה שגגה אע"פ שהזיד בלאו או שידיעת תחומין ידיעה אבל לחלוק מלאכות מרישא ש"מ דקתני חייב על כל אב מלאכה ומלאכה וכדקאמרינן עלה חלוק מלאכות מנא ליה אלא דהוי אמינא סתם ביודע מקצת ושוגג במקצת לגמרי:
והא דאמרינן בשלמא לר' יוחנן דאמר כגון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו משכחת ליה דידע ליה לשבת בלאו. ק"ל מה ידיעה היא זו אדרבה לר' יוחנן כיון דשגגת כרת שגגה וידיעת לאו לא שמה ידיעה זה שיודע בשבת לאו ושגג בכרת שגגת שבת הואי ולאו זדון שבת מקרי, והא דאוקים דידע לה בתחומין ה"ה דהו"ל לאוקמי כמונבז והוא הדין דמצי למימר דידע ליה לשבת בלאו דמחמר ואליבא דדברי הכל אלא משום דאי אפשר שביתת עצמו לא ידע שביתת בהמתו ידע, וכן נמי לא אמר דידע ליה בהבערה ואליבא דר' יוסי משום דמתני' לא אתיא כוותיה דקתני מבעיר באבות מלאכות:


דף סט עמוד ב[עריכה]

הא מני מונבז הוא. פירש"י ז"ל אבל רבנן דפליגי עליה לית ליה קרבן שבועת ביטוי לשעבר דסבירא ליה כר' ישמעאל דאמר יאונ חייב אלא על העתיד לבוא והק' בתוס' מכדי מאם דפליג עליה דמונבז ר"ע ור"ע הוא דמחייב לשעב במס' שבועות, ויש לי לדחות שלא חלק ר"ע עליה דמונבז אלא על שהיה פוטר כל שלא ידיעה בבנין אב דידיה אבל איהו סבירא ליה דבין בשלא היתה לו ידיעה כלל בין בשיש לו נמי ידיעה בשעת מעשה כולן חייבין דשגגת קרבן שמה שגגה, וכשא"ל הריני מוסיף על דבריך לומר שאם תדרוש ההיקש כמו שתדרוש בנין אב ידיעת בשעת מעשה תיבעי, וא"ל מונבז הן אדרוש, וא"ל ר"ע הן זה נקרא שוגג סתם אם תפטור כל שאין לו ידיעה בשעת מעשה אלא מזיד נמי הוא במקצת, ולחנם תפסה לו תורה לשון שוגג הא מ"מ מודה ר"ע דשגגת קרבן שמה שגגה מבנין אב הוא דתחטא ודקאמרינן ורבנן שגגה במאי שאלה הוא לשאר רבנן מה לי אמרו בה, א"נ לאביי נימא הכי וסוגיין דר"ע פליג אמונבז בשגגת קרבן לגמרי דלא כאביי והיינו דקאמרינן ורבנן שגגה במאי, ויש מקצת נוסחאות שכ' בהן מני הא אילימא מונבז השתא בכל התורה דלאו חידוש אמר שגגת קרבן שמה שגגה הכא לא כל שכן אלא לאו רבנן וכו' תיובתא דאביי תיובתא, ורש"י ז"ל השיב עליה דאי פשיטותא הא אצטריך לאשמוענין דחלוקה שגגה זו משאר שגגות, דאלו בכל התורה כולה למונבז בין שגג בקרבן בין שגג בלאו וכרת שמה שגגה וכאן בלשעבר שגג בלאו שבה לאו שגגה הוא דהאדם בשבועה פרט לאנוס, ואינו מחוור דלא ממעטינן מהאדם בשבועה פרט לאנוס אלא אכל והבור שלא אכל ונשבע לא אכלתי כדמייתינן עלה בפ' שבועות שתים עובדא דתלמידי דרב דחד אמר שבועתא הכי אמר רב ומר אמר הכי אמר רב ואמר רב כחד מינייהו וא"ל לאידך את לבך אונסך אבל טועה באיסור השבועה ואמר מותר אינו בכלל אנוס זה, אלא חייב כאן כמו שחייב בכל התורה, תינוק שנשבה לבין הגוים ושוכח עיקר שבת ואיסורן וכ"ש היתה לו ידיעה באיסור זה ושכחה דהיינו אומר מותר דכל איסורין שבתורה דחייב הלכך הא דקתני הך ברייתא איזהו שבועת ביטוי לאו למעוטי אומר מותר, ואביי נמי דאמר עד שישגוג בלאו שבה היינו שנשבע לא אוכל וזכור בשבעתו אלא שהוא שוגג באיסור שבה וסבר מותר לעבור על שבועות אלו, אבל שוכח שבועתו לא שוגג בלאו הוא, אלא בשבועה שלו והלכך לאביי נמי בכה"ג אית ליה שבועת ביטוי לשעבר באומר מותר הלכך ברייתא דקתני איזהו שבועת ביטוי לשעבר לא בא אלא ללמד שאף זה שבועת ביטוי הוא ולא בעינן שוגג בלאו שבה וזה הפי' הנכון, אלא שיש לדקדק מההוא דמס' שבועות דבעי מיניה רבא מר"נ שבועת ביטוי לשעבר ה"ד ופשיט ליה באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לא משמע לכאורה כה"ג אבל אומר איני יודע ששבועה זו אסורה פטור משום האדם בשבועה, ולאו קושיא הוא דרבא בעי מיניה איזו שבועת ביטוי לשעבר משום דליתיה דומיא דלהבא בשוכח, ופשיט ליה בטועה בקרבן לומר דשגגת קרבן הוה שגגה לדברי הכל דלא כאביי וה"ה בשגגת לאו וכ"ש, וי"מ דלאביי נמי דאמר עד שישגוג בלאו שבה סבר לרבנן ע"כ אית לן למימר דשבועת ביטוי לשעבר בשאומר איני יודע ששבועה זו אסורה ומוקמינן האדם בשבועה פרט שלא נשבע לשקר דאלת"ה קרבן שבועת ביטוי לשעבר דרבי רחמנא היכי משכחת לה ומ"ה מקשינן עלה מברייתא דקתני איזו היא שבועת ביטוי לשעבר דמשמע איני יודע ששבועה זו אסורה לאו שבועת ביטוי הוא, וממיעטא מהאדם בשבועה וכ"ת הא מני מונבז ולאו למעוטי אומר מותר אלא לרבות שאף על זו חייב דשגגת קרבן שמיה שגגה השתא בכל התורה כולה וכו' אלא לאו רבנן הוא כלומר אלא לאו דקוא קאמר זו הוא שבועת ביטוי לשעבר ולא אחרת דממעטינן לה מהאדם בשבועה פרט לאנוס ואפילו לרבנן הוא וה"ה למונבז שאין מחלוקת בין מונבז לחכמים באומר איני יודע ששבועה זו אסורה ובדרשת האדם בשבועה ומונבז היינו רבנן הלכך קשיא לאביי וזה פי' מקולקל בזה שהרי לזה הפי' עיקר ההויה לאביי ממה שלא הזכיר בסוגיא והוא מדין האדם בשבועה, אבל לזה הדרך יותר נכונה גירסת הספרים שגורסים הא מני מונבז הוא ועיקר הקושיא משגגת קרבן הוא כפשטה אבל נאמר ודאי דלאביי למונבז דאמר שגגת קרבן שמה שגגה ומשכחת שבועת ביטוי לשעבר בשגג בקרבנה ממעטינן מהאדם בשבועה אומר איני יודע ששבועה זו אסורה אע"פ שהיתה ידיעה לו מתחלה, אבל לרבנן דאמרי עד שישגוג בלאו שבה לא ממעטינן מינה אלא סבור שלא נשבע לשקר שכך דרך בכ"מ שמקרא א' מרבה ומקרא א' ממעט תפוס מיעוטו של זה וריבוי של זה בכדי שלא יהיו סותרין זה את זה, והיינו דפשט ליה ר"נ לרבא שבועת ביטוי לשעבר באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן משום דלא ס"ל כאביי אלא שאני הכא דחידוש הוא או שנתמעט מהאדם בשבועה בודאי כסברא דמאן דמותיב עליה דאביי: במאי מנכר ליה בקדושא ואבדלתא. פירשו רבותינו הצרפתים ז"ל אבל מותר לילך חוץ לתחום אפילו באותו יום שהוא מקדש לפי שתחומין מדבריהם וכל שהוא מדבריהם לא גזרו ואפילו למ"ד תחומין דאורייתא כיון דאיסור עשה הוא ואינו איסור סקילה לא החמירו תדע מדלא אמרינן במאי מנכר ליה בתחומין וליכא למימר דשאר יומי נמי לא אזיל חוץ לתחום א"כ ישאר לעולם במדבר ויחלל שבתות וימות בארץ גזרה:


דף ע עמוד א[עריכה]

חלוק מלאכות מנ"ל אמר שמואל וכו'. לאו טעמא דמתני' מפרש שמואל דהא אסיקנא דכר' יוסי ס"ל ומתני' לא אתי כר' יוסי דקתני מבעיר באבות מלאכות אלא טעמא דנפשיה קא מפרש, והא דאקשינן האי במזיד כתיב וליכא למימר מיתות הרבה רבה כאן דבתרי קטלי ליכא למקטליה אלא ע"כ דברה תורה כלשון בני אדם או שאם אי אתה יכול להמית במיתה הכתובה בו שתמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ופריק אם אינו ענין למזיד תנהו ענין לשוגג ודרוש ביה הכי מאי יומת בממון:
כתוב בכל הספרים יכול עשאן כולם בהעלם אינו חייב אלא א' תלמוד לומר בחריש ובקציר תשבות ועדיין אני אומר על חרישה ועל קצירה חייב שתים ועל כולן לא יהא חייב אלא אחת. ושאל רש"י ז"ל והא מבחריש ובקציר נפקא דהו"ל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו, והשיב משום דהו"ל כלל בלא תעשה ופרט בעשה ואין דנין אותו בכלל ופרט ואין זה מחוור משום דבכלל נמי איכא עשה דוביום השביעי תשבות, וטעם אחר אמר משום דהו"ל חריש וקציר ב' כתובין הבאין כא' ואין מלמדין, וא"ת א"כ בהבערה ה"ל שלשה וכ"ש שאין מלמדין בזה י"ל שכיון שאין שלשתן בלאו או בעשה אין דנין אותו בג' כתובין הבאין כא' א"נ כיון דשנים אין מלמדין ויצא שלישי ללמד ע"כ מוקמינן להו לשנים לדרשא אחריתי ול"ל דלמא הבערה ללמד על עצמה יצאת לעשות דינה כיוצא באלו שיתחייב עליו בפ"ע כחרישה וקצירה מדלא כתבה רחמנא התם בחריש ובקציר ומהבערה תשבות וכן פירש"י ז"ל וקסבר שני כתובין נמי אין מלמדין, והשתא דיצאת הבערה לחלק חריש וקציר ל"ל לדרשא אחריתא אתא, אי לר"ע לענין תוספת שביעית אי לר' ישמעאל לענין שבת למידרש מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהוא מצוה, ואינו מחוור שהיה לו לפרש כן בברייתא בהדיא, ובירושלמי מצאתי כן על ענין אחר שני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין וכר' ישמעאל חולקין דאמר ר' בון בו חנניא דברי ר' ישמעאל שני דברים שיצאו מן הכלל חולקין פי' קסבר שני כתובין הבאין כא' מלמדין, ובשאר ספרים גרסינן להנך ברייתא הכי יכול לא יהא חייב אלא אם כן עשאן כולן בהעלם א' נמי לא יהיו חלוקות ולא יהא חייב אלא אחת וב הבערה ללמד על הכלל כולו שחייב על כל א' וא' וק"ל דהא שוגג לקרבן דומיא דמזיד לסקילה ואכל חדא ודאי מחייב דהכי אזהר רחמנא כל מלאכה ומקושש נמי חדא עבר ואיחייב מיתה ושמא שוגג שאני:


דף ע עמוד ב[עריכה]

אלא אמר רב אשי חזינן אי משום שבת קא פריש. ה"פ פעמים שאומרים לו שבת הוא ופורש ואע"פ שהיתה לו העלמות מלאכות הוא נותן אל לבו ונזכר לפיכך אינו חייב אלא אחת שעיקר העלמתו היתה בשביל שבת והוכיח סופו על דעתו שאלו היה יודע מתחלה שהוא שבת היה מחשב באיסור המלאכות ונזכר ופורש ואי משום מלאכות קא פריש חייב על כל א' וא' ורבינא השיב כלום פריש משבת אלא משום מלאכות כלומר שהעלם זה וזה בידו ודאי אינו חייב אלא אחת שמ"מ עכשיו העלמת שתיהן בידו אבל כשאדם אומר לו כן הוא שאומר בדעתו כמו שטעיתי בשבת טעיתי במלאכות ונזכר הכל ועכשיו הוא שבאה לו ידיעה זו אבל מתחלה העלם זה וזה בידו היה אלא לא שנא ואינו חייב אלא אחת ורב אשי גופיה לאו למיפשט בעיא דרבא אתא דודאי עדיין איבעיא דרבא קיימת שפעמים אינו מניח מלאכתו אלא כשיודיעוהו שתיהם אלא תפשוט מיהא מקצת קאמר:
אי אמרת בשלמא העלם זה וזה בידו חייב על כל אחת ואחת שפיר. איכא למידק הכא אי העלם זה וזה בידו מכל אבות מלאכות היינו שוכח עיקר שבת שאינו חייב אלא אחת בשלמא בעיא דרבה לא הוה ק"ל דהתם בשהעלם שבת הוא ומקצת מלאכות בידו מפרשינן לה אלא הא קשיא ונ"ל דהכא במאי עסקינן כגון בהעלם ל"ח מלאכות בידו ויודע עיקר שבת שמלאכה אחת נאסרה בו אלא שהוא סבור שאין היום שבת נמצא חייב על ל"ח מלאכות בהעלם זה וזה ל"ח חטאת מפני העלמות המלאכות ועל אותה שהוא יודע יתחייב עליה משום העלם שבת, ושוב מצאתי בחדושי הר"ר משה בר' יוסף ז"ל דמשני ליה דבעידנא דעבד להו למקצתייהו לא הוה ידע להו דאסירי אבל יודע הוא שנאסרו המלאכות אחרות בשבת ולאורתא עביד להו ולא ידע שאסורות ונזכר על האחרות שהן אסורות בשבת אבל העלם שבת היה בידו בכולן ולפיכך הוא העלמה אחת לר"נ, ואי ק"ל אי דחוקיה בהאי גוונא אמאי מוקמינן לה בהעלם זה וזה בידו נוקמי בזדון שבת ושגגת מלאכות ובכה"ג דנולדה לו מחשבה אחרת ושכח מלאכות הראשונות ולא ידע לו באחרונות ומשני א"כ תירוציה דר' יוחנן מאי אתא לאשמעינן מתני' היא דתנן היודע שהוא שבת וכו' והא דמוקמי לקמן בהכי מ"מ אשמעינן כל דהו לר' יוחנן דס"ל כוותיה לר"ל תחומין ואליבא דר"ע אלו דברי הר"ב ז"ל ויש להשיב על דברינו מהא דאמרינן לקמן אלא באומר מותר ע"כ לא בעי מיניה רבא מר"נ העלם זה וזה בידו אלא לאיחיובי חדא או לאיחיובי תרתי אבל מיפטרא לגמרי לא ואם כדברינו אין בעיא דרבא באומר מותר אלא בהעלם מקצת מלאכות בידו, ויודע שהשאר אסורות והעלמה גרידא הוא ואדרבה אומר מותר היינו שוכח עיקר דמתני' והו"ל לאקשויי ממתני' וא"ל כל שתי שגגות אומר מותר קרי ליה ומשכחת לה בע"ז כגון דסבר הקטרה מותרת לכל ע"ז וסבור נמי כי אסורא ע"ז של כסף ושל זהב אבל דמיני אחריני שריא לגמרי וכן בשבת דסבור קצירה וטחינה מותרת בכל שבת ואין היום שבת ואומר מותר מיקרי דהא העלם שתי הצדדין בידו, וצ"ע בכריתות בפ"ק ויש לו לפרש מלתא כפשטא דאת"ל העלם זה וזה במקצת מלאכות חייב על כל אחת דשגגת שבת אע"פ שהיא כוללת הכל אינה פוטרתה באחת דכיון שהוא צריך לידיעות הרבה שגגות הרבה נינהו, דמשכחת לה כפשטה שנעלמו ממנו מלאכות כולן ואע"פ שהעלמות הללו נותנת לו העלמה של שבת ע"כ כיון שמכח מלאכות הוא עושה ומחוסר הוא ידיעות הרבה חייב על כל אחת ואחת ושוכח עיקר שבת דרישא היינו שאינו יודע מה היום מיומיים כגון תינוק שנשבה לבין הגויים שאפילו שאתה אומר לו שבת הוא מולאכות הן אינו פורש אבל כאן ידוע שנאסרה שבת ונאסרו מלאכות אלא שאינו יודע שאלה הל"ט הם המלאכות וא"ת כיון שהוא טועה בעולן וסבור שאינן מלאכות א"כ באמת לא ידע כלל מאיסור שבת היינו העלם זה וזה דאפילו ביודע שהוא שבת העלם שבת מיקרי וכיון שהוא בא לו מכח מלאכות דהויין טובא שגגות וחייב על כל אחת ואחת שהרי יודע עיקר שבת ושהא שבת ואינו נותן דעתו מה הן מלאכות שבו, א"נ דאמר הנך דהויין במשכן שריין דלא היו במשכן קרויין מלאכות ומ"מ אינו יודע עיקר שבת מחמת שגגת מלאכות הוא והיינו העלם זה וזה בידו אלא אי אמרת התם אינו חייב הכא צריך הוא לידיעה גמורה של שבת ושיהא בשגגות מלאכות בלחוד וזה מסכים ללשון הגמ' דקאמר סתם א"א בשלמא העלם זה וזה חייב על כל אחת ואחת שפיר ואלו ללשון הר"ר משה ז"ל היה לו לפרש משכחת לה דידע מקצת ונעלם וחזר וידע ונעלם, כמו שפי' להאי פירושאאיכא לתרוצי הא דאמרינן משכחת לה דידע לה לשבת בלאו ואע"ג דידיעה דלאו לא הויא ידיעה ה"מ בבאין לחייבו בשגגה זו אבל הכא בשגג מלאכות דכרת מחייבין ליה אלא דלא הוי שוכח עיקר שבת מחמת שגגת מלאכות אלא בשוכח אותן לגמרי אבל האי דידע דהיום הוא שבת ומלאכות הללו אסורות בו בלאו הא אית ליה בשבת ידיעה הלכך משום שגגת מלאכות מצי לחיובו כנ"ל, ואי קשיא מ"מ לד"ה הוי יכול לאקשויי עלה דההיא דאמר לקמן באומר מותר מתני' בדרך ק"ו ומה השוכח עיקר שבת חייב כ"ש האי, ל"ק דדילמא איכא טעמא למיפטר יודע מקצת ואומר מותר טפי משוכח עיקר שבת משום דזיל קרי בי רב ולמד שהרי לאו מפורש בה בתורה וכידיעה דמי אבל השוכח עיקרו אינו בא לבית רבו לשאול שאינו יודע כלום ומידון מיניה ומינה עדיפא מדמוי משאינה:


דף עא עמוד א[עריכה]

הא דתנן אכל חלב ודם ונותר ופיגול בהעלם א' חייב על כל אחת ואחת זו חומר במינין הרבה ממין אחד וזו חומר במין אחד ממינין הרבה שאם אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית ממין אחד חייב משני מינין פטור. ומשמע דב' מינין היינו נותר פיגול וטמא, ק"ל עלה הא דגרסינן במס' מעילה בפ' קדשי מזבח אמתני' דתנ' הפגול והנותר אין מצטרפין ואמרינן עלה ל"ש אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה מצטרפין כדתניא כל בקדש פסול ליתן ל"ת על אכילתו, וא"ל הכי קתני אכל חלב פיגול ונותר חייב עכאו"א וזה החומר שיש בשני שמות שהוא חייב עכאו"א ישנו כן במינין הרבה ואינו במין א' אבל לא שהפיגול והנותר הן שני שמות לענין איסור אכילה שלא יצטרפו והיינו דאמרינן משני מינין פטור צ"ל ואוקי במין א' בתמחויין הרבה דאלמא לאו ארישא קאי ולא כמו שמפרשים דבכלל מינין הרבה בין נותר ופיגול טמא ברישא ובין תמחויין (ארישא קאי הרבה כר' יהושע) [אינו מובן. הערת הגרא"ז] ויש לפרש משני מינין פטור היינו חלב ודם ונותר או חלב ודם ופיגול אבל פיגול ונותר חלוקין לחטאות מפני שהן שני שמות ואעפ"כ מצטרפין שכלל הכתוב בלאו א' שכל שפיסולו בקודש הרי הוא בבל תאכל:


דף עא עמוד ב[עריכה]

למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה. פירש"י ז"ל דהיינו ר' טרפון דאמר מה לזה מביא שתי אשמות ור"ע דאומר מביא שתי אשמות סבר בעי ידיעה ויש עליו קושיא ממה ששנינו שם ומודה ר"ע לר' טרפון במעילה מועטת ואמרינן בהדיא בגמ' מדברי שניהן נלמוד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה אלא ר"ע עצה טובה קמ"ל אלא מ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה היינו ר' יוסי דאמר התם ר' יוסי אומר אין שנים מביאין אשם א' מה"ט משום דבעינן ידיעה בתחלה כדבעינן בחטאת, וק"ל הכא מי איכא מאן דלא בעי ידיעה בתחלה והרי א"א לו להתנות ולומר אם ודאי מעלתי זה אשמי ואם ספק זה אשם תלוי כמו שמתנה גבי ספק מעילות התם שאין מביאין אשם תלוי על שפחה חרופה, וי"ל אם רצה להביאו יכול להתנות ולומר אם ודאי מעלתי זה אשמי ואם ספק תהא נדבה, וא"ת הרי מביא קדשים לבית הפסול א"ל דלמא סבירא ליה כמ"ד מותר להביא קדשים לבית הפסול, א"נ משום הקדישו קדושה ולא בעי ידיעה כך תירצו בתוספת, ול"נ דהכא נמי אפשר בלא ידיעה כגון שבאו הוא וחבירו על שתי נשים וא' מהן שפחה חרופה ויכולין שניהן להתנות ולומר כ"א אם ודאי אני מעלתי זה אשמי ולמאן דבעי ידיעה בתחלה אי אפשר וזה יותר נכון:


דף עב עמוד א[עריכה]

אמר ליה במעשה דלאחר הפרשה קאמרת וכדרב המנונא א"ל אין. פירוש ופליגא דעולא דאינו אמר למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה ואילו עולא אפילו למ"ד לא בעי ידיעה בתחלה במעשה דלאחר הפרשה מודה וטעמא דר"ל משום דמדמה להו לעולות שאם עבר על עשה והפריש קרבן וחזר ועבר על עשה כולן מתכפרין בקרבן אחד והכי נמי למאן דלא בעי ידיעה לא שנא ועולא סבר מי דמי התם לא קבע ליה על איזה מהם קרבנו בא, אבל הכא קרבנו קבוע ונקבע על בעילה ראשונה שהופרש עליה ואתא רבין ופליג ואוקמה כעולא ופריש לתרתי מילי כך מפורש בתוס', וק"ל דהא משמע מתהיוא דרב המנונא דבמעשה דלאחר הפרשה ליכא מאן דאמר, וי"ל דה"ק דלמא לאחר הפרשה קאמרת וכרב המנונא וה"ק ואפילו למ"ד לא בעי ידיעה אינו חייב אלא אחת לאו למימרא למאן דבעי ידיעה חייב עכאו"א אלא מחלוקת נמצאו עולא ור"ל בורחין מן הספקות ומן המחלוקת ואתי רבין וכללוהו לתרוויהו ופרשינהו כנ"ל:


דף עב עמוד ב[עריכה]

נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר. פי' רש"י ז"ל כגון סכין המוטל בערוגת ירק ונתכוין להגביהו וחתך את הירק וכן יש עליו לפרש לחתוך תלוש זה וחתך מחובר זה, ואין זה מחוור ונכון, וק' עליו הא דגרסינן בפיר' נתכוין לזרוק ד' וזרק שמנה אם אמר כ"מ שתרצה תנוח חייב ואם לאו פטור ואצ"ל נתכוין לזרוק במזרח וזרק במערב ולקמן בשמעתין נמי שוגג בלא מתכוין כגון דסבר שומן הוא ואכלו דהיינו נתכוין לחתיכה זו שהיא שומן ואכלה דכוותה דגבי שבת נתכוין לחתוך התלוש זה ונמצא שהוא מחובר דחתכו ועוד דנתכוין לזה ועשה מלאכה בזה אפילו מחיוב לחיוב מלתא אחריתא במס' כריתות דרב ושמואל פטרי ליה משום מתעסק ואפילו בחד מילתא כגון נתכוין ללקוט תאנים ולקט תאנים וכל שכן תאנים וענבים כולה כדאיתא התם:
אלא מאהבה ומיראה. פירש רש"י ז"ל מאהבת אדם ומיראתו ואחרים פירשו מאהבת עבודה זרה עצמה לפי שהוא נאה בעיניו או מיראתו שלא תריע לו והכל עולה לטעם א' שכל שאינו חושב שהוא אלו' ולא נתכוין לעבודת אלהות בע"ז אע"פ שהוא עובדה לרבא פטור ואע"פ שאמרו יהרג ואל יעבור אם עבר אינו נהרג בב"ד ואפילו מאהבה ומיראה דליכא אונס ממש אלא שהוא מתיירא ממנו פטור וא"ת היכי קתני משא"כ בשבת אלא אמיראה וכגון דאנסו ליה ממש דבשבת פטור שהרי אמרו יעבור ואל יהרג וי"א בדין הוא דהו"ל לאקשויי הכי אלא ארישא נמי אקשי לה וראיה לדבריהם הוא דאמרינן ואביי אמר לא שגג בלא מתכוין כגון סבור רוק הוא ובולען ל"ל למימר הכי הא אפשר ליה לפרשה במאהבה ומיראה כולה בע"ז דל"ק אלא לרבא אלא ש"מ דלאביי נמי לא מתוקמא לה בהכי אלא דעדיפא ליה אקשי ארישא גופא ולדברינו הראשונים אביי לדבריו דרבה קא מתרץ דמהכא לא ש"מ אלא משום דתיקשי ליה לדידיה:


דף עג עמוד א[עריכה]

מתני'. אבות ארבעים חסר א'. ירושלמי ולמה לא תנינן הושטה עמהון ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי מפני המחלוקות ר"ע וחכמים ר' יהושע בן לוי בשם ר' יתר עליהון הושטה ולמה לא תניתוה עמהון שכל המלאכות באחד וזו בשנים שכל המלאכות יש להן תולדות וזו אין לה תולדה ע"כ, וטעם נכון הוא זה:
המעביר ד' אמות בר"ה ה"ט דלא תני ליה משום דתולדה דמוציא הוא דכל ד"א של אדם רשותו הוא וכשמוציא חוץ לד"א שלו מוציא מיקרי ובודאי הוא גמרא גמירי לה לחייבו משום מוציא תדע דאלו לא סמכו ליה אמוציא אינו חייב מיתה שאין עונשין מהלכה למשה מסיני אלא א"כ נסמכה לתורה שבכתב:
מכה בפטיש. פירש רש"י הוי גמר מלאכה שכן האומן מכה על הסדן בשעת גמר מלאכה, ואיני יודע טעם לזה שאין זו גמר מלאכה אלא אימון ידיו של אומן הוא וכה"ג לאו מלאכה כדאיתא בהדיא בר"פ הבונה אלא מכה בפטיש היינו שהאומן מכה בפטיש על הכלי להשוות עקמימותו וכן על האבן שבבנין להשוותה לחברותיה והיינו גמר מלאכה כך פיר"ח ז"ל:


דף עג עמוד ב[עריכה]

גמרא. אמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב משום מפרק. פירש"י ז"ל שאף זה מפרק תמרים מן הדקל ותמה אני בוצר וגודר ומוסק ליחייב שתים אלא עיקר הפי' כדברי האומר שהן נתלשין עם המכבדות ואחר כך דשין אותן שמחמת דשדא פיסא לדיקלא נתלשו המכבדות מהדקל וכשהן נופלין לארץ מכוחו הן נחבטין ונדושין ומפרקין התמרים המכבדות והיא תולדה דדש:


דף עד עמוד א[עריכה]

שכן עני אוכל פתו בלא כתישה יפה. פירש"י ז"ל דלעולם במקדש הוי ומחייב עליה אבל מאחר שהוא בכלל בורר ויפה כח בורר מכותש כי הכל בוררין ואין הכל כותשין לפיכך מנו בורר ולא כותש וקרוב לזה פיר"ח ז"ל שאמר אע"ג דכתישה מלאכה הוא האי דלא חשיב בהדי אבות משום דלא חשיבא שלא כל אדם אוכל בכתישה לפיכך אינה אלא כתולדה ע"כ ואע"פ שאמרו בר"פ הזורק דהך דהוה במשכן חשוב וקרי ליה אב שאני כתישה שישנה בכלל חברותיה, ורבינו תם ז"ל נדחק בה ופי' וליחשוב נמי כותש שהיו כותשין שעורים לנסיוני דתכלת שטומנין אותו בתוך פת של שעורים ואופין אותו אם נשתנה פסול ואם למעליותא נשתנה כשר וקסלקא דעתך שאין אופין פת אלא בכתישה ופריק הכי כמה עניים אוכלין פיתן שלא בכתישה ולא היו כותשין ג"כ במשכן, וקשיא ליה הא דאר"פ שביק תנא דידן בשול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה אלמא אפייה ליתא במשכן ופריק ה"ק שביק תנא דידן בישול שהוא מן המלאכות הצריכות מחמת עצמן ונקט אופה שאינו אלא בשביל נסיון תכלת, ואין הפי' הזה נכון אצלי לפי שלא נאמר נסיון זה במנחות אלא בלוקח תכלת צבוע ומשום חששא דקלא אילן ובמשכן הן עצמן צובעין אותו כדתנן והצובע, ועוד שאלו היו אופין במשכן כלל היו מונין אבות מלאכות ארבעים שאע"פ שאופה ומבשל שוין אינן לגמרי דבר א' עד שלא ימנו שתיהן ויותר היה ראוי למנותן שתים מבורר וממרקד וזורה:
וכי מותר לאפות בו ביום וכי מותר לבשל לבו ביום אלא אמר רבה וכו'. פי' מסברא קסבר רבה שאין בבורר פחות מכשיעור איסור כאופה פחות מכשיעור שאין דרך ברירה בכך אלא כאוכל ומצא פסולת בחתיכה שהוא אוכל ומפריש פסולת מתוך אוכל הוא שמותר ורב יוסף אמר דכיון דכשיעור חייב פחות מכשיעור נמי אסור דדרך בירור הוא שכל בורר קימעא קימעא הוא בורר עד שמצטרף לחשבון גדול אי נמי רבה לאו לפרוקי קושיא דר"ח אתא אלא לפרוקי ברייתא אתא וקושיא לא שמיע ליה ועולא ורבה תרווייהו אברייתא קיימי וגמרא דקא מסדר להו בתר אתקפתא וכן במקומות הרבה בתלמוד כאותה דבפ"ק בהנחה על מקום ד':
והא דאמר רב יוסף בקנון ובתמחוי לא יברור ואם בירר חייב חטאת. אוסופי הוא דקא מוסיף אלישנא דברייתא משום דאורחא דתנא הכי שאינו מרחיק מיד דמותר לנפה וכברה שהוא חייב ומניח בנתיים קנון ותמחוי שפטור אבל אסור ומ"ה קאמר דהא דלא יברור דקתני בבא באפי נפשיה הוא דפטור אבל אסור, והא דאקשינן הכא מידי קנון ותמחוי קתני לאו עיקר קושיא משום קנון ותמחוי בלחוד שא"כ היה לו אפשר לאומרה בלא תוספת ולא הו"ל לר"ה להחליף לגמרי אלא משום דקשיא נמי מידי נפה וכברה קתני כמ"ש רש"י ז"ל, ויש מקשים היכי תיקשי מידי נפה וכברה קתני שהרי סתם בורר בנפה וכברה הוא מדחייב עלה אלמא עיקר דרך בכך ותניא נמי לקמן חייב ואוקים בנפה וכברה ולא מקשינן מידי נפה וכברה קתני ולאו קושיא הוא כלל דאנן הכי מקשינן כיון דרישא מוקמת ביד סיפא נמי ביד הוא ולא בנפה וכברה ולא בקנון ולא בתמחוי שאם היה כן היה לו לתנא לפרש כן אבל בתי' דאביי לק"מ משום דבורר ואוכל בורר ומניח לאלתר משמע ובורר סתם לבו ביום משמע:
והתניא חייב. פירש רש"י ז"ל היינו הא דתניא לעיל בתירוצו דאביי ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת ואי הא דרב אשי בבורר ואוכל לאלתר מותר לכתחלה הוא וליכא פטור אבל אסור ואין הפי' הזה נכון משום דמוקמינן לה בנפה וכברה ואם כן היכי קתני רישא לאלתר מותר והא אמרינן במס' ביצה ובנפה ובכברה לא יברור כ"ש בשבת שאסור ויש לפרש דברייתא אחרת הוא ופלוגתא דרב אשי ורב ירמיה מדיפתי בשני מיני אוכלין שאין בהן פסולת כלל לפיכך נחלקו בה בקנון ובתמחוי ולבו ביום דמר פטור ומר מחייב אבל לאלתר מותר וברייתא דלעיל בואכל ופסולת מערבין ובקנון ובתמחוי ומשום הכי לבו ביום חייב חטאת ומיהו לאלתר מותר אבל מצינו לר"ח זכרונו לברכה שפירש לברייתא דלעיל לאוקימתן דנחמני בבורר ביד ואפילו הכי לבו ביום חייב ופלוגתא דרב אשי ורב ירמיה בקנון ובתמחוי ולאלתר ובנפה וכברה לעולם חייב חטאת שנעשה כבורר לאוצר וכן עיקר דליכא ברירה בכלי מותרת בשבת כלל בין בקנון בין בנפה דתניא התם בביצה המולל מלילות בע"ש למחר מנפה על יד אבל לא בקנון ולא בתמחוי והיינו לאכול לאלתר דאלו להניח אפילו בו ביום חייב כדתנן המולל מלילות של חטים מנפה על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב ור"א וכן לשבת א"ו בבורר ואוכל לאלתר הוא ואפילו הכי בקנון אסור וכן משמע דמהך ברייתא הוינן ומתרץ לה כפי אוקימתא קמייתא דרב יוסף ורב אשי ור' ירמיה נמי לא פליגי ולרווחא דמילתא נוכל לומר דאינון פליגי בקנון לאלתר אבל בנפה אפילו לאלתר מודה והיינו ברייתא ומיהו אפילו לאוקימתא דאביי דינא הכי הוא וכתב ואע"ג דגרסינן לענין מי שאבד לו גט אם מצאו לאלתר כשר ואמרינן ה"ד לאלתר ואמר הלכה בו זמן שלא עבר אדם שם, ואחרים אמרו כל שלא שהה אדם שם הכא כיון דאשכחן מפורש בתלמוד א"י כוותיה עבדינן ומסקי לשמעתין שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד ופירש הרב ז"ל דה"מ אוכל מתוך פסולת אבל פסולת מתוך אוכל לעולם אסור וחייב חטאת הוא מדחזקיה וכן פסקה רבינו הגדול ז"ל בהלכות, וא"ת הרי התירו לנפח על יד י"ל התם משום דמשני ואין דרך ניפוח בכך ואע"פ שהוא פסולת מתוך אוכל מותר ואיכא דקשיא ליה מהא דגרסינן בפ' תולין משמר משום מאי מחייב ואמרינן משום בורר מה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח פסולת אף כאן נוטל אוכל ומניח פסולת והכא אמרינן דדרך בורר ליטול פסולת מתוך אוכל ולאו קושיא הוא דהא אמרן שאף בבורר אוכל מתוך פסולת משכחת חיובא בנפה וכברה, והתם ה"ק אף אי אתרו ביה משום בורר התראתו התראה דאיכא בורר דדמי לה כגון אוכל מתוך פסולת אבל בתוס' מתרצים בשאוכל מרובה על הפסולת דרך בורר לברור פסולת ולהניח אוכל וכשהפסולת מרובה על האוכל דרך לברור האוכל ולהניח הפסולת ולא מסתברא דגבי שבת לעולם אסור לברור פסולת ולהניח אוכל ואע"ג דתרווייהו דרך בורר נינהו בשבת בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן ומאן דטרח באיסורא ובירר הפסולת הו"ל כבורר לאוצר שהרי אין דעתו לאכול מה שבירר ולפיכך חייב:


דף עד עמוד ב[עריכה]

מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין קמ"ל דמרפא רפי והדר קמיט. קשיא להו לתלמידי מהא דמסקינן במס' ע"ז גבי בישולי גוים דלשרורי מנא קא מכוין וי"ל אע"ג דאיהי מסיק לשרירי מנא כיון דאי אפשר אא"כ רפו מעיקרא גגבי שבת חייב דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות כך מתרצי בתוס':
והוא שקשרן. פי' לא קשירה ממש הוא דא"כ תיפוק ליה משום קושר ואם לחייבו שתים אין זו מלאכה בעצמה אלא שמרכיבין זע"ז כעין קשר:
הא דאמרינן תולש היינו גוזז. שמעינן מינה דאינו מחוייב בתולש מחיים יותר מלאחר שחיטה כיון דלאחר שחיטה שייך נמי גזיזה דלאו משום עוקר דבר מגידולו הוא דנימא דחייב עלה מחיים ולא אחר שחיטה דא"כ היינו קוצר אלא דוקא משום גוזז חייב ולא משום קוצר דקצירה איננה רק בגידולי קרקע ובתוספתא נמי תניא הגוזז מן הבהמה ומן החיה ומן העופות אפילו מן השלח מלא הסיט כפול חייב אלמא חיוב משום גוזז ישנו לאחר שחיטה כמו בחיים ומכאן אני אומר שמותר לתלוש ביום טוב מן הנוצה של עוף קודם שחיטה לצורך שחיטה כיון דלאחר שחיטה ע"כ יתלוש הנוצות לצורך האכילה הרי ניתן מלאכה זו לדחות לצורך אכילה אף קודם שחיטה מותר, ועכשיו נמי צורך קצת הוא דבשלמא אי הוה אמרינן דאחר שחיטה איננה מלאכה כלל וקודם שחיטה הוי מלאכה א"כ כיון דלא ניתן מלאכה זו לדחות לצורך אוכל נפש כיון דלצורך היינו לאחר שחיטה איננה מלאכה א"כ לא ניתן לדחות מלאכה זו כלל, ממילא קודם שחיטה אסור אבל כיון שבררנו דאף אחר שחיטה חשיב גוזז ומותר משום צורך אוכל נפש ה"ה קודם שחיטה, והא דקאמר הש"ס במסכת בכורות פ"ג השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ ובעי בש"ס כנגדן בי"ט מהו, ומסיק דתלוש לאו היינו גוזז ואקשינן עלה מהא דתניא התולש את הכנף הקוטמו והמורטו חייב ג' חטאות ומשני שאני כנף דהיינו אורחיה לאו למימרא דאסור בי"ט לתלוש מן העוף במקום שחיטה אלא גבי צמר מן הכנף שאין סופו לתלוש ואין תלישתו צורך י"ט ושפיר הקשה מ"ש גבי עור דאמרינן דפטור דהא חזינן גבי עוף דתולש בשבת חייב אלמא דתולש היינו גוזז, ובירושלמי פ' כלל גדול איתא וה"ג התם תמן תנינן השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השיער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכן תולש את השיער לראות את המום ר' הילא בשם ר' שמעון בן לקיש מזו התולש בקדשים פטור א"ר יעקב בר אחא רשב"ל כדעתיה דאתפלגין התולש בקדשים ר' יוחנן אמר חייב ר' שמעון בן לקיש אמר פטור ר' ירמיה בעי מחלפי שיטתיה התולש כנף מן העוף המורטה הקוטמה חייב ולא דמיא עוף שאין לו גיזה תלישתה גיזתה ברם הכא אינו חייב עד שיגזוז ע"כ למדנו עכשיו שהתולש מן העוף המתה חייב משום גוזז כדרך שחייב גוזז עצמו בשלחין לאחר מיתה וכיון שכן ממילא למדנו שביום טוב מותר שאין חילוק בין מחיים לאחר מיתה ונתנה יום טוב לדחות אצל מלאכה זו כמו אצל אוכל נפש וליכא למימר דבעוף מחיים אסור משום תולש דבר מגדולו והאי דנקט משום גוזז לחייבו לאחר שחיטה נמי דחדא תולדה לשני אבות ליכא לעולם, ועוד אי הכי בבהמה לחייב דהא אורחיה הוא לתלוש ביד דבר מגידולו ולאו אורחיה דגזיזה אלא בכלי, אלא אנן הכי קאמרינן כיון דמשום גוזז הוא כי אורחיה חייב כגון בעוף ובבהמה דלאו אורחיה הוי מלאכה כלאחר יד ופטור ומשום תולש ליכא דלא הוי תולש אלא בגידולי קרקע הא מבעלי חיים משום גוזז איכא משום תולש ליכא, ומעיקרא קס"ד דכל ביד תולדה דתולש הוא וכל בכלי תולדה דגוזז והשתא אמרינן דכולן משום גוזז הילכך ליכך למיסר משום תולש כלל, אבל ראיתי למקצת מחברים האחרונים ובכללם המחבר הגדול רמב"ם ז"ל שאוסרים ואני איני כדאי לחלוק, אבל האמת יורה דרכו:


דף עה עמוד א[עריכה]

ת"ר הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת. תימה הוא שהיה לו לשנות הפוצע חלזון פטור ר' יהודה מחייב, והא דאמרינן ש"ה דכמה דאית ביה נשמה ניחא טפי כי היכי דליציל צבעיה ופירש רש"י ז"ל שהיה טורח לשמרו שלא ימות, פי' לפירושו והוא טורח לפוצעו בדרך שלא ימות ואם מת לא נעשה מחשבתו והיינו דקרינן ליה מתעסק, ואחרים פירשו דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה דלא ניחא ליה במיתה ולא דייק, וק"ל לר' יהודה מיהא ליחייב תלת כלומר חדא משום נטילת נשמה ואפשר דלדבריהם דרבנן רא"ל דאע"ג דפטריתו ליה משום נטילת נשמה אודי לי מיהת דחייב נמי משום דישה ונ"ל דלר' יהודה נמי מתעסק פטור דהא קשה ליה ולא איתעבידא מחשבתו:
ולרב משום צובע אין משום נטילת נשמה לא. פי' א"כ קשיא מתני' דקתני צובע ושוחטו בתרתי ופריק אימא אף משום צובע:


דף עה עמוד ב[עריכה]

השף בין העמודים. פי' רש,י ז"ל השף בקרקעית הבנים שהעמודים נשענין עליו כדי שיהא חלק חייב משום ממחק, ולא מסתברא אלא משום בונה ובשדה משום חורש כדאמרינן בגומא, אלא ה"פ השף העור בין העמודים כדי לרככו חיייב משום ממחק שכן דרך הרצענין להחליקו ולרככו בכך ומפורש בירושלמי המוחקו מה מחיקה היה במשכן, זעירא בר חנינא בשם ר' חנינא אמר שהיו שפין את העור ע"ג העמוד חייב משום מאי חייב ר' יוסי בשם ר' יודא בן לוי ור' אחא ר' יודא בן לוי בשם ר' יהושע בן לוי משום ממחק:
לאפוקי מדר"א דמחייב אתולדה במקום אב. איכא דקשיא לאפוקי מדר"א מרישא שמעת מיניה דקתני חייב על כל אב מלאכה ומלאכה ומשמע ולאו אתולדה במקום אב וקתני נמי העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת בהעלם אחד, ועושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת היינו רישא, והכי קתני חייב על כל אב מלאכה לאפוקי רצק וקצר בהעלם אחד ועושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת היינו רישא והכי קתני חייב על כל אב מלאכה ולא על אב א' שתים שהעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה א' אינו חייב אלא אחת, ובנוסחאות מדוקדקות ל"ג במתני' חייב על כל אב מלאכה אלא חייב על כל מלאכה ומלאכה ומיהו בכריתות מוכח מרישא דאתיא דלא כר"א ואפשר דסמיך אסיפא כיון דסיפא אתיא דלא כר"א לא דחקינן לאוקמי לרישא כר"א ומוקמינן לה כפשטא ואתיא כרבנן, וי"ל דאף על גב דמרישא שמעת מינה לאפוקי מדר"א סתים נמי בהך משנה אחריתי דלא כוותיה דכיון דאיצטרכא ליה לתנא למתני' לאפוקי מדר' יהודה תנא אלו אגב אורחיה לאפוקי לה נמי מדר"א וכיוצא בה הרבה בתלמוד:
ודאמרינן נמי חסר אחת לאפוקי מדר' יהודה. קשיא הא תני לה רישא אבות מלאכות ארבעים חסר א', וא"ל אי מרישא ה"א תנא ושייר אבל סיפא כיון דתנא אלו ליכא למימר תנא ושייר כדאקשינן בעלמא תני תא אלו ואת אמרת תני ושייר, ועוד ממשנה יתירה דוקא אלו ולא יותר:
ודא"ל רבנן שובט הרי הוא בכלל מיסך, מדקדק הרי הוא בכלל אורג קשיא נמי דהא כל מלתא דהוי במשכן אע"ג דדמיא לה חשיב לה וי"ל שובט ומיסך מדקדק ואורג א' הן לגמרי ולא שנים הדומין:
אר"י בר חנינא הא דלא כר"ש. פירוש כולה מתני', דמתני' קתני כל הכשר להצניעה ומצניעין כמוהו אזלינן בתר רובא דעלמא ואלו ר"ש לא חייב אלא מצניעיהן ממש וסיפא נמי דקתני אינו חייב אלא המצניעו דאלמא מצניעו לא בעי שיעורא כלל דלא כר' שמעון דאלו ר' שמעון קאמר כל השיעורין הללו למצניעיהן, כן פירש רש"י ז"ל, ואע"ג דבתר הכי מייתינן בגמ' פיסקא דסיפא דמתני' משום דארישא איתמר מתני' דלא כר' שמעון וכולה בכללא והדא מייתי לסיפא דהיא בלחוד אתיא דלא כרשב"ל ומצינו פסקא אחרונה שבמשנתינו שהביאו אותה בגמ' ראשונה ואחר מביאים הראשונה ומדברים עליה ואחת מהן בפ' חזקת הבתים:


דף עו עמוד א[עריכה]

והתניא כגרוגרת אידי ואידי חד שיעורא הוא. ואי קשיא לימא כגרוגרת, יש לומר אי תנא הכי הויא אמינא משום דחזי לאדם קמ"ל דטעמא משום טלה הוא דחזי ליה וכן אתה מפרש בכ"מ שאמרו כן וכיוצא בה כי ההיא דלקמן באידך פרקין: